הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1852

שגיאות פרמטריות בתבנית:דגל פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים הבא ›
הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1852
2 בנובמבר 1852
מועמד	פרנקלין פירס	וינפילד סקוט
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית	המפלגה הוויגית
מדינת מוצא	ניו המפשייר	ניו ג'רזי
סגן	ויליאם רופוס קינג	וויליאם גראהם
אלקטורים	254	42
מספר הקולות	1,607,510	1,386,942
אחוזים	50.8%	43.9%
חלוקת האלקטורים לפי מדינה

הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1852 היו הבחירות השבע-עשרה לנשיאות בתולדות ארצות הברית, והתרחשו ביום שלישי, ה-2 בנובמבר 1852. הן היו דומות מאד לבחירות של שנת 1844. כמו אז, הנשיא היוצא, מילארד פילמור, היה וויגי שמונה לנשיאות לאחר מות קודמו בתפקיד, זכארי טיילור, שהיה גנרל מלחמה נערץ. המפלגה הוויגית הוציאה את פילמור מהמירוץ לטובת הגנרל וינפילד סקוט. הדמוקרטים יוצגו על ידי מועמד "סוס שחור" (מועמד אלמוני), פרנקלין פירס. הוויגים התרכזו שוב באלמוניותו של המועמד הדמוקרטי, אסטרטגיה שנכשלה שוב.

פירס ושותפו למירוץ, ויליאם רופוס קינג, זכו באחד הניצחונות הגדולים באותה תקופה, כשהם מביסים את סקוט ואת מועמדו לסגנות הנשיאות, וויליאם גראהם מצפון קרוליינה, עם 254 אלקטורים לעומת 42. אחרי הבחירות הללו, המפלגה הוויגית קרסה במהירות, והחברים בה לא הצליחו לבחור מועמד בבחירות הבאות בגלל סכסוך לגבי חוק קנזס-נברסקה. אלו היו הבחירות האחרונות לנשיאות שהמפלגה הוויגית השתתפה בהן. ב-1854, היא קרסה בגלל המתח בנוגע לעבדות. מעמדה כאופוזיציה הראשית לדמוקרטים נתפס בידי המפלגה הרפובליקנית שהוקמה שנים מעטות קודם לכן. למרות הניצחון הדמוקרטי, אף מועמד מהמפלגה הדמוקרטית לא זכה ברוב קולות הבוחרים לאחר בחירות אלו עד ל-1932, כשפרנקלין דלאנו רוזוולט זכה ברוב גדול בבחירות מול הרברט הובר הרפובליקני. מלבד סמואל טילדן בבחירות 1876, אך הוא לא זכה ברוב האלקטורליים והפסיד במרוץ הנשיאותי למועמד הרפובליקני, רותפורד ב.הייז.

מועמדים

מועמדים דמוקרטיים

• פרנקלין פירס, סנאטור מניו המפשייר
• לואיס קאס, מזכיר המלחמה לשעבר, סנאטור ממישיגן, מועמד ב1848
• ג'יימס ביוקנן, מזכיר המדינה של ארצות הברית לשעבר וסנאטור מפנסילבניה
• וויליאם מרסי, מזכיר המלחמה לשעבר ומושל ניו יורק
• סטיבן דאגלס, סנאטור מאילינוי

כרזת בחירות דמוקרטית

כשהדמוקרטים התכנסו בבולטימור ב-1852, ארבעה מועמדים ראשיים רצו לזכות במועמדות- לואיס קאס ממישיגן, המועמד ב-1848, שקיבל את תמיכת הצפון שתמך בפשרת 1850; ג'יימס ביוקנן מפנסילבניה, שכוחו היה בדרום ובמדינתו; סטיבן דאגלס מאילינוי, מועמד של חסידי ההתרחבות ותומכי תאגידי הרכבת; ולבסוף, וויליאם מרסי מניו יורק, שכוחו היה במדינתו. במהלך ההצבעה, כמה מועמדים מקומיים קיבלו גם כמה קולות.

