טיוטה:ביטול וחידוש מצוות

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ביטול וחידוש מצוות הם תהליכים שבהם עם ישראל מפסיקים לקיים מצווה, הלכה או מנהג או להיפך התהליכים שבהם עם ישראל חוזר לקיים מצווה, הלכה או מנהג שקיומו הופסק. הסיבות להפסקת קיום מצוות שונות, יש מצוות שתלויות בתנאים מסוימים שאינם קיימים, יש עוד מצוות שהידע הנצרך לקיומם נאבד, יש מצוות שהתבטלו מפני גזירות שונות, ולפעמים מצוות מתבטלות בניגוד להלכה ולרצונם של החכמים. תהליך חידושו של מצווה לעיתים קרובות גורר מחלוקות בין הפוסקים לגבי האפשרות לחידושו של המצווה.

מוני המצוות השונים ספרו תרי"ג מצוות בתורה. רוב המצוות אינם נוהגות בזמננו. לדעת החפץ חיים בספר המצוות הקצר בזמננו נוהגים רק 271 מצוות.

האירועים המרכזיים שגרמו להפסקת קיומם של מצוות הם:

  1. גלות עשרת השבטים
  2. חורבן בית המקדש
  3. גלות ופיזור הסנהדרין ואיבוד מסורת הסמיכה
  4. החיים בחוץ לארץ
  5. מחלוקות חששות הלכתיות ואיבוד מסורת
  6. גזירות דרבנן - גזירה דרבה

המניעים המרכזיים שגרמו לניסיונות לשחזר ולחדש המצוות הם:

  1. קיבוץ גלויות ושיבת ציון
  2. הקמת מדינת ישראל
  3. שחרור ירושלים, הכותל המערבי והר הבית במלחמת ששת הימים
  4. מחקרים הלכתיים חדשים

ההתגנדויות המרכזיות לחידוש מצוות הם:

  1. חדש אסור מן התורה

מילה

ערך מורחב – ברית המילה בגלגל

במצרים הפסיקו בני ישראל לקיים את ברית המילה, מלבד שבט לוי ששמר עליה.[1] לפני יציאת מצרים ערך משה רבינו לעם ישראל לראשונה ברית מילה, אולם החל מאז במשך ארבעים שנות נדודיו במדבר לא ערכו בני ישראל ברית מילה לתינוקות שנולדו, מפני חולשת הדרך או מכיוון שלא נשבה במדבר רוח צפונית, שמרפאת את הנימולים מלבד שבט לוי שמלו את תינוקותיהם גם במדבר.

לאחר שעם ישראל נכנס לארץ ישראל בי' בניסן ב'תפ"ח, ציווה הקב"ה את יהושע בן נון לערוך לעם ישראל למחרת בי"א בניסן[2] ברית מילה "בשֵׁנִית".

יובל

ערך מורחב – יובל

שנת היובל בתורה היא שנה מקודשת המתקיימת אחת לשבע שמיטות (=חמישים שנה). בשנה זו מצווה לשחרר את כל העבדים ולהחזיר את כל הנחלות לבעליהן המקוריים. בנוסף, כמו בשנת שמיטה, מצווה לשבות מעבודת האדמה, עם זאת בשונה מהשמיטה מצוות שמיטת כספים אינה נוהגת ביובל.

שנת היובל נוהגת רק כשרוב עם ישראל יושב בארצו. לפיכך המשנה והתלמוד מלמדים כי היובל הפסיק לנהוג אחר שגלו עשרת השבטים, ומאז במשך רוב ההיסטוריה היהודית לא נהגה שנת היובל והמצוות התלויות בה:

"משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה - בטלו יובלות, שנאמר: 'וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ'" בזמן שכל יושביה עליה ולא בזמן שגלו מקצתן יכול היו עליה והן מעורבין שבט בנימין ביהודה ושבט יהודה בבנימין יהא יובל נוהג תלמוד לומר לכל יושביה בזמן שיושביה כתיקונן ולא בזמן שהן מעורבין

היובל נוהג רק כאשר "רוב ישראל שרויים על אדמתם", ואף נדרש שכל שבט יחיה בנחלתו המובטחת, דבר המצמצם מאוד את אפשרות יישום היובל בימינו באופן טבעי. עם זאת, הרמב"ם פוסק שמצוות היובל תתחדש בזמן "הביאה השלישית" - בפעם השלישית שבני ישראל ייכנסו לארץ ישראל:

לעתיד לבוא, בביאה שלישית, בעת שיכנסו לארץ, יתחילו למנות שמיטין ויובלות, ויקדשו בתי ערי חומה, ויתחייב כל מקום שיכבשוהו במעשרות, שנאמר "והביאך י"י אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה", מקיש ירושתך לירושת אבותיך: מה ירושת אבותיך אתה נוהג בחידוש כל הדברים האלו, אף ירושתך אתה נוהג בה בחידוש כל הדברים האלו.

בשנת ה'תשע"ה דנה הסנהדרין החדשה בנושא הביאה השלישית. בית הדין, בראשות הרבנים יואל שוורץ, ישראל אריאל, דניאל סטבסקי, הלל ויס, דב שטיין ורבנים נוספים, קבע שאנו נמצאים עכשיו בעת הביאה השלישית, ולפיכך יש להתחיל לספור יובלות. השנה הראשונה לספירת היובל נקבעה לשנת ה'תשע"ו, ומאז נוהגים חברי הסנהדרין לספור את השנים לשמיטה וליובל בכל שנה לאחר ראש השנה.

שמיטה

ערך מורחב – שמיטה

בדומה למצוות רבות אחרות גם מצוות שמיטה היא מצווה התלויה בארץ ויש מחלוקות ודעות שונות אם היא נוהגת בזמן הזה:

במסכת גיטין מצטטת הגמרא את דברי רבי שמצוות שמיטה אינה נוהגת בזמן הזה[3] ונחלקו הראשונים האם הלכה כרבי או כרבנן ושלוש שיטות נאמרו בדבר:

  • אין הלכה כרבי אלא מצוות שמיטה נוהגת בזמן הזה מדאורייתא[4] .
  • הלכה כרבי ומכל מקום מדרבנן מצוות שמיטה נוהגת גם בזמן הזה מדרבנן[5]
  • אין מצוות שמיטה נוהגת בזמן הזה כלל{{הערה|רז"ה בתשובה, הובאו דבריו בספר התרומות שער מ"ה סימן ד', מאירי גיטין ל"ו. וסנהדרין כ"ו. והראב"ד בחידושיו על הרי"ף גיטין ל"ו.}

שיטת הרמב"ם מורכבת: במקום אחד[6] כתב ששמיטה נוהגת "בין בפני הבית בין שלא בפני הבית" ומאידך[7] כתב שנוהגת רק בזמן שהיובל נוהג. ובאר הכסף משנה [6] כתב ששמיטת קרקע נוהגת בכל זמן ומה שתלה בזמן שהיובל נוהג הוא רק את דין שמיטת כספים. אבל הרבה אחרונים[8] תמהו על דבריו מלשון הרמב"ם שהשווה ליובל גם את שמיטת כספית וגם את השמיטה עצמה. לכן יש שתרצו שכשאומר הרמב"ם "בין בפני הבית בין שלא בפני הבית" כוונתו לזמנים בהם נהג היובל ואילו בית המקדש לא עמד כמו בזמן השופטים[9]. ויש חילוקים שונים נוספים[10]

קיום מצוות השמיטה לאורך הדורות

מצוות השמיטה בהיותה "מצווה התלויה בארץ" היא כרוכה איפה בישיבת העם היהודי בארץ ישראל, ובמיוחד ביישוב החקלאי, לאורך ההיסטוריה היהודית מימי בית ראשון ועד ימינו.

בימי בית ראשון

על פי אבות דרבי נתן, בעוון אי שמיטה - הארץ נשמטת מיד ישראל, מידה כנגד מידה: ”אמר להן הקדוש ברוך הוא, הואיל ואין אתם משמיטין אותה, היא תשמט אתכם. ומספר ירחים שאי אתם משמיטין אותה, היא תשמט מאיליה.[11]”

פרשן המקרא רש"י מפרש יותר את דברי חז"ל ומחשב כי מאז שישראל נכנסו לארץ ועד לגלות בבל, הם לא שמרו שמיטה במשך תקופות ארוכות שמסתכמות ל-430 שנים, ולכן היו עשרות שמיטות שלא נשמרו כהלכתן (רש"י מחשב שמספר השמיטות והיובלות שלא קויימו מספרם ביחד שבעים). הוא מבסס את דבריו על הפסוק הנבואי בספר ויקרא המדבר על תקופת הגלות: "אז תרצה הארץ את שבתותיה",[12] ועל הכתוב בדבה"י ב': "לְמַלֹּאות דְּבַר-ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ, עַד-רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת-שַׁבְּתוֹתֶיהָ, כָּל-יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה, לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה."[13] כלומר - הגלות היא העונש על אי קיום מצוות השמיטה והארץ תשלים את השמיטות החסרות בימים שהעברים לא יהיו בה יותר.

בימי בית שני

בספר נחמיה מקבלים עליהם ראשי העם, שחזרו מגלות בבל, לשמור מצווה זו, אך הקיום שלה היה קשה מאוד מאחר שהעם בארץ עסק והתפרנס בעיקר מחקלאות. הבעיה הייתה קשה ביותר מאחר שהארץ נשלטה כמעט תמיד על ידי שליטים זרים שהטילו מיסים, דבר שהכביד על העול הכלכלי. המקורות ההיסטוריים מספרים, כי באופן די קבוע ומפתיע ויתרו השליטים השונים על המיסים בשנת השמיטה, והדבר סייע ליהודים לשמור על המצווה. כך, למשל, מספר יוסף בן מתתיהו על אלכסנדר מוקדון[14] ועל אנטיוכוס השלישי.[15] הרעב שפשה בארץ בשנת השמיטה היה, לדברי יוספוס, אחד הגורמים המרכזיים בהפסד לליסיאס בקרב בית צור. במקור מאוחר יותר, במדרש איכה רבה, מתואר מחזה רומאי בו גמל עולה לבמה בבגדי אבל, ומסבירים שהוא אבל מאחר שהיהודים אכלו בשנת השמיטה את כל מה שיש בארץ ואפילו את הקוצים שבה, כך שלגמל לא נשאר מה לאכול; המחזה משקף את הטוטאליות של המצווה ואת ההשפעה הדרמטית שלה על חיי היומיום.

בהמשך, בתקופה הרומית, פטר גם יוליוס קיסר את היהודים מתשלום המס בשנת השמיטה,[16] ובימי הורדוס נאנק העם ממעמסת המיסים במיוחד בשנה זו.[17]

אחרי חורבן הבית

בתקופה שלאחר חורבן הבית, בימי דור יבנה, עלתה ההקפדה על דיני השמיטה ונאסרו עניינים נוספים שהיו מותרים עד כה, כמו קניית ירקות מיד במוצאי שביעית. ניתן למצוא במקורות מתקופה זו גם התארגנות ציבורית רחבה לשמירת השמיטה והקמת מעין "אוצר בית דין" בגילגולו הקדום. מאוחר יותר, בעקבות מרד בר-כוכבא, המצב הכלכלי והדמוגרפי בארץ נעשה קשה. עד תקופה זו, מתאר רבי שמעון, היו אמנם אנשים שליקטו באיסור פירות שביעית ומכרו אותם, אך זו הייתה תופעה ספורדית; בעקבות המרד, "משרבו האנסים", תופעה זו התפשטה והיו סוחרי שביעית רבים (משנה סנהדרין פרק ג משנה ג). מתקופה זו קיימות משניות העוסקות במכירת כלי עבודה לאנשים שאינם מקפידים על דיני השמיטה.

הלל הזקן, נשיא הסנהדרין במאה הראשונה לספירה, תקן את תקנת הפרוזבול שביטלה למעשה את שמיטת הכספים. התקנה אפשרה למלווים להקנות את החובות לבית דין, ולגבות אותם בכל זמן שירצו.

רבי יהודה הנשיא הלך צעד אחד נוסף, כשבעים שנה מאוחר יותר: הוא התיר מקומות מסוימים כמו צמח ובית שאן וקבע כי הם לא נחשבים בגבולות הארץ, ולכן חובת שמיטת הקרקע לא קיימת בהם. יתרה מזאת, רבי קבע כי השמיטה בזמנו, כל עוד היובל איננו נוהג (ולכן, למעשה, גם בימינו) איננה מדאורייתא כי אם מדרבנן, ולכן ישנן פעולות שונות שניתן להתירן. בהמשך, במאה השלישית, עם הידרדרות המצב בארץ כחלק משקיעת האימפריה הרומית כולה, ביטל בית דינו של רבן גמליאל (בנו של רבי) את דין 'תוספת שביעית' (תוספתא שביעית, פרק א הלכה א). הגדיל לעשות רבי ינאי, שהתיר אף לזרוע ממש בשמיטה "משום ארנונא", כלומר בשל המיסים הכבדים שנהגו בארץ (בבלי סנהדרין דף כו עמוד א).

למרות הקשיים הרבים היו חקלאים ששמרו את השנה השביעית ושבתו ממלאכת האדמה. החכמים העריכו את ההקרבה והגבורה האישית וקראו להם "גיבורי כוח עושי דברו" (ויקרא רבה א; מדרש תהילים קג, כ). כינוי הערכה שנשתמר עד ימינו בפי הרבנים כלפי חקלאים שומרי שביעית. מאז המאה ה-7 חיו בארץ יהודים מעטים, אשר כמעט לא עסקו בחקלאות, מצות השמיטה כמעט לא הייתה מעשית אך יושבי הארץ המשיכו להזכיר את תאריך השמיטה בשטרות, במכתבים ואפילו על גבי מצבות.

במאות ה-16 וה-17

במאות ה-16 וה-17 היו מעט חקלאים יהודים שומרי מצוות ששמרו שביעית. הדים לכך אנו שומעים בספרות השו"ת מרבנים להם פנו בשאלות איך להתנהג.

בעת החדשה - פולמוס השמיטה

ערך מורחב – פולמוס השמיטה
מכתב מאת הרב קוק, "קול קורא ליסוד קופה של שומרי שביעית בארץ ישראל", שנות ה-20

עם הקמת המושבות הראשונות בימי העלייה הראשונה, התעורר הצורך להתמודד עם מצוות השמיטה, אשר בגלל התבססות כלכלת המושבות על חקלאות הייתה "לבעיית השמיטה". בין הרבנים אשר רצו להסתמך על היתר המכירה ובין השוללים התעורר ויכוח עז אשר נודע כפולמוס השמיטה.

היתר המכירה ניתן בראשית דרכן של המושבות הראשונות על ידי הרב יצחק אלחנן ספקטור, ורבנים נוספים בעקבותיו, אך הוא מזוהה בעיקר עם הרב קוק שנתמנה בתחילת המאה העשרים לרבה של יפו והמושבות, ונאלץ להיכנס לעובי הקורה של בעיית השמיטה. מצד אחד, רצה הרב קוק בכל מאודו לשמור את השמיטה. מצד שני, העריך הרב קוק ששמירת השמיטה כהלכתה תביא להרס של ההתיישבות בארץ אותה העריך מאוד, לאור ההישענות הרבה של היישוב היהודי בארץ על החקלאות. על כן הוא הורה באופן זמני לתמוך ב"היתר המכירה", שכבר נפסק על ידי רבנים שקדמו לו, ועל פיו ניתן למכור את הקרקע לגויים למשך שנת השמיטה, וליהנות בכל זאת מפרי הארץ. הרב קוק התנה שיהודים יעשו בקרקעות שנמכרו רק מלאכות האסורות מדרבנן. היתר זה הביא ביקורת קשה על הרב קוק מצד הרידב"ז ורבנים אחרים שעמדו לימין האוסרים וטענו שגם אם ההיתר נחוץ עתה הרי שהשימוש בו עכשיו יביא לכך שישתמשו בהיתר גם בעתיד כשלא יהיה צורך בו.

עם הקמת מדינת ישראל היו רבנים, ביניהם הרב שלמה גורן שטענו שהבעלות הכוללת של המדינה על הקרקעות מונעת את השימוש בהיתר המכירה, אולם השימוש בהיתר המכירה נמשך, וגם הרב גורן בהיותו רב ראשי היה שותף ביישום הסכם המכירה. עם זאת, בהיותו רב ראשי, הרב גורן עשה שיפורים שונים בהיתר המכירה.

במדינת ישראל

סטיקר "גם אני חקלאי שומר שמיטה"

לחקלאים בישראל ולצרכני מזון מן הצומח קיימים כיום כמה חלופות הלכתיות בשמירת שביעית וקדושתה. לחקלאי האפשרויות הם: השבתה גמורה של כל הגידולים, או המשך העבודה החקלאית מוגבלת ב"היתר מכירה", או במסגרת "אוצר בית דין". לצרכן מזון מן הצומח האפשרויות הם: תוצרת ישראלית שגדלה ושווקה בקדושת שביעית, או בהיתר מכירה, או באוצר בית דין, או בתוצרת שגדלה מחוץ לגבולות ארץ ישראל (יבול חו"ל), או ביבול שגידלו לא יהודים (יבול נכרי). לכל אחת מהחלופות יש רבנים שהגדירו את כללי ומגבלות הגידול, השיווק, והצריכה. יש חלופות מועדפות בציבור הדתי לאומי, ויש חלופות מועדפות במגזרים שונים של הציבור החרדי.

בבחירת המתווה ההלכתי מבין החלופות אוצר בית דין, היתר מכירה, או השבתה, קבעה הרבנות הראשית לישראל את העקרונות שיש לשקול כדי להחליט באיזה כיוון הלכתי יש לנקוט בשמירת שביעית ממלכתית במדינת ישראל. והם: א. כיצד המשק הפרטי יוכל מחד גיסא לשמור שמיטה באופן המלא והטוב ביותר, ומאידך גיסא יוכל להמשיך ולהתנהל מבחינה כספית באופן תקין. ב. מהיבט ציבורי יש גם כן לשקול, כיצד תמשיך באופן סדיר אספקת התוצרת החקלאית לכלל האוכלוסייה, וכן מהן ההשלכות על ענפי המשק הנוספים, מפעלי עיבוד מזון וכדומה.

כדי למנוע פגיעה בציוד החקלאי, בעצים ובשתילים, התעוררה דרישה למנוע את הגעת הקהל הרחב לשדות ולפרדסים שבעליהם הפקירו את תוצרתם. כדי להימנע מאיסור מכירת פירות שביעית, נעשה שימוש ב"אוצר בית דין", לקטיף מאורגן של פירות השנה השביעית הצומחים בשדות, וחלוקתם/מכירתם לציבור באופן מפוקח, כך שהמחיר לצרכן מגלם רק את הוצאות הקטיף, ההובלה וכדומה, ולא את מחיר הפרי.

חלק מרבני הציבור הדתי לאומי מחפש דרכים לשמור את השמיטה במלואה ולהוביר את השדות מבלי לפגוע בחקלאות היהודית. הרב זאב ויטמן, למשל, הוציא ספר בשם "שמיטה ממלכתית" בו הוא מציע דרכים לשמור את השמיטה בלי שימוש בהיתר המכירה. הרב חיים דוד הלוי הציע שהמדינה תכריז על אחוז מסוים של התוצרת אשר חייבים לגדל בשנת שמיטה ועליו יוחל ההסדר של רבי ינאי "פוקו וזרעו" (צאו וזרעו), ובשאר הקרקעות תשמר השמיטה במלואה והאדמות יוברו. עלתה גם ההצעה להקים קרן שבתון לחקלאים אליו יפרישו החקלאים חלק מרווחיהם לצורך קיומם בשנת השמיטה.

בתחילת 2008 אישרה הכנסת את חוק ועדת שמיטה ממלכתית [1], שמכוחו תוקם ועדת שמיטה ממלכתית, אשר תסייע בהיערכות מדינת ישראל לקראת שנת שמיטה. החוק קובע כי "הוועדה תעביר להכרעת הרבנות הראשית לישראל שאלות הלכתיות או סוגיות בעלות היבטים הלכתיים, ופסיקתה בעניינים הלכתיים תחייב את הוועדה". כן מורה בחוק כי "הוועדה תיזום פעילות מחקרית בתחום החקלאי וההלכתי, במסגרת היערכות לקראת שנות שמיטה עתידיות, ותקדם יישום פתרונות בתחום הטכנולוגיה החקלאית לשמיטה, המותאמים להלכה". בראש הוועדה יעמוד הרב הראשי המכהן כנשיא מועצת הרבנות הראשית לישראל. תקופת כהונתה של הוועדה היא שבע שנים, שתחילתן בתום שנת השמיטה.

