קלווין קולידג'
 | |||||||
| ג'ון קלווין קולידג', 1919 | |||||||
| לידה |
4 ביולי 1872 פלימות' נוץ' (אנ'), ורמונט | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
5 בינואר 1933 (בגיל 60) נורת'המפטון, מסצ'וסטס | ||||||
| מדינה | ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | בית הקברות פלימות' נוץ' (אנ'), ורמונט | ||||||
| השכלה |
| ||||||
| מפלגה |
 המפלגה הרפובליקנית | ||||||
| בת זוג | גרייס קולידג' | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
ג'ון קָלְוִוין קוּלִידְג' הבן (באנגלית: .John Calvin Coolidge, Jr; 4 ביולי 1872 – 5 בינואר 1933) היה נשיאה ה-30 של ארצות הברית (1923–1929). קולידג' החל דרכו הציבורית בהיותו עורך דין רפובליקני מוורמונט, ועלה לגדולה בפוליטיקה של מדינת מסצ'וסטס, לפני שנבחר למושל המדינה. תגובתו לשביתת השוטרים בבוסטון ב-1919 הובילה לעליית התמיכה והמודעות הציבורית לו, והפכה אותו למנהיג ברמה הלאומית. מעט אחר כך, הוא נבחר להיות סגן הנשיא ה-29 (1921–1923) ומונה לנשיא לאחר מותו הפתאומי של הנשיא וורן הרדינג ב-1923. קולידג' נבחר לכהונה מלאה ב-1924, ונודע כשמרן שתמך בממשלה מצומצמת, וגם בתור איש של מילים מעטות ובעל שנינות אירונית.
לאורך ימיו של קולידג' בנשיאות עלה כוחם של ארגוני הפשיעה המאורגנת בארצות הברית בעיקר הודות למסחר הבלתי-חוקי במשקאות חריפים שנאסרו על פי התיקון ה-18 לחוקת ארצות הברית, שהחל את תקופת היובש. במהלך נשיאותו עלתה ההישענות הכלכלית הבינלאומית על ארצות הברית. קולידג' ניהל מדיניות חוץ אשר פעלה בעיקרה להביא הישגים ישירים לארצות הברית ולתרום ישירות לאינטרסים אמריקאים. לפי מדיניות זאת, סירב קולידג', כקודמו, להכניס את ארצות הברית לתוך חבר הלאומים שהוקם בתמיכת ממשל וילסון. המדיניות הפרו-עסקית שפרחה במהלך כהונתו בהמשך לכהונת קודמו המשיכה בתקופת יורשו, הרברט הובר, עד לפרוץ השפל הגדול. יתרה מכך, במהלך נשיאותו ידעה ארצות הברית את הפריחה הכלכלית הגדולה ביותר אי-פעם, עם צמיחה שנתית ממוצעת של 26.1% במדד דאו ג'ונס לשוק המניות[1], הנתון הגבוהה ביותר מבין כל נשיאי ארצות הברית לדורותיהם בפער רב.
קולידג' החזיר את הביטחון במוסד הנשיאות לאחר פרשיות השחיתות בממשלו של הרדינג, ועזב את התפקיד אהוד במיוחד. בעיני רבים הוא סימן את תקוות מעמד הביניים. תקופת הפרישה שלו הייתה קצרה, והוא מת בגיל 60, בינואר 1933, פחות מחודשיים לפני שיורשו, הרברט הובר, עזב את תפקידו. אף על פי שהמוניטין שלו השתקם במהלך כהונתו של רונלד רייגן כנשיא, היסטוריונים עוד מתלבטים בנוגע לדירוג נשיאותו. תומכי הממשלה המצומצמת ומדיניות הלסה פר רואים אותו לחיוב, ואילו תומכי ממשל מרכזי חזק רואים אותו יותר לשלילה. שני הצדדים משבחים את תמיכתו בשוויון גזעי[2]. קולידג' היה אחד מהנשיאים היחידים בתולדות ארצות הברית שסך ההוצאות מהתקציב הפדרלי היה נמוך יותר כאשר יצא מהתפקיד מאשר כשנכנס אליו. בסך הכל, לאורך נשיאותו הטיל וטו על 50 חקיקות בקונגרס, רוב הפעמים היו אלו העברות תקציבים שלא הכיר בחשיבותם וראה אותם כהוצאות בזויות של האוצר הפדרלי.
בצעירותו לא הכיר קולידג' יהודים אם כי התיידד עם מספר יהודים שהיו פעילים ציבוריים במהלך חייו. כנשיא, הוא התעלם במידה רבה מפעילותה של הקהילה היהודית ולא לקח חלק בדיון הנוגע למדיניותו האנטישמית של התעשיין הנרי פורד. לאכזבתה הרבה של הקהילה היהודית האמריקאית, קולידג' חתם על חוק ג'ונסון-ריד, הצעת חוק בנוגע להגירה לארצות הברית אשר הגבילה את ההגירה היהודית מאירופה. אף על פי כן, קולידג' חתם ברית עם בריטניה לפיה ארצות הברית הכירה במנדט הבריטי על ארץ ישראל. קולידג', מבחינת דעותיו האישיות, תמך בהצהרת בלפור משנת 1917 ותמך בטענתו של העם היהודי לשייכות אל ארץ ישראל.
לידתו ותולדות משפחתו
ג'ון קלווין קולידג' הבן נולד בעיירה פלימות' נוץ' (אנ') שבמדינת ורמונט ב-4 ביולי 1872. הוא הנשיא היחיד בתולדות ארצות הברית שנולד ביום העצמאות האמריקני. הוא היה הבוגר מבין שני ילדיהם של ג'ון קלווין קולידג', שהיה בעל חנות מכולת, ורעייתו ויקטוריה ג'וזפין מור. אמו מתה כשהיה בן שתים-עשרה, ואובדנה השפיע עליו עמוקות. אחותו הצעירה, אביגיל, נפטרה ב-1890, בגיל 15 בלבד. אביו של קולידג' נישא שוב ב-1891, למורה, וחי עד גיל שמונים.
למשפחתו של קולידג' היו שורשים עמוקים בניו אינגלנד, מאז 1630. סב-סבו, גם הוא ג'ון קולידג'[3], היה קצין במהלך מלחמת העצמאות האמריקנית. סבו, קלווין, שירת בבית הנבחרים המדיני של ורמונט. בצעירותו חונך קולידג' בחינוך פוריטני מסורתי ושמו השני, קלווין, נקרא לזכרו של התאולוג הפרוטסטנטי ז'אן קלווין מהמאה ה-16. אביו נבחר לראשונה לבית המחוקקים בוורמונט חודש לאחר לידתו של קולידג'. כילד צעיר, קולידג' היה מבקר את אביו בבניין הקפיטול במונטפלייר (בירת ורמונט) בזמן שזה האחרון ישב בכיסא המחוקק. מאוחר יותר הוא השתתף בפגישות בעיר עם אביו ובחן כיצד התמודד עם נושאים העומדים בפני הקהילה וכיצד ניהל את מדיניותו.
ראשית הקריירה ונישואין
חינוך ולימודי משפטים
את השכלתו רכש קולידג' בבית ספר מקומי בעיירה ובאקדמיית "בלק ריוור" בלודלאו, ורמונט. האקדמיה, עם נטייה חינוכית בפטיסטית, מנתה כ-125 סטודנטים ורק חגגה 50 שנה להיווסדה נכנס קולידג' ללימודיה. אביו, אמו וסבתו של קולידג' למדו גם הם בבית הספר. כדי להתכונן לעבודה עתידית במכללות לקח קולידג' את הקורס החינוכי הקלאסי, עם התמקדות בלימוד לטינית, יוונית, היסטוריה ומתמטיקה. במהלך שנתו הראשונה החל את לימודיו על תולדותיה של חוקת ארצות הברית. כעבור שנים הוא נהג לשבח את החוקה, וכתב כי "שום מסמך אחר שהומצא בידי האדם מעולם לא הביא כל כך הרבה התקדמות ואושר לאנושות." קולידג' סיים את לימודיו באקדמית בלאק ריבר ב-23 במאי 1890. כיתתו כללה חמישה בנים וארבע בנות. בטקס בהיכל המון הוא דיבר על "אורטוריה בהיסטוריה", ובו העריך את מידת השפעתם של דוברי הקהל על מהלך ההיסטוריה העולמית. מצגת זו הייתה הנאום הציבורי הראשון של קולידג' אשר ידוע עליו. הוא התכוון להיכנס לאמהרסט קולג' בסתיו, אך בעקבות מחלה, החליט במקום זאת לבצע עבודות הכנה במהלך תקופת האביב באקדמיה של סנט ג'ונסברי. לאחר מכן עבר לנורת'המפטון כדי להיות עורך דין.
קולידג' חזר לבית אבותיו, שכן אבותיו התגוררו במסצ'וסטס במשך 150 שנה לפני שהתיישבו מחדש לוורמונט. בשנת 1890 היה נוכח בנאום של הנשיא המכהן, בנג'מין הריסון, בוורמונט. בשנת 1891 החל ללמוד באמהרסט קולג' במסצ'וסטס, והתבלט בכיתת הנאומים. כדי להימנע מתשלום עבור לימודי משפטים, החליט לעבוד עם חברת עורכי דין מקומית וללמוד אצלם. ב-26 ביוני 1895 קיבל קולידג' תואר ראשון במשפטים. באותה העת השתתף קולידג' בתחרות כתיבת חיבורים בנושא "העקרונות שנלחמו עליהם במהפכה האמריקאית", בחסות "האגודה הלאומית לבני המהפכה האמריקאית". התחרות נפתחה לכל הסטודנטים המבוגרים במכללות ובאוניברסיטאות אמריקאיות. כתביו של קולידג' זיכו אותו במדליית כסף אקדמיית ובהמשך הוענק לו הפרס ממעלה הראשונה - מדליית זהב - אשר ניתנה מעיתונאים מרחבי ארצות הברית. ב-1897 הוסמך לעריכת דין. בעזרת חסכונותיו וירושה קטנה מסבו, פתח קולידג' משרד משלו בנורת'המפטון ב-1898. הוא עסק בדיני מסחר, והחל לצבור ניסיון.
נישואין ומשפחה
ב-1905, פגש את גרייס אנה גודהיו, בוגרת אוניברסיטת ורמונט ומורה בבית ספר לחירשים בנורת'המפטון. באותה השנה הזוג התארס ונישא ב-4 באוקטובר, בבית משפחתה של גרייס. אמה של גרייס לא חיבבה את קולידג'. לאחר מכן יצא קולידג' לירח דבש במונטריאול, באותם הימים קנדה הבריטית, שהייתה במעמד של דומיניון ביחס לממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד. לאחר עשרים וחמש שנים, כתב על גרייס שנשאה בגאווה את חולשותיו. קולידג' היה חסכן במיוחד. הוא התעקש לשכור בית, והתנגד להיות חייב לבנקאים. העצמאות הייתה דרכו להגן על חירותו לעשות את מה שמצא לנכון. הוא היסס להצטרף למועדונים, בניגוד לפוליטיקאים רבים. קולידג' יצר קשר עם אזרחים אחרים בכך שהשקיע את חסכונותיו בכל מיני תחומים. למשפחה היו שני ילדים: ג'ון וקלווין הבן. קלווין מת בגיל שש-עשרה בעקבות הרעלת מזון. מותו, לפי הבן ג'ון, פגע מאוד בקולידג'.
פוליטיקה מקומית
תפקידים עירוניים
המפלגה הרפובליקנית שלטה בניו אינגלנד באותה התקופה, וקולידג' החליט להיות פעיל בפוליטיקה. כשיצא מאמהרסט קולג' עם פניו לעבר חיים ציבוריים ומעורבות בפוליטיקה, קולידג' הכריז בפני מקורבו כי הוא בטוח בדבר אחד בלבד; שהוא רפובליקני. ב-1896 תמך בוויליאם מקינלי, וכעבור שנה נבחר להיות חבר בוועדה הרפובליקנית המקומית. ב-1898, נבחר למועצת העיר, כשהגיע למקום השני בבחירות. המשרה הייתה ללא שכר, אולם העניקה לו ניסיון פוליטי רב. במסצ'וסטס היו בחירות למשרות ציבוריות מדי שנה ובמהלך השנים התחרה קולידג' 17 פעמים בבחירות על משרות ציבוריות. ב-1899 סירב לנסות להיבחר מחדש, ונבחר לשמש כפרקליט העירוני בידי המועצה. הוא נבחר שוב ב-1901. המשרה תרמה לניסיונו בעריכת דין, וטמנה בחובה משכורת של 600 דולרים. ב-1902, דמוקרט נבחר לתפקיד, וקולידג' חזר לעסקים הפרטיים. מעט אחר כך, רשם בית המשפט המחוזי מת, וקולידג' החליף אותו. מכיוון שלא יכול היה לעסוק בעריכת דין, הוא נשאר בתפקיד רק שנה. ב-1904, הפסיד בפעם היחידה בחייו בבחירות, כשלא נבחר למועצת החינוך המקומית. כשהתברר לו שחלק משכניו לא תמכו בו כיוון שלא היו לו ילדים בבתי הספר המקומיים, הפציר בהם "תנו לי קצת זמן!".
הרפובליקניזם שלו התבסס היטב באמונה באידיאלים של המפלגה ובנכונות המדיניות הבסיסית שלה בנושאים הגדולים של היום, כגון תעריף הגנה שנועד לטפח את התעשייה האמריקאית. קולידג' היה איש מפלגה עקבי ובלתי מעורער עד הסוף, אך מעולם לא היה פרטיזן קיצוני. היו לו חברים רבים בקרב מתנגדיו האידאולוגים; ואכן, במותו, אל סמית', המועמד הדמוקרטי לנשיאות ב-1928, ירכיב את אחד ההספדים בעלי התובנה הגדולים ביותר אודות חייו של קולידג', שכותרתו "דוגמה ציבורית נוצצת." באשר למפלגות עצמן, קולידג' האמין בכך שהוא מספק נקודת ייצוג של אחריות שהיא חיונית לתפקוד המערכת הפוליטית האמריקאית.
מחוקק וראש עיר
ב-1906, בחרה הוועדה הרפובליקנית המקומית בקולידג' כמועמדה לבית הנבחרים של מסצ'וסטס. הוא ניצח בניצחון דחוק את המועמד הדמוקרטי ועבר לבוסטון ב-1907. הוא שירת בוועדות זוטרות, ואף על פי שתמך במפלגתו בדרך כלל, הוא היה ידוע כפרוגרסיבי, שתמך במתן זכות הצבעה לנשים ובבחירה ישירה של סנאטורים. קולידג' תמך בסנאטור וינטרופ קריין, ששלט בפלג המערבי במפלגה, והיה יריבו של הנרי קבוט לודג', מנהיג האגף המזרחי. בנוסף כרת ברית עם גאי קורייר, שהיה מוכר מבחינה חברתית. ב-1907, נבחר לכהונה שנייה, וב-1908 החל להתבלט יותר. לאחר מכן, סירב לרוץ לעוד כהונה והחליט לנסות להיבחר לתפקיד ראש עיריית נורת'המפטון, לאחר פרישתו של ראש העיר הדמוקרטי. הוא ניצח את יריבו בניצחון דחוק. בין 1910 ל-1911, העלה את שכר המורים, הקטין את החוב העירוני והפחית מיסים. הוא נבחר שוב ב-1911.