קאס הוביל ב-19 הסיבובים הראשונים, כשביוקנן שני ואילו דאגלס ומרסי מחליפים בין המקומות השלישי והרביעי. ביוקנן התחיל להוביל בסיבוב ה-20, והצליח לשמור על כוחו בתשעת הסיבובים הבאים. דאגלס הצליח להשיג את ההובלה בסיבובים ה-30 וה-31. אז קאס חזר למקום הראשון עד לסיבוב ה-44. אז מרסי הוביל בארבעת הסיבובים הבאים. פרנקלין פירס מניו המפשייר, חבר קונגרס וסנאטור בעברו, לא נכנס למירוץ עד לסיבוב ה-35, כשהוחלט להכניס אותו בתור מועמד פשרה מטעם המשלחת של וירג'יניה. הוא הצליח להשיג תמיכה ונבחר כמעט פה אחד בסיבוב ה-49.

כמנחת שלום לתומכי ביוקנן, תומכי פירס הרשו להם לבחור את המועמד לסגנות הנשיאות, כשהיה ידוע לכולם שוויליאם רופוס קינג מאלבמה יהיה מי שיבחר. בסיבוב השני, עם התנגדות מעטה, קינג זכה במועמדות לתפקיד. השחפת שקינג לקה בה מנעה ממנו לשחק תפקיד מרכזי במסע הבחירות, אך הוא השתדל לשכנע את המצביעים ממדינתו להצביע עבורו, כשהוא אומר שפירס הוא "צפוני עם עקרונות דרומיים". קינג מת מעט לאחר כניסתו לתפקיד.

המועמד לנשיאות	סיבוב ראשון	סיבוב שני	סיבוב שלישי	סיבוב רביעי	סיבוב חמישי	סיבוב שישי	סיבוב שביעי	סיבוב שמיני	סיבוב תשיעי	סיבוב עשירי	סיבוב 11	סיבוב 12	סיבוב 13	סיבוב 14	סיבוב 15	סיבוב 16	סיבוב 17	סיבוב 18	סיבוב 19	סיבוב 20	סיבוב 21	סיבוב 22	סיבוב 23	סיבוב 24	סיבוב 25
פרנקלין פירס	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0
לואיס קאס	116	118	119	115	114	114	113	113	112	111	101	98	98	99	99	99	99	96	89	81	60	43	37	33	34
ג'יימס ביוקנן	93	95	94	89	88	88	88	88	87	86	87	88	88	87	87	87	87	85	85	92	102	104	104	103	101
וויליאם מרסי	27	27	26	25	26	26	26	26	27	27	27	27	26	26	26	26	26	25	26	26	26	26	27	26	26
סטיבן דאגלס	20	23	21	33	34	34	34	34	39	40	50	51	51	51	51	51	50	56	63	64	64	77	78	80	79
אחרים	40	33	36	34	34	34	35	35	31	32	31	32	33	33	33	33	34	34	33	33	44	46	50	54	56

המועמד לנשיאות	סיבוב 26	סיבוב 27	סיבוב 28	סיבוב 29	סיבוב 30	סיבוב 31	סיבוב 32	סיבוב 33	סיבוב 34	סיבוב 35	סיבוב 36	סיבוב 37	סיבוב 38	סיבוב 39	סיבוב 40	סיבוב 41	סיבוב 42	סיבוב 43	סיבוב 44	סיבוב 45	סיבוב 46	סיבוב 47	סיבוב 48	סיבוב 49
פרנקלין פירס	0	0	0	0	0	0	0	0	0	15	30	29	29	29	29	29	29	29	29	29	44	49	55	282
לואיס קאס	33	32	28	27	33	65	93	123	130	131	122	120	107	106	107	107	101	101	101	96	78	75	72	2
ג'יימס ביוקנן	101	98	96	98	91	83	74	72	49	39	28	28	28	28	27	27	27	27	27	27	28	28	28	0
וויליאם מרסי	26	26	26	26	26	26	26	25	33	34	58	70	84	85	85	85	91	91	91	97	98	95	89	0
סטיבן דאגלס	80	85	88	91	92	92	80	60	53	52	43	34	33	33	33	33	33	33	33	32	32	33	33	2
אחרים	56	55	58	54	54	30	23	16	31	25	15	15	15	15	15	15	15	15	15	15	16	16	19	10

