ברק אובמה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המונח "אובמה" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו אובמה (פירושונים).
ברק אובמה
Barack Obama
ברק אובמה, 6 בדצמבר 2012
ברק אובמה, 6 בדצמבר 2012
ברק אובמה, 6 בדצמבר 2012
לידה 4 באוגוסט 1961 (גיל: 63)
ארצות הבריתארצות הברית הונולולו, הוואי, ארצות הברית
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
השכלה אוניברסיטת קולומביה, בית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד
עיסוק פוליטיקאי, סופר, עורך דין
מפלגה המפלגה הדמוקרטית
דת נצרות פרוטסטנטית
בת זוג מישל אובמה
barackobama.com
נשיא ארצות הברית ה־44
20 בינואר 2009 – 20 בינואר 2017
(8 שנים)
סגן נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן
סנאטור מטעם מדינת אילינוי
3 בינואר 2005 – 16 בנובמבר 2008
(3 שנים ו־45 שבועות)
חבר הסנאט של אילינוי
8 בינואר 1997 – 4 בנובמבר 2004
(7 שנים ו־43 שבועות)
פרסים והוקרה
ראו פרסים והוקרה

ברק חוסיין אובמה השני (באנגלית: Barack Hussein Obama II; נולד ב-4 באוגוסט 1961) הוא פוליטיקאי אמריקאי, שכיהן כנשיאה ה-44 של ארצות הברית, בשנים 2009–2017. נכון ל-2023, אובמה הוא האפרו-אמריקאי היחיד שכיהן בתפקיד זה עד כה. הוא חבר המפלגה הדמוקרטית ולפני בחירתו לנשיא כיהן בסנאט של ארצות הברית מטעם מדינת אילינוי, מינואר 2005 ועד נובמבר 2008.

בשנת כהונתו הראשונה כנשיא הוענק לאובמה פרס נובל לשלום על "מאמציו יוצאי הדופן לחיזוק הדיפלומטיה הבינלאומית ושיתוף הפעולה בין עמים".[1] בתחילת כהונתו התמודד עם המשבר הכלכלי העולמי של 2008 וייצב את המשק באמצעות תוכנית תמרוץ. הוא התערב במשבר בתעשיית הרכב האמריקאית וסיפק עזרה פדרלית לחברות ג'נרל מוטורס וקרייזלר בתנאי שתתארגנה מחדש. הוא העביר את חוק הגנת החולה וטיפול בר השגה שהוביל לרפורמה בביטוחי הבריאות האמריקאים ופתח את שורות מערכת הביטחון לשירות ללא הגבלות. בנוסף, ב-2010 התרחשה דליפת מידע בדלתיים סגורות לידי הציבור שנודעה בכינוי פרשת קייבלגייט.

לפי הבטחת הבחירות שלו הוציא את ארצות הברית ממלחמת עיראק ב-2011 והפחית את המעורבות שלה במלחמת אפגניסטן (2001–2021). ממשל אובמה פעל לקדם מדיניות סביבתנית ונאלץ להתמודד מול אסונות טבע ואסונות אקולוגיים, בהם דליפת הנפט במפרץ מקסיקו (2010) וגל סופות הטורנדו בארצות הברית (2011). ב-2012 נבחר בשנית לנשיאות לאחר שגבר על יריבו הרפובליקני מיט רומני. ניצחונו השני הושג בהפרש קטן יותר מהראשון ב-2008. ב-2015 קידם את הסכם פריז שמטרתו הייתה להגביר את המחויבות הבינלאומית למאבק בשינוי האקלים. לאורך הקדנציה השנייה שלו נערכו סדרת פיגועים המוניים בארצות הברית, בהם הטבח בבית הספר היסודי סנדי הוק והפיגוע במרתון בוסטון. בנוסף, לקראת בחירתו בשנית התרחשה מתקפת טרור בקונסוליה האמריקנית בבנגאזי, לוב. בהמשך הקדנציה השנייה שלו הביא אובמה לשחזור יחסי ארצות הברית–קובה, שהיו מנותקים מאז המהפכה הקובנית.

בתחום מדיניות החוץ המשיך במלחמה העולמית בטרור והורה על המבצע לחיסולו של אוסאמה בן לאדן מנהיג ארגון אל-קאעידה, אשר היה אחראי לסדרת פיגועים רצחניים ברחבי העולם ובראשם פיגועי 11 בספטמבר. בימיו התחולל האביב הערבי והחלה מלחמת האזרחים בסוריה, שארצות הברית התערבה בה במבצע נחישות טבועה. בהנהגתו ארצות הברית קידמה מגעים עם איראן שהבשילו לכדי הסכם המעצמות על תוכנית הגרעין האיראנית, הסכם שארצות הברית נסוגה ממנו תחת יורשו, דונלד טראמפ. סגנו של אובמה, ג'ו ביידן, נבחר לנשיא בבחירות 2020.

נעוריו ותחילת דרכו

אובמה נולד בהונולולו, בירת הוואי. אמו של אובמה היא אן דנהאם, אמריקאית לבנה ממוצא אנגלי בעיקר, ילידת 1942. דנהאם, שנולדה וגדלה בוויצ'יטה שבקנזס, נדדה עם הוריה, אשר עסקו בהוראה, מהמדינה בה גדלה לטקסס, למדינת וושינגטון ולבסוף להונולולו שבהוואי. אביו הוא ברק אובמה האב, יליד 1936, אתאיסט בן למשפחה מוסלמית מצד אביו ונוצרית מצד אמו בקניה, שהיה נשוי ואב לשני ילדים, אותם עזב כשזכה במלגת הצטיינות ללימודי מתמטיקה וכלכלה באוניברסיטת הוואי בארצות הברית. לאחר שובו לקניה, היה לכלכלן בכיר במשרד האוצר שם. הוריו של ברק אובמה נפגשו בסוף שנת 1960, במהלך חוג ללימוד רוסית באוניברסיטה בהוואי.

הוריו נישאו במאווי בפברואר 1961, ובנם ברק אובמה הבן נולד לאחר 6 חודשים, באוגוסט 1961. סמוך לאחר לידתו נסע עם אמו לסיאטל לצורך לימודיה באוניברסיטה, שם למדה מספטמבר 1961 עד יוני 1962, ובמחצית השנייה של 1962 חזרו להונולולו.[2] אובמה האב עזב את הונולולו ביוני 1962 לאחר שהשלים את לימודי התואר הראשון שלו בכלכלה, לטובת המשך לימודיו באוניברסיטת הרווארד, ואילו האם והבן נשארו בהונולולו. בשנת 1964 התגרשו הוריו, ואובמה לא שב לראות את אביו, שחזר לקניה ב-1964, לבד מביקור של חודש אחד בהוואי בסוף שנת 1971 כאשר היה בן עשר. אביו של אובמה נישא פעם נוספת ב-1964 לרות נידסאנד, יהודייה אמריקאית שפגש במסצ'וסטס, ומאוחר יותר התגרש ממנה וחזר לאשתו הראשונה. האב נהרג בשנת 1982 בתאונת דרכים. אחיו למחצה של ברק אובמה, מארק אובמה, בנה של נידסאנד, חי בסין ומשמש בה מורה ויועץ עסקי[3] אן דנהאם אובמה נישאה בשנית ללולו סוטורו, סטודנט אינדונזי, והמשפחה עקרה בשנת 1967 לג'קרטה שבאינדונזיה, שם התגורר אובמה עם אמו ואביו החורג. אמו ילדה באותה עת בת, מאיה, אחותו למחצה של ברק. במהלך שהותו למד אובמה שלוש שנים בבית ספר קתולי פרטי, בו רכש את יסודות השפה האינדונזית, שבה התנהלו הלימודים. הוא גם זכה לחינוך בשפה האנגלית דרך לימוד ביתי מצד אמו. לאחר שלוש שנים עברה המשפחה לשכונה טובה יותר עקב קידום עבודה של האב, ולכן עבר אובמה ללמוד בבית ספר ממשלתי חילוני במשך שנה. בשנת 1971 שב אובמה לבדו להוואי, שם התגורר אצל סבו וסבתו מצד אמו. אמו, שנפרדה מבעלה, חזרה להוואי בשנת 1972 עד שובה חזרה לאינדונזיה בשנת 1977 לצורכי עבודה כאנתרופולוגית. דנהאם התגרשה מבעלה סוטורו בשנת 1980 ונפטרה בשנת 1995.

עם השלמת לימודיו בבית הספר התיכון היוקרתי "פונהו" שבהונולולו, המשיך אובמה את לימודיו במכללת אוקסידנטל שבפרוורי לוס אנג'לס. אחרי שתי שנות לימודים עבר ללמוד באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק, שם קיבל תואר ראשון במדע המדינה עם התמחות ביחסים בינלאומיים ב-1983. אובמה שימש כשנתיים ככותב ועורך בחברת הפרסום והייעוץ BIC ובמכון המחקר NYPIRG שבמנהטן, כשלאחר מכן, ב-1985, עבר לשיקגו והפך לרכז קהילתי באחד מרבעיה העניים של העיר. במסגרת עבודתו הוביל מספר פרויקטים, שעיקרם שיפור תנאי המגורים ברובע, בהם הכשרה מקצועית למובטלים, הכנת תלמידים להשתלבות בהשכלה גבוהה, שיפור בתי הספר הציבוריים והסרת מפגעים סביבתיים.

אחרי שלוש שנות הפוגה מלימודים, שב ללימודי המשפטים באוניברסיטת הרווארד. בשנת 1991 סיים את לימודיו בהצטיינות, במהלכן היה האמריקאי-אפריקאי הראשון שכיהן כנשיא כתב העת הסטודנטיאלי היוקרתי "Harvard Law Review". בחירתו של אובמה כנשיא השחור הראשון של כתב עת זה זכתה לתשומת לב לאומית בתקשורת, והובילה לחתימת חוזה עם מוציא לאור וקידום עבור ספר אוטוביוגרפי העוסק ביחסי גזע, שהתפתח לספר זכרונות אישיים שפורסם ב-1995 כ"חלומות מאבי" (Dreams from My Father).

בשנת 1989, כאשר שימש מתמחה במשפט ציבורי לעונת הקיץ במשרד עורכי הדין "סדלי אוסטין" שבשיקגו, פגש אובמה את מישל רובינסון, שהייתה עורכת דין צעירה בחברה. השניים נישאו בשנת 1992. באותה שנה מת סבו ואמו סיימה את עבודת הדוקטורט שלה.

אחרי השלמת לימודי התואר עבר אובמה לשיקגו והפך פעיל במפלגה הדמוקרטית, כשהוא רושם לזכותו הצלחה ב"מסע הצבַּע" (Project Vote), במסגרתו ארגן את הירשמם של עשרות אלפי בוחרים שחורים לקראת הבחירות.[4] הפרויקט תרם לניצחונו של ביל קלינטון במדינת אילינוי בבחירות לנשיאות ארצות הברית, ולניצחונה של קרול מוזלי בראון בבחירות לסנאט. בתקופה זו כתב אובמה את ספרו הראשון, "חלומות מאבי" (1995) - אוטוביוגרפיה המתחקה במסע בעקבות אביו ומשפחתו שבקניה, אחר שורשיו, ואחר זהותו הגזעית של אובמה. אובמה עסק בתקופה זו גם כמרצה למשפט חוקתי באוניברסיטת שיקגו, ועבד כעורך דין בתחום זכויות האזרח.

תחילת הקריירה הפוליטית

סנאטור במדינת אילינוי והבחירה לסנאט (1997–2004)

הדיוקן הרשמי של אובמה בעת שהיה חבר הסנאט של ארצות הברית
אובמה יחד עם הסנאטור ריצ'רד לוגאר בביקור במתקן רוסי לפירוק טילים ניידים, אוגוסט 2005

כחבר המפלגה הדמוקרטית, נבחר אובמה ב-1996 לסנאט של מדינת אילינוי על תקן המחוז ה-13, שבאותה עת כיסה מספר שכונות בחלקה הדרומי של שיקגו. בסנאט היה פעיל במיוחד בחקיקה להידוק הפיקוח על ניהולם הכספי של מסעי בחירות, בפעולות להרחבת שירותי הבריאות למשפחות עניות, ובשינויים בחוקי רווחה ושיקום אסירים. אובמה קנה לעצמו שם כמחוקק היודע לשתף פעולה עם מחוקקים משני עברי המתרס הפוליטי.[5]

ב-2000 התמודד אובמה בבחירות המקדימות על מושב בבית הנבחרים של ארצות הברית המייצג את המחוז הראשון של אילינוי, מול המועמד הדמוקרטי המכהן מזה ארבע כהונות, אך הובס ברוב גורף.

במאי 2002 הזמין אובמה סקר המעריך את סיכוייו לזכות במרוץ לסנאט ב-2004; הוא הקים ועדת מסע בחירות, החל לגייס כספים ושכר את שירותיו של היועץ הפוליטי והתקשורתי דייוויד אקסלרוד עד אוגוסט. בינואר 2003 הכריז רשמית על מועמדותו לסנאט. אובמה נודע כמי שהתנגד לפלישה לעיראק שנקט ממשל בוש ב-2003 עוד בתחילתה, ונכח בשתי הפגנות נגדה בשיקגו ואף נאם בהן.