לאחר פרישתו של הסנאטור במסצ'וסטס, ניסה קולידג' להיבחר במקומו לסנאט המקומי ב-1912. הוא ניצח ברוב גדול. לאחר מכן מונה לפתור את השביתה באיגוד הצמר האמריקני במסצ'וסטס. לאחר חודשיים מתוחים, הסכים התאגיד לדרישות הפועלים, בהסכם פשרה שהציע קולידג'. הרפובליקנים ממסצ'וסטס הושפעו מהפילוג במפלגה, בין האגף הפרוגרסיבי שתמך בתאודור רוזוולט ובין האגף השמרני, שתמך בוויליאם הווארד טאפט. אף על פי שקולידג' נודע כפרוגרסיבי, הוא סירב לנטוש את מפלגתו. המפלגה הפרוגרסיבית לא הציעה מועמד באזור הבחירה שלו, והוא נבחר שוב. ב-1913, הצליח קולידג' להעביר חוק שקישר בין נורת'המפטון לקהילות תעשייתיות דומות במערב מסצ'וסטס. הוא התכוון לפרוש לאחר תקופת כהונתו השנייה, אבל לאחר מכן נבחר שוב ומונה לנשיא הסנאט, בעיקר בשל תמיכתו בזכות הצבעה לנשים. לקראת סוף כהונתו, רבים תמכו בקולידג' כמועמד לתפקיד סגן המושל. לאחר שנבחר מחדש לסנאט ב-1914, נבחר קולידג' פה אחד לנשיאות הסנאט. נאומו הראשון בתור נשיא הסנאט ולחבריו נודע בכינוי נאום האמון במסצ'וסטס ולהלן קטע מסופו של הנאום[4]:
לאדם יש אופי רוחני. גע בו, והוא חייב להגיב כפי שהמגנט מגיב לקוטב. על כך, לא על האנוכיות, תנו לחוקי חבר העמים לערער. הכירו בערכו ובכבודו האלמותי של האדם. תנו לחוקי מסצ'וסטס להכריז בפני אזרחיה הצנועים ביותר, כשהם מבצעים את המשימה הקשה ביותר, את ההכרה בהיותם בני אדם, את ההכרה שכל האנשים הם באשר לגילם, את הצנועים ביותר לצד הנעלים ביותר, את ההכרה שכל עבודה היא מהוללת. כזו היא הדרך לשוויון בפני החוק. כזה הוא יסוד החירות על פי החוק. כזה הוא הגילוי הנשגב של יחס האדם לאדם, דמוקרטיה!
— קלווין קולידג'; נשיא הסנאט של מסצ'וסטס (7 בינואר 1914)
תומכיו עודדו אותו לרוץ לתפקיד סגן המושל. הוא הכריז על מועמדותו בסוף המושב של 1915.
סגן מושל ומושל מסצ'וסטס
המצביעים באו לראות בקולידג' אישיות בעלת אופי שמכיר את עסקיו ואפשר לסמוך עליו כי יבצע את המטלות שהוטלו עליו. יתר על כן, מעולם לא היה שמץ של קשר אל שערורייה, אישית או פוליטית, שקושרה אל קולידג'. האמון של העם שימש את קולידג' היטב להאזין לעם ולהשלים את הבטחותיו לבוחר. קולידג' נבחר לרוץ לתפקיד סגן מושל מסצ'וסטס לצד סמואל מקול. קולידג' גייס קולות רבים, ושניהם נבחרו לתפקיד בקלות. במסצ'וסטס סגן המושל לא מנהל את הסנאט, בניגוד למדינות אחרות. קולידג' נטש את לימודי המשפטים שלו ב-1916. מקול וקולידג' נבחרו שוב ב-1916 וב-1917. כשמקול הכריז שלא ירוץ לכהונה רביעית, הכריז קולידג' שירוץ לתפקיד המושל.
בחירות 1918
קולידג' זכה לתמיכת הרפובליקנים במסעו לתפקיד מושל מסצ'וסטס ב-1918. סגנו היה צ'נינג קוקס, עורך דין מבוסטון ודובר בית הנבחרים של מסצ'וסטס. הם הדגישו את הישגי הממשל הקודם: שמרנות תקציבית, התנגדות מעורפלת לחוק היובש, תמיכה בזכות הצבעה לנשים, ותמיכה במעורבות במלחמת העולם הראשונה. הקהילות האיריות והגרמניות נרתעו מהתמיכה במלחמה, וקולידג' נבחר לבסוף בהפרש זעום של 16,773 (50.87%).
שביתת השוטרים בבוסטון
ב-1919, כתגובה לתוכניתם של שוטרי בוסטון להירשם באיגוד עובדים, הכריז מפקד המשטרה שלא ירשה זאת. באוגוסט, התקבלו השוטרים אל איגוד העובדים. מפקד המשטרה הכריז על פיטורי השוטרים, אלא אם יפרקו את האיגוד עד 4 בספטמבר. ראש עיריית בוסטון ניסה לדחות את המועד, אולם לבסוף הושעו השוטרים ב-8 בספטמבר. למחרת היום, כשלושה-רבעים משוטרי בוסטון הכריזו על שביתה (1,117 מתוך 1,544). קולידג', שתמך במפקד המשטרה, עקב אחרי המצב מקרוב אולם בתחילה העדיף להשאיר אותו לטיפול הרשויות המקומיות. הוא ציפה למהומות שיגרמו לציבור להבין את המסר - השוטר לא יכול לשבות. בשני הלילות הבאים, הייתה אלימות ומהומה בעיר. רבים חששו משביתות של הכבאים, והמשמר הלאומי של מסצ'וסטס הגיע אל בוסטון. קולידג' חש בחומרת המצב, והחליט להכניס עוד יחידות אל המשמר הלאומי. הוא קרא להעסקת שוטרים חדשים.
באותו הלילה, קיבל מברק ממנהיג איגוד העובדים שטען שהמהומות הן בגלל פיטורי השוטרים. קולידג' התנגד לחלוטין לשביתה והכריז בתגובה: ”לאף אחד, בשום מקום, בשום זמן, אין זכות לשבות כנגד ביטחונו של הציבור”. העיתונות פרסמה את דבריו והוא הפך לגיבור לאומי. באמצע גל אנטי-קומוניסטי, רבים באמריקה חששו ממרידות קומוניסטיות, כפי שהתרחשו ברוסיה באמצע מלחמת העולם הראשונה, ובהונגריה ובגרמניה לנוכח סיומה של המלחמה. קולידג' איבד תומכים בקרב העבודה המאורגנת, אולם השמרנים החלו לתמוך בו. הוא נתפס כמנהיג החלטי ושקול, וכאוכף חוק וסדר. רק ב-1965 נוצר איגוד שוטרים, שהצטרף לאיגוד העובדים ב-1998. אף על פי שהשביתות הממושכות איימו על היציבות בתחום הפנים, קולידג' כיבד את יום הפועלים ואחת נאם בנוגע ליום זה והדגיש את היותו פוליטיקאי שמרן אך לא קיצוני אשר הכיר בחשיבות של פשרה פוליטית כדי למנוע תסיסה אזרחית[5]:
אני רוצה לראות את המוסדות [העסקיים והמדיניים] שלנו יותר ויותר הומניים. אך במקביל אני לא רוצה לראות שאף לא אחד בעם ירתע מן הפעילות לטובת הממשלה, כאשר כולם צריכים להיות אדונים עצמאיים בגורלנו. אני רוצה לעודד עסקים, שהם עשויים לספק עבודה רווחית. אני רוצה לראות עבודות שמחפשות אחר אנשים, ולא אנשים שמחפשים אחר עבודה. אני רוצה שהמפעל יוכל לצרוך במחיר הוגן את מוצרי החווה. אני רוצה שכל אדם, צנוע ככל שיהיה, יידע שמעליו את ההגנה הניתנת לו במשפט הציבורי. אני רוצה להעלות את איכות המצב הכלכלי ולהגביר את הרווחה המוסרית והרוחנית של ארצנו.
לאחר השביתה וכהונה שנייה
קולידג' וקוקס נבחרו לרוץ שוב ב-1919. תומכי קולידג' פרסמו את פעולותיו במהלך השביתה. הפעם ניצח קולידג' בהפרש גדול, עם 317,774 קולות, שהיוו 60.94% מסך קולות המצביעים. פעולותיו במהלך השביתה, וניצחונו הגדול, הובילו לשמועות שינסה לרוץ לנשיאות ב-1920.
כשקולידג' נכנס לתפקידו ב-2 בינואר 1919, מלחמת העולם הראשונה הסתיימה. קולידג' דחף לחקיקה שתעניק בונוס של מאה דולר לכל יוצא צבא ממסצ'וסטס. בנוסף חתם על חוק שהפחית את שבוע העבודה לנשים ולילדים מ-54 שעות ל-48. הוא חתם על תקציב שהותיר את שיעורי המס על כנם, אולם קיצץ ארבעה מיליוני דולרים לשם הורדת החוב. קולידג' הטיל וטו פעמים רבות בתפקידו. הוא הטיל וטו על חוק שנועד להעלות את שכר המחוקקים ב-50%. אף על פי שהתנגד לחוק היובש, הטיל וטו על חוק ממאי 1920 שהיה מאפשר מכירת בירה או יין עם אחוזי אלכוהול נמוכים במסצ'וסטס, למרות התיקון ה-18 לחוקת ארצות הברית. קולידג' טען שדעתו לא נחשבת מול החוקה.
סגן נשיא (1921–1923)
בחירות 1920
ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1920
בוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1920, רוב הצירים נבחרו בידי ועידות מפלגתיות מקומיות, ולא בבחירות מקדימות. השטח היה מחולק בקרב מועמדים מקומיים. קולידג' היה מועמד, ואמנם הגיע למקום השישי, אולם מנהיגי המפלגה החזקים ששלטו בוועידה, בעיקר הסנאטורים, לא תמכו בו. לאחר עשרה סיבובים, המנהיגים והצירים תמכו בסנאטור וורן הרדינג מאוהיו כמועמד הנשיאותי. כשהגיע הזמן לבחור בסגנו, מנהיגי המפלגה הכריזו שברצונם לבחור בסנאטור ארווין לנרוט מוויסקונסין. הם נטשו את הוועידה לאחר מכן, אולם ציר מאורגון שקרא את נאומו של קולידג' במסצ'וסטס, הציע שקולידג' יהיה סגנו של הרדינג. הצירים תמכו בו במהירות בהיעדרם של מנהיגי המפלגה, והוא נבחר בקלות.
הדמוקרטים בחרו במועמד אחר מאוהיו, ג'יימס קוקס, ובתור סגנו בחרו בסגן מזכיר הצי, פרנקלין דלאנו רוזוולט. במוקד מסע הבחירות עמדה שאלת הצטרפות ארצות הברית לחבר הלאומים, והמורשת הפרוגרסיבית. הרדינג ניהל את מסע הבחירות ממרפסת ביתו באוהיו, וקולידג' ערך את מסע הבחירות בקרב תושבי ניו אינגלנד, כשהוא נואם נאומים קצרים. ב-2 בנובמבר 1920, ניצחו הרדינג וקולידג' בניצחון סוחף, והשיגו יותר מ-60% מהקולות, כולל כל מדינה שאינה דרומית. הם גם ניצחו בטנסי, הפעם הראשונה בה רפובליקנים זכו במדינה דרומית מאז תקופת השיקום.
"קל השתקן"
בתור סגן נשיא, לא היו לקולידג' סמכויות רשמיות, אולם הרדינג הזמין אותו לישיבות הקבינט, תקדים עבור סגן נשיא. הוא נאם ברחבי המדינה. כסגן הנשיא, קולידג' הוזמן יחד עם גרייס למסיבות רבות. באותן המסיבות נוצרו הסיפורים על קולידג'. אף על פי שהיה נואם מוכשר, בחייו הפרטיים היה איש של מילים מעטות וכונה "קל השתקן". סופר שבמהלך סעודה בבית הלבן אורחת ערכה התערבות עם חבריה באשר לאפשרות להוציא למעלה משלוש מילים מקולידג'. כשניגשה אליו וסיפרה על ההתערבות הוא הגיב במילים "את הפסדת". לאחר מותו, התבדחו רבים ושאלו כיצד היה אפשר לשים לב שמת. קולידג' לא הרגיש בנוח בקרב החברה הגבוהה מוושינגטון, וטען שהמשיך ללכת למסיבותיהם רק כדי לאכול שם. אליס רוזוולט, שהייתה מובילה חברתית, תיארה אותו כאדם שתקן, משלב ידיים וחמוץ פנים.
גם כנשיא, המשיך קולידג' לשמור על מוניטין כאדם שתקן. הוא טען שלמילותיו של הנשיא יש ערך חשוב, ואסור לו להשתמש בהן לעיתים קרובות. ישנה טענה מקרב היסטוריונים שהוא הזין במכוון את תדמיתו כדי לחזק את מעמדו בקרב הציבור. אחרים טענו שקולידג' הסתגר בתוך עצמו מאז מות בנו ב-1924. קולידג' הצטרף לישיבות הקבינט והיה לסגן הנשיא הראשון שעשה זאת על בסיס קבוע. הוא ישב בקצה הרחוק ביותר של השולחן מהנשיא הרדינג, הקשיב למה שנאמר ולא אמר כמעט כלום בעצמו. באוטוביוגרפיה שלו כתב קולידג', "אם סגן הנשיא הוא איש בעל שיקול דעת ואופי, כך שניתן יהיה לסמוך עליו כי יפעל ככפוף לתפקיד זה, עליו להיות מוזמן לשבת עם הקבינט, אם כי חלק מהסנאטורים, המבקשים להיות יועציו היחידים של הנשיא, אינם מסתכלים בהצעה זו בעין יפה." קולידג' האמין שאף על פי שסגן הנשיא יכול כנראה להציע מעט תובנות אל הסנאט, ולמעשה שום דבר אל בית הנבחרים (הבית התחתון), סגן נשיא צריך להיות מיודע באופן מלא על המתרחש במדינה למקרה שיתמנה לנשיא. "הניסיון שלי בקבינט", סיכם, "היה לי ערך עליון כשהפכתי לנשיא."
