ויליאם מקינלי
 | |||||
| ויליאם מקינלי, 1896 | |||||
| לידה |
29 בינואר 1843 באפלו שבניו יורק | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | 14 בספטמבר 1901 (בגיל 58) | ||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||
| מפלגה | המפלגה הרפובליקנית | ||||
| בת זוג | אידה סקסטון מקינלי | ||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
ויליאם מקינלי הבן (באנגלית: .William McKinley Jr; 29 בינואר 1843 - 14 בספטמבר 1901) היה פוליטיקאי ועורך דין אמריקני שכיהן כנשיאה העשרים וחמישה של ארצות הברית החל מה-4 במרץ 1897 ועד הירצחו בספטמבר 1901, כחצי שנה לאחר תחילת כהונתו השנייה. מקינלי הוביל את המדינה אל מלחמת ארצות הברית-ספרד, שבה השתלט הצבא האמריקני על מושבות ספרדיות בים הקריבי ובאוקיינוס השקט. הוא העלה מכסים כדי לקדם את התעשייה האמריקנית, והעביר את המדינה לתקן הזהב כשהוא מתנגד לגרימת אינפלציה.
מקינלי היה הנשיא האחרון ששירת במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, והיחיד שהתחיל את המלחמה כחייל, כשהיה טוראי בצבא האיחוד וסיים אותה כמייג'ור לשם כבוד. לאחר המלחמה, למד משפטים והתחתן עם אשתו, אידה סקסטון. ב-1876 נבחר לבית הנבחרים של ארצות הברית, והפך לדובר הבולט בתוך המפלגה הרפובליקנית בזכות הטלת מכסי מגן על ייבוא, אמצעי שבעיניו יביא לשגשוג. ב-1890 העביר חוק שנקרא "מיסוי מקינלי", שהוביל לאובדן מושבו בקונגרס ב-1890, בעיקר בגלל חלוקת מחוזות חדשה שיזמה המפלגה הדמוקרטית. ב-1891 וב-1893 נבחר לתפקיד מושל מדינת אוהיו, כשהוא שומר על איזון בין האינטרסים של העובדים לבעלי העסקים. בעזרת יועצו הקרוב מארק האנה, נבחר למועמד הרפובליקני לנשיאות ב-1896, במהלך שפל כלכלי. הוא ניצח את יריבו הדמוקרט, ויליאם ג'נינגס ברייאן, לאחר שניהל מסע בחירות ממרפסת ביתו, ותמך בכסף יציב (תקן הזהב) ובמכסים גבוהים לשם החזרת השגשוג.
במהלך כהונתו של מקינלי, התרחשה צמיחה כלכלית גבוהה. הוא העלה מכסים כדי להגן על עובדי מפעל וייצור מפני תחרות זרה, וב-1900 העביר את ארצות הברית באופן מלא אל תקן הזהב. מקינלי קיווה לשכנע את ספרד להעניק עצמאות לקובה, ולאחר שנכשל בכך, הוביל את המדינה לאל מלחמת ארצות הברית-ספרד ב-1898, כשארצות הברית זוכה לניצחון מהיר והחלטי. כחלק מהסכם השלום, ארצות הברית זכתה במושבות הספרדיות: פוארטו ריקו, קובה, גואם והפיליפינים. לקובה הובטחה עצמאות, אולם היא נשארה תחת משטר צבאי. ארצות הברית סיפחה את רפובליקת הוואי ב-1898 והפכה אותה לטריטוריה.
רבים טענו שמסע הבחירות של 1896 וניצחונו של מקינלי גרמו ליצירת קואליציה חדשה שהובילה לשלטון המפלגה הרפובליקנית. ב-1900, מקינלי שוב ניצח את ברייאן ונבחר לכהונה שנייה, במסע בחירות שהתמקד באימפריאליזם, פרוטקציוניזם וכסף חופשי. אולם מקינלי נרצח ב-6 בספטמבר 1901 על ידי ליאון צ'ולגוש, אנרכיסט ממוצא פולני-אמריקני. לאחר שמונה ימים מת מקינלי, והוחלף בידי סגנו, תיאודור רוזוולט. מקינלי הוביל למדיניות של התערבות ביחסי חוץ ותמיכה בעסקים, ונחשב לנשיא טוב, אף על פי שמחליפו, רוזוולט, נחשב לאחד מהנשיאים הטובים ביותר בתולדות המדינה.
ראשית חייו ומשפחתו
ויליאם מקינלי הבן נולד ב-1843 באוהיו, ילדם השביעי של ויליאם מקינלי האב וננסי (אליסון) מקינלי (1809–1897). משפחת מקינלי הייתה ממוצא אנגלי וסקוטי-אירי והתיישבה במערב פנסילבניה במאה השמונה עשרה.
המשפחה עברה לאוהיו כשמקינלי האב היה ילד, והתיישבה בליסבון. הוא פגש שם את ננסי אליסון, והתחתן איתה. משפחת אליסון הייתה ממוצא אנגלי וממתיישביה הראשונים של פנסילבניה. שתי המשפחות עסקו בייצור ברזל, ומקינלי ניהל מפעלים בכל רחבי אוהיו. המשפחה הייתה תומכת גדולה במפלגה הוויגית ובתנועה לביטול העבדות, בעיקר בשל אמונות מתודיסטיות. ויליאם הפך לפעיל בכנסייה המתודיסטית המקומית בגיל שש עשרה.
ב-1852, עברה המשפחה לפולין, אוהיו, כדי להביא חינוך טוב יותר לילדיהם. ב-1859, סיים את לימודיו והחל ללמוד במכללה בפנסילבניה. הוא למד שם שנה אחת, ולאחר מחלה ודיכאון חזר הביתה ב-1860. הוא למד במכללה באוהיו והצטרף אל אחוות סיגמה אלפא אפסיליון. הוא לא סיים את לימודיו באף אוניברסיטה. אף על פי שהחלים, ההון המשפחתי לא הספיק להחזיר אותו למכללה, והוא החליט לעבוד כפקיד בדואר ולאחר מכן כמורה.
מלחמת האזרחים
וירג'יניה המערבית ואנטיאטם
כשמדינות הדרום פרשו מהאיחוד ומלחמת האזרחים החלה, התנדבו אלפי אנשים באוהיו לשירות צבאי. ביניהם היה מקינלי ובן דודו, ויליאם מקינלי אוסבורן, שנרשמו כטוראים במיליציה המקומית ביוני 1861. החיילים פנו לקולומבוס ושם התאחדו עם יחידות קטנות כדי ליצור את הגדוד העשרים ושלושה של אוהיו. החיילים התאכזבו לגלות שבניגוד לגדודי המתנדבים של אוהיו, לא יוכלו לבחור בקצין שלהם, אלא שהוא ימונה בידי מושל אוהיו, ויליאם דניסון. דניסון מינה את הקולונל ויליאם רוסקרנס לפקד על הגדוד, והחיילים החלו להתאמן מחוץ לעיר. מקינלי כתב סדרת מכתבים אל העיתון בעיר מגוריו בהם הילל את צבא האיחוד ואת האיחוד. בעיות באספקת מדים ונשק גרמו לעימות עם המפקדים, אולם מייג'ור רתרפורד הייז שכנע את החיילים לקבל את מה שהממשלה הקציבה להם. מקינלי התרשם מהייז, והשניים החלו חברות שנמשכה עד למותו של הייז ב-1893.
אחרי חודש של אימונים, מקינלי והגדוד, בהובלת הקולונל אליקים סקאמון, פנו אל מערבה של וירג'יניה (כיום מדינה עצמאית) ביולי 1861. מקינלי לא הבין מדוע נדרשה משמעת נוקשה מהגדוד עד שהגדוד נאלץ להילחם. הם נלחמו לראשונה בספטמבר 1891 וגרמו לכוחות קונפדרצייה לסגת מוירג'יניה המערבית. כעבור שלושה ימים, הוטל עליו לדאוג לאספקה לגדוד ולעבוד כרשם. בנובמבר, הגדוד חנה לרגל החורף בפייטוויל, וירג'יניה המערבית. את החורף בילה מקינלי בהחלפת סרג'נט שהיה חולה, ובאפריל 1862 קודם בדרגה. הגדוד המשיך להתקדם באביב כשהייז מפקד עליו ונלחם בכמה כוחות מורדים.
בספטמבר, נקרא הגדוד של מקינלי לתגבר את ארמיית וירג'יניה בקרב בול ראן השני. הגדוד לא הגיע בזמן אל הקרב, אבל הצטרף אל ארמיית הפוטומק כשזאת פנתה צפונה כדי לעצור את צבאו של הגנרל רוברט אדוארד לי שעמד להתקדם למרילנד. הגדוד היה הראשון שפגש בחיילי הקונפדרצייה ב-14 בספטמבר. אחרי אבידות כבדות, הצליח הגדוד להרחיק את חיילי הקונפדרצייה ולחם בהם בקרב אנטיאטם, אחד מהקרבות הקטלניים ביותר במלחמה. הגדוד לחם בעוז ומקינלי עצמו התחמק מאש כבדה כשהביא אספקה לחיילים בשדה הקרב. הגדוד ספג אבידות כבדות גם הפעם, אולם הארמייה ניצחה והקונפדרצייה נסוגה אל וירג'יניה. הגדוד התנתק מהארמייה וחזר ברכבת אל וירג'יניה המערבית.
עמק שננדואה וקידום
כשהגדוד ערך חניית חורף בצ'ארלסטון, התבקש מקינלי לחזור לאוהיו עם קצינים אחרים ולהביא חיילים חדשים. כשהגיעו אל קולומבוס, הפתיע אותו המושל בקידום לדרגת לוטננט משנה בשל שירותו בקרב. מקינלי וחבריו לא לחמו עד ליולי, 1863. בתחילת 1864, אורגן מחדש מבנה הפיקוד בווירג'יניה המערבית, והמחלקה הועברה אל ארמיית וירג'יניה המערבית. הארמייה החלה לתקוף מכרות מלח ועופרת של האויב. ב-9 במאי, החל הצבא להילחם בחיילי קונפדרצייה וגרם להם לסגת. מקינלי טען שהקרב היה נואש, ואחריו השמידו כוחות האיחוד נתיבי אספקה.
מקינלי והגדוד שלו עברו אל עמק שננדואה כשהצבא החל לחזור להילחם לאחר החורף. החיילים התאחדו עם ארמיית שננדואה והחלו להילחם בכוחות קונפדרצייה, כשהם לוכדים את לקסינגטון, וירג'יניה ב-11 ביוני. הם המשיכו דרומה אל ליצ'בורג, והרסו מסילת רכבת בדרכם. אולם הכוחות בלינצ'בורג נראו חזקים מדי והבריגדה נאלצה לחזור אל וירג'יניה המערבית. הם נאלצו ללכת צפונה כשהקונפדרצייה פשטה על מרילנד. הקונפדרצייה הפתיעה אותם ב-24 ביולי, וניצחה אותם. הצבא נסוג אל מרילנד ואורגן מחדש. מקינלי קודם לדרגת קפטן לאחר הקרב. באוגוסט, הקונפדרצייה החלה לסגת דרומה. הצבא ניצח בקרב בו ירו בסוסו של מקינלי, ולאחר מכן הצבא המשיך להבריח את הקונפדרצייה דרומה. ב-22 בספטמבר וב-19 באוקטובר ניצח הצבא שוב.