המועמד לסגנות הנשיאות	סיבוב ראשון	סיבוב שני
וויליאם רופוס קינג	125	277
סולומון דאונס	30	0
ג'ון וולר	28	0
דייוויד אצ'יטסון	25	0
גדעון פילו	25	0
רוברט סטריינג'	23	0
וויליאם באטלר	13	0
תומאס רוסק	13	0
ג'פרסון דייוויס	2	11
האוול קוב	2	0
נעדרו	2	0

מועמדים וויגים

כרזת בחירות וויגית

• מילארד פילמור, נשיא ארצות הברית מניו יורק
• וינפילד סקוט, גנרל מניו ג'רזי
• דניאל ובסטר, סנטור ממסצ'וסטס

האספה הלאומית הוויגית ב-1852 בבולטימור הייתה שסועה ביותר. תומכיו של הנשיא פילמור הצביעו על הצלחת פשרת 1850 ועל כישלון התנועה הדרומית שתמכה בפרישה מארצות הברית. הוויגים הצפוניים האמינו שהפשרה נותנת עדיפות לדרום ולכן תמכו בגיבור מלחמת ארצות הברית-מקסיקו, הגנרל וינפילד סקוט מניו ג'רזי. סקוט היה ידוע בתור אדם שהקפיד על המשמעת הצבאית, אך למרות שהוא היה מכובד בקרב הציבור, הציבור גם ראה אותו כסנוב. האספה נכנסה לתיקו כשרוב הצירים מניו אינגלנד תמכו בדניאל ובסטר. בסיבוב הראשון, פילמור קיבל את כל הצירים הדרומיים מלבד ארבעה, אך קיבל רק 18 צירים צפוניים. פילמור קיבל 133 קולות, לעומת 131 לסקוט ו-29 לובסטר. סקוט הצליח לזכות במועמדות בסיבוב ה-53 עם 159 קולות לעומת 112 לפילמור (עם 21 לובסטר), כשסקוט זוכה ב-142 צירים צפוניים לעומת 11 לפילמור (עם 21 לובסטר) ופילמור זוכה ב-101 צירים דרומיים לעומת 17 לסקוט.

וויליאם אלכסנדר גראהם נבחר כמועמד לסגנות הנשיאות. בחירות 1852 היו הבחירות האחרונות בהן השתתפה המפלגה הוויגית, כשלאחריהן היא התפרקה והמפלגה הרפובליקנית תפסה את מקומה, כמפלגה האופוזיציונרית העיקרית נגד המפלגה הדמוקרטית.

מפלגת הארץ החופשית

מפלגת הארץ החופשית הייתה עדיין המפלגה השלישית בגודלה ב-1852, למרות שרבים מתומכיה חזרו למפלגה הדמוקרטית. האספה הלאומית השנייה של מפלגת הארץ החופשית התכנסה בפיטסבורג, פנסילבניה. הסנאטור מניו המפשייר, ג'ון הייל, הצליח להשיג 192 צירים וזכה במועמדות. גורג' ג'וליאן מאינדיאנה נבחר כמועמד לתפקיד סגן הנשיא.