כאשר נשאל הנשיא הרדינג בנוגע לעירובו של קולידג' בישיבות הקבינט ענה לתקשורת כך: "אני חושב שסגן הנשיא צריך להיות יותר מאשר תחליף בלבד בהמתנה. בהקמת התיאום מחדש בין משרד ההנהלה לסנאט, סגן הנשיא יכול וצריך לשחק חלק גדול, ואני אמרתי למושל קולידג' כמה אני רוצה שהוא לא רק יהיה משתתף בקמפיין, אלא כמה אני רוצה שהוא יהיה חלק מועיל בממשל רפובליקני[6]." בינתיים ממשל הרדינג נקלע לשערורייה. הסנאט פתח בחקירה של הַחכָּרָה לא תקינה של עתודות נפט ימיות ב'כיפת הקנקן' במדינת ויומינג. היו גם אינדיקציות לשערוריות שהתבשלו במנהל של חברי הממשל הוותיקים ובמשרד המשפטים. עלתה השאלה בנוגע לאפשרות של מינוי מחודש של קולידג' לסגן הנשיא אילולא הרדינג יבחר לקדנציה שנייה בתור נשיא.
נשיא ארצות הברית (1923–1929)
ב-2 באוגוסט 1923, הלך לעולמו באופן מפתיע הנשיא הרדינג, במהלך סיבוב נאומים בסן פרנסיסקו. בעת מותו של הרדינג שהה קולידג' בביקור אצל הוריו בוורמונט, בכפר שבאותם ימים לא היו בו לא חשמל ולא טלפון. בשעה 2 לפנות בוקר ב-3 באוגוסט הגיע פרש מהעיר הסמוכה, העיר את סגן הנשיא, ומסר לו מברק בהול המודיע על מות הנשיא[7]. קולידג' התלבש, התפלל, וירד אל הסלון בבית הוריו, שם התקבצו העיתונאים. לאחר מכן נשא קולידג' את שבועת האמונים לאורה של עששית, כשידו מונחת על ספר התנ"ך המשפחתי. מאחר שבאותו כפר לא היה שופט, השביע את הנשיא הנוטריון של הכפר - אביו. לאחר מכן חזר לישון, ולמחרת היום חזר אל וושינגטון, כדי שיושבע בידי שופט עליון. הוא עשה זאת כדי למנוע כל ביקורת על כך שהושבע בידי נוטריון.
האומה לא ידעה מה לחשוב על קולידג', שלא התבלט בתוך ממשל הרדינג. רבים ציפו שלא ייבחר לשמש כסגנו של הרדינג ב-1924. אף על פי שכמה מחברי ממשלו של הרדינג הואשמו בשחיתות, קולידג' שמר על כולם, בטענה שעליו להמשיך במדיניות הרדינג עד לבחירות הבאות. הוא טען שאנשי הרדינג שהיו חשודים בשחיתות היו חפים מפשע עד שתוכח אשמתם. קולידג' הרגיש שהחקירות של הסנאט בנוגע לשערוריות השחיתות הן אמצעי מספק כדי לשמור על הסדר, בעיקר כשהמעורבים התפטרו. הוא דרש את התפטרותו של התובע הכללי, הארי דוהרטי, לאחר שסירב לשתף פעולה עם הקונגרס. הוא בדק את ממצאי החקירה לפני שעשה זאת.
קולידג' נאם בפני הקונגרס כשזה התכנס שוב ב-6 בדצמבר 1923, ונאם בשבח מדיניותו של הרדינג. הוא תמך במדיניות התקציבית של הרדינג, בהגבלות על הגירה, ובתיווך עם כורי הפחם השובתים בפנסילבניה. נאומו של קולידג' היה הנאום הנשיאותי הראשון ששודר ברדיו. אמנת וושינגטון אושרה כחודש לאחר כניסתו לתפקיד, בתמיכה גדולה. במאי 1924, למרות הווטו שהטיל, עבר חוק שהעניק בונוס לחיילים ממלחמת העולם הראשונה. קולידג' חתם על חוק ההגירה מאוחר יותר באותה השנה, כדי להגביל הגירה מדרום ומזרח אירופה, אולם התעכב בהכרזת החתימה עליו כדי להביע את אי שביעות רצונו מכך שהחוק לא הטיל מגבלות על ההגירה היפנית. לפני הוועידה הרפובליקנית, חתם קולידג' על חוק שהוריד את שיעור המס השולי המרבי מ-58% ל-46%, וגם את שיעורי מס ההכנסה האישיים, בנוסף להעלאת מס עיזבון והנהגת מס מתנות.
ב-2 ביוני 1924, חתם קולידג' על החוק שהעניק אזרחות לכל האינדיאנים שנולדו בארצות הברית. כשני שלישים מהאינדיאנים כבר היו אזרחים, בעזרת נישואין, שירות צבאי (יוצאי מלחמת העולם הראשונה קיבלו אזרחות ב-1919) או בעזרת הסכמי סחר באדמות.
תדמית ציבורית דרך התקשורת
כדי לבנות תמיכה ציבורית בתוכנית הכלכלה המתפתחת, כפי שהתייחס לכך, קולידג' עשה בחוכמה שימוש חלוצי ברדיו, תוך שהוא מדווח לציבור באופן קבוע כל חצי שנה בנושאי תקציב ומיסים. הרדיו אפשר לו לדבר ישירות עם העם האמריקני מעל ראשי פוליטיקאים ועורכי עיתונים. כדי לשפר את יעילותו בשידור באוויר, קולידג' הביא מומחה אל הבית הלבן שיעבוד איתו בנוכחותו בהקלטת הרדיו. לאורך כהונתו קולידג' העביר מעל 50 נאומים אל העם האמריקאי דרך הרדיו ולמעשה היה הנשיא האמריקאי הראשון שנאם ישירות דרך הרדיו. קולידג', אף על פי כן, לא הזניח את כלי התקשורת המודפסים, ושימש מקור פתוח לפרסום עיתונאי. כנשיא הוא יצא מגדרו כדי לתת מענה לצורכי חיל העיתונאים של הבית הלבן. למשל, הוא סיפק להם סיפורים בימי חדשות שקטות ובעיקר הוא הפך לנשיא הראשון שקיים מסיבות עיתונאים קבועות פעמיים בשבוע. לפיכך הוא הסתדר היטב עם מרבית אנשי החדשות, ובתורו, הוא זכה לסיקור חיובי בדרך כלל בדפי עיתוני המדינה. הוא גם סיפק ברצון את דרישותיהם של צלמים וחלוצי ההסרטה בתוך העיתונות, שרק זמן קצר קודם לכן קיבלו גישה לתוך הבית הלבן. כל מה שהוא ביקש מהם היה לא לצלם אותו בזמן שהוא נהג לעשן סיגרים. במהלך מסע הבחירות של 1924, הוא הפך לנשיא הראשון שהופיע בסדרת חדשות. התסריטאי לי דה פורסט הפיק את הסרט בו קרא קולידג' קטעים מנאומו כאשר הפך למועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות[8][9].
יומו הממוצע של הנשיא קולידג' עקב אחר שגרה מסודרת: ארוחת בוקר מוקדמת, עבודה עד אחר הצהריים, ארוחת צהריים ואחריה הליכה ושנת צהריים, המשך עבודה, אירועים חברתיים בערב, קריאה לפני השינה ושינה של בין שבע לשמונה שעות. עבור בילויים, הוא נהנה ביאכטה הנשיאותית, חופשות בטיולים בין הרים או בבית הוריו בפלימות' נוץ', רכיבה על סוס, גולף והליכות ארוכות. הסוס המכני הנייח שהנשיא קולידג' התקין בבית הלבן שעשע את אשתו ואחרים שצפו בו רוכב על המכונה. בשנתו הראשונה בבית הלבן, לקולידג' הייתה החברה של קלווין הבן, אך לאחר מותו, לא היו ילדים בבית הלבן. בנם הבכור של בני הזוג קולידג', ג'ון, היה בן שבע עשרה וחניך במחנה צבאי לאזרחים בפורט דוונס, מסצ'וסטס, כשקולידג' הפך לנשיא. את שנות נשיאותו של אביו הוא בילה כסטודנט במכללת אמהרסט[10].
בחירות 1924
- ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1924
הוועידה הרפובליקנית הלאומית התרחשה בין ה-10 ל-12 ביוני 1924, בקליבלנד, אוהיו. קולידג' נבחר בסיבוב הראשון. הוועידה בחרה בפרנק לואדן מאילינוי להיות סגנו בסיבוב השני, אולם הוא סירב. במקומו, נבחר בסיבוב השלישי צ'ארלס דוז. הדמוקרטים ערכו את הוועידה שלהם כעבור חודש בניו יורק. הוועידה הגיעה למבוי סתום, ולאחר 103 סיבובים, הצירים הצליחו להתפשר על מועמד: ג'ון ויליאם דייוויס, כשסגנו הוא צ'ארלס ברייאן. הדמוקרטים חשו שיוכלו לנצח, בעיקר כשהסנאטור רוברט לה פולט הודיע על פרישתו מהמפלגה הרפובליקנית והקמת המפלגה הפרוגרסיבית. רבים האמינו שהפילוג הרפובליקני, כמו הפילוג ב-1912, יאפשר לדמוקרטים לנצח.
מסע הבחירות היה פחות סוער ממסעות בחירות קודמים. הדמוקרטים השיגו הישגים מרשימים בבחירות הבין-נשיאותיות לקונגרס בשנת 1922, והם קיוו שהצלחתם תתרחב לנשיאות לאור השערוריות הרבות של ממשל הרדינג. עם זאת, קרע מתמשך בין דמוקרטים כפריים ועירוניים מנע מהמפלגה להשיג את המומנטום הדרוש לה. דמוקרטים כפריים תמכו בויליאם גיבס מקאדו, פרוגרסיבי, למועמדותם לנשיאות. מקאדו היה מזכיר האוצר של וודרו וילסון והיה חתנו של וילסון. בין תומכיו של מקאדו היו אלה המזוהים עם ארגוני שנאה גזעניים שביצעו פעולות טרור בחפים משפע. דמוקרטים עירוניים תמכו במושל ניו יורק אל סמית', שנתמך על ידי מדינות עם אחוז הצבעה גבוהה. בוועידה הדמוקרטית, שנפתחה בסוף יוני בניו יורק, נוצר מבוי סתום בהצבעה. אף אחד מהמועמדים לא הצליח להשיג את הרוב של שני שלישים הדרושים כדי לזכות במועמדות, בין היתר בגלל המתח הקתולי - הפרוטסטנטי. לאחר שבועיים של התנצחות, מקאדו וסמית' נשרו מהמרוץ, וג'ון ויליאם דייוויס היה למועמד הדמוקרטי. המצע הדמוקרטי גינה את עבודת הילדים ודרש להעמיד לדין מונופולים ולהביא לסיוע פדרלי בחינוך.
המועמדים האחרים ניסו לפעול בצורה מודרנית יותר; מערכת הבחירות של 1924 הייתה בולטת בשימוש בשידורי רדיו ופרסומות ציבוריות למען צורכי תעמולה פוליטית. גדילת ההשפעה של הצילום העיתונאי התרחבה עוד יותר לנוכח הדרישות של מתמודדים להיות פתוחים יותר לראיית הקהל הרחב. קולידג' לא נסע הרבה במהלך הקמפיין שלו ונשא נאומים מעטים. למרות זאת, ליריביו היה סיכוי קטן נגדו. דייוויס והמפלגה הדמוקרטית לא הצליחו לגייס מספיק תמיכה בתוך מפלגתם המפוצלת, והמפלגה הפרוגרסיבית סבלה מחוסר סיקור עיתונאי וחוסר תמיכה כספית. התוצאות היו דומות לאלו מ-1920; קולידג' זכה ב-54% מהקולות העממיים (29% לדייוויס ו-17% ללה פולט), והוא קיבל 382 מושבים אלקטורים, יותר מושבים אלקטורלים משני המועמדים האחרים יחדיו - 136 לדייוויס, ורק 13 ללה פולט. לאחר הוועידות, ומות בנו הצעיר קלווין, הסתגר קולידג'. לאחר מכן הודה שלאחר מות בנו, כבר לא נמשך לתפקיד הנשיא. גם בתקופת האבל, ניהל קולידג' מסע בחירות, לא הכפיש את יריביו ונאם (בכמה נאומים ששודרו ברדיו) בזכות ממשלה מצומצמת[11].
מדיניות פנים
סחר ותעשייה
קולידג' היה נשיא בתקופת שגשוג כלכלי גדול, שנודעה כ"שנות העשרים הסוערות". הוא הותיר את מדיניות הממשל כלפי התעשייה בידי מזכיר המסחר, הרברט הובר, שהעניק חסות ממשלתית כדי לקדם יעילות עסקית וכדי לפתח את התחבורה האווירית והרדיו. קולידג' לא תמך ברגולציה, ומינה מנהלים לוועדת הסחר הפדרלית ולוועדה לסחר בין-מדינתי, שלא הגבילו את העסקים בתחומם. הרגולציה בתקופתו הייתה נמוכה ביותר. מדיניותו הכלכלית נחשבה למדיניות אוהדת עסקים. רבים ביקרו אותו על מדיניות הלסה פר שלו, שטענו שגרמה לפרוץ השפל הגדול שהתרחש חצי שנה בלבד לאחר פרישתו. מנגד אחרים טענו שקולידג' לא בהכרח תמך באי-מעורבות כוללת - הוא תמך בחקיקה למען שכר הוגן והגבלת שעות העבודה, התנגד להעסקת ילדים, שמר על שליטה כלכלית במלחמת העולם, הנהיג אמצעי בטיחות במפעלים ואף שאף לייצוג עובדים במועצות המנהלים. בשנות העשרים, לעומת זאת, כשהיה נשיא, עניינים אלו נראו כאחריותם של הממשלות המקומיות, ולכן לא קידם זאת.
הרקע לשפל הגדול החל ב-1921 ונמשך במשך כל תקופת נשיאותו של קולידג', משנה זו ועד לפרוץ השפל הגדול ב-1929 הייתה בארצות הברית גאות כלכלית שלוותה באינפלציה. היצע הכסף הכולל התרחב מ-45.3 מיליארד דולר בתחילת התקופה, עד 73.23 מיליארד דולר בסיומה. עלייה זו, בשיעור של 62 אחוז, הייתה העלייה המשמעותית ביותר בהיצע הכסף בארצות הברית. סך הכסף שבמחזור כמעט לא השתנה לאורך התקופה (3.68 לעומת 3.64 מיליארד דולר) והשינוי בכמות הזהב שבידי ארצות הברית היה מזערי. משמעות הדבר הייתה כי כמות האשראי הכוללת בשוק, שלא היה לה כיסוי בזהב, גדלה במידה ניכרת, תהליך הנחשב אינפלציוני במהותו. בועת אשראי זו נופצה לבסוף בפרוץ השפל הגדול.