לאחר מכן, הצבא עצר לקראת הבחירות, בהן תמך מקינלי, בפעם הראשונה שהצביע, באברהם לינקולן, הנשיא הרפובליקני. למחרת היום, הם עברו צפונה לחניית חורף. בפברואר 1865, כשהמפקד נלכד בידי הקונפדרצייה, הצבא התבלבל, ומקינלי נאלץ לשרת אצל ארבעה גנרלים שונים, ביניהם גם וינפילד סקוט הנקוק. כעבור כמה ימים נכנעו לי וצבאו לגנרל יוליסס סימפסון גרנט ובהמלחמה נגמרה. מקינלי הצטרף לתנועת הבונים החופשיים מאוחר יותר. לפני סיום המלחמה, קודם לדרגת מייג'ור לשם כבוד. ביולי שוחרר מהצבא. הגנרלים רצו שמקינלי יישאר בשירות הקבע, אולם הוא החליט לחזור לאוהיו כעבור חודש.
ב-7 במרץ 1883, התקבל מקינלי לאיגוד יוצאי מלחמת האזרחים.
קריירה כעורך דין ונישואין
לאחר סיום המלחמה ב-1865, החליט מקינלי לעסוק בעריכת דין והחל ללמוד במשרד של עורך דין. כעבור שנה החל ללמוד בבית ספר למשפטים בניו יורק, ותוך פחות משנה הוסמך לעריכת דין במרץ 1867. באותה השנה עבר לקנטון, והקים משרד קטן. הוא הצליח מספיק כדי לקנות כמה בניינים ברחוב הראשי בקנטון, אותם השכיר. כשחברו מהצבא רתרפורד הייז ניסה להתמודד על תפקיד המושל ב-1867, נאם מקינלי לטובתו, כשהוא נכנס לראשונה אל הפוליטיקה. המחוז היה מפולג בין הדמוקרטים והרפובליקנים, אולם הייז ניצח בו באותה השנה. ב-1869, ניסה מקינלי להיבחר לתפקיד התובע המחוזי, תפקיד שהיה בדרך כלל שמור לדמוקרטים, וניצח. כשניסה להתמודד מחדש ב-1871, בחרו הדמוקרטים בעורך הדין המקומי ויליאם לינץ', ומקינלי הובס בהפרש של 143 קולות.
כשהקריירה המקצועית של מקינלי התקדמה, גם חייו האישיים התקדמו כשהחל לצאת עם אידה סקסטון, בת למשפחה אמידה מקנטון. הם נישאו ב-25 בינואר 1871, בכנסייה הפרסביטריאנית הראשונה של קנטון, אף על פי שאידה הצטרפה לאחר מכן לכנסייה המתודיסטית. בתם הראשונה, קתרין, נולדה בחג המולד 1871. בת שנייה, אידה, נולדה ב-1873, אולם מתה באותה השנה. אשתו של מקינלי נכנסה לדיכאון עמוק ובריאותה הידרדרה. כעבור שנתיים גם קתרין מתה מטיפואיד. אידה לא התאוששה ממות בנותיה ולזוג לא היו עוד ילדים. היא חלתה באפילפסיה. מקינלי שמר על אשתו כל חייו.
אידה התעקשה שמקינלי ימשיך בקריירה המוצלחת שלו כעורך דין וכפוליטיקאי. הוא נכח בוועידה הרפובליקנית של המדינה שבחרה בהייז להתמודד לכהונה שלישית כמושל ב-1875, ותמך שוב בחברו בסתיו. כעבור שנה, הגן במשפט על קבוצת כורים שנעצרו על מהומות וקטטה עם שוברי שביתה. לינץ', יריבו של מקינלי, ייצג את הצד השני, ובעלי המכרה היה מארק האנה, איש עסקים מקליבלנד. מקינלי פעל בהתנדבות והצליח לזכות את כל הכורים פרט לאחד. מעמדו בקרב הפועלים במחוז, שהיו חלק קריטי מהבוחרים, התחזק, והוא פגש לראשונה את האנה, שהפך לתומך המרכזי שלו.
מעמדו של מקינלי בקרב הפועלים השתלם כשהתמודד על המועמדות הרפובליקנית לייצוג מחוזו. הצירים סברו שיוכל למשוך את הפועלים, ובאוגוסט 1876, נבחר להיות המועמד. הייז נבחר להיות המועמד הנשיאותי, ומקינלי ניהל את מסע הבחירות שלו לקונגרס תוך כדי תמיכה בהייז. שניהם הצליחו. מקינלי, שהדגיש את תמיכתו במכסי מגן, ניצח את המועמד הדמוקרטי בהפרש של 3,300 קולות, ואילו הייז ניצח במערכת בחירות שנויה במחלוקת ומונה לנשיא. ניצחונו של מקינלי בא במחיר אישי: הכנסתו כחבר קונגרס הייתה חצי ממה שהרוויח כעורך דין.
התחזקות כפוליטיקאי 1877-1895
תומך בפרוטקציוניזם
מקינלי הצטרף לקונגרס באוקטובר 1877, כשהנשיא הייז כינס את הקונגרס לישיבה מיוחדת. הרפובליקנים היו במיעוט ומקינלי עסק בעיקר בדברים לא חשובים בוועדות. חברותו עם הייז לא סייעה לו, בגלל חוסר הקשר של הייז לרבים בגבעת הקפיטול. חבר הקונגרס הצעיר התעמת מול הייז בנושא המטבע, אולם החברות שלהם נותרה בעינה. ב-1873 עברה ארצות הברית בפועל לתקן הזהב. מחירי הכסף צנחו ורבים ביקשו להפוך את הכסף להילך חוקי במעמד שווה לזהב. התהליך היה אינפלציוני, ורבים טענו שהעלאת כמות הכסף תתרום לכלכלה. היריבים טענו שהכסף החופשי יפגע בארצות הברית מבחינת הסחר הבינלאומי. מקינלי תמך בחוק שאישר לממשלה לרכוש כמויות גדולות של כסף ולהפוך אותו למטבעות, וגם הצטרף לרוב הגדול שביטל את הוטו של הייז על החוק. בכך התנגד לעמדתו של מנהיג הרפובליקנים בבית הנבחרים, חברו מאוהיו, ג'יימס גרפילד.
החל מכהונתו הראשונה בקונגרס, תמך מקינלי במכסי מגן. מטרתם לא הייתה להעלות את ההכנסה הממשלתית אלא לסייע לתעשייה האמריקנית להתפתח ולתת לה יתרון מחירים על פני מתחרים חיצוניים. ביתו של מקינלי באוהיו שגשג בעיקר בזכות הפרוטקציוניזם שהגן על הייצור שם, מה שעיצב את השקפת עולמו של מקינלי. מקינלי תמך בחוקים להעלאת מכסי המגן והתנגד למכסים לשם הכנסה בלבד או להורדתם. כשגרפילד נבחר לנשיאות ב-1880, נבחר מקינלי להחליפו בוועדת המסים, לאחר שתי כהונות בלבד.
מקינלי הפך לדמות משמעותית בפוליטיקה. ב-1880, שירת כהונה קצרה כנציג אוהיו בוועידה הרפובליקנית הלאומית. ב-1884 נבחר כציר לוועידה הלאומית וזכה לשבחים על ניהולה. ב-1886, נחשבו מקינלי, המושל ג'וזף פוראקר והסנאטור ג'ון שרמן למנהיגי המפלגה באוהיו. שרמן ניסה להתמודד על הנשיאות ב-1880 אולם נכשל בהשגת המועמדות. פוראקר החל להתקדם בפוליטיקה המקומית. האנה, שנכנס לפוליטיקה כתורם נדיב, תמך בשרמן ובפוראקר. אולם בוועידה הרפובליקנית ב-1888 היחסים ביניהם התפרקו. מקינלי, האנה ופוראקר תמכו בשרמן כמועמדם לנשיאות, וכשהתברר ששרמן לא יכול לנצח, החליט פוראקר לתמוך דווקא בג'יימס בליין, הסנאטור ממיין והמועמד הנשיאותי ב-1884. בליין סירב להיות מועמד, ופוראקר חזר לשרמן, אולם המועמד שנבחר היה הסנאטור מאינדיאנה, בנג'מין הריסון, שנבחר לנשיאות. האנה נטש את פוראקר, ולמשך שארית חייו של מקינלי, התפלגה המפלגה באוהיו בין הפלג של מקינלי, שרמן והאנה לבין הפלג של פוראקר. האנה העריץ את מקינלי והפך ליועצו הקרוב.
ב-1889, כשהרפובליקנים השיגו רוב, ביקש מקינלי להיבחר לתפקיד יושב ראש בית הנבחרים. הוא לא הצליח להיבחר, אולם יושב הראש תומאס ריד מינה אותו ליושב ראש ועדת המסים. מקינלי הגיש את "מיסוי מקינלי" ב-1890, אף על פי שהסנאטורים שינו את הצעתו, שהעלה מכס על ייבוא.
שינוי מחוזות וכישלון בבחירה מחדש
הדמוקרטים זיהו את הפוטנציאל של מקינלי, ולכן כששלטו במועצה המחוקקת, שינו את מחוזות הבחירה כדי להקטין את סיכוייו להיבחר מחדש. ב-1878, נאלץ מקינלי להתמודד במחוז ששורטט מחדש, אולם בכל זאת ניצח לשמחתו של הנשיא הייז. לאחר הבחירות של 1882, הפסיד מקינלי את מקומו. הוא נכנס לדיכאון קצר, אולם נשבע שיתמודד שוב. הדמוקרטים שינו שוב את המחוזות לקראת הבחירות של 1884, אולם מקינלי נבחר שוב לקונגרס בכל מקרה.
ב-1890, הדמוקרטים שינו שוב פעם את מחוזות הבחירה בגלל מקינלי, והפעם שרטטו מחוז דמוקרטי במיוחד. רבים חשבו שהדמוקרטים ישיגו רוב של בין 2,000 ל-3,000 קולות. הרפובליקנים לא יכלו לשנות את המחוז לפני הבחירות למועצה המחוקקת ב-1891, אולם הקפידו להשקיע במירוץ, בעיקר בשל תשומת הלב הדמוקרטית לחוקי המכס שהעביר מקינלי. הרפובליקנים שלחו את טובי דובריהם אל המחוז, כולל את בליין (דאז מזכיר המדינה של ארצות הברית), יושב הראש ריד והנשיא הריסון. הדמוקרטים שלחחו את טובי דובריהם גם הם, ומקינלי נאם בפני 40,000 בוחרים כדי להגן על המכס. הוא טען שהמכס עוזר לעם, מגן על התעשייה, מגן על העובדים ומבטיח שכר וחינוך ראויים.
