נָצְרַת (בערבית: أَلنَّاصِرَة, תעתיק מדויק: אלנָּאצִרַה, תעתיק חופשי: א-נָּאסִירַה; הגיות נוספות: נְּסִּרְאַתַּ או נשּׁראתּ או נְּשִּׂרְאַתַּ; בלטינית: Nazara) היא עיר עתיקה במחוז הצפון שבמדינת ישראל, וכיום היא העיר הערבית השנייה בגודלה בישראל אחרי העיר הבדואית רהט. מתגוררים בה 77,800 תושבים, רובם ככולם ערבים – מהם כ-72% מוסלמים וכ-28% נוצרים.
אזור נצרת היה מיושב כבר בתקופה הפרהיסטורית כפי שמעידים ממצאים שהתגלו במערת קדומים על הר הקפיצה שבדרום העיר. בתקופת בית שני התקיים בנצרת יישוב קטן, ועד לתקופה הביזנטית היא הייתה עיר יהודית. עם הכיבוש הצלבני עלתה חשיבותה של העיר, היא הייתה לבירת דיוקסיהקתולית וקמו בה כנסיות. לאחר מכן ידעה העיר עליות ומורדות, וזכתה לתקופת שגשוג של ממש רק במהלך המאה ה-19, כאשר מעצמות אירופה החלו מגלות בה עניין. בתקופה זו ובמהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20 הוקמו בעיר כנסיות, מנזרים ומוסדות חינוך ובריאות רבים.
הצירוף בית אוצר בספר זכריה יא פסוק יג מופיע בהוראת - "בית היוצר", כמו בפסוק - "וָאַשְׁלִיךְ אֹתוֹ בֵּית ה' אֶל-הַיּוֹצֵר".שם זה קרוב למשמעות הפועל נ-צ-ר במשמעות שמר, שממנו בא אף באכדית "בית נִצִרְתַ" - בהוראה זו. רק באכדית, ולא בעברית או בארמית (שבמקום נ-צ-ר מופיע השורש נ-ט-ר) בא חילוף הגאים כזה, של האותיות מ'-ו', שיוכל לבאר למשל מבטא בבלי כגון "וָֹצַרְתֻ" במקום מֵצַרְתֻ (=משורש נ-צ-ר). (ועל כן יש להניח, כי השם העברי אוצר (ות) וכן בערבית דרומית וצר, שאולים מבבל. מעין המילים המשמשות בהוראה קרובה במקרא :"בֵּית נְכוֹת ומִסְכְּנוֹת" (=במשמעות "בית אוצר"), השאולות גם הן מבבל או מאשור"[4].
מקור השם "נצרת" אינו ידוע בוודאות, אך בהיות היישוב העתיק במקום יהודי, סביר שהשורש הוא עברי, או למצער שמי. ייתכן שמדובר בשם שמקורו במילה "נצר" (במשמעות של חוטר, ענף), והנוצרים רואים בכך רמז לכך שאותו האיש הוא נצר לבית דוד[5]. אפשרות אחרת היא שמדובר בשורש "נ.צ.ר." במשמעות שמירה, שכן ההר שעליו נמצאת העיר משקיף על עמק יזרעאל, ויכול לשמש עמדת הגנה מפני צבאות זרים. שמה של העיר העניק לנצרות ולנוצרים את שמם בעברית.
מיקום ומתאר עירוני
נצרת שוכנת על רכס הרי נצרת בגליל התחתון, בגובה של כ-350 מטר מעל לפני הים. היא ממוקמת בעמק מוקף בהרים מכל צדדיו שגובהם כ-500 מטרים מעל פני הים, ועד 575 מטרים בהר יונה. ממזרח לעיר נמצא הר כסולות שעל מורדותיו שוכנת נוף הגליל, מדרום הר הקפיצה, ממערב הר צמרת ומצפון הר אביהוא. על המורדות המערביים של עמק זה שוכנים רובע העיר העתיקה והרובע הלטיני, שהם ברובם מבוך של סמטאות להולכי רגל. העיר המודרנית התפשטה מאזור זה לכל הכיוונים, אך מרכזה שוכן ממזרח ומדרום לרובע העתיק, ומעט נמוך ממנו.
רחובה הראשי של העיר הוא רחוב פאולוס השישי, שיחד עם המשכו הצפוני, המכונה רחוב הגליל, חוצה את העיר בכיוון כללי מדרום-מערב לצפון-מזרח. רחוב חשוב נוסף הוא רחוב אל-בישארה (البشارة - "הבשורה") המקביל לו ממערב, והמוליך מכיכר העיר בדרום, צפונה דרך העיר העתיקה ועד לכיכר המעיין ולכיכר הכנסייה בצפון. מכיכר העיר יוצאים שני רחובות ראשיים נוספים - רחוב תאופיק זיאד לכיוון דרום ורחוב איכסאל לכיוון דרום-מזרח. מדרום, ממזרח ומצפון מקיף את העיר כביש ראשי בין-עירוני המסומן ככביש 75 והמשכו המסומן ככביש 700, ובין היתר הוא מבדיל בין נצרת לנוף הגליל. לרוב רחובותיה של העיר לא הוענקו שמות והם מסומנים במספרים.
בשנת 2000, הוחל בתכנון תוכנית מתאר מקומית חדשה לאזור נצרת. התוכנית אושרה ביוני 2009[6].
