חוק איסור לשון הרע

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף תביעת לשון הרע)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חוק איסור לשון הרע
תאריך לועזי 30 ביולי 1965
תאריך עברי א' באב תשכ"ה
כנסת הכנסת החמישית
חוברת פרסום ספר החוקים 464, עמ' 240.
הצעת חוק ממשלתית
משרד ממונה משרד המשפטים
מס' תיקונים 10
נוסח מלא הנוסח המלא

חוק איסור לשון הרע עוסק בהגנת כבודו של אדם ושמו הטוב באמצעות הטלת איסור על פרסום ביטויים העלולים להשפילו ולבזותו. החוק מגדיר כי פרסום לשון הרע יכול להוות עוולה אזרחית בנזיקין ויכול אף להתגבש לכדי עבירה פלילית. בגין העוולה האזרחית ניתן לקבל פיצויים וסעדים הן לפי החוק עצמו והן לפי פקודת הנזיקין, ובהתקיים העבירה הפלילית יוטל עונש של עד שנת מאסר. דינים אלה עורכים איזון בין חופש הביטוי והעיתונות מחד, לבין הזכות לכבוד ולשם טוב מאידך.

עיקרי חוק לשון הרע בישראל

החוק המרכזי העוסק בדיני לשון הרע הוא חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965.

החוק מגדיר בסעיף 1 מהו לשון הרע וקובע שני מסלולים משפטיים להתמודדות עם לשון הרע:

  1. משפט פלילי - סעיף 6 של החוק קובע עונש של עד שנת מאסר למי שמפרסם לשון הרע בכוונה לפגוע, לשני בני-אדם או יותר. סעיף 8 מאפשר ייזום הליכים פליליים כנגד מפרסם לשון הרע בדרך של קובלנה פלילית של הנפגע, בנוסף למסלול הרגיל של הגשת כתב אישום על ידי המדינה
  2. משפט אזרחי - סעיף 7 של החוק קובע שלשון הרע היא עוולה אזרחית אשר ניתן לתבוע בגינה על פי דיני הנזיקין. סעיף 7א שהוסף לחוק בשנת 1998 קובע פיצוי של עד 50,000 ש"ח ללא הוכחת נזק.

החוק בסעיף 9 מאפשר לשופט, בנוסף להטלת פיצוי או עונש על פרסום לשון הרע, להורות על החרמת כתבי לשון הרע שמיועדים להפצה (לא כאלו המוחזקים על ידי אנשים פרטיים או ספריות ציבוריות, למעט מקרים יוצאי דופן) ועל פרסום הכחשה או תיקון לדברי לשון הרע.

סעיפים 4 ו-5 מגבילים את הפנייה לבית המשפט לגבי לשון הרע על קבוצה של בני אדם ולגבי אדם שנפטר, רק למישור הפלילי, בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה. סעיף 25 מתיר לקרובי משפחתו של נפטר שמת סמוך לאחר פרסום לשון הרע עליו, להגיש תביעה או קובלנה בגין דברי לשון הרע, תוך שישה חודשים מפטירתו.

סעיף 1 קובע שלשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם (יחיד או תאגיד) בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו האישית.

בצד העבירה והעוולה נקבעו גם הגנות שהעיקריות בהן הן הגנת אמת בפרסום והגנת תום הלב. כך שיש פרסומים, שאף על פי שהם לשון הרע על פי סעיף 1, הם מוגנים (מותרים).

  • סעיף 13: פרסומים לגיטימיים באופן מיוחד – הכנסת, ח"כ, הממשלה וחבריה, פרסום מבקר המדינה.
  • סעיף 14: מגדיר את הגנת אמת הפרסום – פרסום אמת שיש בו עניין ציבורי מוגן. כלומר, דברי אמת שיש בהם לשון הרע, פרסומם מוגן (מותר) אם יש בהם עניין לציבור.
  • סעיפים 15–17: מגדירים פרסומים מוגנים, אף על פי שלא הוכח לגביהם שהם אמת; או שלא הוכח העניין הציבורי שבהם; וכן הבעת דעה, שאי אפשר לסווגה כאמת או כשקר - אלה עשויות להיות מוגנות אם פורסמו בתום לב, באחת הנסיבות המפורטות בסעיף 15 לחוק.
  • סעיף 17 לחוק קובע שהגנת תום לב לא תעמוד למי שנדרש להתנצל באופן סביר ולא עשה זאת.

שופט בית המשפט העליון, אליעזר ריבלין, שרטט את תרשים הזרימה בתביעות לשון הרע:

בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה שבסעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם נכנס הפרסום לד' אמות אחת החסינויות - דין התביעה להידחות. אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הפרסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה - אמת בפרסום ועניין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או-אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים.[1]

לשון הרע מול עוולת שקר במפגיע

הגדרת שקר במפגיע[2]

שקר במפגיע (בלועזית: Injurious Falsehood) היא עוולה פרטיקולרית המופיעה בסעיף 58 לפקודת הנזיקין תחת עוולת ההטעיה, לפיה מתחרה פועל בדרך שאינה הוגנת שכן הוא מפרסם "הודעה כוזבת בזדון בין בעל-פה ובין בדרך אחרת, בנוגע לעסקו של אדם, למשלח ידו, למקצועו או לטובין שלו או לזכות קניין שלו". התנהגותו הפסולה של המתחרה יכול שתהווה יסוד אשר הופך את התעשרותו, ככל שתהיה, לבלתי-צודקת. כך הוא הדבר גם מקום בו המתחרה פוגע בסימן מסחרי או בסוד מסחרי של רעהו. רשימת מקרים זו איננה ממצה.

הבדלים בין מקרי לשון הרע לעוולת שקר במפגיע[2]

מהשוואת בין עוולת השקר במפגיע, שכאמור מופיעה בפקודת הנזיקין לסעיף 1(3) לחוק איסור לשון הרע, עולה כי יש דמיון רב בין השניים. עם זאת, קיימים מספר הבדלים:

א. בעוד שבמקרה של לשון הרע, נטל ההוכחה נופל על הנתבע, במקרה של "שקר מפגיע" על התובע מוטל להוכיח כי מדובר בפרסום שקרי וזדוני.

ב. בשקר מפגיע יש להוכיח את הכזב שבהצהרה, בעוד שבתביעת דיבה רגילה הנתבע מעלה טענת "אמת" כהגנה ומוכיחה בעצמו;

ג. בשקר מפגיע חובה על התובע להוכיח זדון, בעוד שבלשון הרע הכוונה אינה חשובה אלא על מנת להדוף טענת הגנה של צידוק מותנה;

ד. בשקר מפגיע יש להוכיח נזק ממון. לא מן הנמנע, אם כן, שפרסום המהווה שקר מפגיע יהווה בדרך כלל גם עוולה של פרסום לשון הרע, ורק במקרים נדירים יהווה פרסום שקר מפגיע מבלי שיהווה גם עוולה של פרסום לשון הרע.

בגלל הנטל הכבד, מעדיפים רוב התובעים לנסות ולהיבנות מסע' 1(3) ללשון הרע (פגיעה בעסקו, משרתו, משלח ידו של אדם). עם זאת, העוולה אינה מיותרת לחלוטין, ויש מקרים שניתן לתבוע רק בעזרתה.

דוגמאות[3]:

1. לשון הרע לא תחול במקרה של פרסום חיובי שעלול לפגוע בעסקו של אדם. למשל - פרסום מוטעה אודות רופא שקיבל קידום ועובר מן העיר, בעקבותיו לקוחות יסברו בטעות כי לא ניתן עוד לפנות אליו לקבלת טיפול. אין כאן לשון הרע שכן לא נאמרו דברים רעים. במקרה כזה ניתן להיעזר בשקר מפגיע.

2. סעיף 1(3) לחוק איסור לשון הרע כולל בחובו את השקר המפגיע אך הוא אינו מגן מפני פגיעה בקניינו של אדם שאיננה בגדר לשון הרע (אמירה על אדם שפוגעת בערך הקנייני של נכס שלו). למשל - אדם החושק במגרש שכנו מפרסם הודעה שהזכויות במגרש שנויות במחלוקת, ובכך גורם לירידה בביקוש ובמחיר. אין כאן לשון הרע, אלא רק שקר מפגיע.

  • באשר לסוגיות של "ניפוח מסחרי" (אמירה כי המוצר שלי טוב יותר מכל מוצר אחר אשר טומנת בחובה רמיזה לפגם במוצר האחר) - ע"פ הפסיקה האנגלית: ניפוח מסחרי אינו בגדר שקר מפגיע, שכן ברור לקורא הסביר כי המפרסם אינו אובייקטיבי, ואינו מתכוון למלוא השלכות דבריו.