הדמוקרטים בחרו בג'ון וורוויק, סגן המושל לשעבר, ושכרו נערים שימכרו כלי פח בשווי עשרים וחמישה סנטים בחמישים סנטים, בטענה שהמכס אחראי להעלאת המחירים. בסופו של דבר, הפסיד מקינלי בהפרש של 300 קולות, אולם הרפובליקנים זכו לרוב במדינה.
מושל אוהיו (1892-1896)
אפילו לפני שמקינלי גמר את כהונתו בקונגרס, היו תושבים רבים שהפצירו בו לרוץ לתפקיד המושל. המושל הדמוקרט ג'יימס קמפבל ניצח את ג'וזף פוראקר ב-1889, ורצה להיבחר מחדש ב-1891. המפלגה הרפובליקנית באוהיו נותרה מפולגת, אולם מקינלי סידר שפוראקר יתמוך בו בוועידה של 1891, בה ניצח. חבר הקונגרס לשעבר השקיע את המחצית השנייה של 1891 במסע בחירות מול קמפבל. האנה לא היה מעורב במערכת הבחירות אלא השקיע את רוב זמנו בגיוס תרומות עבור היבחרם של מחוקקים שהבטיחו לתמוך בשרמן לסנאט ב-1892 (לפני העברת התיקון השבעה עשר לחוקת ארצות הברית, הסנאטורים נבחרו בידי המועצה המחוקקת). מקינלי נבחר ב-1891 בהפרש של 20,000 קולות. בינואר, הצליח שרמן, בעזרת האנה, להיבחר במועצה המחוקקת לעוד כהונה בסנאט על פני פוראקר.
למושל אוהיו לא היה הרבה כוח - למשל, הוא יכול היה להמליץ על חקיקה, אולם לא להטיל עליה וטו - אולם אוהיו הייתה מדינה מתנדנדת ועשירה באלקטורים, והמושל שלה השפיע על הפוליטיקה הלאומית. אף על פי שמקינלי האמין שבריאות המדינה תלויה בבריאות העסקים שלה, הוא היה מוכן לפשרות עם הפועלים. הוא תמך בחקיקה שקבעה מוסד בוררות ליישוב סכסוכי עבודה והוסיף פסקה לחוק שקנסה מעסיקים שפיטרו עובדים בגלל שייכותם לאיגוד.
הנשיא הריסון לא היה אהוד במיוחד. בתחילת השנה 1892 הייתה המפלגה הרפובליקנית מפולגת והריסון ניסה להיבחר מחדש. אף על פי שאף מועמד לא הכריז על התנגדותו להריסון, רפובליקנים רבים היו מוכנים להחליף את הנשיא אם תהיה אלטרנטיבה. בין המועמדים היו מקינלי, ריד ובליין המבוגר. מתוך חשש שמושל אוהיו יהפוך למועמד, ארגנו תומכי הריסון שמקינלי ינהל את הועידה הרפובליקנית במיניאפוליס ודרשו ממנו להיות נייטרלי. האנה הקים מטה בלתי רשמי למקינלי ליד אולם הועידה, אולם לא ניסו לגייס אלקטורים. מקינלי התנגד לכל תמיכה שקיבל, ולמרות זאת גמר במקום השלישי, מאחורי הריסון שנבחר מחדש ובליין, שגם הוא סירב להתמודד. אף על פי שמקינלי תמך ברפובליקנים, נוצח הריסון בידי הנשיא לשעבר קליבלנד בבחירות של נובמבר. לאחר ניצחונו של קליבלנד, רבים ראו במקינלי מועמד פוטנציאלי לנשיאות מטעם הרפובליקנים ב-1896.
לאחר חזרתו של קליבלנד לתפקיד, נקלעה המדינה למשבר כלכלי שפרץ ב-1893. איש עסקים בשם רוברט ווקר הלווה למקינלי כסף בעבר, וכהוקרת תודה, היה מקינלי ערב לחובותיו. המושל לא הסתכל על מה חתם והאמין שווקר היה איש עסקים יציב. למען האמת, ווקר הונה את מקינלי, ואמר לו שאגרות חוב חדשות היו ישנות שתוקפן חודש. המיתון הרס את ווקר. מקינלי נאלץ לשלם את החוב מחדש בפברואר 1893. החוב היה מעל 100,000 דולר ומקינלי הציע להתפטר מתפקידו כמושל ולהרוויח את הכסף כעורך דין. במקום, החליטו תומכיו העשירים, כולל האנה, להקים קרן לתשלום החובות. ויליאם ואידה מקינלי משכנו את רכושם לקרן, שגייסה סכומים רבים של כסף. כל הרכוש הוחזר להם בסוף 1893, וכשמקינלי, שהבטיח להחזיר את החוב לציבור, ביקש את רשימת התורמים, הוא לא קיבל אותה. האוכלוסייה שסבלה מהמשבר הכלכלי הזדהתה עם מקינלי. הוא נבחר מחדש לתפקיד המושל בנובמבר 1893, וזכה לתמיכה הגדולה ביותר עבור מושל מאוהיו מאז מלחמת האזרחים.
מקינלי תמך ברפובליקנים בבחירות לקונגרס ב-1894. מועמדים רבים שתמך בהם נבחרו. בנובמבר 1895 הצליח להוביל לבחירת יורש רפובליקני בתפקיד המושל, אסא בושנל, והמועצה הרפובליקנית בחרה שוב פעם בפוראקר כסנאטור. מקינלי תמך בשניהם. בתמורה, הסכים פוראקר לתמוך במקינלי כשינסה להתמודד על הנשיאות. כשהמפלגה באוהיו התאחדה, החליט מקינלי לפנות אל הפוליטיקה הלאומית.
בחירות 1896
ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1896
הכנתו להתמודדות
לאחר תבוסתו של הנשיא בנג'מין הריסון במהלך הבחירות ב-1892, הנשיא לשעבר גרובר קליבלנד חזר לבית הלבן. הריסון הכריז על שגשוג, אולם במאי 1893, משבר כלכלי גרם להמרת נכסים בזהב, שוק המניות התמוטט ופשיטות רגל רבות נגרמו. המשבר כונה "בהלת 1893". מארק האנה ותורמים עשירים אחרים חילצו את מקינלי מחובות. הציבור תמך במקינלי עקב קשייו הכלכליים ובחר בו לכהונה שנייה כמושל. הוא תמך לחלוטין בתקן הזהב. דמוקרטים רבים, וגם רפובליקנים, הרגישו שהצמדת הדולר לזהב מגבילה את הצמיחה, והעדיפו להצמיד את הדולר גם לכסף, כפי שהיה עד 1873. צעד זה יגרום לאינפלציה, כיוון שהתשלום על מטבעות כסף יהיה פי שניים משווי השוק שלהם. חקלאים רבים, שהתייאשו מהירידה במחירי התוצרת החקלאית, הרגישו שהצמדת הדולר לכסף תקל על תשלום החובות שלהם. קליבלנד תמך בתקן הזהב, והתנגד לחוקים לרכישת כסף. הדמוקרטים המערביים, כויליאם ג'נינגס ברייאן, התנגדו אליו. הקונגרס העביר ב-1894 חוק שהפחית רבים מהמכסים של מקינלי, אולם הכלכלה לא התאוששה, וקליבלנד ספג ביקורת לאחר ששלח את הצבא לשבור את שביתת פולמן.
הדמוקרטים התפלגו, והמפלגה הפופוליסטית החדשה זכתה לקולות החקלאים. מקינלי הפך לנואם מבוקש במזרח המדינה. בבחירות 1894, הרפובליקנים השתלטו על שני בתי הקונגרס.
מסע בחירות מודרני
לא ידוע מתי התחיל מקינלי להתכונן לריצה. אולם מההתחלה היה ברור שהאנה יהיה היועץ הקרוב שלו. לאחר ששרמן ויתר על ניסיון לרוץ שוב לנשיאות לאחר 1888, החל האנה לתמוך בשאיפותיו של מקינלי.
היה ברור שמועמד רפובליקני יהיה הנשיא הבא. מקינלי, בעזרת האנה, החליט לפעול מוקדם בשנת 1895. השאלה הייתה במי יתמכו מנהיגי המפלגה לאחר שישלחו את ציריהם לוועידה. מקינלי והאנה הריצו מסע בחירות לאומי כדי לנסות להשיג תמיכה. מסע הבחירות נחשב למסע הבחירות המודרני הראשון.
מקינלי היה מגובה בכוחו הארגוני והפיננסי של האנה, והצליח לבנות תמיכה שקטה במהלך 1895 ותחילת 1896. כשאחרים ניסו לארגן תמיכה, התברר להם שהאנה הקדים אותם.
האנה נסע למזרח להיפגש עם מנהיגי המפלגה. הוא חזר כדי לדווח שמנהיגי המפלגה מוכנים לתמוך במקינלי בתמורה לכך שיקבלו שליטה על מינויים מקומיים ומינויו של תומאס פלאט מניו יורק לתפקיד מזכיר האוצר. מקינלי התנגד לכך, ופרסם את הסיסמה "העם נגד הבוסים". האנה היה מוכן לכך. מקינלי נפגש עם רפובליקנים דרומיים. אף על פי שאלו לא הצליחו בדרום הדמוקרטי, הם שלחו צירים רבים לוועידה הלאומית. האנה רכש בית בדרום ג'ורג'יה בו פגש מקינלי פוליטיקאים רפובליקנים מהאזור. הוא היה זקוק ל-453.5 קולות כדי להיבחר, וחצי מהם באו ממדינות הדרום וממדינות הגבול. בעזרת תמיכה במנהיגי המפלגה בדרום, השיג מקינלי את תמיכתם בוועידה. הוא אף דיבר בכנסייה של אפרו-אמריקנים, מעשה חריג באותה התקופה. מקינלי גם הצליח ליצור בריתות עם מתנגדיו במפלגה באוהיו.
מקינלי הריץ מועמדים למוסדות המפלגתיים כדי שיוכלו לתמוך בו בוועידה. אחד מהם היה צ'ארלס דוז, בנקאי ויזם צעיר שעבר לשיקגו מנברסקה.
מקינלי סיים את תפקידו כמושל בינואר 1896 ולא רץ לכהונה שלישית. האנה המשיך לארגן מדינות שיתמכו במקינלי, והוא השתלט על כל המדינות ללא מועמדים רציניים. באותה תקופה, המינויים שארגן לאישים קתוליים הובילו לשמועות שהוא עצמו קתולי.
הצירים של מדינות גדולות הונחו להצביע למקינלי. התחרות עדיין הייתה צמודה, והשאלה הייתה מי יבחר בוועידה המפלגתית.
השגת המועמדות
למרות הניצחונות, קיוו עדיין מנהיגי המפלגה למנוע ממקינלי להיבחר בסיבוב הראשון בעזרת תמיכה במועמדים מקומיים. אילינוי הייתה שטח קרב רציני, כשצ'ארלס דוז חייב צירים להצביע למקינלי. מקינלי הצליח לזכות בכמעט כל הצירים מאילינוי. הנשיא לשעבר הריסון נחשב למועמד רציני. לאחר שהכריז שלא ינסה להתמודד בפעם השלישית, השתלטו תומכי מקינלי על אינדיאנה במהירות מדהימה. היה ברור שמקינלי הוא הפוליטיקאי האהוד בקרב תומכי המפלגה.