אנדרו ויליאם מלון כיהן כשר אוצר, תחת קולידג' ותחת הנשיא שלפניו וורן הרדינג, ואילו הרברט הובר כיהן כשר המסחר בתקופת הנשיאות של שניהם. יציבות זו בעמדות הכלכליות הבכירות הביאה לכך שבמובנים רבים ניכרה רציפות בין הממשלים מבחינת הגישה והמדיניות בנושאי כלכלה. הממשלים כוננו מדיניות שהייתה אופיינית לממשלים הרפובליקאיים לפניהם, וכללה תקציב מאוזן (כאן, במיוחד בזכות השפעתו של מלון), הטבות מס שכוונו להקל על בעלי ההכנסות הגבוהות (שהיו מממניה הבולטים של המפלגה), ונטייה להחיל הגנות ומכסי מגן, במיוחד כאלו שסייעו ליצרנים גדולים ולחקלאים בארצות הברית. בין אנשי המפלגה הרפובליקנית לאנשי המפלגה הדמוקרטית היו כמה נקודות של דמיון ויעדים משותפים. אחת הנקודות המשותפות והמאחדות הייתה הרצון ליצור שפע כלכלי באמצעות הרחבת האשראי, שתרצה את השדולות רבות העוצמה של החקלאות, התעשייה והמסחר, שהיו מעוזן של שתי המפלגות כאחת.
אף על פי שבנשיאותו בכלל, קולידג' היה מעורב יותר במניעת חקיקות מאשר העברתן, ישנן מספר חקיקות מרכזיות שמסמנות את הפיתוח התעשייתי בתקופתו ואת ההשפעה שהייתה לדבר על הפוליטיקה האמריקאית:
- חוק ההכנסות משנת 1926, שגילם את מדיניות המס של קולידג'. חוק זה הוריד את כלל אחוזי המיסים מתוך ההכנסה החודשית של התושבים וביטל מספר מיסים משניים שהגיעו בסופו של דבר אל האוצר הפדרלי של המדינה. החוק כמו כן גם הביא לסיום הגישה הציבורית להחזרי מס הכנסה פדרליים[12].
- חוק המסחר האווירי משנת 1926, שהסדיר את התעופה האזרחית ואיפשר את התפתחותה של תעשייה חדשה זו. החוק קבע תקנות פדרליות בנוגע לתפעול ולתפקוד של מטוסים, טייסים, מתקני ניווט וקביעת תקנות תעבורה אווירית. מטוסים נדרשו לבדיקת כשירות אווירית לפי החוק האמריקאי, ונדרשו להציב סימונים בגופו החיצוני של המטוס לצורכי זיהוי. אנשי תעופה נדרשו להיבדק לגבי ידע תעופתי ונדרשו לבצע השלמה גופנית כדי להבטיח את כושרם הגופני[13].
- חוק הבניינים הציבוריים משנת 1926, אשר אישר את תחילת הבנייה במתחם השטח הפדרלי של מחוז קולומביה. החוק בפועל אפשר את תחילת הפיתוח האדריכאלי של המשולש הפדרלי בתוך וושינגטון די. סי. הבירה[14].
- חוק הרדיו הפדרלי משנת 1927, שהקים מסגרת רגולטורית לתקשורת החדשה לפיה עצמאות פעולה כלכלית בכפיפות ממשלתית אשר תאפשר פיתוח כלכלי של התעשייה. המעשה הקים את ועדת הרדיו הפדרלית (FRC), שהופנתה בעיקר לרישיונות שידור והפחתת התערבויות ברדיו, תועלתו של החוק הן לגופי השידור והן לציבור בתוהו ובוהו שהתפתח בעקבות התמוטטות פעילות הרדיו האלחוטיות המוקדמת. אחת ההנחות העומדות בבסיס החקיקה הייתה כי העברת הרדיו לפיתוח תעשייתי פרטי למעשה הפך אותו לאמצעי לחופש הביטוי[15].
מיסוי, אבטלה והוצאה ממשלתית
מדיניות המיסים של קולידג' הייתה המדיניות של מזכיר האוצר שלו, אנדרו ויליאם מלון, בטענה שמיסוי נמוך יוכל להעלות את גביית המיסים. הקונגרס הסכים, והמסים קוצצו במהלך כהונתו של קולידג'. בנוסף הקטין קולידג' את ההוצאה הממשלתית והפחית את החוב הלאומי. הרפובליקנים בקונגרס תמכו בו, וב-1924 עבר חוק שהפחית את שיעורי מס ההכנסה וביטל מיסוי של שני מיליון אמריקנים. המיסים ירדו שוב ב-1926 וב-1928, וכדי להפחית את החוב הלאומי, הוצאות הממשלה המשיכו לרדת. ב-1927, רק שני האחוזים העשירים ביותר מבין משלמי המיסים שילמו מס הכנסה. קולידג' לא הגדיל את ההוצאה הממשלתית, והפחית את החוב הלאומי ברבע. לעומת זאת, הממשלות המקומיות הגדילו את תקציבן, והוציאו יותר מהתקציב הממשלתי ב-1927.
אחד ההישגים הגדולים ביותר של נשיאותו של קולידג' היה שיצא מהנשיאות עם תקציב פדרלי בהוצאות נמוכות יותר מכפי שמצא אותו בהפיכתו לנשיא. קולידג' הפחית את ההוצאות הממשלתיות בכך שסירב להוציא לפועל חקיקות שלפי הידוע לו לא היו בעלות האמצעים להביא להכנסות גדולות מן ההוצאות, בהמשך הוא וידא שהקונגרס יפעל בדרכו בכך שהטיל וטו על חקיקות ש"ביזבזו" את כספי האוצר הפדרלי. באותה התקופה, המדיניות של התנועה הפרוגרסיבית הייתה להפוך את הממשלה לכמה שיותר פעלתנית: להגדיל את התמיכה הפדרלית הכספית במגזר החקלאי, להעלות את המיסים, להלאים תעשיות מרכזיות ולטפח איגודי פועלים. קולידג' מנע, דרך סמכויותיו הנשיאותיות, את ההתקדמות של התנועה הפרוגרסיבית לכדי קבלת החלטות על הממשל. אף על פי שהוא במקורו הגיע ממשפחת חקלאים קשת יום מורמונט, קולידג' הטיל פעמיים וטו על הצעות חוק בקונגרס שקראו להעברת כספים לתמיכה במגזר החקלאי. קולידג' למעשה העביר תשתיות רבות מבינוי בידי הממשל הפדרלי לחברות פרטיות שנותרו בפיקוח ממשלתי. בדרך זאת סך ההוצאות ירד ללא הפרעה לסך ההשקעות מטעם הממשלה.
תחת משמרו של קולידג', החוב הלאומי הופחת מ-22.3 מיליארד דולר ל-16.9 מיליארד דולר ושיעורי המס הופחתו משמעותית כאשר רוב האמריקאים בסופו של דבר לא שילמו מיסים פדרליים כמעט כלל. הכלכלה גדלה עם הייצור התעשייתי, אשר בתקופת נשיאותו של קולידג' גדל כדי 70%, הרווחים הממוצאים של מקבלי השכר גדלו ב-22%, והאבטלה עמדה על 3.3% בממוצע.
התנגדות למימון חקלאים
אחד מהנושאים המרכזיים בתקופת נשיאותו של קולידג' היה הסיוע לחקלאים. כמה חברי קונגרס הציעו חוק שנועד לעצור את הירידה במחירי התוצרת החקלאית, לאשר לממשלה לרכוש יבול ולייצא אותו במחירים נמוכים. מזכיר החקלאות, הנרי קנטוול וולאס (אביו של הנרי וולאס) ואחרים בממשל תמכו בחוק ב-1924. לאחר העלייה במחירי התוצרת החקלאית רבים שוכנעו שהחוק אינו נחוץ, והוא נעצר ממש לפני מערכת הבחירות. ב-1926, כששוב ירדו מחירי התוצרת החקלאית, הוחלט להעביר חוק סיוע לחקלאים. החוק הציע מועצת חוות פדרלית שתרכוש תוצרת עודפת בשנים עם יבול גבוה ותשמור אותו למכירה במועד מאוחר יותר או לייצוא. קולידג' התנגד לכך, בטענה שעל החקלאות לעמוד על "בסיס עסקי עצמאי", וטען שהשליטה הממשלתית היא מתכון בטוח לשליטה פוליטית. במקום שליטה במחירים, הוא תמך בתוכניתו של הרברט הובר, ליצור רווחיות בעזרת מודרניזציה לחקלאות. המזכיר מלון טען שהחוק אינו יציב ויגרום לאינפלציה. החוק לא עבר.
לאחר כישלון החוק, תמך קולידג' בחוק מתון יותר, שהיה אמור לייצר מועצה שתלווה כסף לקואופרטיבים חקלאיים בתקופות של עודף תקציבי. החוק לא עבר. בפברואר 1927, ניסה הקונגרס שוב להעביר את חוק הסיוע לחקלאים, שעבר על חודו של קול, אולם קולידג' הטיל עליו וטו. הוא טען שהחוק לא יעזור לחקלאים, אלא רק ליצואנים וירחיב את הביורוקרטיה. הקונגרס לא ביטל את הווטו, אולם במאי 1928, החוק עבר שוב. קולידג' ביטל את החוק שוב, בטענה שהחקלאים מעולם לא הרוויחו הרבה כסף, ואין מה שהממשלה תוכל לעשות בנוגע לכך.
קולידג' היה מודע לעובדה כי אין ביכולתו לפעול על הכלכלה הבינלאומית כך שהתוצרת החקלאית תשוב למחיריה קדם מלחמת העולם הראשונה. כמו כן, קולידג' היה ריאלי בעניין הדרישות של המגזר החקלאי והיה מודע לכך שהמחירים הנמוכים שנוצרו פגעו קשות במצבה של התעשייה החקלאית. עם זאת, בסקר העבודה והנתונים של החקלאות בכללותה, לא היה ספק שהנסיבות ומצבם הכללי של החקלאים השתפר עד סוף כהונתו מאז שיא השפל בשנת 1921. קולידג' חשש כי יציאה של הממשלה לפעילות על המערכת הכלכלית במטרה להביא לשינויים כלכליים רחבי היקף שישיבו את מחירי 1914 היא מסוכנת ובקנה מידה ארוך עלולה להזיק או לכל הפחות לערער את היציבות היחסית שנוצרה במחירים.
התנאים השתפרו בעוד אמת נצחית אחת נותרה ללא שינוי: החיים בחווה תמיד יהיו רצופים מצוקה כלכלית ביחס למגזרים עסקיים שונים. שום חוק לא יכול היה לפטור מישהו ממציאות זו. בנאומו טען קולידג': ”יש אנשים שהיו עניים על הר של זהב, בעוד שאחרים היו מתפרנסים היטב על סלע. איננו יכולים לכופף את מסלולנו כדי לעמוד בפני חריגות; עלינו להתייחס לחקלאות בכללה. ואם ככלל ניתן להציב את המגזר במצב משגשג, החריגים נוטים להפיל את עצמם [כלכלית].” נאום זה נעשה במסגרת המאבק להפחתת מיסים, כאשר הנשיא קידם את המדיניות הכלכלית שהייתה צריכה להיות מופנית כלפי כולם, ולא כלפי מעטים מועדפים, אם יש לכבד את הגבלת הסמכות הפדרלית של החוקה ל"רווחתם הכללית" של כל העם[16].
השיטפון הגדול בנהר המיסיסיפי 1927
קולידג' ספג ביקורת רבה על פעולותיו במהלך השיטפון בנהר המיסיסיפי ב-1927. היה זה אסון הטבע הנורא ביותר שפגע בחופי ארצות הברית עד ההוריקן קתרינה ב-2005. אף על פי שקבע שהובר יעמוד בראשות ועדה לסיוע, טוענים ההיסטוריונים שקולידג' התנגד לכל ניסיון להקים רשות פדרלית לטיפול השיטפונות. הוא סירב לבקר באופן אישי באזורים מוכי ההצפות, בטענה שדבר זה לא ישיג כלום, וייראה כפעולה פוליטית. בנוסף, לא רצה להשקיע כספים פדרליים בסיוע לקורבנות שיטפונות. הוא האמין שבעלי הרכוש צריכים לשאת בעול התשלום. מצד שני, הקונגרס רצה להעביר חוק שיסייע לנפגעי שיטפונות בחסות הממשל הפדרלי. לאחר שהקונגרס העביר חוק פשרה ב-1928, סירב קולידג' לקחת קרדיט על החוק, וחתם עליו באופן פרטי ב-15 במאי.
משפט הקופים
- ערך מורחב – משפט הקופים
במהלך שנת 1925, ג'ון תומאס סקופס (John T. Scopes), מורה בבית ספר ציבורי בדייטון, מדינת טנסי, נעצר בגין שלימד את תורת האבולוציה של צ'ארלס דרווין נגד החוק המדיני בטנסי שאסר על כך. במרץ 1925 העבירה החקיקה המדינית בטנסי את חוק באטלר, שהכריז שלא כדין על הוראת כל דוקטרינה הכופרת הבריאה האלוקית של האדם כפי שמסופר בתורה. ויליאם ג'נינגס בריאן הוביל לתביעה וקלרנס דארו על ההגנה. משפטו ביולי אותה השנה תפס את תשומת הלב הלאומית כאשר ויליאם ג'נינגס ברייאן נקרא מטעם התביעה וקלרנס סיוארד דרו, עורך הדין המיומן והמוכר בעל שם לאומי, מסכים לייצג את סקופס. הליכי המשפט, הבטיחו והעניקו עימות בין אמונה מילולית פונדמנטליסטית לבין פרשנות ליברלית של כתבי הקודש. אף על פי שבסופו של דבר סקופס הפסיד במשפט ושילם על פעולותיו קנס בסך 100 דולר, המשפט שימש בתור דיון לאומי בין דארו לבריאן, אודות המעמדות הסותרים של המדע והדת במערכת המשפט ובחברה בכלל, והניע פוליטיקאים בקונגרס, בהם גם קולידג' לקדם הליכי זכויות אזרח. לאחר המשפט, הממשל בטנסי מנע את הוראת האבולוציה בבתי ספר עד לביטול חוק באטלר בשנת 1967. בנוסף, המחוקקים הממלכתיים של מיסיסיפי וארקנסו העבירו את איסוריהם על הוראת האבולוציה בשנת 1926 וב-1928, בהתאמה, שנמשכה גם כן. במשך כמה עשורים לפני שבוטלה. קולידג', אשר הגיע מרקע דתי, התנגד לתורת האבולוציה מחד, אבל האמין בחופש הביטוי ועל כן גם בהתרת הדיון החברתי עליה מאידך[17].