הוא שב והציג רשמית את מועמדותו בשנת 2004, הפעם למקום בסנאט. בבחירות המקדימות לנציגות המפלגה הדמוקרטית זכה אובמה בתמיכה של אישים מרכזיים מהמפלגה במדינה, כמו גם של עיתונים חשובים, תמיכה שסייעה לו לנצח בבחירות המקדימות ברוב גדול, בפרט לאחר ששמו של יריבו העיקרי נקשר בפרשיות של אלימות בתקשורת. אובמה הוביל בסקרים על פני יריבו הרפובליקני, ג'ק ראיין. פרישתו של ראיין מן המירוץ, בעקבות גילויים מביכים על נישואיו הראשונים לג'רי ראיין[6], הובילה למינויו של אלן קיז כמועמד של הרגע האחרון (פחות משלושה חודשים לפני הבחירות). במהלך הזמן שנותר, ניצחונו של אובמה מול קיז לא הוטל בספק, ובשלבים האחרונים של מסע הבחירות אף יכול היה אובמה להרשות לעצמו לפעול למען מועמדים אחרים כשהוא מפנה לטובתם חלק מקרנות מסע הבחירות שלו. ביום הבחירות זכה אובמה לתמיכתם הגורפת של 70 אחוז מהבוחרים, והפך לסנאטור האמריקאי-אפריקאי החמישי בתולדות ארצות הברית, והיחיד שכיהן אותה עת בסנאט.

עוד במהלך מסע הבחירות נבחר אובמה לשאת את הנאום המרכזי בוועידת המפלגה הדמוקרטית ביולי 2004. נאום זה, החשוב בנאומים לבד מנאומי קבלת המועמדות, הבליט את כישרונו הרטורי של אובמה, חיזק את מעמדו בזירה הארצית, והפך את ספרו האוטוביוגרפי הנשכח לרב-מכר.[7]

בסנאט של ארצות הברית (2005–2008)

אובמה הושבע כסנאטור ב-3 בינואר 2005. בסנאט הוא שימש חבר בכמה ועדות ופעל, יחד עם ריצ'רד לוגאר הרפובליקני, לקידום החלטות למניעת הפצת נשק (קונבנציונלי ובלתי קונבנציונלי) ממדינות ברית המועצות לשעבר והגעתו לידי טרוריסטים, והשתתף בניסיון להגיע לרפורמה מוסכמת בנושא ההגירה (ניסיון שהצליח בסנאט, אך נכשל בבית הנבחרים). חשיבות רבה יותר נודעה לביקור שערך בקניה, באוגוסט 2006, שזכה להדים בתקשורת הבינלאומית. במהלכו ביקר את משפחתו בקניה, כולל בכפר בו נולד וגדל אביו, שבו התקבל בהתלהבות, נאם באוניברסיטת ניירובי ויזם חוק לסיוע לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו.

כמה שבועות אחרי המסע המתוקשר פרסם אובמה את ספרו השני "תעוזת התקווה", בו פרש את חזונו לעתידה של ארצות הברית. הספר הפך כמעט מיד לרב-מכר וחיזק את מעמדו של אובמה ככוכב עולה בשמי הפוליטיקה האמריקאית.

בסנאט היה חבר אובמה בוועדות הבאות: ועדת החוץ, ועדת הסביבה והעבודות הציבוריות והוועדה לענייני חיילים משוחררים עד דצמבר 2006. בינואר 2007 עזב את הוועדה לסביבה ועבודות ציבוריות, ונרשם במקומה לוועדה לבריאות, חינוך, עבודה ופנסיות וכן לוועדה לביטחון המולדת ועניינים ממשלתיים. הוא גם הפך ליושב ראש תת-הוועדה לעניינים אירופאים. כחבר בוועדת החוץ היוקרתית של הסנאט, ערך אובמה מסעות רשמיים למזרח אירופה, המזרח התיכון, מרכז אסיה ואפריקה. בין השאר ביקר בישראל וברשות הפלסטינית.[8]

ב-13 בנובמבר 2008 הכריז אובמה כי הוא יתפטר מתפקידו בסנאט ב-16 בנובמבר, לפני תחילת תקופת הברווז הצולע של הקונגרס, כדי להתמקד בתהליך המעבר לנשיאות.[9] את מקומו בסנאט מילא רולנד בוריס.

המרוץ לנשיאות

הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2008

ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2008

מועמדות המפלגה הדמוקרטית

הכריזמה האישית של אובמה, כישרונו הרטורי והשינוי שהתבטא בגילו, בגישתו הרעננה ובצבע עורו עוררו תקוות בקרב דמוקרטים כבר עם היבחרו לסנאט, והסנאטור הצעיר סומן כמועמד עתידי אפשרי לנשיאות. אובמה הכריז כי אין בכוונתו להתמודד על הנשיאות בשנת 2008, וכי ימתין עד תום כהונתו בת שש השנים בסנאט לפני שיתמודד על תפקיד בזירה הלאומית. למרות זאת, ניכר היה כי אובמה שוקל אפשרות להציג את מועמדותו, במיוחד נוכח היעדר מועמד חלופי ברור מטעם הדמוקרטים, שיתמודד מול הילרי קלינטון. במהלך מסע קידום המכירות של "תעוזת התקווה" כבר החל אובמה להכין את הקרקע להצגת מועמדותו, ובריאיון ל"פגוש את העיתונות", הודיע כי על אף הכרזותיו הקודמות, הוא מתחיל לשקול הצטרפות למרוץ הקרוב לנשיאות.[10]

זמן לא רב לאחר מכן, בפברואר 2007, הכריז אובמה כי הוא מתכוון לנסות להיבחר למועמדה של המפלגה הדמוקרטית בשנת 2008. אובמה בחר להכריז על מועמדותו בבניין בית הנבחרים הישן שבספרינגפילד, אילינוי, המקום בו נאם גם בן אחר של המדינה, אברהם לינקולן (שהיה דווקא בן למפלגה הרפובליקנית המתחרה), את נאומו ההיסטורי "House Divided" ב-1858.[11][12]

על אף שלרשות יריבתו המרכזית, הסנאטורית מניו יורק הילרי קלינטון, עמד מנגנון בחירות משומן, יחד עם תמיכה משמעותית בין בוחרים דמוקרטיים וחברי מפלגה מבוססים, וסיוע משמעותי בדמות בעלה, הנשיא לשעבר הפופולרי ביל קלינטון, החל אובמה לצבור תמיכה בקרב הבוחרים, כשהכינוסים ואסיפות הבחירות שלו זוכים לתשומת לב תקשורתית רבה. ב-3 בינואר 2008 זכה אובמה בניצחון מפתיע בבחירות המקדימות באיווה, המשמשת פעמים רבות סימן לעתיד לבוא. אחרי הניצחון המפתיע הגיע ניצחון של קלינטון בבחירות המקדימות בניו המפשייר, שנתן אות למאבק קשה בין השניים על המועמדות. אובמה זכה במועמדות בכתריסר מדינות, אך קלינטון, לעומתו, זכתה במדינות מרובות אוכלוסין רבות, וביניהן ניו יורק וקליפורניה. מאוחר יותר, המשיך אובמה בניצחונות מרשימים בכמה מדינות קטנות, אך במרץ נחל שוב מפח נפש, כאשר בבחירות בטקסס ובאוהיו ניצחה קלינטון. גם בפנסילבניה, באפריל 2008, זכתה דווקא קלינטון. לאובמה היה יתרון לא גדול, אך ממשי, על פני קלינטון במספר הצירים שנבחרו, אך לקלינטון הייתה שמורה תמיכתם של "נציגי העל" (אנשי המפלגה הזכאים לקולות בוועידת המפלגה, בלי קשר לתוצאות הבחירות המוקדמות במדינתם). ניצחונות נוספים של אובמה, דלדלו תמיכה מובטחת זו, ואחרי ניצחונו של אובמה במונטנה ובדרום דקוטה (יוני 2008), הובטחה לו תמיכת רוב הנציגים בוועידת המפלגה.[13]

ב-3 ביוני 2008, עם השגת מספר הצירים הנדרש, הכריז אובמה על ניצחונו במרוץ לראשות המפלגה הדמוקרטית. ב-7 ביוני 2008 פרשה קלינטון מן המרוץ והכריזה על תמיכתה באובמה.[14] המועמדות אושרה באופן רשמי בוועידת המפלגה הדמוקרטית בדנוור ב-27 באוגוסט 2008.

במהלך הקמפיין אימץ אובמה את סיסמאות הבחירות: "כן אנחנו יכולים" (Yes, We Can), ו"שינוי שאנו יכולים להאמין בו", שליוו אותו גם בהמשך מסע הבחירות. אובמה וקלינטון כאחד נהגו זהירות, למרות מסע הבחירות החריף, בהתבטאויותיהם, מחשש שהתבטאויות חריפות מדי יגרמו לניכור תומכים מסורתיים של המפלגה (אובמה נהנה מתמיכה רבה בקרב צעירים, משכילים ואפרו-אמריקאים; ואילו קלינטון נהנתה מתמיכת נשים, היספנים ולבנים משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות). במהלך מסע הבחירות עשה אובמה שימוש חדשני, רחב ומרכזי באינטרנט, וברשתות החברתיות בפרט, גם ככלי לגיוס כספים, וגם ככלי פעילות שטח (פוליטיקה 2.0).

מערכת הבחירות הכלליות

התפלגות ההצבעה במדינות השונות: המדינות באדום תמכו בג'ון מקיין ובמדינות בכחול הושג רוב לברק אובמה.
אובמה מושבע על ידי נשיא בית המשפט העליון, ג'ון רוברטס.

לאור התחושה הציבורית כי נקודת החולשה שלו נעוצה בתחום מדיניות החוץ, החליט אובמה לצאת לסבב ביקורים באזורי קונפליקט בעולם, במהלך יולי 2008. במסגרת סבב זה, ביקר אובמה במדינות כגון אפגניסטן, עיראק, כווית וכן בישראל, שבה ביקר בירושלים ובשדרות ונפגש עם ראש הממשלה אהוד אולמרט, עם נשיא המדינה שמעון פרס, עם שרי החוץ והביטחון ציפי לבני ואהוד ברק, וכן עם יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו.[15]

ב-23 באוגוסט 2008 הודיע אובמה כי בחר בסנאטור הוותיק ג'ו ביידן למועמדו לתפקיד סגן הנשיא במסגרת ההתמודדות לנשיאות. ההודעה הראשונית על כך הועברה לתומכי אובמה, לראשונה בהיסטוריה, במסרון. לרוב אורכו של מסע הבחירות, הוביל אובמה בפער בולט על פני יריבו הרפובליקני ג'ון מקיין בסקרי דעת הקהל. המשבר הכלכלי של 2008 שפרץ בספטמבר הגביר את התמיכה באובמה: מוקד הדיון הציבורי הוסט מענייני ביטחון ומדיניות-חוץ, שבהם היה יתרון למקיין המנוסה, לנושאי כלכלה, וכן התגבר הרצון בחילופי שלטון לנוכח אחריותו של הממשל הרפובליקני למשבר.

סבתו של אובמה, מדלן דנהאם, נפטרה מסרטן בגיל 86, יום לפני הבחירות.[16] ב-4 בנובמבר 2008 נבחר ברק אובמה לכהן כנשיאה הארבעים וארבעה של ארצות הברית,[17] לאחר שזכה ב-365 אלקטורים, לעומת מקיין, אשר זכה ב-173 אלקטורים בלבד. אובמה גם זכה ברוב קולות המצביעים - כ-52.9% מן הקולות לעומת כ-45.7% שקיבל מקיין.[18]

ב-17 בדצמבר 2008 נבחר אובמה לאיש השנה של "טיים מגזין". עורכי המגזין נימקו זאת במועמדותו ובבחירתו ההיסטורית לתפקיד הנשיא, שהתרחשה לאחר עלייתו המטאורית בפוליטיקה האמריקאית.[19]

ב-20 בינואר 2009 הושבע לנשיאות, והיה, מצד אביו, לנשיא האמריקאי-אפריקאי הראשון, לאחר שכבר היה הראשון שזכה למועמדות אחת המפלגות הגדולות.[20]

הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2012

ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2012

באפריל 2011 הכריז אובמה כי יתמודד על כהונה נוספת בבחירות בנובמבר 2012. ביולי 2011 פרסם מטה הבחירות של אובמה כי הוא הצליח לגייס סכום שיא של יותר מ-86 מיליון דולר בשלושת החודשים הראשונים של הקמפיין. בוועידת המפלגה הדמוקרטית שנערכה בשארלוט, צפון קרוליינה, מונה רשמית יחד עם סגנו ג'ו ביידן למועמדות הנשיא וסגן הנשיא של המפלגה הדמוקרטית. יריביו העיקריים היו המועמד הרפובליקני מיט רומני, והמועמד לסגן הנשיא פול ראיין.