הליך החקיקה ומיקומם של דיני לשון הרע

התפתחות היסטורית

חוק איסור לשון הרע נחקק בשנת 1965, אולם קדמה לו חקיקה מנדטורית שקבעה אימתי יהווה פרסום לשון הרע עבירה פלילית או עוולה אזרחית. בשנות ה-50 של המאה ה-20, גברה הביקורת כנגד ההסדרים הפרוצדורליים בפקודות, שחשפו את התובעים להשפלה עמוקה במהלך משפטם. הבולט והמפורסם שבמשפטים אלה הוא משפט קסטנר.[4] על רקע ביקורת זו ונוכח הרצון לאחד את הפקודות לחוק אחד וקוהרנטי הוכנה בשנת 1957 טיוטה להצעת חוק חדש של איסור לשון הרע. החוק ניסח מחדש את הכללים בעניין איסור לשון הרע, אולם שמר על זיקתו למשפט המקובל ול-Defamation Act האנגלי[5] בהניחו שההסדרים המצויים בו "צודקים ונבונים".[6] מקור השראה נוסף אשר שימש את המחוקק במלאכתו היה הדין הצרפתי. כך למשל, אומץ ההסדר הצרפתי לפיו ניתנת לבית המשפט הסמכות לאסור על פרסום תכנים פוגעניים שנחשפו במהלך משפטי הדיבה עצמם. מקור השראה נוסף הוא המשפט העברי, אשר השפעתו ניכרת החל מבחירת שם החוק, דרך ההגנה על שמו הטוב של המת[7] וכלה בהגנה על ציבור אנשים.[8]

נוסח הטיוטה שגובש לא הועלה באופן מיידי בפני הכנסת. לאחר הבחירות לכנסת הרביעית, בנובמבר 1959 הצהיר היועץ המשפטי לממשלה שבכוונתו להעלות את החוק החדש בפני הכנסת בקרוב,[9] אולם חשש מביקורת ציבורית דחתה את העלאת החוק עד תחילת מרץ 1962.[10] ביקורת ציבורית על מספר סעיפים שנחשבו על ידי העיתונות כדרקוניים, כמו הסמכות לסגור עיתון שהורשע פעמיים ברציפות בכתיבת לשון הרע והצורך של עיתון להוכיח שבעת הפרסום הדברים לא רק שהיו אמת, אלא שלעיתון היו הוכחות לכך, הביאו את הממשלה למשוך את הצעת החוק לקראת סוף מרץ 1962 ולהגישה בעתיד במהדורה מתוקנת.[11] הנוסח המתוקן הוגש לכנסת במאי 1963 לאחר שהוצאו ממנו הסעיפים עליהם נסובה עיקר הביקורת[12] והחוק אושר ביולי 1965.[13]

לאחר החקיקה ב-1965, העיתונים בארץ שבתו ליום אחד במחאה נגד החוק.[14]

מאז ועד היום, חוקקה הכנסת עשרה תיקונים לחוק, אשר במובנים רבים זנחו את ההסדרים המנדטוריים ואת כללי המשפט המקובל האנגלי. תיקונים אלה נבעו מהצורך להתאים את הוראות החוק לתפיסות החברתיות והפוליטיות[15] המתהוות ומהצורך לספק מענה לחידושים הטכנולוגיים בתחום התקשורת.[16]

מיקומם של דיני לשון הרע

החוק קובע את התנאים להתקיימותה של עוולה אזרחית בשל פרסום לשון הרע. עוולה זו שייכת מהותית למשפט הנזיקי, וככזו חלות עליה חלק גדול מהוראותיה של פקודת הנזיקין,[17] המהווה את מסגרת הדינים הכללית המגדירה מהן התנהגויות בנות פיצוי. הפיצויים יינתנו באופן שיעמיד את הנפגע במצב בו היה נתון אלמלא פורסמו דברי לשון הרע נגדו.[18][19] מטרות נוספות למתן הפיצויים הן שיקום הפגיעה בשמו ובמעמדו של הנפגע בחברה וכן הרתעה וחינוך הציבור לערכים. בנוסף, חוק איסור לשון הרע מאפשר לנפגע מפרסומה של לשון הרע לקבל פיצוי בשיעור של עד 50 אלף ש"ח ללא הוכחת נזק. מטרתו העיקרית של הפיצוי, בדומה למקובל בדיני הנזיקין הכלליים, היא הצהרה על עצם קיומה של הזכות המוגנת והענקת סעדים על הפרתה. אפשרות זאת לפיצוי ללא הוכחת נזק חלה גם על חברות, חרף הוראה שנחזית כסותרת בפקודת הנזיקין הכללית.[20]

במקביל לעוולת לשון הרע המעוגנת בחוק איסור לשון הרע, קיימות בפקודת הנזיקין שתי עוולות מסגרת: עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה.[21] עוולות אלו עשויות לחול במקרים בהם התביעה על פי חוק איסור לשון הרע כשלה.[22] כך לדוגמה, במקרה של תביעת רשלנות, יצטרך התובע להוכיח שעל הנתבע הייתה החובה לצפות שהתנהגותו הרשלנית תפגע בשמו הטוב. עשה כן, יהיה זכאי לפיצויים בגין הנזקים אותם הוכיח.[23] עם זאת, המגמה הנוכחית בפסיקה נוטה לדחות תביעות המוגשות תחת עוולות המסגרת, מקום בו עמדו לנתבע ההגנות לפי חוק איסור לשון הרע.[24]

סקירת הדין ויסודות העוולה האזרחית של פרסום לשון הרע

העוולה האזרחית מוגדרת בסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע כ"פרסום לשון הרע לאדם אחד או יותר זולת הנפגע". גיבוש העוולה דורש שני יסודות עובדתיים, יסודות "הפרסום" ו"לשון הרע".

הפסיקה קובעת באופן עקרוני כי אין דרישה ליסוד נפשי,[25] ועל התובע לפי חוק איסור לשון הרע להוכיח את היסודות העובדתיים בלבד.

יסוד הפרסום

החוק מגדיר בסעיף 2 "פרסום" כהעברת מסר מכל סוג שהוא לאדם אחד או יותר מלבד הנפגע. החוק מספק מענה לנפגע בגין פרסום לשון הרע נגדו בכל אמצעי, כגון: פרסום כתבה בעיתון, משלוח מכתב, ראיון טלוויזיוני לרבות שימוש בטכנולוגיות שונות כגון האינטרנט.

לצורך גיבוש העוולה נדרש כי הפרסום יהיה לאדם אחד לפחות מלבד הנפגע. מכאן עולה כי העברת מסר בין התובע לנתבע בלבד לא תחשב כעוולת לשון הרע; אולם אם במסגרת תקשורת זו נחשף לדברים גם אדם שלישי, עשוי המפרסם להיות חשוף לתביעת לשון הרע. בפסק הדין בעניין תומרקין נגד העצני, נפסק כי כיתוב על מעטפה שנשלחה בדואר יכול להחשב כ"פרסום" מכיוון שלפי הנסיבות עלול היה להיקרא על ידי אדם שאינו הנמען. בפרשה זו, קראה מזכירתו של העצני את הרשום על גבי המעטפה בזמן שטיפלה בדואר, וכך מולאה דרישת החוק להגעת הפרסום לאדם נוסף מלבד הנפגע.[26]

החוק מפריד בעניין זה בין פרסום בכתב לבין פרסום שאינו בכתב. פרסום שאינו בכתב צריך לענות על דרישה כפולה. ראשית, עליו להיות מיועד לאדם אחד או יותר מלבד הנפגע. שנית, עליו להגיע בפועל לאדם כזה, אם כי אין הכרח שיגיע בפועל לאותו אדם אליו היה מיועד. פרסום בכתב, בשונה מהפרסום שבעל-פה, יכול להיחשב כפרסום גם אם לא יועד ולא הגיע לאיש, ובלבד שלפי הנסיבות היה עשוי להגיע לאדם אחד מלבד הנפגע.[27]

האחריות לפרסום - כולל פרסום באינטרנט

האחריות לפרסום חלה באופן עקרוני על המפרסם הישיר. החוק קובע בסעיף 7 כי על העוולה האזרחית יחולו הוראות פקודת הנזיקין העוסקות באחריות שילוחית. הוראות אלו מרחיבות את האחריות לפרסום גם למעגל האנשים המסייעים או מייעצים לפרסום, וכן למעבידיו או שולחיו של המפרסם.[28]

סעיפים 11 ו-12 לחוק קובעים תנאים בהם תורחב האחריות, כאשר מדובר בפרסום באמצעי תקשורת או פרסום בדפוס. במקרים אלה תורחב האחריות גם לגורמים אחרים הלוקחים חלק בתהליך פרסום המסר, כגון העורך, האחראי על אמצעי התקשורת, מחזיק בית הדפוס והמפיץ בפועל. החוק מגדיר "אמצעי תקשורת" כשידורי רדיו, טלוויזיה ועיתונות ולא מזכיר אתרים מוסדרים באינטרנט, כמו פורומים וחדרי שיחות, שלא היה קיימים בעת חקיקת החוק.

בתי המשפט נחלקו בשאלה אם ניתן להחיל את סעיף 11 גם על האינטרנט. חלקם הבחינו בין אתרי אינטרנט שיש להם חשיפה רחבה, כמו רשתות חברתיות, ואתרים שיש בהם פחות גולשים או שאינם נגישים לקהל הרחב.[29] במקרה אחד קבע בית המשפט כי מנהל של קבוצת פייסבוק שלא הסיר פוסט הכפשה נושא באחריות לפרסום, אף שהוא לא היה המפרסם הישיר (ת"א 7685-10-16).[30] במקרה אחר, בית המשפט המחוזי קיבל ערעור של אישה שפרסמה ביקורת על בית עסק, דבר שגרם לסגירתו, ופטר אותה מתשלום הפיצויים בנימוק שהביקורת שלה הייתה מידתית והוגנת, וכן הייתה מחובתה האזרחית (ע"א 5001-02-18).[31]

יסוד "לשון הרע"

יסוד "לשון הרע" מוגדר בסעיף 1 לחוק כך:

"דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו... בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו האישית".