פעילות בנוגע לזכויות האזרח
קולידג' תמך במתן זכויות אזרח לאפרו-אמריקאים, וטען בנאום מצב האומה הראשון שלו שזכויותיהם קדושות כמו של כל אזרח אחר, תחת החוקה. הוא טען שזאת חובה להגן עליהן. הוא לא מינה חברי קו קלוקס קלאן מוצהרים למשרות ציבוריות, והקלאן איבד את רוב השפעתו במהלך כהונתו. ממשלו ערך מחקרים כדי לשפר תוכניות סיוע לאינדיאנים. קולידג' תמך בחוקים שיאסרו על לינצ'ים בארצות הברית (אשר מזה עשרות שנים היו שכיחים, בעיקר בדרום ארצות הברית), וטען בנאום מצב האומה של 1923 שזהו פשע נורא, שממנו סובלים לא רק שחורים, אף על פי שהם רוב הקורבנות. הדמוקרטים הדרומיים מנעו העברת חוקים נגד לינצ'ים. קולידג' מינה שחורים למשרות ציבוריות זוטרות.
ב-2 ביוני 1924, חתם קולידג' על חוק אזרחות לאינדיאנים, שהעניק אזרחות לכל האינדיאנים, עם מתן אישור לשמור על אדמות השבטים וזכויותיהם התרבותיות. החוק לא הבהיר האם הממשלה או מנהיגי השבטים שמרו על הריבונות על השבט. ממשלו מינה ועדה לבחינת תוכניות סיוע לאינדיאנים. הוועדה המליצה על חקירה של החיים בשמורות מבחינת בריאות, חינוך, כלכלה, משפטים וזכויות אזרח. כעבור כמה ימים, נאם קולידג' באוניברסיטת הווארד בוושינגטון, והודה לשחורים על התקדמותם המהירה בחינוך ועל תרומתם לחברה האמריקנית, וגם על היותם חיילים במלחמת העולם הראשונה, כשהם סובלים מאפליות ומדעות קדומות.
באוגוסט 1924 הוא הגיב למכתב מניו יורק שטען שארצות הברית היא "מדינתו של האדם הלבן" ושאסור לשחורים להתמודד על תפקידים. קולידג' גינה את המכתב, טען שהשחורים הם אזרחים נאמנים כמו כל אדם אחר, ושיבח את שירותם של חיילים שחורים במלחמת העולם הראשונה. בנאום בבית הלבן אל מול מתאזרחים ממוצא אירופאי, באוקטובר 1924, טען קולידג' שסובלנות היא ערך אמריקני, והודה למהגרים על תרומתם לחברה האמריקנית. הוא טען שאף על פי שאירופה זרועה במתיחות בגלל מגוון התרבויות, ארצות הברית רק מרוויחה מכך. הוא טען שעל המדינה לסייע למהגרים שמגיעים אל המדינה, ודרש מהם לדחות כל שנאה גזענית ודעות קדומות. בדצמבר 1924, נאם את נאום מצב האומה השני שלו, ובו שיבח את השחורים על התקדמותם, ודרש לכבד ולהגן על זכויותיהם החוקתיות. במאי 1926, נאם נאום בפני אנשי צבא, וטען שהגיוון באוכלוסייה הוא דוגמה לאמריקניזם. הוא התנגד לשנאה גזענית ולחוסר סובלנות דתית, בטענה שדבר זה רק פוגע במדינה.
השקפה ליברלית זו לא תמיד הייתה נקודת המבט של קולידג'. בעודו ממתין להשבעתו כסגן נשיא, כתב קולידג' את המאמר "מי המדינה הזו?" שהופיע בגיליון פברואר 1921 של המגזין 'משמר הבית הטוב'. במאמר הוא דחק במדיניות הגירה מגבילה וסלקטיבית, שנועדה להדיר את אלה שלא ניתן היה להיטמע בחיים האמריקאים. כפי שהוא ראה זאת, בעבר שימשה אמריקה כ"שטח השלכת" של אירופה. הוא רצה להבטיח שבעתיד ארצות הברית תקבל "מהסוג הנכון" של המהגרים. פירוש הדבר היה אנשים שרצו באמת להיות אמריקאים במלואם, שיכולים להשתלב עם המניות הקיימות, ויכולים היו לתרום בצורה חיובית לחברה. נקודת המבט של קולידג' לא הייתה יוצאת דופן או רדיקלית לאותו יום; אכן, ניתן לטעון כי עמדתו, הייתה מייצגת את החשיבה הכללית שלאחר המלחמה בנושא הגירה. מאמר זה ללא ספק נועד להשיג תמיכה בחקיקת הגבלת ההגירה שנדונה אז בקונגרס. זמן קצר לאחר מכן החקיקה עברה בקלות בתמיכה דו-מפלגתית כחוק מכסת החירום להגבלת ההגירה.
הדבר הבולט הוא שעד שהנשיא קולידג' הופיע לפני הלגיון האמריקאי (מוסד של משרתים לשעבר במלחמות אשר פועל ללא מטרות רווח) באוקטובר 1925, עמדותיו בנושא מי יכול לשאת את התואר האמריקני הבשילה לתפיסה המחושבת יותר ובוודאי ליברלית יותר שהתפרסמה במאמר נגד ההגירה. דברי הנשיא היו אמירה פילוסופית על פלורליזם אשר סטתה מהשיח הפוליטי המוכר באותה העת. מטרתם הייתה להעביר את הציבור לעבר גישה סובלנית וליברלית: "בואו נסתיר את שנאתנו", הוא דחק. דבריו התקבלו היטב וללא ספק השפיעו לטובה. עם זאת הם לא יצרו שום שינוי דרמטי בחשיבה של האמריקאי הממוצע מי צריך להיות אמריקאי או גרמו לקריאות לשינויים בחוקי ההגירה של האומה. אכן, חוק ההגירה המגביל משנת 1924, יורשו של חוק מכסת החירום, נותר במקומו, עם שינויים קלים בלבד במשך למעלה מ-40 שנה, עד להעברת חוק ההגירה והלאום משנת 1965.
מינויי שופטים
ב-25 באוקטובר 1926, בית המשפט העליון של ארצות הברית (בראשות הנשיא ויליאם הווארד טאפט) קבע כי לנשיא יש את הזכות להדיח את חברי הקבינט על פי שיקול דעתו. פסק הדין ביטל את חוק הגבלת הסמכות הנשיאותית משנת 1868, אשר הוצא לפועל במקור בידי לחץ הסנאט במטרה להגביל את סמכויותיו של הנשיא אנדרו ג'ונסון במסגרת תוכנית תקופת השיקום שלאחר מלחמת האזרחים האמריקנית. ב-7 במרץ 1927 התרחש משבר חוקתי כאשר בית המשפט העליון קבע כי החוק המדיני בתוך טקסס שאסר על אנשים שחורים להצביע בפריימריז למפלגה הדמוקרטית אינו חוקתי ועל כן מבוטל[18].
קולידג' מינה שופט אחד לבית המשפט העליון של ארצות הברית, הרלן סטון. סטון היה עורך דין מוול סטריט ורפובליקני שמרן. הוא היה דיקן בית הספר למשפטים של קולומביה כשמונה בידי קולידג' לתפקיד התובע הכללי ב-1924, כדי להחזיר את האמון בתפקיד. סטון האמין בריסון מערכת המשפט, והיה בין שלושה שופטים ליברלים שאישרו את חוקי הניו דיל. הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט מינה אותו לנשיא בית המשפט העליון. קולידג' מינה 17 שופטים לבית המשפט לערעורים, ו-61 שופטים לבתי המשפט המחוזיים. הוא מינה את השופטת הראשונה אי פעם, לבית המשפט לענייני מכס. בנוסף חתם על חוק שהגביר את הסודיות המשפטית.
מעמדו של צבא ארצות הברית
קולידג' החל להתעניין במעייני הצבא האמריקאי עוד בשנת 1899, כאשר עלתה ההצעה להעביר מוצב רגלים לנורת'המפטון. במהלך כהונתו שמר קולידג' על גודלו של הצבא האמריקאי ופעל לשמור על ההרתעה הצבאית גם בזמני שלום. ההתרכזות הגדולה ביותר של הממשל האמריקאי באותה העת נגעה לצי ארצות הברית, אשר נדרש להגן על הטריטוריות האמריקאיות הרחק באוקיינוס השקט, אשר הרחוקה ביותר מביניהן מהיבשת האמריקאית היא טריטוריית הפיליפינים. לא הכל היה שליו בתוך הצבא עצמו: מחלוקת השתוללה סביב קולונל ויליאם "בילי" מיצ'ל, תומך במה שהיה רעיונות מתקדמים אך שנוי במחלוקת באותה עת בנוגע לפיתוחה של תעשיית התעופה הצבאית האמריקאית. בהיעדר איפוק, מיצ'ל תקף את הממסד הצבאי בשל התנגדותו לפיתוח האווירי, והרחיק לכת עד כדי האשמת מנהיגיו ב"ממשל כמעט בוגדני להגנת האומה." מצב זה של הפרת ההכרה בממשל מצב הקצונה לא יכול היה להימשך. בסופו של דבר, בהוראתו הישירה של הנשיא קולידג', מיצ'ל הועמד לדין בבית משפט בגין חוסר-כפיפות. לאחר שנמצא אשם, והודח משירותו הצבאי.
קולידג' היה הנשיא האחרון שמעולם לא טס במטוס, אולם הוא הבין היטב את ערך התעופה ותמך בפיתוחה. אחד מהאירועים הזכורים ביותר בתודעה הציבורית מנשיאותו של קולידג', היה טקס האירוח המסביר פנים בוושינגטון של צ'ארלס אוגוסטוס לינדברג ב-11 ביוני 1927. הוא התקיים בעקבות הטיסה של לינדברג מניו יורק ועד לפריז, שהייתה טיסת הסולו הראשונה מעל האוקיינוס האטלנטי. בגיבוי מנהלי מקולידג' המשיך לינדברג, שאותו הנשיא העלה לדרגת קולונל, לסיור אווירי ברחבי ארצות הברית לבניית תמיכה ציבורית בפיתוחו של תחום התעופה. ממשל קולידג' עודד אימונים צבאיים. בנו של קולידג', ג'ון, השתתף במחנה אימונים צבאי לאזרחים כשאביו הפך לנשיא. זו הייתה הבנתו של קולידג' כי החוב הלאומי הוא החוליה החלשה ביותר בהגנת האומה, מכיוון שהוא צמצם את הכספים הזמינים לצורך מענה לצרכים הצבאיים במשבר. לפיכך, תוכנית הפחתת החובות שלו הייתה בסיסית לחיזוק היסוד הצבאי של המדינה. יתר על כן, הוא הבין כי כוחה הגדול של המדינה נשען בסופו של דבר לא על כלי המלחמה שלה, אלא על תושביה, על החקלאות והמשאבים התעשייתיים שלה ועושרה אשר תדלקו את תעשיית המלחמה. זה הביא אותו להתמקד בעיקר בנושאים הקשורים לגיוס כוח האדם והתעשייה כגורם עקיף לפיתוח הצבאי. כמו כן, קולידג' השתמש בפיתוח התעשייתי העקיף במקום פיתוח צבאי ישיר מכיוון שבכך ארצות הברית לא נראתה כמבצעת התחמשות מרכזית שעלולה להעלות חשד בקרב הקהילה הבינלאומית[19].
קולידג' נהג לתת יחס רב אל ותיקי המלחמות ומשפחותיהם. כמושל ונשיא, הוא תמך בתוכניות לטיפוחם הכלכלי של לוחמים לשעבר במלחמות אמריקאיות, במיוחד בתשתיות המיועדות לנכים שנפצעו במהלך שירותם הצבאי. היוצא מן הכלל בהתנהלות זאת היה התנגדותו להצעת החוק לתוספת פנסייה מטעם המלחמה לחיילים לשעבר שהיו מעורבים במלחמת העולם הראשונה. הצעת חוק שנעצרה בשנת 1924 כאשר הטיל עליה וטו. מלבד איום על כספי המדינה לנוכח מצב פוליטי קריטי אפשרי, הוא האמין שהצעת החוק הזו, על ידי הכספים שלה, תפחית את הערך משירותם של החיילים לאומה שנאבקו במהלך מלחמות אחרות מלבד מלחמת העולם הראשונה. "אף אדם," ציין בתוקף בכוונתו לחיילים לשעבר בצבא האמריקאי, "מעולם לא זכה לכבוד על מה שקיבל. הכבוד היה הפרס על מה שהוא נתן."
המאבק בקוּ קְלוּקְס קְלָאן ואחדות לאומית
- ערך מורחב – קו קלוקס קלאן
אחד הקשיים הביטחוניים הגדולים ביותר במהלך ממשל קולידג' היה מאבק הממשל האמריקאי נגד הטרור של הקו קלוקס קלאן (KKK), סדרת ארגוני כתות רדיקליות שביצעו פיגועי טרור ופעלו נגד הממשל האמריקאי. הכתות הללו דגלו בעליונות גזעית לבנה, אנטישמיות, ושנאת זרים וביצעו פיגועי טרור רבים נגד מי שהחשיבו ליריביהם הפוליטיים. ממשל הרדינג וקולידג' נאבק ממושכות אל מול הדור השני של הארגון, אשר התעורר תחילה עוד בשנת 1915, במדינת ג'ורג'יה. זו הייתה תנועה פופולרית ומאורגנת לאומית שהתלבשה בצורה של ארגון סודי, אחווה והציגה את עצמה בפני הציבור כחברה מיטיבה ופטריוטית. גורם חשוב שתרם לדעיכתו של הקלאן היה דחייתם של הקלאן וכל תומכיהם מעמדות כוח בידי הנשיאים הרדינג וקולידג'. שני הנשיאים התרוממו מעל לדעות הקדומות שרווחו בקרב מעגלים סגורים כגון הקלאן באותה התקופה. הם הציעו מעשים, ולא מילים, לקורבנות הקלאן: הדבר בא לידי ביטוי, למשל, בתמיכתם בזכויות כל האזרחים, יהודים אפרו-אמריקאים ואינדיאנים. הדבר החשוב ביותר שביצעו הנשיאים בעניין היה שמנעו הרחקה של הקלאן מהאוכלוסייה שנרדפה בידיהם, ובכך מנעו התקיימות עצמאית של הארגון ללא השפעה חיצונית כלל וכלל.