היסטוריה
פרהיסטוריה
בתקופה הפרהיסטורית היה אזור נצרת מיושב, מה שניכר במערות הרבות בסביבת העיר ומספר מעיינות שהידוע בהם הוא מעיין מרים. המערה הידועה ביותר היא מערת קדומים (מערת הקפיצה) השוכנת למרגלות הר הקפיצה שמדרום למרכז העיר. חפירות במקום נערכו בשנת 1933 ובהפסקות גם בין 1965 ל-1979. מקום התגלו כירות אש, כלי אבן מהתרבות המוסטרית, עצמות אדם ועצמות בעלי חיים, שמעידים כי המערה שימשה הן כמקום מגורים והן כאתר קבורה[7][8].הממצאים כללו 13 שלדים שלמים, שישה מהם שייכים למבוגרים והשאר לילדים. חמישה מבני האדם נקברו באופן מסודר בקרקע המערה, ושניים מהם נקברו מסיבה כלשהי עם קרני אייל.
בסוף תקופת בית שני (המאה ה-2 לפנה"ס והמאה ה-1 לפנה"ס) שכן במקום כפר קטן[10].במקום נתגלו ממגורות רבות, שאחדות מהן תוארכו לתקופה הישראלית. הן היו חצובות בסלע, האחת על גבי רעותה. כן נתגלו במקום בורות מים, מעצרות שמן, גתות ואבני ריחיים. ממצאים אלו מצביעים על אופייה החקלאי של נצרת, שסיפקה ודאי את תוצרתה החקלאית גם לערים הסמוכות-יפיע וציפורי (יישוב עתיק)[11].
ממצא חשוב התגלה על ידי מיכאל אבי יונה בחפירות שנערכו בקיסריה בשנת 1962, בדמותה של אבן שיש אפורה שעליה מופיע השם "נצרת" ולאחר שיחזור, נתברר הכתוב - "ירמ מליך פיצץ נצרת תחיה תכלה ערב מגדל נוניא" ; הממצא מתוארך למאה ה-3[12] לאחר מרד בר כוכבא רבים מן הנמלטים היהודים מירושלים יישבו את הגליל ואתם נמנו כהנים מבית משפחת פיצץ. בפיוטים מהתקופה הביזנטית מוזכר יישוב בשם נצרת, כאחד מן הכפרים שבהם התיישבו סיעות כוהנים אחרי המרד הגדול. בנצרת התיישבה משמרת הכהונה "הפצץ", והפייטן אלעזר בירבי קליר הזכיר אותה, עת קונן על גורלן של משפחות הכהונה הגולות. נצרת הייתה ככל הנראה כפר לוויין של ציפורי, ואוכלוסייתה בתקופה זו מוערכת בכחמש מאות תושבים.
על פי הברית החדשה הייתה נצרת ביתם של מרים, אם אותו האיש ושל בעלה יוסף. בה התרחשה הבשורה למרים עת בישר לה המלאך גבריאל כי היא נושאת אותו ברחמה, והיא המקום שבו גדל אותו האיש מינקות ועד לתחילת משרתו. כמה היסטוריונים מפקפקים בכך, וטוענים כי נצרת לא הייתה מיושבת בתקופת אותו האיש. לשיטתם מדובר בשיבושים בתרגומים ליוונית, וכי "ישו מנצרת" אינו מן העיר נצרת, כי אם נצר לבית דוד. בכל אופן, גם לפי הברית החדשה הייתה נצרת מקום נידח, כפי שעולה מדברי נתנאל מקנה (השליחברתולומאוס ה"קדוש")[13].
ימי הביניים
פסיפס המתאר את בתי נצרת ואת הר הקפיצה; כנסיית כוֹרָה (אנ') (כיום מוזיאון קארייה) באיסטנבול (תחילת המאה ה-14)
בשנת 614 כבשו הסאסאנים את ארץ ישראל, ויהודי נצרת סייעו להם במעשי הטבח באוכלוסייה הנוצרית המקומית. כאשר שבו הביזנטים וכבשו את ארץ ישראל בשנת 630, הורה הקיסרהרקליוס על גירוש יהודי העיר, והיישוב היהודי במקום פסק.
בעקבות קרב קרני חיטין ב-1187 כבש צלאח א-דין את נצרת ללא התנגדות, והורה על גירוש הכמורה הקתולית מהעיר, אך ב-1192 היא הורשתה לשוב אליה בעקבות הסכם יפו. לאחר מכן התחדשה גם תנועת הצליינים אל העיר, ובשנת 1229 הושבה נצרת לשלטון הצלבנים מכוח הסכם יפו בין פרידריך השני לסולטאן המצריאל כאמל. עם זאת העיר הוגדרה כאזור מפורז מנוכחות צבאית ורוב תושביה היו נוצרים בני העדות המזרחיות. העלייה לרגל אל העיר החלה נושאת אופי טקסי והכנסייה הקתולית העניקה מחילת עוונות למשתתפים בה.
