ג'יימס גרפילד
 | |
| ג'יימס גרפילד | |
| לידה |
19 בנובמבר 1831 מורלנד הילס, אוהיו |
|---|---|
| פטירה |
19 בספטמבר 1881 (בגיל 49) אלבורן, ניו ג'רזי |
| מדינה |
 ארצות הברית |
| מקום קבורה | קליבלנד, אוהיו |
| מפלגה | המפלגה הרפובליקנית |
| בת זוג | לוקרישיה גרפילד |
ג'יימס אברם גרפילד (באנגלית: James Abram Garfield; 19 בנובמבר 1831 - 19 בספטמבר 1881) היה נשיאה ה-20 של ארצות הברית, החל מ-4 במרץ 1881 ועד הירצחו מאוחר יותר באותה השנה (הנשיא האמריקאי השני שנרצח במהלך כהונה). גרפילד שירת בבית הנבחרים ונבחר לסנאט לפני מועמדותו לנשיאות, וסירב לשרת בסנאט לאחר שקיבל את המועמדות. הוא חבר בית הנבחרים היחיד שנבחר לנשיאות בעת כהונתו.
גרפילד גדל אצל אמו האלמנה בתנאים צנועים בחווה באוהיו. הוא עבד בכמה עבודות, כולל השטת ארבה בנעוריו. בגיל שבע עשרה החל ללמוד בכמה בתי ספר באוהיו, ולאחר מכן בויליאמס קולג', בו סיים את לימודיו ב-1856. כעבור שנה, נכנס לפוליטיקה במסגרת המפלגה הרפובליקנית. הוא נישא ללוקרישיה רודולף ב-1858, ושירת בסנאט של אוהיו בין 1859 ל-1861. גרפילד התנגד לפרישת הדרום מארצות הברית, שירת כמייג'ור גנרל בצבא האיחוד במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, ולחם בקרב שילה. הוא נבחר לקונגרס ב-1862 מטעם אוהיו. במהלך שירותו בבית הנבחרים, תמך בתקן הזהב וזכה למוניטין של נואם מוכשר. גרפילד הסכים בהתחלה עם הרפובליקנים הקיצוניים בסנאט בנוגע לשיקום הדרום, אולם לאחר מכן אימץ קו מתון בכל הנוגע לשמירת זכויות האזרח לעבדים המשוחררים.
גרפילד, שכבר נבחר לתפקיד סנאטור, ניהל את מסע הבחירות של מזכיר המדינה ג'ון שרמן ב-1880 ונאם לטובתו. כששרמן ויריביו - יוליסס סימפסון גרנט וג'יימס בליין - לא הצליחו לזכות במועמדות, בחרו הצירים בגרפילד כמועמד פשרה בסיבוב השלושים ושישה. בבחירות באותה השנה, ניהל גרפילד מערכת בחירות ממרפסת ביתו, וניצח ברוב דחוק את וינפילד סקוט הנקוק, המועמד מטעם המפלגה הדמוקרטית.
בתור נשיא, החזיר גרפילד את סמכויות הנשיא בנוגע למינויים, חיזק את הצי האמריקני, ולחם בשחיתות במשרד הדואר, על אף כהונתו הקצרה. גרפילד מינה דיפלומטים ושופטים. הוא חיזק את כוחו כנשיא והתנגד למינויים פוליטיים, בעיקר לאלו שהוצעו בידי הסנאטור החזק בניו יורק, רוסקו קונקלינג. גרפילד פעל למען תיעוש החקלאות, הרחבת החינוך, וזכויות האזרח. הוא תמך ברפורמה בשירות הציבורי, שעברה בקונגרס בתקופת יורשו, צ'סטר ארתור. הוא מת לאחר 200 ימים בתפקיד, כשאת רובם בילה בין חיים למוות לאחר ההתנקשות בו. גרפילד זכור יותר בגלל ההתנקשות בו ולא בגלל תקופת נשיאותו, והיסטוריונים נמנעים לעיתים קרובות מלדרג אותו כנשיא בגלל תקופת כהונתו הקצרה.
ילדות
ג'יימס גרפילד נולד כבן הצעיר מבין חמישה ילדים ב-19 בנובמבר 1831, בבקתת עץ באוהיו. כמו רבים שהתיישבו באזור, אבותיו היו מניו אינגלנד. אביו אברם נולד בוורשסטר, ניו יורק, והגיע אל אוהיו כדי להתחתן עם חברתו מימי בית הספר. לאחר שגילה שהיא נשואה, הוא התחתן עם אחותה אלייזה, שנולדה בניו המפשייר. ג'יימס נקרא על שם אח גדול שמת בילדותו.
בסוף 1833, מת אברם גרפילד, ובנו גדל בעוני. ג'יימס היה הילד האהוב על אמו והם נשארו קרובים במשך שארית חייהם. אלייזה גרפילד נישאה מחדש ב-1842, אבל עזבה את בעלה השני במה שנחשב לגירושין שערורייתיים.
כשהוא עני ויתום מאב, היה גרפילד מושא ללעג מצד נערים בני גילו, ונותר רגיש לעלבונות כל ימי חייו. הוא עסק בקריאה מרובה. ב-1847, בגיל שש עשרה בלבד, עזב את ביתו. גרפילד לא מצא עבודה כספן והחליט לעבוד כמשיט ארבה.
לאחר שישה שבועות, חלה ונאלץ לחזור הביתה. הוא הבטיח לאמו ללמוד בבית ספר במשך שנה. ב-1848 החל ללמוד.
חינוכו, נישואיו וראשית הקריירה
גרפילד למד בבית הספר העירוני בין 1848 ל-1850. הוא הצטיין כתלמיד והתעניין בעיקר בשפות ובתורת הנאום. הוא החל להצטיין כנואם. גרפילד עבד כעוזר של נגר וכמורה כדי לממן את לימודיו. גרפילד נכח בכנסייה כדי לשמח את אמו, ובשנות התבגרותו חווה התעוררות דתית, והפך לנוצרי אדוק.