תמיכה בחקלאים שומרי שביעית

בערב שנת שמיטה התש"מ (1980) הקים רבה של קוממיות ר' בנימין מנדלזון את עמותת "קרן השביעית". הקרן איחדה כמה קרנות צדקה ותיקות. הקרן נותנת סיוע מקצועי, הלכתי, וכספי לכל חקלאי (חרדי, דתי או חילוני) שמעוניין לשמור שביעית ולהשבית את משקו. בשמיטות האחרונות משרד החקלאות מקצה תקציב לסיוע לחקלאים הבוחרים להשבית את שדותיהם ומטעיהם בשמיטה. מטרת התמיכה הכספית היא לאזן בין המכירות הגבוהות יחסית של החקלאי בשנה השישית, לבין "ההפסדים" בשנת השמיטה.

שמיטת כספים

החל מגלות עשרת השבטים בסוף תקופת בית ראשון ועד ימינו, נוהגת שמיטת כספים רק מדרבנן, מאחר שהיא שהמצווה תלויה בשמיטת קרקעות, שנוהגת בעצמה בימינו רק מדרבנן.

בסוף תקופת בית שני בעלי הממון נמנעו מלהלוות לעניים, מחשש שכספם לא יושב לאחר שנת השמיטה. כתוצאה מכך הם עברו על ציווי התורה האוסר על הימנעות מהלוואה מחשש ששמיטה תשמט את ההלוואה. המצב שנוצר היה שבעקבות חשש האנשים ממצוות שמיטת כספים שהייתה דרבנן - עברו העם על ציווי התורה.

הלל הזקן, נשיא הסנהדרין בסוף תקופת בית שני, תיקן את תקנת הפרוזבול, המאפשרת לגבות את ההלוואה גם אם שמיטת כספים הייתה אמורה לשמטה, באמצעות העברת ההלוואה לגבייה על ידי בית דין, דבר המונע את השמטתה. תקנה הפרוזבול היא אחת מקבוצת תקנות שטעמם הוא 'משום תיקון העולם'. לפי דעות מסוימות, ניתן היה לתקן תקנה זאת רק כאשר מצוות שמיטת כספים היא דרבנן, אולם לא כאשר היא הייתה מצווה מהתורה. אולם לפי דעות אחרות, תקנת הפרוזבול תועיל גם אם שמיטת כספים תנהג כמצווה מהתורה.

נדיבי ארץ

נדיבי ארץ הוא מיזם של מכון התורה והארץ ליישום את מצוות שמיטת כספים בעידן המודרני. המיזם אוסף כספים מהציבור במעמד הלוואה כך שהחובות נשמטים בסוף שנת השמיטה, ומשתמש בהם לפריעת חובות של משפחות חדלות פירעון. מאחורי המיזם עומד שיתוף פעולה בין מכון התורה והארץ לארגון הצדקה מקימי. בעבר גם ארגון פעמונים השתתף במיזם. במיזם הביעו תמיכה אנשי רוח ורבנים רבים.[18][19][20]

הקהל

הַקְהֵל הוא כינויה של מצוות עשה מהתורה להקהיל את כל עם ישראל העולים לרגל בחג הסוכות שבמוצאי שנת שמיטה ולקרוא בתורה בפניהם. מצוות הקהל מתקיימת על ידי מנהיג העם, בקריאת פרשיות מספר דברים, במוצאי יום טוב של סוכות.

חיוב מצות הקהל תלוי בשמיטה, ולא חל עד לאחר שכבשו את הארץ וחלקוה[21]. לפי חלק מהדעות, בזמן שמצות השמיטה דרבנן גם חיוב הקהל הוא מדרבנן[22].

זכר להקהל

קריאת התורה במהלך עצרת חגיגית לזכר מעמד הקהל, הראשונה במדינת ישראל. עצרת חגיגית זו נערכה ביום ב' דחול המועד סוכות ה'תשי"ג (1952) בחצר מועדון הספורט שבפאתי המושבה הגרמנית, ירושלים

במוצאי שנת השמיטה תרמ"ט ניסה האדר"ת לחדש את מעמד ההקהל ואף חיבר (בעילום שם) ספר מיוחד על המעמד תחת השם "זכר למקדש". אולם המעמד לא יצא לפועל באותה שנה.

כעבור כחמישים שנה החלו להתקיים טקסי "זכר להקהל". מאז שנת ה'תש"ו (1945) מתקיים המעמד ברציפות מדי שבע שנים בחול המועד סוכות של מוצאי השמיטה (למעט פעם אחת, בשנת ה'תשל"ד - 1973, בשל מלחמת יום הכיפורים), ביוזמתו של הרב הראשי יצחק אייזיק הלוי הרצוג וד"ר שמואל זנוויל כהנא, מנכ"ל משרד הדתות.

במרבית השנים האחרונות, המעמד התקיים ברחבת הכותל, וקראו מתוך ספר תורה הרבנים הראשיים לישראל ולעתים גם נשיא מדינת ישראל. בשנת 1952 תכנן משרד הדתות טקס גדול בנוכחות של כ-20,000 איש בפניהם תוכנן שנשיא המדינה יקרא מספר דברים[23], אולם בסופו של דבר הגיעו הרבה פחות אנשים ונשיא המדינה לא השתתף[24]. המעמד הגדול ביותר התקיים בחול המועד סוכות ה'תשמ"ח (1987), ביוזמתו של פרופ' הלל וייס. באותה שנה קרא בתורה נשיא המדינה חיים הרצוג. בשנת ה'תשנ"ה (1994) קרא בתורה הרב הראשי לישראל דאז, הרב ישראל מאיר לאו, במקום הנשיא עזר ויצמן. בשנת ה'תשס"ב (2001) קרא הנשיא משה קצב את פרשת המלך[25].

אולם, היוזמה לחדש טקסי 'זכר להקהל' בזמן הזה זכתה להתנגדות של רבנים רבים, ובראשם רבי אברהם ישעיהו קרליץ, ה'חזון איש'.

רבי מנחם מנדל שניאורסון מלובביץ' סבר, שהסיבה לכך שלא תקנו "זכר להקהל", היא מפני שהתוכן העיקרי של מצוות הקהל מתקיים גם כעת על ידי עריכת כינוסים שמטרתם חיזוק היהדות[26]. בהתאם לכך, עודד הרבי לקיים כינוסי "הקהל" במשך כל השנה, אותה כינה "שנת הקהל"[27].

הפרשת תרומות ומעשרות

תרומות ומעשרות הם קבוצת מצוות מהתורה המצריכות הפרשת חלקים מהיבול בארץ ישראל לטובת הכהנים, הלוויים, העניים ואף לצורך אכילה עצמית בירושלים.

ישנה מחלוקת בין פוסקי ההלכה, לגבי מעמד מצוות הפרשת תרומות ומעשרות כיום, אם זהו קיום המצוה כפי שמופיעה בתורה (מדאורייתא),[28] או שזו הלכה מאוחרת יותר על פי חכמים (מדרבנן) - הרמב"ם פסק שמצות הפרשת תרומות ומעשרות מהתורה היא רק כשכל עם ישראל בארץ ישראל כפי שהיה בכניסת יהושע לארץ וכשהמצב אינו כך המצווה היא רק מדרבנן, וכך נפסקה ההלכה.[29]

המצווה בחוץ לארץ

ישנה מחלוקת ראשונים האם ישנו חיוב על הפרשת תרומות ומעשרות מפירות חוץ לארץ, לפי רבינו תם קיים דין תרומה ומעשרות בחוץ לארץ[30], אך דין דמאי אינו נוהג שם. אולם שיטת הרמב"ם, וכך נפסק בשולחן ערוך, אין דין תרומות ומעשרות נוהג כיום כלל בחו"ל, והוא נהג רק בבבל בזמן שהיו שיירות משם לארץ ישראל, וכן בארצות מצרים עמון ומואב, כיון שהן קרובות לארץ ישראל[31]

וידוי מעשרות

על פי האמור בתורה, אחרי ביעור המעשרות יש לומר "וידוי מעשרות" ובו מצהיר האומר על שקיים את המצוה כדינה, ומודה לבורא על הפירות שנתן לו ועל ירושת ארץ ישראל בכלל.

הראשונים נחלקו בשאלה אם מצוות וידוי מעשר נוהגת גם לאחר חורבן בית המקדש. הרמב"ם כתב[32] שבין בפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות, וכן פסק בשו"ע[33] ובספר הלבוש, וכן הובאה על ידי הש"ך והגר"א, ובמניין המצוות הנוהגות בזמן הזה בספר החרדים.

עם זאת, המצווה אינה מצויה בארבעה טורים, והיו שטענו שהיא אינה נוהגת בזמן הזה.[34] הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, בספרו אחרית שנים, מביא מספר סיבות לנוהג שלא לאמר וידוי מעשרות בזמן הזה[35]:

  1. דעת הראב"ד שהווידוי נאמר רק בבית המקדש[36]
  2. הווידוי אינו יכול להאמר על ידי טמאים
  3. בגלל שהארץ לא נתחלקה ואין לאומרים חלק בארץ
  4. על פי הירושלמי שאומר שכל המצוות מעכבות את הווידוי, מי יהין לטעון שלא עבר על אף מצווה

הרב רבינוביץ' דוחה את הטענות הללו וטוען שמצווה לאמר וידוי מעשרות בזמן הזה[37]. לדברי האדר"ת נכון שיקראו בספר תורה פרשת "כי תכלה לעשר" עד "זבת חלב ודבש" בציבור במנחה של שביעי של פסח, אם קודם תפילת מנחה או אחריה (ארץ ישראל שם ס"ה-ו). ועוד כתב האדר"ת ב"אחרית השנים"[38] שראוי לקיים דין לפני ה' בזמן הזה בבית הכנסת ובבית המדרש שהוא מקדש מעט, והשכינה שורה שם, ושפיר נקרא לפני ה', וכל שכן מי שזוכה לבא להתוודות לפני הכותל המערבי שאמרו חז"ל שלא זזה שכינה ממנו, שודאי חייב ללכת לשם ולהתוודות.

לעומת זאת, הרב יוסף אפרתי מביא את עמדת החזון איש שאין מצוות וידוי מעשרות נוהגת בזמן הזה[39].

הפרשת חלה

חלה (תרומת חלה או נתינת חלה או הפרשת חלה) היא מצוה מהתורה להפריש ראשית מכל עיסה העשויה מחמשת מיני דגן. החיוב הוא רק כאשר שיעור הקמח שבה, הוא לפחות עשירית האיפה.[40]

בדומה לשאר התרומות ומעשרות, רק עיסה שנילושה בארץ ישראל חייבת בחלה מהתורה, ורק בזמן שישראל יושבים על אדמתם, כפי שהיה עד גלות עשרת השבטים. ואולם חכמים תיקנו להפריש חלה גם מעיסה שנעשתה כשאין ישראל על אדמתם, ואף בחלת חוץ לארץ.[41] בימינו מאחר שלא ניתן להיטהר מטומאת מת, הכהנים לא יכולים לאכול את החלה, ולכן לא נותנים את החלה לכהן. אולם גם בימינו ישנה עדיפות לתת את החלה לכהן על מנת שייהנה ממנה (כגון שיאכיל אותה לבהמתו או ייהנה מחום שריפתה וכדומה).[42]

בחוץ לארץ

הפרשת חלה במאפיית מצות בברוקלין על ידי "צירוף סל"

כמוזכר לעיל, הפרשת חלה מחוץ לארץ ישראל אינה מדאורייתא אלא מדרבנן, כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל.[43] בראשית התקנה, הדין היה שכאשר ישנו בנמצא כהן שאינו טמא בטומאה היוצאת מגופו, אף שכל הכהנים בחוץ לארץ טמאים בטומאת מת מדברי חכמים משום טומאת ארץ העמים, התירו חכמים לתת לו את החלה לאכילה, אף אם הוא רק כהן מוחזק שאינו כהן מיוחס. כאשר אין בנמצא כהן טהור מטומאה היוצאת מגופו, היו מפרישים שתי חלות, אחת נשרפת ואחת נאכלת אף לכהן שטמא בטומאה היוצאת מגופו.[44] לאחר ברכת המוציא לחם מן הארץ הכהן היה מברך ”ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצוונו לאכול תרומה”.[45]

אמנם עם השנים התקבל מנהג שאף בחוץ לארץ מפרישים חלה אחת ושורפים אותה, כפי שעושים בהפרשת חלה בארץ ישראל מאז שהפסיקו להקפיד על טומאה וטהרה,[46] אולם באפיית מצות לפסח בחוץ לארץ נחלקו המנהגים, יש מקפידים שמעיסת הבצק עבור מצה שמורה של ליל הסדר תופרש חלה לאכילה (ולא לשריפה) על ידי כהן. מאידך, יש הסוברים שבזמן הזה אין לחלק בין פסח לשאר ימות השנה אלא לעולם אין כהן האוכל את החלה, שכן גם חזקת הכהונה הורעה מאחר שכל אדם המצהיר שהוא כהן נוהג בדיני כהונה.[47]

מעשר ראשון

ערך מורחב - קנסו של עזרא

המעשר הראשון הוא עשירית מיבול החקלאי -כולל ירק ופרי אילנות-[48] ממה שנותר לאחר הפרשת התרומה, ומכאן שמו. מדין תורה המעשר ניתן אל בן שבט לוי ולא אל הכהנים, אך בתקופת עזרא הסופר נקנסו הלוויים והועברה הנתינה אל הכהנים.

רקע הלכתי

התורה, בפרשת קורח, מעניקה ללויים כמתנה, את המעשר של היבול החקלאי של ארץ ישראל; ”וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד” (במדבר יח כא) ואף מצווה את בני ישראל - בעת הבאתם את ביכוריהם החקלאית אל בית המקדש להתוודות שנתנו מתנה זו ללויים כדרוש ”וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי.. לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְו‍ֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי” (דברים כו יג)

קנסו של עזרא, האומר כי מוטלת החובה להביא את המעשר לכהנים במקום ללווים, למרות שהדבר מפורש בתורה - מוסבר בתלמוד (בשם רבי יהושע בן לוי[49]), כי ישנה סמכות לעזרא ובית דינו "לשנות" דברי תורה אלו מכיוון שאין בעצם סתירה בתקנת עזרא עם הכתוב בתורה, שהרי גם הכהנים בני אהרן נמנים כבני לוי וגם נקראים בשם לויים[50] ובכך אין מניעה הלכתית לבית הדין להורות כי מתנת המעשר ראשון תינתן לכהנים במקום ה"לויים". המהרש"א מנמק כי ההעברה מגיעה לכהנים דווקא - ולא לעניים (שנתינת פרנסה להם נחשבת גם היא למצווה)- מחמת אותה הסברה שהכהנים הינם בעצם בני לוי.[51]

בתלמוד ירושלמי נכתב כי לומדים מהאות "ו" של ”וְלִבְנֵי לֵוִי..” (במדבר יח כא) -שמשמעה המשך הדיבור אודות מתנות כהונה המדוברים קודם בפרשה - שנותנים מעשר ראשון לכהונה[52]. ואכן, גם מדרשים ארצישראלים קדומים מצביעים כי מקובל לתת מעשר ראשון לכהן.[53]

סיבת הקנס

התלמוד, במסכת יבמות, מבסס את סיבת הקנס על הפסוק בספר עזרא;

וָאֶקְבְּצֵם אֶל הַנָּהָר הַבָּא אֶל אַהֲוָא וַנַּחֲנֶה שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה וָאָבִינָה בָעָם וּבַכֹּהֲנִים וּמִבְּנֵי לֵוִי לֹא מָצָאתִי שָׁם

רש"י מפרש כי כן היו מבני שבט לוי נוכחים במעמד החנייה על הנהר הבא אל אהוא. אלא, שלויים הללו היו קצוצי בהונות[54] -בכך שלא היו מוכשרים להפעיל כלי זמר בבית המקדש כדרוש מבני לוי. אילו אחיהם הלויים השלמים בבהונותם סירבו לעזוב את ארץ בבל בגלל מצב הכלכלי הטוב במקביל למצב הכלכלי הירוד שבארץ ישראל, ואף מפני פחד הסכנות מהגויים שרדפו את היהודים אשר בארץ ישראל וטירחת בנין הארץ גרם לאי-עלייתם.[55]

היעב"ץ מפרש כי הלויים השתתפו בעלייה הראשונה לארץ ישראל בימי זרובבל ויהושע בן יהוצדק (שקדמה לעליית עזרא הסופר בעשרים ושלש שנה[56]). רק כשנעצרה בניית המקדש למשך שמונה עשר שנה על ידי מלשינות אל מלך פרס, חזרו רוב ככל הלויים אל בבל. ובשנת ג'תי"ג - עת עליית עזרא מבבל לירושלים - סירבו אלו הלויים מלעלות שוב, וזאת הסיבה גרמה הטלת העונש מאת עזרא ובית דינו.[57]

תועלת לכהנים

יש סוברים כי מכוונת העברת המתנה לכהנים היא כדי שיסמכו הכהנים על תרומת מעשר ראשון - שהיא מתנה קבועה הניתנת בכל שנה, ויציבותה נמשלת במדרש כנחלת קרקע שנותנת את פירותיה בקביעות[58] בימים שהם טמאים ולא יכולים לאכול תרומתם הרגילה.[59]

פרטי העונש

יש מפרשני התלמוד המסבירים, כי העונש מנע מהלויים לקבל מעשר ראשון באופן ישיר מבעלי הקרקע ויישום הקנס היה הוראה לעם להביא את מעשרם אל לשכת בית האוצר אשר בירושלים - כפי שעשה חזקיהו המלך בימיו, שמטרת הריכוז והעברת המתנה דרך הלשכה הייתה כדי למנוע את המתנה מהלויים שהשתתפו בעבודה זרה. לעומת זאת, רבי יוסף בכור שור סבור כי העובדה שהוקח מעשר ראשון אל לשכת בית האוצר מסמן שכל יבול המעשר נחלט לרשות הכהנים[60] רבי יהושע בן לוי מציין כי גם בית דין של מעלה הסכים עם קנסו של עזרא ובית דינו[61];

לשכת בית האוצר

לשכת בית האוצר הייתה כעין "לשכת ריכוז", שריכזה למקום אחד את כל מעשרות בני ישראל. הלשכה היה בבית המקדש בירושלים. מייסד הלשכה - לפי שיטתו של רש"י - היה חזקיהו המלך כאשר ראה שרוב בני לוי בימיו נכשלו בעוון עבודה זרה.[62]

המשכיות הקנס

התלמוד מספר כי בימי רבי יהושע בן לוי ניסו להחזיר את נתינת מעשר ראשון אל הלויים, אך ללא הצלחה. בתלמוד בבלי מסופר כי רבי עקיבא (שחי כארבע מאות שנה אחר תקופת עזרא הסופר) ניסה לעכב הכהנים מלקבל התרומה על סמך הכתוב ”וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם אַתֶּם וּבֵיתְכֶם כִּי שָׂכָר הוּא לָכֶם חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם בְּאֹהֶל מוֹעֵד” (במדבר יח לא) והואיל שאין הכהנים רשאים לאכלו בבית הקברות מוכיח הכתוב שאין לכהן אחיזה במתנה זאת. ענה לו רבי אלעזר בן עזריה שפירוש הכתוב הנהו שהבכל מקום בא ללמדנו, שאין מעשר ראשון כרוך להיאכל תוך חומות ירושלים (כמעשר שני) - ובזאת ניצח רבי אלעזר את רבי עקיבא.

אולם, לפי התלמוד ירושלמי, מסופר כי רבי אלעזר לא מצא פתרון לטענת רבי עקיבה של "בכל מקום" ולסופו של הוויכוח הצליח רבי עקיבה לעכב את נתינת מעשר ראשון להכהנים באופן אקסקלוסיבי ובמקומם להעביר את המתנה אל עניים -גם עני כהן וגם עני ישראל[63].

לפי גירסתו של רבי אבהו, החולק על דעת רבי אלעזר בן עזריה לא היה רבי עקיבא אלא רבי יהושע בן חנניה.[64]

ברמב"ם

הרמב"ם מזכיר כי "עזרא קנס את הלוים בזמנו שלא יתנו להן מעשר ראשון אלא יינתן לכהנים לפי שלא עלו עמו לירושלים".[65] למרות שמשמעות הרמב"ם לכאורה היא שרק בזמנו של עזרא חל תוקף קנסתו, בעל הכסף משנה מסביר כי הקנס היה בתוקף גם אחר תקופת עזרא בזה שהחכמים העריצו נתינת מעשר ראשון אל הכהן על אף שהיה ברשות הבעלים לתת את מעשרם או לכהן או ללוי.[66]

סיכום

היות שמתנת מעשר ראשון הנהו חלף עבודת הלויים[67], בעת שאין הלויים ראויים ומוכנים לשרת מפסידים את זכותם למתנה זו. הכהנים שונים מהלויים בזה שאצלם אין מתנות כהונה כרוכה בשירותם דווקא, אלא גם כהן שאינו עובד בעבודת הקודש שבבית המקדש זוכה לקבלת מתנותיו[68]. אולם, מבחינה הלכתית השתתפותו של כהן בעבודה זרה גורם לו הפסדה במתנותיו כל עוד שמחזיק באליליות.