הסעיף אינו דורש פגיעה בפועל, אלא מסתפק בכך שהפרסום היה עלול לפגוע במשלח ידו של אדם, להשפילו או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג בעיני הבריות. כלומר, המחוקק ויתר על יסוד התוצאה בעוולת לשון הרע ובכך פטר את התובע מלהוכיח שאכן נגרם נזק לשמו הטוב. יתרה מכך, העוולה אינה דורשת כי לאדם אכן היה שם טוב קודם לפרסום.[32]

  • בתיקון לחוק מיום 11.11.09 הוסף איסור לבזות אדם בשל גילו. לאחר התיקון סעיף 1(4) לחוק איסור לשון הרע קובע, שלשון הרע היא פרסום שעלול לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו האישית או מוגבלותו.[33]

מטרת החוק היא להגן על זכותו של כל אדם כי הערכתו בעיני אחרים לא תיפגע.[34][35] משום כך, אין משמעות לכוונת המפרסם או לצורה בה הבין הנפגע את המסר, והפסיקה בודקת האם היה בפרסום לשון הרע לפי ראות עיניו של האדם הסביר והממוצע.

חוק איסור לשון הרע מגן על שמו הטוב של האדם, שנגזר מכבוד האדם ומזכותו לקניין, שתי אלה הן זכויות יסוד, המוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. החוק מגן גם על הפרטיות, זאת משום שפרסום משפיל הנוגע לחיים הפרטיים הוא פרסום שבדרך כלל אין בו עניין ציבורי. מקור הגישה הזו במשפט האנגלי והמשפט הישראלי ב-1965. המשפט האנגלי והישראלי עד 1981 לא הכירו בפרטיות כערך חברתי מוגן במשפט הפלילי, או עוולה אזרחית. לפני 1981 הפרטיות הייתה ערך חברתי משני ומוגן בדרכים אחרות, וההגנה על הפרטיות, נתלוותה להגנה על ערכים אחרים. למשל, חוק איסור לשון הרע נועד להגן בין היתר גם על הפרטיות.

זהות הנפגע מפרסום לשון הרע

הנפגע לפי סעיף 1 לחוק מוגדר כאדם או תאגיד מסוימים, שאת זהותם והיותם המטרה לפרסום המשמיץ מסוגל האדם הסביר להסיק מהפרסום. כך לדוגמה, היה על אישה שתצלומה הופץ על גבי כרטיסי ברכה להוכיח שאכן ניתן לזהותה, ומשלא עשתה כן דחה בית המשפט את תביעתה.[36] יתרה מזו, לא די בכך שיש בפרסום משום לשון הרע על אדם מסוים, ועל התובע להוכיח כי פרסום לשון הרע אכן מתייחס אליו עצמו.[37]

שאלה נפרדת היא מהו הדין כאשר נפגע הפרסום הוא אדם שנפטר או ציבור בני אדם שאינם תאגיד. לבחינת נושא זה ראו "לשון הרע על המת ולשון הרע על ציבור".

הגדרת פרסום כלשון הרע

על מנת לקבוע אם פרסום כלשהו הוא מבזה משפיל או פוגע באופן המקים עילת תביעה בלשון הרע, יש לפרשו ולהבין מהי המשמעות העולה ממנו.

המבחן האובייקטיבי: מטרת חוק איסור לשון הרע היא למנוע פגיעה בשמו הטוב של אדם, כפי שהוא נתפס בעיני הבריות. לאור מטרה זו, בוחן בית המשפט את משמעותו של המסר במבחן אובייקטיבי לפיו הפרסום יהווה "לשון הרע" אם האדם הסביר[38] היה רואה אותו כך. מכאן נגזרת המסקנה כי אין חשיבות לכוונתו של המפרסם לפגוע או לשאלה האם הנפגע אכן נפגע מהפרסום. הפרשנות שנותן בית המשפט לפרסום תהיה לפי המובן "שקורא סביר היה מייחס למילים"[39] שהוא מובנן הטבעי והפשוט. מכיוון שכך, בפרשנות פרסומי לשון הרע לא מייחס בית המשפט חשיבות לכוונת המפרסם[40][41] או לדרך בה הבינו הנפגע או קורא המסר את תוכנו.[39]

ה"אדם הסביר" הוגדר בתחילה כאדם ממוצע, אשר לפי הבנתו יש לפרש את משמעות המסר. בית המשפט השתמש בביטויים כגון "האדם ברחוב",[42] "האדם הרגיל",[41] או אדם "שאיננו המשכיל ביותר או האיש הירוד ביותר מבחינת התפתחותו".[43][44] פרשנות זו של בית המשפט מעלה קושי, שכן שמו הטוב של אדם יכול להיפגע גם כאשר רק חלק קטן מהציבור יבין את הפרסום כפוגע. על מנת להתמודד עם קושי זה, ריכך בית המשפט במרוצת השנים את המבחן הפרשני, ובפסק הדין בעניין תומרקין נגד העצני נפסק כי במקרים מסוימים יפורש פרסום בדרך בה יובן על ידי חלק מהציבור ולא על ידי הציבור בכללותו. בפרשה זו, שלח תומרקין להעצני מעטפה עליה כתב את האותיות KZ, שמשמעותן היא "מחנה ריכוז". בית המשפט קבע כי מרביתו של הציבור בישראל אינו מכיר את משמעות אותיות אלו, אך פסק כי השאלה בפרשנות הפרסום היא "אם ישנו ציבור, שאליו עשויה הייתה המעטפה להגיע, ואשר לגביו משמעות אותן אותיות היא ברורה".[39]

בעיני מי נבחן "לשון הרע": סוגיה מעניינת עוסקת בשאלה האם יכול אדם השייך לקבוצת מיעוט בחברה לתבוע בגין הוצאת לשון הרע כאשר הפרסום נתפס כפוגעני רק בעיני החברה בה הוא חי, אך אינו נחשב ככזה בחברה בכללותה. הסוגיה מעלה את השאלה מיהו האדם הסביר לפיו תבחן לשון הרע. כלומר, האם יהא זה האדם הסביר מתוך החברה בכללותה או שמא יבחנו הדברים לפי האדם הסביר מקבוצה מצומצמת יותר בחברה.

שאלה זו נדונה בפסיקה בהרחבה בפרשת שאהה נגד דרדריאן. תחילתה של הפרשה בפרסום מודעה בעיתון המופץ בירדן ובישראל, ממנה השתמע, כי שאהה משתף פעולה עם שלטונות מדינת ישראל. שאהה, בהיותו אזרח ירדני וארכיהגמון בכנסייה הארמנית בירושלים, טען כי בחברה אליה הוא משתייך הפרסום ישימו מטרה לשנאה. השופט דב לוין, בדעת מיעוט, פסק כי יש לבחון את קיומה של לשון הרע לפי העמדה השלטת בקרב הציבור הנאור בחברה בכללותה. על כן דחה את התביעה, בקובעו כי "אדם סביר ובר דעת לא יראה כלשון הרע פרסום על אחר שהוא משתף פעולה עם שלטון המדינה בה הוא חי".[45] השופטים מרים בן-פורת ומנחם אלון, בדעת רוב, פסקו כי "מידת הסובלנות המאפיינת משטר דמוקרטי, מחייבת פרישת הגנה גם על מי שנפגע על ידי פרסום כזב בקרב המגזר או החוג שבו מתנהלים חייו, ולאו דווקא בקרב החברה בכללותה".[46] תביעתו של הארכיהגמון נדחתה, אך מנימוקים אחרים. הסיבה המרכזית לדחיית התביעה הייתה אי-נכונותם של השופטים להכיר בשיתוף פעולה עם שלטונות החוק של מדינת ישראל כמעשה המהווה לשון הרע, כאשר נאמנותו של התובע נתונה למדינת אויב.

מספר שנים לאחר מכן הגיעה לפתחו של בית המשפט העליון השאלה האם נתבע יוכל להתגונן בטענה כי הפרסום אינו מהווה "לשון הרע" בחברה עמה נמנה התובע. השאלה נדונה בפסק הדין בעניין סלונים נגד עיתון דבר, בעקבות ידיעה שפרסם העיתון אשר ייחסה לצבי סלונים חברות ב"מחתרת היהודית". שופטת בית המשפט המחוזי פסקה בערכאה הראשונה פיצויים נמוכים, כאשר חלק מנימוקיה התבססו על ההנחה כי בחברה בה חי סלונים חברות במחתרת היהודית אינה נתפסת כלשון רעה. בערעור על פסק הדין קבע השופט אליהו מצא, כי הפגיעה בשמו הטוב של סלונים אינה נמדדת רק בחברה אליה הוא משתייך, אלא בחברה הישראלית כולה. מכאן ניתן ללמוד את ההלכה הכללית כי למיעוט הזכות לשם טוב גם בחברת הרוב, ועל כן לא יכולה לעמוד טענת הגנה למפרסם לפיה פרסום אינו לשון הרע בחברה המצומצמת אליה משתייך התובע.

הפרסום כמכלול: ההלכה הרווחת בבית המשפט היום היא כי בחינת הדברים תיעשה בהתייחסות לפרסום בכללותו. כלומר, על כל חלק בפרסום להתפרש לאור שאר חלקיו. אולם, כאשר עולה לשון הרע מחלק בולט בפרסום, עשוי בית המשפט לייחס לחלק זה משקל רב יותר בפירוש הפרסום.[47]

בפרשת אמיליו פלוס נגד חלוץ פורסמה כתבה שבכותרתה נקבע כי "משרד השיכון בודק חשדות שאמיליו פלוס גנב מיליוני שקלים מכספי המדינה",[48] בעוד שבגוף הכתבה לא נמצא פירוט לטענה המועלית בכותרת. בפסק הדין קבע השופט חשין כי לעיתים ראוי לבחון את הכותרת בנפרד משאר הכתבה, מכיוון שלכותרת משקל רב בקביעת הרושם אותו מקבל הקורא. השופט חשין המשיך וקבע כי הכותרת המדוברת הייתה כה בולטת עד שהייתה "כחי-הנושא-את-עצמו",[49] ולפיכך יש לבחון את לשון הרע בה בנפרד מהמשכה של הכתבה.