לאחר עזיבת בית הספר העירוני, עבד גרפילד במשך שנה בעבודות מזדמנות ובהוראה. גרפילד החליט ללכת למכללה. בין השנים 1851 ו-1854 למד ב"מכון העתודה האקלקטי המערבי" (שלימים נקרא "קולג' חירם") בחירם שבאוהיו, בית ספר של כמרים. גרפילד התעניין בלימודי יוונית ובלטינית לאחר מכן עבד כשרת במקום ולאחר מכן הפך למורה במוסד. גם לוקרישיה נרשמה למוסד, וגרפילד לימד אותה יוונית. הוא גם היה מטיף והרוויח דולר אחד מזהב על כל דרשה שנשא. ב-1854, סיים את לימודיו והפך למורה במשרה מלאה. לאחר מכן עבר ללמוד בויליאמס קולג' בויליאמסטאון, מסצ'וסטס. במהלך לימודיו לימד את אמנות החיבור לתלמידים, משרה שבה עסק לפניו צ'סטר ארתור.
גרפילד סיים את לימודיו באוגוסט 1856 בהצטיינות.
כשחזר לאוהיו, הוא נחשב לבולט במיוחד בזכות התואר שהשיג. ב-1856 שב ללמד כמורה לשפות קלאסיות במכון האקלקטי, וכעבור שנה התמנה למנהל המכון, תפקיד בו שימש עד שנת 1860. הוא לא חשב שהתפקיד ממצה את הפוטנציאל שלו. בעקבות ההתנגדות הקשה לעבדות שחווה במסצ'וסטס, החל לשקול לעסוק בפוליטיקה. ב-11 בנובמבר 1858 נשא גרפילד לאישה את לוקרישיה רודולף. לשניים היו שמונה ילדים, חמישה מהם הגיעו לבגרות, ואחד מהם - ג'יימס רודולף גרפילד - הלך בעקבות אביו לפוליטיקה ושימש כשר הפנים של ארצות הברית בזמן נשיאותו של תיאודור רוזוולט. לאחר החתונה החל גרפילד ללמוד משפטים, והוסמך לעריכת דין ב-1861.
מנהיגי המפלגה הרפובליקנית באזור הזמינו אותו להיכנס לפוליטיקה. הוא נבחר להיות מועמדה של המפלגה למושב בסנאט המקומי, ושירת בו עד 1861. בתפקידו ניסה להעביר חוק לביצוע מדידות גאולוגיות באוהיו כדי לבחון את מקורות המינרלים של המדינה.
מלחמת האזרחים
לאחר היבחרו של אברהם לינקולן לנשיאות, הכריזו כמה מדינות דרומיות על פרישתן מהאיחוד ויצירת ממשלה חדשה, קונפדרציית המדינות של אמריקה. גרפילד קרא כמה טקסטים צבאיים כשחיכה להכרזת המלחמה, אותה החשיב למסע צלב כנגד מוסד העבדות. באפריל 1861, הפציצו המורדים את פורט סאמטר, אחד מהמוצבים הפדרליים האחרונים בדרום, וכך פרצה מלחמת האזרחים האמריקנית. למרות שלא היה לו ניסיון צבאי, ידע גרפילד שעליו להתנדב לצבא האיחוד.
לבקשת המושל, ויתר גרפילד על גיוסו לצבא כדי להישאר במועצה המחוקקת, ועזר לגייס ולצייד מתנדבים באוהיו. לאחר פיזור המועצה, נאם גרפילד סדרת נאומים בצפון מזרח המדינה לעידוד הגיוס. לאחר טיול לאילינוי לצורך רכישת נשק, חזר לאוהיו, ובאוגוסט 1861, מונה כמפקד גדוד המתנדבים הרגלי ה-42 של אוהיו, בדרגת קולונל (אלוף משנה). הגדוד היה קיים רק על הנייר, ולכן היה על גרפילד להשיג מתנדבים. הוא גייס שכנים ותלמידים לשעבר במהירות, ועזר לאימון הגדוד. בדצמבר, הוטל על גרפילד להביא את הגדוד שלו לקנטקי ולהצטרך לארמיית אוהיו, תחת פיקודו של הבריגדיר גנרל דון קרלוס ביואל.
פקודתו של ביואל
ביואל הטיל על גרפילד את משימת גירוש כוחות הדרום מזרחה מקנטקי בנובמבר 1861. תחת פיקודו של גרפילד הועמדה לצורך מבצע זה הבריגדה ה-18, ובדצמבר אותה שנה הוא יצא מקטלסבורג, קנטקי, כשלצידו רגימנטים הרגלים ה-40 וה-42 של אוהיו, ה-14 וה-22 של קנטקי, חיל הפרשים השני של מערב וירג'יניה ויחידת הפרשים של מקלפלין. הכוחות נתקלו בכוחות הדרום ליד פיינטסוויל, קנטקי ב-6 בינואר 1862, שהיו תחת פיקודו של בריגדיר גנרל המפרי מרשל. כוחותיו של גרפילד אילצו את כוחות הדרום לסגת עד למרחק של שני מייל מפרסטונבורג, קנטקי, על הדרך המוביל לוירג'יניה. גרפילד תקף שוב ב-9 בינואר, ושוב הביא לנסיגת הדרומיים בתום יום הקרב, אך הפעם בחר שלא לרדוף אחריהם, והעדיף לשוב עם כוחותיו לפרסטונבורג כדי לחדש את האספקה.
ניצחון זה הביא לקידומו של גרפילד לדרגת בריגדיר גנרל ב-11 בינואר, בגיל שלושים. לאחר נסיגת מרשל, פיקד גרפילד על כוח האיחוד היחידי במזרח קנטקי, והודיע על חנינה לכל אדם שינטוש את צבא הקונפדרצייה ויחזור לביתו בנאמנות לאיחוד. לאחר מאבק קטן, הצליח גרפילד לטהר את האזור ממורדים ולגרום להם לסגת לוירג'יניה.
גרפילד פיקד על הבריגדה העשרים של ארמיית אוהיו, וב-1862 הצטרף אל מייג'ור גנרל יוליסס סימפסון גרנט וכוחותיו, כשהתקדמו בקורנית', מיסיסיפי. לפני שהגיע לשם, תקפו כוחות הקונפדרצייה את צבאו של גרנט בהפתעה, והבריחו אותם. חייליו של גרפילד התקדמו במהירות והגיעו לעזור לגרנט למחרת היום, כדי לגרום למורדים לברוח. המקרה, שנודע כקרב שילה, היה הקרב הקטלני ביותר במלחמה באותה התקופה. גרפילד נחשף לאש אבל לא נפצע. לאחר מכן התקדם הצבא אל קורינת', כשהקונפדרצייה נסוגה.