התקופה העות'מאנית בארץ ישראל החלה ב-1517, וסימנה שינוי לטובה בארץ ישראל כולה וגם בנצרת. כאשר כבש הנסיך הדרוזיפחר א-דין השני את הגליל ב-1610, החלה תקופת שגשוג בנצרת. פחר א-דין נודע באהדתו לאוכלוסייה הנוצרית, ואפשר לה חופש פולחן מלא. הוא מסר לחזקת המסדר הפרנציסקני את מערת הבשורה, והתיר לנזירים להקים במקום כנסייה ומנזר. בתקופה זו התיישבו בעיר מרונים מלבנון ובעיר נוסדה קהילה מרונית. בעקבותיהם הגיעה לנצרת משפחה נוצרית יוונית אורתודוקסית מירדן. לאחר מותו של פחר א-דין ב-1635 שוב התדרדר מצבה של העיר עד שכבש אותה דאהר אל-עומר ב–1735. יחסו של עומר אל הנוצרים היה דומה לזה של פחר א-דין, והוא ראה בהם גורם נאמן למשטרו. הוא סיים את המחלוקת בין העדות הנוצריות בעיר וחילק ביניהן את כנסיותיה, מצב שהשתמר עד היום. הקתולים שמרו על חזקתם בכנסיית הבשורה, האורתודוקסים זכו בכנסיית גבריאל ה"קדוש", ליוונים-הקתולים נמסרה כנסיית בית הכנסת ולמרונים ניתנה הרשאה להקים כנסייה משל עצמם.
דאהר אל-עומר הקים את בית הסראייה בעיר בסביבות שנת 1740, ובו שכנו דירתו של אל-עומאר, אורוות ובית מעצר. מאחר שבעת הקמת המבנה טרם היה בעיר מסגד, שימש חלק ממנו כמקום תפילה מוסלמי. בתקופה זו הייתה לעיר עדנה והיא זכתה להגנה מפני מסעות הביזה של הבדואים ואנשי הר שכם. את מקומו של אל-עומר תפס אחמד אל-ג'זאר בשנת 1775. תחילה נותר מצבה של נצרת ללא שינוי, ואל-ג'זאר אף התיר לפרנציסקנים להקים קפלה באתר שבו הוקמה לימים כנסיית מנזה כריסטי, אולם בעקבות סכסוכו עם הסוחרים הצרפתים בעכו ב-1791, הכביד את זרועו על נתיניו האירופים ועל הנוצרים בכלל. תושבי העיר צידדו בנפוליאון כאשר ניסה לכבוש את עכו מידיו של אל-ג'זאר ב-1799, והראשון אף שהה בעיר לאחר קרב תבור. כשנפוליאון נסוג ביקש אל-ג'זאר לטבוח בתושבי העיר, ורק התערבות בריטית מנעה זאת. תחת זאת העלה אל-ג'זאר את המיסים ודילדל את כלכלת העיר[19]. תקופת שלטונו של סולימאן פאשה (1805-1819) שוב עמדה בסימן של שגשוג לעיר, ובניית המסגד הלבן הסתיימה ב-1812[20]. אולם בימיו של השליט הבא עבדאללה פאשא שוב סבלה העיר הנוצרית.
בהמשכה של המאה ה-19 השתפר המצב בעיר לאין ערוך, היא גדלה והתרחבה ושמשה כבירת נפה בסנג'ק עכו. חדירת המעצמות האירופיות לארץ ישראל חיזקה את מעמד נתיניהן אשר זכו לזכויות יתר (קפיטולציות). בעיר קמו 12 כנסיות ומספר מנזרים, ולצידם קמו מוסדות חינוך, שני בתי חולים (בית החולים הצרפתי סן ונסן דה פול ובית החולים האיטלקי המשפחה ה"קדושה" שהוקם ב-1882), בתי יתומים, בתי-מלון ואכסניות לשירות הצליינים (בהן ה"קאזה נובה" שליד המנזר הפרנציסקני וה"מוסקוביה" הרוסית שנבנתה החל ב-1904).
הקונסול הבריטי בירושלים באמצע המאה ה-19, ג'יימס פין, תיאר בספרו את הנשים בעיר: "נצרתיות אלו בריאותן איתנה כל כך עד כי לא די שהן עושות את המלאכה המוטלת על נשים בכל מקום במזרח, מלאכת שאיבת המים ונשיאתם, אלא אפשר גם לראותן מהלכות בחבורות ובידיהן גרזנים כבדים, לשעות את עבודתם השנייה...בחטיבת עצים ביערות הירוקים שסביב התבור"[21].
בין 1873–1875 נסלל כבישחיפה-נצרת, והעיר הפכה למוקד מסחרי וכלכלי ליישובי האזור. אוכלוסיית העיר גדלה מכאלף תושבים בתחילת המאה ה-19 לכ-8,000 איש בסופה. בעיר התגבשו שלושה רבעים - הרובע היווני (חרת א-רום) בצפונה, הרובע הלטיני (חרת אל-לטין) בצידה הדרום-מערבי והרובע המוסלמי (חרת אל-אסלאם) במזרחה (כיום מכונה "השכונה המזרחית").
בשנת 1926 התגוררו בנצרת כ-8,000 תושבים, כשליש מהם מוסלמים, והיתר נוצרים. יהודים בודדים בלבד גרו בעיר, ועפולה שנוסדה ב-1925, שימשה כמרכז העירוני היהודי באזור. העיר נקלעה לקיפאון וקצב הגידול שלה היה איטי ביחס לערים ערביות אחרות בארץ ישראל[22]. למרות זאת קמו בעיר מספר מבנים חדשים ובהם בית החולים האנגלי שנחנך ב-1924 והכנסייה הסלזיאנית שבנייתה הסתיימה ב-1923, והיא חוברה בכביש לעפולה. בשנות ה-30[23] התחדשה צמיחתה של נצרת והשלטון הבריטי הפך אותה לבירת נפה וב-1944 לבירת מחוז הגליל. ב-1947, ערב מלחמת העצמאות, התגוררו בעיר כ-17,000 תושבים.
