ספרות חז"ל
| ספרות חז"ל | |
|---|---|
|
ספרות חז"ל היא מכלול הטקסטים שנכתבו על ידי חז"ל (ראשי תיבות: חכמינו זכרם לברכה) - מנהיגיו הרוחניים וההלכתיים של עם ישראל מתחילת תקופת בית שני ועד סוף המאה ה-6.
הַמִּשְׁנָה
ערך מורחב – משנה
המשנה היא קובץ הלכות הכולל את התורה שבעל פה. ישנן דעות שונות מתי הוחל בניסוח המשנה, אך מוסכם כי עריכתה וניסוחה הסופיים נעשו בסוף תקופת התנאים, בתחילת המאה השלישית, על ידי רבי יהודה הנשיא וחכמי דורו.
המשנה מחולקת לשישה סדרים:
- סדר זרעים - עוסק במצוות התלויות בארץ.
- סדר מועד - עוסק בשבתות, חגים ותעניות.
- סדר נשים - עוסק בענייני המשפחה, קידושין, גירושין וכדומה.
- סדר נזיקין - עוסק בדיני ממונות ומשפט.
- סדר קדשים - עוסק בענייני בית המקדש והקרבנות.
- סדר טהרות - עוסק בענייני טהרה.
כל סדר נחלק למסכתות. כל מסכת נחלקת לפרקים. כל פרק נחלק לקטעים הנקראים "הלכות" (הביטוי שמשתמשים בו בתלמוד הירושלמי) או "משניות" (הביטוי הרווח היום).
לשון המשנה דחוסה, יש המשווים אותה ללשון שירה. זאת כיוון, שבדומה לשירה, המשנה נאמרה בעל פה, והיא מלאה באמצעים לשוניים, צורניים, ותוכניים המקלים על הזיכרון.
בחלק מן המקרים ההלכות במשנה הן חד-משמעיות, אך במקרים רבים מובאות במשנה כמה דעות חלוקות ללא הכרעה ברורה. לעיתים רחוקות מפרשת המשנה את טעמי ההלכה, או מביאה ויכוח הלכתי. נדירים המקרים שבהם כוללת המשנה אמירות שאינן הלכתיות כלל ועיקר. לעיתים המשנה גולשת לדון בענייני אגדה.
הַתּוֹסֶפְתָּא
- ערך מורחב – תוספתא
התוספתא היא קובץ מסודר של ברייתות, כלומר מסורות מתקופת התנאים שלא נכללו בשישה סדרי המשנה.
המילה "תוספתא" היא מילה ארמית שמשמעותה "התוספת". היא מסודרת לפי סדר המסכתות במשנה, ולכן היא כוללת שישה סדרים המחולקים לכ-60 מסכתות, ולפרקים (חלוקת הפרקים אינה לפי הפרקים במשנה). סדר הדברים ברוב המסכתות דומה במשנה ובתוספתא, אם כי הן מביאות לעיתים מסורות הפוכות והלכות שונות. כמו כן, במקרים רבים התוספתא מאריכה בענייני מוסר ואגדה, הנגזרים מן הדיון ההלכתי. על פי רוב, מסודרות הברייתות שבתוספתא על פי סדר העניינים במשנה, כשהן משמשות הרחבה להלכות שהובאו במשנה.
על פי המסורת, רבי חייא מתלמידיו של רבי יהודה הנשיא, ערך את התוספתא יחד עם רב אושעיא, אך החוקרים בימינו חולקים על דעה זו ולהם השערות מורכבות יותר. הנחה מקובלת היא שהתוספתא משקפת מסורות ארץ-ישראליות, והיא קרובה יותר לעולמו של התלמוד הירושלמי מאשר לזה של הבבלי.
התַּלְמוּד (גמרא)
- ערך מורחב – תלמוד
התלמוד (ידוע גם בשם הארמי גמרא) הוא חיבור קולקטיבי, אשר מסוכמת בו הגותם ההלכתית של האמוראים - חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה (המאה ה-2). הגות זו נכתבה בעיקרה כפרשנות על דברי דורות קודמים של חכמים, דהיינו על המשנה ועל הברייתות. התלמוד נכתב בחלקו בארמית ובחלקו בעברית (לשון חז"ל).
שני מרכזי התורה שבזמן חיבור התלמוד, ארץ ישראל ובבל (עיראק של ימינו), הצמיחו שני תלמודים - תלמוד בבלי, שנוצר בישיבות בבל, ותלמוד ירושלמי, שהוא פרי לימודם של חכמי ארץ ישראל. על אף ששני תלמודים אלה מבוססים על אותה משנה, ונוצרו במרכזים שהיו ביניהם קשרים רבים, הם שונים בשפתם, בהיקפם, בתוכנם, בסגנונם ובמקרים רבים גם במסקנותיהם ההלכתיות.