דרכי הבעת לשון הרע

סעיף 2 לחוק מונה רשימה פתוחה של אפשרויות להעברת המסר: בעל-פה, בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. מכיוון שהמחוקק ציין כי בנוסף לאפשרויות המוגדרות במפורש יכול ה"פרסום" להיעשות גם ב"כל אמצעי אחר", ייחשב כל מעשה של העברת מסרים כ"פרסום" לצורך גיבוש העוולה. דוגמה לפרסום בצורה גרפית שאינה מילולית ניתן למצוא בפסק הדין בעניין בן-חורין נגד לוי, בו נפסק כי פרסום פוטומונטאז' של אדם, המציגו כעושה מעשה שלילי "הנו דוגמה לפרסום לשון הרע מן הסוג המשפיל והמבזה ביותר שניתן להעלות על הדעת".[50]

סעיף 3 לחוק קובע כי לשון הרע אינה חייבת להיות מובעת במסר במישרין ובשלמות, אלא מכיר גם במסר פוגעני המשתמע מהפרסום או מנסיבות חיצוניות לו כלשון הרע. לאור זאת, הכירה הפסיקה בשימוש בלשון סגי נהור כלשון הרע המשתמעת מהפרסום,[51] וכך גם בהשוואת הנפגע לאדם ידוע לשמצה או בכל רמיזה אחרת.[52] גם הצגת טענה בצורת שאלה, כאשר האדם הסביר היה מפרשה כשאלה רטורית עשויה להיחשב כלשון רע משתמעת. דוגמה למקרה כזה ניתן למצוא בפסק הדין בעניין נוף נגד אבנרי. בפרשה זו, נכתבה בכותרתה של כתבה בעיתון השאלה "האם השתמש עקיבא נוף בחסינות שלו, כדי לעשות שורה של פשעים חמורים?"[53] בפסק הדין נקבע כי אף על פי שמדובר בשאלה, אופן ניסוחה ודרך הצגתה מצביעים על כך שמדובר בשאלה רטורית שהתשובה עליה היא חיובית.[54]

סוג שונה של לשון הרע המשתמעת מהפרסום הוא לשון הרע מסויגת. הדיון בסוגיה עולה כאשר המפרסם מסייג את דבריו בפרסום עצמו. הסיוג יכול להתבטא בביטוים כגון "העובדות אינן בהכרח נכונות", בקביעה כי מדובר בחשדות בלבד או בציון כי הנתבע מכחיש את הנאמר. עו"ד אורי שנהר בספרו "לשון הרע" סבור כי עצם ההסתייגות אינה שוללת אוטומטית את האפשרות שהפרסום ייחשב כלשון הרע. עו"ד שנהר מבהיר כי ההכרעה האם הפרסום המסויג יהווה לשון הרע תתקבל לפי בחינת תוכנו המדויק של הפרסום ומכלול הנסיבות.[52]

פרסומים טיפוסיים של לשון הרע

בתי המשפט הכירו בקשת רחבה של פרסומים כ"לשון הרע".

  • הפסיקה מכירה בדרך כלל בייחוס עבירות פליליות לאדם כפרסום העלול לעשות אדם מטרה לשנאה או לבוז בעיני הבריות.[55] אולם, אין כלל גורף לפיו כל ייחוס של עבירה פלילית לאדם ייחשב כלשון הרע, ובכל מקרה יהיה על התובע להוכיח כי עלולה הייתה להיגרם לו אחת ההשלכות המצוינות בסעיף 1 לחוק.[56]
  • הטלת דופי במקצועיות אדם בתחום עיסוקו[57] מוכרת אף היא כלשון הרע. סעיף 1(3) לחוק קובע כי פרסום העלול לפגוע במשרתו של אדם, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו מהווה לשון הרע. כך לדוגמה, נפסק בפסק הדין איירמק נגד אליאב כי פרסום בו נאמר כי חברה יצרנית מסוימת אינה אמינה מהווה לשון הרע.[58]
  • גם גידופים ותיאור אדם כבעל תכונות שאינן מחמיאות הוכרו בפסיקה כלשון הרע.[59] כך לדוגמה, פסק בית המשפט בפסק הדין קליין נגד רונן, כי תיאורו של קליין בין היתר כ"גוץ, שחור זקן, אדום פנים וחבוש כיפת משי גדולה" וכ"קטן ומרושע" מרמז על תכונות שליליות שיש בהן כדי להשפיל, לבזות, או לפגוע באדם בעיני הבריות, כלשון סעיף 1 לחוק.[60]

ביטויי שנאה

בית המשפט העליון דן בנושא השימוש בביטויי שנאה בשיח הציבורי. בעתירה לבג"ץ כנגד עיריית ירושלים שסרבה לתלות מודעות בהם היה כתוב: "יוסי שריד שמש של עראפאת", קבע בית המשפט העליון פה אחד שהסירוב אינו מוצדק. השופטת דליה דורנר נמקה בין השאר שאין במודעה עבירה לפי חוק איסור לשון הרע.[61]

בתביעה שהגיש איתמר בן-גביר כנגד העיתונאי אמנון דנקנר על התבטאותו "סתום את הפה נאצי קטן" שהטיח נגדו בתוכנית הטלוויזיה "פופוליטיקה", נחלקו שופטי בית המשפט העליון שדנו בתיק. השופט אליעזר ריבלין סבר שהשימוש בביטוי חוסה תחת הגנות החוק ואינו מהווה לשון הרע. השופטת איילה פרוקצ'יה קבעה שהביטוי מהווה לשון הרע ופסקה פיצוי של 15,000 ש"ח. השופטת עדנה ארבל הסכימה שמדובר בלשון הרע, אך קבעה פיצוי סמלי של שקל אחד בלבד.[62] יצוין כי גם בערכאות הנמוכות מסווגת הפסיקה ביטויים הקשורים לנאציזם כלשון הרע.[63]

בתביעה אחרת נקבע בבית המשפט המחוזי ברב דעות פיצוי של 10,000 ש"ח לפובליצסט שכונה יודנראט. בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור על פסק הדין.[64]

חסינות

סעיף 13 של החוק מעניק חסינות לפרסומים מסוגים מסוימים כמו אמירות בבית משפט ופרסומים שאדם חייב או רשאי לעשות על פי החוק או על פי היתר של רשות מוסמכת. בבית המשפט העליון הייתה מחלוקת האם החסינות היא מוחלטת גם במקרה של זדון, כאשר דעת הרוב הייתה שהחסינות היא מוחלטת.[65] היקף החסינות בחוק הישראלי הוא רחב יחסית לזה המוענק במדינות אחרות.

האיזון בין חופש הביטוי לזכות לשם טוב

האיזון בין הזכות לחופש ביטוי לבין הזכות לשם טוב מורכב משני נדבכים עיקריים: נקודת האיזון החקיקתית הקבועה בחוק איסור לשון הרע עצמו, ואיזון שיפוטי המבוצע על ידי בית המשפט באמצעות פרשנות החוק ויישומו הלכה למעשה.

האיזון החקיקתי

חוק איסור לשון הרע קובע נקודת איזון בין הערכים המתחרים של חופש הביטוי וזכות האדם לשמירת שמו הטוב, שני ערכים שהמשפט הישראלי רואה בהם זכויות יסוד הנגזרות מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.[66] החוק אינו נותן עדיפות לערך אחד על פני השני אלא מותח קו גבול בין פרסומי לשון הרע המהווים עוולה לבין אלו הזוכים להגנה, באופן שכל ערך נאלץ לסגת במידה מסוימת מפני הערך האחר.[67] באופן כזה הגדיר המחוקק, כנציג החברה הישראלית, בדומה לחברות מערביות אחרות, אילו פרסומים הם רצויים ואילו פרסומים אינם רצויים מבחינתה.[68] אל איזון זה מצטרף האיזון השיפוטי הנעשה על ידי בית המשפט בכל מקרה לגופו, כשהוא יוצק תוכן לדברי החוק בסוגיות שבהן הוא אינו מספק תשובה ברורה.

ניתן לחלק את האיזון שעורך החוק לשני שלבים. בשלב הראשון מגדיר החוק מה יחשב כפרסום שיש בו לשון הרע, אותו מבקש המחוקק לאסור, ומה יחשב כפרסום מותר. בשלב השני, מוגדרים מקרים אשר בהתקיימותם תינתן הגנה גם לביטויים המהווים לשון הרע. ההגנות משתרעות על שלושה מישורים עיקריים: במישור הראשון, מגדיר סעיף 13 פרסומים הנהנים מהגנה מוחלטת מפני תביעה לפי החוק, אפילו היה בפרסומם לשון הרע. מדובר בפרסומים של רשויות המדינה השונות ובפרסום החוזר על פרסומים קודמים ספציפיים. במישור השני, מספק סעיף 14 טענת הגנה ביד הנתבע אם הפרסום שפרסם היה אמת והיה בו עניין לציבור. במישור השלישי, פורש סעיף 15 את הגנתו על פרסומים שונים הנעשים בתום לב, גם אם אינם אמת.[69]

האיזון השיפוטי

השלב השני, המצטרף אל האיזון החקיקתי, הוא האיזון השיפוטי שעורך בית המשפט בסוגיות בהן החוק לא מספק תשובה ברורה. איזון זה, מושפע רבות מן המשקל הסגולי שמייחס בית המשפט לכל אחת מן הזכויות העומדות על כפות המאזניים.