באותו הקיץ סבל גרפילד מצהבת וירד במשקלו. הוא נאלץ לחזור אל ביתו ואשתו החזירה אותו לקו הבריאות. כשהיה בביתו, חבריו פעלו כדי לנסות לעזור לו להיבחר לקונגרס מטעם הרפובליקנים, למרות שגרפילד סירב לעסוק בנושא. הוא חזר לצבא בסתיו והלך לוושינגטון כדי לחכות למשימה הבאה שלו. באותה התקופה נפוצו שמועות על רומן מחוץ לנישואין שכמעט הרס את נישואיו. גרפילד הצטרף לוועדה שבחנה את התנהלותו של פיץ ג'ון פורטר. הוא השתכנע באשמתו של פורטר והצביע יחד עם הגנרלים האחרים להרשיע אותו. המשפט נמשך בין נובמבר 1862 לינואר 1863, ובסופו, מונה גרפילד לראש המטה של ויליאם ס. רוסקרנס, מפקד צבא קמברלנד.
ראש המטה של רוסקרנס
משרת ראש המטה בדרך כלל הייתה זוטרה, אולם גרפילד השפיע מאד על רוסקרנס, והשיג סמכויות נרחבות יותר מתיאום פקודות. הוא אף פיקד על הצבא של רוסקרנס. רוסקרנס אהב שיחות, וגרפילד המלומד היה בדיוק האדם המתאים לכך. השניים הפכו לקרובים מאוד, ודיברו בעיקר על דת. גרפילד ורוסקרנס תכננו כיצד לרדוף וללכוד את הגנרל ברקסטו בראג. בראג נסוג אל צ'אטאנוגה והיה צורך בעוד חיילים כדי להכניע אותו. גרפילד העדיף לתקוף מיד.
בקרב עצמו, בין ה-19 וה-20 בספטמבר 1863, בלבול בנוגע לפקודותיו של רוסקרנס גרם לרווחים בשורות ולמחשבה שהאגף הימני אבד. רוסקרנס היה בטוח שהקרב אבוד וחזר להגן על צ'אטאנוגה. גרפילד האמין שהצבא שרד והצליח למצוא אותו. הצבא הוקף בידי צבאו של בראג, וגרפילד שלח מברק למזכיר המלחמה אדווין סטנטון, שדרשה תגבורת. לינקולן שלח עוד 20,000 חיילים בתוך תשעה ימים. בינתיים קודם גרנט למפקד צבאות המערב, והחליף את רוזקרנס בגנרל אחר. גרפילד קודם לדרגת מייג'ור גנרל אולם נאלץ להתפטר אחרי שנבחר לבית הנבחרים.
קריירה בקונגרס
בחירות 1862 ומלחמת האזרחים
.jpg)
כששירת בצבא בתחילת 1862, ניסו חבריו של גרפילד לשכנע אותו לרוץ לקונגרס מטעם מחוזו, שהיה רפובליקני מובהק. הוא דאג שהוא לא יקבל מינוי טוב בצבא, ולכן ידע שריצה לקונגרס תשפר את מעמדו הפוליטי. העובדה שהקונגרס יתכנס רק בדצמבר 1863 (עד לאשרור התיקון העשרים לחוקה ב-1933, הקונגרס התכנס בדצמבר) היה מאפשר לו להמשיך לשרת בצבא. הוא סירב לנהל את מסע הבחירות, והשאיר ליועציו הפוליטיים את הזירה. הוא נבחר להיות המועמד הרפובליקני בספטמבר 1862, ובאוקטובר נבחר לקונגרס.
מעט לאחר מכן, נאלץ גרפילד להתייצב בפני מזכיר המלחמה סטנטון ולשוחח על עתידו הצבאי. גרפילד נפגש עם מזכיר האוצר סלמון צ'ייס שהתחבר איתו. שניהם הסכימו פוליטית למדיניות של האגף הרדיקלי במפלגה. כשנכנס לקונגרס בדצמבר 1863, כעס גרפילד על לינקולן שהקל על הדרום. הרדיקלים, בהובלת תדיאוס סטיבנס, רצו להחרים אדמות של מורדים, ולינקולן איים להטיל וטו על חוקים כאלו. גרפילד תמך בחקיקה כזאת, וברומזו אל המהפכה המהוללת באנגליה, רמז שלינקולן יסולק מתפקידו בגלל דחיית החוקים. גרפילד תמך בהצהרת האמנציפציה של לינקולן, אולם טען שהיה זה מקרה מוזר בהיסטוריה העולמית כש"עורך דין סוג ב' מאילינוי" היה זה שניסח את המילים ההיסטוריות.
גרפילד תמך בביטול העבדות, והאמין שמנהיגי המרד ויתרו על זכויותיהם החוקתיות. הוא תמך בהחרמת מטעים דרומיים ואף בהגליה ובהוצאה להורג של מנהיגי המרד כדי להבטיח את השמדת העבדות. גרפילד הרגיש שלקונגרס הייתה הסמכות להכריז איזו חקיקה הכרחית כדי להבטיח את הצדק לכל הנאמנים לאיחוד, ללא קשר לצבעם. גרפילד החל לתמוך בלינקולן יותר כשזה יצא נגד העבדות. בתחילת כהונתו, חלק על מפלגתו בכמה נושאים. הוא התנגד למענקים לצורך גיוס צבאי, כיוון שהיו עשירים שהשתמשו בכספם כדי להתחמק מגיוס. גרפילד, בתמיכת לינקולן, הצליח להעביר חוק חדש שהרחיב את הגיוס. לינקולן לא חשש מהשפעת הגיוס על סיכוייו להיבחר לכהונה שנייה: הוא האמין שיוכל לנצח במלחמה לפני תום כהונתו הראשונה.
בהשפעת צ'ייס, תמך גרפילד בהצמדת הדולר לתקן הזהב והתנגד לשטרות מנייר. הוא התנגד, אולם הבין את הצורך, בחוק שהשעה את התשלומים בזהב ובכסף במלחמת האזרחים. הוא תמך בחוק שהרחיב את סמכות הקונגרס בנושא שיקום הדרום, שעליו הטיל לינקולן וטו.