במהלך הקמפיין השתמש אובמה באוטובוס המשוריין של נשיא ארצות הברית, גראונד פורס 1.

ב-6 בנובמבר 2012 נבחר אובמה לקדנציה שנייה כנשיא ארצות הברית ה-44, לאחר שגבר על יריבו הרפובליקני מיט רומני, וזכה ב-332 קולות האלקטורים וב-51.1% ממניין הקול הפופולרי.[21] אובמה נהיה לנשיא הדמוקרטי הראשון מאז פרנקלין דלאנו רוזוולט שנבחר פעמיים עם רוב מוחלט במניין הקול הפופולרי.[22][23]

ב-21 בינואר 2013 הושבע לכהונה שנייה לנשיאות.[24]

סיום כהונתו

אובמה פוגש את הנשיא הנבחר דונלד טראמפ בבית הלבן, 10 בנובמבר 2016

לקראת סיום כהונתו, בתום שתי קדנציות, פעל אובמה על מנת לסייע למועמדת הדמוקרטית להחלפתו, הילרי קלינטון.[25] חרף תמיכה זו, ניצח בבחירות אלה יריבהּ של קלינטון, איש העסקים והידוען דונלד טראמפ. בדצמבר 2016, על רקע זכייתו של טראמפ בבחירות, ממשל אובמה האשים את רוסיה בהתערבות גסה בבחירות הנשיאותיות (ראו התערבות רוסיה בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2016) וכתגובה לכך, גירש 35 דיפלומטים רוסים השוהים בארצות הברית. אובמה חתם על שורת חוקים כדוגמת חוק הטיפולים של המאה ה-21 שהרחיב את המימון על מחקר רפואי, חוק מכירות כרטיסי אונליין שהוציא מחוץ לחוק את השימוש בבוט לרכישת כרטיסים דרך האינטרנט, ולבסוף בינואר 2017 ערך מסיבת פרידה מהתפקיד עם שחקני קולנוע וידוענים מהוליווד וב-10 בינואר נאם את נאום הפרידה שלו בפני קהל תומכיו בשיקגו.

נשיא ארצות הברית (2009–2017)

דיוקנו הרשמי של אובמה בכהונתו הראשונה, 2009

מדיניות הפנים

בענייני פנים מחזיק אובמה בעמדות ליברליות (במשמעות המיוחסת למונח בארצות הברית). מכך נגזרות עמדותיו בשלל נושאים, כגון דאגה לזכויות אזרח, הפרדת דת ממדינה, זכויות חברתיות, שוויון בין המגדרים והגזעים ובאפשרות ביצוע הפלה מלאכותית. מבחינה כלכלית דוגל אובמה במה שמכונה "כלכלה רגישה" – שוק חופשי כזה שאמריקה רגילה לו זה דורות, תוך התחשבות משמעותית יותר בשכבות החלשות והימנעות מהפחתות מיסים. כמו כן קידם אובמה במרץ מהלך של רפורמה במערכת הבריאות, במטרה להפוך אותה לציבורית. בנוסף, לאחר הטבח בבית הספר היסודי סנדי הוק, קידם מהלכים להגברת הפיקוח על מכירת נשק.

אובמה זכה למנות שתי שופטות לבית המשפט העליון. הראשונה הייתה סוניה סוטומיור, האישה ההיספנית הראשונה לכהן בתפקיד. השנייה הייתה היהודייה אלנה קייגן, פרופסור ודיקנית בית הספר למשפטים למשפטים באוניברסיטת הרווארד.[26][27]

בענייני חינוך הביע אובמה תמיכה בעמדות הנחשבות שמרניות. בין השאר, תמך בתמרוץ דיפרנציאלי למורים בהתאם להישגיהם, ובהגדלת מספר בתי הספר הפרטיים במימון המדינה (Charter Schools). כמו כן, תמך בהרחבת השימוש בשיטת מבחני הבגרות הנהוגה במסצ'וסטס ובפרסום הישגים של בתי ספר.[28]

אובמה הוא הנשיא הרביעי בהיסטוריה האמריקאית המבקר בכל חמישים המדינות של ארצות הברית, לאחר שהשלים את ביקורו בדרום דקוטה במאי 2015. בכך הצטרף לנשיאים ריצ'רד ניקסון, ג'ורג' הרברט ווקר בוש וביל קלינטון.[29]

בענייני סחר קידם אובמה את הסכם השותפות הטראנס-פסיפית (TPP), הסכם הסחר החופשי הגדול ביותר בהיסטוריה, המקיף 12 מדינות השוכנות לחופי האוקיינוס השקט באזור אסייתי, אוקיאניה ואמריקה, וכ-40% מכלכלת העולם. ביוני 2015, אישר הקונגרס את הרשאת הנשיא להשלים ולהאיץ הסכם זה, לנהלו ולבצע בו שינויים.[30][31]




מדיניות כלכלית והטיפול במשבר

אובמה עם הנשיא לשעבר ג'ורג' הרברט ווקר בוש, 30 בינואר 2010

המשבר הכלכלי העולמי היה אחת הסיבות שנזקפו לעלייה בסקרים לטובת ברק אובמה (הממשל הרפובליקני של בוש נתפס כאחראי למשבר). עם פרוץ משבר הסאבפריים בשנת 2008, התמקד מסע הבחירות בנושא, ואובמה הציג תוכנית כלכלית מקיפה שבמרכזה "חלוקה הוגנת יותר של העושר הלאומי". כמו כן סייע בהעברת חוק החירום לייצוב כלכלת ארצות הברית לשנת 2008 בבית הנבחרים האמריקאי.

כפי שאירע לאורך שנת 2008, אחוז האבטלה נסק גם לאורך 2009. לאחר השבעתו לנשיא בינואר 2009, התחיל אובמה גם לנסות לשכנע את הרפובליקנים לתמוך בתוכניתו לטיפול במשבר, אף על פי שלא נזקק להם בשל הרוב שהיה למפלגתו בשני בתי הנבחרים. תוכניתו הראשונית הייתה בשווי של כ-787 מיליארד דולר, וזו הייתה תוכנית תמריץ (Stimulus) שבמסגרתה ניסה הממשל ליצור מקומות עבודה בכך שהשקיע בביטוח הבריאות, בחינוך ובתשתיות, בנוסף למספר קיצוצים בהיטל המס ובתמריצים לאזרחים. רק לקראת סוף 2009 החל אחוז האבטלה לרדת.

במהלך חודש מרץ 2009, הציג מזכיר האוצר בממשלו של אובמה, טימוטי גייטנר, תוכניות אשר אמורות לייצב את המערכת הפיננסית האמריקאיות ולנהל את המשבר, וביניהן תוכנית בשווי של כ-2 טריליון דולר, במסגרתה הממשל תמך במניות בעייתיות שגרמו לירידה בשווי המניות בבורסה ולעיכוב בהתאוששות מהמשבר, בנוסף לתשלום על הלוואות. ב-23 במרץ 2009, עיתון הניו יורק טיימס העיר כי "משקיעים הגיבו בהתלהבות יתרה, עם כל המדדים של המניות בבורסה שהרקיעו שחקים מיד עם פתיחתה".[32] למרות התוכניות היקרות, שיעור האבטלה בארצות הברית הוסיף לעלות במהלך 2009 והגיע ל-10% באוקטובר 2009 לפני שהחל לרדת בהדרגה לכ-7.7% לקראת הבחירות לכהונה שנייה בנובמבר 2012.[33] אובמה התערב במשבר בתעשיית הרכב האמריקאית במרץ 2009, כאשר סיפק עזרה פדרלית לחברות ג'נרל מוטורס וקרייזלר בתנאי שתתארגנה מחדש.[34] ביוני 2009 הגישה ג'נרל מוטורס בקשה לפשיטת רגל (צ'פטר 11) לאחר שחובותיה הגיעו לסך של כ-172 מיליארד דולר אמריקאי. אובמה דרש את מכירת קרייזלר ליצרנית הרכב האיטלקית פיאט וכן אחזקה זמנית של ממשלת ארצות הברית ב-60% ממניותיה של ג'נרל מוטורס.

לאחר בחירות אמצע הקדנציה לבית הנבחרים ולסנאט ב-2010, בהן המפלגה הדמוקרטית שמרה על רוב בסנאט אך איבדה את הרוב בבית הנבחרים, הגיע אובמה להסכמה עם המפלגה הרפובליקנית על תוכנית מיסוי מיוחדת. בנובמבר 2013 אחוז האבטלה היה 6.7%, בסוף הרבעון הראשון של 2015 עמד על 5.4% ועם סיום הקדנציה של אובמה, בינואר 2017, עמד שיעור האבטלה על 4.7%.[35] ממשלו של אובמה קרא גם להיאבק באי-השוויון ובפערים בין המעמדות בחברה.

אובמה בתדרוך על דליפת הנפט בתחנת משמר החופים בלואיזיאנה, מאי 2010

מדיניות סביבתית

עמוד ראשי
 ראו גם – דליפת הנפט במפרץ מקסיקו (2010)

ב-20 באפריל 2010 החלה דליפת נפט כתוצאה של פיצוץ באסדת הנפט "דיפווטר הורייזן" כ-64 קילומטרים דרומית ללואיזיאנה, במפרץ מקסיקו. קצב הדליפה היה כ-35,000 עד 60,000 חביות ליום. הטיפול בדליפה היה מגושם ונסתיים רק ב-15 ביולי, לאחר שכבר דלפה כמות נפט של קרוב ל-5 מיליון חביות (800 מיליון ליטרים) ואחרי שנוצר כתם בים בגודל של כ-24 אלף קמ"ר (לשם השוואה, גודלה של מדינת ישראל הוא 22 אלף קמ"ר). בשל הדליפה נפגעו ענף הדיג והתיירות באזור, יחד עם פגיעה בבית הגידול של מאות עופות. דליפת הנפט הזאת הייתה לאסון האקולוגי הגדול בתולדות ארצות הברית ולדליפת הנפט הגדולה בהיסטוריה.

ממשלו של אובמה נקט צעדים אחדים במטרה להיאבק בהתחממות הגלובלית ובשינוי האקלים, בין היתר באמצעות רגולציות שמטילה הסוכנות להגנת הסביבה, ושם לו למטרה להפחית את פליטות הפחמן וגזי החממה, וכן לחתום על הסכם בנושא עם סין ו-196 מדינות נוספות בעולם בוועידה שתתכנס בפריז ב-2015.[36]

הרפורמה בביטוח הבריאות ("אובמה-קר")

ערך מורחב – חוק הגנת החולה וטיפול בר השגה

אחת ההבטחות הבולטות בקמפיין של אובמה לנשיאות הייתה ההבטחה לחוקק, אחרי ניסיונות כושלים רבים מאז ימי תאודור רוזוולט, רפורמה בביטוח הבריאות שתמנע את המצב בו כ-50 מיליוני אמריקאים אינם מבוטחים, תמנע מאמריקאים שמבוטחים לאבד את ביטוח הבריאות שלהם עקב החלפת מקום העבודה דרכו הם מבוטחים, או עקב טענות חברות הביטוח שהטיפולים נובעים ממצב בריאותי שקדם לתחילת הביטוח, ותמתן את הגידול בהוצאות על בריאות.

אובמה הציב את הרפורמה בביטוח הבריאות בראש תוכנית החקיקה של ממשלו, אך בניגוד לניסיון של ממשל קלינטון להציג לקונגרס תוכנית מפורטת לרפורמה במערכת הבריאות, שהסתיים בכישלון, העביר אובמה את מלאכת הכנת התוכנית המפורטת לקונגרס, כשהוא פירט רק עקרונות כלליים שהוא מצפה לראות בתוכנית: תוכנית שתתבסס על המערכת הקיימת ולא תכריח אף מבוטח לוותר על הביטוח הנוכחי שלו, שתבטיח כיסוי לכל האזרחים, שתמנע הפסקת הביטוח ושלא תגדיל את הגירעון. על מנת לקדם את התוכנית ערך אובמה כינוסים ציבוריים ודיונים פומביים, הקדיש לרפורמה רבים מנאומיו, ואף ערך מסיבת עיתונאים מיוחדת בבית הלבן בשעות ה"פריים טיים". שיא המאמץ הציבורי היה בנאום מיוחד בפני שני בתי הקונגרס ב-9 בספטמבר 2009.[37]

במהלך הקיץ של 2009 הרפורמה עמדה במרכז דיון ציבורי סוער, בו הימין התנגד לרפורמה, ובייחוד לניסיון לכלול בה "אופציה ציבורית" של ביטוח בריאות ממשלתי בנוסף לביטוחים הפרטיים, וטען שהתוכנית תוביל להלאמה של מערכת הבריאות ולגידול בגירעון.

הגרסה של בית הנבחרים לחוק הרפורמה עברה ברוב דחוק, עם התנגדות של מעל 30 חברי קונגרס דמוקרטים ותמיכה של חבר רפובליקני בודד, ב-8 בנובמבר 2009,[38] ואילו הסנאט אישר את הגרסה שלו לחוק בערב חג המולד.[39] כיוון ששני בתי הקונגרס אישרו גרסאות שונות, החל משא ומתן לגיבוש נוסח אחיד אותו יש צורך לקבל בשני הבתים.