הזכויות המתחרות

א. חופש הביטוי: הזכות לחופש הביטוי זכתה בפסיקת בית המשפט העליון להכרה ולמעמד של "זכות עילאית". הכרה זו מצאה ביטויה לראשונה בפסק דינו של השופט אגרנט בפסק הדין בעניין "קול העם", בציינו כי חופש הביטוי הוא "ציפור נפשה של הדמוקרטיה". זאת מתוך תפיסה, שהגשמת חופש הביטוי חיונית להוצאת האמת לאור, לקיומו של שוק דעות חופשי, לשמירה על המשטר הדמוקרטי ולהגשמתו העצמית של הטוען לחופש הביטוי.[70] יפים לעניין זה דבריו של השופט לנדוי, באומרו: "שלטון הנוטל לעצמו רשות לקבוע מה טוב לאזרח לדעת, סופו שייקבע מה טוב לאזרח לחשוב".[71]

ב. הזכות לשם טוב: אל מול זכות העל לחופש הביטוי ניצבת בכל חברה דמוקרטית ונאורה זכותו של אדם לשמו הטוב כזכות מהמעלה הראשונה. זכותו של אדם להגנה על שמו הטוב בעיני הבריות מושתתת על ההכרה כי תפיסת דמותו של אדם בעיני הבריות היא תנאי מפתח להתפתחותו הטבעית והחיונית בתוך קהילתו. היטיב לתאר זאת השופט ברק בפרשת אבנרי, בציינו: "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעיתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר".[72]

מלאכת האיזון בראי הפסיקה

ההכרעה השיפוטית בין הערכים המתנגשים נעשית על רקע נתוני הבעיה הקונקרטית העומדת בפני בית המשפט. אולם, השופט ברק הביע את עמדתו כי האיזון ברמה הקונקרטית הוא הכרחי, אך אינו מספיק.[73] לשיטתו, נוסחת האיזון שיגבש בית-המשפט צריכה להיות "עיקרון רציונלי", אשר יחול לא רק לגבי המקרה הקונקרטי העומד להכרעה אלא גם במקרים דומים אחרים.[74] מעיון בפסיקה, ניתן לעקוב אחר תזוזת נקודת האיזון העקרונית בין הזכויות במרוצת השנים.

עד סוף שנות ה-70, רווחה ההלכה לפיה מדובר בשתי זכויות בנות מעמד שווה, ללא העדפה של מי מהן על רעותה. פסק הדין בעניין חברת חשמל נגד עיתון הארץ הוא פסק הדין המנחה בתקופה זו, בו נדון האיזון העקרוני בין הזכויות. הפרשה עסקה בפרסומים שייחסו שחיתות לחברת חשמל והעומד בראשה, בשל רכישת מכונית מפוארת למנכ"ל היוצא. בדיון הנוסף החותם את הפרשה, הביע השופט שמגר בדעת מיעוט את עמדתו לפיה יש להעדיף את חופש הביטוי על פני הזכות לשם טוב בפרסומים הנוגעים לאנשי ציבור וכל עוד שיש בפרסום עניין ציבורי. בכך אימץ את הלך הרוח העולה מעמדת הרוב בפסק הדין האמריקאי ניו יורק טיימס נגד סאליבן, בו נקבע כי כאשר מדובר בלשון הרע על איש ציבור בעניין ציבורי, על התובע להוכיח זדון של ממש בפרסום (actual malice) על מנת שיהווה לשון הרע.

מול דעתו החולקת של השופט שמגר, נפסק על ידי ארבעת שופטי הרוב, כי "אין כל מקום לתת מעמד בכורה לעיקרון חופש הביטוי על העיקרון האחר של זכות האדם לשם טוב".[75] השופט לנדוי אף הרחיק והוסיף כי אם היה נדרש לדרג, הזכות לשם טוב הייתה מקבלת מעמד עדיף.[76] אולם יש לשים לב כי אמירה זו של השופט לנדוי לא השתרשה כהלכה, ושנים ספורות לאחר פסק דין זה, הביעה השופטת נתניהו את דעתה בפרשת בן ציון כי "זכותו של הפרט לשמו הטוב, ככל שהיא בעלת ערך ומשקל שקשה להגזים בחשיבותם, אינה הערך היחידי שיש להתחשב בו, אף לא הערך המכריע. כנגדה עומדים ערכים, שגם הם בעלי משקל וחשיבות נכבדים, של זכות הציבור לדעת ושל חופש הביטוי".[77]

מסוף שנות ה-80 חלה תזוזה של נקודת האיזון והוענקה הגנה רחבה יותר לחופש הביטוי.[78] פסק הדין המנחה המציין את שינוי המגמה בבית המשפט העליון, הוא פרשת אבנרי נ' שפירא. הפרשה עסקה בבקשתו של ח"כ אברהם יוסף שפירא למנוע את פרסום ספרו של העיתונאי אריה אבנרי, "הגביר", בטענה כי פרסום הספר מהווה לשון הרע נגדו. בפסק הדין קובע השופט ברק בדעת הרוב כי אף אחת מהזכויות אינה עליונה על רעותה. אולם, באיזון האופקי, הנעשה בין שתי זכויות שוות מעמד המתנגשות ביניהן, "יש ליתן משקל מיוחד לחופש הביטוי, שהוא תנאי ויסוד לזכויות אדם אחרות, לרבות השם הטוב, ולמשטר הדמוקרטי כולו". השופט ברק המשיך והוסיף כי "במקרה של ספק עדיף 'לטעות' לטובת חופש הביטוי".[79]

האיזון לאחר חוקי היסוד: חקיקת חוקי היסוד בשנת 1992, עיגנה לראשונה את מעמדן של זכויות היסוד של האדם בישראל בדבר חקיקה פורמלי, אך הזכות לשם הטוב וחופש הביטוי לא עוגנו במפורש בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אף על פי כן, הדעה הרווחת בפסיקה ובקרב רוב המלומדים מכירה בשתי הזכויות הללו כזכויות בעלות מעמד חוקתי, הנגזרות מתוך זכותו של האדם לחירות ולכבוד המעוגנת בחוק היסוד.[80] לאור מעמדן החדש של הזכויות, עולה השאלה האם חל שינוי בנקודת האיזון העקרונית ביניהן.

פסקי הדין המרכזיים שדנו בנקודת האיזון בין הזכויות לאחר חקיקת חוקי היסוד קובעים נוסחת איזון, לפיה יש ליתן "משקל מיוחד ונכבד, אם כי לא מכריע לחופש הביטוי".[81] אולם, קשה ללמוד מפסקי-דין אלו מהי ההלכה הכללית לגבי נקודת האיזון העקרונית, שכן הסוגיות שנדונו בהם נגעו לעניין ציבורי ולדמויות ציבוריות - סוגיות המקימות שיקולים נוספים המטים את כפות המאזניים לכיוון ההגנה על חופש הביטוי (ראו פרק 5 להלן).

לשאלה מהי נקודת האיזון העקרונית לאחר חקיקת חוקי היסוד טרם ניתנה תשובה ברורה בבית המשפט. הספרות האקדמית מעלה מספר דרכים אפשריות בהן יכול בית המשפט לצעוד:

  • תשובה אפשרית אחת, היא שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו העניק לשתי הזכויות מעמד שווה, ולפיכך יש לחזור להלכת הרוב בד"נ חברת חשמל נגד הארץ;
  • תשובה אפשרית שנייה, היא שחוק היסוד רק עיגן את ההכרה הפסיקתית, שהייתה קיימת משכבר, בשתי הזכויות כזכויות יסוד. מכיוון שכך, לא תהיה השפעה על נקודת האיזון, שתישאר על מכונה, כפי שנקבעה בפרשת אבנרי נגד שפירא;
  • תשובה אפשרית שלישית, היא שבית המשפט יגבש נוסחת איזון חדשה, השונה משתי הנוסחאות הקודמות לה בפסקי הדין חברת שמל נגד הארץ ואבנרי נגד שפירא;
  • האפשרות הרביעית, היא שלאחר בחינה מחודשת יקבע בית המשפט העליון כי האיזון שנקבע בפסק-הדין בעניין אבנרי נגד שפירא הולם את תכליתו של חוק היסוד, כך שנוסחת איזון זו תישאר על מכונה, תוך שהיא מקבלת משנה תוקף למעמדה.[82]

מעמדם המיוחד של אנשי ציבור בדיני לשון הרע

סוגיה מיוחדת בדיני לשון הרע היא מעמדם של אנשי ציבור, כפי שעולה מסעיף 15(4) לחוק. סעיף זה קובע כי תהיה זו הגנה טובה למפרסם, אם הפרסום יהיה בתום לב ויכלול הבעת דעה על התנהגות נושא משרה ציבורית במסגרת מילוי תפקידו. בכך קבע המחוקק נקודת איזון ייחודית בעניינם של אנשי ציבור והפרידם מאנשים פרטיים, כאשר הוא מעניק העדפה ברורה לחופש הביטוי העוסק בהם. יצוין כי למרות העדפה זו, נטו בתי המשפט עד שנות ה-70 להעניק משקל רב יותר להגנת שמם הטוב של אנשי הציבור.