התלמוד איננו קובץ ערוך ומאורגן של הלכות לפי נושאים, אלא סיכומי דיונים אותנטיים של בתי המדרש בעקבות המשנה שערוכים באופן מינימלי, ולכן הדברים בו הולכים אחר חוט המחשבה של הנושאים והנותנים בעניין והדינמיקה של הדיון, והם משולבים ובלולים זה בזה באופן אסוציאטיבי. לעיתים ניתן למצוא את אותו דיון במספר מסכתות בהקשרים שונים. ולעיתים במהלך דיון בנושא אחד משתרבבים דברים הקשורים למסכת אחרת ונושא אחר. כמו כן ישנם מעברים חדים ופתאומיים מנושאים הלכתיים לעניינים אגדתיים, מסורתיים וכו'. הודות לחוסר הסדר וחוסר הארגון שבו, נדרשת יגיעה לא מבוטלת על מנת לשלוט ולנווט בו, אשר יגיעה זו היא היוצרת מחד, קניין עמוק של האמור ומאידך מפתחת את החשיבה היצירתית ושומרת על הגחלת.[1]
הרמב"ם הכיר את הקושי הרב בלימוד התלמוד ואת הזמן הנדרש על מנת להגיע ממנו להלכה למעשה ובספרו המונומנטלי "משנה תורה", המכונה גם "היד החזקה", ביקש בעצם להגיש ללומדים ספר הלכה מקיף, לקרוא בו לבד אחרי המקרא.[2] לעומת זאת התלמוד פורש לפנינו את הסיבה להלכה, את ההשתלשלות המורכבת של הדיונים, את מגוון הדעות על מקורן ואת הלך רוחם של חכמינו ז"ל. נכון להיום ברוב המקרים על ידי התלמוד בלבד לא ניתן להגיע להלכה למעשה.
התלמוד הבבלי קרוי גם "גמרא" מילה שפירושה בארמית הוא תלמוד (למגמר-ללמוד), יש חוקרים האומרים שמילה זו החליפה בכתוב את המילה "תלמוד" כדי להטעות את הצנזורה הנוצרית. השם "תלמוד" עתיק ומקורו מזמן הגאונים ומשמעו: לימוד, עיון ופירוש.
לאחר שנחתמו שני חיבורים אלה, הפך התלמוד הבבלי לספר הלימוד העיקרי שנלמד בתפוצות ישראל, ואך מעטים עסקו בתלמוד הירושלמי, שהשפעתו הייתה קטנה הרבה יותר (בעיקר באזורי יהדות אשכנז). תוכנו של התלמוד הבבלי התקבל כמחייב את כל תפוצות ישראל מבחינה הלכתית, ללא עוררין, והרמב"ם מנמק זאת בהקדמה למשנה תורה, "הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל." הנימוק המקובל בהלכה[דרוש מקור] להעדפתו של התלמוד הבבלי, שהוא נחתם אחרון ו"הלכה כבתראי", מפני שלעיניהם של עורכי התלמוד הבבלי עמד התלמוד הירושלמי שנחתם מאות שנים קודם לכן. ישנם חוקרים[דרושה הבהרה] המנמקים זאת בעריכתו היסודית של התלמוד הבבלי ובשכלולו בידי הסבוראים ובהשפעתם הרבה של גאוני בבל שפעלו להפיכת התלמוד הבבלי לסמכות הלכה בלעדית בעם ישראל. יוצא דופן בין הראשונים הוא הרמב"ם, שבמחלוקות בין הבבלי לירושלמי, מעדיף פעמים רבות את שיטת הירושלמי[3].
מדרשים
מדרשי חז"ל מתמקדים בדרך כלל באחד משני תחומים: בדברי הלכה או בדברי אגדה. שני סוגי המדרשים נאמרו בראשיתם בעל-פה; ככל הנראה הועלו על הכתב החל מן המאה ה-2.
מדרשי הלכה
- ערך מורחב – מדרשי הלכה
במדרשי הלכה מוצאים מקורות מהתורה שבכתב להלכות שנמסרו במסגרת התורה שבעל פה. המדרשים האלה בדרך כלל קודמים למשנה. המדרש מקשר בין פסוק בתורה לבין הלכה, ובכך מספק ראיה לנכונותה של ההלכה; הבנה של הפסוק בדרך מסוימת מספקת את התמיכה להלכה, ולעיתים היא המקור הראשוני שלה (למרות שקיימות הלכות רבות שאין להן מקור בתורה). המדרש משמש גם ליצירה של הלכות חדשות, אם כהסקה ישירה מן הפסוק ואם על פי כללי פרשנות מורכבים.
- מכילתא - המכילתא היא שם כולל לשלושה מדרשים שבידינו.
- מכילתא דרבי ישמעאל (מכילתא דר"י) - עוסקת בחלקים ההלכתיים של ספר שמות. היא מדבי ר' ישמעאל, ולכן הציטוטים שלה בתלמודים מועטים יותר.
- מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (מכילתא דרשב"י) - עוסקת גם היא בחומר ההלכתי שבספר שמות, והוא המדרש מדבי ר' עקיבא על ספר שמות.
- מכילתא דברים הוא המדרש מדבי ר' ישמעאל על ספר דברים, שכמעט ואבד. נשתמרו ממנו ציטוטים במדרש הגדול וכמה קטעי גניזה.