גם בקרב הדמוקרטים עלו קולות שהציעו להסתפק ברפורמה מוגבלת, אולם אובמה החליט, בהשפעתה של יושבת ראש בית הנבחרים, ננסי פלוסי, לא לוותר על העברת רפורמה מקיפה ולהטיל את כל כובד משקלו הפוליטי כדי להעביר אותה.[40] הוא ערך כינוס פומבי מיוחד עם נציגים בכירים של הדמוקרטים והרפובליקנים בשני בתי הקונגרס על מנת להעלות רעיונות אחרונים לשילוב ברפורמה, ואחר כך פרסם נוסח סופי של הצעת הרפורמה. כדי לעקוף את הבעיה של איבוד הרוב המיוחס בסנאט, הוחלט שבית הנבחרים יקבל תחילה כלשונה את גרסת הסנאט, ואז יעביר הצעת חוק לתיקונים בחוק שהתקבל, שתתמקד רק בשינויים בעלי משמעות תקציבית, אותם ניתן להעביר בסנאט במסלול עוקף פיליבסטר. ההצבעה בבית הנבחרים נקבעה ל-21 במרץ, ולקראתה ביטל אובמה ביקור מתוכנן באינדונזיה ובאוסטרליה, נאם בכינוסים פומביים נוספים, ערך שיחות אישיות עם חברי קונגרס דמוקרטים מתנדנדים, ויום לפני ההצבעה הגיע לקונגרס על מנת לנאום בפני כינוס של כל חברי בית הנבחרים הדמוקרטיים. לאחר שאובמה חתם ביום ההצבעה על צו נשיאותי שהבטיח שגם לאחר קבלת החוק לא יהיה מימון פדרלי להפלות מלאכותיות, הוסרה ההתנגדות של קבוצת דמוקרטים מתנגדי הפלות, ונסללה הדרך לקבלה בבית הנבחרים של גרסת הרפורמה שעברה בסנאט בסוף 2009.

החוק (חוק הגנת החולה וטיפול בר השגה) התקבל בבית הנבחרים ברוב של 219 צירים שכולם דמוקרטיים, מול 212 צירים שכללו את כל הרפובליקנים וכ-30 דמוקרטים. מיד אחר כך אישר בית הנבחרים את חבילת התיקונים לחוק ושלח אותה לאישור הסנאט.[41]

החוק חווה עתירות משפטיות אחדות, אשר בעיקרן מבוססות על הטיעון כי הדרישה מאזרח פרטי אמריקאי לרכוש ביטוח בריאות, או שמא ייקנס, אינה חוקתית. ב-28 ביוני 2012 פסק בית המשפט העליון של ארצות הברית ברוב של 4–5 שופטים, כי דרישה זו חוקתית תחת מדיניות המיסוי של הקונגרס. לדעת הרוב הצטרף נשיא בית המשפט העליון, ג'ון רוברטס.[42] ב-25 ביוני 2015 הוכרעה עתירה נוספת באשר לחוקיות רפורמת הבריאות, הנקראת "קינג נגד בורוול", שקבעה כי הטבות המס הפדרליות, המיועדות עבור מדינות שלא פתחו שווקים מקוונים למכירת ביטוח בריאות משלהם, הן מרכיב חוקתי, ברוב של 3–6 שופטים. בכך אישר בית המשפט מרכיב מרכזי בחוק.[43]

מדיניות החוץ

ביקורתים נשיאותיים בין-לאומיים בעת נשיאותו
הנשיא אובמה עם ראש ממשלת בריטניה לשעבר דייוויד קמרון בפסגת G-20 בטורונטו, 2010

במהלך הקמפיין לנשיאות, הבטיח אובמה כי ינסה להושיט יד למדינות יריבות לארצות הברית ולפתוח ביחסים חדשים עם חלקן, ובפרט שאף לפתוח דף חדש עם העולם המוסלמי. בתחילת כהונתו כנשיא, התחיל במגעים עם המדינות אשר יחסיהן עם ארצות הברית היו במשבר, ובין השאר באמריקה הלטינית, כאשר בראשן ונצואלה. לבסוף אכן חידש ממשלו של אובמה את היחסים הדיפלומטים עם ונצואלה ביוני 2009, לאחר שנותקו קודם לכן בספטמבר 2008 בעת ממשל בוש. במהלך החודשים פברואר ומרץ של שנת 2009, ערכו סגן הנשיא ג'ו ביידן ומזכירת המדינה הילרי קלינטון סבב פגישות ביעדים שונים בעולם, אשר מטרתם העיקרית הייתה לבשר על עידן חדש ביחסי החוץ של ארצות הברית עם רוסיה ואירופה, וכן כדי לסמן על שינוי ממדיניות הממשל הקודם. כמו כן, הראיון הטלוויזיוני הראשון אותו העניק אובמה כנשיא אשר ניתן לרשת הכבלים הערבית אל ערביה - צעד אשר נחשב על ידי רבים כניסיון של הממשל האמריקאי החדש לפנות ישירות למנהיגי העולם הערבי.

אובמה פעל לסגירת כלא גואנטנמו (בית כלא במפרץ קובה שבו נכלאו אנשים שנתפסו במהלך מלחמת אפגניסטן ונחשדו במתן עזרה לארגוני הטרור) ולמתן טיפולים הולמים לעצורים בו. בין היתר, גינה אובמה בחריפות את שיטות החקירה של ה-CIA, אשר מקורן בממשל בוש, שכללו הטבעת העצירים, טלטולים, וביום הוצאות להורג של עצירים בתאים סמוכים לתא של הנחקר. כחלק ממדיניותו, שאף להתפשר עם מדינות כגון סוריה ואיראן ולהיכנס למשא ומתן עמן. עם זאת, המדינות האלו לא נענו להצעתו ולכן נאלץ אובמה להמשיך במדיניות הסנקציות והיד הקשה כלפיהן. במהלך כהונתו הדגיש אובמה כי האופציה לתקיפת תוכנית הגרעין האיראנית עדיין "על השולחן" ואף איים בהטלת סנקציות "שיגרמו לשיתוק איראן" לאחר הדיכוי הקשה בהפגנות האופוזיציה לבחירת הממשלה בבחירות ב-2009, ואף איים בהתערבות לצד יפן וקוריאה הדרומית כנגד קוריאה הצפונית (זאת בשל המשך הפרה והתגרות מצדה).

ב-19 במרץ, המשיך אובמה את תהליך הקירוב לעולם המוסלמי, כאשר שחרר מסר וידאו לעם ולממשלה באיראן. ניסיון זה ליצירת דיאלוג עם איראן נדחה על ידי ההנהגה האיראנית. באפריל, נאם אובמה נאום באנקרה שבטורקיה אשר התקבל באהדה על ידי ממשלות ערביות רבות. ב-4 ביוני 2009 נשא אובמה נאום באוניברסיטת קהיר שבמצרים תחת הכותרת "התחלה חדשה" בו קרא לפתיחת דף חדש עם העולם המוסלמי, וכמו כן הפגין את שינוי המדיניות ביחסים בין ארצות הברית לעולם המוסלמי ואת הרצון של ארצות הברית לקדם את תהליך השלום במזרח התיכון.

ב-26 ביוני 2009, בתגובה לפעולות השלטונות באיראן כלפי המפגינים האיראנים לאחר הבחירות לנשיאות באיראן, מסר אובמה: "מעשי האלימות נגדם מקוממים. אנחנו רואים את זה ואנחנו מגנים את זה". במהלך מלחמת האזרחים בסוריה, לאחר המתקפה הכימית בע'וטה באוגוסט 2013, קידמו אובמה וממשלו יחד עם מזכיר המדינה ג'ון קרי ושר החוץ הרוסי סרגיי לברוב את פירוק הנשק הכימי בסוריה[44]..

לאחר חודשים רבים של מגעים ושיחות, הגיע ממשלו של אובמה, יחד עם מעצמות ה-P5+1 (חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון יחד עם גרמניה), להסכם על תוכנית הגרעין האיראנית ביולי 2015.

במהלך כהונתו חידשה ארצות הברית את יחסיה הדיפלומטיים עם קובה,[45][46] לאחר שהתחלת הנורמליזציה הוכרזה על ידי אובמה בדצמבר 2014, והושלמה רשמית ב-20 ביולי 2015, עם פתיחתן של שגרירויות בוושינגטון די. סי. ובהוואנה.[47]

המלחמות בעיראק ואפגניסטן

ברק אובמה, הגנרל דייוויד פטראוס וצ'אק הייגל (מימין) בסיור אווירי בשמי בגדד, יולי 2008
ערכים מורחבים – מלחמת אפגניסטן (2001-2014) ומלחמת עיראק

אובמה נמנה עם המתנגדים למלחמת עיראק עוד מתחילתה. בנאום שנשא ב-2002, הסביר את התנגדותו: "אני לא מתנגד לכל המלחמות. אני מתנגד למלחמות מטומטמות". החל מ-2005 קרא לנסיגה הדרגתית של הכוחות האמריקאים מעיראק בלוח זמנים גמיש, עם אפשרות להשארת כוח צבאי קטן במדינה. הוא תומך גם בהמלצות דוח בייקר המילטון בנוגע לניהול מגעים עם איראן וסוריה על עתיד עיראק, וקורא לקיום ועידה אזורית בהשתתפותן של סעודיה טורקיה וירדן. כבר לאחר השבעתו לנשיא, הוציא אובמה את הכוחות האמריקאים מהערים בעיראק אל בסיסיהם הראשיים ואף הבטיח להוציא את כל הכוחות מעיראק עד 2011. בסופו של דבר, מרבית הכוחות יצאו מעיראק ב-19 באוגוסט 2010. באוקטובר 2011, הכריז אובמה כי כל הכוחות הנותרים בעיראק יעזבו עד דצמבר אותה שנה, לקראת חג המולד.

לעומת זאת דגל בתגבור הכוחות האמריקאים באפגניסטן על-מנת לטפל ב"שורש הבעיה". במסגרת המלחמה באפגניסטן אובמה תגבר את הכוחות הלוחמים ואף הורה על יציאה למבצע רחב היקף במחוז הלמנד שבדרום המדינה. בפברואר 2013 אמר אובמה כי הכוחות האמריקאים באפגניסטן ירדו מרמה של 68,000 חיילים ל-34,000 עד פברואר 2014. בסוף שנת 2014 השאירה ארצות הברית כוחות מצומצמים בסדר של מעל לכ-9,000 חיילים שישמרו על הסדר באפגניסטן.[48]

חיסול בן לאדן

ערך מורחב – מבצע חנית נפטון
סרטונים הנשיא אובמה מדווח על מותו של בן לאדן

אוסאמה בין לאדן, מנהיג ארגון אל-קאעידה, אשר אחראי לסדרת פיגועים רצחניים ברחבי העולם ובהם פיגועי 11 בספטמבר, היה מבוקש במשך שנים רבות בידי ארצות הברית ונערכו מאמצים רבים לחסלו. עם מידע שהתקבל ביולי 2010, מודיעין שפיתח ה-CIA במהלך החודשים הבאים הוביל למיקום שבו האמינו כי בן לאדן מסתתר, במתחם הנמצא בעיר אבוטאבאד שבפקיסטן. ראש ה-CIA, לאון פאנטה, דיווח על מידע זה לנשיא אובמה במרץ 2011. לאחר פגישות של הנשיא עם הצוות לביטחון לאומי שבממשלו במהלך ששת השבועות הבאים, דחה אובמה תוכנית להפציץ את המתחם, והורה לערוך "פשיטה כירורגית" שתבוצע בידי כוח מיוחד הנקרא אריות הים.

ב-1 במאי 2011 הורה הנשיא אובמה על מבצע חנית נפטון לחיסולו. תוצאות המבצע היו הריגתו של בן לאדן והחרמה של דיסקים קשיחים, מסמכים, תקליטורי DVD ומכשירי אחסון נתונים ניידים, אשר אפשרו לנתח את המידע שמצוי בהם במועד מאוחר יותר. גופתו של בן לאדן זוהתה בין היתר על ידי דגימת DNA והושלכה לים מספר שעות לאחר מכן.

לאחר הודעת הנשיא אובמה בבית הלבן על חיסולו, תוך דקות בודדות יצאו לפועל חגיגות ספונטניות ברחבי המדינה, כאשר קהל התאסף סביב הבית הלבן, וסביב הטיימס סקוור ואתר הגראונד זירו בניו יורק.[49]

יחסים עם המעצמות

במהלך כהונתו פעל אובמה לחיזוק היחסים עם המעצמות סין ורוסיה. בין הדברים שהשפיעו על היחסים ניתן למנות את הניסיונות של אובמה לפעול למען פירוז העולם מנשק גרעיני, שכללו שיחות עם נשיא רוסיה דמיטרי מדבדב לצמצום ארסנל הנשק הגרעיני של שתי המדינות. בעקבות השיחות נחתם הסכם "סטארט החדש".[50] בנוסף, במועצת הביטחון, אשר לראשונה מאז 1946 נוהלה על ידי ארצות הברית, הועברה הצעה הקוראת למניעת הפצת נשק גרעיני.