הועידה הרפובליקנית הלאומית של 1896 התרחשה בסנט לואיס, ב-16 ביוני. רוב הצירים היו לצידו של מקינלי, ובהצבעות חשובות הוא ניצח, בתמיכת האנה. המושל לשעבר היה זמין בטלפון ושמע את נאומו של פוראקר שהכריז על תמיכתו במקינלי. רוב המערביים תמכו ברעיונות הכסף החופשי. יועציו של מקינלי חזו את חשיבות שאלת הצמדת הדולר, ולחצו שיחליט על מצע המפלגה בנושא. מקינלי העדיף להימנע מכך. למזרח אמר שתמך בתקן הזהב, ובמערב נאמר שתמך בתקן דו-מתכתי. רק לאחר התייעצות עם האנה, מקינלי החליט לתמוך בתקן הזהב. הרפובליקנים המערביים שתמכו בכסף החופשי הובסו, ותקן הזהב נכנס למצע. הם עזבו את המפלגה, והאנה עצמו סילק אותם.
כשהמדינות עברו להצביע, ברגע שאוהיו הכריזה על תמיכתה במקינלי, הצליח מקינלי להשיג את התמיכה הדרושה על מנת להשיג את המועמדות, והוא חגג בביתו כשחבריו פרצו אל ביתו בחגיגות. אלפי פעילים באו אל העיר באותו הערב כדי לשמוע את מקינלי נואם ממרפסת ביתו.
רבים שאלו מי יהיה סגנו של מקינלי. מקינלי הציע את התפקיד לתומאס ריד, שהיה במקום השני בוועידה, אולם הוא סירב. פלאט תמך בלוי פ. מורטון, שכבר היה סגן נשיא תחת הריסון, אולם גם הוא סירב. בדרך כלל, מועמד מאוהיו גיבה את עצמו במועמד מניו יורק, וכך נבחר גארט הוברט מניו ג'רזי. הוא היה איש עסקים, עורך דין ומחוקק, והיה מקובל על רוב הפלגים במפלגה.
מסע הבחירות
המועמד הדמוקרטי
לאחר הועידה, מקינלי נשאר בביתו. האנה נבחר לראש מטה הבחירות שלו והקים מטה בחירות בשיקגו. במערב התיכון, שהיה קריטי להצלחה אלקטורלית, האנה התחיל להכין את מסע הבחירות. מקינלי פיקח על פעולותיו, בזמן שנפגש עם עובדים ופעילי מפלגה בביתו. מקינלי טען, במהלך ההמתנה ליריבו, שנושא הצמדת הדולר אינו משמעותי. לטענתו, בעוד כחודש לא ישמעו עליו. ויליאם דיי, שאותו ימנה מקינלי לתפקיד מזכיר המדינה של ארצות הברית, חזה שבתוך חודש ידברו רק על הנושא הזה.
כשמקינלי נבחר, לא היה ברור מי יהיה המועמד הדמוקרטי. יריביו של גרובר קליבלנד במפלגה התארגנו כדי להעביר מצע שיתמוך בכסף החופשי. ההחלטה על המצע השפיעה על בחירת המועמד. המועמד המוביל היה ריצ'רד בלאנד, חבר בית הנבחרים לשעבר ממיזורי, והוראס בויז, מושל איווה לשעבר. המועמדים האחרים היו בנג'מין טילמן, סנאטור מדרום קרוליינה, ג'וזף בלאקבורן, סנאטור מקנטקי, וחבר בית הנבחרים לשעבר מנברסקה, ויליאם ג'נינגס ברייאן.
דוז הכיר את ברייאן בנברסקה וחזה שאם ברייאן ינאם בוועידה, הוא ישתמש בכישרון הנאום שלו כדי להפוך למועמד. מקינלי והאנה סירבו להאמין לכך והיו בטוחים שבלאנד יהיה המועמד. הועידה הדמוקרטית הלאומית נפתחה ב-7 ביולי 1896, בשיקגו, כשתומכי הכסף החופשי השתלטו עליה. המצע שתמך בכסף חופשי עבר. הנואם האחרון במהלך הוויכוח על המצע היה ברייאן, ודוז צפה בו. ברייאן נאם את נאום "צלב הזהב" המפורסם, בו גינה את תקן הזהב וקרא למפלגה לזוז שמאלה מבחינה כלכלית. ברייאן הצליח לזכות במועמדות, וגם בתמיכה של רפובליקנים מאוכזבים מהמערב התיכון, שלא סמכו על המדיניות הכלכלית של המזרח והיו חיוניים לניצחון הרפובליקני.
הרפובליקנים היו בטוחים שניצחון מול ברייאן הוא עניין קל, ושמקינלי יבחר בקלות. מסע הבחירות לא היה אמור לחכות עד לספטמבר, והאנה תכנן חופשה כשמקינלי תכנן קיץ שקט. הרפובליקנים הופתעו מהתגובה הנלהבת לנאומו של ברייאן, ונאלצו לצאת לקרב על הנשיאות.
מימון וארגון
האנה הבין במהירות שנושא הצמדת הדולר היה חשוב לאמריקנים רבים, והחליט על אסטרטגיה שבה ישכנע את הבוחרים שה"כסף היציב", כלומר תקן הזהב, היה עדיף על תקן דו-מתכתי. התעמולה לא הייתה זולה, כיוון שבאותה התקופה היה צורך בפרסום כרזות ובשליחת נואמים שינאמו לטובת המועמד. האנה החליט לגייס כסף בזכות קשריו בתאגידים גדולים. האנה התחיל את גיוס הכספים בסוף יולי, ונציגי המפלגה הפופוליסטית נפגשו בסנט לואיס. הם לא רצו לפצל את תומכי הכסף החופשי, והחליטו לתמוך בברייאן על חשבון עצמאותם המפלגתית.
האנה היה זקוק לכסף באופן נואש, והתחיל מסע בחירות עסקי. האנה הצליח להרגיע את מפלגתו בגלל האיום מצד ברייאן, והמפלגה כולה התאחדה מאחורי מקינלי, מלבד תומכי הכסף החופשי שתמכו בברייאן. אולם היה חסר כסף. האנה נסע לניו יורק, אל אילי הון גדולים. הוא לא היה מוכר מדי והקיצוניות של ברייאן גרמה לאנשי העסקים להיות בטוחים במקינלי. אולם הדיווחים על התמיכה בברייאן והעזרה מצד חברו של האנה מבית הספר, ג'ון רוקפלר (שתרם בעצמו כסף), עזרו לו. בספטמבר, התורמים התחילו לתרום סכומים עצומים. ג'יי. פי. מורגן תרם כ-250,000 דולרים. דוז תיעד כ-3,570,397.13 דולרים, פי שניים מכמות התרומות ב-1892, ופי עשרה מכמות התרומות שברייאן השיג. דוז לא החשיב את גיוס התרומות המקומיות, או הנחות מצד תאגידים ברכישת ציוד. רבים העריכו שהרפובליקנים גיסו כ-16.5 מיליון דולרים.
מקינלי הריץ את מסע הבחירות מביתו, בעזרת טלפון וטלגרף. האנה גייס את התרומות, ואחרים, בעיקר דוז, עסקו בעניינים יומיומיים. כ-500,000 דולרים הושקעו בהדפסת מאות מיליוני עלונים. מטה הבחירות שילם למאות נואמים לנאום בשמו של מקינלי. דוז התעקש על מכרזים למינוי אנשי צוות הבחירות, והוא העסיק בעיקר עוזרים עסקיים ולא יועצים פוליטיים.
מסע בחירות מהמרפסת
מהרגע שנבחר, מקינלי הוצף בתומכים שבאו לביתו וקיוו לשמוע אותו נואם. מקינלי פתח את ביתו לציבור בכל יום חוץ מיום ראשון עד לבחירות, מלבד סיור ביולי שבו נאם נאומים בקליבלנד. הוא גם נח בסוף שבוע אחד באוגוסט. הצורך לנאום בפני תומכיו מנע ממקינלי לטפל בענייני מסע הבחירות.
הכרזתו של ברייאן, לאחר קבלת המועמדות, שיסייר ברכבת בכל רחבי המדינה (מעשה חריג למועמדים נשיאותיים דאז) גרמה ללחץ על מקינלי לבצע את אותו הדבר. האנה הפציר בו לעשות זאת, אולם מקינלי התנגד לרעיון של עימות מול ברייאן, הנואם המחונן. "מוטב לי כבר להעמיד מקפצת טרפז בחצרי הקדמית ולהתחרות בספורטאים מקצועיים מאשר לנסות לנאום נגד ברייאן", התוודה באוזני ידיד. "אני צריך לחשוב כשאני מדבר". בנוסף לכך, ברייאן תמיד יכול היה להגיע בצורה עממית יותר אל האזורים כדי לנאום. מקינלי לא היה מוכן להתמודד מול ברייאן בתנאים של הדמוקרטים, וניסה למצוא דרך משלו להגיע אל העם.
מקינלי החליט על מסע בחירות ממרפסת ביתו, באותה מתכונת של ביקורי הבית שכבר קרו אצלו. באמצע ספטמבר, ההליך הפך לשגרה. קבוצות שלחו בקשה להיפגש עם מקינלי, ומטה הבחירות ארגן להם הסעות אל ביתו. מנהיג הקבוצה הובא אל קנטון כדי להביא את השאלות למקינלי, או שנציג של מקינלי נפגש איתם בתחנת הרכבת. בכל יום התרחשו בקנטון צעדות למען מקינלי, מלווים במאבטחים כדי שיוכלו להגיע בזמן. מנהיג הקבוצה שאל את שאלתו ומקינלי קרא תגובה מוכנה מראש. לאחר מכן, היה כיבוד והזדמנות ללחוץ יד עם מקינלי, לפני שהמשלחת חזרה אל תחנת הרכבת. אם ירד גשם, המפגש התרחש בפנים.
ברייאן עצמו היה הנכס הגדול ביותר של עצמו, והוא נסע ל-27 מתוך 45 מדינות, מרחק של 29,000 קילומטרים, ונאם 600 נאומים לחמישה מיליון תומכים. מקינלי נאם רק 300 פעמים ל-750,000 תומכים, אולם הצליח לשמור על רעננות לעומת ברייאן. הרפובליקנים הצליחו לספק חומר טרי לעיתונות של הבוקר בלי לטעות, בניגוד לברייאן.
נושאים
מועמדותו של ברייאן גרמה לפילוג במפלגה הרפובליקנית. חקלאים רבים במערב התיכון, ואף באוהיו, רצו לגרום לתמוך ברעיונות הכסף החופשי, שיגרום לאינפלציה שתשחק את חובותיהם. הסקרים במדינות אלו הראו שברייאן הצליח להשיג תומכים רבים. סקר באוגוסט הראה שרק ויסקונסין הייתה בטוחה עבור הרפובליקנים.