גרפילד התנגד להיבחרו מחדש של לינקולן, אולם אף מועמד אחר לא הצליח להתחרות מולו. גרפילד העדיף לתמוך בלינקולן על פני מועמד אחר. הוא ביקש שרוסקרנס יבחר לסגנו של לינקולן, אולם במקומו נבחר המושל הצבאי של טנסי, אנדרו ג'ונסון. לינקולן וגרפילד נבחרו מחדש. צ'ייס עזב את הקבינט ומונה לתפקיד נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, והחל להתרחק מגרפילד.
גרפילד עסק בעריכת דין ב-1865 כדי לשפר את מצבו הכלכלי. הוא שהה בוול סטריט ביום בו נרצח לינקולן, ונאם נאום שבו טען שאלקים עדיין שולט בעולם, ושהממשלה עודנה חיה. לאחר מותו של לינקולן שיבח יותר את לינקולן, וטען שהיה אחד מהשליטים הנבונים במדינה.
השיקום
גרפילד תמך בזכות הצבעה לשחורים כמו שתמך בביטול העבדות, למרות שהודה שסלד מהרעיון שהשחורים יהיו שווי ערך פוליטית ללבנים, והעובדה שתמך, כלינקולן, ביישוב השחורים באפריקה. הנשיא החדש ג'ונסון דרש שיקום מהיר לדרום במהלך החודשים עד לכינוס הקונגרס בדצמבר 1865. גרפילד תמך במדיניות הזאת כניסוי. ג'ונסון, שהיה חברו, רצה את תמיכתו של גרפילד, וגרפילד הניח שחילוקי הדעות בין הנשיא החדש לקונגרס אינם גדולים מדי. הקונגרס התכנס מחדש בדצמבר (לכעסו של ג'ונסון, ללא נציגים ממדינות הדרום) ביקש גרפילד תמיכה משאר חבריו, למרות שחשש שג'ונסון, הדמוקרט לשעבר, יאחד כוחות עם הדמוקרטים וישיג שליטה פוליטית אם יצטרף אליהם מחדש. גרפילד חזה משבר עוד לפני פברואר 1866, כשג'ונסון הטיל וטו על חוק לחידוש לשכת העבדים המשוחררים שנועדה לעזור לעבדים המשוחררים. באפריל, טען גרפילד שג'ונסון היה "מטורף או שיכור מאופיום".
העימות בין רשויות השלטון היה חשוב בבחירות לבית הנבחרים ב-1866, וג'ונסון ניסה לקדם את מועמדיו בעוד שגרפילד נאלץ להתמודד עם התנגדות מתוך המפלגה המקומית. הדרום עדיין לא יכול היה להצביע והצפון עדיין תמך ברפובליקנים, שהשיגו רוב של שני שלישים בקונגרס. גרפילד הצליח להתגבר על האתגרים במחוז שלו ונבחר מחדש בקלות.
גרפילד התנגד בתחילה להדחת ג'ונסון כשהקונגרס התכנס שוב בדצמבר 1866. אולם הוא כן תמך בחקיקה שתגביל את כוחותיו של ג'ונסון, כמו חוק הקביעות במשרד, שהגביל את ג'ונסון בפיטורי עובדים. גרפילד ייצג נאשם בבית המשפט באפריל 1868 ולכן לא יכול היה להצביע כשבית הנבחרים העמיד את ג'ונסון לדין, אולם נאם בתמיכה בתדיאוס סטיבנס ובמתנגדי ג'ונסון. כשג'ונסון זוכה בסנאט, גרפילד נדהם, והאשים את תוצאת המשפט בניהולו של נשיא בית המשפט העליון צ'ייס.
כשיוליסס סימפסון גרנט נבחר במקום ג'ונסון ב-1869, החליט גרפילד לנטוש את הרדיקלים (סטיבנס, מנהיגם, מת ב-1868). הוא תמך בתיקון ה-15 לחוקת ארצות הברית ב-1870, ותמך בצירופה של ג'ורג'יה מחדש אל האיחוד. ב-1871 התנגד לחוק הקו קלוקס קלאן, בטענה שאמנם לא אהב את "הטרוריסטים הללו", אולם דאג בנוגע לכך שהחוק הסמיך את הנשיא להשעות את פקודת הביאס קורפוס.
מכסי מגן וכסף
במהלך הקריירה שלו, תמך גרפילד בתקן הזהב והתנגד להעלאת כמות הכסף בעזרת כסף מנייר, ולאחר מכן בעזרת הטבעה בלתי מוגבלת של מטבעות כסף. ב-1865, מונה לחבר בוועדת המסים, והתמקד בנושאים כלכליים. הוא המשיך להתנגד לשטרות מנייר, וטען שכל מפלגה שתתמוך בהם תגרום לאסון נוראי. ב-1868 נאם במשך שעתיים בבית הנבחרים ותמך בחידוש הדרגתי של תשלום על כסף ועל זהב.
מכסי המגן הועלו לרמה גבוהה במלחמת האזרחים. לאחר מכן, תמך גרפילד במעבר לסחר חופשי, למרות שהרפובליקנים תמכו במכסי מגן גבוהים למען התעשייה האמריקנית. העימות עם מפלגתו גרם לכך שגרפילד הודח מוועדת המסים ב-1867, ולמרות הרוב הרפובליקני בקונגרס עד ל-1875, הוא עצמו לא היה בוועדה באותה התקופה. הוא אמנם מונה ליושב ראש וועדת ההקצבות, אולם תמיד רצה להנהיג את וועדת המסים. אחת מהסיבות שהוצא מהוועדה הייתה ההתנגדות של העורך הרפובליקני המשפיע, הוראס גרילי.
בספטמבר 1870, הוביל גרפילד, שהיה אז יושב ראש וועדת הבנקים, חקירה על הבהלה לזהב של 1869. הוועדה חקרה את השחיתות, אולם לא מצאה עבירות משמעותיות. גרפילד האשים את קיום השטרות במימון ספקולציה שהובילה לשערורייה.
גרפילד לא התלהב מהיבחרו מחדש של גרנט ב-1872, עד שהוראס גרילי, המועמד הדמוקרטי והרפובליקני-ליברלי, הפך לחלופה היחידה. גרפילד טען ש"גרנט לא כשיר להיות מועמד וגרילי לא כשיר להיבחר". גרנט וגרפילד נבחרו מחדש בקלות.