דבר נוסף שהשפיע על היחסים עם רוסיה היה ביטול התוכנית של הנשיא הקודם, ג'ורג' בוש הבן, להצבת סוללות טילי הגנה מפני טילים בליסטיים על אדמת פולין, תוכנית שהעיבה על היחסים עם רוסיה שראתה בכך איום עליה, והחליט במקום זאת להציב את סוללות הטילים על ספינות שיהיו במזרח התיכון. אובמה ראה בתוכניתו להצבת סוללות הטילים על ספינות כטובה יותר וזאת בשל הירידה בחשש של רוסיה.[51]

ביוני 2015 הכריז מזכיר ההגנה בממשלו של אובמה, אשטון קרטר, כי ארצות הברית תציב ציוד צבאי כבד, הכולל 250 טנקים, משוריינים וציוד נוסף בבולגריה, אסטוניה, גרמניה, לטביה, ליטא, פולין ורומניה, לראשונה מאז המלחמה הקרה. תוכנית זו באה להעניק סיוע לבנות בריתה מנאט"ו באזור, ולענות על איומים מצד רוסיה כלפי אותן מדינות.[52]

לוב

ערך מורחב – התקיפה הצבאית הבינלאומית בלוב (2011)

במהלך 2011 פרצה התקוממות עממית בלוב אשר הפכה במהרה למלחמת אזרחים כוללת בין המורדים נגד תומכיו של שליט לוב מועמר קדאפי. קדאפי הורה לחייליו הנאמנים להחזיר את הערים שבשליטת המורדים לידיו ולהפציץ את הערים, ובמיוחד את העיר המרכזית והמעוז של המורדים בנגאזי. כשקדאפי הצליח להחזיר כמעט את כל הערים המורדות חוץ מבנגאזי לשליטתו, תכנן לכובשה באמצעות הפצצתה מהאוויר.

הקהילייה הבינלאומית, שבראשה מדינות המערב, גינו את פעולות מועמר קדאפי, ואף דנו בהחלטה להתערב צבאית בלוב כדי לעזור למורדים ולהצילם משפיכות הדמים שעלולה להתרחש בבנגאזי.

ב-17 במרץ התקבלה החלטה 1973 של מועצת הביטחון של האו"ם, לפיה יש לאכוף אזור ללא טיסה מעל לשמי לוב כדי למנוע הפצצות של קדאפי על המורדים.[53] מועמר קדאפי אשר קודם לכן הבטיח להילחם בתושבי בנגאזי ללא רחמים, הודיע בעקבות כך על הפסקה מיידית של הפעולות הצבאיות. בערב 18 במרץ, לאחר מתן אולטימטום קודם על ידי ברק אובמה בתוקף תפקידו כמפקד העליון של הכוחות המזוינים של ארצות הברית, החלה התקיפה הצבאית הבינלאומית בלוב לאחר שכוחותיו של קדאפי המשיכו להפגיז את כוחות המורדים.

ב-19 במרץ תקפו ארבע מדינות: צרפת, ארצות הברית, הממלכה המאוחדת וקנדה את כוחות קדאפי; צרפת בעיקר מהאוויר ושאר המדינות בעיקר מהים בשיגור טילים ימיים על מעוזיו של קדאפי. לאחר מכן עזרו גם מדינות אחרות, בהן מדינות ערב, באכיפת האזור ללא טיסה, וסייעו למורדים להשתלט על הערים שבשליטת קדאפי ולהגן עליהם מפני הפצצות מהאוויר. במהלך ליל 25 במרץ העבירה ארצות הברית את הפיקוד על אבטחת האזור האסור לטיסה לידי נאט"ו, כאשר הפיקוד לכוחות הקרקע נותר בידי כוחות הקואליציה.[54]

יחסים עם קובה

עמוד ראשי
 ראו גם – יחסי ארצות הברית–קובה
אובמה נפגש עם נשיא קובה ראול קסטרו בפנמה, אפריל 2015

מאז אביב 2013 נערכו שיחות חשאיות בין ארצות הברית לקובה, שהתרחשו בקנדה ובקריית הוותיקן. השיחות לוו בתיווכו של האפיפיור פרנציסקוס, אשר עודד את המדינות להחליף שבויים. בדצמבר 2013, במהלך הלווייתו של נלסון מנדלה, חלף אובמה בדרכו לדוכן הנואמים על פני נשיא קובה ראול קסטרו, והשניים לחצו ידיים. אירוע זה עורר עניין רב, משום שבה בעת ארצות הברית החרימה את קובה קרוב לחמישים שנה (אירוע קודם מסוג זה התקיים בשנת 2000 בין נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, ונשיא קובה, פידל קסטרו).[55]

ב-17 בדצמבר 2014 שוחרר בעסקת שבויים מפתיעה אלן גרוס, שבוי יהודי אמריקאי שנעצר והוחזק על ידי שלטונות קובה מאז דצמבר 2009. גרוס שוחרר כחלק מעסקת חילופי אסירים שכללה את שחרורם של שלושה אסירים קובנים בידי ארצות הברית, בטענה של מניעים הומניטריים.[56] צעד זה היה הראשון כחלק מתהליך נרמול היחסים בין שתי המדינות. מאוחר יותר באותו היום נשאו אובמה וקסטרו, בתזמון משותף, נאומים במסיבת עיתונאים מיוחדת. בנאומו הכריז אובמה על שינוי במדיניות ארצות הברית בכל הקשור לקובה; על התחלה במשא ומתן לנרמול היחסים הדיפלומטיים ופתיחת שגרירות בבירות שתי המדינות, ולחתירה לסיום משטר הסנקציות נגדה, על ידי הקלה בסחר ובמעבר בין המדינות, ולבסוף הסרת האמברגו.[45][46] תהליך הנורמליזציה כונה על ידי התקשורת "ההפשרה הקובנית" (באנגלית: Cuban Thaw, בספרדית: deshielo cubano). הוא נוהל על ידי צוות יועצים בראשות בן רודס.

ב-11 באפריל 2015 נערכה פגישה היסטורית בין הנשיא ברק אובמה לבין נשיא קובה ראול קסטרו, בשולי וועידה בפנמה, והייתה זו הפגישה הראשונה בין מנהיגי שתי המדינות זה יותר מ-50 שנים, מאז נפגשו הנשיא דווייט אייזנהאואר ופולחנסיו בטיסטה בשנת 1958.[57] מספר ימים לאחר מכן הודיע הממשל האמריקאי על הסרתה של קובה מרשימת מדינות המממנות טרור של מחלקת המדינה של ארצות הברית. לקונגרס, על שני בתיו, היה 45 ימים לחוות את דעתו, וב-29 במאי הסירה רשמית ארצות הברית את קובה מרשימת המדינות המממנות טרור.[58]

דרג הנציגויות של שתי המדינות הועלה לשגרירויות, כשב-20 ביולי נפתחה שגרירות קובנית בוושינגטון,[59][60] וב-13 באוגוסט נחנכה באופן רשמי שגרירות ארצות הברית בהוואנה, כאשר שלושת לוחמי המארינס שהורידו את הדגל האמריקאי ב-1961 הניפו אותו שוב.[61][62] בפברואר 2016 נחתם הסכם המסדיר טיסות מסחריות בין שתי המדינות, במסגרת שתכלול עד כ-110 טיסות ישירות ביום. לראשונה, החל ממרץ באותה שנה, אושרו הקלות משמעותיות בטיסות מסחריות של אזרחים לקובה, המצריכות אישור מרשות במחלקת האוצר של ארצות הברית תחת 12 קטגוריות או דרך ארגונים חינוכיים בשיטת "איש-לאיש", אם כי גישה חופשית לתיירים עדיין אסורה דרך האמברגו.[63]

ב-20 במרץ 2016 הגיע אובמה לביקור היסטורי בן שלושה ימים בהוואנה, קובה, בהיותו הנשיא הראשון להגיע לאי הקריבי מאז ביקורו של קלווין קולידג' ב-1928.[64]

אובמה וישראל

ערך מורחב – יחסי ארצות הברית–ישראל
אובמה בפגישתו עם שמעון פרס, נשיא מדינת ישראל, בחדר הסגלגל, 2009
בנימין נתניהו וברק אובמה בעת ביקורו של אובמה בישראל, 20 במרץ 2013

כפוליטיקאים רבים בארצות הברית, ובפרט מועמדים לנשיאות, ניסה אובמה להצטייר כאוהד של ישראל. במהלך המירוץ לנשיאות אמר אובמה שיפעל לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בנוסף, בנאום שנשא בכנס של ארגון איפא"ק, הבטיח שירושלים תישאר הבירה המאוחדת של מדינת ישראל, אך לאחר זמן קצר הבהיר שלא התכוון למזרח ירושלים. כנשיא, אובמה מינה את ג'ורג' מיטשל לשליח המיוחד למזרח התיכון והחל לחתור לפתרון שתי המדינות. כחלק מהמאמצים לחזרה למשא ומתן ולפתרון הסכסוך, פעל אובמה מצד אחד להקפאת הבנייה בהתנחלויות למשך זמן של כשנה, ומצד שני לצעדי נורמליזציה בין ישראל למדינות ערב. שני הצדדים לא הסכימו לדרישותיו של אובמה: הצד הישראלי שסירב להשתתף במשא ומתן הכולל תנאים מוקדמים, ודרש הכרה בישראל כמדינה יהודית. מדינות ערב התנגדו כשדרשו כי קודם תוקפא הבנייה בהתנחלויות, ורק לאחר מכן יבצעו צעדים בוני אמון, שגם אותם כינו "צעדים מיותרים".[65]

לאחר פגישות רבות, ארצות הברית וישראל הגיעו לטיוטות להסכמים להקפאת הבנייה בהתנחלויות שכללה דרישות קלות יותר מבחינתה של ישראל שכללו ויתור על הקפאת הבנייה במזרח ירושלים, והמשך הבנייה לבתים שהשלד שלהם מוכן. למרות זאת, אושרה בנייתם של 450 מבנים חדשים, כצעד לפיוס הימין בישראל. לאחר מכן, אובמה נענה לבקשתו של נתניהו וקרא לאבו מאזן לקיים פסגת משולשת בניו יורק במועד של כינוס האו"ם השנתי. במהלך הפסגה לא הושגה התקדמות במשא ומתן, אלא רק קריאה להתחלתו ולהשהיית הבנייה בהתנחלויות.

ב-7 ביולי 2009, בעודו במוסקבה, הגיב לדבריו של סגן הנשיא ג'ו ביידן לפיהם ישנה אפשרות של תקיפה צבאית ישראלית באיראן, באומרו: "חשוב שאהיה ברור ככל שאני יכול להיות: חשוב לפתור את הבעיה הזו במסגרת בינלאומית באופן שלא יגרום למשבר גדול".[66] במרץ 2010 נקלעו היחסים בין שתי המדינות למשבר, במהלך ביקורו של סגן הנשיא ביידן בירושלים, בשליחות מדינית מטעם אובמה. ישראל הכריזה על בניית 1,600 יחידות דיור (תוספת 300 יחידות לאישור שהתקבל שנתיים קודם לכן) ברמת שלמה שבירושלים.[67] ההכרזה הייתה בניגוד לעמדת ארצות הברית, שטענה שמהלך כגון זה מכשיל את שיחות השלום בין ישראל לפלסטינים, והתפרשה בארצות הברית כפרובוקציה כפולה - נגד מדיניות אובמה ונגד הרשות הפלסטינית. במאי 2011 התגלעה מתיחות בין אובמה לנתניהו, בעקבות נאום שנשא הנשיא ובו התייחס למזרח התיכון ולסכסוך הישראלי-פלסטיני. בנאום קבע אובמה כי הגבול בין ישראל למדינה הפלסטינית העתידית יתבסס על קווי 1967 עם חילופי שטחים הדדיים והכרה בישראל כמדינה יהודית.[68] באוקטובר 2022 חשף יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן כי במהלך כהונתו הראשונה של אובמה, קיבל אבו מאזן פניות חוזרות ונשנות מג'ורג' מיטשל השליח המיוחד של ארצות הברית לתהליך השלום במזרח התיכון, ש"התחנן" אליו שלא ייפגש עם "הלובי הציוני", הוא סיפר כי מיטשל התייחס לחברי השדולה הציונית כ"חיות", וכי אובמה "השתגע" כשגילה על תוכניתו של אבו מאזן להיפגש עם אייפא"ק, והזהיר אותו שהוא "יצטער" על כך. אף שמיטשל עצמו הכחיש, אבל לשכתו של אובמה לא שללה את הדברים.

בספטמבר 2012, במהלך התמודדותו של אובמה על כהונה שנייה כנשיא, יצא נתניהו בתביעה, שכוונה לפחות בעקיפין לאובמה והתפרשה בבית הלבן כהתערבות במדיניות-אובמה, להתוות "קו אדום" בפיתוח הגרעיני של איראן. נתניהו קבע, שאם איראן תחצה אותו הדבר יחייב פעולה צבאית נגדה, ובארצות הברית הדברים התפרשו כהתרסה נגד אובמה.