- ספרא - מדרש הלכה על ויקרא. מבוסס על שיטתו של רבי עקיבא עם תוספות מבית מדרשו של רבי ישמעאל - מכילתא דעריות ומכילתא דמילואים. מן ההתייחסויות בתלמוד למדרשים על ויקרא קשה להכריע אם הספר היה לפני האמוראים או שהאמוראים והספרא מצטטים ממקור משותף. בתחילת הספר משולבת ברייתא של שלוש עשרה מידות מדבי ר' ישמעאל.
- ספרי - מדרש הלכה על במדבר ודברים. זהו שם משותף: הספרי על ספר במדבר הוא מדבי ר' ישמעאל, והספרי על ספר דברים הוא מדבי ר' עקיבא. המדרש מכיל גם פרק נכבד של מדרשי אגדה. הקובץ התגבש כנראה באמצע המאה השלישית.
- ספרי זוטא - הוא אסכולה מדרשית עצמאית בתוך דבי ר' עקיבא. יש בידינו את ספרי זוטא על ספר במדבר, המבוסס על ציטוטי מדרש הגדול וכמה מובאות מספרי זוטא דברים שנערך על ידי מנחם כהנא, ומבוסס בעיקר על כתבי הקראי ישועה בן יהודה.
מדרשי אגדה
- ערך מורחב – אגדה (יהדות)
המדרשים האגדתיים סובבים בעיקר סביב החלקים הסיפוריים של המקרא. הם מתאפיינים בחופש פרשני רחב יותר מזה של מדרשי ההלכה. במדרשי האגדה עולות גם תפיסות פילוסופיות ומיסטיות העוסקות במלאכים, שדים, גן עדן וגיהנום, וכיוצא בזה. רבים ממדרשי האגדה נתחברו לאחר תקופת חז"ל. מדרשי אגדה מתקופת חז"ל כוללים:
- מדרש רבה – מדרש על התורה ועל חמש מגילות. הראשונים ייחסו את המדרש לרבי הושעיא רבה ויש שייחסוהו לאמורא רבה בר נחמני. כיום סבורים החוקרים כי קובצי המדרש חוברו בזמנים שונים, שההפרש ביניהם עשוי להגיע למאות שנים. המדרשים מסודרים לפי פרשיות (על התורה) ולפי פרשיות וסימנים (על התורה ועל חמש המגילות).
- מדרש תנחומא – גם הוא מדרש אגדה ארצישראלי על התורה, שנתחבר על ידי רבי תנחומא, אמורא בדור החמישי לאמוראים שחי בארץ ישראל. מחולק גם הוא לפי פרשיות התורה. במדרש זה נפתחים הדיונים לרוב בשאלות הלכתיות, ואחר-כך עוברים לתכני אגדה. קיים מדרש בשם "ילמדנו רבינו", אשר מתבסס על מדרש תנחומא הפותח בדרך כלל במילים אלה.
- פרקי דרבי אליעזר – מדרש אגדה שיוחס במסורת לתנא רבי אליעזר בן הורקנוס. המדרש שחובר במאה השמינית הוא מעין מקרא משוכתב הדורש את סיפורי התורה ומעט סיפורי מקרא אחרים. למדרש זה סגנון עצמאי וייחודי והוא כולל מסורות מהספרות החיצונית ומושפע גם מספרות הפיוט.
- סדר עולם – ספר כרונולוגיה על התורה, שנתחבר על ידי התנא רבי יוסי בן חלפתא.
- פסיקתא דרב כהנא - מדרש ארץ ישראלי קדום על הקריאות בתורה ובהפטרות במועדים ובשבתות מיוחדות, כגון שבת של פסח וסוכות, שבת חנוכה ועוד.
- מדרשי אגדה רבים נוספים, מהם כאלה שנעלמו במשך השנים כמו מדרש אספה, מדרש אבכיר, ספרי זוטא, רוכזו בלקט המדרשים הנודע ילקוט שמעוני.
בנוסף על חיבורי האגדה האמורים לעיל, קיימים חיבורים מיוחדים שנועדו לתכני מוסר בלבד, ובהם: מסכת אבות, אבות דרבי נתן, מסכת דרך ארץ (דרך ארץ רבה ודרך ארץ זוטא), תנא דבי אליהו ועוד.
ראו גם
לקריאה נוספת
- נעם זהר, בסוד היצירה של ספרות חז"ל - העריכה כמפתח למשמעות, הוצאת מאגנס, 2007.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 טקסט בוויקיטקסט: ספרות חז"ל |
- מתיה קם, היצירה הספרותית של חז"ל, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
הערות שוליים
- ^ ובדברי הרמב"ם "שהן צריכין דעת רחבה ונפש חכמה וזמן ארוך" (הקדמה למשנה תורה מ')
- ^ "לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם." (משנה תורה, הקדמה מ"ב)
- ^ ראה שדי חמד כללי הפוסקים סימן ב אות א.
33767601ספרות חז"ל