זמן לא רב לאחר מותו של הנשיא הרדינג באוגוסט 1923, דובר הקלאן טען כי הנשיא לשעבר היה חבר הכת. זה לא היה אלא שקר שנועד לרמות את הדעה הציבורית שהופנה כלפי הנשיא האמריקאי הראשון במאה העשרים שהתבטא בפומבי למען זכויות אזרח אפרו-אמריקאיות ותמך בחקיקה נגד ביצועי לינצ'ים. הבית הלבן בראשותו של קולידג' פרסם באופן מיידי הצהרה, שקיבלה הפצה לאומית, והצהירה כי הטענה "מגוחכת מכדי לדון בה" - ואכן הייתה לה השפעה על הדעה הציבורית. קולידג' טען "אנחנו לא גרים באמריקה, אמריקה חיה בנו." זו גם הייתה חשיבתו הסמכותית של קולידג' שלעיתים הציג עצמו כנבדל ורם מעל הפוליטיקה. מבחינתו, היותו אמריקאי היה מצב נפשי בו קיבלו את אורח החיים האמריקני והתנהלו בהתאם. מקום הולדתו של האדם, גזעו או דתו של אדם לא היו קשורים להיות אמריקאי פטריוטי; במקום זאת, הוא קרא להאמין באידיאלים ובערכים אמריקאים כפי שהם באים לידי ביטוי בהכרזת העצמאות ובחוקה, ובכבוד ותמיכה במוסדות אזרחיים ופוליטיים אמריקאים. בכך, כפי שהוא ראה זאת, כל ילד יכול היה לשמוח בנשיאת התואר האמריקאי. ברוח זו, הנשיא קולידג' הצהיר את אמונתו בדבר חנוכת פסל ג'ון אריקסון ב-29 במאי 1926: ”בעת מועד שרגלינו נגעו באדמה זו, מעוד מועד שהפכנו את הארץ הזו לביתנו [כלומר הפיכה תרבותית אמריקאית], בכל מקום בו נולדנו, לא משנה מה הגזע שלנו, כולנו מעורבבים במדינה משותפת אחת. כל ההבחנות המלאכותיות של שושלות ודרגות נשללות בצד. כולנו שמחים בתואר האמריקאי.”
זמן קצר לאחר הפיכתו של קולידג' לנשיא, נכנסה מדינת אוקלהומה למצב חירום והוטל חוק צבאי בתוך המדינה שנועד להילחם נגד עלייתה המחודשת של תנועת הקלאן אשר היה בעלייה ממושכת בתמיכה ברחבי דרום ארצות הברית. כנשיא, קולידג' הביע את האנטיפתיה שלו כלפי הקלאן בכך שהוא פנה באופן חיובי ופומבי ישירות לקורבנותיו: אפרו-אמריקאים, יהודים, קתולים ומהגרים, איתם היה לו קשרים טובים - במיוחד עבור מהגרים קתולים אירים. קולידג' ביקש להדגיש את הישגיהם ותרומתם החיובית של כל המגזרים הפגועים לחיים התרבותיים האמריקאים. גישה זו התאימה לו היטב כיוון שהיא שיקפה את חשיבתו אודות אחדות לאומית ואישיותו. הנשיא קולידג' סיכם את גישתו באופן הבא: הדרך היחידה שאני יודע להבריח את הרוע מהארץ היא בשיטה הארוכה למלא אותו בטוב. באותה המידה, מרטין לותר קינג, התבונן מאוחר יותר בנושא עת טען כי: "רק האור יוכל לחושך; רק האהבה תוכל לשנאה." באמצע שנות העשרים התרחשה הפחתה במתחים החברתיים. אמריקה הייתה בעיצומה של תנופת קולידג', ועם יציבות כלכלית נרגעו ארגונים ראקציונרים. רבים מהגורמים שהובילו אנשים לקלאן נעלמו או דעכו מחשיבותם. גל הפשע שחגג במהלך תקופת היובש נסוג במעט. ונוצר מחדש מצב בארצות הברית שהיה בטוח שוב להחנות את המכונית ברחוב הראשי[20].
מדיניות חוץ
אף על פי שלא היה בדלן, סירב קולידג' להיכנס לבריתות חיצוניות. הוא טען שהניצחון של הרפובליקנים ב-1920 סימן שהעם דחה את מדיניותו של וודרו וילסון והתנגד להצטרפות אל חבר הלאומים. קולידג' לא התנגד לחבר הלאומים, אולם טען שהחבר לא ישרת אינטרסים אמריקניים, ולכן אין להצטרף אליו. הוא תמך בהצטרפות אל בית המשפט העולמי לצדק, בתנאי שהמדינה לא תיאלץ לקיים את המלצותיו. ב-1926, הסנאט אישר הצטרפות אל בית המשפט העולמי, בסייגים מסוימים. הסייגים התקבלו אצל חבר הלאומים, שהציע תיקונים משלו. הסנאט לא פעל וארצות הברית לא הצטרפה אל בית המשפט העולמי לצדק. בשנת 1927, כשל קולידג' בניסיון להביא להסדר בין המעצמות בנוגע להשפעה על האוקיינוס השקט במסגרת ועידת ז'נבה שהתקיימה באותה השנה ונדונה סביב הגבלת העוצמה הצבאית של כל מעצמה המקושרת לאוקיינוס השקט[21].
הישגו המרכזי של קולידג' היה הסכם קלוג-בריאן ב-1928, שנקרא על שם מזכיר המדינה שלו, פרנק קלוג, ושר החוץ הצרפתי אריסטיד בריאן. ההסכם, שאושרר ב-1929, חייב על החותמים עליו - ארצות הברית, הממלכה המאוחדת, צרפת, גרמניה, איטליה ויפן - להתנגד למלחמות ככלי למדיניות לאומית ביחסיהן אחת עם השנייה. ההסכם לא הצליח להשיג את המצופה ממנו, אולם הניח את הבסיס לחוק הבינלאומי לאחר מלחמת העולם השנייה. קולידג' המשיך במדיניות הממשל הקודם ולא הכיר בברית המועצות בעיקר עקב החשד מהאידאולוגיה הקומוניסטית. כאשר עלה קולידג' לנשיאות, התערבות מדינות ההסכמה במלחמת האזרחים ברוסיה כבר הגיעה לסופה ברובה ורוב ההתנגדות הפנימית ברוסיה לממשל הסובייטי, מטעם הצבא הלבן, האנרכיסטים או קבוצות בדלנים, הגיע ברובו לסיום.
הרפובליקה הסינית הייתה מזה שנים במלחמת אזרחים ממושכת שנודעה בתור תקופת המצביאים. בשנת 1926, מפלגת הקְווֹמִינְטַנג הלאומית שהתרכזה בגואנגדונג (דרום סין), החלה במסע כיבוש לעבר נאנג'ינג ובייג'ינג שנודע בתור המשלחת הצפונית. לאחר כיבושה של בייג'ינג בידי צבא הקוומינטנג מידיו של איל המלחמה ג'אנג דזוו-לין, החלו מגעים בין הממשלה הלאומית של הקוומינטנג לבין וושינגטון. ב-25 ביולי 1928 הנשיא קולידג' הכיר בממשל הקוומינטנג בנאנג'ינג, תחת הנהגתו של הגנרליסימו צ'יאנג קאי שק, בתור הממשלה החוקית של הרפובליקה הסינית במקום ממשלת בייאנג שקדמה לה בבייג'ינג. שתי הממשלות חתמו בהמשך על הסכם סחר משותף אשר היווה נקודת מפתח ביחסי ארצות הברית–סין.
מדיניות בין מדינות אמריקה
הנשיא קולידג' המשיך לתמוך בממשלה הנבחרת של מקסיקו מול המורדים, וביטל את האמברגו על מכירת נשק למדינה. 'ועדת התביעות האמריקאית-מקסיקנית' הייתה ועדה שהוקמה על ידי אמנה שפסקה תביעות של אזרחי ארצות הברית ומקסיקו בגין הפסדים שנגרמו עקב מעשי ממשלה אחת נגד האזרחים של הממשלה האחרת, בעיקר עקב המהפכה המקסיקנית. בעיקרון הוועדה שפטה את ארצות הברית על פעילות נגד אזרחים מקסיקנים במהלך מעורבותה במהפכה המקסיקנית ונבעה עקב דרישה אזרחית מקסיקנית לכך ורצון הממשל האמריקאי להגיע לפשרה עם מקסיקו. ועדה זאת הוקמה בשיתוף פעולה בין קולידג' לנשיא מקסיקו, אלווארו אוברגון. תחת נשיאותו של פלוטארקו אליאס קאייס בין 1924 ל-1928, התערערו יחסי ארצות הברית - מקסיקו והתפקוד של הוועדה הפך לחסר ערך בפועל[22]. כאשר הקונגרס במקסיקו, ביטל את חוקת 1917, הוא העניק היתרים כלכליים ופוליטיים בלתי מוגבלים לזרים עבור נחלות בהן הם פעלו בתמיכת צדדים שונים בתוך המהפכה המקסיקנית. עם זאת, זמן קצר לאחר מכן, הממשלה ביטלה את כל הזכויות על שטחים עשירים כקורח, וגררה אחריה מחאה מצד עסקיהם של משקיעים אמריקאים. ממשל קולידג' הכיר בבחירתו המחודשת של הנשיא אלווארו אוברגון בתנאי שיעניק לחברות אמריקאיות זכויות על הקרקעות. תחת לחץ אמריקאי, בית המשפט העליון במקסיקו פסק שביטול החוק נעשה בצורה בלתי חוקתי, ועל כן היה חסר סמכות. ההחלטה השיבה את כל הזכויות לחברות אמריקאיות.
הכיבוש האמריקני בניקרגואה ובהאיטי המשיך תחת ממשלו, אולם קולידג' הוציא את החיילים האמריקנים מהרפובליקה הדומיניקנית ב-1924. הוא הוביל את המשלחת לוועידה הפן-אמריקנית השישית, בין 15 ל-17 בינואר 1928, בהוואנה, קובה. היה זה הטיול הבינלאומי היחיד שערך במהלך תקופת נשיאותו אשר הוביל למספר החלטות, הבולטת שבהן היא ההחלטה על קביעת רדיוס נייטרליות ימית מסביב ליבשות אמריקה הצפונית ואמריקה הדרומית, ברית הגנה בין המדינות וקביעת התייחסות למדינות נייטרליות במהלך מלחמות[23]. הוא ניסה להתפייס עם מנהיגי אמריקה הלטינית שכעסו על ההתערבות האמריקנית במרכז אמריקה ובאיים הקריביים. במשך 88 שנים היה הנשיא היחיד שביקר בקובה, עד לביקורו של ברק אובמה ב-2016. ב-23 במרץ 1925 חוזה האי פינס אושר לבסוף על ידי הסנאט של ארצות הברית. החוזה, שהיה בהמתנה מאז 1904, היה לאמנה המכירה בהחזקה קובנית של האי פינס. ב-3 במאי 1924 נציגים מניקרגואה, גואטמלה ואל סלוודור חתמו על ברית אנאפלה עם ארצות הברית, והסכימו להפסיק את הסיוע לכוחות המורדים בהונדורס השכנה, שאיימו להפיל את הנשיא רפאל גוטיירז המכהן. היה זה אחד מניסיונות רבים של ארצות הברית, ששלחה לראשונה את הנחתים להונדורס כבר בשנת 1919, להשאיר את גוטיירז בשלטון. מאמצים אלה נכשלו בסופו של דבר כאשר נפל ממשלו של הנשיא גוטרייז מנהיג המורדים טיבוריו קאריאס הפך לדיקטטור השלט במדינה בשנת 1933.
היחס למדינות אירופה
עוצמתה הכלכלית של אמריקה השפיעה על מדיניותה כלפי אירופה במהלך שנות העשרים המוקדמות. למעשה, אחד הנושאים הפוליטיים החשובים ביותר בתקופה זו אשר עמדו על הפרק היה הסיוע הכלכלי שסיפקה ארצות הברית למדינות אירופה במהלך מלחמת העולם הראשונה. אמריקאים הלוו לחברות מדינות ההסכמה שבעה מיליארד דולר במהלך המלחמה. זמן קצר לאחר המלחמה הם הלוו עוד שלושה מיליארד דולר. בעלות הברית הלוו את מרבית הכסף עבור ציוד צבאי, אספקת מזון וצרכים בסיסיים אחרים של בני עמם. מדינות בעלות הברית סבלו מהפסדים גדולים יותר של רכוש ואוכלוסייה מאשר ארצות הברית במהלך המלחמה. כשהגיעה המלחמה לסופה רוב המדינות הללו קראו לארצות הברית לבטל את דרישת ההחזר של ההלוואות שאמריקה העניקה. צרפת, בריטניה ושאר מדינות ההסכמה האירופאיות הנהיגו מדיניות שארצות הברית לא צריכה הייתה לצפות שתשלם מחדש את ההלוואות. ארצות הברית סירבה לבטל את החובות. הנשיא קולידג' דיבר בשם רוב האמריקאים כשאמר בפשטות: "הם הלוו את הכסף." הוא האמין שעל המעצמות האירופיות להחזיר את הלוואות המלחמה, אף על פי שכלכלתן סבלה מאוד במהלך הלחימה. עם זאת, למדינות אירופה היה מעט כסף לשלם את הלוואותיהן[24].
לאחר מלחמת העולם הראשונה חבל הריין הגרמני נכבש ל-15 שנים (לפי חוזה ורסאי) בידי הצבא הצרפתי והיה על רפובליקת ויימאר (גרמניה) לשלם 123 מיליארד גולדמרק בתשלומי פיצויים. גרמניה התקשתה לעמוד בשילומים שנדרשו ממנה עקב היפר-אינפלציה. בתגובה, ראש ממשלת צרפת, רמון פואנקרה, ראה זאת כתקדים לפעילות גרמנית נגד חוזה ורסאי. ביחד עם בלגיה, הצבא הצרפתי פלש לאזור חבל הרוהר, לבה התעשייתי של גרמניה, והחל בכיבוש חבל הרוהר. הממשלה הגרמנית הורתה לתושבי חבל הרוהר להוציא לפועל מאבק פסיבי נגד הכיבוש הצרפתי בכך שיסרבו לעבוד בתעשיות. לנוכח מספר התנכלויות של כוחות צרפתים לאזרחים גרמנים, שהובילו אף לירי באזרחים, דעת הקהל הבינלאומית פנתה נגד צרפת עם הזמן[25]. בריטניה נקטה קו אנטי-צרפתי חריף וכינסה את ועידת לונדון אשר הביאה את הממשלה הצרפתית להורות על נסיגה מהכיבוש. קולידג', מעבר לעובדה שתמך בגרמניה במסגרת המאבק, תמך גם בהוצאה לפועל של תוכנית דוז (על שם סגן הנשיא צ'ארלס דוז). הייתה זאת תוכנית כלכלית שהוצאה לפועל בפיקוח ממשלתי של העברת השקעות נרחבות מארצות הברית לרפובליקת ויימאר ובכך קשירת הכלכלה הגרמנית בזאת האמריקאית. במקביל, התוכנית נועדה להביא לסיום משבר האינפלציה החריפה בגרמניה והביאה להורדת כלל תשלומי הפיצויים מאלו שנקבעו בחוזה ורסאי[26].