סקנדל קרדיט מובילייה, חוק משיכת השכר
סקנדל קרדיט מובילייה כלל שחיתות במימון מסילת יוניון פסיפיק שהושלמה ב-1869. מנהלי יוניון פסיפיק השתלטו על תאגיד קרדיט מובילייה בחשאי ואפשרו לו להקים את מסילת הרכבת. ההוצאות המנופחות שנרשמו בידי הארגון שולמו בעזרת כסף ממשלתי, ולארגון הותר לקנות ביטחונות ביוניון פסיפיק מתחת לערך השוק. קרדיט מובילייה השיגה רווחים גדולים וחילקה משכורות גבוהות. ההוצאות הגדולות הובילו להקצבה נוספת של הקונגרס. בנוסף, חבר קונגרס אחד היה ממנהלי קרדיט מובילייה, והציע לחבריו הזדמנות לקנות מניות.
הסיפור דלף ביולי 1872, במהלך מסע הבחירות. חלק מהנאשמים היו סגן הנשיא (ויושב ראש בית הנבחרים לשעבר) סקיילר קולפקס, סגנו החדש של גרנט, הסנאטור ממסצ'וסטס הנרי וילסון, יושב ראש בית הנבחרים ג'יימס בליין ממיין, וגרפילד. גרילי לא הצליח לנצל את השערורייה במסע הבחירות שלו. לאחר הבחירות, הקונגרס התכנס שוב, ובליין, שרצה לטהר את שמו, דרש חקירה. הראיות זיכו אותו. גרפילד טען ב-1872 שהוצעה לו מניה, אולם הוא סירב לה. גם מנהל החברה תמך בגרסתו של גרפילד, אולם טען שגרפילד הסכים לבסוף לקחת מניה באשראי, ושקיבל תשלום עליה בזכות הדיבידנדים של החברה. הסכסוך היה לגבי שלוש מאות דולר, שגרפילד טען שהיו הלוואה שהחזיר ולא דיבידנד.
אלו שכתבו על גרפילד לא ניסו לקשור אותו לשערורייה, וטענו שלא היה מושחת, אולם שכן קיבל דיבידנד מהחברה, ולא אמר את כל האמת. בעקבות המקרה עלו דרישות לפטר את גרפילד מוועדות כלכליות.
נושא נוסף שגרם לגרפילד צרות בניסיונו להיבחר מחדש ב-1874, היה "חוק משיכת השכר" ב-1873 שהעלה את שכר חברי הקונגרס בחמישים אחוז, וגם על שירותם מאז 1871. גרפילד היה אחראי להעברת החוק, ולבסוף העלאת המשכורת הייתה גבוהה יותר, למרות התנגדותו של גרפילד. כמעט חצי מחברי בית הנבחרים כבר ידעו שלא יבחרו לעוד כהונה ותמכו בחוק, אולם הציבור כעס על כך, ועל גרפילד, למרות שסירב לקבל את התוספת. הרפובליקנים איבדו שליטה על בית הנבחרים בפעם הראשונה מאז מלחמת האזרחים, וגרפילד זכה רק ל-57% מקולות הבוחרים (בדרך כלל השיג פי שניים או שלושה מיריביו הדמוקרטים).
מנהיג המיעוט, ממשל הייז
לאחר שהדמוקרטים השתלטו על בית הנבחרים ב-1875, גרפילד נאלץ לעזוב את וועדת ההקצבות. הדמוקרטים מינו את גרפילד כחבר רפובליקני בוועדת המסים. רוב יריביו הובסו בבחירות של 1874, ובליין נבחר לסנאט, ולכן גרפילד הפך למנהיג המפלגה בבית הנבחרים ולאדם שכנראה יהפוך ליושב ראש הבית אם המפלגה תשיג שוב רוב.
בבחירות של 1876, תמך גרפילד בבליין, וניסה לתמוך בו בוועדה הרפובליקנית. כשהתברר לאחר שישה סיבובים שבליין לא ייבחר, בחרה הוועדה במושל אוהיו, רתרפורד הייז. למרות שגרפילד תמך בבליין, הוא שמר על יחסים טובים עם הייז ותמך בו. גרפילד קיווה לפרוש מפוליטיקה לאחר סיום כהונתו ולעסוק בעריכת דין, אולם למען מפלגתו, נבחר מחדש בקלות באוקטובר. למרות זאת, בנו הצעיר מת משעלת מעט לאחר מכן.
כשנראה היה שהייז הפסיד בבחירות חודש לאחר מכן לסמואל טילדן, פעלו הרפובליקנים להפיכת התוצאות במדינות דרומיות ששלטו בהן: קרוליינה הדרומית, לואיזיאנה ופלורידה. ניצחון של הייז בכל השלוש יאפשר לו לנצח בהפרש של אלקטור אחד. גרנט ביקש מגרפילד לשמש כ"משקיף נייטרלי" בלואיזיאנה. המשקיפים המליצו שהייז ינצח במדינה - גרפילד עצמו פסל קולות שלמים של טילדן. המושלים הרפובליקנים אימתו את ניצחונו של הייז, לכעסם של הדמוקרטים, שהמועצות המחוקקות שלהם פרסמו תוצאות שונות, ואיימו למנוע את ספירת האלקטורים. הקונגרס העביר חוק להקמת וועדה שתכריע מי מנצח. למרות שהתנגד לוועדה, בטענה שעל הקונגרס לספור את הקולות, מונה גרפילד אליה לקול מחאות הדמוקרטים שטענו שהיה מפלגתי מדי. הייז זכה לתמיכת שמונה חברי וועדה לעומת שבעה לטילדן. כחלק מעסקה עם הדמוקרטים, קיבל הייז את הנשיאות בתמורה להסגת הצבא מהדרום, וסיום תקופת השיקום.
למרות שהיה ברור שגרפילד יוכל להיבחר לסנאט לאחר התפטרותו של ג'ון שרמן כדי לכהן בתפקיד מזכיר האוצר, רצה הייז שגרפילד יעזור לו להגן על עצמו מפני הקונגרס. גרפילד, המחוקק הראשי של הנשיא, זכה לכבוד בזכות תפקידו. גרפילד פסק נגד חוק שדרש רכישת כמות גדולה של כסף בידי הממשלה והפיכתו למטבעות, והייז הטיל עליו וטו, שבוטל מאוחר יותר.