מתנות עניים

מתנות עניים הם חיובים להשאיר חלק מהיבול לעניים או למוסרו לעניים. כלולים בשם זה הם: לקט, שכחה, פאה, פרט, עוללות

הרמב"ם על פי המשניות במסכת פאה, רושם את המצוות התלויות בארץ, מציין שקיומן הוא על פי האמור בתורה, ובחו"ל המצוות הן מדרבנן.

בתלמוד הבבלי[69] רב ששת קבע שאין להשאיר מתנות לאביונים, מכיוון שנכרים לוקחים את התבואה. הרמ"א פסק שמתנות עניים אינן נוהגות כלל בימינו, על פי ההבנה שהדברים הללו נאמרו באופן כללי, ולא רק בבבל, מקומו של רב ששת. הוא הוסיף שהדבר מהווה טורח לעניים יהודים, אשר קל להם הרבה יותר לקבץ נדבות כסף. רבים חלקו על הרמ"א - אך דעתו נתקבלה להלכה ובחו"ל לא נהגו להשאיר מתנות לאביונים בשדה.

עם שיבת ציון הרב טיקוצינסקי ביקש לחדש את החובה להשאיר מתנות לאביונים בשדה, ובתנאי שבעל השדה יודיע לעניים על כך[70]. באופן זה פעלו בקיבוצים ובמושבים הדתיים, וכך נוהגים גם במשקים הדתיים ביהודה ובשומרון. אולם אין הקפדה על מצוות אלו בהכשרים.

קיימת גם מחלוקת לגבי סוגי הפירות והירקות עליהם חלה המצווה. ישנם הקובעים שהמצווה חלה רק על שדות חיטה ושעורה ('דגן') כרמי גפנים ('תירוש') ומטעי זיתים ('יצהר'). אחרים טוענים שהמצוות חלות על כל סוגי הגידולים. בין אלו המחייבים מתנות אביונים על כל סוגי הגידולים יש מחלוקת נוספת אם זו חובה על פי התורה (מדאורייתא) או על פי חכמים (מדרבנן)[71].

מעשר עני

מעשר עני היא מצווה מהתורה, להפריש עשירית מיבול התבואה השנתי. החקלאי מצוּוה להפריש מעשר עני בנוסף על התרומה הגדולה והמעשר הראשון, ולתתו כמתנה לעניים נוסף על שאר מתנות העניים המוזכרות בתורה.

מעשר עני נוהג רק בשנה השלישית והשישית למניין שנות מחזור השמיטה, במקום מעשר שני שנוהג בשאר השנים.

הנוהג כיום

בימינו רוב החקלאים רק מפרישים את המעשר ואינם נותנים אותו לעניים בגלל העלות הכספית הגבוהה מאד.[72]

בכשרויות המהודרות מקנים את המעשר לקופות הצדקה שהם נחשבים לבאי כח העניים, ולאחר מכן מקנים את הפירות בחזרה לחקלאי במחיר מוזל או תמורת סכום מסוים שיתרם לצדקה.[73]

זרוע לחיים וקיבה

מצוות זְרוֹעַ לְחָיַיִם וְקֵיבָה היא מצוות עשה מדאורייתא המחייבת את השוחט לתת לכהן חלקים מסוימים מכל בהמה טהורה שנשחטה.
מצוה זו נמנית בכל מוני המצוות[74] ולדעת רבים מהפוסקים נוהגת בכל מקום ובכל זמן.

המשנה, מסכת חולין, פרק י', משנה א' מגדירה כי ”הזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית” וכך נפסק גם על ידי מרבית הראשונים. עם זאת, יש מהראשונים הסוברים שהמצוה אינה נוהגת בחוץ לארץ[75]. השולחן ערוך פוסק כדעת רוב הראשונים שמחייבים את הנתינה אולם מסיים ואומר כי נהגו העם מצד עצמם בחוצה לארץ דווקא כדעת המיעוט.

בארץ ישראל מצוה זו תקפה תמיד לכל הדעות אולם ישנה מחלוקת בדבר תוקף המצוה בזמן הזה, האם היא מדאורייתא או מדרבנן בלבד. באשר לתוקף המצוה בחוץ לארץ בזמן הזה, למרות דברי המשנה נותרה שאלה זו (אם החוב הוא מדאורייתא או מדרבנן) שנויה במחלוקת. בספרי נעשה ניסיון להשוות את חיוב נתינת המתנות אל חיוב הרמת התרומה הנוהג רק בארץ ישראל, אולם בסופו של הדיון נקבע כי מהפסוק "אם שור אם שה" נלמד כי החיוב תקף גם בחו"ל[76].

בתלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קל"ב מובא מעשה על נידוי שוחט שהתרשל בקיום המצוה, וכן דין הטלת קנס על שוחטים שכאלה. גם בתקופת הגאונים נהג דין זה, ורב האי גאון ורב נטרונאי גאון[77] נהגו לנדות שוחטים שהתרשלו בכך.

לפי עדותו של רבי יהודה בן קלונימוס משפיירא, היו יהודי מגנצא נוהגים בנתינת המתנות לפני ההרג של גזירות תתנ"ו[78], וישנה עדות כי היהודים תחת ממשלת לותייר מלך צרפת היו נוהגים בנתינת המתנות[79].

החל מתקופת רש"י, ההימנעות מנתינת המתנות החלה לקבל לגיטימציה גוברת והולכת. בתשובתו אל רבי יהודה בן מכיר, מסביר רש"י את המנהג הרווח של תושבי חוצה לארץ שלא לתת את המתנות לכהנים בחו"ל. לשיטתו מדובר בהרחבת ההשערה שרבי אלעאי סבר שאין חוב לתתם בחוצה לארץ[80]. אמנם, סיים רש"י שאין להורות כן למעשה ואף שיבח את המקפידים על הנתינה[81][82]. הרשב"א, סבר שהמתנות הן אכן באותו תוקף של ראשית הגז אשר הוקש לתרומות ומעשרות ועל כן אנשי חו"ל פטורים מלתיתן[83].

לעומת גישה זו, המהר"ם מרוטנבורג האריך להוכיח שהמתנות אינן דומות לתרומה אלא דומות דווקא לבכור בהמה והפרשת חלה, דינים הנוהגים גם בחו"ל[84]. כמו כן, גם הרמב"ם פוסק בהלכות ביכורים פרק ט כפשט המשנה בחולין, וגם הרמב"ן, הראבי"ה והרי"ד סברו כי החוב של נתינת המתנות לכהנים חל בתוקפו בחוצה לארץ.

הסכם מכירי כהונה וההתנגדות לו

ערך מורחב – מכירי כהונה

במובן התלמודי הסכם מכירי כהונה הוא הסכם בלתי רשמי לפיו אנשי מקום מסוים נוהגים לתת את מתנותם אך ורק לכהן מסוים. הסדר זה יוצר חזקה ולכן מבחינות הלכתיות מסוימות נחשב הכהן כאילו זכה במתנות בעת השחיטה עוד קודם שהופרשו מן הבהמה[85]. במובן המודרני, הסכם מכירי כהונה הוא שטר עליו חותם כהן ובו הוא מוכר את זכותו לקבלת המתנות בעד סכום כספי מסוים[86]. בימי כהונת הרב לוי בן חביב כרבה של ירושלים הונהג הסכם זה עם הכהנים בו הומרו המתנות השונות בסכומי כסף קבועים[87]. גם הרב צבי פסח פרנק תיקן הסכם זה בהיותו רבה של ירושלים, בנימוק שנתינת המתנות תגרום הפסדים גדולים לבעלי האטליזים הכשרים. בספרו של הרב ברוך ישר "תורת הכהן והלוי בימינו" (ה'תשכ"ז) הובא נוסח שטר הסכם מכירי כהונה שנהג בירושלים והרקע להנהגתו.

להסכם זה קמו מתנגדים בטענה כי אין לכהן פרטי סמכות לוותר על מתנת כלל הכהנים ו"למכור" את המצוה. בנוסף קיים חשש שהמכירה איננה נעשית בשווי האמיתי של הבשר, וגם איננה נעשית תוך הסכמה אמיתית ומלאה של הכהן, וכמו כן מונעת מהכהן האפשרות לאכול את המתנות "בצלי ובחרדל" כאמור בגמרא[88].

הנוהג כיום

ההקפדה על נתינת זרוע לחיים וקיבה לכהנים הלכה והתמעטה, החל מתקופת התלמוד ועד ימינו בכל תפוצות ישראל. נוהג זה קיבל גושפנקה בדבריו של הטור. עדותו של המהרי"ץ מסוף המאה ה-18 בהערתו לתיאור המצב של המקילים במצוה, מלמדת כי בתימן המשיכה ההקפדה על הרמת המתנות גם בימיו:

דע כי המנהג קדמון היה בכאן להפריש מתנות אלו כסברת הרמב"ם מאריה דאתרין, ולא טוב עשה מי שהרפה מצווה זו מקהל ה' כיון שהמנהג פשוט בינינו מעולם כך

— ספר "זבח תודה" ליורה דעה, סוף סימן ס"א

על פי בדיקה שנערכה בשנת ה'תשס"ה (2005), ברוב המשחטות אשר בארץ ישראל אין כל התייחסות לנושא, ומתנות הכהונה נמכרות ככל יתר הבשר. בחלק קטן מן המשחטות קיים הסכם מכירי כהונה עם כהנים ספציפיים. הרבנות הראשית לישראל מנסה לעודד את בתי המטבחיים לבצע את הנתינה לפחות באופן זה, אך בהצלחה חלקית[89].

בירורים בנוהג הקיים

חכמי הדת בתקופת האחרונים לימדו זכות על שוחטים שלמעשה מונעים את נתינת המתנות, עקב הסתמכות על טענות הלכתיות שונות, ובהן טענת "המוציא מחברו עליו הראיה" (למטילים ספק בייחוסם של הכהנים). כמו כן, יש הנסמכים על כלל בהלכות השבת אבידה לפיו אין מוצא האבידה חייב להחזיר את האבידה עד שהבעלים נותן סימן מובהק שיש לו בחפץ. נוסף להצדקות ההלכתיות, יש שתלו את הנוהג הקיים בסיבות טכניות שונות - זמני מצוקה, עליות מחירים ואי עמידה על הזכות מצד כהנים.

לעומתם, המתנגדים לסברות אלו טוענים כי הפוסקים נימקו שאין צורך בכהן מיוחס אלא די בכהן מוחזק[90][דרוש מקור: נא להביא מקור מדויק בבקשה]. כמו כן, בניגוד להשבת אבידה והמוציא מחבירו, במתנות כהונה מוטלת חובה פוזיטיבית על השוחט לחזור אחר כהן ולא כמצוות השבת אבדה שרשאי מוצא המציאה לשבת בביתו ולחכות לדרישת בעל האבידה[91].

ערי מקלט

עִיר מִקְלָט היא עיר שאותה מצווה התורה להפריש כמקום מסתור לרוצח בשגגה, נקראת גם עיר המוּעָדָה על שם ששם מתוועדים ומתקבצים הרוצחים בשגגה[92]. השהייה בעיר נועדה לשתי מטרות: הצלת ההורג מפני נקמתו של גואל הדם, ועונש על כך שהרג אדם כתוצאה מחוסר זהירות.

בזמן הזה

בזמן הזה, נראה מדברי גאונים, וכן כתבו ראשונים ואחרונים שאין ערי מקלט נוהגות[93], שאינן נוהגות אלא בשעה שכהן-גדול* נוהג[94] - שחזרת רוצח מעיר מקלטו במיתת כהן גדול היא תלויה[95] - ובזמן שישראל שרויים על אדמתם[96]. ויש שצדדו שאפילו בזמן שיושבי הארץ אינם בארץ, קולטות ערי המקלט שבארץ ישראל[97].

עבד עברי

עבד עברי הוא יהודי שמכר עצמו ליהודי לעבדות, או שגנב ואינו מסוגל להשיב את הרכוש הגנוב או עלותו, ונמכר על ידי בית דין לעבדות לצורך תשלום החוב.

בתורה נאמרו דינים מיוחדים בעניין דרך העסקתו, וחיובים שונים של האדון כלפיו. כיום, לא תקפים דיני עבד, מאחר שבתורה דיני העבד עברי קשורים לשנת היובל שאינה נוהגת.

עבד כנעני

עבד כנעני (או שפחה כנענית, המקבילה הנשית) הוא גוי שנמכר ליהודי לעבדות. במהלך הקנייתו ליהודי, העבד עובר גיור חלקי, הכולל מילה וטבילה, ולאחריהם הוא חייב בכל מצווה בה מחויבת אשה, ואף זוכה לאכול תרומה אם בעליו הוא כהן[98]. מעמד העבד והשפחה הכנענית הוא מעמד ביניים בין גוי ליהודי (לדוגמה, עבד כנעני אינו יכול לישא יהודיה), אך אם העבד או השפחה משתחררים מעבדותם, הם הופכים ליהודים גמורים.

בעקבות ביטול מוסד העבדות ברוב מדינות העולם, דין עבד כנעני אינו מיושם כיום.

הרמב"ם פסק להלכה[99] שמותר לממזר לישא שפחה כדי לטהר את בניו:

זֶה הַכְּלָל: בֶּן הַבָּא מִן הָעֶבֶד, אוֹ מִן הַגּוֹי, אוֹ מִן הַשִּׁפְחָה, אוֹ מִן הַגּוֹיָה - הֲרֵי הוּא כְּאִמּוֹ, וְאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל הָאָב. לְפִי דָּבָר זֶה, הִתִּירוּ לְמַמְזֵר לִשָּׂא שִׁפְחָה כְּדֵי לְטַהֵר אֶת בָּנָיו - שֶׁהֲרֵי הוּא מְשַׁחְרֵר אוֹתָם, וְנִמְצְאוּ בְּנֵי חוֹרִין. וְלֹא גָזְרוּ עַל הַשִּׁפְחָה לְמַמְזֵר, מִפְּנֵי תַּקָּנַת בָּנִים.

לפי זה התירו רב ישראל יעקב פישר[100] ורב משה פיינשטיין לממזר לקנות גויה לשפחה כנענית ולהתחתן איתה כדי לטהר את בניו.[101][102]

מחצית השקל

מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל היא מצווה מהתורה על כל איש בישראל לתרום מידי שנה מחצית השקל להקדש לצורך ההוצאות השונות הקשורות לקרבנות ציבור המוקרבות במהלך השנה. חיוב זה חל רק בזמן שבית המקדש קיים וקיום המצווה הופסק מאז חורבן בית המקדש.

חידוש מצות מחצית השקל

יש קהילות הנוהגות גם כיום לתת 'זכר למחצית השקל' קודם חג הפורים. מנהג נוסף הקשור למצווה הוא קריאת פרשת שקלים בשבת שקודם ראש חודש אדר.

לדעת הרב ישראל אריאל מאז כיבוש ירושלים, התחדשה מצוות בנין המקדש. מאחר שמחצית השקל נועדה ביסודה לשם בנין המשכן והמקדש, הרי שבימינו חוזרת תרומת מחצית השקל לרמה של חיוב דאורייתא. על כן יש לייעד את תרומת מחצית השקל להכנת כלי המקדש והתכוננות לחידוש עבודת הקורבנות.

פרה אדומה

מכון המקדש

שמחת בית השואבה

שמחת בית השוֹאֵבָה היא מנהג יהודי עתיק שהתקיים בימי חג הסוכות לקראת שאיבת המים למצוות ניסוך המים בבית המקדש. במשך כל השנה היו מנסכים יין על המזבח עם הקרבת הקרבנות, ובשבעת ימי חג הסוכות בלבד היו מנסכים מים בנוסף. בימי חול המועד נלוו לניסוך המים שורה של טקסים שמחים במיוחד שנקראו "שמחת בית השואבה". הם החלו לאחר תמיד של בין הערביים, ונמשכו כל הלילה והסתיימו בשאיבת המים ממעיין השילוח וניסוכם על המזבח עם בוקר.

בימינו

מודעות המכריזות על קיום מעמדי שמחת בית השואבה. בני ברק. 2010

בימינו, נהוג לציין את זכר "שמחת בית השואבה" בלילות חול המועד סוכות, בריקודים המלווים בכלי זמר ונגינה. וברבוי שירות ותשבחות בלילות חול המועד[103], ישנם הנוהגים לומר את חמשה עשר פרקי שיר המעלות שבספר תהלים (פרקים קכ - קלד)[104]. איזכור ראשון למנהג נמצא בתקנותיו של רבי חיים אבולעפיה בעירו איזמיר[105], ובספר חמדת ימים שיצא לאור באיזמיר באותה תקופה[106].

בקהילות וישיבות חרדיות רבות נערכים במשך ימי חול המועד סוכות אירועי "שמחת בית השואבה", בליווי תזמורות וריקודים.[107] ידועים במיוחד הם אירועי שמחת בית השואבה במשך לילי הסוכות, הנערכים כבר עשרות שנים בשכונת מאה שערים ובעיקר בחסידויות קרלין, תולדות אהרן, תולדות אברהם יצחק לשם נוהרים עשרות אלפים מכל החוגים והעדות, במערת המכפלה, ובבית המדרש של חסידות ויז'ניץ בבני ברק.

בחסידות חב"ד נהוג לקיים אירועי "שמחת בית השואבה" בכל מקום, מתוך הדגשה לקיים אותם מחוץ לבית הכנסת, ברחובה של עיר. זאת בעקבות קריאת הרבי מלובביץ להוציא את השמחה מתוך בית הכנסת כדי שתפרוץ גם אל הרחוב. בשכונת קראון הייטס, השכונה המרכזית של חסידות חב"ד בברוקלין, נערכים מדי ערב ריקודים עד השעה 6 בבוקר.

בשמחת בית השואבה מקיים מכון המקדש תרגול ניסוך המים על המזבח[108].

עליה לרגל

יהודים מביטים אל הר הבית דרך שער הברזל בחג סוכות. לדעת הרדב"ז בימינו מתקיימת בכך המצווה

עלייה לרגל היא עלייה לבית המקדש שלוש פעמים בשנה, על פי ציווי התורה יש חיוב בכל אחד משלוש הרגלים: פסח, שבועות וסוכות לעלות לירושלים ולבית המקדש.

מזמן חורבן בית המקדש לדעת חלק מהפוסקים, בטלה מצוות העלייה לרגל, אף שהיו והמשיכו במנהג זה, כסמל לחשיבותה של ירושלים וכתקווה לבנין המקדש. הרדב"ז פסק שבימינו בראיית רצפת המקדש מקימים את מצוות העלייה לרגל.

לאחר הקמת המדינה ובמשך 19 שנים בהן לא היה ניתן לעלות להר הבית, הונהגה על ידי משרד הדתות ומנכ"לו שמואל זנוויל כהנא, עליה לרגל סמלית להר ציון בימי חול המועד בפסח ובסוכות. רכבת מיוחדת מת"א עם עולי רגל בהנהגת הרב ידידיה פרנקל הגיעה לתחנת הרכבת בירושלים ומשם בליווי תזמורות ושירה עלו רגלית להר ציון בתהלוכה מפוארת.

גם בימינו יהודים רבים נוהגים לעלות לירושלים בשלושת הרגלים לתפילה. אחד מאירועי השיא של העלייה לרגל הוא ברכת הכהנים המסורתית ברחבת הכותל.

בקרב העולים להר הבית רבים מקפידים לעלות להר הבית דווקא בזמן הרגלים ולקיים בכך זכר לעליה לרגל למקדש בזמן שהמקדש היה קיים.

השתחויה

ביהדות אסור להשתחוות על אבן משכית בפישוט ידיים ורגליים אפילו לעבודת ה', חוץ מבבית המקדש. הר הבית הוא מקום מיוחד להשתחוות לה' [109]. בזמן בית שני לאחר שפרצו היונים שלש עשרה פרצות בסורג, החכמים תקנו שלוש עשרה השתחואות כנגד אותן פירצות[110]. בעקבות חרבן בית המקדש והגלות הופסקה עבודה זאת.

בתשעה באב ה'תשפ"ד (13 באוגוסט 2024) עלו 2663[111] יהודים להר הבית, ועשרות מהם תועדו כשהם משתחווים במתחם. במקום נכחו גם השרים יצחק וסרלאוף ואיתמר בן גביר, בידיעתו ובאישורו של ראש הממשלה בנימין נתניהו[112]. המשטרה נמנעה בתחילה מלפעול נגד המתפללים, ורק מאוחר יותר צמצמה את גודל הקבוצות שהורשו להיכנס ועצרה 11 מתפללים.[113][114] מאז אותו אירוע המשטרה מתירה ליהודים העולים להר להשתחוות במתחם.

נפילת אפיים

נפילת אפיים

תחנון או נפילת אפיים הוא אוסף קטעי תפילה (בקשת תחנונים) שנאמרים לאחר תפילת שמונה עשרה. אמירת תחנון נהוגה בתפילות שחרית ומנחה ברוב ימות החול בשנה, אך אינה מתקיימת בימי שמחה (חג, ראש חודש, שבעת ימי המשתה של חתן, יום ברית מילה וכו').