פסקי הדין משנים אלו ביססו את עמדתם בדבר העדפת ההגנה על שמם הטוב של אנשי ציבור על שני צידוקים עקרוניים. הצידוק הראשון קבע כי פגיעה בשמו הטוב של איש ציבור מסבה לו נזק גדול יותר, שכן הוא מוכר ברבים ומשום ששמו הטוב הוא נכסו היקר ביותר;[83] הצידוק השני התבסס על האינטרס הציבורי בדבר החשש מפני הרתעתם של אנשים איכותיים מלקבל על עצמם תפקידים ציבוריים, נוכח צמצום ההגנה על שמם.[84]

במרוצת השנים חלה נסיגה של בית המשפט העליון מהלכה זו, וכפות המאזניים נטו לטובת חופש הביטוי כאשר דובר בפרסומים הנוגעים באישי ציבור.[85] נקודת המפנה המייצגת את שינוי המגמה באופן הבולט ביותר היא פרשת אבנרי נ' שפירא. בפסק הדין קובע השופט ברק בדעת הרוב כי "יש ליתן משקל מיוחד לחופש הביטוי הנוגע לענייני הציבור ולאנשים הנושאים במשרות ציבוריות".[86]

הרציונלים בבסיס העדפת חופש הביטוי

עמדתו זו של השופט ברק, שאומצה לאחר מכן גם בערכאות הנמוכות,[87] נסמכת על שלושה שיקולים עיקריים שעניינם במדיניות שיפוטית.

השיקול הראשון דן בחשיבות הביקורת החברתית בעניינם של אנשי ציבור לטובת קיום משטר דמוקרטי תקין.[88] השופט שמגר ציין בעניין זה כי "מתן האפשרות וההזדמנות להשמעת בקורת מדינית, חברתית ואחרת על פעלו של השלטון, מוסדותיו, חברותיו, שליחיהם ועובדיהם, הוא עיקר שאין בלעדיו לקיום ממשל דמוקרטי תקין".[89] עמדה זו של השופט שמגר נסמכת על הרעיון כי פרסומים חיוניים על אנשי ציבור משמשים אמצעי נגד, המונע מאנשי ציבור לטשטש או להשתיק פרשיות הנוגעות לתפקודם.[90]

השיקול השני עוסק ביכולתו העדיפה של איש הציבור להגן על שמו הטוב באמצעות כלי התקשורת.[91] בפרשת אבנרי נ' שפירא הסביר השופט ברק כי "לאיש הציבור הכלים, הידע והנגישות לאמצעי התקשורת, ובכוחם של אלה... יותר מאשר לאיש 'הפרטי'... להגן כראוי על שמו הטוב". מדברים אלה ניתן ללמוד כי לדעת ברק הסעד הראוי לאיש ציבור שהושמץ צריך להיות פרסום נגדי שיחשוף את שקריות הפרסום אודותיו.

השיקול השלישי גורס כי אנשי ציבור נוטלים על עצמם מעצם תפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלויות לשמם הטוב.[92] פרופ' רות גביזון מסבירה במאמרה "איסור פרסום הפוגע בפרטיות – הזכות לפרטיות וזכות הצבור לדעת" כי נטילת הסיכון על ידי אנשי הציבור מהווה מעין הסכמה מכללא מצידם לאפשרות שיפלו טעויות בנוגע לפרסומים אודותיהם וכי ייחשפו ענייניהם הפרטיים. בהמשך דבריה מסייגת פרופ' גביזון את דבריה, וקובעת כי יש לבדוק כל מקרה לגופו של עניין, תוך הבחנה בין אנשי ציבור והפרסומים אודותיהם.[93]

בפסק דין Sullivan נקבע כי יש להעדיף את חופש הביטוי בכל הקשור לפרסומים הנוגעים לאנשי ציבור, למעט אם פורסמו בכוונה לפגוע (actual malice).[94] תחילתה של פרשת Sullivan בכתבת תמיכה שפרסם עיתון הניו-יורק טיימס במרטין לותר קינג, במסגרתו הוצגה טענה כי המשטרה במונטגומרי מבצעת מעצרי שווא של אפרו-אמריקאים. Sullivan, כמי שהיה אחראי על המשטרה במונטגומרי, הגיש תביעת לשון הרע באלבמה, שהייתה מאופיינת בגזענות חריפה. בית המשפט פסק לטובתו של Sullivan וחייב את הטיימס בפיצוי של חצי מיליון דולר. הערעור על פסק הדין הגיע עד בית המשפט העליון הפדרלי, אשר קבע כי פרסומים אודות אנשי ציבור בעניין ציבורי יזכו להגנה אלא אם פורסמו בכוונת זדון לפגוע.

דיון מעמיק בהלכה זו בפסיקת בית המשפט העליון נעשה לראשונה בפרשת חברת חשמל נ' עיתון הארץ. דעת הרוב, מפי השופט לנדוי, דחתה את אימוץ הלכת Sullivan ובחרה שלא להעדיף את חופש הביטוי באופן כה נחרץ על פני הזכות לשמם הטוב של אנשי ציבור. לעומת זאת, סבר השופט שמגר בדעת מיעוט כי הזכות לחופש ביטוי היא זכות בעלת מעמד עליון ולאור עמדה נורמטיבית זו ביקש להחיל את הלכת Sullivan במשפט הישראלי. מאז אותו ויכוח נוקב, צעדה הפסיקה בישראל לעבר העדפת חופש הביטוי בפרסומים אודות אנשי ציבור בעניינים ציבוריים. עם זאת, הפסיקה טרם ביצעה את הקפיצה המחשבתית האחרונה הדרושה על מנת לאמץ את הלכת Sullivan במשפט הישראלי.

המתנגדים לאימוץ ההלכה סבורים כי מתן הגנה כה רחבה לאמצעי התקשורת עלול להתיר את הרסן ולהביא לעידן של אלימות מילולית, שתפגע פגיעה קשה בהתנהלותם של אנשי ציבור ושל הממשל בכללותו.

המבחן להגדרתו של איש ציבור

סעיף 15(4) לחוק קובע כי תינתן הגנה לפרסום בתום לב של "הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות". החוק אינו מגדיר מפורשות מי הוא "איש ציבור" והשאלה נותרה להכרעת בית המשפט.

ההלכה הרווחת בבית המשפט העליון קובעת מבחן רחב להגדרתו של איש ציבור. השופטת ביניש מציינת כי "אדם ייחשב 'דמות ציבורית' ככל שנגיעתו לענייני ציבור והשפעתו עליהם הן רבות יותר, וככל שהופעתו בציבור וגישתו לאמצעי התקשורת רבות יותר". יש לשים לב, שהגדרתה זו של השופטת ביניש עושה שימוש במונח "דמות ציבורית" ולא במונח "איש ציבור". שימוש זה מרחיב למעשה את תחולת ההגנה האמורה בסעיף 15(4). דוגמה לכך ניתן למצוא גם בפרשת הרציקוביץ, שם נקבע כי לוני הרציקוביץ עונה על ההגדרה של דמות ציבורית משום שהוא בעלים של קבוצת הכדורגל מכבי תל אביב (כדורגל) המהווה עניין ציבורי ונוכח גישתו לאמצעי התקשורת במסגרת תפקידו.

בקרב אנשי אקדמיה מקובלים שני מבחנים נוספים להגדרת איש ציבור, הדומים במהותם למבחן שאימצה הפסיקה. לפי המלומד Prosser, המצוטט במאמרו של חיים פאל "זכות הציבור לא לדעת", איש ציבור מוגדר כ"אדם אשר פרסומו, מקצועו, או דרך חייו, מספקים לציבור עניין לגיטימי במעשיו, וכל אדם שהגיע לעמדה הממקדת אליו את תשומת-לב הציבור".[95] גם ד"ר זאב סגל קובע כי "בגדר דמות ציבורית ייחשב מי שנמצא, מכוח הכרעתו שלו, בעמדה חברתית כזו אשר יש בה כדי למקד בו התעניינות ציבורית טבעית שיסודה בהשפעתה של אותה דמות על עניינה של החברה".[96]

איש ציבור ועניין ציבורי

ההגנה על שמו הטוב של איש הציבור מושפעת גם מההגנה המצויה בסעיף 14 לחוק, לפיה פרסום לשון הרע יותר אם תוכן הפרסום הוא אמת ובעל עניין ציבורי. השפעה זו נובעת מהקשר האפשרי בין מצבים המעוררים "עניין ציבורי" לבין פועלם של אנשי ציבור. בפרשת רשם מאגרי מידע נ' ונטורה קבע בית המשפט העליון כי "העניין הציבורי שבפרסום עשוי לנבוע מהיותו של הפרסום נוגע לדמות ציבורית".[97]

הלכה זו בעייתית בשני מובנים: ראשית, מפני שהיא מטשטשת את ההבחנה בין הגדרת "איש ציבור" כנדרש בסעיף 15(4) לבין הגדרת "עניין ציבורי" כנדרש בסעיף 14 לחוק; שנית, מפני שהיא עלולה להתיר פרסומים הנוגעים לצנעת הפרט של אישי ציבור ושאין בידיעתם על ידי הרבים כדי להביא תועלת של ממש לציבור.