בחירות 1928
- ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1928
בקיץ 1927, נפש קולידג' בדקוטה הדרומית, רכב על סוסו ונכח במופעי רודיאו. במהלך חופשתו, הודיע קולידג' בתמציתיות אופיינית "אינני בוחר לרוץ לנשיאות ב-1928"[27]. לאחר מכן טען שאם היה רץ, היה מכהן כעשר שנים, כלומר, כהונה ארוכה יותר מכל נשיא אחר. הוא הסביר שמסוכן לנסות להשיג את מה שמרגישים שנמצא מעבר ליכולות האדם. לאחר עזיבת התפקיד, חזר עם גרייס לנורת'המפטון וכתב את זיכרונותיו. מזכיר המסחר של ארצות הברית, הרברט הובר, נבחר לנשיאות. קולידג' לא שמח לתמוך בהובר, וטען שבמשך שש שנים הוא נתן לו עצות רעות בלבד. למרות זאת, הוא סירב לפלג את המפלגה ולהתנגד למועמדותו של הובר האהוד.
למרות ריצתו של הובר לנשיאות, סירב קולידג' לבקש ממנו להתפטר מתפקיד מזכיר המסחר של ממשל קולידג'. הובר התפטר רק ב-21 באוגוסט, חודשיים לאחר שנבחר להיות המועמד.
פרישה ומוות
לאחר פרישתו, פרש קולידג' אל ביתו בנורת'המפטון. הוא עסק בשיט. בנוסף שימש כיו"ר הוועדה הבלתי מפלגתית למסילות ברזל, והיה נשיא כבוד של הקרן למען העיוורים. לאחר מכן קיבל תואר דוקטור למשפטים לשם כבוד. קולידג' פרסם את האוטוביוגרפיה שלו ב-1929, וכתב טור בעיתונות. בעקבות חוסר האהדה להובר במהלך הבחירות ב-1932, רצו הרפובליקנים להעמיד את קולידג' לבחירה במקום הובר. קולידג' דחה את ההצעות. הובר נבחר להיות המועמד, וקולידג' נאם ברדיו לטובתו. הובר הפסיד בבחירות לפרנקלין דלאנו רוזוולט הדמוקרטי בהפרש גדול.
שאלת השפעתו של קולידג' על השפל הגדול
- ערך מורחב – הרקע לשפל הגדול
במהלך שנות העשרים היו שלושה משברים כלכליים בארצות הברית שקדמו לשפל הכלכלי הגדול שפרץ בשנת 1929, במהלך כהונתו של הובר. משברים כלכליים קצרי יום אלו (ששניים מתוכם התרחשו במהלך כהונתו של קולידג') מדגימים באופן ישיר את השפעות מדיניות הנורמליזציה של הרדינג - קולידג' בנוגע לתחום העבודה, שכללה הפחתות בפועל של ההוצאות הפדרליות, ביצעה בצורה חכמה פעולות שוק פתוח בפדרל ריזרב, והפחתות אסטרטגיות במיסוי, כל אלה דלקו התאוששות מהירה וחיזקו את עתודות השוק לא רק כדי לשרוד את השפלים הקצרים אלא להתרחב לתחומי התעשייה, הטכנולוגיה והחקלאות שעם הזמן חשיבותם והשפעתם על החברה והכלכלה הכללית גברו. התפתחות המשק למגזרים חדשים, ההתאוששות המהירה של הכלכלה הלאומית מהשפל והמיתון, ותוכנית הנורמליזציה הכלכלית של קולידג' שבאה לידי ביטוי לאורך שש שנות כהונתו בהסדר כלכלי שאינו נשען על הממשלה בעיקרו נעשו כדי לרסן את ההוצאות ולהוריד מהחוב הלאומי. התוצאות שהודגשו לאורך נשיאותו של קולידג' הוכיחו את ההשפעה החיובית של פעילות הממשל תחתיו כדי למנוע מיתון כלכלי. הובר לעומת זאת הביא להתערבות ממשלתית תקציבית נרחבת אשר לנוכח העובדה שגררה הישענות מחודשת של הכלכלה הפרטית בכלכלה הלאומית, גרר את המדינה אחרי החברות הפרטיות לתוך המשבר החריף בשנת 1929.
למלחמת העולם הראשונה היה קשר רב לערעור ייצוב המטבעות ושערי החליפין של מדינות ברחבי העולם. הצורך ביציבות והחתירה אחר תקן מטבע יציב לשער חליפין היו מהגורמים המגדירים של כלכלת שנות העשרים הבינלאומית. לאחר המלחמה חזר בהדרגה הסחר חליפין בזהב אך בארצות הברית נותר שוק הזהב רק חלק אחד מתוך התוצרים הכלכליים שיכלו לשמש כשערי חליפין. ארצות הברית יצאה מהמלחמה בכלכלה חזקה יותר משנכנסה אליה. אף על פי שארצות הברית הייתה מעורבת רבות בהסדרת חובות ובנושאים אחרים במדיניות חוץ, היא לא הצליחה לכוון או לתאם באופן חד צדדי את המצב הכלכלי והפוליטי של מדינות אחרות. רוב כלכלת המסחר בזהב ירדה בארצות הברית במהלך שנות העשרים והתרכזה בעיקר בצרפת. במצב הנתון הפך הדולר האמריקני לשער החליפין הנפוץ ביותר ברחבי העולם. מצב זה הפך את הכלכלה האמריקנית לזאת שעליה נשענו כלכלות רבות, בעיקר של מעצמות אירופאיות. לכן, כאשר פרץ המשבר הכלכלי ב-1929, לקח זמן קצר מאוד עד שהשפיע בצורה חריפה עד מאוד על רוב המדינות אשר נשענו כלכלית על ארצות הברית. מצבים של הישענויות כלכליות אשר גררו פגיעה במשקיע ובמושקע במהלך משברים כלכליים קודמים היו ידועים. מה שהבדיל משברים קודמים מהשפל של 1929 היה רמת ההישענות הכלכלית הבינלאומית על ארצות הברית, שהתאפשרה הודות לגלובליזציה של השוק החופשי[28].
פטירה והלוויה
קולידג' הלך לעולמו ב-5 בינואר 1933, קצת לפני השעה 13:00 בצהריים. אשתו גרייס החליטה לשמור על טקס ההלוויה קצר ופשוט ללא הספד ודחתה את כל ההצעות לקיום מצעד רשמי בוושינגטון ובבוסטון. היא קבעה שההלוויה תתרחש בנורת'המפטון בכנסיית הקהילה אדוארד עם קבורה בחלקת המשפחה בפלימות' נוץ', ורמונט, וכי ההלוויה תהיה ביום שבת, 7 בינואר, פחות משני ימים שלמים לאחר פטירתו של קולידג'. בשבת בבוקר יצאה רכבת מוושינגטון לכיוון נורת'המפטון. על סיפונה היו הנשיא היוצא הובר ורעייתו, סגן הנשיא קרטיס, נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית; צ'ארלס אוונס יוז, שר המלחמה סטימסון, חברי קבינט אחרים, שופטי בית המשפט העליון ומנהיגי קונגרס למיניהם. כל מושלי מדינות ניו אינגלנד היו נוכחים בהלוויה. הנשיא הנכנס, פרנקלין דלאנו רוזוולט, שלח את בנו ג'יימס ואשתו אלינור, כנציגיו האישיים. פירוש הדבר שישבו שלוש נשים ראשונות בכנסיית אדוארדס - גרייס קולידג', לו הובר ואלינור רוזוולט.
בערך בשעה 8 בבוקר ביום שבת הארון שהכיל את גופתו של קולידג' נלקח מבית המשפחה בפלימות' נוץ' והועבר לכנסיית אדוארדס. משמר כבוד של משטרת נורת'המפטון העביר את הגופה לכנסייה שם הוצגה עם משמר כבוד של שני אנשים. למרות כל התכנון שבוצע לקרא האירוע, הפקידים המתכננים של ההלוויה טעו בהרבה בחישוב שלהם לגבי כמות האנשים שירצו לחלוק כבוד אחרון לנשיא המנוח קולידג'. בשעה 8:30 נפתחו דלתות הכנסייה לציבור כדי לעבור על יד הארון, אך הקהל ברחוב הראשי היה כה גדול והרגש כה עז, עד שהרשויות התקשו לשלוט בו. המצב כמעט יצא משליטה כאשר, על פי לוח הזמנים שתוכנן מראש, הדלתות נסגרו בשעה 9:30 ומאות נשללו מהצצה אחרונה בארונו של הנשיא המנוח קולידג'. כל הספסלים במפלס התחתון של הכנסייה הוקצו בקפידה לנכבדים ולעיתונות ובהתאם לכך נותרה רק המרפסת לצפייה של הקהל הציבורי. טקס הקבורה החל מעט אחרי השעה 10:00, ונמשך כעשרים דקות[29].
מורשתו והנצחתו
יחסו ליהודים
כאמור, קולידג' לחונך בחינוך פוריטני מסורתי ובצעירותו לא היה מקושר כלל וכלל ליהודים. עם זאת, בהמשך חייו היו לו קשרים אישיים עם קומץ יהודים, כולל אדולף אוקס, הבעלים והמוציא לאור של הניו יורק טיימס; לואי מרשל, עורך דין בולט ומייסד הוועד היהודי האמריקני; יוג'ין יצחק מאייר, שאותו מינה לתפקיד מנהלי במועצת ההלוואות הפדרלית, שנסחפה בשערורייה; וגם בנקאי ההשקעות ואיל הכרייה אדולף לואיסון. בשנת 1924 אירח קולידג' את הרב הראשי האשכנזי הראשון, אברהם יצחק הכהן קוק, בביקורו של האחרון בבית הלבן. קולידג' חתם בתקופת נשיאותו על "האמנה האנגלו-אמריקאית אודות פלסטינה" (The Anglo-American Convention on Palestine), אשר הכירה בסמכות המנדט הבריטי על ארץ ישראל והדגישה את תמיכתה של ארצות הברית בהקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל[30]. באמצעות חתימתו של קולידג' על האמנה ב-2 במרץ 1925, ארצות הברית הכירה רשמית בקשר ההיסטורי של העם היהודי עם ארץ ישראל ובכינון מחדש של ביתם הלאומי שם. בהתאם לסעיף 6 של האמנה נאמר כי: "הנהלת פלסטינה תעודד, בשיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית, התיישבות צפופה של היהודים על הארץ, כולל נחלות למדינה ונחלות שאינן נדרשות לצרכים ציבוריים[31]." האמנה האנגלו-אמריקאית נותרה בתוקף עד להקמתה של מדינת ישראל ב-15 במאי 1948.
דאגה מרכזית של הממשלה בתקופת קולידג' הייתה עניין הגבלת העלייה היהודית מהרפובליקה הפולנית השנייה וברית המועצות; תומכי חוק ההגירה של 1924 טענו כי יש צורך להגן על הזהות האמריקאית ולשמור על ההומוגניות האתנית שלה על ידי מניעת כניסת מהגרים שאינם יכולים להיטמע, לא יתרמו לכלכלה האמריקאית ולעולם לא יסתגלו לתרבות האמריקאית. היה גם חשש שיהודים שהיגרו לארצות הברית מברית המועצות נשאו אידאולוגיה קומוניסטית אשר עלולה הייתה לערער את מוסדות המדינה של ארצות הברית. החקיקה ביטלה ככלל את היותה של ארצות הברית כמפלט ליהודי מזרח אירופה, והחקיקה המגבילה נשמרה והמשיכה לתפקד גם כאשר יהודים ניסו להימלט מגרמניה הנאצית בשנות השלושים. לאחר ירידתו מהנשיאות, אשתו של קולידג', גרייס קולידג', ניהלה קמפיין להכנסת ילדים יהודים פליטים לאמריקה בתקופת זמן זו, ואף התנדבה לטפל באופן אישי ב-25 מהם, אך הנשיא המכהן פרנקלין דלאנו רוזוולט - ורוב הציבור האמריקני - נותרו מבוצרים בעמדתם והתנגדו להתרת ההגירה היהודית לארצות הברית כביכול במסגרת התמיכה של האוכלוסייה הכללית בשמירת הנייטרליות האמריקאית[32].
רדיו, סרטים והנצחה
למרות המוניטין שלו כאדם שקט, קולידג' השתמש ברדיו כמה פעמים במהלך כהונתו. הוא ערך 520 מסיבות עיתונאים במהלך כהונתו ונפגש עם כתבים יותר מאשר כל נשיא. נאום השבעתו השני היה נאום ההשבעה הראשון ששודר ברדיו. ב-6 בדצמבר 1923, הוא היה לנשיא הראשון שנאומו בפני הקונגרס שודר ברדיו. הוא חתם על חוק הרדיו של 1927, שהקים את ועדת הרדיו הפדרלית. ב-11 באוגוסט 1924, צולם קולידג' בבית הלבן, וכך היה לנשיא הראשון שהופיע בסרט אילם. ב-1927, כשצ'ארלס לינדברג חזר מטיסתו מעל האוקיינוס האטלנטי, קולידג' קיבל את פניו, וצולם בתצלום עם קול. קולידג' הוא הנשיא היחיד שפניו הופיעו על מטבע במהלך חייו, ב-1926. לאחר מותו הופיע גם על בולים.