המנהג הקדום היה שסדר נפילת אפיים נאמר בנפילת אפיים על הקרקע. מנהג זה נשתמר אצל חלק מיהודי תימן. כך תיאר ר' יחיא צאלח בפירושו על התכלאל את סדר נפילת אפיים: ”וסדר הכפיפה שישים הברך השמאלי על הארץ כסדרה כשהוא מוטה ומקפל ברכו הימנית עליה כדרכו כשהוא מוטה, ואז יהיה חציו כפוף וחציו יושב.” (תכלאל עץ חיים, תרגום הרב שמעון צאלח).

בזמנינו אצל האשכנזים (גם נוסח אשכנז וגם נוסח ספרד), האיטלקים וחלק קטן מהספרדים (בעיקר בצפון אפריקה ומערב אירופה) מקובל להטות את הראש על היד תוך כדי ישיבה (וכמו שפסק בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן קל"א, סעיף ב'), ולא נהגו ליפול ממש על הקרקע[115].

נזירות

נזיר הוא איש או אישה שקיבלו על עצמו כנדר איסורי נזירות. עיקרי איסור הנזירות במקרא הוא איסור שתיית יין או אכילת ענבים ותוצרתם, איסור תספורת וגילוח שער הראש, ואיסור להיטמא למת, כל אלו למשך תקופת זמן מוגדרת.

אחרי חורבן המקדש מסופר במשנה על נזירים שהסתיימה תקופת נזירותם ולא יכלו להקריב את קרבנותיהם כיוון שהמקדש שומם. המשנה (נדרים פרק ה משנה ד) פוסקת: "כל שנזר עד שלא חרב בית המקדש נזיר. ומשחרב בית המקדש אינו נזיר."

בראשונים נחלקו אם מותר לנדור נדר של נזירות בזמנינו: הראב"ד אסר מכיון שעל האדם להיות טהור גם מטומאת מת ששרתה עליו לפני שקיבל על עצמו נזירות ושבזמנינו הכל בחזקת טמאי מתים ואין אפשרות להיטהר על ידי מי חטאת. אמנם הרמב"ם, ספר החינוך, סמ"ג, כסף משנה, שולחן ערוך, הש"ך, רדב"ז, רבי חיים ויטאל, אמבוהא דספרי, מרכבת משנה, ורב ישראל משקלוב פסקו שמותר לנדור נדר של נזירות גם בזמן הזה ובלבד שיעלה לארץ ישראל.

על אף שרוב פוסקים פסקו שמותר לנדור נדר של נזירות אחרי חורבן בית המקדש, לא מקובל כיום לנדור נזירות, משום שהאיסור יימשך לכל ימי חיי הנזיר מכיון שאין אפשרות להקריב את הקרבנות ההכרחיים לצורך סיום תקופת הנזירות והתרת איסורי הנזיר.

למרות זאת נראה שהיו תקופות גם אחרי חורבן המקדש שהנזירות היתה רווחת. הרדב"ז כותב בתשובה (חלק ב סימן תרצד) על אחד שנדר נזירות שמשון ורצה להתיר את נדרו: "ואם יטעון ראובן חשבתי שנזירות שמשון איתיה בשאלה כי לא היה בדעתי להיות אסור ביין ובתגלחת לעולם, בזה אין שומעין לו... שדבר זה (נזירות) כל כך רגיל במצרים עד שהקטנים בקיאין שאין נזירות שמשון בשאלה."

בספרי הראשונים והאחרונים הוזכרו כמה אנשים בזמן החורבן שהיו נזירים:

נזירים בתקופה המודרנית

בתקופה המודרנית כמה בודדים נוהגים במנהגי נזירות:

  • הרב דוד כהן.
  • הרב שאר ישוב הכהן בנו של הרב דוד כהן נהג מנהגי נזירות בימי נערותו.
  • הרבנית צפיה גורן אשתו של הרב שלמה גורן ובתה של הרב דוד כהן נהגה מנהגי נזירות בימי נערותה.
  • הרב אוהד תורגמן.
  • הרב אורי איינהורן מחבר ספר נזירות בזמן הזה.
  • הרב יהושע פרידמן מחבר ספר נזיר אלהים.

ברכת כהנים בכל יום

האשכנזים בחוץ לארץ, והספרדים במערב אירופה (למעט אמסטרדם) נוהגים לברך ברכת כהנים רק בחגים ולא בימי חול ובשבתות. הסיבה שניתנה למנהג זה, המבטלת קיום מצווה, היא שבחוץ לארץ אין שמחה אלא בחגים, ולא ניתן לברך את העם בלא שמחה.

טעם נוסף שניתן למנהג זה הוא שהכהנים נוהגים לטבול לפני נשיאת כפים ובחוץ לארץ בארצות הקרות לא ניתן לבקש מהכהנים לטבול כל יום ולכן קבעו את ברכת כהנים רק בחגים, ובשבת לא רצו לתקן טבילה בגלל חשש סחיטה. הסבר זה מתרץ את המנהג שמזכיר הט"ז ותמה עליו שנהגו שלא לשאת כפיים ביום טוב שחל בשבת. הסבר נוסף למנהג זה הוא שמשום שהכהנים אינם מיוחסים לא התירו להם לשאת כפיהם ורק כדי שלא תשתכח תורת נשיאת כפיים קבעו כמה ימים בשנה בהם ישאו כפיהם. מנהג זה גורם לכך שברכת כהנים הוא אירוע מיוחד בקהילות בהן נהוג מנהג זה.

ברוב הקהילות הספרדיות בחו"ל (כולל אמסטרדם) נהוגה פשרה בין שני המנהגים: לא מברכים ברכת כהנים ביום חול, אך כן מברכים בשבתות ובחגים. וכן נוהגים החסידים בגליל בצפת טבריה ועוד ואפילו בחיפה, לברך ברכת כהנים אך ורק בשבתות וחגים או רק בתפילות מוסף.

במצרים, תימן ועוד כמה קהילות נהוג לברך כל יום, כמו בארץ ישראל.

ניסיונות לחדש ברכת כהנים בכל יום בחו"ל

משיח השקר שבתי צבי הורה למאמיניו לחדש את מצוות ברכת כהנים בכל יום. לאחר התאסלמותו של שבתי צבי הורה רבי יעקב ששפורטש להפסיק לברך ברכת הכהנים בכל יום כדי שלא למנוע מהעם להיגרר אחרי שבתי צבי.

רבו של החתם סופר, רבי נתן אדלר חידש ברכת כהנים בבית כנסת שלו בפרנקפורט. בעקבות זה הטילו עליו רבני הקהילה חרם והוא נאלץ לעזוב את העיר.[116]

תכלת

התכלת הייתה קיימת בתקופת המקרא ובתקופת בית שני. הרב יצחק הלוי הרצוג שיער שהפסקה של צביעת תכלת לציצית אירעה בראשית תקופת הגאונים. בתקופתו של הרמב"ם כבר לא הייתה התכלת קיימת, עובדה המצוינת בכתביו.

קיימות מספר הערכות[117] לגבי הסיבות והתאריכים של הפסקת תהליך הפקת התכלת שהביא במשך הזמן גם להעלמות המסורות הקשורות בנושא:

יש אומרים שקשיים בהשגת התכלת לציצית החלו כבר בתקופת האמוראים. בגמרא[118] מסופר על זוג תלמידי חכמים שניסו להביא תכלת לבבל ונתפסו על ידי "נשר". רש"י פירש ש"נשר" הוא כינוי לפרסים, והבן יהוידע פירש שהוא כינוי לממשלת רומי. יש שהבינו מזה שהתלמידי חכמים נעצרו בגלל גזירה שאסרה תכלת בזמנם. אבל הערוך פירוש שהכוונה לגשמים, ולפירוש זה אין רמז מן הגמ' לקשיים מיוחדים בהשגת תכלת.

לשיטת אלו שזיהו את הארגמון קהה-קוצים כחלזון התכלת, בין הגורמים שהובילו להעלמות התכלת נמנו איסור שהטילו הקיסרים הרומיים והביזנטים על ייצור עצמאי של צבעי הארגמון (על מנת להבטיח מונופול לשלטון בייצור צבעי הארגמון היקר), ואיסור על שימוש בצבע בידי ההמון[119]. אמנם, לפי מאיר ריינהולד[120], גזירת הרומאים לא היתה על חוטים בודדים אלא על בגדים שלמים, כך שהגזירה לא היתה חלה על חוטי תכלת. כמו כן, לדבריו[121] מזמנו של נירון קיסר עד הגזירות בשנת 383 לא היה כל איסור, כך שבזמן סיפור הגמרא על התלמידי חכמים שנתפסו על ידי "נשר", שהיה בימי רבא, לא היתה כל גזירה.

יש המציינים גורם נוסף, הכיבוש הערבי של ארץ ישראל, בשנת 638, שהחריב רבים מבתי הצביעה והוביל להתמעטות האוכלוסייה היהודית שגרה לאורך חוף הים התיכון ועסקה בדייג ובצביעה. גורם אחר שצוין היה פיתוח חומרי צבע חדשים וזולים יותר. החוקר זהר עמר חולק על הטענה שהכיבוש הערבי החריב את בתי הצביעה. לטענתו אין הוכחות לכך, ויתכן כי הפקת הצבע מחלזונות בחופי ישראל ולבנון פסקה רק מאוחר יותר, במאות השמינית והתשיעית, ובאירופה במאה השלוש-עשרה[122].

על פי העיקרון העולה מדברי המשנה: "התכלת איננה מעכבת את הלבן"[123], פסקו רוב הפוסקים כי בהעדרה של התכלת מצוות ציצית מתקיימת גם בחוטי הלבן בלבד, וכך נהוג זה מאות בשנים, אם כי יש שפסקו כי דברי המשנה אינם להלכה וקיום מצוות ציצית כאשר התכלת אינה מצויה הוא רק מדרבנן[124].

ניסיונות לחידוש התכלת

ערך מורחב – חידוש מצוות התכלת
החל משלהי המאה ה-19 נעשו ניסיונות לחידוש מצוות התכלת והועלו כמה אפשרויות לזיהוי החילזון על פי תיאורים שונים המצויים בדברי חז"ל והראשונים ובחינתם בין השאר בעזרת כלים מדעיים. יש שראו בחידוש התכלת אחד מסימני הגאולה[125].

השיטות המרכזיות הן של רבי גרשון חנוך הניך ליינר, האדמו"ר מראדזין, שזיהה את החילזון ממנו הופק התכלת עם דיונון הרוקחים (Common Cuttlefish)[126] ושל הרב ד"ר יצחק אייזיק הלוי הרצוג שזיהה אותו עם הסגולית דו-גונית (Janthina)[127]. זיהוי נוסף של החילזון עם ארגמון קהה קוצים (Murex trunculus) נדחה על ידי הרב הרצוג, אולם כיום הוא מקובל על ידי רוב המדענים העוסקים בנושא וקושרים בין התכלת למצוה וצבע ה'פּוּרְפּוּרָה' אשר היה נחשב בעולם העתיק כמוצר יקר ערך[128].

מאז החל הרב ליינר לעסוק בשאלת חידוש התכלת מתקיים פולמוס רחב בקרב העולם הרבני הדן בהתאמת הזיהוי המודרני של החילזון לדברי חז"ל וכן בעצם היכולת לחדש מצווה שבטלה[129]. כיום, קיימות קבוצות של שומרי מצוות המטילים פתיל תכלת בציציותיהם, רובם מצבע המופק מארגמון קהה קוצים ומיעוטם ההולכים בשיטת ראדזין[130].

שינה בסוכה

מצוות שינה בסוכה היא אחד ממרכיבי מצוות הישיבה בסוכה הנלמדת מהפסוק: בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים. בשונה מהמרכיב השני של מצוות הסוכה, חובת האכילה בסוכה, הכוללת רק אכילת קבע ולא אכילת ארעי, חובת השינה בסוכה כוללת כל סוג של שינה - שינת קבע ושנת ארעי כאחד.

נימוקי הנוהגים שלא לישון בסוכה

על אף ששינה בסוכה היא ההלכה בעלת התנאים המחמירים ביותר בכל הלכות ישיבה בסוכה, שאפילו שנת ארעי אסורה מחוץ לסוכה, בפועל רבים אינם נוהגים לישון בסוכה. שני טעמים מרכזיים הובאו בפוסקים[131] לנוהַג זה:

  1. בארצות צפון ומזרח אירופה מזג האוויר בתקופת חג הסוכות היה קר מאד, ובתנאים כאלו קשה מאד היה לאנשים לישון בסוכה, מחוץ לבית המחומם. ולכן הורו הרבנים שמי שיודע שיסבול מקור וצינון כשישן בסוכה על אף שיתכסה בשמיכות חמות - פטור מהשינה בה. ואף שבארץ ישראל מזג האוויר הרבה יותר חם מבאירופה, כיום ישנם אנשים רבים הרגישים לקור יותר מבעבר, ועלולים לצינון בעודם מכוסים היטב גם בטמפרטורות פחות נמוכות מאלו שהיו באירופה, ולכן נהגו לישון בבית כדין מצטער בסוכה, שפטור מהשינה בה. אמנם כאשר מזג האוויר מאפשר זאת, או בשנת הצהרים שאז לא קר כל כך, גם אנשים אלו צריכים לישון בסוכה.
  2. כפי שהתבאר לעיל, ישנם פוסקים הסוברים שכאשר אין באפשרות האדם לישון עם אשתו בסוכה, רשאי לישון עמה בבית ואינו חייב לישון לבדו בסוכה, או משום שאין שינה זו 'כעין תדורו', או כי הוא עוסק במצווה כשמשמח את אשתו בחג בשינה עימה, או כי הוא מצטער כשישן בנפרד מאשתו.

בנוסף לשני המצבים הנזכרים, ישנם אנשים שאינם מצליחים להירדם בסוכה משום שהם מתוחים מהסביבה השונה, וגם הם פטורים מהסוכה מדין מצטער. וכן הדין כאשר בקרבת הסוכה ישנו רעש המקשה על השינה, כגון שמצויים שם ילדים שמרעישים, ואין באפשרות האדם להביא להפסקת הרעש[132].

בחסידות חב"ד נוהגים שלא לישון בסוכה, בנימוק[133] שבסוכה נמצא אור אלוקי גדול כל כך עד שאי שאפשר לישון בסוכה[134].

צרעת

אין סיבה ברורה לביטול מצוה זו, אלא פשוט התופעה לא קיימת - הרב הראל דביר על נתק.

שופר בשבת

פולמוס תקיעת שופר בשבת הוא ויכוח הלכתי שהתנהל בשנים ה'תרס"ה–ה'תרס"ו אודות קיום מצוות תקיעת שופר בשבת. באותן השנים חל יומו הראשון של ראש השנה בשבת. על פי ההלכה המקובלת, כאשר חל ראש השנה בשבת אין תוקעים בשופר, משום גזירה דרבנן, למעט בבית המקדש או בבית דין, אך באותן השנים היו בירושלים מי שרצו לחדש שניתן לתקוע בשבת באופנים מסוימים. בראש המצדדים להתיר לתקוע בשבת, עמד רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לטענתו הסכימו עימו רבי שמואל סלנט והאדר"ת. בסופו של דבר התוכנית לא יצאה אל הפועל, עקב התנגדות גדולה שקמה בישוב הישן בירושלים.

רקע

מצוות תקיעת שופר היא מצוה מהתורה לתקוע ביום ראש השנה. מדאורייתא החיוב לתקוע עומד במקומו אף כשראש השנה חל בשבת[135], מאחר שאין בתקיעת שופר איסור מלאכה. אך חז"ל אסרו לתקוע בשופר בשבת משום 'גזירה דרבה' שחששו שמא בטעות יהיו אנשים שיטלטלו בשבת את השופר ארבע אמות ברשות הרבים, על מנת ללכת לחכם שילמד אותם כיצד לתקוע בשופר[136].

אמנם במשנה במסכת ראש השנה נזכר, שעל אף שבכל המקומות נאסר לתקוע בשבת, כל זמן שבית המקדש היה קיים היו תוקעין שם. לאחר חורבן הבית, תיקן רבן יוחנן בן זכאי שבכל מקום שיש בו בית דין יכולים לתקוע בשבת:

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין; אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין. אמר רבי אליעזר, כשהתקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין, לא התקין אלא ביבנה; אמרו לו, אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין. ועוד זאת הייתה ירושלים יתרה על יבנה – שכל עיר שהייתה רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבוא, תוקעין בה; וביבנה, לא היו תוקעין אלא בבית דין בלבד

בראשונים נחלקו מהו אותו 'בית דין' שמתיר תקיעה בשבת. יש שכתבו שהכוונה לבית דין של 23 דיינים. ויש שכתבו שאף בית דין של שלושה - מהם שאומרים דווקא שלושה סמוכים ומהם שאומרים אפילו אינם סמוכים.

הרי"ף סמך על דברי משנה זו להתיר תקיעה בשבת, ולדעתו הכוונה לבית דין של שלושה אפילו שאינם סמוכים, אך על כל פנים צריך שיהיו 'בית דין חשוב'[137]. ואכן הרי"ף נהג לתקוע בראש השנה שחל בשבת כפי שמעיד הרא"ש:

אמרו עליו על הר"י אלפס שהיה תוקע בר"ה שחל להיות בשבת וכן משמע בהלכותיו שהביא מימרא דרב הונא ועם בית דין, ואין דרכו להביא אלא דבר הנוהג בזמן הזה והוא היה מפרש כל מקום שיש בו בית דין לאו דוקא סנהדרין אלא בית דין מופלג וגדול בתורה. ולא נהגו תלמידיו אחריו כן" (רא"ש שם).

— רא"ש, מסכת ראש השנה פרק ד

אמנם דעת הרי"ף לא נפסקה להלכה וכמו שכתב הריטב"א: "ולא מצינו מי שינהוג כמותו בשום מקום מישראל", וכן כתב בשיבולי הלקט: "ובכל מקומות ישראל מנהג פשוט שלא לתקוע בראש השנה שחל בשבת". ואף תלמידיו אחריו, לא נהגו כך. וכך נפסקה ההלכה ברמב"ם, בטור ובשולחן ערוך.

וכך כתב הרמב"ם בהלכות שופר:

ובזמן הזה שחרב בית המקדש כל מקום שיש בו בית דין קבוע והוא שיהיה סמוך בארץ ישראל תוקעין בו בשבת. ואין תוקעין בשבת אלא בבית דין שקידשו את החדש אבל שאר בתי דינין אין תוקעין בהן אף על פי שהן סמוכין.

ואין תוקעין אלא בפני בית דין גדול בלבד כל זמן שהן יושבין ואפילו ננערו לעמוד ולא עמדו תוקעין בפניהם. אבל חוץ לבית דין אין תוקעין. ולמה תוקעין בפני בית דין מפני שבית דין זריזין הן ולא יבאו התוקעין להעביר השופר בפניהם ברשות הרבים שבית דין מזהירין את העם ומודיעין אותן.

— משנה תורה לרמב"ם, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ב', הלכה ח'

ואכן מזמן הרי"ף ואילך לא נהגו בקהילות ישראל לתקוע בשבת ראש השנה[138]. עם זאת יש שכתבו שבדמשק הייתה קהילה שתקופה מסוימת אכן נהגה לתקוע בראש השנה אף כשחל בשבת, וכך כתב רבי מנוח בן יעקב מנברבונא:

לא אשכחן דוכתא בעולם דתוקעין בה ביום טוב של ראש השנה בשבת... כתב הרב בעל העזר שהוא ראה חכם שבא מדמשק שראה שהיו תוקעים ביום טוב של ראש השנה בשבת

— רבינו מנוח, הלכות שופר ב' ט'.

תקיעה בשבת בארץ ישראל בזמן הגאונים

בפיוט שנמצא בגניזת קהיר ושפורסם על ידי עזרא פליישר נכתב:

מלך הזהיר בוועד / שיהיו תוקעים בבית הוועד / בשבת וראש השנה
מלך חיזקם בלימוד / שיהא שופר קשור לעמוד / בשבת וראש השנה
מלך ברר לעדה / שלא יתקעו אלא בפני ראשי תעודה / בשבת וראש השנה
מלך רחש שלא ימשך ביד / אבל יינתן בו פה והוא מגויד / בשבת וראש השנה

מפיוט זה עולה לכאורה שהיו מְקַבְּעִים שופר לעמוד וכך היו תוקעים בו בראש השנה. פליישר שיער שעשו זאת כדי לבטל את החשש שמא יבוא לטלטל את השופר ארבע אמות[139]. חוקרים אחרים חלקו על דבריו והעלו השערות אחרות[140].

הפולמוס

בשנים ה'תרס"ה וה'תרס"ו, חל יום ראשון של ראש השנה בשבת, שנה אחר שנה, בעקבות כך התעוררה שוב שאלת התקיעה בשבת במלוא עוזה. הרב עקיבה יוסף שלזינגר טען אז, כי יש לתקוע בירושלים בשבת. הוא הסביר את דעתו ופרס את טענותיו בשורה של מאמרי הלכה במוסף 'תל תלפיות' שיצא לאור בהונגריה, בסך הכל פרסם כ-25 נימוקים להוכיח את שיטתו. טיעוניו העיקריים היו כי ירושלים שבין החומות אינה בכלל הגזירה, אם מפני שהיתה מוקפת חומה ודלתות ונחשבת לרשות היחיד[141], או, על פי דעת הרמב"ם, מפני שהיא בכלל המקדש[142]. בנוסף טען כי יש לסמוך על שיטת הרי"ף, כפי שסמכו על דבריו לעשות בארץ ישראל שני ימי ראש השנה[143].