גרפילד רכש בית באוהיו באותה התקופה, ממנו ניהל את מסע הבחירות שלו. הייז רצה שגרפילד ינסה להתמודד לתפקיד המושל ב-1879, כחלק מתוכנית להביא אותו לבית הלבן. גרפילד העדיף להיבחר לסנאט, ועזר לרפובליקנים לנצח בבחירות לאסיפה הכללית של אוהיו. ג'ון שרמן, שרצה להיות נשיא, תמך בגרפילד, והוא נבחר לסנאט בינואר 1880, והיה אמור להתחיל לכהן ב-4 במרץ 1881.
קריירה משפטית ושאר פעילויות
גרפילד היה אחד משלושה עורכי דין שהגנו על צפוניים שתמכו בקונפדרצייה. בית משפט צבאי שפט את הצפוניים למוות, אולם גרפילד טען שעליהם להישפט בפני בית משפט אזרחי. הצלחתו במשפט אפשרה לו להתפרסם כעורך דין מוצלח.
במהלך כהונתו הראשונה של גרנט, כשהרגיש לא מסופק מהשירות הציבורי, ניסה לעסוק בעריכת דין, אולם שיתוף פעולה עם עורך דין אחר לא עלה יפה. לאחר מותו של צ'ייס ב-1873, לא הצליח גרפילד לפעול למינויו של נח סוויין לתפקיד נשיא בית המשפט העליון.
גרפילד חשב שמתן קרקעות לאיגודי הרכבת היה לא צודק. הוא התנגד לתאגידים מונופוליסטיים וגם לאיגודי עובדים. הוא תמך בהקמת השירות הציבורי של ארצות הברית שיפשט את הליך קבלת מועמדים לתפקיד ממשלתי. בנוסף הוא רצה לבטל את המערכת שבה עובדי ממשלה, בתמורה לתפקידם, נאלצו להעניק חלק ממשכורתם כתרומה פוליטית.
ב-1876, גילה גרפילד כשרון מתמטי כשפיתח הוכחה בטרפז למשפט פיתגורס.
הבחירות של שנת 1880
המועמדות הרפובליקנית
גרפילד נבחר לסנאט בתמיכתו של ג'ון שרמן, ונכנס לשנת הבחירות כתומך של שרמן בתור המועמד של המפלגה הרפובליקנית. לעומת זאת, אחרים סברו שגרפילד היה המועמד העדיף. גרפילד סירב לקבל את המועמדות, אולם שרמן התחיל לחשוד בכוונותיו של סגנו. המועמדים המובילים פרט לשרמן היו יוליסס סימפסון גרנט וג'יימס בליין.
הסנאטור רוסקו קונקלינג מניו יורק, שהיה מנהיג "סיעת האיתנים" (תומכי גרנט), הציע בתחילת הועידה שהצירים יתחייבו לתמוך במועמד בבחירות. הצירים ממערב וירג'יניה סירבו לכך וקונקלינג ניסה לגרש אותם. גרפילד יצא להגנתם ונאם בזכותם. הקהל פנה כנגד קונקלינג שויתר על הניסיון. תומכי גרפילד התחזקו, והבינו שגרפילד הוא המועמד היחיד שיהיה מקובל על רוב הצירים.
לאחר נאומים לטובת מועמדים אחרים, נאם גרפילד בשם שרמן והציע את מועמדותו. הצירים עצמם לא רצו לתמוך בשרמן, וגרנט הוביל עם 304 קולות ואחריו בליין עם 284, כששרמן רק במקום השלישי עם 93 קולות בלבד. גרנט ובליין לא הצליחו להשיג את 379 הקולות הדרושים. לבסוף, הוחלט שמתנגדי גרנט יתמכו דווקא בגרפילד, שהשיג 50 קולות בסיבוב ה-35. גרפילד טען שהוא לא מתכוון לבגוד בשרמן, אולם המשלחת מאוהיו תמכה בו. בסיבוב הבא, תומכי שרמן ובליין תמכו בגרפילד, והוא השיג 399 קולות ואת המועמדות. תומכי גרנט נשארו נאמנים כלפיו והתנגדו לגרפילד. כדי לפייס אותם, גובה המכס לשעבר מניו יורק, צ'סטר ארתור, נבחר להיות סגנו של גרפילד.
מסע הבחירות
ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1880
למרות ניסיונות הפיוס המפלגתיים, המתיחות במפלגה נשארה גם במהלך הבחירות, וגרפילד נפגש עם מנהיגי המפלגה בניו יורק. הוא שכנע אותם להתאחד מאחוריו, חזר אל אחוזתו שבמנטור והשאיר את מסע הבחירות לפעילים, כנהוג באותה התקופה. הדמוקרטים תמכו במייג'ור גנרל וינפילד סקוט הנקוק מפנסילבניה. הנקוק והדמוקרטים ציפו לנצח בדרום, והצפון נחשב להימור בטוח עבור הרפובליקנים. לכן רוב מסע הבחירות התמקד במדינות המתנדנדות, כמו ניו יורק ואינדיאנה.
לא היו הבדלים רבים בין הדמוקרטים והרפובליקנים, והרפובליקנים שוב ניסו לקשור את הדמוקרטים למלחמת האזרחים, ושאם הדמוקרטים ינצחו הם לא יכבדו את החיילים וישלמו לחיילי קונפדרצייה. חמש עשרה שנים עברו מאז המלחמה, ושתי המפלגות העמידו לבחירה גנרלים מהצפון, כך שהאסטרטגיה לא עבדה. הרפובליקנים עברו להדגשת נושא מכסי המגן. המצע הדמוקרטי דרש "מכסים רק לשם הכנסה", והרפובליקנים טענו בפני הפועלים בצפון שהנקוק יפחית את מכסי המגן, ויפגע בעבודות שלהם. הנקוק ניסה להיות מתון בנוגע לכך וטען שמכס המגן הוא עניין מקומי. הצפון התאחד מאחורי גרפילד, שבהפרש צמוד של פחות מ-2,000 קולות מתוך 9 מיליון, ניצח. בחבר האלקטורים, השיג 214 קולות לעומת 155.