נוכח הקושי האמור, קבעה הפסיקה כי רכילות גרידא ופרסומים על משפחותיהם של אישי ציבור, שאין בהם כדי להביא לתועלת ציבורית, אינם מהווים עניין ציבורי.[98] הנימוק לכך נובע מהעובדה שפרסומים שכאלה לא מקדמים קיומו של ממשל דמוקרטי תקין ואין בהם כדי להעשיר את שוק הדעות החופשי במובנו המהותי. בהמשך למגמה זו, המבקשת לנסות ולהבחין בין איש ציבור לעניין ציבורי, אימצה הפסיקה את מבחן התועלת, לפיו עניין ציבורי "ייחשב עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו - אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו".[99]

מעמד אנשי ציבור בעקבות חוקי היסוד

עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ניתן היה לצפות כי נוסחת האיזון בדבר מעמד אנשי ציבור תשתנה עקב שינוי מעמדן של הזכויות. אולם, בשורה של פסקי דין בחר בית המשפט העליון להעניק משנה תוקף להלכת אבנרי, בהעדיפו את ההגנה על חופש הביטוי בפרסומים הנוגעים לאישי ציבור. כך אירע בפרשות חסון, בנזימן והרציקוביץ.[100]

תחילתה של פרשת חסון היא בתביעה שהגיש איש העסקים דוד אפל כנגד כתבת טלוויזיה שפרסמה איילה חסון במהדורת החדשות של הערוץ הראשון. בכתבה זו הוצג אפל כמי שהתערב התערבות פסולה במינויו של עו"ד רוני בראון לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, וזאת במסגרת קשריו עם חבר הכנסת לשעבר אריה דרעי. בערעור שהוגש לבית המשפט העליון קבעה השופטת דורית ביניש נוסחת איזון, לפיה יש להעניק משקל מיוחד ונכבד לחופש הביטוי, כאשר מדובר בדמות ציבורית וכאשר הפרסום עוסק בעניין ציבורי בעל תועלת ציבורית משמעותית וחשובה. השופטת ציינה כי השימוש בנוסחת איזון זו ייעשה רק לצורך הבחינה האם פרסום שהוגדר כבר כלשון הרע חוסה תחת אחת מהגנות החוק.

נוסחה זו של השופטת ביניש אומצה מאוחר יותר בפרשת שרון נ' בנזימן. בפרשה זו תבע אריאל שרון את עיתון "הארץ" בגין כתבה שפרסם העיתונאי עוזי בנזימן, במסגרתה נאמר כי "מנחם בגין ידע היטב כי שרון רימה אותו". בפסק דין זה קבע השופט משה טלגם כי הפרסום חוסה תחת הגנת סעיף 15(4) לחוק, שכן שרון הוא איש ציבור והכתבה בעלת חשיבות ציבורית.

פסקי דין מרכזיים

  • פסק דין חברת החשמל נ' עיתון הארץ - חברת החשמל קנתה רכב מנהלים אמריקני למנהל שלה. אמצעי התקשורת מתחו ביקורת חריפה על הרכישה ועל נוהג בזבוז הכספים של חברת החשמל, בייחוד לאור העובדה שאף על פי שחברת חשמל הודיעה שהיא תמכור את הרכב ומסרה את הרכב לסוכנות למכירת כלי רכב משומשים, היא ביקשה סכום של מעל 28 אלף לירות כאשר המחיר בשוק היה לכל היותר 22 אלף לירות והודיעה למנהל הסוכנות שיבקש את אישור חברת חשמל גם אם מוצע סכום גבוה מאוד עבור הרכב. היו שמועות בקרב עובדי חברת החשמל שהחברה לא רצתה למכור את הרכב אלא להרוויח זמן.
עיתון "הארץ" פנה לחברת החשמל וביקש תגובה על השמועות על אי רצונה למכור את הרכב. חברת החשמל סירבה להשיב ובעקבות כך "הארץ" פרסם כתבה בה תוארו הפרטים, ובמקום התקופה של 3 חודשים וחצי מאז מסירת הרכב לסוכנות כתבו ארבעה חודשים, ולבסוף סוכם בעיתון שחברת החשמל לא רצתה למכור את הרכב.
זהו פסק הדין היחיד שמנסה להתמודד עם הבחנה בין דעה לבין עובדה. הנאמר בפסק הדין על ההבחנה לא התקבל מאוחר יותר על ידי ביהמ"ש העליון.
  • פסק דין שרון נ' בנזימן ועיתון הארץ - עוזי בנזימן פרסם בעיתון "הארץ" כתבות נגד אריאל שרון, והאשים אותו במרמה, על כך ששרון הטעה את מנחם בגין. בנזימן הסתמך על הרצאות שנשא בנו של מנחם בגין. כמו כן הייתה התייחסות למאבק של שרון נגד הנרי קיסינג'ר שהיה מזכיר המדינה של ארצות הברית. קיסינג'ר פרסם כתבה בשבועון טיים, לפיה שרון הטעה את מנחם בגין בעניין לבנון, כלומר בגין העביר מידע מוטעה שקיבל משרון. שרון הגיש תביעה נזיקית נגד בנזימן וטען שמדובר בפרסום שקרי.
ביהמ"ש המחוזי: דחה את תביעתו של שרון וגרס שהפרסום זוכה להגנת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע ושהוא פרסום אמת שיש בו עניין ציבורי.
בערעור לעליון: נדחתה העמדה שמדובר בפרסום אמת שיש בו עניין ציבורי, ביהמ"ש דחה את סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, הואיל וביהמ"ש העליון לא רצה לבדוק את אמיתות או שקריות הסיפור. ביהמ"ש הסתמך על פסק דין אנגלי ארווינג נ' הוצאת ספרי פינגווין: מדובר היה בהיסטוריון האנגלי דייוויד אירווינג, שפרסם ספרים לפיהם השואה לא התרחשה. פרופ' דבורה ליפשטדט מארצות הברית פרסמה ספר לפיו ארווין מכחיש שואה ומספר שקר. הוצאת פינגווין הוציאה את ספרה של ליפשטדט. אירווינג תבע את הוצאת הספרים בגין פרסום לשון הרע.
ביהמ"ש האנגלי לא רצה לבדוק את אמיתות או שקריות הפרסום. הוא טען ששאלת התרחשות השואה מעניינת את ההיסטוריונים, ולביהמ"ש אין את הכלים לבדוק זאת. ביהמ"ש סיווג את התרחשות השואה כדעה, ולכן לפי פסק דין האנגלי עובדה היסטורית תקבע לפעמים כדעה.
  • פסק דין בורוכוב נ' יפת - בפסק דין זה התייחס בית המשפט העליון ליסוד הנפשי הנדרש בעבירת לשון הרע. ביהמ"ש גרס שהלכת הצפיות היא לא תחליף לכוונה בעבירת לשון הרע. קביעה נוספת שנאמרה בפסק דין זה על ידי השופט אהרן ברק, גרסה שעבירת איסור לשון הרע לא נועדה להגן רק על הכבוד, כי הכבוד מוגן בעוולת לשון הרע. עבירת לשון הרע נועדה להגן גם על החופש של האדם מפני סנקציה.

ראו גם

לקריאה נוספת

ספרות

מאמרים

  • אריאל בנדור, "חופש לשון הרע", משפטים כ 561 (תשנ"א)
  • יצחק זמיר, "חרות הביטוי כנגד לשון הרע ואלימות מילולית", בתוך ספר זוסמן 149 (תשמ"ד)
  • דניאל פרידמן, "מהו עלבון ולמי מותר להיעלב?", המשפט ג 131 (תשנ"ו)
  • חיים פאל, "זכות הציבור לא לדעת", הפרקליט ל"ט (תשמ"ט), 525.

קישורים חיצוניים

  • ויקיטקסט חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, באתר ויקיטקסט
  • הערות שוליים