הרב שלזינגר הציע כי יתאספו רבים בבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי, או בבית כנסת חורבת רבי יהודה החסיד, בצירוף בית דין של האשכנזים והספרדים, על מנת שיחשב 'בפני בית דין'. לדבריו, הסכימו עמו רבי שמואל סלנט האדר"ת ורבי חיים חזקיהו מדיני, בעל השדי חמד.

הצעתו של הרב שלזינגר עוררה התנגדות עזה בקרב תושביה הקנאים של ירושלים, שמחו בו ובדעתו. מאמרים שונים פורסמו ובהם תשובות על טענותיו וראיותיו. ואכן בעקבות אותה התנגדות תוכניתו לא יצאה אל הפועל. עם זאת יש שכתבו שהרב שלזינגר בעצמו תקע באותה שנה בשבת בביתו.

בשנת ה'תרס"ח, שוב חל ראש השנה בשבת, ושוב פרסם הרב שלזינגר קריאה לתקוע בשופר, והפעם גייס את תמיכת רבי אברהם שאג, מחשובי רבני הונגריה. עקב ההתנגדות שקמה גם אז, לא רצה הרב שאג להתיר לתקוע בפרהסיה, ולכן צוה לנכרי שיטלטל את השופר ליער הסמוך, ושם תקעו בשופר.

בשולי אותו פולמוס, דנו באחרונים אם אכן יתקעו בשופר בשבת שלא כדין, האם מי ששמע את אותן תקיעות קיים מצוה גם לדעות שאסרו לתקוע בשבת. יש מי שצידד שמאחר וחז"ל אסרו לתקוע בשבת, אזי עקרו בכך את מצוות תקיעת שופר בשבת, ואין כל מעלה בשמיעת התקיעה[144]. מנגד יש שסברו שאף כשאסרו מלתקוע, אך מצוות שופר במקומה עומדת, ומשכך מי ששמע את אותן התקיעות קיים את המצוה[145].

בימינו

מאז אותו פולמוס, לא נערכה תקיעת שופר בשבת, אך לאחרונה יש מי שחידשו כן. כך למשל, חברי ארגון "הסנהדרין החדשה", תקעו בראש-השנה של ה'תשס"ז[146] וה'תש"ע[147], וכן בשנת ה'תשפ"א[148]. פרופ' הלל וייס, מראשי הפעילים לבניין המקדש, היה מיוזמי המעמד, שהתקיים בישיבת בית הבחירה, המסונפת למכון המקדש[149].

סימני חגבים טהורים

ערך מורחב - סימני כשרות שרץ העוף

הארבה יוצא דופן בין השרצים בהיותו כשר לאכילה על פי ספר ויקרא. הסוגים הכשרים הם "כל אשר לו כרעים מעל לרגליו לנתר בהם על הארץ" (ויקרא יא, כא).

בצפון אפריקה ובעיקר בתימן, היו שאכלו ארבה במיוחד כשהיו פושטים על האזור נחילי ארבה שחיסל את היבולים. כפי שמתאר החוקר פרופ' זהר עמר: ”הארבה היה נקנה מהערבים כשהוא חי בשקים, והותקן לאכילה בצורות שונות: טיגון, צלייה ובישול. חלק מהאנשים היו מייבשים אותו ומשתמשים בו לאכילה במשך כל השנה. רבים מהגברים נהגו לאכלם ולהתענג בהם עם משקה משכר כמו ה'מאחיה'.” וכפי שמתאר זאת "אוצר הדינים והמנהגים": "בכל ארצות המזרח נוהגים לאכול את החגבים צלי ומבושל, בבוא הארבה בגבולם מציתים אש ועושים מדורות להעלות העשן והארבה יחנק על ידי העשן וייפול לארץ וילקטו ממנו חמרים חמרים. גם מייבשים את החגבים בחום השמש וטוחנים מהם קמח ומערבים בצוף דבש לטעום לחיך."

לעומת זאת, מסורת על סוגי ארבה כשרים שאפשרה את אכילתם לא רווחה בהרבה קהילות - במיוחד אלו שלא הייתה בהם נוכחות רבה של נחילי ארבה, או שהגויים באותו מקום לא ראו באכילת חגבים כדבר מקובל, בקהילות אלו הפסיקו לאכול שרצי עוף לחלוטין או שהיו אצלם קולות שתמכו בלאסור זאת. כך אצל יהודי אשכנז הפסיקו לחלוטין באכילת שרצי עוף בעקבות איבוד המסורת.

פולמוס התחולל כאשר הרב חיים בן עטר, ה"אור החיים", פסק במאה ה-18 לאסור את אכילתם.

מנהג אכילת השרצים הופסק בעקבות הצלחה של ממשלות בעולם למגר את נחילי הארבה.

גם אצל יהודי תימן הייתה מסורת חזקה של זיהוי שרצי העוף, חלקם אף המשיכו במנהג זה עם עלייתם לארץ, מה שעורר זעם אצל הרבה מהקהילות הוותיקות, במיוחד האשכנזים. יש שלושה סוגים עיקריים של ארבה שלתימנים יש עליהם מסורה: החגב המדברי, החגב האירופי – שנקרא גם חגב נודד, והחגב המרוקני, שנקרא גם צלבגב מרוקני על שם צלב שמסומן לו בגבו.

דבר שטיבולו במשקה

דבר שטיבולו במשקה הוא דין הלכתי למאכל שנטבל במשקה ובעקבות רטיבותו מצריך נטילת ידיים קודם אכילתו.

דיני הנטילה כיום

לדעת הרבה מהראשונים גם היום, שאיננו נוהגים בדיני טומאה וטהרה, צריכים ליטול ידיים לפני אכילת מאכל שיש עליו אחד מן המשקים. לשיטתם, הטעם שתיקנו נטילת ידיים לדבר שטיבולו במשקה הוא אותו טעם שתיקנו נטילת ידיים לפת חולין - משום סרך תרומה, וכמו שדין נטילת ידיים לפני הסעודה לא התבטל בזמן הזה, כך גם דין הנטילה לפני מאכל שטיבולו במשקה לא נתבטל. וכך היא דעת בעל העיטור, הרמב"ם, רש"י, רבנו יונה, רא"ש ומרדכי.[150]

אמנם, לדעת כמה ראשונים (מהר"ם מרוטנבורג, רשב"ט, והתוספות) ישנו הבדל בין הנטילות: הנטילה שלפני הלחם נתקנה גם משום סרך תרומה. ואילו נטילה לדבר שטיבולו במשקה אינה מחשש שתיגרם מכך טומאה לתרומה, אלא רק כדי להיזהר שלא יטמא המשקה ובשתייתו האדם יטמא. ממילא כיום שאין נוהגים להקפיד שלא לאכול מאכלים טמאים ולהיטמא, אין צורך ליטול ידיים לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה.

עמדה נוספת בראשונים סוברת שנטילת ידיים לדבר שטיבולו במשקה נועדה לנקיות בלבד, ולכן היא אינה מצווה ואין לברך עליה. כך סובר למעשה רבנו ירוחם.[150]

בשולחן ערוך נפסק שיש ליטול ידיים לדבר שטיבולו במשקה אך אין לברך על נטילה זו.[151] כיום ישנם רבים שלא נוהגים ליטול את ידיהם לפני דבר שטיבולו במשקה. וכתבו כמה פוסקים שהואיל ויסוד נטילה זו היא מדברי חכמים ובכל ספק בדיני חכמים הלכה כמיקל, כך גם בדין זה ויש למקילים על מי לסמוך.

נטילת ידיים זו מהווה חלק מליל הסדר, בו מיד אחרי הקידוש נוטלים ידיים ללא ברכה לפני אכילת הכרפס אותו נוהגים לטבול במי מלח או בחומץ.

גט מקושר

גט מקושר הוא סוג של שטר, שנתקן על ידי חז"ל כדי לשמש כגט לכהנים שרוצים לגרש את נשותיהם, אך כשר לשמש כשטר בכל סוגי השטרות.

במהלך השנים הפסיקו להשתמש בשטרות מקושרים, וישנה מחלוקת הלכתית אם כיום התקנה קיימת[152].

בתי כנסת גבוהים

בשולחן ערוך[153] נפסק:

אין בונים בית הכנסת אלא בגבהה של עיר, ומגביהין אותו עד שיהיה גבוה מכל בתי העיר שמשתמשים בהם

אולם מבנה בית הכנסת ומיקומו הושפעו מאד מהמעמד המשתנה שהיה לקהילות היהודיות במסגרת העמים המארחים. במהלך תקופה ארוכה, בעולם הנוצרי ובעולם המוסלמי, הוטלו מגבלות על בניית בתי תפילה יהודיים. המגבלות קבעו איסור בניית בית כנסת גבוה, כדי שבית הכנסת לא יהיה גבוה מבית התפילה של בני העם המארח. בעקבות זה כתב המשנה ברורה ש'יש מקומות שאין נזהרין בזה'[154]

פילגש

ערך מורחב - פילגש (הלכה)

פִּילֶגֶשׁ היא אישה המיוחדת לזוגיות ארוכת טווח שאינה כוללת קשר נישואין או את ההתחייבויות הממוניות המקובלות במסגרת נישואין. מוסד הפילגשות היה קיים לכל אורך ההיסטוריה ומוזכר אף בתנ"ך.

בתנ"ך מסופר על אנשים רבים, ביניהם אבות האומה והמלכים, שלקחו פילגשים: אברהם אבינו, לקח את קטורה כפילגש, לאחר פטירת שרה אשתו. לנחור אחי אברהם הייתה פילגש ששמה ראומה. ליעקב אבינו היו שתי פילגשים - בלהה וזלפה, שלבניהן היה מעמד שווה כשל שאר השבטים. לאליפז בן עשו הייתה פילגש בשם תמנע. גם לגדעון בן יואש ולדוד המלך היו פילגשים. לשלמה המלך היו 700 נשים ו-300 פילגשים.

לעומת האזכורים הרבים בתנ"ך, במשנה ובתלמוד לא מדובר על פילגשים כלל (פרט לפרשנות של פסוקים מהתנ"ך העוסקים בפילגשים), אין דיון רב בסוגיות הלכתיות הנוגעות לפילגשים (כגון: מה מעמדה, ומה תוקפו של הקשר), וגם אין סיפורים על תנאים ואמוראים שלקחו לעצמם פילגשים. הדבר נחשב כבלתי לגיטימי לאדם במעמד רגיל. במדרש מובא משל על מלך ההולך אצל פילגשו בהחבא[155], וניתן להסיק ממנו שהדבר נחשב כדבר של קלון שיש להסתירו[156]. בתקופות מאוחרות יותר מוסד הפילגשות התחדש ביהדות ארצות המזרח, ובעקבות כך הדיון ההלכתי והמוסרי על הפילגשים[157]. במקומות ידועים אף אסרו על כך בחרם[158].

סוגיה במסכת סנהדרין[159] העוסקת בחיי דוד המלך, מגדירה את ההבדל בין נשים לפילגשים, לפיה הגדרת פילגש היא אשה ללא קידושין. אולם לדברי רבי מאיר בירושלמי פילגש היא אשה בקידושין גמורים אך ללא כתובה. הדבר תואם לדעה הסוברת שחיוב אישות מן התורה כולל חיוב כתובה, או לחילופין הכוונה בעיקר לחיובי האישות האחרים שאר כסות ועונה. שיטה זו עולה גם מדברי הירושלמי במקום אחר, שהפילגש נאסרת על קרובי האיש. דעה זו הביא רש"י על התורה בשם הבבלי[160], ונראה שכך היתה גירסתו שם[161].

לדעת הרמב"ם אסור מהתורה לקחת פילגש משום איסור קדשה[162], מלבד למלך או לאדונה של אמה העברייה אחר ייעוד, שהייחוד אליו כולל יחסי אדנות[163].

לעומתו סוברים רוב הפוסקים האחרים[164] שפילגש מותרת לכל אדם מעיקר דין התורה. הרמב"ן מבאר שמעמדה של פילגש הוא כמעמד של פנויה, ולכן לא נדרש גט להתיר את הקשר, אך היא מיוחדת לאיש מסוים, ובכך אין הדבר נחשב כביאת זנות. לדעת היעב"ץ היא אף אסורה לאחר במשך כל זמן היחוד, משום איסור זנות[165].

אכן, גם המתירים הורו שיש לאסור את הדבר בתורת סייג לפריצות[166] וכן מחשש לאי שמירת הטהרה [167] וכך היא למעשה הסכמת פוסקי ההלכה[168]. מנגד דעת הרב יעקב עמדין (המאה ה-18) שהיה מן ראוי להתיר פילגש, ואף הציע להנהיג לקיחת פילגשים כתחליף לנישואים מטעמים שונים[169], אם יסכימו עמו עוד רבנים[170]. בנוסף דעתו של הרב אליהו אברז'ל להתיר פילגש במקרה עגינות של גבר שלא קיים מצוות פרייה ורבייה[171].

בשנת תשס"ו 2006 צבי זוהר פרסם מאמר באקדמות שבו הוא הציע לחדש את מוסד הפילגשות כפתרון לזוגות דתיים שרוצים לחיות יחד אך לא רוצים להתחתן.[172] לאורך המאמר הוא מציג את קושיים של אותם דתיים שחשים צורך בזוגיות אך לא די בוגרים או פוחדים מהמחויבות מכדי להתחתן. צבי מפרט לאורך המאמר מקורות הלכתיים מסוימים המתירים לשאת פילגשים ודעות שהפילגש איננה דורשת קידושין. מאמר זה גרר אחריו שלושה מאמרי תגובה, של הרב יהודה הנקין, הרב שמואל אריאל ותגובה משותפת של מיכל טיקוצ'ינסקי ורחלי שפרכר-פרנקל. במאמרי התגובה הציגו דעות הלכתיות רבות שמראות שהפילגש אסורה בימינו, או שהאופן שבו מיישמים את הלכות אלו אינה מתאימה למסגרת של זוגיות זמנית. כמו כן עוררו שפתרון זה מעודד פריצות, ופוגע בעיקר בנשים. זוהר כתב מאמר תגובה נוסף שבו הוא הכחיש חלק מהאשמות, ציין שהוא לא בא לפסוק אלא לקרוא כיוון והאשים את המגיבים שהם אלו שמושפעים מהוגים של תקופת הנאורות בנוגע לתפיסת הזוגיות[173].

מחיית זרעו של עמלק

מחיית זכר עמלק היא אחת ממצוות עשה במניין תרי"ג המצוות, ועניינה הוא להכרית את זרעו של עמלק, העם שלחם בבני ישראל מיד לאחר צאתם ממצרים.

המצווה בימינו

בימינו חסרה משמעותה העיקרית של המצווה, מכיוון שלא ניתן לזהות כיום עם המזוהה אתנית עם עמלק[174]; חז"ל קשרו זאת לסנחריב, אשר "בלבל את האומות" על ידי הגלייתם ממקום למקום[175].   בנוסף, יש דעות שהמצווה מוטלת רק על ציבור שלם[176] או על מלך יהודי[177]. לפי דעות אלה אדם לא יכול לקיימה מיוזמתו בשום תקופה.

עם זאת, היו שקשרו צוררי ישראל נוספים לעמלק - אם במובן הרעיוני או אף במובן הגנטי. כך, נקרא המן "אגגי" - כצאצא לאגג מלך עמלק. חלק מגדולי החסידות ראו בעם הגרמני ממשיך רעיוני או אתני של עמלק. האבני נזר התבטא לבנו: "גרמניה היא עמלק ואוירה מטמא, וקשה לחדש שם חידושי תורה"[178]. יש אומרים שגם הגר"א זיהה את גרמניה עם עמלק, מסופר שרבי יוסף חיים זוננפלד נמנע מלקבל את פניו של קיסר גרמניה כשהלה ביקר בארץ ישראל בשנת תרנ"ח, בנימוק ששמע מרבו המהרי"ל דיסקין מסורת בידו בשם הגר"א, שהאומה הגרמנית הם מזרע עמלק[179][א], כך גם מסופר על אחד מנכדיו של רבי דוד בהר"ן שבמלחמת העולם השניה נסע לאיטליה להצטרף למלחמה בגרמניה, אמר לו סבו לפחות תכוין בהריגת גרמני לקיים מצות מחיית עמלק, כי כבר אמר הגר"א שהגרמנים מזרע עמלק[180]. אמנם בכתביו או בכתבי תלמידיו של הגר"א אין מקור ברור למסורת זו[ב][181].

יש המזהים את זרע עמלק כיום עם הארמנים[182].

הרב י"ד סולובייצ'יק סבר שמצווה זו עדיין חלה, ועמלק עדיין קיים, שכן הרמב"ם מונה אותה כמצווה יישומית[183][184]. אך, הוא יצר "חילוק": מצוות הריגת עמלקי חלה על אדם יהודי רק עבור מחיית יחידים מגזע עמלק (שאינם מצויים כיום); אבל הציבור היהודי מחויבת במלחמה כלפי כל אומה או קבוצה "החדורה שגעון של שנאה", "המזימה כליון לישראל", "העומדת עלינו לכלותינו - מצווים אנו להילחם בה. ומלחמתינו נגדה - היא מלחמת מצווה" בעמלק[185]. הרב משה צוריאל הביא דעות נוספות, הסבורים שמצוות מחיית עמלק עדיין רלוונטית

נבואה

נבואה היא מצב בו האדם נדבק באלוקים בתכלית הדבקות ששייכת בעולם הזה. אחד מתוצאות מצב זה הוא שהאדם משיג את התגלות כבוד ה' אליו, ולהשגה זו קוראים נבואה. לעיתים הנביא מצוה למסור את נבואתו לאנשים אחרים.

הפסקת הנבואה

הנבואה פסקה מעם ישראל עם פטירת אחרוני הנביאים חגי זכריה ומלאכי[186], ועתידה לחזור בעתיד.

התאריך המדויק להפסקת הנבואה אינו מפורש בחז"ל. ריה"ל בספר הכוזרי כתב שהנבואה פסקה ב-40 שנה לבית המקדש השני, אך לא ברור מדבריו האם הוא מונה 40 שנה מהכרזת כורש, או מבניין המקדש בתקופת דריווש הראשון. [לשיטה המונה מהכרזת כורש הנבואה פסקה בשנת ג'תמ"ח (312 לפנה"ס) - בדיוק אלף שנה אחרי יציאת מצרים][187].

הרמב"ם כותב כי 'כלי הנבואה' שֻתַּק עקב העצלות והעצבות הכרוכה בשעבוד "לבורים העבריינים המצרפים הֶעְדֵּר שׂכל אמיתי עם שלמות התאוות הבהמיות"[188]. מקור הרמב"ם במגילת איכה: "מלכה ושֹריה בגוים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מה'", ומבאר שבימות המשיח ממילא תחזור הנבואה.

הגר"א[189], ולאחריו הרב קוק[190] אומרים שהפסקת הנבואה קשורה לביטול יצר עבודה זרה שהיה באותו הדור, לדבריהם הפחתת הכוחות הרוחניים בצד השלילי, מביאה להפחתה של הכוח הרוחני החיובי.

הנבואה האחרונה

הנבואה האחרונה שנובאה היא הנבואה בת שלוש הפסוקים שחותמת את ספר מלאכי:

זִכְר֕וּ תּוֹרַ֖ת מֹשֶׁ֣ה עַבְדִּ֑י אֲשֶׁר֩ צִוִּ֨יתִי אוֹת֤וֹ בְחֹרֵב֙ עַל כָּל יִשְׂרָאֵ֔ל חֻקִּ֖ים וּמִשְׁפָּטִֽים: הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ שֹׁלֵ֣חַ לָכֶ֔ם אֵ֖ת אֵלִיָּ֣ה הַנָּבִ֑יא לִפְנֵ֗י בּ֚וֹא י֣וֹם יְהוָ֔ה הַגָּד֖וֹל וְהַנּוֹרָֽא: וְהֵשִׁ֤יב לֵב אָבוֹת֙ עַל בָּנִ֔ים וְלֵ֥ב בָּנִ֖ים עַל אֲבוֹתָ֑ם פֶּן אָב֕וֹא וְהִכֵּיתִ֥י אֶת הָאָ֖רֶץ חֵֽרֶם׃

— מלאכי ג' כ"ב-כ"ד

על משמעותה של נבואה זו כותב המלבי"ם ש"בדבריו אלו חתם הנביא את דבריו" והודיע ש"מעתה לא יקוו עוד להשיג דבר ה' בנבואה, רק יזכרו תורת משה לעשות כל הכתוב בה ועדיין תורם את אשר יעשו". כמו כן בנבואה זו מספר הנביא מתי כן תתחדש הנבואה: "לפני בא יום ה' הגדול והנורא" כאשר אז ישלח אליהו הנביא כדי להחזיר את העם בתשובה על ידי נבואתו, כדי שלא יתגלה ה' בפתאומיות על העם ללא הכנה ראויה - דבר העלול להסתיים באסון.