בתחילת אוגוסט, מטה מקינלי החליט לפנות לפועלים ולחקלאים המבוססים יותר. מקינלי, בעצת יועציו, החליט לנאום בנוגע לנושא הצמדת הדולר, ומיליוני עלונים ומאות נואמים נשלחו אל הבוחרים. העלונים ציטטו את מקינלי, חברי הקונגרס והמומחים הפיננסיים, שהביעו בהם התנגדות לתקן דו-מתכתי. תיאודור רוזוולט, שהיה חבר הוועדה המשטרתית של ניו יורק סיטי, טען שראה קרונות מלאי עלונים נפרקים במטה הבחירות. לטובת אלו שלא קראו אנגלית, העלונים תורגמו לצרפתית, ספרדית, פורטוגזית, יידיש, גרמנית, פולנית, נורווגית, איטלקית, דנית והולנדית. כתבות נשלחו לכתבי עת, ומטה הבחירות שלח עיתונים ידידותיים לאלפי אזרחים ברחבי המדינה. חמש מיליון משפחות קיבלו חומר תעמולתי על בסיס שבועי. אחד מתומכיו של מקינלי היה המו"ל וורן הרדינג, שנאם בשמו באוהיו. הנשיא לעתיד הותיר רושם חיובי ונבחר כעבור שלוש שנים לסנאט מטעם אוהיו.
ממרפסת ביתו, מקינלי הטיף לכסף יציב, וגם למדיניות פרוטקציוניסטית. הוא קישר בין שני הנושאים, וכך הפך את העניין לנושא פטריוטי. רפובליקנים רבים עדיין דאגו בעיקר לנושא המכסים, והיו מוכנים לתמוך במקינלי ובתקן הזהב בתמורה למכסים גבוהים. במזרח ובדרום, מקינלי הדגיש את נושא הכסף היציב, ואילו במערב התיכון הודגש נושא המכס. בהרי הרוקי, מקינלי לא זכה לתמיכה בקרב הכורים, שתמכו בברייאן. בחוף המערבי, שם תמכו בכסף החופשי, מקינלי הדגיש את נושא המכס כדי לנצח.
מקינלי השיג תמיכה של נכבדים במפלגה. הנשיא לשעבר הריסון סירב לערוך סיורי בחירות, אולם נאם בניו יורק סיטי נאום כנגד הכסף החופשי. הציבור היה מרותק למסע הבחירות, והרפובליקנים התחילו להשפיע. בספטמבר, הסקרים הראו שמדינות המערב התיכון נוטות לרפובליקנים, מלבד איווה, שעדיין היה בה בסיס חזק שתמך בכסף חופשי. הוברט המשיך בלימודי המשפטים שלו ותרם כספים למסע הבחירות. הוא נאם נאומים ממרפסת ביתו בניו יורק, ובאוקטובר נסע לסיור בניו ג'רזי. הוברט תמך בתקן הזהב יותר ממקינלי.
עיתונו של ויליאם רנדולף הרסט היה עוין כלפי מקינלי. רבים האשימו את האנה בשליטה במקינלי, לטובת אינטרסים עסקיים. העיתונים הדמוקרטיים, בעיקר אלו של הרסט, תקפו את האנה. הקריקטורות גרמו לאמונה שמקינלי היה איש של התאגידים, ונשלט על ידם. האנה הוצג כאדם עטוי בחליפה עם סימני דולרים. המשבר הפיננסי של מקינלי ב-1893 גרם לעידוד התפישה שהוא נשלט בידי אנשי עסקים. הרסט והעיתון שלו תרמו 41,000 דולרים לברייאן, אחד מהסכומים הגדולים ביותר שהדמוקרטים זכו לו, אולם האנה השיג הרבה יותר.
בספטמבר, הרפובליקנים ניצחו בבחירות המקומיות במיין ובורמונט, ובכך אישררו את צפון מזרח המדינה כטריטוריה בטוחה למקינלי. מוקדם יותר באותו החודש, דמוקרטים כועסים, שתמכו בתקן הזהב ובנשיא קליבלנד, יצרו את המפלגה הדמוקרטית הלאומית, שתמכה בג'ון פאלמר לנשיאות ובסימון באקנר כסגנו. ברייאן נאלץ להתמודד עם פיצול מפלגתי. האנה חזה שהמפלגה תשיג מספר גדול של קולות, ותרם למפלגה בעצמו, מתוך הבנה שפאלמר מאיים על ברייאן ולא על מקינלי.
המפלגות השקיעו סכומים אדירים במערב התיכון, וברייאן והאנה שהו שם את רוב זמנם. מקינלי והאנה הרגישו שהדוברים והעלונים השפיעו במערב התיכון, ודוז התחיל להאט את הקצב, ולהחליף את העלונים בעד תקן הזהב בעלונים לטובת מכסי המגן. הכלכלה עזרה לרפובליקנים: מחירי החיטה עלו, והחקלאים התלהבו פחות מכסף חופשי. הדמוקרטים טענו שרפובליקנים סחטו עובדים כדי להצביע למקינלי תחת איום שיפוטרו, אולם האנה הכחיש זאת ואף הציע פרס למי שיביא הוכחה לכך. לכעסו של ברייאן, האנה ארגן "יום דגל" ב-31 באוקטובר, ושוב קישר את מקינלי לפטריוטיות. מאות אלפים צעדו בערי המדינה לכבוד הדגל. הבחירות התרחשו ב-3 בנובמבר, והאנה ודוז חזו ניצחון.
הבחירות
המצביעים הצביעו ב-3 בנובמבר, והתאספו בערב ליד משרדי הטלגרף. במקומות כמו ניו יורק, התוצאות הוקרנו על משרדים. הבחירות נחשבו לבחירות החשובות ביותר מאז 1860, ומספר גדול של בוחרים עקב אחרי התוצאות כל הלילה. מקינלי ואחיו הצביעו מוקדם, ולאחר מכן מקינלי נפגש עם האנה. באותו הערב, מקינלי ישב בספרייתו כשהוא קיבל תוצאות דרך הטלגרף. היה ברור שהוא מוביל, ובחצות הוא חישב שהצליח להגיע ל-241 אלקטורים, מספיק כדי לנצח.
מקינלי ניצח בכל המדינות בצפון המזרח ובמערב התיכון, ואף במדינות הגבול: דלאוור, מרילנד, קנטקי, ומערב וירג'יניה. הוא ניצח בצפון דקוטה, וכמעט ניצח בדרום דקוטה, קנזס, ונברסקה, מדינתו של ברייאן. הוא גם הצליח בקליפורניה ובאורגון. מקינלי השיג 7.1 מיליון קולות לעומת 6.5 של ברייאן, 51% לעומת 47%. מבחינת אלקטורים, מקינלי השיג 271 אלקטורים לעומת 176 לברייאן. שני המועמדים השיגו יותר קולות לעומת הבחירות הקודמות, ומקינלי העלה את התמיכה הרפובליקנים ב-2 מיליון אזרחים.
ברייאן קיווה לכבוש את קולות החקלאים ולהשיג הישגים נאים בקרב הפועלים העירוניים, אולם לא הצליח. מקינלי היה המועמד הרפובליקני הראשון שזכה בניו יורק סיטי, ואף זכה בברוקלין. הוא הפסיד רק בעיר אחת שהיו בה מעל 100,000 תושבים במערב התיכון, דנוור, וזכה בהמון מחוזות כפריים. ברייאן זכה בכל המדינות מדרום לקנטקי וממזרח לטקסס, אולם מקינלי זכה ברוב הריכוזים העירוניים שם.
המהגרים האיריים נשארו נאמנים לדמוקרטים, אולם הגרמנים-אמריקנים נרתעו מאינפלציה ותמכו במקינלי, אף על פי שהיו דמוקרטים ותיקים. קתולים ומהגרים רבים תמכו במקינלי בגלל ההתנגדות שזכה לה מקבוצות אנטי-קתוליות.
הבחירות של 1896 החלו עידן חדש בפוליטיקה האמריקנית, עידן בו תפישתו של מקינלי בנוגע לממשל מרכזי חזק שבונה את התעשייה האמריקנית בעזרת מכסי מגן ודולר מוצמד לזהב ניצחה. דפוסי ההצבעה חיסלו את התיקו היחסי ששרר בין המפלגות הגדולות מאז מלחמת האזרחים: הרפובליקנים החלו שלטון שנמשך כמעט ברצף עד ל-1932, כשפרנקלין רוזוולט הצליח ליצור קואליציה משלו שהחלה שלטון דמוקרטי.
נשיאותו (1897-1901)
כניסה לתפקיד ומינויים
מקינלי נכנס לתפקיד הנשיא ב-4 במרץ 1897. הנשיא החדש נאם נאום כניסה ארוך: הוא קרא להעלאת מכסי המגן, וטען שרק לאחר מכן יוכל לטפל בהצמדת הדולר. הוא הזהיר מהתערבות בעניינים מחוץ לארצות הברית, וקרא להימנע מהפיתוי שבתוקפנות טריטוריאלית.
מקינלי מינה את ג'ון שרמן לתפקיד מזכיר המדינה. הוא לא היה המועמד המועדף עליו, אולם מקינלי היה בטוח שהמשרה, שהייתה קידום לעומת כהונתו כמזכיר האוצר, תגרום לו להתפטר מהסנאט, ותפנה מקום להאנה. מצבו הנפשי של שרמן הידרדר, אולם מקינלי לא האמין לכך וטען ששרמן צלול מתמיד.
האנה מונה לסנאט. אולם חוסר ניסיונו של שרמן בדיפלומטיה הקשה עליו לתפקד, ועוזרו, ויליאם דיי, תפס פיקוד. במפגשים הוא נחשב לשתקן יחסית. סגנו השני של שרמן היה חירש במקצת. הבדיחה שנפוצה בקרב דיפלומטים הייתה שראש המחלקה לא יודע כלום, סגנו הראשון לא אומר כלום, וסגנו השני לא שומע כלום.
מקינלי רצה למנות את נלסון דינגלי לתפקיד מזכיר האוצר, אולם הוא דחה זאת. דוז נחשב למועמד רציני אולם נחשב לצעיר מדי. במקומו מונה לימן גייג', נשיא הבנק של שיקגו ודמוקרט תומך בתקן הזהב. מחלקת הצי ניתנה לג'ון לונג, חבר ותיק מבית הנבחרים. מקינלי מינה את רוזוולט לתפקיד סגנו של לונג, למרות חששות, כיוון שרוזוולט נכנס לעימותים תכופים עם אנשים רבים.
בנוסף לשרמן, מקינלי מינה עוד מינוי בעייתי: הוא מינה את רוסל אלגר, גנרל לשעבר ומושל ממישיגן, לתפקיד מזכיר הצבא של ארצות הברית. הוא תפקד יפה בעתות שלום, אולם לא במהלך המלחמה מול ספרד. אלטר התפטר לאחר שערורייה ב-1899. סגן הנשיא הוברט לא הוזמן לפגישות קבינט אולם היה יועץ חשוב למקינלי. סגן הנשיא העשיר רכש בית קרוב לבית הלבן, ואשתו החליפה את אידה מקינלי כמארחת כשזאת לא חשה בטוב. הוברט מת ב-1899 והתפקיד נשאר פנוי למשך שארית הכהונה.
במשך רוב תקופת מקינלי, שירת ג'ורג' קורטליו כמזכירו האישי.