הנשיאות
קבינט וכניסה לתפקיד
בין היבחרו וכניסתו לתפקיד, התעסק גרפילד בהרכב הקבינט שלו, כדי ליצור איזון בין הפלגים הרפובליקניים. תומכי בליין היו תומכיו הבכירים, ובליין מונה לתפקיד מזכיר המדינה של ארצות הברית ויועצו הקרוב של גרפילד. נטען שלבליין היו מרגלים בבית הלבן שעזרו לו לדעת הכל. ויליאם וינדום נבחר להיות מזכיר האוצר, ויליאם האנט למזכיר הצי, רוברט טוד לינקולן למזכיר המלחמה וסמואל קירקווד למזכיר הפנים. תומאס ג'יימס מניו יורק היה מזכיר הדואר. גרפילד מינה את ויין מק'ויג לתפקיד התובע הכללי של ארצות הברית. בליין ניסה למנות במקום מק'ויג את יריבו, ויליאם צ'נדלר, אולם הסנאט דחה זאת.
גרפילד הושבע לנשיא ב-4 במרץ 1881. נאומו של גרפילד עם כניסתו לתפקיד לא היה מלהיב כמו נאומיו הקודמים בגלל העיסוק בנושאי הקבינט. הוא הדגיש את נושא זכויות האזרח לאפרו-אמריקנים, וטען שהחופש לא יושג כל עוד הממשל ישים מכשולים בפני האזרח. לאחר מכן דיבר על תקן הזהב, שיפור החינוך והתנגדות לפוליגמיה בקרב המורמונים.
מינויו של גרפילד לתפקיד ראש רשות הדואר של ארצות הברית, תומאס ל. ג'יימס, היה יריב של קונקלינג. קונקלינג דרש שמקורביו יתמנו לתפקיד מזכיר האוצר. בתגובה, גרפילד מינה אויב של קונקלינג לתפקיד גובה המכס בניו יורק. המינוי נחשב למינוי יוקרתי במיוחד. קונקלינג ניסה להביא את ההצעה לאישור הסנאט, אולם גרפילד סירב לכך ואיים לבטל את כל המועמדים שלו לתפקידים פדרליים. קונקלינג התפטר, אולם המועצה המחוקקת של ניו יורק לא בחרה בו שוב. גרפילד הצליח לנצח במאבק מול הסנאט. לצערו של בליין, חזר גרפילד לנסות לפייס את המפלגה, ומינה כמה מחברי סיעת האיתנים לתפקידים.
רפורמות
גרפילד הנהיג את סיעת בני התערובת, שתמכה ברפורמה בשירות הציבורי שהנהיג הייז בדרום לאחר המלחמה. גרפילד האמין שמערכת המינויים הנוכחית פגעה במוסד הנשיאות. אישים שתמכו ברפורמה התאכזבו מכך שגרפילד ניסה לבצע רפורמה רק בתפקידים זוטרים, ומינה את חבריו לתפקידים בכירים, אולם תמכו בו בכל זאת.
השחיתות במשרד הדואר גם דרשה רפורמה. חקירה של הקונגרס מאפריל, 1880 חשפה שהיו במשרד גנבות של מיליוני דולרים ומכרזים מושחתים. הייז השהה את המכרזים בתגובה, וגרפילד דרש את התפטרות האחראי לכך. הוא דרש מג'יימס לבצע רפורמה מקיפה בשירות הדואר.
זכויות האזרח וחינוך
גרפילד האמין שהמפתח לשיפור מצבם של השחורים נמצא בחינוך פדרלי. במהלך תקופת השיקום, העבדים המשוחררים השיגו אזרחות וזכות הצבעה, אולם גרפילד האמין שהדרומיים הלבנים מונעים מהם את הזכויות, וחשש לגורלם. הוא הציע מערכת חינוך פדרלית. הקונגרס והציבור הלבן בצפון כבר איבד את העניין בזכויות השחורים, ולא תמך במימון פדרלי למערכת החינוך. גרפילד מינה גם שחורים לתפקידים חשובים, וגם את פרדריק דאגלס. הוא האמין שיוכל להשיג תמיכה לרפובליקנים בדרום בעזרת הגנה על האינטרסים המסחריים של הדרום. בניגוד להייז, הוא מינה מינויים פוליטיים בדרום, שהיו מקורבים לרפובליקנים.
מדיניות חוץ ורפורמה בצי
כשנכנס לתפקידו, לא היה לגרפילד ניסיון רב במדיניות חוץ, אז הוא הסתמך על בליין. בליין תמך בפרוטקציוניזם בעבר, אולם הסכים עם גרפילד על קידום הסחר החופשי במערב. הם היו בטוחים שכך יוכלו למנוע מבריטניה אחיזה באמריקה הלטינית, ובאמצעות הגברת הייצוא לחזק את השגשוג האמריקני, שיקושר כך עם הרפובליקנים. גרפילד הסמיך את בליין לכנס ועידה אמריקנית ב-1882 כדי לפתור בעיות בין מדינות אמריקה הלטינית וליצור הסכמי סחר. בנוסף ניסה ליצור הסכם שיסיים את מלחמת האוקיינוס השקט בין פרו, צ'ילה ובוליביה. בליין ניסה למנוע מפרו לוותר על טריטוריות, אולם צ'ילה התנגדה לחזרה לסטטוס קוו לאחר שכבשה את לימה ב-1881. גרפילד ניסה להרחיב את ההשפעה האמריקנית, וביקש לכרות תעלה בפנמה ללא מעורבות בריטית ולהפחית את ההשפעה הבריטית בהוואי. בנוסף, חתם על הסכמי סחר עם קוריאה ומדגסקר. גרפילד שקל לחזק את כוחה הצבאי של ארצות הברית, וביקש ממזכיר הצי שלו לחזק את הצי. התוכניות הסתיימו לאחר ההתנקשות בגרפילד. תשע מדינות ביקשו להשתתף בוועידה האמריקנית, אולם לאחר התפטרותו של בליין, ארתור, יורשו של גרפילד, ביטל אותה (באוקטובר 1883 נפתרה מלחמת האוקיינוס השקט ללא התערבות אמריקנית). ארתור נקט ברפורמות מתונות יותר בצי.
הרכב הקבינט
- נשיא - ג'יימס א. גרפילד
- סגן הנשיא - צ'סטר א. ארתור
- מזכיר המדינה - ג'יימס בליין
- שר האוצר - ויליאם וינדון
- שר המלחמה - רוברט טוד לינקולן
- התובע הכללי (שר המשפטים) - ויין מקוויי
- ראש רשות הדואר - תומאס ל. ג'יימס
- מזכיר הצי - ויליאם ה. האנט
- מזכיר הפנים - סמואל ג'. קירקווד
מינויים לבית המשפט העליון
גרפילד מינה רק שופט אחד לבית המשפט העליון של ארצות הברית, אישור מחודש למינוי של הייז מימיו האחרונים בתפקיד - תומאס סטנלי מתיוס שנכנס לתפקידו ב-1881.