במלחמת העצמאות שכנה מפקדתו של פאוזי קאוקג'י בתחנת המשטרה מדרום לעיר. במסגרת מבצע דקל ב-16 ביולי1948 כבש כוח צה"ל של חטיבה 7 בפיקודו של בן דונקלמן את העיר בסיוע חטיבת כרמלי וחטיבת גולני. כיבוש העיר מוטט את מערך ההגנה הערבי בגליל התחתון והביא לכניעת כפרים ערבים רבים ללא קרב[24].
למרות הקרבות שניטשו בעיר ובסביבתה בעת כיבושה, נשארו תושבי העיר במקומותיהם. לאחר כיבוש העיר, הכילה נצרת כ-15,000 תושבים מקומיים וקרוב ל-20,000 פליטים. בשבועות שלאחר הכיבוש, הותר לחלק ניכר מהפליטים לחזור לכפריהם.[25]
נצרת הייתה העיר הערבית הגדולה במדינה, מיום הכרזתה כעיר. בשנת 1957 הוקמה בצמוד לנצרת העיר נצרת עילית (נוף הגליל), על מנת שתשמש לה כמשקל נגד יהודי. עיר זו אמורה הייתה להיות בירתו החדשה של המחוז, מבחינה מנהלית. הקמת העיר החדשה במזרח נצרת לוותה בהפקעת אדמות, שגרמה להתמרמרות בקרב תושבי העיר הנתונים בממשל צבאי. כחלק מכך הידרדרו הפגנות האחד במאי בשנת 1958 למהומות אלימות, בהן נפצעו שלושים שוטרים ואזרחים רבים נעצרו, ביניהם סמירה חורי, לימים חברת מועצת העיר.
הד למקומה המרכזי של העיר במגזר הערבי, ניתן לראות בעובדה שארבעה משבעת ראשי העיר שכיהנו בה מאז קום המדינה, כיהנו גם כחברי כנסת. ראש העיר השני של העיר, אמין-סלים ג'רג'ורה כיהן בכנסת הראשונה, לפני שנבחר למשרה. יורשו, סיף א-דין א-זועבי, כיהן בתשע הכנסות הראשונות, ובמקביל, משך שש שנים, שימש גם כראש העיר. קרוב משפחתו, העיתונאיעבד אל-עזיז א-זועבי, כיהן בכנסת השישית, השביעית והשמינית, ואילו המשורר וחבר הכנסת תאופיק זיאד, נבחר בשנת 1975 לתפקיד ראש העיר מטעם רק"ח, ושימש בתפקיד זה עד למותו בשנת 1994. בין היתר היה זיאד ממובילי הכרזת השביתה הכללית של ערביי ישראל בשנת 1976, ממנה התפתחו אירועי יום האדמה. ב-1974 נבחרה לראשונה אישה, סמירה חורי, למועצת העיר.
בשנת 1995 הוחלט על הקמת ועדת היגוי שתתכנן את תוכנית "נצרת 2000", שנועדה להכין את העיר לקראת אירועי שנת האלפיים להולדתו של אותו האיש, ליצור תשתית מתאימה לבואם של תיירים רבים לאזור וליצור מקומות תעסוקה ומיזמים תיירותיים. האפיפיור יוחנן פאולוס השני ביקר בעיר בחג הבשורה, ב-25 במרץ2000, והתפלל בבזיליקת הבשורה. על אירועי שנת ה-2000 העיב ויכוח שפרץ בין נוצרים למוסלמים בעיר, בשל כוונת המוסלמים לבנות מסגד במקאם שהאב א-דין השוכן מול בזיליקת הבשורה. הפרשה שזכתה לכינויים "מסגד המריבה" או "כיכר המריבה", הייתה מוקד לעימותים וחיכוכים בלתי פוסקים בין שני חלקי האוכלוסייה, החל באישור התוכנית על ידי הממשלה ב-1997, דרך ביטולה בשנת 2002 ואף לאחר מכן.
באירועי אוקטובר 2000 הייתה העיר זירה לאירועים קשים במהלכם נהרגו שלושה תושבים. האירועים החמורים ביותר התרחשו ב-8 באוקטובר בגבול שבין נצרת לנצרת עלית ובמהלכם נהרגו שניים מתושבי העיר. אתר הנצחה להרוגים הוקם בקרבת מקום, ברחוב א-שוהדאא שבמזרח העיר.
במלחמת לבנון השנייה בשנת 2006 נורו לעבר העיר מספר רקטות. מטח קטלני גרם למותם של שני ילדים בשכונת צפפרה בצפון העיר.
ב-3 במרץ2006 הגיעו חיים אליהו חביבי, אשתו ובתו לבזיליקת הבשורה, ופוצצו נפצים במרכזה. האירוע עורר מהומה בעיר נצרת במיוחד עקב חשד שמדובר בניסיון פיגוע במקום כה מקודש לנצרות. חלק מתושבי העיר ניסו לערוך לינץ' כנגד משפחת חביבי, ובמהומה נפצעו כ-30 איש, מחציתם שוטרים ומחציתם אזרחים. לאחר כחצי שנה נשפטו בני-הזוג חביבי ונמצאו אשמים במעשה[26][27].