ב-1897, נבחר מקינלי כחבר כבוד במסדר המלחמות הזרות של פנסילבניה.
מינויים לבית המשפט
לאחר פרישתו של השופט סטפן פילד, מינה מקינלי את התובע הכללי ג'וזף מק'קנה לבית המשפט העליון של ארצות הברית בדצמבר 1897. המינוי גרם למחלוקת בטענה שהוא היה מעורב מדי באינטרסים של תאגידי הרכבות. למרות זאת, הוא אושר פה אחד. המחלוקת בנוגע להשכלתו המשפטית של מק'קנה הובילה אותו ללמוד בבית הספר למשפטים בקולומביה במשך כמה חודשים לפני היכנסו לתפקיד. הוא כיהן בבית המשפט עד ל-1925, ולעיתים קרובות נקט דרך של פשרה בין שמרנים ופרוגרסיביים. מקינלי מינה שישה שופטים לבית המשפט לערעורים ועוד עשרים ושמונה שופטים מחוזיים.
נושאי פנים
כלכלה וטראסטים
המיתון הארוך לאחר המשבר של 1893 הסתיים בסוף 1896, והמדדים הכלכליים הראו שיפור ב-1897. עיתונים עסקיים היו מלאים בכתבות חיוביות ב-1897. בינואר 1898 הוכרז על עידן של שגשוג. נקודת התורפה היחידה הייתה בתעשיית הכותנה. האבטלה עדיין לא התאוששה במשך כמה שנים. אף על פי שזרם ההגירה דעך במהלך המיתון, הוא חזר ב-1897, והוסיף למספר מבקשי העבודה.
מקינלי המשיך במדיניות הלסה-פר של ממשל קליבלנד כלפי הטראסטים. התובעים הכללים ניסו לפעול כנגד מונופולים בזכות חוק שרמן ופסיקות בתי המשפט, אולם מקינלי טען שעדיף לשתף פעולה עם העסקים. העימות בנושא נמשך במהלך תקופתו והפך לחשוב במיוחד לאחר מותו.
מכסי המגן ודו-מתכתיות
שני הנושאים החשובים ביותר היו מכסי המגן והכסף החופשי, והם התאחדו ב-1897. מקינלי היה מזוהה עם מכסים גבוהים, מיסוי גבוה נחשב בעיניו כאמצעי ראוי לסולם שכר סביר ועבור ייבוא. הוא ורוב הרפובליקנים ראו במכסים גבוהים הכרחיים להגנת התעשייה האמריקנית, ואילו הדמוקרטים טענו שהמכסים הגבוהים פגעו בצרכנים והעלו מחירים. מקינלי הצליח להעביר חוק שהעלה מכסי מגן על צמר, סוכר וטובין, אולם הצרפתים, יצואנים מרכזיים, דאגו מכך. החוק עבר בבית הנבחרים בקלות, אולם התעכב בסנאט. הצרפתים הציעו לשתף פעולה עם ארצות הברית ולפתח הסכם בינלאומי על דו-מתכתיות אם המכסים יופחתו. הרפובליקנים תומכי הכסף היו מוכנים לתמוך בכך, והיה צריך תמיכה מהם כדי להעביר את החוק. הסנאט אישר הורדת מכסים מסוימים ומקינלי חתם על החוק, כשהוא מסכים להתחיל משא ומתן על תקן דו-מתכתי בינלאומי.
מקינלי הבטיח דו מתכתיות ב-1896. ארצות הברית וצרפת ביקשו לשתף פעולה עם בריטניה בתחום. ראש הממשלה, רוברט גסקוין ססיל, הסכים לאשר הטבעת מטבעות כסף בהודו. התומכים בתקן הזהב התנגדו מאוד, והממשל ההודי סירב להסכם. הדבר הוביל לקריסת ההסכם.
לאחר מכן החליט מקינלי לתמוך בתקן הזהב ולזנוח את הדו מתכתיות. השגשוג חזר והתמיכה בכסף החופשי פחתה לאחר שהתגלה זהב באוסטרליה ובאלסקה שהעלה את היצע הכסף. ללא הסכם בינלאומי, הצליח מקינלי ללחוץ על העברת תקן הזהב, למרות כוח תומכי הכסף בסנאט. ב-1900, כשהמצב הכלכלי היה טוב, הצליח מקינלי להעביר את החוק, וחתם עליו ב-14 במרץ 1900. הדמוקרטים ניסו לנצל את נושא הכסף ב-1900, אולם לא הצליחו למשוך תשומת לב.
פלורליזם
מקינלי הדגיש את הפלורליזם בבחירות של 1896. הוא הצהיר שאסור לאסור על אף קבוצה באמריקה, ושכל קבוצה יכולה ליהנות מהשגשוג החדש. מקינלי משך גזעים, מוצאים, דתות ומעמדות רבים. ברייאן לעג לבנקאים ולחברות הרכבות, אולם מקינלי תמך בהם. הוא תמך במכסים הגבוהים שיגנו על השכר הגבוה של עובדי המפעל. הצעות להגבלת הגירה, ותוקפנות כלפי יהודים ומזרח ודרום אירופאים לא התרחשו במהלך ממשלו. הוא מינה מנהיג פועלים קתולי לתפקיד אחראי על ההגירה. הגבלות הגירה שהוצעו בידי הנרי קאבוט לודג', כולל מבחני קרוא וכתוב, אמנם נכללו במצע, אולם מקינלי חסם אותן. ההתנגדות לקתולים החלה להופיע בשנות התשעים אולם נעלמה במהירות.
פיוס עם הלבנים מהדרום
דוגמה לפלורליזם של מקינלי הייתה תמיכתו בהחזרת הדרום למדינה. ההשקפה הזאת פגעה בניסיון להבטחת זכויות האזרח של השחורים. מקינלי ניסה לפייס את הדרום. הפיוס הושג במלחמה עם ספרד, כשהדרום התגייס בהמוניו אל הצבא. הניצחון המהיר חיזק את תהליך הפיוס.
זכויות האזרח
המנהיג השחור בוקר טי. וושינגטון נאם באטלנטה ב-1895, וקרא לשחורים להכיר בשלטון הפוליטי הלבן בתנאי שהדרום הלבן ידאג למתן חינוך בסיסי בשחורים ולהליך משפטי הוגן. וושינגטון הפך למנהיג חשוב של הקהילה השחורה וגייס תרומות להקמת שבעה בתי ספר לשחורים. מקינלי והנשיאים הרפובליקנים התייעצו בו בנוגע למינויי שחורים. באותה התקופה רוב השחורים איבדו את זכותם להצביע בדרום.
השחורים תמכו במקינלי ב-1896. לאחר היבחרו, קיוותה הקהילה השחורה לשוויון. מקינלי התנגד ללינצ'ים בתקופתו כמושל, ורוב האוכלוסייה השחורה שיכלה להצביע תמכה בו. אולם מקינלי דרש סיום השסעים המקומיים, ורבים התאכזבו ממדיניותו. הוא מינה אפרו-אמריקנים למשרות בדרג הנמוך, אולם פחות מרפובליקנים אחרים. מקינלי נכנע למחאות של לבנים ואף פיטר שחורים שמינה לתפקידים. השחורים במדינות הצפון הרגישו שמזלזלים בתרומתם לניצחונו של מקינלי.
תגובת הממשל לאלימות הגזעית הייתה מינימלית, ומקינלי איבד תמיכה מצד השחורים. הוא לא גינה תקיפה של מפגינים שחורים. תומכיו של מקינלי אמרו שכנשיא הוא לא יכול היה להתערב בכך, אולם מתנגדיו טענו שהריסון לפחות גינה את המקרים.
לפני המלחמה מול ספרד, נחשב מקינלי לידיד השחורים. המלחמה נחשבה להזדמנות עבורם להציג את הפטריוטיות שלהם והם אכן נלחמו במסגרת היחידות שלהם. אולם החיילים הלבנים התנכלו להם. מקינלי הסכים למנות אותם לדרגות גבוהות יותר מסגן, אולם הגבורה של השחורים לא הקלה על המתיחות הגזעית ועל האלימות בדרום שפרצה במחצית השנייה של 1898. מקינלי ניסה לפייס את הדרום ב-1898, וביקר את בוקר טי. וושינגטון. הוא ביקר בבית קברות של חיילי הקונפדרצייה. בסיורו בדרום הוא לא הזכיר את המתיחות הגזעית או את האלימות. הנשיא זכה לתמיכה מצד הלבנים בדרום, אולם השחורים הרגישו נבגדים.
בהתחשב באווירה הפוליטית בדרום, כשמועצות לבנות העבירו חוקים נגד השחורים, לא היה הרבה שמקינלי יכול היה לעשות, אף על פי שהוא התנהג טוב יותר מתיאודור רוזוולט, שפקפק בשוויון הגזעי, ובוודרו וילסון, שתמך בהפרדה. אולם היה חסר לו החזון להתעלות מעל הדעות הקדומות ולכוון לעתיד טוב יותר לכל האמריקנים.
מדיניות חוץ
מלחמת ארצות הברית-ספרד
- ערך מורחב – מלחמת ארצות הברית-ספרד
הרקע למלחמה
במשך עשרות שנים, גרמו מרידות בקובה לרצון לחופש מהשלטון הספרדי. ב-1895, החלו הקובנים במלחמה לעצמאות, והספרדים הקשיחו את מדיניותם וריכזו משפחות במחנות ריכוז לצד בסיסים צבאיים למניעת תמיכה במורדים. לארצות הברית ולקובה היו יחסי סחר קרובים, והמרד פגע בכלכלה שכבר נחלשה עקב המיתון. האמריקנים תמכו במורדים, ומקינלי התנגד למדיניות הספרדית. הנשיא קליבלנד תמך בהמשך שלטון ספרדי, מתוך חשש שעצמאות קובנית תוביל למעורבות מעצמה אירופאית או למלחמה גזעית. רבים קראו לשחרור קובה, אולם מקינלי העדיף משא ומתן, שיעניק לקובה עצמאות, או לפחות אוטונומיה. ארצות הברית וספרד החלו שיחות ב-1897, אולם היה ברור שהספרדים לא היו מוכנים לעצמאות קובנית, והמורדים לא היו מוכנים להסתפק בפחות מכך.
העסקים תמכו במדיניות הזהירה של מקינלי. וול סטריט והעסקים הגדולים התנגדו למלחמה ודרשו שלום. אחרי שנים של מיתון, ב-1897 הכלכלה שוב חזרה לאיתנה. חוסר ביטחון בנוגע למלחמה היה איום על כך. מקינלי הרגיש את ההתנגדות למלחמה בקרב העסקים והחליט להמשיך בדיפלומטיה למתן עצמאות קובנית. מצד שני, מנהיגי הכנסייה ופעילים לזכויות אדם קראו למעורבות צבאית. מנהיגי המדינה לחצו על מקינלי. מקינלי החליט לפנות לקונגרס, שידע שיכריז מלחמה.