תדמית ואידאולוגיה
רונלד רייגן טען שקולידג' היה הנשיא האהוב עליו, בגלל אמונתו בממשל פדרלי מצומצם. רייגן טען שטיפולו של קולידג' בשוטרים השובתים בבוסטון נתן לו השראה במהלך שביתת פקחי הטיסה בארצות הברית ב-1981. בקרב שמרנים, נחשב קולידג' נשיא אהוד. באידאולוגיה הפוליטית שלו, קולידג' היה שמרן עוד מחינוכו בילדות. הדבר נראה בעיקר לנוכח התמקדותו בשימור חירותו וחופשו של הפרט, הגנתו על זכויות הקניין, תמיכתו בדת, עידודו של סובלנות על ידי דוגמה אישית בזמנים של משבר וקשיים, וכבודו הרב שרחש לחוק, למוסדות עתיקים, ולמנהגי החברה. בכל הנוגע לחקיקה חדשה, הוא היה מודאג מכך שהיא לא רק חוקתית אלא גם עונה על צורך אמיתי באופן מעשי. אף על פי שביטל חקיקות רבות הוא לא חשש מלהשתמש בסמכויות השלטון, במידת הצורך, כדי לתת מענה לצרכים ציבוריים יוצאי דופן, כפי שהוכח במהלך שיטפון נהר המיסיסיפי הגדול בשנת 1927, כאשר סוכנויות ממשלתיות והצלב האדום שילבו מאמצים לעמוד במשבר. קולידג' מנע מעבר של 50 חקיקות במהלך כהונתו בכך שהטיל עליהן וטו או לעיתים פשוט לא השיבם אל הקונגרס ובכך סימן את התנגדותו להעברתן. הוא נודע בציטוט: ”חשוב בהרבה למנוע חקיקות בעייתיות מאשר להעביר חקיקות איכותיות.” קולידג' היה מותאם לאווירה הציבורית, והוא אכן תמך בצעדי חקיקה פרוגרסיבים או ליברליים בימיו בפוליטיקה של מסצ'וסטס. ואכן, בשלב מוקדם הוא נחשב אף לפוליטיקאי ליברל. הוא אהד את הקריאות לשוויון זכויות לנשים ולהסדר זכויות פועלים. לאורך כל הקריירה שלו, הוא היה תומך נחרץ בפיתוח של מערכות החינוך, העלה את שכר המורים כראש העיר של נורת'המפטון. קולידג' צוטט בנוגע לפועלו של נושא משרד הנשיא האמריקאי: ”מצאתי שמומלץ לא לשים לב יותר מדי למה שאנשים אומרים כאשר אני מנסה להשיג משהו בעל תוצאה. תמיד הם מכריזים כי זה בלתי אפשרי להשלים את המטרה. אני סבור שזה הזמן הטוב ביותר לדעת להתאמץ.”[33]
קולידג' ובעלי חיים
מכל נשיאי ארצות הברית, קולידג' היה הנשיא עם הכמות השנייה הכי גדולה של חיות מחמד בתקופת נשיאותו, שני רק לתאודור רוזוולט. לקולידג' היו שני כלבים לבנים מגזע בירדד קולי שנקראו רוב רוי ופרודנס פרים, שני כלבים מגזע טריירים שנקראו פטר פן ופאול פרי, כלבת רועים שלטית שנקראה קלאמיטי ג'יין, בלק ברי וטים הקטן מגזע צ'או צ'או, כלבה מגזע קולי בשם רובי רוש, בולדוג אנגלי בשם בוסטון בינז, רועה גרמני בשם קינג קול, סטר אנגלי בשם פאלו אלטו וכלבת קולי נוספת בשם בסי. לזוג קולידג' היו שני דביבונים שנקראו רבקה וראובן. אבנזר היה חמור יחיד. ארבעה ציפורי שיר בשמות ניפ, טאק, פיטר פיפר וסנופלאק. בנוסף לציפורי השיר היה גולדי שהיה ציפור זהובה, דו-פאני שהיה ציפור שיר ירוקה ואווז בשם אינוץ'. שונר מצוי בשם סמוקי ושני חתולי בית שנקראו בלאקי וטיגר. בנוסף לכך היו לקולידג' שני גורי אריות שנקראו "הורדת מס" ו"לשכת התקציב". היפופוטם בשם בילי, וולבי זנב-שוט ואנטילופה קטנה חסרי שם, דוב שחור אמריקני בשם ברונו ו-13 ברווזים[34].
-
קולידג' וג'ורג' וושינגטון על מטבע לציון 150 שנות עצמאות -
קולידג' על בול מ-1938
לקריאה נוספת
- האוטוביוגרפיה של קלווין קולידג' (The Autobiography of Calvin Coolidge) - הספר נכתב בידי קולידג' לאחר פרישתו מהנשיאות ואחת טען בנוגע לכתיבתו כי: "זו הייתה תקוותי להפיק ספר שלא רק יהיה לו עניין היסטורי כלשהו, אלא שיהיה שימושי לאנשים בחיים הציבוריים, בעבודה החינוכית, כהכנה לאזרחות, ויהיה במיוחד ספר שההורים היו מאחלים לילדיהם לקרוא." הספר מגולל את קורות חייו של קולידג'[35].
- קולידג'; אניגמה אמריקאית (Coolidge: An American Enigma) - ספר זה מתוך סדרת "הנשיאים" נכתב בידי הפרופסור להיסטוריה רוברט סובל (Robert Sobel; 1931 - 1999) אשר התחנך באוניברסיטת ניו יורק. בספרו, רוברט סובל מתבונן ברשימת ההישגים המרשימה של קולידג' כנשיא - ארבע הפחתות המס שלו, התנגדותו העזה לעודפי התקציב השנתיים, הצלחתו בכיווץ החוב הלאומי ועוד. הביוגרפיה כמו כן מתארת את קולידג' בתור אייקון אמריקאי שנשכח ברובו בתרבות הפופולרית[36].
- קולידג' (Coolidge) - הספר נכתב בידי אמיתי שלאז (Amity Shlaes; ילידת 1960), סופרת שמרנית אמריקאית ועורכת עיתון המתמקדת בעיקר בהיבט הכלכלי והפוליטי מנקודת מבט של ליברליזם כלכלי. מבין ספריה, שלאז כתבה שלושה ספרים שהיו לרבי-המכר של הניו יורק טיימס. כמו כן היא מכהנת בתור הסופרת הנשיאותית של קולג' המלכים בניו יורק. שלייס מתחקה אחר עלייתו הלא-סבירה של קולידג' מעיירה זעירה בניו אינגלנד ועד לנשיאות. לאחר תקופה מפולגת של עודף שחיתות שלטונית, השיב קולידג' את האמון הציבורי בממשל בוושינגטון וסיים כהונתו רב הישגים[37].
- קלווין קולידג': הנשיא השקט (Calvin Coolidge: The Quiet President) - הספר נכתב בידי דונלד ר. מקקוי (Donald R. McCoy; 1928 - 1996), פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת קנזס, לשעבר נשיא האגודה ההיסטורית של קנזס. הספר משמש גם כביוגרפיה וגם כהערכה אודות פועלו של קולידג', כלשונו של המחבר קולידג' היה: "פוליטיקאי שהיה פחות מערמומי, נשיא שראוי היה לשבחים והבנה רבה לצד ביקורת[38]."
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה
|
|---|
- הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם קלווין קולידג'
- קרן קולידג'
- ביוגרפיה, באתר הבית הלבן (באנגלית)
- קלווין קולידג' באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים- קלווין קולידג' - אירועים מכוניים (בנשיאות), באתר מרכז מילר (באנגלית)
- כתבי קלווין קולידג' בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ The Best and Worst Presidents (According to the Stock Market), Kiplinger (באנגלית)
- ^ הנשיאות של קלווין קולידג' (The presidency of Calvin Coolidge), באתר אקדמיית קהאן (Khan Academy)
- ^ Genealogy, Calvin Coolidge Presidential Foundation
- ^ שאו אמון במסצ'וסטס: נאום הקבלה של נשיא הסנאט של מסצ'וסטס (Have Faith in Massachusetts: Massachusetts Senate President Acceptance Speech), באתר האגודה הנשיאותית קלווין קולידג' (Calvin Coolidge Presidential Foundation), 7 בינואר 1914
- ^ ג'ון הנדריקסון, השיעור הכלכלי של הנשיא קולידג' (President Coolidge’s Economics Lesson), באתר האגודה הנשיאותית לקלווין קולידג' (Calvin Coolidge Presidential Foundation), 8 באוגוסט 2014
- ^ קלווין קולידג', סגן הנשיא ה-29 (1921 - 1923); ישיבה עם הקבינט (Calvin Coolidge, 29th Vice President (1921-1923); Sitting with the Cabinet), באתר הסנאט של ארצות הברית (United States Senate)
- ^ נשיאים; קלווין קולידג' - הנשיא השלושים במספר של ארצות הברית (PRESIDENTS; Calvin Coolidge - THE 30th PRESIDENT OF THE UNITED STATES), באתר הבית הלבן (The White House)
- ^ הנשיא קלווין קולידג' נאום הנשיאות הראשון 1924 (President Calvin Coolidge First Presidential Speech 1924), באתר יוטיוב
- ^ דה פורסט היה אחראי על שלושה סרטי קולנוע חדשותיים בהשתתפות שלושת המועמדים לנשיאות בשנת 1924, קולידג', ג'ון ויליאם דייוויס ורוברט לה פולט. ניתן היה להציג אותם לאוכלוסייה הכללית רק בתיאטראות שאובזרו במיוחד.
- ^ David Greenberg, CALVIN COOLIDGE: FAMILY LIFE, University of Virginia; Miller Center
- ^ הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1924 | ממשלת ארצות הברית (United States presidential election of 1924; United States government), באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ^ חוק ההכנסות משנת 1926 (Revenue Act of 1926), באתר ההקדמה לתולדות ארצות הברית
- ^ חוק המסחר האווירי משנת 1926 (The Air Commerce Act of 1926), באתר מגזין תעופתי מקוון (aviation online magazine)
- ^ המשולש הפדרלי - מחוז היסטורי (Federal Triangle - Historic District), באתר שירות הפארקים הלאומי; וושינגטון די. סי. (National Park Service; Washington D. C.)
- ^ שרון ל. מוריסון (Sharon L. Morrison), חוק הרדיו משנת 1927 הקים את ועדת הרדיו הפדרלית (Radio Act of 1927 created Federal Radio Commission), באתר האנציקלופדיה לתיקון הראשון של החוקה
- ^ אודות "החקלאי והאומה", פרק ראשון (On “The Farmer and the Nation,” Part 1), באתר החשיבות של הברור מאליו; בלוג אודות החשיבות התרבותית של קלווין קולידג' (The importance of the obvious; A Blog on the Cultural Significance of Calvin Coolidge), 9 בדצמבר 2013
- ^ משפט הקופים של סקופס, מקרה משפטי (Scopes Monkey Trial; law case), באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ^ ניקסון נגד הרנדון (NIXON v. HERNDON) הפרוטוקול המלא של התיק המשפטי, באתר המוסד למידע החוקתי (Legal Information Institute) בית הספר למשפטים קרונוול (Cornell Law School)
- ^ תיאודור ג'יי זאמן, התערבויות צבאיות תחת ממשל קולידג'; אמריקה הלטינית ואסיה (Military Interventions in the Coolidge Administration; Latin America and Asia), באתר הספרייה הוירטואלית של וילי, 1 באוגוסט 2014
- ^ הקוּ קְלוּקְס קְלָאן באמריקה תחת ממשל קולידג' (The Ku Klux Klan in Calvin Coolidge’s America), באתר האגודה הנשיאותית קלווין קולידג' (Calvin Coolidge Presidential Foundation)
- ^ קלווין קולידג'; מדיניות חוץ (Calvin Coolidge; Foreign Policy), באתר האגודה הנשיאותית קלווין קולידג' (Calvin Coolidge Presidential Foundation)
- ^ דוחות אודות הישגי בוררות בינלאומיים: ועדת התביעות הכללית; הסכם 8 בספטמבר 1923; המדינות המקסיקניות המאוחדות, ארצות הברית של אמריקה, באתר דו"ח רשמי של האומות המאוחדות
- ^ אמנה בנושא נייטרליות ימית, סעיף שלוש: זכויות ומחויבויות של מדינות נייטרליות, באתר המועצה הבינלאומית של הצלב האדום (INTERNATIONAL COMMITTEE OF THE RED CROSS)
- ^ היסטוריה אמריקאית: מדיניות חוץ לאורך שנות העשרים של המאה העשרים (American History: Foreign Policy During the 1920s), באתר ללמוד אנגלית (Learning English), 2 בפברואר 2011
- ^ History Matters, הכיבוש הצרפתי של חבל הרוהר (The French Occupation of the Ruhr), באתר יוטיוב, 12 בנובמבר 2019
- ^ תוכנית דוז, התוכנית יאנג, השילומים הגרמניים וחובות המלחמה בין מדינות ההסכמה (The Dawes Plan, the Young Plan, German Reparations, and Inter-allied War Debts), באתר משרד מזכיר המדינה של ארצות הברית; משרד ההיסטוריון
- ^ קלווין קולידג'; נשיא וסגן נשיא ארצות הברית (1872 - 1933), באתר ביוגרפיות (BIOGRAPHY), מקור: 2 באפריל 2014, עדכון: 22 באוגוסט 2019
- ^ אודות קולידג': האם השפל הכלכלי הגדול נגרם באשמתו? (On Coolidge: Is the ‘Great’ Depression his Fault?), באתר החשיבות של הברור מאליו; בלוג אודות החשיבות התרבותית של קלווין קולידג' (The importance of the obvious; A Blog on the Cultural Significance of Calvin Coolidge), 15 במרץ 2019
- ^ ריץ' סזלוסק (Rich Szlosek), קלווין קולידג'; מותו של נשיא (Death of a President), באתר ספריית פורבס, הספרייה הציבורית של נורת'המפטון (FORBES Library; Northampton`s Public Library)
- ^ האמנה בין ארצות הברית ובריטניה הגדולה אודות ארץ ישראל (Convention Between the U.S. and Great Britain Regarding Palestine), באתר הספרייה העברית הוירטואלית (Jewish Virtual Library)
- ^ האמנה האנגלו-אמריקאית אודות פלסטינה 1924 (The Anglo American Treaty of 1924), באתר ישראל והחוק הבינלאומי (Israel and International Law)
- ^ שאול ג'יי סינגר (Saul Jay Singer), קלווין קולידג' והיהודים (Calvin Coolidge And The Jews), באתר העיתונאות היהודית (The Jewish Press)
- ^ קלווין קולידג'; ההישגים של מנהל קולידג' (Coolidge Administration Accomplishments), באתר האגודה הנשיאותית קלווין קולידג' (Calvin Coolidge Presidential Foundation)
- ^ בעלי החיים של קלווין קולידג' (Calvin Coolidge’s Pets), באתר מוזיאון בעלי החיים של הנשיאים (Presidential Pet Museum)
- ^ קלווין קולידג' (Calvin Coolidge), האוטוביוגרפיה של קלווין קולידג' (The Autobiography of Calvin Coolidge), באתר אמזון
- ^ רוברט סובל (Robert Sobel), קולידג'; אניגמה אמריקאית | מתוך סדרת "הנשיאים" (Coolidge: An American Enigma | The Presidents), באתר אמזון
- ^ אמיתי שלאז (Amity Shlaes), קולידג' (Coolidge), באתר אמזון
- ^ דולנד ס. מקקוי (Donald R. McCoy), קלווין קולידג', הנשיא השקט (Calvin Coolidge, The Quiet President), באתר Goodreads
| סגני-נשיא ארצות הברית | ||
|---|---|---|
|
| מועמדי המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ולסגנות | |
|---|---|
|
33677435קלווין קולידג'
- קלווין קולידג'
- ראשי עיריות בארצות הברית
- נשיאי ארצות הברית
- סגני נשיאי ארצות הברית
- מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1924
- מושלי מסצ'וסטס
- חברי המפלגה הרפובליקנית (ארצות הברית)
- חברי בתי המחוקקים של מדינת מסצ'וסטס
- חברי הקבינט של ארצות הברית בממשל וורן הרדינג
- מושלי מדינות ארצות הברית מהמפלגה הרפובליקנית
- מועמדים לסגנות נשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הרפובליקנית
- נשיאי ארצות הברית מהמפלגה הרפובליקנית
- אמריקאים שנולדו ב-1872
- אמריקאים שנפטרו ב-1933