יחסי יפן–ישראל
| יחסי יפן–ישראל | |
|---|---|
|
|
|
לחצו כדי להקטין חזרה  | |
| יפן | ישראל |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 377,915 | 22,072 |
| אוכלוסייה | |
| 123,480,343 | 10,019,883 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 4,212,945 | 509,901 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 34,118 | 50,889 |
| משטר | |
| מונרכיה חוקתית | דמוקרטיה פרלמנטרית |
היחסים הדיפלומטיים בין יפן לישראל הם יחסים דו-צדדיים מדרג של שגרירות הכוללים קשרי מסחר ותרבות ושיתוף פעולה בתחום המדע והטכנולוגיה. ראשיתם של קשרים אלה ב-15 במאי 1952, עת יפן הכירה במדינת ישראל ומנגד ישראל פתחה צירות בטוקיו. יחסים אלה מאופיינים, במיוחד מאז משבר האנרגיה העולמי, בתלות של יפן בנפט הערבי. לשגרירות יפן בישראל גם משרד לענייני הרשות הפלסטינית. נכון לשנת 2014, שגרירת ישראל ביפן היא רות כהנוב, ושגריר יפן בישראל הוא שִׁיגֶאוֹ מָאטְּסוּטוֹמִי (Shigeo Matsutomi, ביפנית : 松富 重夫).
היסטוריה
יפן והתנועה הציונית
תמיכתה של האימפריה היפנית בהצהרת בלפור ובהקמת בית לאומי לעם היהודי הובעה לראשונה בשנת 1919 במכתב ששלח שגריר יפן בבריטניה, סוטמי צ'ינדה, לחיים ויצמן. בשנה שלאחר מכן באה לידי ביטוי המעורבות הראשונה של יפן בנעשה במזרח התיכון, אף שהייתה שולית, בהשתתפותה בוועידת סן רמו שדנה בחלוקת שטחי האימפריה העות'מאנית, לרבות מסירת ארץ ישראל לשלטון המנדט הבריטי. את הקשרים של התנועה הציונית עם הנציגויות היפניות ניהלה ההתאחדות הציונית בשאנגחאי, כאשר הביקור הראשון של דובר ההתאחדות, ישראל כהן, ביפן התקיים בדצמבר 1920. קשרים אלה הובילו להצהרות יפניות בדבר תמיכה בהקמת בית לאומי לעם היהודי אם יעלה הדבר לדיון בחבר הלאומים.[1]
אולם, התמיכה היפנית בשאיפות הציוניות לוותה בחוסר ידע של הממשלה היפנית על היהודים והציונות. באותה העת התפתחה האנטישמיות ביפן והחלו להתפרסם מאמרים אנטישמיים רבים, אשר יובאו ליפן מרוסיה בעקבות הסיוע היפני לצבא הלבן בסיביר ונכתבו בתגובה לפרסומם של הפרוטוקולים של זקני ציון.[1]
כינון היחסים הדיפלומטיים
עם סיום הכיבוש האמריקאי ביפן והחזרת הריבונות היפנית התאפיינה מדיניות החוץ של יפן בתלות שלה בארצות הברית ובנטייה מערבית.[1] ב-15 במאי 1952, שבועיים לאחר תום הכיבוש האמריקאי, הכירה יפן במדינת ישראל, הראשונה באסיה לעשות כן, וישראל הייתה למדינה הראשונה מן המזרח התיכון לפתוח נציגות דיפלומטית ביפן, עם פתיחת הצירות הישראלית בטוקיו.[2] בדצמבר 1954 הורחב תחום אחריותו של שגריר יפן בטורקיה גם לישראל, ובשנה שלאחר מכן פתחה יפן צירות בתל אביב. בשנת 1962 ביקרה שרת החוץ דאז, גולדה מאיר, בטוקיו, וביולי 1963 שודרג דרג היחסים בין המדינות לדרג של שגרירות.