בינואר 1898, הבטיחה ספרד לוותר למורדים, אולם מהומות התחילו בהוואנה. מקינלי שלח לשם ספינה כדי להגן על רכוש וחיים אמריקניים. ב-15 בפברואר, הספינה התפוצצה ו-266 אנשים נהרגו. העיתונות והציבור דרשו מלחמה, אולם מקינלי התעקש לנהל חקירה בנוגע לפיצוץ. המשא ומתן המשיך, וב-20 במרץ הוכרע שהספינה התפוצצה בגלל מוקש תת-ימי. הקונגרס לחץ להילחם, ומקינלי המשיך לנסות לנהל משא ומתן. ספרד סירבה לדרישותיו של מקינלי, וב-11 באפריל הוא החליט להעביר את העניין לקונגרס. הוא לא ביקש מלחמה, אולם הקונגרס הכריז על מלחמה ב-20 באפריל, בנוסף להצהרה שקובה לא תסופח לעולם לארצות הברית. המעצמות האירופאיות דרשו מספרד לוותר במשא ומתן. בריטניה תמכה באמריקה. ספרד התעלמה והחליטה להילחם לבד.
מהלך המלחמה
התרחבות רשת הטלגרף והטלפון נתנה למקינלי שליטה רחבה על המלחמה, יותר מנשיאים לפניו. הוא כיוון את תנועות הצבא והצי. הוא לא הסתדר עם אלגר ועם הגנרל נלסון מיילס. המלחמה הובילה לשינוי בקבינט של מקינלי, כששרמן התפטר מתפקידו ודיי שירת כמזכיר המדינה עד לסופה של המלחמה. מקינלי לא רצה רק ניצחון אלא גם פיוס לאומי, והדרום הלבן תמך במלחמה בהתלהבות. גנרל לשעבר מהקונפדרצייה הפך למפקד בכיר. מקינלי תמך באחדות בין הצפון והדרום, הלבן והשחור, שילחמו ביחד למען המדינה. השחורים קיבלו גם תפקידים - ארבעה גדודים שחורים שירתו בקובה - ומקינלי ביקר עם בוקר טי. וושינגטון במכון טקסיגי. השחורים היו משניים בהשוואה למטרה של השגת תמיכת הדרום. השחורים מהצפון התלוננו אולם וושינגטון הוביל את השחורים בדרום לתמוך במקינלי.
בתוך שבועיים, ניצח הצי את הספינות הספרדיות בקרב מפרץ מנילה בפיליפינים, והשמיד את הצי הספרדי בלי לאבד אף ספינה. הניצחון הרחיב את המערכה לכל המושבות הספרדיות באזור. כעבור חודש, נשלחו החיילים לפיליפינים וקיבלו אישור להקים מערכות משפטיות ולגייס מסים- כעדות לתחילתו של כיבוש ארוך. ביוני 1898, דרש מקינלי שספרד תיאלץ לוותר על הפיליפינים לארצות הברית. הוא האמין שהציבור רצה את האיים כשלל, וגם חשש שיפן וגרמניה ינסו להשתלט על האיים.
בקריביים, כוח גדול של מתנדבים וחיילים התאסף בטמפה, לצורך פלישה אל קובה. לצבא היה קשה לטפל בכך, ופי שבעה חיילים מתו ממחלות מאשר אלו שמתו בקרב. הקולונל ויליאם ג'נינגס ברייאן שהה בפלורידה כל המלחמה כיוון שהמיליציה שלו לא נשלחה להילחם.
לבסוף הצבא הפליג משם ב-20 ביוני והגיע לקובה כעבור יומיים. לאחר מאבק ב-24 ביוני, הצבא נלחם בספרדים ב-2 ביולי ליד גבעת סן חואן. לאחר קרב ארוך, האמריקנים ניצחו, במחיר כבד. תיאודור רוזוולט, שתכנן את המלחמה הימית כסגן מזכיר הצי, התפטר והפך ללוחם, והפך לגיבור לאומי. התהילה הפכה אותו למושל ניו יורק בסתיו 1898. למחרת היום, פלוגה ספרדית הושמדה. ב-17 ביולי, קובה הייתה תחת שליטה אמריקנית. בנוסף, התבצעה פלישה לפוארטו ריקו, ללא התנגדות משמעותית. הריחוק מספרד והשמדת הצי פגעו בספרד, והיא החלה לנסות לסיים את המלחמה.
הסכם שלום
ב-22 ביולי, מינט הספרדים את השגריר הצרפתי בארצות הברית לייצג אותם בשיחות השלום. הספרדים ביקשו להגביל את המשא ומתן לקובה, אולם נאלצו להכיר בכך שמקינלי כבש את שאר המושבות. הקבינט הסכים שיש להשיג את קובה ופוארטו ריקו, אולם לא הסכים בנוגע לפיליפינים: חלקם דרשו סיפוח האי ואחרים ביקשו הצבת בסיסים ימיים שם. הציבור תמך בסיפוח, אולם מנהיגים כברייאן וקליבלנד, ומתנגדים לאימפריאליזם, התנגדו לכך. מקינלי החליט שאין לו ברירה אלא לשמור את הפיליפינים כדי למנוע מיפן להשתלט עליהם.
מקינלי הציע לפתוח את השיחות על בסיס שחרור קובה וסיפוח פוארטו ריקו, ללא הכרזה בדבר הפיליפינים. הצבא האמריקני חלה בקדחת צהובה בקובה, אולם מקינלי נותר איתן בעמדתו. ספרד הסכימה להפסקת אש ב-12 באוגוסט, ובספטמבר הצדדים נפגשו בפריז. ב-18 בדצמבר נחתם הסכם פריז. ארצות הברית השיגה את פוארטו ריקו, הפיליפינים וגואם, וספרד יצאה מקובה. ארצות הברית שילמה לספרד עשרים מיליון דולרים. למקינלי היה קושי בגיוס שני שלישים מהסנאט לתמיכה בהסכם, אולם לחץ מאסיבי הוביל לאישור ההסכם ב-6 בפברואר 1899. קובה עברה לשלטון אמריקני זמני.
קובה נהרסה מהמלחמה ומהשלטון הספרדי, ומקינלי סירב להכיר במורדים כממשלה הרשמית של האי. אף על פי שתמך בסיפוח קובה, החלטת הקונגרס חייבה אותו, והוא הקים ממשל צבאי על האי עם כוונה להעניק עצמאות. הקונגרס העביר את תיקון פלאט, שהתנה את יציאת ארצות הברית מהאי בתמורה להשפעה אמריקנית. קובה הפכה לעצמאית ב-1902, אולם ארצות הברית כבשה אותה שוב ב-1906. מקינלי סירב להכיר בממשלה הפיליפינית של אמיליו אגינלדו והיחסים בין הממשלות הידרדרו. בפברואר 1899, החלו הכוחות להתנגש במה שהפך למלחמת ארצות הברית-הפיליפינים. אגינלדו השתמש בלוחמת גרילה. מקינלי שלח ועדה בהנהגת ויליאם הווארד טאפט כדי להקים ממשל אזרחי, ומינה אותו לתפקיד המושל. אגינלדו נתפס במרץ 1901, וארצות הברית שלטה באי עד ל-1946.
סיפוח הוואי
במהלך המלחמה, רצה מקינלי לספח את רפובליקת הוואי. הרפובליקה החדשה, שנשלטה בידי אינטרסים אמריקניים, הדיחה את המלכה ב-1894. ממשל הריסון הביא הסכם סיפוח לסנאט, אולם קליבלנד שלח שגריר מיוחד לאי, והחליט שהמהפכה לא מייצגת את רצון האזרחים בהוואי. גם מגדלי הסוכר התנגדו לכניסה של מגדלי סוכר מהוואי לשוק. האמריקנים תמכו בסיפוח, והרעיון צבר תאוצה במהלך המלחמה שהפגינה את הצורך בבסיסים צבאיים, כפי שטען אלפרד תייר מהן. מקינלי עצמו תמך בסיפוח ולחץ על הקונגרס, כדי למנוע השתלטות יפנית או מהפכה נגדית. בגלל הקושי בהשגת תמיכה בסנאט, שיתף מקינלי פעולה עם הדמוקרטים והשיג תמיכה בשני בתי הקונגרס. הוואי סופחה ב-8 ביולי 1898.
סין: דלת פתוחה ומרד
לאחר שמקינלי השיג מושבות באוקיינוס השקט, הוא הרחיב את יכולת המדינה להתחרות על סחר בסין. אפילו לפני שיחות השלום, ביקש מקינלי מהקונגרס לבחון אפשרויות סחר בסין ולהנהיג מדיניות של "דלת פתוחה", בה כל המדינות יסחרו עם סין ולא יפגעו בשלמותה הטריטוריאלית. לאחר שג'ון היי נכנס לתפקיד מזכיר המדינה, הוא שלח מזכרים בנוגע לעניין למעצמות אירופאיות. בריטניה תמכה ברעיון, רוסיה התנגדה, ואילו צרפת, גרמניה, איטליה ויפן הסכימו להסכם סחר משותף.
הסחר עם סין נדחה כשמרד הבוקסרים התרחש כנגד המעורבות הזרה בסין. אמריקנים ומערביים אחרים היו לכודים בפקינג, ומקינלי שלח 5,000 חיילים לעיר ביוני 1900. הם חולצו כעבור חודש, אולם הדמוקרטים בקונגרס התנגדו לשליחת חיילים ללא אישור הקונגרס. מקינלי קבע תקדים, ורוב יורשיו השתמשו בסמכות זאת על הצבא. לאחר סיום המרד, המשיכה ארצות הברית במדיניות הדלת הפתוחה. תלמידים סינים באו ללמוד בבתי ספר אמריקניים.
תכנון תעלת פנמה
בבית, ניהלו מקינלי והיי משא ומתן עם בריטניה בנוגע לכריית תעלה באמריקה המרכזית. ההסכם בין שתי המדינות מ-1850 אסר על כריית תעלה, אולם המלחמה הוכיחה את הצורך בקשר בין המקומות. העסקים האמריקניים והאינטרסים הצבאיים התעמקו באסיה, וכעת היה נחוץ לכרות תעלה. מקינלי החליט לפתוח את ההסכם, והוסכם שארצות הברית תשלוט בתעלה כל עוד היא תהיה פתוחה לכל הספינות. מקינלי היה מרוצה מכך, אולם הסנאט דרש את זכותה של ארצות הברית לחסום את התעלה. היי הציע להתפטר בעקבות הכישלון, אולם מקינלי ביקש ממנו להמשיך במשא ומתן. הוא הצליח, והסכם חדש אושר לאחר הירצחו של מקינלי. תעלת פנמה הושלמה ב-1914.