ההתנקשות
ב-2 ביולי 1881 נורה גרפילד בידי צ'ארלס גיטו, עורך דין בן 40 וחבר המפלגה הרפובליקנית. ההתנקשות אירעה בשעה 9:30 בבוקר, פחות מארבעה חודשים לאחר שהושבע גרפילד לנשיאות, בעת ששהה בתחנת הרכבת של חברת "בולטימור והפוטומק" בוושינגטון, בדרכו לכנס מחזור של הקולג' בו למד, והיה מלווה במזכיר המדינה ג'יימס בליין ובשני בניו ג'יימס והארי. כשנעצר המתנקש הוא הצהיר "עשיתי את זה ואני רוצה להיעצר! ארתור הוא הנשיא עכשיו!". הצהרה זו העלתה לזמן קצר את החשד כי ארתור, שעמד בראש סיעה אופוזיציונית לגרפילד במפלגה הרפובליקנית, או תומכיו, עמדו מאחורי המעשה. למעשה, ביצע גיטו את ההתנקשות לאחר שנסיונותיו להתמנות לקונסול דיפלומטי בפריז (משרה שלא היו לו כל כישורים אליה) נכשלו, ולאור מחלת נפש ממנה סבל.כדור אחד פגע בכתפו של גרפילד ויצא דרך הגב, תוך שהוא מחמיץ עורק. הכדור השני נתקע בחזהו של גרפילד ורופאיו לא הצליחו למצוא אותו על מנת להוציאו. רופאים כיום סבורים כי הכדור נותר סמוך לריאה. בניסיון לגלות את מיקומו של הכדור פיתח אלכסנדר גרהם בל גלאי מתכות, אולם מסגרת המתכת של מיטתו של גרפילד גרמה למכשיר לתקלה. איש לא הצליח אז להסביר את התקלה, משום שמסגרות מיטות עשויות מתכת לא היו נפוצות, והקישור בין שני הגורמים לא נעשה.
גרפילד שכב במיטתו במשך מספר שבועות ומצבו החל להחמיר בשל הזיהום שהתפתח סביב הכדור, שהחליש את ליבו. 80 יום לאחר שנורה מת גרפילד מהתקף לב או ממפרצת בטחול, בעקבות הרעלת דם ודלקת סימפונות. שעת מותו הוכרזה כ-22:35, ביום שני 19 בספטמבר 1881, בדיוק חודשיים לפני יום הולדתו החמישים. במהלך גסיסתו הועבר גרפילד לעיירת החוף אלברון בניו ג'רזי, מתוך תקווה נואשת כי אוויר הים והשלווה יסייעו להחלמתו.
גרפילד נקבר במאוזוליאום בבית הקברות לייקוויו בקליבלנד, אוהיו. המצבה שעל קברו מעוטרת בתבליט מאבן טרה קוטה של הפסל קספר בוברל, ומתארת שלבים שונים בחייו. ב-1887 הוקמה אנדרטת ג'יימס גרפילד לזכרו בסמוך לגבעת הקפיטול.
משפטו של המתנקש
מרבית ההיסטוריונים והרופאים כיום סבורים כי מותו של גרפילד הוא תוצאה של רשלנות רפואית, וכי הנשיא המנוח היה יכול לשרוד את הפגיעה לו רופאיו היו מוכשרים יותר: בעת החיפוש אחר הקליע הנעלם החדירו רופאיו של גרפילד את אצבעותיהם לבית החזה שלו, ואחד מהם פגע במהלך הבדיקה בכבד שלו.
גיטו נמצא אשם ברציחתו של גרפילד, על אף שפרקליטיו ניסו לטעון להגנתו לאי שפיות. הוא התעקש כי הטיפול הרפואי הלקוי הוא שהרג את גרפילד, אך לא הצליח לשכנע את שופטיו לקבל טיעון זה כהגנה לגיטימית לחפותו. גיטו נידון למוות והוצא להורג בתלייה ב-30 ביוני 1882 בוושינגטון.
מורשתו
גרפילד נחשב לסיפור הצלחה אמריקני: ילד עני שהפך לנשיא ארצות הברית. לאחר שהיריבות בין הפלגים הרפובליקנים גוועה, גם הזיכרון של גרפילד גווע. האמריקנים חיפשו דמויות נערצות אחרות, שלא היו פוליטיקאים.
נשיאי "העידן המוזהב" נחשבו לנשיאים גרועים, שעזרו לבעלי ההון להתעשר. ביניהם היה גם גרפילד.
לעומת זאת, רבים אחרים טענו שבנשיאותו של גרפילד הייתה גלומה הבטחה שהסתיימה לאחר ההתנקשות בו. הוא חיזק את כוחו של הנשיא לעומת הסנאט.
אחת מההוכחות הרבות למשפט פיתגורס חוברה בידי גרפילד ונקראת על שמו.
טריוויה
- גרפילד היה הנשיא הראשון ששימש גם ככומר. עם היבחרו לתפקיד ויתר על הכמורה, וצוטט באומרו "אני מוותר על המשרה הרמה ביותר בארץ על מנת להתמנות לנשיא ארצות הברית".
- עד היום לא נבחר אף נשיא מלבד גרפילד ישירות לאחר כהונה בבית הנבחרים.
- גרפילד ידע לכתוב בשתי ידיו, והיה מסוגל לכתוב בידו האחת בלטינית, בזמן שכתב בידו האחרת ביוונית עתיקה.
- סיפור ההתנקשות הונצח בשני שירים - האחד "Mister Garfield" של ג'וני קאש מ-1965, והשני "Charles Giteau" של קלי הארל ותזמורת כלי המיתר של וירג'יניה.
- בשנת 1881 ישבו בבית הלבן אחד אחרי השני שלושה נשיאים: הייז, שסיים את כהונתו, גרפילד, וצ'סטר ארתור שהתמנה במקומו לאחר שזה נרצח.
קישורים חיצוניים
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על רצח הנשיא ג'יימס גרפילד, 30 ביולי 2010
| מועמדי המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ולסגנות | |
|---|---|
|