במהלך תקופה זו הפרידה ממשלת יפן בין הפוליטיקה לבין קשרי המסחר שהיו לה עם ארצות ערב, למרות התלות ההולכת וגוברת בנפט הערבי, עקב המעבר מפחם כמקור אנרגיה לנפט. 90% ממקורות האנרגיה של יפן יובאו ממדינות זרות, כאשר שיעור הנפט המיובא ליפן מהמזרח התיכון עמד על כ-70% מן הנפט המיובא למדינה.[1] במקביל, צעירים יפנים שחיפשו מסגרות שוויוניות שאינן מגלמות בתוכן קפיטליזם או קומוניזם, הגיעו להתנדב בקיבוצים בישראל.[2] מדיניותה של יפן בנוגע לסכסוך הישראלי-ערבי בשנים אלה הייתה דומה למדיניות של מדינות מערביות אחרות. לאחר מלחמת סיני קראה יפן לצדדים להגיע להסדר במשא ומתן, ולאחר מלחמת ששת הימים ביקרה יפן את הכיבוש הישראלי.[1] מלחמת ששת הימים הביאה את השמאל היפני להזדהות עם הפלסטינים, אשר נדמו בעיניהם לקרבנות האסייתיים של האימפריאליזם האמריקאי, שעמו זוהתה ישראל.[2]
בשנת 1972, בתגובה לטבח בנמל התעופה לוד, אשר בוצע על ידי מחבלים מארגון הצבא האדום היפני בשליחות החזית העממית לשחרור פלסטין, שלח ראש ממשלת יפן משלחת יפנית שהביעה צער על הטבח והציעה פיצויים לנפגעים.
משבר האנרגיה העולמי
בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים השתמש ארגון אועפ"ק בנשק הנפט וצמצם את אספקת הנפט, תוך העלאת מחירו בעולם, במטרה ליצור מנוף לחץ נגד ישראל. עלייה זו במחירי הנפט זו גרמה למשבר האנרגיה העולמי, אשר גרר הצהרה יפנית כי על ישראל לסגת מן השטחים הכבושים ובה הובעה תמיכה בזכויותיו הלגיטימיות של העם הפלסטיני. אל מול הלחץ הערבי שהתגבר פעל לחץ אמריקאי על יפן שלא להיכנע לדרישות הערביות, אולם מזכיר המדינה של ארצות הברית, הנרי קיסינג'ר, סירב להבטיח אספקת נפט ממאגרי החירום של ארצות הברית במקרה של ניתוק הנפט הערבי, דבר שהוביל למחלוקת בממשלה ובקרב אנשי העסקים ביפן באשר למדיניות של יפן במזרח התיכון ולקשרים עם ישראל. בין השאר, דרש ארגון התעשיינים הראשי, קיידנרן, מראש הממשלה טנאקה קקואיי לנתק את הקשרים עם ישראל. בסופה של המחלוקת החליטה יפן לנקוט צעדים הצהרתיים פרו-ערביים, בהם פרסום הצהרה כי יפן מזהירה את ישראל שאם לא תיסוג לגבולות 1967, תעיין יפן מחדש ביחסים עמה, ולקבל במידה רבה את החרם הכלכלי על ישראל, וזאת במקביל לשימור היחסים הדיפלומטיים עם ישראל ברמה נמוכה. מדיניות זו נמשכה מעל עשור. החרם הכלכלי לווה ביפן גם ברוחות אנטישמיות בשולי החברה היפנית שהושפעו מן האנטישמיות והאנטי-ישראליות שנפוצה בארצות ערב.[1][3]
הידוק היחסים
.jpg)
החל מאמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 עברה יפן בהדרגה למדיניות של הידוק היחסים עם ישראל, בין היתר בשל התלות המופחתת בנפט הערבי, הירידה בכוח הקנייה הערבי והיעדר תגובה ערבית להידוק יחסים שכזה. אבן הדרך הראשונה בתהליך זה הייתה ביקורו של שר החוץ יצחק שמיר ביפן בספטמבר 1985. אולם, היחסים בין ישראל ליפן ספגו מהלומה בעת מלחמת המפרץ, כאשר הבנקים היפניים החליטו שלא לקבל אשראי מבנקים ישראליים או לתת אשראי ללקוחות ישראלים, מתוך חשש לא מוצדק להיעדר פירעון. לכך הצטרפו שירות הדואר היפני, שסירב לשלוח דואר לישראל או לקבל דואר ממנה, והעיתונות היפנית שהמליצה שלא לייבא יהלומים מישראל.[1]