מפלגת החופש

האספה הלאומית של מפלגת החופש התכנסה בבאפלו שבניו יורק. מכיוון שהיו בה מעט צירים, הוחלט שהאסיפה רק תמליץ על מועמדים ואספה מאוחרת יותר תקבע את המועמדים. האספה המליצה על גריט סמית מניו יורק כנשיא ועל צ'ארלס דוקי מויסקונסין כסגן הנשיא. אספה שנייה התכנסה בסירקיוז, ניו יורק בספטמבר, אך לא היו בה מספיק צירים לבחירת מועמד. אספה שלישית התכנסה בסירקיוז והחליטה שוויליאם גודוול הוא המועמד לנשיאות וסמואל פייפר מוירג'יניה הוא המועמד לסגנות הנשיאות.

מפלגת האיחוד

מפלגת האיחוד נוצרה ב-1851 כחלופה למפלגה הוויגית בדרום. בבחירות אלו, מנהיגי המפלגה החליטו לחכות ולראות מי יהיו המועמדים של שתי המפלגות הגדולות. לאחר האספה הוויגית, מתנגדי סקוט החליטו שדניאל ובסטר יהיה המועמד. המפלגה ערכה אספה בוושינגטון ב-7 באוגוסט 1852 והחליטה שובסטר הוא המועמד לנשיאות וצ'ארלס ג'נקינס מג'ורג'יה הוא המועמד לסגנות הנשיאות. צמד זה הצליח להשיג פופולריות בדרום ובמסצ'וסטס.

לובסטר לא היה סיכוי בבחירות, אבל אפילו תנועת שאינם יודעים דבר תמכה בו, והעמידה אותו בלי רשות. ובסטר מת לפני הבחירות, ב-24 באוקטובר.

המפלגה האמריקנית

באמצע שנות הארבעים, גל נייטיביזם התפשט בניו יורק, תחת התנגדות להגירה ולקתוליות. המפלגה האמריקנית נוצרה ב-1845, ויריביהם טענו שהם "אינם יודעים דבר". המפלגה המשיכה להשתמש בשם זה. ב-1852, הם תמכו בובסטר לנשיאות. בתור סגנו, הם בחרו בג'ורג' ק. וושינגטון (אחיין מדרגה שלישית של ג'ורג' וושינגטון). ובסטר מת כשבוע לפני הבחירות, והתנועה בחרה בג'ייקוב ברום כנשיא ובריינל קוטס כסגנו. המפלגה לא קיבלה קולות רבים. מילרד פילמור היה המועמד שלהם בבחירות הבאות.

מפלגת זכויות הדרום

מפלגת זכויות הדרום נוצרה כחלופה למפלגה הדמוקרטית ותמכה בפרישה מהאיחוד. כמה מחבריה הובילו משאלי עם בנוגע לפרישה, שלא צלחו. ב-1852, לא ידעו אם המפלגה תתחרה בבחירות. רק תשע מדינות הגיעו לאספה באלבמה בתחילת מרץ. המפלגה החליטה לחכות ולראות מי יהיו המועמדים הראשיים ולתמוך באחד מהם אם אפשר. סניף המפלגה בג'ורג'יה שלח צירים לוועידה הדמוקרטית. לאחר שפירס נבחר, המפלגה לא ידעה אם לתמוך בו. אספה באלבמה ביולי החליטה לבחון את שני המועמדים. ב-25 באוגוסט הוחלט שהמפלגה תעמיד מועמד עצמאי. המפלגה כינסה את האספה שלה במונטגומרי, אלבמה. באספה נכחו 62 צירים והם הצביעו פה אחד שג'ורג' טרופ יהיה המועמד לנשיאות, ומושל מיסיסיפי לשעבר, ג'ון קוויטמן, יהיה סגן הנשיא.

שני המועמדים קיבלו את המועמדות שהוכרעה בשלב מאוחר במערכת הבחירות. טרופ טען במכתב שרצה להצביע לפירס ותמך בויליאם רופוס קינג. הוא רמז שהיה מעדיף לא להיות מועמד בגלל מצבו הבריאותי, וחשש שימות לפני הבחירות. המפלגה ערכה את המכתב לפני שפורסם בעיתונות.