פסק דין נביא על האדמו"ר מחב"ד

פסק הלכה שנכתב ביוזמת הזרם המשיחיסטי הקובע שהרבי מחב"ד הוא המשיח, חתום על ידי רבנים מחוגים ועדות שונות

בשנת תשנ"א (1991) לאחר קריאת הרב שניאורסון "עשו כל אשר ביכולתכם", נערכה אספה בכפר חב"ד, שבסיומה כתב הרב אשכנזי 'פסק דין', שבו נאמר בין היתר ”באנו בזה בפסק דין ברור שהגיע זמן הגאולה אשר בו יתגלה הרבי תיכף ומיד כמלך המשיח”[191].

בשנת תשנ"ח, יזמו חסידים מהזרם המשיחיסטי כתיבת פסק הלכתי הקובע שהאדמו"ר מחב"ד הוא מלך המשיח, ושיש לו "דין נביא". על הפסק חתמו כשלוש מאות רבני קהילות, אדמו"רים ודיינים, בהם גם מי שאינם חסידי חב"ד[192], אך בהמשך התגלה שחלקם בכלל לא חתמו על הנוסח המופיע בפסק[193].

מגילת תענית

מגילת תענית (במקורות קדומים כונתה גם סתם המגילה[194]) היא חיבור קדום בכתב שמוזכר במשנה[195], המכיל רשימת ימים בהם היו אירועים משמחים ולכן אין לצום ולהספיד בהם. המגילה שכתובה בשפה הארמית, היא רשימה[196] של 35[ג] מועדי שמחה (בני יום או כמה ימים),[ד] שנקבעו בעקבות ניצחונות או הצלה מגזירה של עם ישראל, בתקופת בית שני. בימי שמחה אלו לפי המגילה אין צמים[ה] ואין מספידים את המתים, כלומר אין לומר דברי הספד על המת בעת שעומדים לקבור אותו. הצום והמספד מבטאים אבל ועצב, ולכן קבעו חז"ל שאין לעשותם במועדים אלו, ובחלק מהמועדים גם בימים שלפניהם ולאחריהם.[197]

ביטול מגילת תענית

איסורי התענית של מגילת תענית נשמרו עד סוף תקופת התנאים, ובמאה ה־3 חדלו לנהוג לפיה. איסורי התענית הנוהגים עד ימינו הם אלה העוסקים בחנוכה ובפורים שלא בטלו מפני שניסם מפורסם ביותר[198].

מורידין ולא מעלין

מורידין ולא מעלין הוא כינוי להלכה המורה היתר לגרימת מוות למוסר, מין ומשומד. משמעות הביטוי היא הורדת החוטא לבור כדי להביא למותו, וכל שכן שאין לסייע לעלייתו מהבור. זאת לעומת לא מורידין ולא מעלין, דין שנאמר על קבוצה אחרת של אנשים, שאין להסב את מותם ישירות ואין להורידם לבור, אך גם אין לסייע להצלתם.

מקרים בהיסטוריה ובספרות

למעלה מ-20 אזכורים למעשי המתה של מוסרים, כופרים ומינים פזורים בספרות היהודית וההיסטורית. במקרא מסופר על מספר הזדמנויות שבהן הומתו באופן כולל עובדי עבודה זרה מישראל. לדוגמה 3,000 מחוטאי העגל נהרגו בסיף בידי בני לוי בהוראת משה,[199] אליהו הנביא הרג 450 נביאי בעל;[200] יהוא כינס את כל נביאי הבעל בדורו בעורמה והמיתם;[201] יהוידע הכהן הוציא להורג את מתן כהן הבעל[202] ויאשיהו המלך זבח כהני במות בערי שומרון.[203]

בספרות חז"ל הוזכרו גם מעשי הרג בכותים ובמתיוונים. שמעון הצדיק גרר כותים בזנבות סוסים להר גריזים ובעקבות המעשה נקבע איסור תענית לתאריך כ"א כסלו במגילת תענית.[204] אירוע נוסף שצוין הוא טבח במתיוונים, שנקבע בגינו חג בכ"ב אלול.[205] בתלמוד מובאת אגדה על חזקיהו המלך, שהרג את בנו רבשקה בשל הבעת רצון להקריב קורבן לעבודה זרה[206].

גם מוסרים רבים הומתו במהלך הדורות. בתקופת התלמוד, במאה השלישית בבבל, אדם שרצה להסגיר תבן של חבירו למס נהרג בידי רב כהנא, שנאלץ לברוח עקב כך לארץ ישראל.[207] רב שילא נתן מלקות לאדם שבא על נכריה, ובשל חשש מהלשנה המית אותו.[208]

מימי הביניים קיימות כעשר עדויות על הרג מוסרים וכופרים. במאה ה-12 בלוסנה, ר"י מיגאש סקל מוסר ביום כיפור בשעת נעילה,[209] והרמב"ם העיד על תופעה נרחבת של הריגת מוסרים בארצות המערב,[210] וגם על תופעה של הרג כופרים.[211] במאה ה-13 בברצלונה, הרשב"א הורה על המתת מוסר באמצעות הקזת דם דרך זרועותיו. שם המוסר היה וידאלאן דה פורטה בן אסטרוק, והוא הומת בהוראת הרשב"א ור' יונה מגירונדי.[212] במאה ה-14 הרא"ש העיד על תופעת המתת המוסרים: "וכן ראיתי באשכנז, וכן שמעתי בצרפת",[213] והיה מעורב אישית בכמה מקרים. באווילה, הרא"ש תמך בגביית דמי השתתפות להריגת מוסר בשם נהוראי.[214] בסביליה, מוסר בשם דון פטרו הוצא להורג בתמיכתו,[215] ויחד עם בניו ר' יהודה ור' יעקב פסק להרוג מוסר בשם יוסף בן שמואל.[216] במאה ה-15 בשטרסבורג, מוסר בשם שלמינט הוטבע בנהר בהוראת ר' שמואל שלטשטט רב העיר.[217]

בעת החדשה ככל הידוע התמעטו המקרים. אך במאה ה-16 בבודון, מוסר הומת בחנק;[218] במאה ה-19 בעיירה נובו-אושיץ שבפודוליה, נהרגו שני מוסרים בשנת 1836, בהוראת ר' ישראל מרוז'ין, שנאסר בעקבות כך לכמעט שנתיים ואז ברח לאוסטריה.[219]

הפסיקה בימינו

על פי הפסיקה המקובלת אין הלכות אלה נוהגות בימינו.

בספרו "חזון איש" מסביר הרב אברהם ישעיהו קרליץ כי הלכה זו כנגד הכופרים נאמרה רק בעבר בזמן שהמתה הייתה כלי לתיקון העולם ובזמן שהשראת השכינה הייתה גלויה וההשגחה הפרטית הייתה ניכרת לעין כול, אבל בזמן הזה המתה כזו נחשבת כמעשה השחתה ואלימות ומחטיאה את המטרה:

”נראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו יתברך גלויה, כמו בזמן שהיו נסים מצויין ומשמש בת קול, וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרין אז הוא בנליזות מיוחדות בהטיית היצר לתאוות והפקרות, [...] אבל בזמן ההעלם, שנכרתה האמונה מן דלת העם, אין במעשה הורדה גדר הפרצה, אלא הוספת הפרצה: שיהיה בעיניהם כמעשה השחתה ואלמות ח"ו. וכיון שכל עצמנו לתקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה, ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת”[220].

בין פוסקי הדורות האחרונים היו שעשו שימוש בפסיקתם בהחרגות של הרמב"ם כלפי בני הקראים ושל המאירי כלפי האומות המתוקנות.

חידוש קידוש החודש על פי ראייה

קידוש החודש הוא מצווה דאורייתא המוטלת על בית הדין שבארץ ישראל, לקבוע כל חודש את היום בו יחול ראש החודש על פי עדות ראייה של מולד הלבנה.

המעבר ללוח קבוע

קביעת קידוש החודש חייבת להיעשות על ידי בית דין שנסמך על ידי סמיכת זקנים. לפי המסורת, בתקופת האמוראים, בשנת ד'קי"ט (359) תיקן הלל נשיאה לוח קבוע המבוסס על פי המולד הממוצע[221], לאחר שבתקופה זו הפסיקו לקדש את החודש על פי הראיה, עקב צרות וגזירות שמד רבות שנגזרו על היהודים. בנוסף לכך, היו ניסיונות שונים של הנוצרים לשבש את קידוש החודש ואת קביעתם של התאריכים והמועדים היהודיים. גם סמכויותיה של הסנהדרין קוצצו ונשללו ממנה בזו אחר זו.

ראייה בימינו

תמונה של הירח החדש שעליו מעידים בבית דין

יש המתרגלים את ראיית מולד הלבנה גם בימינו משני טעמים: 1) כדי להכיר את המצבים שבהם ניתן לראות את הירח מיד עם התחדשותו. 2) כדי לרכוש את המיומנות הדרושה להבחנה בכך, כדי שיהיו עדים מומחים מוכנים לקביעה על פי הראייה, כפי שהיה נהוג בעבר.

כדי לקבוע את רגע הופעת הירח יש לדעת היכן להסתכל. יש להשתמש בתוכנת מחשב או תרשימים מוכנים מראש. המיקום של הירח נקבע באמצעות עצם בולט, כגון מיקום שקיעת השמש או כוכב זוהר. המרחק הזוויתי בין הירח לעצם וכן גובה הירח מעל האופק, נמדדים באמצעות אצבעות היד, האגרוף או הזרת (המרחק בין הבוהן לאצבע הקטנה כשהאצבעות מפוסקות) הפשוטה לפנים, אולם יש יתרון בשימוש בסקלות מכוילות. צופה המאמץ את עיניו, נוטה לפעמים לדמיין שראה את הירח. כדי לוודא שהראייה היא אמיתית, יש להפנות את העיניים לרגע למקום אחר ולחזור ולבדוק אם אמנם נראה הירח. לאחר שהירח נראה בעין, רצוי לרשום את ממצאי התצפית.

הסנהדרין החדשה נהגה לקדש כל חודש על פי הראיה.

ניקור

רב יחזקאל אברמסקי

חצוצרות

רב יצחק ברנד ומכון מקדש

תענית בשעת מלחמה

רב אלינו ובר

דיני מלחמה

יפת תואר

מיתות בית דין

יבום

רב עקיבא יוסף שלזינגר רב יצחק ברנד

כיסוי ראש לנשים

תקופה בליטא שלא כיסו

ביעור עבודה זרה

ניסיונות פליליות של נוער הגבעות

ריבוי נשים

חרם דרבינו גרשום

דניאל אמבש

מלך

מלכות ישראל - רב יוסף דיין, חב"ד שבתי צבי

שבע מצוות בני נח

חב"ד והסנהדרין החדשה

סנהדרין וסמיכה

שידוכים בכרמות

בחוגי המזרחי נוהגים?

מראות נידה

אשקך מיין

תקנת עזרא

טבילת עזרא היא טבילה שתיקן עזרא הסופר למי שנטמא בטומאת קרי, ורוצה ללמוד תורה או להתפלל, בנוסף על דין התורה שחיוב הטבילה הוא רק לצורך אכילת קדשים ותרומה.

ביטול התקנה

דעת רוב הפוסקים כי תקנת עזרא זו התבטלה זמן מה לאחר חורבן בית המקדש, משום שהציבור לא עמד בו[222].

יש שהסבירו את ההיתר מלטבול על פי מה שמופיע בתלמוד[223] בשם רבי יהודה בן בתירא, שדברי תורה אינם מקבלים טומאה משום שהם נמשלו לאש ואש איננה מקבלת טומאה[224].

אמנם הרבה מהראשונים סוברים שאף שבטלה טבילת עזרא לתורה, מכל מקום לתפילה לא בטלה, ואסור להתפלל עד שיטבול[225].

בספר שו"ת מן השמים כתב ששאל האם הלכה כדעת האומרים שבטלה טבילת עזרא, או כדעת החולקים, וזה אשר ענו לו מן השמים:

ועבדתם את ה' אלהיכם הוי אומר זו תפלה ואפשר טמא ומקריב קרבן. ואם תאמר שאר טומאות, אינו דומה טומאה מאונס לטומאה מדעת, אינו דומה טומאה הבאה ממקום אחר לטומאה היוצאה מגופו. ועזרא כשתיקן ברוח הקודש ראה ותיקן. ועל הירושלמי דע אלו היה עמהם בבית המדרש לא מצאו ידיהם, ועוד הרי חזר בו ואמר קודם תקנת עזרא נשנית משנה זאת, ודבר זה גורם אורך הגלות, כי אם היתה תפלת ישראל כתקונה כבר נתקבלה תפלתם זה ימים רבים, אך סבלות הגלות ותלמוד תורה ומעשים טובים הם העומדים לישראל. ואחר זה השיבו: שמענו מאחורי הפרגוד לטהר כל ישראל יחד אי אפשר, אך אם יטהרו שליחי צבור בכל מקום ימהרו ביאת הגואל. ובכל מקום מוגש לשמי ומנחה טהורה אבוא אליך וברכתיך

— שו"ת מן השמים (שאלה ה)

הטבילה בזמן הזה

להלכה פסק בשולחן ערוך[226] כדעת הרמב"ם ועוד שבימינו בטלה תקנת עזרא ומותרים בתלמוד תורה קריאת שמע ותפילה.

אף שמעיקר הדין בטלה טבילת עזרא, בכל זאת, ישנם רבים הנוהגים אף בימינו, לקיים תקנה זו, ובפרט עדת החסידים שרובם מקפידים על כך על פי הדרכתו של רבי ישראל בעל שם טוב[דרוש מקור].

לעניין טבילת עזרא בשבת נחלקו הפוסקים, יש מהן שהתירו ויש שאסרו. וכן נחלקו בפוסקים לעניין טבילה בתשעת הימים.

כיבוש הארץ

מצות רכות

מַצָּה היא מאפה העשוי מבצק של אחד או יותר מחמשת מיני דגן שלא החמיץ. המצה מכונה בתורה גם "לחם עוני", המצות מוזכרות בתורה ובמקורות יהודים שונים, אך שני המקומות המרכזיים שבהם ניתן להן ביטוי רב, הם חג הפסח (המכונה בתורה על שם המאכל: "חג המצות"), וכן בבית המקדש, שבו הייתה המצה אחד המאפים הבאים בתור קרבן מנחה.

מצות רכות לעומת מצות קשות

שולחן ליל הסדר עם מצות רכות

מצותיהן של התימנים הדומות לפיתות עיראקיות רכות יותר מאשר המצות הרגילות, שהן קשות ביותר. יש שטוענים שהמצות הקשות נוצרו אך בשל ההקפדה לא להכין מצה בתוך פסח עצמו, מחשש שמא הבצק יחמיץ במהלך החג[227], וכן עקב ההתפתחות התעשייתית והמעבר מאפייה ביתית למסחרית, דבר שהצריך את שימורן של המצות לזמן רב עקב האפיה המוקדמת, מה שלא התאפשר במצות הרכות שהתעפשו במהירות. אולם יהודי תימן לא החמירו להכין את כל המצות עבור פסח לפני החג אלא אפו כל יום מצות טריות עבור אותו היום. לפיכך המצות אצלם נשארו רכות.

בכמה קהילות (בעיראק למשל) הכינו מצות רכות כמה שעות לפני ליל הסדר ואילו לשאר החג הכינו מצות קשות. בניגוד ליהודי תימן, הם אמנם הקפידו להכין את כל המצות לפני הפסח, אך את המצות עבור ליל הסדר ניתן היה לעשות לפני פסח אך עדיין לשמור על טריותן כיוון שנעשו כמה שעות לפני כניסת החג.

באתיופיה הכינו "קיטא" הדומה ללחם המקומי, האינג'רה שמרכיביו אינם חמץ. מצה זו רכה.

כיום, הוקמו פסי ייצור של מצות רכות. רבנים שונים התירו לאכול מצות אלו, כיוון שהן מיוצרות לפני פסח, כנזכר לעיל[228]. אולם רבים אוסרים מצות אלו מטעמים שונים.

סימני עוף טהור

בניגוד לבהמות ולדגים שסימני טהרתם מפורשים בתורה, סימני העופות לא נכתבו בה, והם מופיעים במשנה:

כל עוף הדורס - טמא. כל שיש לו אצבע יתירה, וזפק, וקורקבנו נקלף - טהור. רבי אליעזר ברבי צדוק אומר, כל עוף החולק את רגליו, טמא.

בספרי[229] דבר זה נלמד מנשר - שהנשר דורס, אין לו אצבע יתירה, אין לו זפק, וקרקבנו אינו נקלף. וכל הדומים לו - טמאים. חלק מהראשונים, ובראשם הרמב"ם, הסתפקו בסימנים אלו כדי להתיר עופות באכילה, אף ללא מסורת. לעומת זאת, ראשונים אחרים סברו שעוף שאין עליו מסורת שהוא נאכל - אסור באכילה, ושיטה זו נפסקה להלכה בשולחן ערוך.

לדעת הרמב"ם מעיקר ההלכה כדי להכשיר עוף מספיק סימן טהרה אחד, ובלבד שנדע בו שאינו דורס ואוכל. ברם, בחיבורו "משנה תורה"[230] מביא שמסורת ביד הגאונים שאין להכשיר עוף על פי סימן אחד, אף על פי שיודעים בו שאינו דורס ואוכל, אלא אם כן היה אותו סימן שקורקבנו נקלף ביד; אבל אם אינו נקלף ביד, אף על פי שיש לו זפק או אצבע יתירה, אסור. כשרות העופות בסימנים נפסקו הלכה למעשה בספרי ההלכה[231].

ביהדות אשכנז

ביהדות אשכנז[232] נהגו[233] להחמיר שלא להכשיר עוף על פי סימנים, אלא במסורת בלבד[234]. פסיקה זו עוררה פולמוסים רבים בדבר כשרותם של כמה עופות כמו תרנגול הודו[235], מיני פסיוניים[236], וב-2017 על תרנגול הבראקל.

למעשה, המינים שיש לגביהם מסורת ללא עוררין הם[237]: תרנגולים[238], יונים[239], אווזים[240]וברווזים[241].

יש מינים שישנה מחלוקת לגביהם:

  • שליו - השליו מוזכר כאחד המינים שאכלו בני ישראל במדבר[242]. מסורת ירושלמית קדומה מזהה את השליו עם המקראי עם המין הידוע כיום בשם זה, ולכן פוסקים רבים התירו את אכילתו[243].
  • תרנגול הודו - תרנגול ההודו הגיע מיבשת אמריקה, שבה לא ישבו יהודים לפני גילוייה, ועל כן לא הייתה מסורת לגביו. עם זאת, כשהחלו תרנגולי הודו להגיע לאירופה, התירו רוב הפוסקים בה את אכילתו[244]. פרופ' זהר עמר[245] הציע הסבר היסטורי לכך: תרנגולי הודו הגיעו לאירופה דרך האימפריה העות'מאנית (מכאן שמו באנגלית turkey), שבה רווחה אז שיטת הרמב"ם שמתיר לאכול עוף בהסתמך על סימני הטהרה בלבד ללא צורך במסורת, וכיוון שיהודי האימפריה אכלו תרנגולי הודו, נחשב הדבר כמסורת עבור יהודי אירופה. עם זאת, היו פוסקים באירופה שאסרו את אכילת תרנגולי ההודו[246], אך כיום היתר אכילתם נפוץ ומקובל בקרב כל החוגים וכל גופי הכשרות.
  • פסיון - הרב דוד צבי הופמן מזהה את השליו המקראי עם הפסיון, ומביא מסורות מיהדות איטליה שהוא מותר באכילה[247]. גם בקרב יהדות תימן רווחה מסורת המתירה את אכילתו[248]. למעשה, מסורת זו אינה מקובל על רוב הציבור.
  • טווס - יש שרצו בתחילה להתיר את אכילתו אך גם הם אסרו לבסוף[249], ויש שאסרו[250][251].
  • אווז הבר - יש שהתירוהו[252] ויש שאסרוהו[253]
  • חוגלה - בקהילות רבות הייתה מסורות על כשרותן של מיני החוגלות המצויות בהן, למשל: בארץ ישראל, בספרד, מרוקו, אנגליה וגרמניה[254].
  • קורא - בתימן הייתה מסורת שמכשירה את אכילתו[255].
  • ברווז מוסקובי (וכן המולארד שהוא בן כלאיים של ברווז מוסקובי ושל ברווז פקיני) - מוצאו שלל הברווז המוסקובי ("ברברי") הוא מיבשת אמריקה, ולכן אין מסורת עתיקת יומין לגביו. היו מסורות רופפות בג'מייקה ובארצות הברית שיהודים אכלו אותם, אך הרב יששכר בר אילווי אסר על כך, ופסקו קיבל גיבוי מהרבנים שמשון רפאל הירש מפרנקפורט ונתן מרקוס אדלר מלונדון[256]. גם בראשית היישוב היהודי בארגנטינה (במושבות היהודיות מוזסוויל וזוננפלד) היו מסורות קלושות להתירו, והרבנים המקומיים אהרן גולדמן[257] ויוסף אהרן טורון[258], התירו את אכילתו, ופסקם קיבל גיבוי על ידי הרב שמואל סלנט. בעקבות השתרשות אכילתם ביבשת אמריקה, התיר גם הרב הנצי"ב מוולוז'ין את הברווז המוסקובי[259], וכן הרב צבי פסח פרנק[260] (אך הוא התיר רק למי שאצלו כבר פשט ההיתר והתקבלה המסורת), והיתר זה התקבל[261].