ב-20 במרץ 2013 החל אובמה ביקור של שלושה ימים בישראל, במהלכו סקר את מערכות ההגנה האוויריות ואת סוללת כיפת ברזל, ביקר במוזיאון ישראל, במוזיאון "יד ושם" והר הרצל, וכן בכנסיית המולד בבית לחם וביצע מספר פגישות מדיניות. הוא קיבל בארוחת ערב חגיגית את עיטור הנשיא פרס ונאם בבנייני האומה בפני סטודנטים ישראלים מכלל האוניברסיטאות (מלבד אוניברסיטת אריאל[69]). אובמה העדיף לנאום בפני ה"אנשים הצעירים" כפי שהגדיר אותם בנאום, ולא לנאום בכנסת. בנאום, דיבר אובמה על החיבור החזק בין ישראל וארצות הברית, חזון השלום עם הפלסטינים והשגשוג של מדינת ישראל. אובמה התקבל בתשואות, ומחיאות כפיים ליוו אותו במשך כל נאומו.[70] בנאום שולבו משפטים בעברית כמו גם אמירות הומוריסטיות. כך למשל, אמר אובמה שכל השמועות על יחסים מתוחים בינו לבין ראש הממשלה בנימין נתניהו הם אך ורק על מנת שלכותבי ארץ נהדרת יהיה חומר לתוכנית. בנוסף ביקר אובמה ברמאללה ונפגש עם יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן.[71] בסיום הביקור, ותחת עידודו של אובמה, התקשר נתניהו לראש ממשלת טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן כדי להתנצל על הרג האזרחים הטורקים במשט לעזה.[72]

ביולי-אוגוסט 2014, לכל אורך מבצע "צוק איתן", הדגיש ממשל אובמה שהוא מכיר בזכותה של מדינת ישראל להגן על עצמה מפני שיגור הרקטות והטילים לעברה ומאיום המנהרות. אחרי אירועים שונים במהלך המבצע שבהם נפגעו אזרחים רבים, מתח ממשל אובמה ביקורת על פעילותה הצבאית של ישראל אך בפועל — במשך כל המבצע — לא נקט הממשל צעדים משמעותיים להצרת חופש הפעולה של ישראל במערכה.[73] באוגוסט 2014, לאחר שנפגעו בעזה בית חולים ומטרות אזרחיות אחרות, עצר אובמה משלוח מתוכנן של טילי אוויר למסוקים, שעמד להישלח לישראל ללא ידיעת הממשל. בתגובה לביקורת על המהלך הזה, הבהיר שגריר ישראל בוושינגטון, רון דרמר, שממשל אובמה והקונגרס תמכו לכל אורך המבצע בזכותה של ישראל להגן על עצמה, ובכלל זה בהגדלת המימון של מערכת כיפת ברזל.[74]

בשנים 2013–2014 התנהל משא ומתן בין ישראל לפלסטינים, בהובלת ממשלו של אובמה ומזכיר המדינה ג'ון קרי. ביוני 2015 ערך אובמה ריאיון עם העיתונאית הישראלית אילנה דיין בבית הלבן.[75]

אובמה הגיע להלוויית שמעון פרס שהתקיימה ב-30 בספטמבר 2016 בירושלים, ונשא בה הספד לפרס. היה זה ביקורו השני בישראל במהלך כהונתו.

לקראת סיום כהונתו, בתקופת המעבר לפני כניסת הממשל החדש, הורה בדצמבר 2016 לשגרירת ארצות הברית באו"ם, סמנתה פאוור, להימנע בהצבעה ולא להטיל וטו על החלטה 2334 של מועצת הביטחון של האו"ם הדורשת "להפסיק לאלתר ובאופן מוחלט את כל פעולות ההתנחלות בשטחים הפלסטינים הכבושים, כולל מזרח ירושלים", ועם זאת מגנה הסתה פלסטינית, בנימוק שממשלת ישראל פועלת בשטח נגד פתרון שתי המדינות חרף הצהרותיו ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו.[76] מאוחר יותר הסביר בריאיון לאילנה דיין בינואר 2017 כי נקט בהחלטה משום שראה אותה כתורמת לאינטרסים של ישראל.[77]

משפחתו וחייו האישיים

חוסיין אוניאנגו אובמה
 
אקומו ניאניוגה
 
סטנלי דאנהם
 
מאדלין לי פיין
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ברק חוסיין אובמה האב
 
 
 
אן דאנהם
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ברק חוסיין אובמה השני
 
מישל אובמה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מליה אן אובמה
 
נטאשה "סשה" אובמה
 
 

אן דאנהם, אמו של אובמה, הייתה אנתרופולוגית במקצועה. באמצע שנות ה-90, בעודה מתגוררת באינדונזיה, חלתה דאנהם במחלת הסרטן. בעקבות זאת חזרה להוואי, על מנת לגור ליד אמה. אן דאנהם נפטרה ב-7 בנובמבר 1995, בגיל 52. מאדלין דאנהם, סבתו של אובמה, גידלה את אובמה יחד עם בעלה, סטנלי דאנהם, בדירתם שבהונולולו מאז היותו בן עשר. מאדלין דאנהם נפטרה ב-2 בנובמבר 2008, יומיים לפני הבחירות בסופן הפך נכדה לנשיא.

לאובמה ישנם שבעה אחים למחצה מצד אביו הקנייתי (מאליק אובמה הוא אחד מהם). כמו כן, יש לו אחות למחצה בשם מאיה סואטורו, עמה גדל אובמה. מאיה היא בתם של אמו האמריקאית ובעלה השני, שהוא ממוצא אינדונזי.

אובמה נודע בתור "בארי" בצעירותו, אך לאחר שהמשיך לקולג' ביקש שיפנו אליו בשמו "ברק". מלבד העובדה שאנגלית היא שפת האם של אובמה, הוא מדבר גם אינדונזית ברמת השיחה - שפה אותה למד במהלך ילדותו כאשר שהה ארבע שנים בג'קרטה.

ביוני 1989 הכיר לראשונה את מישל רובינסון, בעת שהוא הועסק באופן זמני במשרד עורכי דין בשיקגו. ברק ומישל החלו לצאת בקיץ 1989 ובהמשך התארסו בשנת 1991, והתחתנו ב-3 באוקטובר 1992. בתם הראשונה של בני הזוג, מליה אן, נולדה ב-4 ביולי 1998. הבת השנייה של בני הזוג, נטאשה (מכונה "סשה"), נולדה ב-10 ביוני 2001.

אובמה ניסה להפסיק לעשן מספר פעמים במהלך חייו, לעיתים תוך שימוש בתחליפי ניקוטין. מישל אובמה ציינה בראיון כי אובמה נגמל לחלוטין מעישון בתחילת 2010.[78]

אמונה והגדרה כאמריקאי-אפריקאי

אובמה הוא נוצרי פרוטסטנטי שהשקפותיו הדתיות התפתחו במהלך חייו הבוגרים. בספרו "תעוזת התקווה" כתב כי הוא "לא גדל בבית דתי". הוא מתאר את אמו, שגודלה על ידי הורים לא דתיים, כמי שלא החזיקה בקשר לדת, אך ציין כי היא הייתה עבורו "בדרכים מסוימות האדם הכי מעורר רוחנית שהכרתי בחיי". הוא מתאר את אביו כמי שהיה "אתאיסט מוחלט" בעת שהוריו הכירו. בינואר 2008 אמר בריאיון למגזין אוונגליסטי: "אני נוצרי, ואני נוצרי אדוק. אני מאמין במותו וב"תחייתו" של ישו ה"משיח". אני גם מאמין שהאמונה מעניקה לי כלים להתנקות מחטאי"[79].

משפחתו של אובמה חברה בקהילה נוצרית שחורה,[80] השייכת ל"כנסייה המאוחדת של המשיח" (UCC - United Church of Christ) - ארגון כנסייתי אמריקאי הידוע בעמדות ליברליות בנושאים שונים.

אובמה מגדיר את עצמו אמריקאי-אפריקאי, אולם בקרב הציבור האמריקאי-אפריקאי יש שאינם רואים בו חלק מהם, ויש המחשיבים אותו כ"מעורב", שכן אינו מצאצאי העבדים האפריקאים באמריקה, אלא בן לאב שנולד וחי באפריקה ולאם לבנה. בשיח הציבורי, כפי שזה בא לידי ביטוי בתקשורת האמריקאית, ההתייחסות אליו היא כאל אמריקאי-אפריקאי.

במחקר גניאולוגי שנערך בשנת 2012, התגלה כי אובמה הוא דור 11 לג'ון פאנץ', השחור הראשון ששועבד על אדמת אמריקה, בשנת 1640. הקשר הוא דרך אמו של אובמה.[81]

ספריו

אובמה כתב שלושה רבי-מכר: זיכרונות ילדות בשם "חלומות מאבי", "תעוזת התקווה", פרשנות פוליטית משלו על הפוליטיקה בארצות הברית ו"ארץ מובטחת" זכרונות מימיו בבית הלבן.

ספרו הראשון

ערך מורחב – חלומות מאבי

בעקבות היבחרו לעורך ה-Harvard Law Review, והיותו האמריקאי-אפריקאי הראשון שזכה בתפקיד זה, הוצע לו לכתוב אוטוביוגרפיה. הספר, שיצא לאור ב-1995, נקרא "Dreams from My Father", ובו תיאר את תקופת ילדותו ונעוריו, את החיים כילד שחור במשפחה אמריקאית לבנה מהמעמד הבינוני של סבו וסבתו, בצל דמות האב הקנייתי שאותו הכיר רק מסיפורים, את העיסוק המתמיד בזהותו שסיטואציה זו גרמה לו, ואף את השימוש במריחואנה וההתנסות בקוקאין בסוף שנות העשרה של חייו. הספר מסתיים בביקורו בקניה, ארבע שנים לאחר מות אביו, ביקור שבו עלה לקבריהם של אביו וסבו, ולמד להכיר את אביו כפי שהיה, ולא כפי שדמיין את דמותו מסיפורים מקוטעים שעליהם גדל.

הספר יצא לאור מחדש ב-2004, כאשר הפך אובמה לדמות פוליטית לאומית. בשנת 2006, הופק הספר בגרסת אודיו, עליה זכה אובמה בפרס גראמי. הספר היה לרב-מכר, והכניס לאובמה ממון רב. בעזרתו שילמו הוא ורעייתו את חובותיהם מתקופת הלימודים ורכשו בית בשיקגו.

ספרו השני

ערך מורחב – תעוזת התקווה

ספרו השני הוא "The Audacity of Hope" ("תעוזת התקווה"), כותרת הספר לקוחה מדרשה של אביו הרוחני, הכומר ג'רמיה רייט, ממנו התנער אובמה לאחר שהתפרסם כי התבטא בחריפות נגד ארצות הברית. הספר הפך לרב-מכר יוצא דופן ביחס לספרי עיון של פוליטיקאים, וכשהופק בגרסת אודיו, זכה עליו אובמה בפרס גראמי.[82]

ספרו השלישי

ערך מורחב – ארץ מובטחת

ספרו השלישי הוא ארץ מובטחת (באנגלית: A Promised Land), ספר זיכרונות על תקופת נשיאותו בבית הלבן. הספר פורסם ב-17 בנובמבר 2020. וזהו הראשון משני כרכים מתוכננים שכתב אובמה אודות כהונתו כנשיא ארצות הברית בין השנים 2009 ל-2017.

פרסים והוקרה

שגיאת לואה ביחידה יחידה:Awards בשורה 19: attempt to index field 'wikibase' (a nil value).