ב-14 במאי2009 ביקר האפיפיור בנדיקטוס השישה-עשר בנצרת. הוא ערך מיסה המונית על הר הקפיצה וביקר בבזיליקת הבשורה. לקראת הביקור בוצעו ברחבי העיר עבודות בנייה ושיפוץ בהיקף נרחב, בעלות של 20 מיליון ש"ח[28].
ביולי 2016 פורסמו תוצאות מכרזים להקמת שכונה חדשה בעיר בה יוקמו כ-491 יחידות דיור במסגרת שיטת מחיר למשתכן[29].
פרשת הבחירות לעירייה בשנת 2013
בבחירות לרשויות המקומיות שהתקיימו בשנת 2013, זכה עלי סלאם, סגנו של ראש העיר המכהן ראמז ג'ראיסי במשך 15 שנים ויריבו בבחירות, ב-43.21% מהקולות, וניצח את ג'ראיסי בהפרש של 22 קולות בלבד. ג'ראיסי ערער על תוצאות הבחירות בפני בית המשפט המחוזי בנצרת, וביום 23 בדצמבר 2013 הורה זה על ספירה מחודשת של 47 מעטפות שנפסלו בשל כך שלא נחתמו על ידי חבר ועדת הקלפי[30]. סלאם הגיש ערעור מטעמו על ההחלטה, ובטרם זה הוכרע, ביום 8 בינואר2014, נערכה ספירת המעטפות שבמחלוקת, והסתבר כי ג'ראיסי גבר על סלאם בתשעה קולות[31]. ביום 11 בפברואר 2014 הורה בית המשפט העליון, במסגרת החלטתו בבר"ם 582/14 שהוגשה על ידי סלאם, על עריכת הבחירות בעיר מחדש, ושר הפניםגדעון סער, קבע כי אלה יתקיימו ב-11 במרץ 2014[32]. בבחירות גבר סלאם על ג'ראיסי ונבחר כראש העיר. עם ניצחונו של סלאם בבחירות לראשות העירייה באו לסיומן 38 שנות שלטון של חזית נצרת הדמוקרטית (אחד ממרכיבי חד"ש) בעיריית נצרת.
העיר משמשת כמרכזו של גוש נצרת, מרכז מטרופוליניערבי, שליבו היא נצרת, ואליו מחוברות ברצף עירוני העיירות יפיע, ריינה, עילוט, כפר כנא, עין מאהל, משהד ואכסאל. השכונות הסמוכות בנוף הגליל מאוכלסות בחלקן בערבים ונחשבות אף הן חלק מרצף זה. סך הכל מתגוררים בגוש עירוני זה כ-195,000 תושבים (ללא תושביה היהודים של נוף הגליל), דהיינו, כעשירית מכלל ערביי ישראל. אורכו של השטח הבנוי הרציף הוא כ-12 ק"מ ורוחבו המקסימלי מגיע לשישה קילומטרים.
העיר נצרת היא מרכז שלטוני וכלכלי לסביבתה, ואף שנוף הגליל היא בירת מחוז הצפון ובה שוכנים משרדי הממשלה ובתי המשפט, הרי שקריית הממשלה של מחוז הצפון נמצאת למעשה על קו הגבול בין שתי הערים. בנוסף, מטה מחוז הצפון של משטרת ישראל שוכן במתחם ה"קישלה" בצפונה של העיר, סמוך לבית העירייה, ובשטחה נמצאת מפקדת מחוז הצפון של פיקוד העורף.
בעקבות אירועי אוקטובר ותחילת האינתיפאדה השנייה נגרמה לכלכלת העיר, התלויה במידה רבה בתיירות, פגיעה קשה, הן בשל היעלמותם הכמעט מוחלטת של התיירים והן בשל הימנעותם של יהודים מלפקוד את העיר. המלון הגדול בעיר (כיום מלון גולדן קראון) אף הוסב למשך מספר שנים לבית מעצר לשוהים בלתי חוקיים. מאז מתאוששת כלכלת העיר באיטיות. נוסף על התיירות, עוסקים התושבים במסחר, בהסעדה ובמתן שירותים.
תחבורה
דרך הים, הדרך ההיסטורית העיקרית בין מצרים לסוריה עברה בעמק יזרעאל לרגלי הר תבור והרי נצרת. גם כיום שוכנת נצרת בצומת כבישים מרכזי, על גבולם של עמק יזרעאל ושל הגליל התחתון. את כביש 60 המוביל ממרכז העיר דרומה לכיוון עפולה, דרך קטע מפותל ותלול, מחליף קטע חדש המכונה "כביש מנהרת איכסאל"[33]. כביש זה אשר ירש את סימונו של כביש 60, עובר במנהרה דרך הר הקפיצה ועוקף את הקטע הבעייתי ממזרח. הוא מתחבר אל התוואי הישן של הכביש במחלףאיכסאל שבעמק יזרעאל. כביש 75 מוביל מנצרת מערבה לכיוון מגדל העמק, קריית טבעון וחיפה, ומצפון לו יוצא מהעיר כביש 79 המחבר את העיר אל שפרעם ואל הקריות. העיר מחוברת באמצעות כביש 754 אל כפר כנא, משהד וצומת בית רימון.