סימני בהמה טהורה

התורה נתנה שני סימני כשרות לבהמות וחיות וכל חיה ובהמה אשר שני הסימנים מופיעים בה - כשרה

  1. מפריסי פרסה ושוסעי שסע.
  2. מעלי גירה.

חכמים רצו[דרוש מקור] להסביר שהחיות הכשרות הן דווקא חיות ובהמות אוכלי-צמחים בעלי מזג יותר נוח מאחרות שכך ראוי לאדם להיות. וכך גם הסבירו את סימני הכשרות

  • העלאת גירה - מאחר שמדובר באוכלי עשב, והעשב מכיל תאית מרובה הוא קשה לעיכול ולכן צריכים החיות אפשרות להעלות גרה כדי להמשיך וללעוס את המאכל לצורך עיכולו.
  • הפרסת פרסה - במקום טפרים המזוהים עם טורפים יש להם פרסות שסועות שאיתם יכולים לטפס על סלעים שם מוצאים את העשב לאכילה.

סימנים נוספים

הפוסקים כתבו סימנים נוספים המשמשים כמעין "כללי אצבע", אך חלקם נתונים במחלוקת:

  1. חיה או בהמה ללא שיניים בחלקה הקדמי של הלסת העליונה - מבטא את זה ששיניהם נועדו ללעיסת עשב כי הם לא טורפים.
  2. חיה או בהמה שהבשר מתחת לעצם הזנב שלה מסודר בשתי וערב. (ויש יוצאי דופן שיש להם סימן זה והם טמאים)
  3. חיה או בהמה שהחָלָב שלה יכול להתגבן לגבינה[262].
  4. כל חיה או בהמה שיש לה קרניים. זאת מאחר שהקרניים נועדו להגן על חיות צמחוניות גם מפני חיות טורפות. סימן זה נמצא במחלוקת פוסקים ואינו מוסכם על הכל כסימן מובהק[263].

יש שלושה סוגים עיקריים של ארבה שלתימנים יש עליהם מסורה: החגב המדברי, החגב האירופי – שנקרא גם חגב נודד, והחגב המרוקני, שנקרא גם צלבגב מרוקני על שם צלב שמסומן לו בגבו[264].

התורה משתמשת לעיתים במונח חיה ולעיתים במונח בהמה, וחז"ל הסיקו מכך שחיה בכלל בהמה לסימני טהרה[265], אך קיימים הבדלים הלכתיים ביניהם בנוגע להלכות אחרות, מצוות כיסוי הדם ואיסור חלב. סימני הזיהוי לחיה הם הקרניים המיוחדות לחיה, שהן מפוצלות כקרני צבי, או שהן "כרוכות חדודות וחרוקות" כלומר עשויות שכבות, חדות ומלאות פגמים וחריצים סמוכים זה לזה[266].

ההלכה בימינו

ישנה מחלוקת בין הפוסקים האשכנזים האם נהגו שאין לאכול שום חיה ובהמה אלא במסורת דהיינו שיודעים שיש רצף דורי לאכול את אותו המין או שדין זה תקף רק לגבי אכילת חלב דהיינו להכריע שמדובר בחיה ולא בבהמה[267] . בדור האחרון נידונו הדברים בסוגית אכילת בשר הזבו הג'ירף ועוד. לשאר העידות מותר לאכול למעשה כל בעל חיים שיש לו את סימני הטהרה ללא חשש.

שאלת זיהוי המינים נוגעת בעיקר לכשרות בשרם לאכילה, אך גם לדינים שונים כהכנת ספר תורה ותפילין בהם ההלכה מצריכה מינים כשרים בלבד. או עשיית ציצית מצמר בעל חיים הדומה לכבש אך אין עליו מסורת[268].