בעלי חיים שנקראו על שם ברק אובמה

המין הראשון שנקרא על שמו של הנשיא הפופולרי היה חזזית שנתגלתה ב-2007 באיי סנטה רוזה בקליפורניה וקיבלה את השם קלופלקה אובמאי במאמר מדעי שפורסם ב-2009. מינים נוספים שנקראו על שם אובמה הם: האובמדון - מין לטאה קדומה, 3 מיני דגים האחד טוסאנוידס אובמה (נתגלה סמוך להוואי), טלאוגרמה אובמאורום (נתגלה בנהר קונגו באפריקה) ואתאוסטומה אובמה (מין אנדמי שנתגלה בנהרות במזרח ארצות הברית). 2 מיני טפילים ברקטרמה אובמאי (עלוקה שנתגלתה במלזיה), פרגורדיוס אובמאי (מין של תולעת שיער שנתגלתה בקניה). ציפור ניסטלוס אובמאי (נתגלתה באמזונאס ב-2008), עכביש אפטוסטיכוס ברקאובמהי (נתגלה בקליפורניה ב-2012)[83]. כל תשעת בעלי החיים הללו נקראו על שמו של אובמה כהוקרה על תרומתו למען הסביבה.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: ברק אובמה
ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: נאומים של ברק אובמה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ברק אובמה

אתר האינטרנט הרשמי של ברק אובמה רשמי

קורות חיים
אחר
נאומיו

הערות שוליים

  1. ^ נימוקי ועדת הפרס
  2. ^ Barack Obama moves to Seattle in August or early September 1961, HistoryLink.org
  3. ^ Ling Woo Liu (28 בנובמבר 2009). "Obama's Half Brother Makes a Name for Himself in China". TIME. אורכב מ-המקור ב-2013-03-16. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ ההצבעה בבחירות בארצות הברית תובעת רישום מוקדם של הבוחרים וברוב מערכות הבחירות יש פער ניכר בין מספר בעלי זכות ההצבעה להלכה, לבין מבצעי הרישום המוקדם, הזכאים להצביע בפועל.
  5. ^ אובמה תמך בתוכניות של הרפובליקנים ומוכר על ידיהם לטובה. ראו מאמרה הביקורתי של מליסה אליסון בעניין זה ב"שיקגו טריבון" מ-15 בדצמבר 2000 (באנגלית) המדינה מסכימה להלוואות נשך, וקובעת כללים שיעצרו את ביטוח החיים(הקישור אינו פעיל, 2.2.2021), ומאוחר יותר, ב-18 באפריל 2001, באותו עיתון, כתבה בשיתוף כתבים נוספים, על תמיכתו בתוכנית הרפובליקנים למניעת סגירת עסקים.
  6. ^ הגילויים באו מהדיונים החסויים במשפט גירושיו
  7. ^ קובץ וידאו של הנאום והטקסט של הנאום
  8. ^ ערן אזרן, "מעריב" בתגובה לפתק של אובמה שהוצא מהכותל: אובמה אינו יהודי ולכן אין כאן חדירה לצנעת הפרט, באתר TheMarker‏, 27 ביולי 2008
  9. ^ Obama resigns Senate seat, thanks Illinois(הקישור אינו פעיל, 2.2.2021), Reuters, November 16 2008
  10. ^ הצהרתו של אובמה, Meet the Press, NBC, ‏ 22 באוקטובר 2006
  11. ^ Obama: I'm running for president, Tribune. Archived from the original on August 13, 2007. Retrieved September 20, 2008. Pearson, Rick; Long
  12. ^ Obama's launch site: Symbolic Springfield: Announcement venue evokes Lincoln legacy, February 10, 2007
  13. ^ The Long Road to a Clinton Exit, 8 June, 2008. New York Times
  14. ^ Clinton to End Bid and Endorse Obama, New York Times, 7 June, 2008
  15. ^ אובמה בארץ הקודש: ביקור בתמונות, באתר nrg‏, 24 ביולי 2008
  16. ^ טל שניידר, רגע לפני ההצבעה: סבתו של אובמה מתה מסרטן, באתר nrg‏, 3 בנובמבר 2008
  17. ^ אובמה הוא האיש הארבעים ושלושה שכיהן כנשיא ארצות הברית, אולם הספירה המקובלת בארצות הברית מונה את גרובר קליבלנד פעמיים, עקב תקופות הכהונה הלא רציפות שלו.
  18. ^ המפה המלאה של תוצאות הבחירות לנשיאות, באתר הניו יורק טיימס
  19. ^ Person of the Year 2008 - Why History Can't Wait(הקישור אינו פעיל, 2.2.2021), Time, December 17, 2008
  20. ^ טל שניידר, היסטוריה אמריקאית: ברק אובמה הושבע לנשיא ארצות הברית, באתר nrg‏, 20 בינואר 2009
  21. ^ יצחק בן-חורין, אמריקה בחרה - ברק אובמה לכהונה שנייה, באתר ynet, 7 בנובמבר 2012
  22. ^ הארי טרומן כיהן כנשיא שמונה שנים, אך נבחר לנשיאות רק פעם אחת
  23. ^ 6 Facts About Barack Obama’s Reelection, Britannica blog
  24. ^ יצחק בן חורין, אובמה הושבע: 'הכלכלה משתקמת, תמה מלחמה', באתר ynet, 21 בינואר 2013
  25. ^ אתר למנויים בלבד חמי שלו, הופעות אובמה בקמפיין קלינטון מבליטות את בעייתה: מבחינת כריזמה היא אינה הוא, באתר הארץ, 3 בנובמבר 2016
    מירי מיכאלי, כוכב החיזוק של קלינטון במירוץ לנשיאות: הנשיא ברק אובמה, באתר של "רשת 13", 8 בנובמבר 2016 (במקור, מאתר "nana10")(הקישור אינו פעיל, 2.2.2021)
  26. ^ נטשה מוזגוביה, הסנאט אישר מינוי סוניה סוטומאיור לשופטת ההיספנית הראשונה בבית המשפט העליון, באתר הארץ, 7 באוגוסט 2009
  27. ^ יצחק בן-חורין, ארצות הברית: אלנה קייגן הושבעה לבית המשפט העליון, באתר ynet, 7 באוגוסט 2010
  28. ^ F. Seib, US's education chief knows stars are aligned for real change, The Wall Street Journal, march 17, 2009, page A2
  29. ^ יצחק בן-חורין, סימן וי: אובמה ביקר בכל המדינות בארצות הברית, באתר ynet, 9 במאי 2015
  30. ^ אתר למנויים בלבד הניו יורק טיימס, הישג לאובמה: הסנאט אישר מסלול מהיר להצבעה על הסכם הסחר הטרנס פסיפי, באתר הארץ, 23 ביוני 2015
  31. ^ ‘Fast track’ trade measure sought by Obama wins final approval in Senate(הקישור אינו פעיל, 2.2.2021),‏ פוקס ניוז, 24 ביוני 2015
  32. ^ U.S. Expands Plan to Buy Banks’ Troubled Assets, כתבה באתר הניו יורק טיימס, 23 במרץ 2009
  33. ^ Notice: Data not available: U.S. Bureau of Labor Statistics
  34. ^ ירון אדרי‏, אובמה יציל את קרייזלר?, באתר וואלה!‏, 31 במרץ 2009
  35. ^ [1]
  36. ^ אתר למנויים בלבד קורל דוונפורט, ההסכם המסתמן בפסגת האקלים: כל מדינה תתחייב להגבלות בפליטת הגזים, באתר הארץ, 11 בדצמבר 2014
  37. ^ נטשה מוזגוביה, נאום אובמה על רפורמת הבריאות: חבר הקונגרס שקרא לנשיא "שקרן" הקפיץ הסקרים, באתר הארץ, 10 בספטמבר 2009
  38. ^ ניצחון לנשיא ארצות הברית, ברק אובמה: רפורמת הבריאות עברה בבית הנבחרים, באתר הארץ, 8 בנובמבר 2009
  39. ^ הסנאט אישר רפורמת הבריאות ההיסטורית, באתר nrg‏, 24 בדצמבר 2009
  40. ^ Nancy Pelosi steeled White House for health push באתר Politico ‏ 20-03-10
  41. ^ יצחק בן-חורין, היסטוריה בארצות הברית: רפורמת הבריאות אושרה, באתר ynet, 22 במרץ 2010
  42. ^ יצחק בן-חורין, ניצחון לאובמה: העליון אישר את רפורמת הבריאות, באתר ynet, 28 ביוני 2012
  43. ^ אתר למנויים בלבד הניו יורק טיימס, בית המשפט העליון בארצות הברית אישר מרכיב מרכזי בחוק הבריאות של אובמה, באתר הארץ, 25 ביוני 2015
  44. ^ סוכנויות הידיעות, רוסיה וארה"ב סיכמו: אסד יפורק מנשק כימי ב-2014, באתר כלכליסט, 14 בספטמבר 2013
  45. ^ 45.0 45.1 יצחק בן-חורין, היסטוריה: ארצות הברית וקובה משחררות מרגלים ויחלו בנירמול היחסים, באתר ynet, 17 בדצמבר 2014
  46. ^ 46.0 46.1 פיטר בייקר, U.S. to Restore Full Relations With Cuba, Erasing a Last Trace of Cold War Hostility,‏ הניו יורק טיימס, 17 בדצמבר 2014
  47. ^ אתר למנויים בלבד רויטרס, ארצות הברית וקובה חידשו את היחסים הדיפלומטיים באופן רשמי; דגל קובה הונף בשגרירות בוושינגטון, באתר הארץ, 20 ביולי 2015
  48. ^ Obama to leave 9,800 U.S. troops in Afghanistan, . The Washington Post. Retrieved 29 May 2014.
  49. ^ יצחק בן-חורין, סוף למצוד: ארה"ב חיסלה את אוסמה בן-לאדן, באתר ynet, 2 במאי 2011
  50. ^ אובמה ומדבדב סיכמו: הארסנל הגרעיני יצומצם, באתר ynet, 6 ביולי 2009
  51. ^ אובמה: הבונוס לתוכנית - פחות פרנויה רוסית, באתר ynet, 20 בספטמבר 2009
  52. ^ זה רשמי: ארצות הברית תציב טנקים במזרח אירופה, באתר ynet, 23 ביוני 2015
  53. ^ מועצת הביטחון של האו"ם אישרה תקיפה בלוב, באתר וואלה!‏
  54. ^ דנה הרמן, בכיר בברית נאט"ו: נקבל את הפיקוד על המבצע הצבאי בלוב, באתר הארץ, 25.3.2011
  55. ^ צפו: אובמה וראול קסטרו בלחיצת ידיים היסטורית, באתר של "רשת 13", 10 בדצמבר 2013 (במקור, מאתר "nana10")
  56. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
    פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים         "לא ריגלתי". האמריקאי שנכלא בקובה ושוחרר בידי אובמה, חי בישראל, באתר הארץ
  57. ^ יצחק בן חורין, היסטוריה: אובמה וקסטרו נפגשו בפנמה, באתר ynet, 12 באפריל 2015
  58. ^ ארצות הברית הסירה את קובה מרשימת המדינות התומכות בטרור, באתר גלי צה"ל, 29 במאי 2015
  59. ^ רויטרס‏, אחרי מ-50 שנות נתק: אובמה הכריז על חידוש היחסים עם קובה, באתר וואלה!‏, 1 ביולי 2015
  60. ^ Whitefield, Mimi (20 July 2015). "United States and Cuba reestablish diplomatic relations". The Miami Herald. Retrieved 19 July 2015.
  61. ^ לראשונה מזה 54 שנה: דגל ארצות הברית הונף מעל השגרירות החדשה בהוואנה, באתר הארץ, 14 באוגוסט 2015
  62. ^ Marines Return to Cuba to Raise US Flag for First Time in 54 Years, ABC News, August 14, 2015
  63. ^ U.S. restores commercial flights to Cuba, CNN, 16 February 2016
  64. ^ אתר למנויים בלבד 88 שנה אחרי הביקור האחרון: נשיא ארה"ב שוב דורך על אדמת קובה, באתר הארץ, 20 במרץ 2016
  65. ^ יצחק בן-חורין, סעודיה לישראל: צעדים בוני אמון לא יביאו שלום, באתר ynet, 31 ביולי 2009
  66. ^ בועז ביסמוט, ‏אובאמה: לישראל אין אור ירוק לתקוף באיראן, באתר ישראל היום, 8 ביולי 2009
  67. ^ רונן מדזיני, בעת ביקור ביידן: 1,600 דירות אושרו במזרח י-ם, באתר ynet, 9 במרץ 2010
  68. ^ ערוץ הכנסת - נאום אובמה באיפא"ק
  69. ^ בני משה, סטודנטים מבר אילן למען אוניברסיטת אריאל, באתר ערוץ 7, 14 במרץ 2013
  70. ^ למעט תקרית בה השמיע צעיר ערבי קריאות ביניים והוצא מן האולם
  71. ^ תם ונשלם: כך נראה ביקור אובמה בישראל, באתר וואלה!‏, 23 במרץ 2013
  72. ^ ברק רביד, נתניהו התקשר לארדואן והתנצל על הרג האזרחים הטורקים במשט לעזה, באתר הארץ, 22 במרץ 2013
  73. ^ זכי שלום, יחסים מיוחדים במבחן הזמן:מדיניות ארצות־הברית במהלך מבצע 'צוק איתן', המכון למחקרי ביטחון לאומי, אוניברסיטת תל אביב, עדכן אסטרטגי, כרך 17, גיליון 3, אוקטובר 2014
  74. ^ קרע עמוק: ארה"ב עצרה משלוח טילים לישראל, באתר כלכליסט, 14 באוגוסט 2020
  75. ^ אילנה דיין, ‏אובמה: נתקשה להגן על ישראל באו"ם, באתר ‏מאקו‏‏, ‏2 ביוני 2015‏
  76. ^ איתמר אייכנר, אורלי אזולאי, אליאור לוי ומורן אזולאי, דרמה באו"ם: אובמה לא הטיל וטו, ההחלטה נגד ישראל אושרה, באתר ynet, 23 בדצמבר 2016
  77. ^ אילנה דיין, עובדה, ‏בלדה לנאיבי, באתר ‏מאקו‏‏, ‏10 בינואר 2017‏
  78. ^ כן, הוא יכול: הנשיא אובמה נגמל מעישון, באתר וואלה!‏
  79. ^ Q&A: Barack Obama. Interview by Sarah Pulliam and Ted Olsen/ JANUARY 23, 2008
  80. ^ Trinity United Church of Christ
  81. ^ מחקר: אימו של אובמה היא נצר לעבד אפריקאי, באתר nrg‏, 31 ביולי 2012
  82. ^ ג'ולי בוסמן, חוצפה של סנאטור, באתר הארץ, 13 בנובמבר 2006 - במקור, מתוך הניו יורק טיימס
  83. ^ צפריר רינת, מין חדש התגלה: עכביש "ברק-אובמי", באתר הארץ, 24 בדצמבר 2012