נצרת משמשת כמרכז תרבותי ותקשורתי ראשון במעלה לאוכלוסייה הערבית בצפון ישראל. בצפונה של העיר שוכן "בית התרבות והאמנות" העירוני המקיים פעילויות תרבותיות שונות ומציג תערוכות מתחלפות. בנצרת פועלים מספר מוזיאונים ובהם "בית הפולקלור אלסיבאט", המציג את החיים בעיר במאה ה-19, ו"כפר נצרת" המשחזר את החיים בארץ ישראל בתחילת השלטון הרומי כמו כן בעיר מספר גלריות לאמנות. תזמורת נצרת למוזיקה ערבית פועלת בעיר מאז שנת 1991. משנת 2010 נערך בעיר בחודש דצמבר פסטיבל חג המולד, במסגרתו הואר בשנת 2012 עץ חג המולד הגדול במזרח התיכון[34]. בכל שנה נערכת ב-24 בדצמבר תהלוכת חג המולד המסורתית, המושכת תיירים רבים מישראל ומהעולם.
בית החולים האיטלקי המשפחה ה"קדושה" נמצא כיום ברשותן של נזירות איטלקיות. בערבית הוא מכונה "אל-נמסאווי" ("האוסטרי") שכן הוקם ב-1882 על ידי "מסדר האחים של יוחנן התאולוגי האוסטרי". הוא שוכן בשכונת נמסאווי בצפון-מזרחה של העיר.
בית חולים אי.מ.מ.ס הסקוטי, המכונה גם "בית החולים האנגלי", הוקם בשנת 1861 על ידי "החברה הרפואית המיסיונרית מאדינבורו" ושוכן דרומית-מערבית למרכז העיר, בית החולים זה הוא הוותיק והמרכזי בעיר ונקרא "בית חולים נצרת" במקביל לבית החולים, ישנו בית הספר לסיעוד בתחומי בית החולים, כך שעם סיום הלימודים מוענקת לסטודנטים תעודת אח מוסמך המותנית במבחן הרישוי של משרד הבריאות.
בית החולים סן ונסן דה פול הידוע בשמו "בית החולים הצרפתי" השוכן מדרום למרכז העיר, סמוך לבית החולים האנגלי.
ב-7 ביולי2011 חתמו שלושת בתי החולים על הסכם לשיתוף פעולה בין בתי החולים בעיר, לאחר שבמשך שנים התחרו ביניהם[35].
בנצרת כבכל ישראל, נמצא אחוז הנוצרים בקרב האוכלוסייה הערבית בירידה מתמדת. בעוד שבשנת 1949 היוו הנוצרים 60% מכלל אוכלוסיית העיר, בשנת 1972 מנו 53% ובשנת 1983 הפכו למיעוט בעיר, עת מנו 40% בלבד מכלל האוכלוסייה. בשנת 2007 היו 69.4% מקרב תושבי העיר מוסלמים, והיתר נוצרים
נכון ל-2017, הרוב המכריע של תושבי נצרת הם ערבים-מוסלמים המהווים 71% מתושבי העיר, בעוד הערבים-נוצרים הם מיעוט ומהווים 29% מהתושבים בלבד.[40]
אתרי נצרת
כנסיות ואתרים נוצרים
בזיליקת הבשורה מוארתקובץ:New maron church nazareth.jpgכנסית אנטוניוס ה"קדוש" המרונית מקושטת בדגלי הוותיקן לרגל ביקורו של האפיפיור בנדיקטוס השישה-עשר בנצרת בשנת 2009
בזיליקת הבשורה, הידועה בדרך כלל בכינוי כנסיית הבשורה, היא בזיליקה קתולית במרכזה של העיר, השוכנת באתר שבו על פי המסורת הנוצרית ניצב ביתה של מרים הבתולה, אמו של אותו האיש, ובו בישר לה המלאך גבריאל את הבשורה. מבנה הבזיליקה הנוכחי תוכנן על ידי ג'ובאני מוציו עבור הקוסטודיה הפרנציסקנית, ונחנך בשנת 1969. הבזיליקה היא אחת הכנסיות החשובות בעולם, והיא הייתה לסימן ההיכר המזוהה ביותר עם העיר.
כנסיית יוסף ה"קדוש" היא כנסייה נאו-רומנסקית שהוקמה במתחם בזיליקת הבשורה ב-1914. לפי מסורת מימי הביניים, היא הוקמה במקום שבו שכנה הנגרייה של יוסף ה"קדוש", בעלה של הבתולה, ולפי גרסה מאוחרת יותר גם ביתו.
המנזר הפרנציסקני הוא מבנה גדול מידות השוכן בין בזיליקת הבשורה מדרום לכנסיית יוסף ה"קדוש" מצפון, ובו מנזר פרנציסקני, בית הספר הקתולי "טרה סנטה", בית הדין הדתי של העדה הקתולית בעיר, ומוזיאון קטן.
מעיין מרים הוא סביל שאליו תועלו מימי המעיין הסמוך. המעיין הנובע ליד כנסיית גבריאל ה"קדוש" הסמוכה, שימש את תושבי העיר מימי קדם, ועל פי אחת המסורות הנוצריות, בסמוך לו ניתנה הבשורה למרים. המעיין אומץ כסמל העיר.