בית המקדש

חורבן הראשון, בנין השני, חורבן שני, ניסיונות לבנות בנין שלישי

קרבנות

התבטלו בחורבן המקדש. ניסיונות מאז רבינו יחיאל מפריז לחדש

קרבן פסח

לא קיימו במדבר

תפילין

בדורות ראשונים התבטל לגמרי וחזר. בזמננו ניסיון לחדש תפילין כל היום

  1. ↑ שמות רבה, פרשה א', פסקה ח' שמות רבה, פרשה י"ט, פסקה ה'
  2. ↑ סדר עולם רבה יא
  3. ↑ למעשה, רבי משווה בין שמטת כספים לשמיטת קרקע וקובע ש"בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ובזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים", משמע מדבריו שיש זמן בו אין שמיטת הקרקע נוהגת ומפרש רש"י: "כגון עכשיו שבטלה קדושת הארץ".
  4. ↑ רמב"ן בספר הזכות על הרי"ף גיטין ל"ו. וכך משמע בראב"ד פרק א' מהלכות שמיטה ויובל הלכה י"א ופרק ד' מהלכות שמיטה ויובל הלכה ט"ו. ריצב"א באור זרוע סימן של"ב, וכך דייקו בשיטת רש"י שהעמיד את מחלוקת רבי ורבנן כמחלוקת אביי ורבא וממילא כיוון שהלכה כרבא לגבי אביי הרי ששמיטה מדאורייתא
  5. ↑ הרא"ש והריטב"א במכות ג': וברשב"א בתשובה ח"ד סימן ל"ב וסימן קכ"ז ובספר היראים סימן רע"ח. וכך דייקו בשיטת התוס' שאמר שבין אביי ובין רבא דברו אליבא דרבי
  6. ^ 6.0 6.1 פרק ד' מהלכות שמיטה ויובל הלכה כ"ה
  7. ↑ פרק י' מהלכות שמיטה ויובל הלכה ט'
  8. ↑ פאת השולחן סימן כ"ג אות כ"ג. שו"ת פרי הארץ ח"ג יו"ד סימן ד. בית הלוי ח"ג סימן א' אות ה'. ארץ חיים י"ד של"א סעיף י"ט. חזון איש סימן ג' ס"ק ח. נבחר מכסף יו"ד סימן כ"ג
  9. ↑ רדב"ז שמיטה ויובל הלכה א', מהרי"ט בתשובה סימן כ"ה
  10. ↑ אור לציון שביעית מבוא
  11. ↑ אבות דרבי נתן לח וראו גם בבלי, שבת לג א וכן במדרש תנחומא, בהר א
  12. ↑ ויקרא כ"ו ל"ד
  13. ↑ דבה"י ב' ל"ו כ"א
  14. ↑ יוספוס, קדמוניות יא, ח 338.
  15. ↑ יוספוס, קדמוניות יב, ג 138-146.
  16. ↑ יוספוס, קדמוניות יד, י 202.
  17. ↑ יוספוס, קדמוניות טו, א 7.
  18. ↑ עצומת רבנים לתמיכה בנדיבי ארץ, בעמוד הפייסבוק של שמיטה ישראלית, 24 ביולי 2015
  19. ↑ לקיים שמיטת כספים - ולהוציא משפחות מהעוני, באתר ערוץ 7
  20. ↑ האתר של מיזם "נדיבי ארץ", ‏2022-05-31
  21. ↑ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"א עמוד א' ורש"י ד"ה נימנוהו
  22. ↑ זכר למקדש בקונטרס אות זכרון
  23. ↑ חידוש מסורת עתיקה, דבר, 18 ביוני 1952
  24. ↑ החגיגה לזכר הקהל בירושלים, דבר, 7 באוקטובר 1952
  25. ↑ הרב יהודה זולדן, מלכות יהודה וישראל, מכז שפירא תשס"ב, סימן כ"ט: לתולדות זכר להקהל מאחר החורבן עד ימינו, עמ' 460–462.
  26. ↑ זולדן, "לתולדות זכר להקהל", עמ' 477.
  27. ↑ שלשלת היחס, הקדמה ללוח היום יום, עמ' סה.
  28. ↑ דעת רש"י, תוספות והטור שחיובם מן התורה גם בזמן הזה. הרמ"א שם מביא דעה זו, אך מסיים שלא נהגו כמותה.
  29. ↑ דעת הרמב"ם (תרומות א כו) ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן של"א, סעיף ב', אולם דעת רש"י, תוספות, הראב"ד והטור שחיובם מן התורה גם בזמן הזה, והרמ"א שם מביא דעה זו, אך מסיים שלא נהגו כמותה.
  30. ↑ וכמו שמוכח מהמעשה של רב טובי בנו של רב נחמיה שהיה לו חבית של תרומה. תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף י"ב עמוד ב' ורשב"א שם, וכן בתוספות עבודה זרה נח ב.
  31. ↑ רמב"ם הלכות תרומות א א ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן של"א, סעיף א', על פי המשנה ידיים ד ג, וכך גם דעת רבינו אלחנן
  32. ↑ מע"ש פי"א ה"ד
  33. ↑ יו"ד סי' שלא סקמ"ב
  34. ↑ כך נאמר בספר החינוך, למשל.
  35. ↑ הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, אחרית השנים, פרק א', באתר היברובוקס
  36. ↑ השגות הראב"ד, ספר זרעים, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, פרק י"א, הלכה ד'. גם לדעת הרמב"ם (הלכות מעשר שני ונטע רבעי, פרק י"א, הלכה ו') לכתחילה יש להתוודות במקדש, אבל הדבר אינו מעכב.
  37. ↑ הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, אחרית השנים, פרק א', עמ' 14, באתר היברובוקס
  38. ↑ "אחרית השנים", פ"ד ה"ד סק"ד
  39. ↑ הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, וידוי מעשר, הליכות שדה, תשמ"ז, עמ' 18-19, באתר היברובוקס
  40. ↑ שיעור זה הוא בנפח. ובמשקל הוא כשני קילוגרם, הכמות המדויקת נתונה במחלוקת ותלויה גם בדקות הקמח.
  41. ↑ משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין, פרק ה', הלכה ה', שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכ"ב, סעיף ב'.
  42. ↑ משנה תורה לרמב"ם, הלכות תרומות, פרק ב', הלכה י"ד
  43. ↑ משנה, מסכת חלה, פרק ד', משנה ח', תלמוד בבלי, מסכת בכורות, דף כ"ז עמוד א', שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכ"ב, סעיף ב' וסעיף ג'.
  44. ↑ כך הדין בכל חו"ל, אולם בחו"ל הקרוב לארץ ישראל, נחלקו הרמב"ם והרא"ש בדין, שלדעת הרא"ש זה חמור יותר וחובה תמיד להפריש 2 חלות שהאחת נשרפת והשניה נאכלת לכהן הטהור מטומאה היוצאת מגופו. ראו ט"ז על שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכ"ב, סעיף ד' ס"ק ב', על פי משנה, מסכת חלה, פרק ד', משנה ח'. ולהלכה, בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכ"ב, סעיף ד' פסק כרמב"ם שכל מקום בחו"ל דינו שוה ואין חומרה בחו"ל הקרוב לארץ.
  45. ↑ רמ"א יורה דעה, סימן שכ"ב, סעיף ה', עפ"י רמב"ם סוף הלכות תרומה.
  46. ↑ רמ"א יורה דעה, סימן שכ"ב, סעיף ה'.
  47. ↑ רמ"א שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תנ"ז, סעיף ב'.
  48. ↑ תקנת בית דין בהסכמת בית דין של מעלה -רש"י לתלמוד בבלי, מסכת מכות, דף כ"ג עמוד ב'
  49. ↑ לא ברור אם מדובר על התנא רבי יהושע בן לוי, או האמורא
  50. ↑ תלמוד ירושלמי מסכת מעשר שני ה:ג, בשם רבי יהושע בן לוי. תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף פ"ו עמוד ב'
  51. ↑ חידוש אגדות למהרש"א יבמות פו: (בהסבר שיטתו של רבי אלעזר בן עזריה
  52. ↑ תלמוד ירושלמי, מסכת מעשר שני דף לא עמוד א
  53. ↑ "נותן לכהנים וללוים" -פסיקתא דרב כהנא כו,א | -(מטענות קורח) "מעשר ראשון לכהן..!" -מדרש תנחומא לפרשת קרח, פרק ג.
  54. ↑ כפי המובא בזוהר חדש לאיכה דף נ"ו עמוד ב
  55. ↑ רש"י לתלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ס"ט עמוד ב', הובא בתוספות למסכת יבמות דף פו עמוד ב, ד"ה "ומבני"
  56. ↑ בנ"ב לחורבן (דהיינו שנת ג'ש"צ) יסדו ישראל עולי בבל את יסוד בית המקדש - סדר הדורות, ערך עזרא
  57. ↑ יעב"ץ ליבמות פו: (על הלויים שסירבו לעלות ולא על אלו שכן עלו)
  58. ↑ "מה נחלה אין משתנה ממקומה אף מעשר ראשון אין משתנה ממקומו" (ולא כמעשר עני שנתינתו אינו בקביעות אלא מדי שנה שלישית במחזור) -ספרי במדבר יח כא
  59. ↑ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף פ"ו עמוד ב'
  60. ↑ תוס' ד"ה מפני למסכת יבמות דף פו עמוד ב.
  61. ↑ רש"י תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף כ"ג עמוד ב', על סמך הכתוב ”הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר” (מלאכי ג י)
  62. ↑ רש"י למסכת מכות דף כג עמוד ב על סמך הפסוק ”וַיֹּאמֶר יְחִזְקִיָּהוּ לְהָכִין לְשָׁכוֹת בְּבֵית ה' וַיָּכִינוּ. וַיָּבִיאוּ אֶת הַתְּרוּמָה וְהַמַּעֲשֵׂר..” (דברי הימים ב לא יא)
  63. ↑ וזאת כפי ההלכה שמעשר ראשון מותר לזרים -פירוש המשניות לרמב"ם, מסכת טבול יום ד:א
  64. ↑ ירושלמי מעשר שני דף לא.
  65. ↑ HebrewBooks.org - רמב"ם הלכות מעשר פרק א הלכה ד
  66. ↑ כסף משנה הל מעשר א ד
  67. ↑ ספורנו לספר במדבר ח טז
  68. ↑ מן הכתוב אצל הכהנים "עבודת מתנה אתן את כהנתכם" כמקביל למתן הלויים שכתוב "חלף עבדתכם" - שפתי כהן לפרשת קורח
  69. ↑ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קל"ד עמוד ב'
  70. ↑ ספר ארץ ישראל, לרב יחיאל מיכל טוקצינסקי, ה'תשט"ו
  71. ↑ ר' סקירה מורחבת של מתנות עניים בזמן הזה על ידי הרב שמואל דוד באתר דעת 'מכון התורה והארץ'
  72. ↑ שו"ת מנחת שלמה קמא סימן נג
  73. ↑ הרב יוסף אפרתי, הליכות שדה גיליון 230
  74. ↑ רמב"ם ספר המצוות מצווה קמ"ג, משנה תורה הלכות בכורים פרק ט. הלכות גדולות קום עשה ט"ו. סמ"ג עשה קמ"ב. ספר יראים סי' שנ"ו, ספר החינוך מצווה תק"ו, פועל צדק (לבעל הש"ך על השולחן ערוך) עשה ר"ז (דף י"ז)
  75. ↑ ראו פירוט ב"טבלת הדעות" בדף השיחה
  76. ↑ המלבי"ם ב"התורה והמצווה" לספרי דברים, י"ח, ד', מסביר את הלימוד כנובע מכפל המילה "אם"
  77. ↑ "הלכות פסוקות מן הגאונים" (י. מיללער), ספר זרעים סימן ב
  78. ↑ ספר "יחוסי תנאים ואמוראים", מהדורת י. ל. מימון, עמוד תע"ח
  79. ↑ "הגהות מרדכי הגדול" כתב יד 673 בספריית בית המדרש לרבנים בניו יורק, ספריית בודליאנה כת"י 678, עמוד 390
  80. ↑ כפי עדותו של רב יוסי מנהרביל במסכת חולין
  81. ↑ תשובת רש"י לרבי יהודה ברבי מכיר, נדפס בספר אור זרוע
  82. ↑ לעניין השיטה המופיע ברש"י בדפוס ווינציה של התלמוד יש מבחינים כי בין כתבי יד התלמוד (של מסכת שבת, דף י', עמוד ב'), אין הדיון בעניין חו"ל מופיע בפירושו של רש"י כלל ועיקר (היינו כתב יד פריס מספר 324, כתב יד וטיקן מספר 138, הספרייה הבריטית לונדון or. 5975, כתב יד פרמה 1324/2087, ניו יארק rab. 841 ו-718), ועל סמך זו משערים כי מדובר בהוספת תמצית תשובת רש"י הנ"ל על ידי תלמידיו או הבאים אחריו (ליפשיץ, רש"י, עמוד 234. ארנד, רש"י עמוד 112. פוגל, רש"י, עמוד 129 ו-275
  83. ↑ תורת הבית להרשב"א, בית ג', שער ב'
  84. ↑ תשובות מהר"ם תשובה ז (ד' יא של כרך ב, דפוס מוסד הרב קוק). תשובה זו מצוטטת גם על ידי הרא"ש ומובאת על ידי הגר"א בפירושו לשולחן ערוך כנימוק להיות החיוב תקף מעיקר הדין, ולא נוהג טוב בלבד כשיטת אחרונים רבים.
  85. ↑ רש"י בבא בתרא, דף קכ"ג
  86. ↑ ספר "הכהן והלוי בימינו" דף פ-פא
  87. ↑ שו"ת אבקת רוכל, תשובה י'
  88. ↑ פרי חדש ליורה דעה ס"א, ט"ז; וכן ראו תשובת מהר"י קורקוס שהאריך בכל אלו הסיבות, מופיעה בשולי הדף במהדורת פרנקל לפרק ט' מהלכות ביכורים ומתנות כהונה לרמב"ם.
  89. ↑ ראו במאמרו של הרב יעקב אפשטיין בבטאון 'אמונת עיתך' גיליון 59, עמ' 67. או, לחצו כאן
  90. ↑ מהרי"ט, אבן השהם, כנסת הגדולה
  91. ↑ פרי מגדים משבצות זהב ליורה דעה, סימן ס"א
  92. ↑ ספר יהושע, פרק כ', פסוק ט'. ע"פ ביאור מצודת דוד. רש"י מבאר מועדה על שם שהם מיועדות לכך.
  93. ↑ תשוה"ג שע"צ ח"ד ש"ז סי' לט, מרב נטרונאי ובתשובות רב נטרונאי חו"מ סי' שעה; עי' החינוך מ' תקכ; עי' טור חו"מ תכה, ורמ"א שם, ועי' בהגר"א שם; ערוה"ש חו"מ שם ס"ס. ועי' דב"ר (ליברמן) ואתחנן, שערי המקלט בטלות משחרב בית המקדש. ועי' פסקי תשובה סי' צב.
  94. ↑ עי' תשובת רב נטרונאי שם.
  95. ↑ ע"ע גלות: מיתת כהן גדול.
  96. ↑ החינוך שם; עי' בהגר"א שם, שכ' הטעם משום שאין נוהגות אלא לאחר ירושה וישיבה.
  97. ↑ עי' דינא דחיי ע' עו סוד"ה ומ"מ ובכנה"ג או"ח לשונות הרמב"ם רוצח פ"ח, בבי' דרשת הספרי שבציון 255.
  98. ↑ ויקרא, כ"ב, י"א: וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא יֹאכַל בּוֹ
  99. ↑ משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק ט"ו, הלכה ג'
  100. ↑ שו"ת אבן ישראל (ח"ט סימן צה)
  101. ↑ פניני הלכה ליקוטים משפחה
  102. ↑ היתר ממזר בשפחה בזמן הזה - עולמות
  103. ↑ משנה ברורה, סימן תרס"א, סעיף קטן ב'
  104. ↑ מנהג הגר"א, רבי יששכר דוב בר, מעשה רב <מהדורה חדשה>, ירושלים תשע"א, עמוד שפ"ה, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
  105. ↑ צורפו לספרו של זקנו רבי יצחק נסים בן ג'אמיל, חיים וחסד - חנן אלקים, סוף הספר אות כה, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
  106. ↑ חמדת ימים חג הסוכות פרק ו
  107. ↑ שלמה קוק, שמייח בסוכות, באתר nrg‏
  108. ↑ מתכוננים לבניין בית המקדש - מאות השתתפו בתרגול נסוך המים חדשות הר הבית, תשרי תשע"ט
  109. ↑ ספר ישעיה, פרק כ"ז, פסוק י"ג, ספר תהילים, פרק צ"ט, פסוק ט'
  110. ↑ משנה, מסכת מדות, פרק ב', משנה ג'
  111. ↑ רוני גרין שאולוב, 2,663 יהודים עלו היום להר הבית לתפילות תשעה באב - זינוק של 36% מהשנה שעברה, באתר ynet
  112. ↑ עינב שיף, תביעה ייצוגית, באתר ynet, 15 באוגוסט 2024
  113. ↑ לירן תמרי, רוני גרין שאולוב, שילֹה פריד, איתמר אייכנר, בניגוד לנהלים - ולעיני בן גביר שאמון על אכיפתם: עשרות מתפללים השתחוו בהר הבית, באתר ynet, 13 באוגוסט 2024
  114. ↑ ענבר טויזר, ‏השרים וסרלאוף ובן גביר עלו להר הבית, עשרות יהודים התפללו במקום בניגוד לסטטוס קוו, באתר ‏מאקו‏‏, ‏13 באוגוסט 2024‏
  115. ↑ משנה ברורה סימן קלא סעיף קטן ג'
  116. ↑ ספר מעשה תעתועים בהיברובוקס
  117. ↑ בורשטיין, עמ' 133–140. ראו במאמר מתי פסקה התכלת מישראל הרב אליהו טבגר
  118. ↑ מסכת סנהדרין, דף י"ב עמוד א'
  119. ↑ במדרש ויקרא רבה ל"ב א': מה לך לוקה בפרגול וכו' ...על שהטלתי תכלת. יש הרואים מכאן תחילתם של גזירות הרומאים על איסור הטלת תכלת בציצית.
  120. ↑ Meyer Reinhold, History of Purple As A Status Symbol In Antiquity, 1970, עמ' 67
  121. ↑ Meyer Reinhold, History of Purple As A Status Symbol In Antiquity, 1970, עמ' 50; 65-66
  122. ↑ זהר עמר, המדריך הקצר למפצח הארגמונים, על אתר יז, תשע"ג. עמ' 112
  123. ↑ משנה, מסכת מנחות, פרק ד', משנה א'.
  124. ↑ בורשטיין, עמ' 97–102.
  125. ↑ בורשטיין, עמ' 140-139.
  126. ↑ בורשטיין, עמ' 169-147.
  127. ↑ בורשטיין, עמ' 239-230.
  128. ↑ בורשטיין, עמ' 316-295.
  129. ↑ בורשטיין, עמ' 196-170.
  130. ↑ הרב ברל ויין, "חזרה לתכלת", בתוך עלון "נושאים בפרק התכלת".
  131. ↑ רמ"א על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרל"ט, סעיף ב'. פניני הלכה סוכות פרק ג', הלכה י'.
  132. ↑ פניני הלכה סוכות פרק ג', הלכה י'.
  133. ↑ ספר השיחות תרצ"ו - ת"ש עמוד 295.
  134. ↑ או כלשון רבי דובער שניאורי:בסוכה מאיר אור אלוקי נעלה - אור מקיף (מקיפים דבינה).
  135. ↑ רק היום הראשון של ראש השנה יכול לחול בשבת, על פי הכלל של לא אד"ו ראש.
  136. ↑ דעה זו נזכרה בתלמוד בבלי, אך בתלמוד ירושלמי משמע שאיסור תקיעה בשבת הוא מדאורייתא.
  137. ↑ ראו ר"ן, ריטב"א ומלחמות לרמב"ן באותה סוגיה.
  138. ↑ ש"י זווין, המועדים בהלכה.
  139. ↑ עזרא פליישר, "פיוט על סדרי התקיעה בארץ־ישראל בראש־השנה ושבת", תרביץ נג [א] (תשרי תשמ"ו), עמ' 61–66.
  140. ↑ על כל הדיון בעניין ראה דוד הנשקה, "תקיעת שופר בשבת", סידרא ח (תשנ"ב), עמ' 19–37
  141. ↑ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ו' עמוד ב'
  142. ↑ פירוש המשנה לרמב"ם ראש השנה פרק ד, משנה תורה לרמב"ם, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ב', הלכה ח'
  143. ↑ רבי עקיבא יוסף שלזינגר, תל תלפיות חלק יב, שנת תרס"ד, עמוד 190, באתר היברובוקס
  144. ↑ חלקת יואב, קונטרס קבא דקשייתא, קושיא צ"ט.
  145. ↑ רבי עקיבא אייגר בדרוש וחידוש ח', ד"ה והנה. רבי ישראל מאיר מזרחי בשו"ת פרי הארץ ב, י
  146. ↑ עידן יוסף, רב העיר העתיקה: לא מתנגד לתקיעת שופר בשבת, באתר News1 מחלקה ראשונה, 28 בספטמבר 2006
  147. ↑ רועי שרון, תקיעה גדולה: ברובע היהודי תקעו בשבת בשופר, באתר nrg‏, 23 בספטמבר 2009
  148. ↑ ארנון סגל, תקיעת שופר גם בשבת: הייתכן?, מקור ראשון.
  149. ↑ ה' ויס, "בעניין שופר בראש השנה שחל בשבת"
  150. ^ 150.0 150.1 שגיאת בהערת שוליים: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם קנח1
  151. ↑ שולחן ערוך אורח חיים קנח – ויקיטקסט, באתר he.wikisource.org
  152. ↑ נחלקו הראשונים אם שטר מקושר בזמן הזה כשר, לדעת הרמב"ן הוא כשר (דעתו הובאה בספר ארבעה טורים, חושן משפט, סימן מ"ד). ודעת הרב יוסף חביבא (נימוקי יוסף דף ע"ה עמוד א') שיש לפסול שטרות אלו כיום, את השיטות השונות הביא גם הרמ"א בהגהתו על השולחן ערוך, חושן משפט, סימן מ"ב, סעיף א' והכריע שכשר. והש"ך (ס"ק ג') הכריע כדעה הפוסלת.
  153. ↑ שולחן ערוך אורח חיים קנ ב
  154. ↑ שם ס"ק ה
  155. ↑ בראשית רבה, פרשה נ"ב, פסקה ה'
  156. ↑ ביאור הגר"א אבן העזר סימן כ"ו ס"ק ד
  157. ↑ שמחה אסף, באהלי יעקב - פרקים מחיי התרבות של היהודים בימי הביניים עמוד 159
  158. ↑ שו"ת הרשב"א חלק ה סימן רמ"ב
  159. ↑ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"א עמוד א'
  160. ↑ ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק ו'
  161. ↑ ביאור הגר"א אבן העזר סימן כ"ו ס"ק ז
  162. ↑ משנה תורה לרמב"ם, הלכות אישות, פרק א', הלכה ד'
  163. ↑ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ד', הלכה ד'
  164. ↑ הראב"ד בהשגות על משנה תורה לרמב"ם, הלכות אישות, פרק א', הלכה ד', תשובת הרמב"ן לרבינו יונה, תשובות המיוחסות לרמב"ן סימן רפ"ד, שו"ת הרשב"א חלק ה סימן רמב, שו"ת הרא"ש כלל ל"ב סימן ט"ו, ים של שלמה יבמות פרק ב סימן יא
  165. ↑ שו"ת שאילת יעב"ץ חלק ב סימן ט"ו
  166. ↑ רדב"ז חלק ד סימן רכ"ה
  167. ↑ תשובות המיוחסות לרמב"ן סימן רפ"ד, שו"ת הרא"ש כלל ל"ב סימן ט"ו. דעת הרב משה לימא בספרו חלקת מחוקק סימן כו ס"ק א שאף לדעת המתירים, ישנו איסור מדרבנן, קל וחומר מדין יחוד.
  168. ↑ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"ו, סעיף א'
  169. ↑ מהם: מצוות פריה ורבייה, הרחקה מאיסורי זנות וניאוף.
  170. ↑ שו"ת שאילת יעב"ץ חלק ב, סימן טו
  171. ↑ שו"ת דברות אליהו חלק ח' סימן צ"ג
  172. ↑ צבי זוהר, זוגיות על־פי ההלכה ללא חופה וקידושין, באתר אקדמות י"ז, ‏שבט תשס"ו
  173. ↑ אקדמות, חלק י"ז, שבט תשס"ו
  174. ↑ מנחת חינוך פרשת כי תצא מצווה תרד
  175. ↑ [ראה רדב"ז מלכים פרק ה הלכה ד
  176. ↑ רמב"ם (ספר המצוות, סוף מצוות עשה), רמב"ן (פירוש לתורה, שמות יז טז), הגהות מיימוניות (הלכות מלכים פרק ה הלכה ה) ספר החינוך סימן תרד
  177. ↑ ספר היראים (תלה)
  178. ↑ בדרכי פולין האבלות ח"א עמ' 133, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
  179. ↑ האיש על החומה ח"ב, עמ' 108 הערה 15, באתר היברובוקס
  180. ↑ "ארח דוד" עמ' קמ"ט, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
  181. ↑ הרב בנימין שלמה המבורגר, "גרמניה – ארצו של עמלק", ירושתנו ח (תשע"ה), עמודים קצח–רג.
  182. ↑ שמואל יוסף עגנון, אלו ואלו, הוצאת שוקן, 1998, עמ' 401
  183. ↑ הרמב"ם לא כתב לגבי עמלק "וכבר אבד זכרם", לעומת אצל שבעה עממים, שאצלם כתב "וכבר אבד זכרם" (הלכות מלכים, פרק ה', הלכה ד')
  184. ↑ הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (בוסטון), פרקים במחשבת הרב, ירושלים, תשמ"ד, עמ' 136. לכאורה זאת גם הדעה של רבנים אחרים, לאור דיון בשו"ת משנות ה-50 (למשל שו"ת שבט הלוי חלק ה סימן קמט) האם גרמני יכול להתגייר בימינו, מאחר המקורות האוסרים על גיור של צאצאי עמלק (בסוף הם מתירים גיור של גרמנים). מקור אפשרי נוסף הוא התלמוד הירושלמי, שאומר "כי המן בן המדתא - וכי בן המדתא היה? אלא צורר בן צורר" (יבמות פרק ב הלכה ו), כלומר שהמן מוגדר כ"עמלקי" מצד מעשיו ולא מצד ייחוסו.
  185. ↑ ראו קול דודי דופק פרק יא. הודפס בספר "איש האמונה", הוצאת מוסד הרב קוק, תשכ"ח
  186. ↑ בבלי סנהדרין יא ע"א
  187. ↑ רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי מאמר ג', ל"ג וס"ה. ורב סעדיה גאון כתב "ונחתום חזון בשנת הארבעים לבנות הבירה שנית". ובסדר עולם רבה פרק ל' "הוא אלכסנדר מוקדון שמלך י"ב שנה. עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוה"ק מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים", ואין משמעות מדויקת בלשונו מתי פסקה נבואה. יש להעיר שלפי השיטה המונה מבניין המקדש בזמן דרוויש עולה שהכוזרי חולק על הסדר עולם במניין מלכי פרס, שהרי לפי סדר עולם יש רק 34 שנה מבניין המקדש עד אלכסנדר מוקדון.
  188. ↑ מורה הנבוכים חלק ב' פרק לו'
  189. ↑ ביאור הגר"א על סדר עולם, פרק ל, ס"ק יב.
  190. ↑ אורות, ישראל ותחיתו, אות יח.
  191. ↑ ראו צילום הפסק בערך 25 שנים לפסק דין שהרבי הוא מלך המשיח באתר חב"ד אינפו
  192. ↑ 'העובדות שמאחורי הפסק' אתר חב"ד אינפו
  193. ↑ לדוגמא בראיון של הרב יעקב יוסף אמר שחתם רק שהרבי מליובאוויטש יכול להיות מלך המשיח, ושחתימתו היתה רק בעודו בחיים, ולא כמופיע בפסק
  194. ↑ ראו בין היתר: עדו המפל, עמוד 79, ורד נעם עמוד 29 הערה 59 גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר" בער ראטנר, "הערות למגילת תענית", ספר היובל לכבוד נחום סוקולוב, וורשא תרס"ד, עמוד 500; אולם ראו גם את דעתו של מאיר בר-אילן, במאמרו "אופייה ומקורה של מגילת תענית", סיני צח, עמוד קיד הערה 4, שסבר שמראש החיבור נקרא "מגילת תענית". לפי צבי גרץ, Volltext Geschichte: [Zweiter Zeitraum. Geschichte der Juden von den ältesten Zeiten bis auf die], zeno (בגרמנית), במקורות הירושלמיים נקראת "המגילה", ובמקורות בבליים – "מגילת תענית". ראו למשל משנה, מסכת תענית, פרק ב', משנה ח' בכתב יד פרמה ובכתב יד קאופמן (בחלוקה זו – תענית, ב', י"ד)
  195. ↑ מסכת תענית פרק ב' משנה ח'
  196. ↑ על אופייו של החיבור כ"רשימה" ראו במאמרו של מאיר בר-אילן "אופייה ומקורה של מגילת תענית", סיני צח, עמוד קיט עד קכג.
  197. ↑ על פי הגמרא במסכת ראש השנה, דף י"ט עמוד א'; מסכת תענית, דף י"ז עמוד ב', וראו פירוט בהמשך
  198. ↑ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף י"ח עמוד ב'
  199. ↑ שמות לב כו-כח
  200. ↑ מלכים א יח מ
  201. ↑ מלכים ב י יט-כו
  202. ↑ מלכים ב יא יח
  203. ↑ מלכים ב כ״ג י״ט-כ׳
  204. ↑ יומא סט א ומגילת תענית, כסלו ה-ו
  205. ↑ מגילת תענית, אלול ה-ו
  206. ↑ בבלי ברכות י א, בהשלמות. ובעין יעקב ברכות א סז
  207. ↑ בבלי בבא קמא קיז א
  208. ↑ ברכות נח א
  209. ↑ תשובות הרא"ש יז ו. וכן שו"ת 'זכרון יהודה' לר' יהודה בן הרא"ש, תשובה עה
  210. ↑ הלכות חובל ומזיק ח יא
  211. ↑ פי' הרמב"ם למשנה, חולין פרק א' משנה ב'
  212. ↑ העונשין אחרי חתימת התלמוד, סעיף 52, אסף, שמחה, ירושלים תרפ"ב. מצטט מכתב למהר"ם מרוטנבורג, בפרסום של רד"צ הופמן. וראו שו"ת הרשב"א ח"ה סי' רל"ח
  213. ↑ תשובות הראש י"ז ו
  214. ↑ תשובות הרא"ש ו כב
  215. ↑ תשובות הרא"ש י"ז א
  216. ↑ שו"ת זכרון יהודה עה
  217. ↑ מכתב חרם, בתוך: חמישה קונטרסים, וינה תרכ"ד
  218. ↑ שות זקן אהרן / תנא דבי אליהו, תשובה צה
  219. ↑ נאחז בסבך: פרקי משבר ומבוכה בתולדות החסידות. דוד אסף 2006
  220. ↑ חזון איש יורה דעה סימן ב' ס"ק ט"ז
  221. ↑ ספר העיבור בשם רב האי גאון.
  222. ↑ תלמוד בבלי, שם, ורמב"ם, משנה תורה, הלכות קריאת שמע פרק ד הלכה ח.
  223. ↑ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ב עמוד א'.
  224. ↑ בית יוסף, אורח חיים פח.
  225. ↑ דעת רב האי גאון (הובא ברי"ף וברא"ש מסכת ברכות פרק ג), וכן דעת רבינו חננאל (כך כתבו בתוספות מסכת חולין קכב ב).
  226. ↑ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן פ"ח, סעיף א'
  227. ↑ הרב יוסף קאפח, הגדת תימן אגדתא דפסחא, ירושלים תשנ"ה עמוד 25
  228. ↑ אלי זילכה, הלילה הזה כולו מצה רכה, באתר דוסילנד
  229. ↑ דברים פיסקה קג
  230. ↑ משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק א', הלכה י"ט
  231. ↑ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן פ"ב. פרי חדש, כנסת הגדולה.
  232. ↑ דעתו של הרב עבדאללה סומך ותלמידו הרב יוסף חיים מבגדאד שגם על יהדות המזרח לפסוק כדעת הרמ"א.
  233. ↑ כמו שהעיד רבינו יונה אשכנזי בספרו איסור והיתר הארוך שער נ"ו סעיף יח
  234. ↑ הרמ"א סימן פב סעיף ג, בשם האיסור והיתר הארוך ורבינו ירוחם. ובספר כנסת הגדולה חלק על הרמ"א בקשר למקורותיו
  235. ↑ דרכי תשובה סימן פב ס"ק לד באתר היברובוקס
  236. ↑ אגרות משה חלק ב יורה דעה חלק א סימן לד באתר היברובוקס
  237. ↑ הרב משה ביגל, "אכול בשמחה" עמ' 73
  238. ↑ לדעת רש"י ורבי יצחק אברבנאל, אלו הם "ברבורים אבוסים" שהוזכרו במקרא ספר מלכים א', פרק ה', פסוק ג' כעופות שנאכלו על ידי שלמה המלך
  239. ↑ המינים שיש מסורת לגביהם הם: יונת הבית, יונת ענק ותור מצוי, אך לא יונת בר שחורה (הכשרות כהלכה עמ' יח-יט)
  240. ↑ לדעת החוקרים, אלו הברבורים שהוזכרו אצל שלמה (ש. בודנהיימר, ברבורים אבוסים', לשוננו, ט"ו (תשט"ז), עמ' 145–146 ועוד)
  241. ↑ ראה לקמן לגבי הברווז המוסקובי המצוי כיום בשוק
  242. ↑ ספר במדבר, פרק י"א, פסוק ל"א
  243. ↑ "מזון כשר מן החי" עמ' 49-59; "הכשרות כהלכה" עמ' יח; "אכול בשמחה" עמ' 72
  244. ↑ ראה למשל ברבי אריה לייבוש בולחובר, ערוגות הבושם, קונטרס התשובות ליו"ד סימן פ"ב, סימן טז עמ' קעב, ועוד
  245. ↑ מסורת העוף, תל אביב תשס"ד. עמ' 118-146
  246. ↑ ראו הרב צבי הירש שפירא, דרכי תשובה, סימן פ"ב, סעיף קטן ל"ד, באתר היברובוקס שהביא את דעות האוסרים
  247. ↑ מלמד להועיל חלק ב טו-טז
  248. ↑ מכתבו של הרב יוסף קאפח בעניין זה מופיע במאמרו של ד"ר זיבוטפסקי בתוך ספר הזיכרון לרב יוסף קאפח.
  249. ↑ שפתי דעת יורה דעה פב ח בשם כנסת הגדולה עיי"ש בסופו שכ' שיש שני מינים שאחד מהן כשר ואחד טמא
  250. ↑ הרב חיים יוסף דוד אזולאי, מחזיק ברכה יורה דעה פב
  251. ↑ הרב יעקב חיים סופר, כף החיים, יורה דעה פב
  252. ↑ בית דוד טו, א, ביסודי הבית
  253. ↑ הרב יהונתן אייבשיץ, כרתי ופלתי, יורה דעה פב, ט
  254. ↑ זהר עמר, מסורת העוף, עמ' 241-239
  255. ↑ מסורת העוף עמ' 241-239
  256. ↑ שו"ת מלחמות אלוקים עמ' 164-165
  257. ↑ דברי אהרן (ירושלים תשמ"א) סי' כה-לא. הוא נועץ לשם כך ברב נפתלי הרמן אדלר מלונדון, שהתיר כנגד פסקו של אביו לרב אילווי
  258. ↑ זיכרון יוסף, הקדמה עמ' 3-4, וכן סימן א ובעוד מקומות.
  259. ↑ שו"ת משיב דבר חלק ב סימן כב
  260. ↑ הר צבי יורה דעה עח
  261. ↑ הרב משה לוינגר, כשרות מזון מן החי עמ' 71
  262. ↑ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ל"ה עמוד א'
  263. ↑ תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף נ"א עמוד ב' ותלמוד בבלי, מסכת חולין, דף נ"ט עמוד א'
  264. ↑ פורטל דף היומי חולין ס"ה ע"א
  265. ↑ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף נ"ט עמוד א' ודף ע' עמוד ב'
  266. ↑ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף נ"ט עמוד ב'
  267. ↑ החכמת אדם בדברי הש"ך ביו"ד (סימן פ' ס"ק א) פסק שלא כולים כלל ללא מסורת אך שיטה מחמירה זו אינה מוסכמת, (פמ"ג שם) החזו"א (יו"ד יא), הכריע כהבנת החכמ"א ובשבט הלוי י' קיד' הכריע כהפרי מגדים
  268. ↑ תשובות והנהגות כרך ה' סי' ז'


שגיאת בהערת שוליים: קיימים תגי <ref> עבור קבוצה בשם "hebrew", אך לא נמצא תג <references group="hebrew"/> מתאים.

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=טיוטה:ביטול_וחידוש_מצוות&oldid=2964889"