בחירות 1900
- ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1900
הרפובליקנים הצליחו בבחירות המקומיות ב-1899, ומקינלי היה אופטימי בנוגע לסיכוייו להיבחר. האהדה כלפיו הבטיחה שיזכה במועמדות. השאלה הייתה לגבי סגנו: הוברט מת בסוף 1899. מקינלי תמך באליהוא רוט, מזכיר המלחמה שלו, אולם הוא החליט להשאיר אותו בתפקיד מזכיר המלחמה. הוא שקל אחרים, אולם האהוד ביותר מביניהם היה תיאודור רוזוולט. לאחר תקופה כסגן מזכיר הצי, רוזוולט התפטר ונלחם באומץ כחלק מחיל הפרשים בקובה, כשהוא חוזר לארצות הברית עטוף בתהילה. הוא נבחר למושל ניו יורק ב-1898 ותמך ברפורמה. תומכים רבים המליצו עליו כסגנו של מקינלי, ורוזוולט האמין שכך יוכל להיבחר לנשיא בעצמו. האנה התנגד לכך, כיוון שרוזוולט היה אימפולסיבי מדי. המנהיגים הפוליטיים של ניו יורק, שרצו להמעיט בהשפעתו של רוזוולט, תמכו בו כדי שיתפטר מתפקיד המושל.
הועידה הרפובליקנית התחילה ביוני בפילדלפיה, ורוזוולט זכה לתמיכה רחבה. ב-21 ביוני, מקינלי נבחר מחדש ורוזוולט נבחר גם הוא. הועידה הדמוקרטית התכנסה כעבור חודש בקנזס סיטי ושוב בחרה בברייאן.
המועמדים היו דומים, אולם הנושאים השתנו: הכסף החופשי המשיך להיות חשוב למצביעים רבים, אולם הרפובליקנים התמקדו בניצחון במלחמה ובשגשוג מבית. הדמוקרטים ידעו שהמלחמה הייתה אהודה, והאימפריאליזם פחות, ולכן התמקדו בנושא המונופולים והתאגידים, והציגו את מקינלי כמשרת ההון והעסקים הגדולים. ברייאן נאם בכל רחבי המדינה ומקינלי נשאר בביתו, ונאם רק נאום אחד, בו קיבל את המועמדות. רוזוולט היה הדובר הראשי והאנה הצליח לפתור שביתה של כורי הפחם בפנסילבניה.
ברייאן לא הלהיב את הבוחרים כמו ב-1896, והיה ברור שמקינלי יבחר שוב. ב-6 בנובמבר, הוא נבחר שוב, בניצחון הגדול ביותר של רפובליקני מאז 1872. מחוץ לדרום, ברייאן ניצח רק בארבע מדינות, ומקינלי אף זכה במדינתו של ברייאן, נברסקה, בה זכה ברייאן ב-1896 בהפרש של 13,000 קולות, והפעם בהפרש של 7,000 קולות. הסיבות לניצחון היו השגשוג, קריסת הפופוליזם, מסע הבחירות הרפובליקני וההתרחקות של ברייאן מבסיס הבוחרים שלו.
כהונה שנייה
לאחר כניסתו לתפקיד ב-4 במרץ, סייר מקינלי במדינה במשך שישה שבועות ברכבת. ביקורו היה אמור להסתיים ב-13 ביוני 1901, בתערוכה כל אמריקאית בעיר באפלו. אידה מקינלי חלתה בקליפורניה, ומקינלי החליט לדחות את ביקורו בתערוכה לספטמבר ולבטל נאומים שתכנן.
ההתנקשות בחייו
מקינלי אהב לפגוש את הציבור, אולם רבים דאגו לביטחונו. בתקופה זו היה האנרכיזם המיליטנטי בגאות באירופה. מעשים כרצח המלך האיטלקי אומברטו הראשון, ואליזבת, נסיכת בוואריה לבית הבסבורג, בשם הרעיון האנרכיסטי, השפיעו על רבים מבין המעמדות הנמוכים באירופה ומעבר לים. בארצות הברית נשאה האנרכיסטית האמריקנית-יהודייה, אמה גולדמן, נאומים חוצבי להבות בזכות עולם ללא מעמדות, ללא רעב וללא דיכוי ממשלתי.
ניסו לבטל את ביקורו של מקינלי בתערוכה, אולם הוא סירב, והאבטחה עליו הוגברה. ב-5 בספטמבר, נאם בפני 50,000 אנשים. הוא דרש הסכמי סחר עם מדינות אחרות כדי לחזק את הייצוא האמריקני.
בין האנרכיסטים ששמעו את נאומיה של גולדמן היה ליאון צ'ולגוש, בחור צעיר, בן למהגרים ממוצא פולני רוסי. ביום 6 בספטמבר 1901, כאשר ביקר מקינלי בתערוכה כל אמריקאית בעיר באפלו, ניגש צ'ולגוש אל שורת מקבלי הפנים, כשהוא חבוש בידו. בתוך התחבושת החביא צ'ולגוש אקדח, שבו ירה בנשיא מטווח קצר. הנשיא התמוטט, ומת ב-14 בספטמבר 1901, והיה בכך לנשיא האמריקני השלישי שנרצח בהתנקשות. צ'ולגוש לא נתן רקע אידאולוגי מעמיק למעשהו, ורק אמר שהוא "הרג את אויבם של האנשים הטובים... האנשים העובדים". לאחר משפט קצר הורשע צ'ולגוש, והוצא להורג בכיסא חשמלי, כחודשיים לאחר הרצח.
הרופאים לא זיהו את הכדור בקיבתו של מקינלי שהרעיל את דמו. תיאודור רוזוולט הובהל להשבעה כנשיא בבאפלו.
רצח פוליטי, אם אכן היה לצ'ולגוש מניע שניתן להגדירו כפוליטי והוא לא היה קרבן למחלת נפש, היה הרצח כישלון מוחלט. הרצח הביא לגל של הסתה כנגד התנועה האנרכיסטית בארצות הברית, וגרם לכך שב-1903 העביר הקונגרס חוק האוסר את כניסתם של אנרכיסטים לארצות הברית, וזאת כסדק ראשון בעיקרון שהיה עד אז עיקרון מקודש, של זכות הכניסה החופשית. הנשיא הבא, תאודור רוזוולט, היה נשיא נמרץ ותקיף, שהמשיך במובנים רבים את מדיניותו של מקינלי. אם השפיע הרצח על ההיסטוריה (פרט להשפעה הפרסונלית בכך שהחל את תקופת כהונתו החשובה של רוזוולט), הרי שהשפיע בדיוק בכיוון ההפוך לרוח האנרכיסטית.
האומה הייתה בצער רב עקב מותו של מקינלי. שוק המניות סבל מירידה חמורה. ארון הקבורה נסע ברחבי המדינה ונקבר בקנטון. רבים חיכו שעות בגשם כדי לחלוף על פני הארון. ב-19 בספטמבר, נקבר מקינלי. מקינלי, אשתו ובנותיהם קבורים באנדרטה לזכרו שחנך רוזוולט ב-30 בספטמבר 1907.
הנצחתו ומורשתו
רבים ציפו שאידה מקינלי לא תשרוד את מותו של בעלה. היא נשארה בקנטון ומתה בגיל חמישים ותשע ב-26 במאי 1907, כמה חודשים לפני השלמת אנדרטת השיש של בעלה בה נקברה.
בנוסף לאנדרטה ישנם עוד מקומות שנקראו על שם מקינלי. ישנה אנדרטה במקום לידתו, בתי ספר באוהיו, ועוד כמה בתי ספר. כמעט מיליון דולרים גויסו בשנה לאחר מותו כדי להקים אנדרטאות לזכרו. רבים מאוהיו ציפו שייזכר כנשיא מהגדולים ביותר. פסלים לזכרו הוצבו בעוד עשרות מדינות.
ב-1896, כאקט של תמיכה במועמדותו לנשיאות, נקרא על שמו הר מקינלי, הגבוה בצפון אמריקה, עד 2015, כאשר שונה שמו של ההר בחזרה לשמו המקורי דנאלי, בהסכמתו של הנשיא ברק אובמה.[1] בנוסף, פארק לאומי בדנאלי נקרא על שמו עד ה-2 בדצמבר 1980, כשהנשיא ג'ימי קרטר שינה את שמו.
מקינלי מת כנשיא אהוד. אולם רוזוולט, לאחר עלייתו לתפקיד, לכד את מלוא תשומת הלב. ממשל מקינלי נחשב כהקדמה לממשל רוזוולט. רוזוולט לא הבטיח את הסכמי הסחר של מקינלי ובמהלך שבע וחצי השנים שלו בבית הלבן עורר מחלוקות ועניין ציבורי. זיכרונו של מקינלי נעלם. בשנות החמישים הוא נחשב לנשיא אהוד, אולם בסקרים הוא נחשב לנשיא בינוני יחסית, כמו הייז וקליבלנד. רבים טענו שאף על פי שמקינלי החליט על החלטות הרות גורל, הוא לא הוביל את הציבור אלא הלך אחרי הלכי הרוח שלו.
מקינלי התחיל עידן חדש במערכת הפוליטית, בה המדינה התחייבה לאינטרסים פרו-עסקיים, תעשייתיים ומודרניים. מקינלי החזיר את הכוח למוסד הנשיאות והפך אותו ממשרה הכפופה לקונגרס למשרה עצמאית.
תומכיו של מקינלי טוענים שהיה נשיא בשיעור קומה של וושינגטון ולינקולן. מקינלי הצליח ליצור קואליציה ששמרה על מפלגתו בשלטון במשך שנות דור. האישים שמינה לקבינט השפיעו על המפלגה הרפובליקנית שנים: רוזוולט, מחליפו; דיי, שהפך לשופט מוערך בבית המשפט העליון; דוז, שהפך לסגן נשיא; וויליאם הווארד טאפט, שאותו מקינלי מינה למושל צבאי של הפיליפינים, והפך לנשיא לאחר רוזוולט.
המדיניות האימפריאליסטית של מקינלי שנויה במחלוקת. הפיליפינים קיבלו עצמאות ב-1946, אולם הטריטוריות שמקינלי השיג עודן בתחום ארצות הברית. ההיסטוריונים מחשיבים זאת כתחילת האימפריה האמריקנית, ותחילת עלייתה של אמריקה למעמדה של מעצמה עולמית. אחרים טוענים שמקינלי השתלט על השטחים כדי לשפר את חיי האזרחים שם.
העניין במקינלי התרחב כחלק מניסיון לנתח את מדיניות החוץ האמריקנית והאסרטיבית של העשורים האחרונים.
לקריאה נוספת
- ברברה טוכמן, המגדל הגאה, הוצאת דביר, 1998.
קישורים חיצוניים
אורן הרמן, העכביש של הנשיא מקינלי, באתר הארץ, 6 במרץ 2013
הערות שוליים
- ^ ג'ולי הירשפלד־דיוויס, ניו יורק טיימס, בביקורו באלסקה, אובמה הכריז על שינוי שמו של הר מקינלי לשם הילידי, באתר הארץ, 31 באוגוסט 2015
| מועמדי המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ולסגנות | |
|---|---|
|
- ויליאם מקינלי
- נשיאי ארצות הברית
- מושלי אוהיו
- עורכי דין אמריקאים
- נשיאי ארצות הברית שנרצחו
- חברי בית הנבחרים של ארצות הברית מאוהיו
- חברי המפלגה הרפובליקנית (ארצות הברית)
- מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1896
- מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1900
- אמריקאים חברי הבונים החופשיים
- קורבנות רצח במדינת ניו יורק
- הרוגי התנקשויות
- מושלי מדינות ארצות הברית מהמפלגה הרפובליקנית
- נפטרים ב-1901