הכנסייה הסלזיאנית או כנסיית אותו האיש הנער שוכנת על הגבעה הגבוהה שמצפון-מערב למרכז העיר. הכנסייה הוקמה בין השנים 1906–1923 והיא מתאפיינת בחזית רומנסקית מרשימה. לידה שוכן בניין בית היתומים הסלזיאני המשמש כיום כבית ספר הטכנולוגי דון בוסקו.
כנסיית בית הכנסת - כנסייה יוונית-קתולית השוכנת בשוק העירוני, במבנה אשר שימש בית כנסת עתיק. לפי המסורת, במקום זה נהג אותו האיש ללמוד ולהתפלל, ובו הכריז בפני המתפללים כי הוא המשיח. בעקבות הכרזה זו הוציאו אותו המתפללים מהעיר וביקשו לדחוף אותו מראש הר, אך הוא קפץ אל העמק, וההר נודע כהר הקפיצה.
כנסית אנטוניוס ה"קדוש" המרונית שוכנת במבנה מודרני העשוי מבטון חשוף, בקצה המערבי של העיר. הכניסה אל הכנסייה היא דרך דלת הקבועה במגדל הפעמונים שלה, ואשר צורתו כשל פירמידה קטומה. בראש המגדל ניצב פסל הבתולה ופעמוני הכנסייה נראים דרך חלונות בצורת מלבן המתרחב בחלקו העליון לקשת. בצידה המזרחי של הכנסייה ניצבת כיפה בצורת כדור ועליה צלב.
כנסיית הבשורה הקופטית נמצאת ליד מסגד השלום, ממזרח לעיר העתיקה. הכנסייה הוקמה בשנת 1952 ועבודות הבנייה נעשו על ידי בני העדה בהתנדבות. המבנה עשוי אבן ובחזיתו שני מגדלים בני ארבע קומות, הנושאים גגות אדומים בצורת חרוט. בין שני המגדלים ניצב צלב גדול.
הר הקפיצה או הר קדומים - הר השוכן בדרומה של העיר ומשקיף לעבר עמק יזרעאל מגובה של 397 מטר מעל פני הים. במערת קדומים השוכנת על ההר ואשר העניקה לו את אחד משני שמותיו, נמצאו שרידים של האדם הקדמון. מקורו של השם האחר הוא במסורת לפיה אותו האיש קפץ מההר אל העמק עת עזב את העיר. מסורת זו שוב איננה מקובלת כיום. ב-14 במאי2009 נערכה על ההר מיסה המונית שנוהלה על ידי האפיפיורבנדיקטוס השישה-עשר.
הבישופות היוונית-אורתודוקסית - משכנו של הבישוף היווני-אורתודוקסי של נצרת שוכן סמוך לכיכר הבישוף בעיר העתיקה, והוא הוקם ב-1860 על ידי הבישוף ניפון. בבניין שצורתו כשל האות ח שוכנת כנסיית אל-קילאי שנחנכה ב-1863 והוא מוקף חומה. במקום שוכן בית-הדין של העדה. מתחת לבניין נמצאו שרידי מערות, ככל הנראה מהתקופה הרומית, אשר קישרו בין אזור המעיין מצפון למבנה ובין הגרעין העתיק של העיר העתיקה שמדרום לו. במערות נתגלתה כנסייה עתיקה הפונה לכיוון צפון, ואף על פי שאין בה איקונוסטאזיס היא הוכשרה לפולחן בידי הבישוף.
בעיר מספר מנזרים ובהם מנזר האחיות הלבנוניות, מנזר בית אראם, מנזר האחיות יוסף ה"קדוש", מנזר הנזירות הכרמליתיות, מנזר נזירות נצרת, מנזר האחיות הקלריסיות, מנזר האחיות מרים, מנזר שארל דה פוקו ומנזר הנזירות הפרנציסקניות.קובץ:Paulus6A.jpgרחוב פאולוס השישי בנצרת עם בוקר
מסגדים ואתרים "קדושים" לאסלאם
המסגד הלבן - המסגד העתיק ביותר בעיר שוכן בשוק העירוני ומכונה גם "המסגד הישן". בנייתו הסתיימה ב-1812 והוא מנוהל על ידי משפחת אל-פאהום כהקדש משפחתי.
מקאם א-נבי סעין - שוכן על הגבעה שבמערב העיר, לא הרחק מהכנסייה הסלזיאנית. זהו מבנה קבר קדוש שהורחב ונוסף לו מינרט, והוא הוסב למסגד. לא ברור למי מיוחס הקבר שכן באסלאם אין נביא בשם סעין.
מקאם שהאב א-דין - קברו של שהאב א-דין, אחיינו של צלאח א-דין, שמצא את מותו בקרב קרני חיטין ב-1187. המקום נמצא מול חאן אל-באשה בדרום השוק העירוני וסמוך לבזיליקת הבשורה. הוא ניצב בלב המחלוקת בין הנוצרים והמוסלמים בעיר, בשל כוונת האחרונים לבנות בו מסגד. במקום שוכן מבנה קטן ובו חדר בודד הנושא כיפה ירוקה ומתפקד גם כמסגד.
מקאם א-שייח עאמר - קבר שייח השוכן במבנה משנת 1911 בסמוך לכנסייה האנגליקאנית. שייח זה היה אחיו של שהאב א-דין, וגם הוא נהרג בקרב קרני חיטין ונקבר בנצרת.