נשיאי ארצות הברית
ג'ורג' וושינגטון • ג'ון אדמס • תומאס ג'פרסון • ג'יימס מדיסון • ג'יימס מונרו • ג'ון קווינסי אדמס • אנדרו ג'קסון • מרטין ואן ביורן • ויליאם הנרי הריסון • ג'ון טיילר • ג'יימס פולק • זאכרי טיילור • מילרד פילמור • פרנקלין פירס • ג'יימס ביוקנן • אברהם לינקולן • אנדרו ג'ונסון • יוליסס ס. גרנט • רתרפורד הייז • ג'יימס גרפילד • צ'סטר ארתור • גרובר קליבלנד • בנג'מין הריסון • גרובר קליבלנד • ויליאם מקינלי • תאודור רוזוולט • ויליאם הווארד טאפט • וודרו וילסון • וורן הרדינג • קלווין קולידג' • הרברט הובר • פרנקלין דלאנו רוזוולט • הארי טרומן • דווייט אייזנהאואר • ג'ון פיצג'רלד קנדי • לינדון ג'ונסון • ריצ'רד ניקסון • ג'רלד פורד • ג'ימי קרטר • רונלד רייגן • ג'ורג' הרברט ווקר בוש • ביל קלינטון • ג'ורג' ווקר בוש • ברק אובמה • דונלד טראמפ • ג'ו ביידן החותם של נשיאי ארצות הברית.
מועמדי המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ולסגנות
ג'קסון/קלהון (1828) • ג'קסון/ואן ביורן (1832) • ואן ביורן/ג'ונסון (1836) • ואן ביורן/ללא (1840) • פולק/דאלאס (1844) • קאס/באטלר (1848) • פירס/קינג (1852) • ביוקנן/ברקינרידג' (1856) • ברקינרידג'/ליין (1860) • מקללן/פנדלטון (1864) • סימור/בלייר (1868) • טילדן/הנדריקס (1876) • הנקוק/אינגליש (1880) • קליבלנד/הנדריקס (1884) • קליבלנד/ת'ורמן (1888) • קליבלנד/סטיבנסון (1892) • ברייאן/סוול (1896) • ברייאן/סטיבנסון (1900) • פארקר/דייוויס (1904) • ברייאן/קרן (1908) • וילסון/מרשל (1912) • וילסון/מרשל (1916) • קוקס/רוזוולט (1920) • דייוויס/בריאן (1924) • סמית'/רובינסון (1928) • רוזוולט/גארנר (1932) • רוזוולט/גארנר (1936) • רוזוולט/וולאס (1940) • רוזוולט/טרומן (1944) • טרומן/ברקלי (1948) • סטיבנסון/ספרקמן (1952) • סטיבנסון/קאפובר (1956) • קנדי/ג'ונסון (1960) • ג'ונסון/האמפרי (1964) • האמפרי/מאסקי (1968) • מקגוורן/שרייבר (1972) • קרטר/מונדייל (1976) • קרטר/מונדייל (1980) • מונדייל/פררו (1984) • דוקאקיס/בנטסן (1988) • קלינטון/גור (1992) • קלינטון/גור (1996) • גור/ליברמן (2000) • קרי/אדוארדס (2004) • אובמה/ביידן (2008) • אובמה/ביידן (2012) • קלינטון/קיין (2016) • ביידן/האריס (2020) • האריס/וולז (2024)
זוכי פרס נובל לשלום
1901–1925 דינן, פאסי (1901) • דוקומון, גובאט (1902) • קרמר (1903) • המוסד לחוק בינלאומי (1904) • פון זוטנר (1905) • רוזוולט (1906) • מונטה, רנו (1907) • ארנולדסון, באייר (1908) • ברנארט, דה קונסטן (1909) • לשכת השלום הבינלאומית בשווייץ (1910) • אסר, פריד (1911) • רוט (1912) • לה פונטן (1913) • לא הוענק (1914–1916) • הצלב האדום (1917) • לא הוענק (1918) • וילסון (1919) • בורז'ואה (1920) • ברנטין, לאנגה (1921) • ננסן (1922) • לא הוענק (1923-1924) • צ'מברלין, דוז (1925)
1926–1950 בריאן, שטרזמן (1926) • ביוסון, קווידה (1927) • לא הוענק (1928) • קלוג (1929) • סודרבלום (1930) • אדמס, באטלר (1931) • לא הוענק (1932) • אנג'ל (1933) • הנדרסון (1934) • פון אוסייצקי (1935) • לאמאס (1936) • ססיל (1937) • משרד ננסן הבין-לאומי לפליטים (1938) • לא הוענק (1939–1943) • הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (1944) • הול (1945) • באלץ', מוט (1946) • מועצת שירות הידידים הבריטית, אגודה אמריקאית לשירותי הידידים (1947) • לא הוענק (1948) • אור (1949) • באנץ' (1950)
1951–1975 ז'ואו (1951) • שווייצר (1952) • מרשל (1953) • נציבות האו"ם לפליטים (1954) • לא הוענק (1955–1956) • פירסון (1957) • פיר (1958) • נואל-בייקר (1959) • לוטולי (1960) • המרשלד (1961) • פאולינג (1962) • הצלב האדום (1963) • לותר קינג (1964) • UNICEF‏ (1965) • לא הוענק (1966–1967) • קאסן (1968) • ארגון העבודה הבין-לאומי (1969) • בורלוג (1970) • ברנדט (1971) • לא הוענק (1972) • קיסינג'ר, לה דק טהו (סירב לקבל) (1973) • מקברייד, סאטו (1974) • סחרוב (1975)
1976–2000 ויליאמס, מגווייר (1976) • אמנסטי אינטרנשיונל (1977) • בגין, סאדאת (1978) • תרזה (1979) • אסקיבל (1980) • נציבות האו"ם לפליטים (1981) • מירדאל, רובלס (1982) • ואלנסה (1983) • טוטו (1984) • האגודה הבין-לאומית של רופאים למניעת מלחמה גרעינית (1985) • ויזל (1986) • אריאס (1987) • כוחות שמירת השלום של האומות המאוחדות (1988) • גיאטסו (1989) • גורבצ'וב (1990) • סו צ'י (1991) • מנצ'ו (1992) • מנדלה, דה קלרק (1993) • רבין, פרס, ערפאת (1994) • רוטבלט, ועידות פגוואש בנושא מדע ועניינים בין-לאומיים (1995) • בלו, הורטה (1996) • המאמץ העולמי לאיסור על השימוש במוקשים, ויליאמס (1997) • יום, טרימבל (1998) • רופאים ללא גבולות (1999) • קים (2000)
2001 ואילך האומות המאוחדות, אנאן (2001) • קרטר (2002) • עבאדי (2003) • מאטאיי (2004) • הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, אל-בראדעי (2005) • יונוס, גרמין (2006) • גור, הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים (2007) • אהטיסארי (2008) • אובמה (2009) • שיאובו (2010) • ג'ונסון-סירליף, בואי, כרמאן (2011) • האיחוד האירופי (2012) • הארגון למניעת הפצת נשק כימי (2013) • יוספזאי, סאטיארת'י (2014) • קוורטט הדיאלוג הלאומי בתוניסיה (2015) • סנטוס (2016) • התנועה הבינלאומית להשמדת נשק גרעיני (2017) • מוראד, מקווגי (2018) • אבי אחמד​ (2019) • תוכנית המזון העולמית​ (2020) • מוראטוב, רסה​ (2021) • ביאליצקי, ממוריאל, המרכז לחירויות אזרחיות (2022) • נרגוס מוחמדי (2023) •ניהון הידאנקיו (2024)
ברק אובמה
משפחה ברק אובמה האב (אב) • אן דנהאם (אם) • מישל אובמה (רעיה) • מלאייה אובמה (בת) • נטאשה "סשה" אובמה (בת) • בו (כלב)
ספרים חלומות מאבי (1995) • תעוזת התקווה (2006) • ארץ מובטחת (2020)
הנצחה המרכז הנשיאותי על שם ברק אובמה • הר אובמה • אפטוסטיכוס ברקאובמהי • ברק אובמה פלאזה
נשיא ארצות הברית ה-44
מערכות בחירות הבחירות לנשיאות 2008 • הבחירות לנשיאות 2012
אירועים מרכזיים בכהונתו מלחמת אפגניסטן (2001-2014) • מלחמת עיראק (2003–2011) • אובמה-קר (2010) • פרשת קייבלגייט (2010) • גל סופות הטורנדו בארצות הברית (2011) • מבצע חנית נפטון (2011) • הטבח בבית הספר היסודי סנדי הוק (2012) • הפיגוע במרתון בוסטון (2013) • מתקפת ההאקרים על סרטי סוני (2014) • הסכם המעצמות על תוכנית הגרעין האיראנית (2015)
קבינט ג'ו ביידן (סגן הנשיא) • הילרי קלינטון (מזכירת המדינה) • ג'ון קרי (מזכיר המדינה) • רוברט גייטס (מזכיר ההגנה) • ליאון פאנטה (מזכיר ההגנה) • צ'אק הייגל (מזכיר ההגנה) • אשטון קרטר (מזכיר ההגנה)
שונות השבעתו הראשונה לנשיאות (2009) • נאומו באוניברסיטת קהיר • כרזת ה"תקווה" (2008)
הקבינט של ארצות הברית בממשל ברק אובמה
נשיא ארצות הברית: ברק אובמה

סגן נשיא ארצות הברית: ג'ו ביידן
מזכיר ביטחון המולדת ג'יי ג'ונסון • מזכירת הפנים סאלי ג'וול • מזכיר החינוך ג'ון קינג • מזכיר השיכון והפיתוח העירוני חוליאן קסטרו • התובעת הכללית לורטה לינץ' • מנהלת הסוכנות לעסקים קטנים מריה קונטררס-סוויט • מזכיר ההגנה אשטון קרטר • מזכיר החקלאות טום וילסאק • מזכיר האוצר ג'ק לו • מזכיר האנרגיה ארנסט מוניז • מנהלת הסוכנות להגנת הסביבה ג'ינה מקארתי • ראש הסגל דניס מקדאנה • מנהל משרד הניהול והתקציב שון דונובן • מזכירת הבריאות ושירותי האנוש סילביה מתיוס ברוול • השגרירה באו"ם סמנתה פאוור • מזכיר התחבורה אנתוני פוקס • נציב הסחר מייקל פרומן • מזכיר העבודה תומאס פרז • מזכירת המסחר פני פריצקר • יו"ר מועצת היועצים הכלכליים ג'ייסון פורמן • מזכיר המדינה ג'ון קרי • המזכיר לענייני חיילים משוחררים רוברט מקדונלד

פרס אמי לבידור בפריים טיים לקריין הטוב ביותר
ג'רמי איירונס (2014)  •  פיטר קויוטי (2015)  •  קית' דייוויד (2016)  •  מריל סטריפ (2017)  •  דייוויד אטנבורו (2018)  •  דייוויד אטנבורו (2019)  •  דייוויד אטנבורו (2020)  •  סטרלינג קיי בראון (2021)  •  ברק אובמה (2022)  •  ברק אובמה (2023)  •  אנג'לה באסט (2024)
פרס יושב הראש של NAACP
ג'נט ג'קסון (1992)  •  רון בראון (1993)  •  מקסין ווטרס וג'וזף מדיסון (1997)  •  הארי בלפונטה (1999)  •  אהרון מק'גרודר (2002)  •  דני גלובר (2003)  •  דייב מת'יוס בנד (2004)  •  ברק אובמה (2005)  •  האחים נוויל (2006)  •  בונו (2007)  •  רובי די (2008)  •  אל גור וואנגרי מאטאיי (2009)  •  טיילר פרי (2010)  •  קאתי יוז (2012)  •  מישל הווארד (2013)  •  פורסט ויטאקר (2014)  •  אריק הולדר (2015)  •  בריטני ניוסום, ליגת הצדק ניו יורק, מחאת הסטודנטים באוניברסיטת מיזורי, מכללת NAACP של אוניברסיטת מיסיסיפי, הכומר ד"ר אוטיס מוס השלישי, הכומר ד"ר האוורד-ג'ון ווסלי, הכומר ד"ר ג'אמל האריסון בראיינט וג'סי סמולט (2016)  •  צ'ארלס אוגלטרי (2017)  •  וויליאם לוסי (2018)  •  מקסין ווטרס (2019)  •  ג'ון לואיס (2020)  •  הכומר ג'יימס לוסון (2021)  •  סמואל ל. ג'קסון (2022)  •  בני תומפסון (2023)  •  אמנדה גורמן (2024)
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36033305ברק אובמה

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ברק_אובמה&oldid=2737133"