    1. ^ ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך ואחר, ניתן ב־8 בפברואר 2012
    2. ^ 2.0 2.1 עזרא ולוין, שאלות ותשובות בנזיקין, מתוך המאגר האלקטרוני "אוצר המשפט" (2010)
    3. ^ יניב גבריאל ושות' משרד עורכי דין ויועצי מס - על שקר מפגיע כעוולה מסחרית
    4. ^ ע"פ 232/55 היועץ המשפטי נ' גרינוולד, פ"ד יב(2) 2017.
    5. ^ שנהר, עמ' 30.
    6. ^ ראו דברי שר המשפטים, דב יוסף, בעת הצגת החוק בכנסת: ד"כ 37 (תשכ"ג), 2403.
    7. ^ נחום רקובר, "ההגנה על כבוד האדם", סדרת מחקרים וסקירות במשפט העברי נ"ד 22 (תשל"ח); חוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965, סעיף 5.
    8. ^ ד"כ 37 (תשכ"ג), 2404; חוק איסור לשון הרע, סעיף 4.
    9. ^ היועץ המשפטי מבשר שינויים מרחיקי לכת במערכת החוקים, דבר, 30 בנובמבר 1959
    10. ^ יואל מרקוס, דברים בגו - חוק לשון הרע, דבר, 1 במרץ 1962
    11. ^ חוק לשון הרע יוגש לכנסת במהדורה מתוקנת, דבר, 26 במרץ 1962
    12. ^ חוק לשון הרע המתוקן הוגש לכנסת, דבר, 9 במאי 1963
    13. ^ אושר חוק לשון הרע, דבר, 22 ביולי 1965
    14. ^ ישראל 50 בעמוד על שנת 1965
    15. ^ משה נגבי, חופש העיתונות בישראל – ערכים בראי המשפט 93 (התשס"ה-1995).
    16. ^ ע"א דיאב, הערה 12 לעיל, בעמ' 273.
    17. ^ שנהר, עמ' 81.
    18. ^ רע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף
    19. ^ תמר גדרון, "לשון הרע – עוולת רשלנות?", המשפט ד 219, 221 (תשנ"ט).
    20. ^ רע"א 3760/15 א.מ.ל אמריקן לייזר בע"מ נ' "קר" שרותי רפואה בע"מ
    21. ^ פקודת הנזיקין (נוסח חדש) תשכ"ח-1968, סעיף 35 וסעיף 63 בהתאמה.
    22. ^ ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 124; בג"ץ 64/91 חילף נ' משטרת ישראל, פ"ד מז(5) 653, 659.
    23. ^ ע"א גורדון, הערה 24 לעיל, בעמ' 142.
    24. ^ ע"א 357/76 רסקין נ' המשביר לצרכן, פ"ד לג(2) 222, 223.
    25. ^ ע"א 90/49 בנטוב ואח' נ' קוטיק, פ"ד ה 593, 596.
    26. ^ ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333, 336.
    27. ^ שנהר, עמ' 85-92.
    28. ^ פקודת הנזיקין (נוסח חדש) תשכ"ח-1968, סעיפים 11-18
    29. ^ לשון הרע באינטרנט, באתר איגוד האינטרנט הישראלי, ‏מרץ 2016
    30. ^ מנהל קבוצת פייסבוק חויב בתשלום פיצוי בגין אי-הסרה של פוסט שיש בו לשון הרע שפורסם ע"י חבר בקבוצה, באתר כל-זכות, ‏ספטמבר 2019
    31. ^ לצרכן יש זכות להעביר ביקורת מידתית, סבירה והוגנת ברשת האינטרנט על מוצר או שירות שרכש, באתר כל-זכות, ‏2018
    32. ^ ת"א (ת"א) 2804/53 שנידר נ' רותם, פ"מ יא 7, 10.
    33. ^ תיקון לחוק מיום ה-11.11.09
    34. ^ אורי שנהר, דיני לשון הרע 122 (התשנ"ז-1997)
    35. ^ ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ נ' חברת חשמל, פ"ד לא(2) 281, 293.
    36. ^ ע"א 68/56 רבינוביץ' נ' מירלין, פ"ד יא 1224, 1226.
    37. ^ שנהר, עמ' 122-123.
    38. ^ ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט (4) 734, 740.
    39. ^ 39.0 39.1 39.2 ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, בעמ' 337-338.
    40. ^ ע"א 257/57 אפלבוים נ' בן-גוריון, פ"ד יד 1205, 1215.
    41. ^ 41.0 41.1 ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ נ' חברת חשמל, פ"ד לא(2), עמ' 300.
    42. ^ ע"פ 279/63 בלאן נ' נובוגרודצקי, פ"ד יח(2) 427, 431.
    43. ^ ת"א (ת"א) 2430/58 שיכון עובדים נ' הוצאת עיתון הארץ, פ"מ כג 151, 172
    44. ^ שנהר, עמ' 110
    45. ^ שם, בעמ' 471.
    46. ^ שם, בעמ' 476.
    47. ^ שנהר, עמ' 118.
    48. ^ ע"א 5653/98 אמיליו פלוס נ' דינה חלוץ, נה(5) 865, 868.
    49. ^ שם, בעמ' 878.
    50. ^ ע"א 1003/96 בן חורין נ' לוי, נז(1) 424, 435.
    51. ^ ע"א 30/51 צאנין נ' חברת אשכול ענבים, פ"ד ח 515, 516.
    52. ^ 52.0 52.1 שנהר, עמ' 113-114.
    53. ^ ת"א (ת"א) 22815/85 נוף נ' אבנרי, נ(3) 9, 17.
    54. ^ שם, בעמ' 19.
    55. ^ ת"א (י-ם) 172/89 פלוני נ' הכתב-אלמוני, פ"מ תשנ"ד (ב) 397, 404.
    56. ^ אורי שנהר, דיני לשון הרע 122 (התשנ"ז-1997), עמ' 128.
    57. ^ ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות, פ"ד מט(2) 843, 864.
    58. ^ ת"פ (ת"א) 3895/82 חברת תעשיות איירמק נ' חברת אליאב, פ"מ תשמ"ט (ב) 65, 79.
    59. ^ ע"א 534/65 דיאב נ' דיאב, פ"ד כ(2) 269, 271.
    60. ^ ת"א (ב"ש) 45/87 שלמה קליין נ' גיל רונן, נב(2) 515, 521.
    61. ^ בג"ץ6226/01, פסק דין מיום 2 בפברואר 2003
    62. ^ רע"א 10520/03 בן-גביר נ' דנקנר, ניתן ב־12.11.2006
    63. ^ ע"א (י-ם) 2398/01, ברדוגו נ' א. ח. כל קשר בע"מ, פ"מ תשס"ב (1) 18, 23.
    64. ^ רע"א 2985/08 פרופסור סטיבן פלאוט נ' ד"ר ניב גורדון
    65. ^ ע"א 844/12 דניאל מולקנדוב נ' שרה פורוש
    66. ^ ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169, 199; ע"א 4534/02 רשת שוקן נ' הרציקוביץ'
    67. ^ דברי השופט אהרן ברק, ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840, 856, 859
    68. ^ Prosser & Keeton, on torts (5th ed., West Publishing, 1984) 2; G. j. Fleming, The Law of Torts (6th ed., The Law Book Company Limited, 1983) 4.
    69. ^ רע"א 10520/03 בן-גביר נ' דנקנר (לא פורסם, 12.11.2006) בעמ' 67.
    70. ^ בג"ץ 73/53 חברת קול העם בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז' 871, 878.
    71. ^ בג"ץ 399/85 כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא (3) 255.
    72. ^ ע"א אבנרי, הערה 3 לעיל, בעמ' 856-857.
    73. ^ בג"ץ 153/83 לוי ואח' נ' מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל, פ"ד לח(2) 393, 400; A. Barak, "Freedom of Speech in Israel: The Impact of the American Constitution" 8 Tel Aviv University Studies in Law 241, 242 (1988).
    74. ^ שנהר, עמ' 36; אהרן ברק, שיקול דעת שיפוטי 365 (תשמ"ז).
    75. ^ ד"נ 9/77 חברת חשמל נ' עיתון הארץ, פ"ד לב(3) 337, 356.
    76. ^ שם, בעמ' 343.
    77. ^ ע"א 348/85 בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ ואח', פ"ד מב(1) 797, 800.
    78. ^ דב לוין, חופש הביטוי אל מול הזכות לשם טוב (איזונים והגנות), בתוך ספר שמגר 50-51 (כרך א, 2003).
    79. ^ ע"א אבנרי, הערה 3 לעיל, בעמ' 847.
    80. ^ דב לוין, הערה 37 לעיל, בעמ' 51; אהרן ברק פרשנות במשפט 427-428 (כרך ג': פרשנות חוקתית, תשנ"ד); אמנון רובינשטיין המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל, 1001 (כרך ב', תשנ"ז).
    81. ^ ע"א 1104/00 אפל נ' חסון פ"ד נו(2) 607; ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן פ"ד נו(3) 245; ע"א הרציקוביץ', הערה 2 לעיל.
    82. ^ שנהר, עמ' 51-52.
    83. ^ ת"א נוף, הערה 66 לעיל, בעמ' 33.
    84. ^ חיים פאל, "זכות הציבור לא לדעת" הפרקליט לט 533, 546-547 (תש"ן); ד"נ חברת החשמל, הערה 34 לעיל, בעמ' 346.
    85. ^ ע"א בן ציון, הערה 36 לעיל, בעמ' 800; ע"א אפל, הערה 40 לעיל, בעמ' 622.
    86. ^ ע"א אבנרי, הערה 3 לעיל, בעמ' 863.
    87. ^ ת"א (י-ם) 2099/98 שפיק נ' רשת שוקן, ס"ב(3) 732, 746-747. ת"א (חי') 13591/97 פלג נ' כל-בו הפקות, נ"ט(3) 193, 203.
    88. ^ השופט שמגר בד"נ חברת החשמל, הערה 34 לעיל, בעמ' 296; ראו השופט ברק בע"א אבנרי, הערה 3 לעיל, בעמ' 863.
    89. ^ ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ נ' חברת חשמל, פ"ד לא(2), עמ' 296.
    90. ^ משה נגבי, הערה 15 לעיל, בעמ' 91.
    91. ^ ע"א אבנרי, הערה 3 לעיל, בעמ' 864; ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו (5), 555, 571.
    92. ^ Prosser, A Handbook of the Law of Torts, 4th ed. 1971, 823-830; ע"א אבנרי, הערה 3 לעיל, בעמ' 863; ע"א מיכאלי, הערה 77 לעיל, בעמ' 571.
    93. ^ רות גביזון, "איסור פרסום הפוגע בפרטיות – הזכות לפרטיות וזכות הציבור לדעת" בתוך זכויות אזרח בישראל – קובץ מאמרים לכבוד חיים ה' כהן 177, 200 (תשמ"ב).
    94. ^ דברי השופט Brennan בפסק-הדין N.Y. Times v. Sullivan, 376 U.S. 254 (1964).
    95. ^ חיים פאל, הערה 70 לעיל, בעמ' 534.
    96. ^ זאב סגל, הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת, עיוני משפט ט 192 (תשמ"ג-תשמ"ד).
    97. ^ ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה, פ"ד מח(3) 808, 826.
    98. ^ ע"א אפל, הערה 40 לעיל, בעמ' 622-621.
    99. ^ שם, שם.
    100. ^ ע"א בנזימן, הערה 40 לעיל, בעמ' 267-268; ע"א אפל, הערה 40 לעיל, בעמ' 622; ע"א הרציקוביץ, הערה 2 לעיל, בעמ' 568.
    הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
    רשימת התורמים
    רישיון cc-by-sa 3.0

    32523133חוק איסור לשון הרע