השוק העירוני - ראשית השוק במאה ה-17 אך הוא התפתח בעיקר במאה ה-19. בעבר היה מחולק לשוקי משנה שעסקו בתחומים מוגדרים, כמו "שוק הירקות", "שוק הנגרים" ו"שוק הפחחים", אך בהווה שרדו רק השמות[41].
מטחנת הגליל - חנות ומטחנת התבלינים הוותיקה שוכנת בעיר העתיקה, ובה למעלה מאלף סוגי תבלינים, עשבים ומוצרי מזון נוספים. המטחנה נוסדה על ידי משפחה טמפלרית בשלהי המאה ה-19 וסיפקה שירותי טחינה ואחסון לאיכרי האזור. המטחנות הונעו בכוח הקיטור, ולכן דבק במקום השם "אל-באבור", מהמילה הצרפתית vapeur (קיטור). לאחר כיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים, נאלצו הטמפלרים לעוזבה, והאתר נרכש על ידי תושב העיר בשם ג'רג'ורה קנאזע שהמשיך להפעילו. מנועי הקיטור הוחלפו במנועי דיזל ולאחר מכן הוסבו לשימוש בחשמל, וכיום מנהלים את המקום נכדיו של ג'רג'ורה.
בית המרחץ העתיק - בית מרחץ עתיק המתוארך לתקופה הצלבנית[42] וייתכן שאף לתקופה הרומית. בית המרחץ נמצא בכיכר המעיין בצפונה של העיר העתיקה, והוא התגלה באקראי בשיפוצים שנערכו בשנות ה-90 בחנות בכיכר.
חאן אל-באשה - חאן בדרומו של השוק העירוני, הנחשב לגדול ולעתיק שבין חמשת החאנות בעיר. הוא קרוי על שמו של סולימאן פאשה, מושל עכו אשר שיקם את המבנה בשנת 1814. מועד הקמתו של החאן אינו ידוע. כיום הוא נמצא ברשות הווקף המשכיר את חדריו כמשרדים.
^מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 65, 219: הוא מציין את יופיין של הנשים היהודיות בנצרת וגם את החמלה שרוחשים הנוצרים ליהודים, וזאת בניגוד ליהודים שבלבם "אין חמלה על הנוצרים".
^SHACHAM, Tzvi. 2012. Bathhouse from the Crusader Period in Nazareth in Kreiner, R & W. Letzner (eds.). SPA. SANITAS PER AQUAM. Tagungsband des Internationalen Frontinus-Symposums zur Technik und Kulturgeschichte der antike Thermen. Aachen, 18-22. Marz 2009 : 319-326. BABESCH SUPPL. 21
תצפית מהכנסייה הסלזיאנית לכיוון דרום: משמאל נראית בזיליקת הבשורה וממנה מוליך רחוב תאופיק זיאד דרומה עד לצומת עם כביש 75 החוצה אותו. המשכו של הרחוב הוא כביש 60 המוביל במנהרות דרך הר הקפיצה שבמרכז התמונה. על ההר שמשמאל להר הקפיצה שוכנים שרידיה של כנסיית ההשלכה (קבוצת עצים), ומשמאל לו נראה הקצה הדרום-מערבי של נצרת עילית. הבניין דמוי המפרש הלבן הוא מרכז קניות "ביג פאשן". ברקע משמאל נראית צליליתה של גבעת המורה. הגבעה המיוערת שמימין להר הקפיצה ולפניו היא "גבעת הרעדה". העמק שמאחוריה (מימין להר הקפיצה) הוא האפיק ששימש בעבר כתוואי לכביש 60. האנטנות בצידה הימני של התמונה שייכות לפיקוד העורף.
תצפית מהר הקפיצה לכיוון צפון: בחזית התמונה נראה קצה התורן הנושא את החופה, שמתחתיה קיים האפיפיורבנדיקטוס השישה עשר את המיסה בעיר בשנת 2009. לרוחב חלקה התחתון של התמונה ובצידה השמאלי נראה כביש 75 המקיף את נצרת מדרום. מימין נראית בזיליקת הבשורה במרכזה של העיר. בשיאו של הרכס ממול נראה המינרט של מקאם אלנבי סעין ומשמאל לו החזית המוארכת של בית הספר דון בוסקו והכנסייה הסלזיאנית. מימין למינרט נראה מגדל הפעמונים של כנסיית סנט גבריאל.
תצפית מבית החולים האיטלקי "המשפחה ה"קדושה"" במזרח העיר: במרכז תחתית התמונה נראה רחוב הגליל, המשכו של רחוב פאולוס השישי. בשיאו של הרכס ממול נראה המינרט של מקאם אלנבי סעין ומייד מימין לו מגדל הפעמונים של כנסיית סנט גבריאל. משמאל נראית הכנסייה הסלזיאנית.
ישראל
אוטובוס תוצרת סקניה של חברת שירותי אוטובוסים מאוחדים נצרת ברחוב פאולוס השישי בעיר
אתר האינטרנט הרשמי של נצרת
נעמה ריבה, ג'יזס, מה יציל את נצרת מהפקקים?, באתר הארץ, 24 בדצמבר 2018
חיי היומיום בעיר נצרת, 1920, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
נצרת (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית
.png){kind=link}