בחירות כלליות

מסע בחירות

המצע של הוויגים היה דומה לחלוטין למצע של הדמוקרטים, ולכן המאבק האמיתי בבחירות היה בין האישיות של שני המתמודדים. חוסר ההבדל בין המפלגות גרם לאחוז ההצבעה ליפול לרמה הנמוכה ביותר מאז 1836. עמדתו של סקוט נגד העבדות הרחיקה ממנו וויגים דרומיים אך המצע של הוויגים, שתמך בעבדות, הרחיק ממנו וויגים צפוניים. לאחר פשרת 1850, וויגים דרומיים רבים פרשו מהמפלגה ביחד עם מנהיגה המיתולוגי, הנרי קליי. לבסוף, מעמדו של סקוט כגיבור מלחמה הוקטן בגלל שפירס בעצמו היה גנרל בריגדה במלחמת ארצות הברית-מקסיקו.

שבוע לפני הבחירות, דניאל ובסטר מת וגרם למפלגת האיחוד לבטל את מועמדותם. אך עדיין היה אפשר להצביע לו במסצ'וסטס ובג'ורג'יה.

תוצאות

בסופו של דבר, פירס ניצח ניצחון גדול, כשסקוט ניצח רק בקנטקי, טנסי, מסצ'וסטס וורמונט. מפלגת הארץ החופשית קיבלה פחות מחצי ממה שמרטין ואן ביורן השיג בשבילה בבחירות הקודמות, ולא זכתה בשום מדינות. העובדה שובסטר המת הצליח להרוויח הרבה קולות בג'ורג'יה ובמסצ'וסטס הראתה כמה הציבור האמריקני לא היה מרוצה משני המועמדים הגדולים.

כתוצאה מהתבוסה, ומהמתח בין תומכי העבדות למתנגדיה, המפלגה הוויגית הפסיקה להתקיים לאחר בחירות אלו. הוויגים הדרומיים הצטרפו למפלגה הדמוקרטית, והוויגים הצפוניים היו ממקימי המפלגה הרפובליקנית ב-1854.

כמה וויגים החליטו לתמוך בבחירות הבאות במפלגת "שאינם יודעים דבר". בנוסף, מפלגת הארץ החופשית התפרקה לאחר הבחירות ורוב חבריה הצטרפו לרפובליקנים.

מפלגת זכויות הדרום התפרקה גם היא לאחר הבחירות, ומשכה רק 5% מהקולות באלבמה, וכמה מאות בג'ורג'יה. היא הצליחה להכניס כמה מועמדים לקונגרס ב-1853, אבל הם הצטרפו מהר למפלגה הדמוקרטית.

המועמד לנשיאות	מפלגה	מדינה	כמות האלקטורים	שותפו	מדינת שותפו	כמות האלקטורים של שותפו
פרנקלין פירס	דמוקרטית	ניו המפשייר	254	ויליאם רופוס קינג	אלבמה	254
וינפילד סקוט	וויגית	ניו ג'רזי	42	וויליאם גראהם	דרום קרוליינה	42
ג'ון הייל	הארץ החופשית	ניו המפשייר	0	ג'ורג' ג'וליאן	אינדיאנה	0
דניאל ובסטר	האיחוד	מסצ'וסטס	0	צ'ארלס ג'נקינס	ג'ורג'יה	0
ג'ורג' טרופ	זכויות הדרום	ג'ורג'יה	0	ג'ון קוויטמן	מיסיסיפי	0

בחירת האלקטורים לפי מדינות

אופן בחירת האלקטורים	המדינות שבהן התקיים
האלקטורים ממונים על ידי בית המחוקקים של המדינה	דרום קרולינה
כל אלקטור נבחר בבחירות כלליות במדינה	כל שאר המדינות

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1852 בוויקישיתוף

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24965883הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1852