אולם, האיפוק הישראלי לנוכח ירי הטילים עליה במלחמת המפרץ יצר לה תדמית חיובית ביפן והפיג חשש מפני משבר אנרגיה נוסף. בנוסף, לאחר המלחמה הסירו מדינות ערב את החרם השניוני נגד מדינות וחברות הסוחרות עם ישראל והחרם צומצם רק לסחר ישיר עם ישראל. צעד זה הביא לפריחה ביחסים בין ישראל ליפן.[1] ביקורים הדדיים של ראשי הממשלות ושרי החוץ נערכו, הסכמי שיתוף פעולה ואמנות נחתמו בין הצדדים והיקף המסחר בין המדינות התרחב, לרבות ייבוא של כלי רכב יפניים לישראל. במקביל, התפקיד שיפן ביקשה לעצמה בתהליך השלום הלך וגדל, עם שליחת חיילים יפנים לאונדו"ף ובמעורבותה בניסיון ליצור "מסדרון לשלום ולשגשוג" – אזור שיתוף פעולה בבקעת הירדן.
תופעת המטיילים הישראלים שמוצאים ביפן עבודה בלתי חוקית במכירת תכשיטים ותמונות בדוכני רחוב ואשר הסתבכו בשל כך עם רשויות החוק ביפן ועם היאקוזה פוגעת בשמה של ישראל ביפן. תופעה זו החלה בשנות ה-80 של המאה ה-20 והתרחבה בעשורים שלאחר מכן.
בשנת 2005 אירעה תקרית דיפלומטית בין ישראל ליפן, עת אוניית המכולות צים אסיה השייכת לחברת צים הישראלית התנגשה בסירת דייגים יפנית, התנגשות שגרמה למותם של שבעה דייגים, וזאת תוך שהיא חומקת מן הזירה ללא הגשת עזרה. בתחילה הכחישה צים כל קשר להתנגשות אך לבסוף הודתה בתאונה ואף שילמה פיצויים למשפחות ההרוגים. לחברה ולמדינת ישראל נגרם נזק תדמיתי קשה עקב ההכחשה, והיה צורך במגעים דיפלומטיים רבים על מנת לשקם את הנזק התדמיתי לישראל.
הסכמים דו-צדדיים
ישראל ויפן חתומות על מספר אמנות והסכמים דו-צדדיים. בשנת 1971 בוטל הצורך באשרת תיירות בין שתי המדינות. ב-1993 חתמו המדינות על אמנה להימנעות מכפל מס ולמניעת השתמטות ממס. בשנתיים שלאחר מכן נקבעו קשרי חינוך ותרבות וכן נחתם הסכם שיתוף פעולה מדעי וטכנולוגי. בשנת 2000 נחתם הסכם תעבורה אווירית.
קשרי מסחר
נכון לשנת 2010, עמד היקף הסחר הבינלאומי בין יפן לישראל על 2.46 מיליארד דולר אמריקני, עלייה של 19% לעומת השנה הקודמת. עבור ישראל הייתה יפן יעד היצוא ה-21 ומקור היבוא ה-11. היצוא הישראלי ליפן היווה אז 1.2% מהיצוא הישראלי הכולל ו-0.1% מהיבוא היפני. היקף היצוא מיפן לישראל עמד באותה שנה על 1.78 מיליארד דולר, ועיקרו כלי רכב והובלה, מכונות, מכשירי חשמל וכימיקלים. מנגד, היקף היצוא מישראל ליפן עמד על 683 מיליון דולר, ועיקרו מתכת גולמית ומוצרי מתכת, כימיקלים ותזקיקי נפט, מכשירי מדידה, ציוד רפואי, יהלומים מלוטשים וציוד תקשורת. 540 חברות ישראליות (המייצאות בהיקף של למעלה מ-10,000 דולר) עבדו באותה שנה ביפן.[4][5]
מינהל סחר חוץ במשרד הכלכלה מפעיל נספחות כלכלית ביפן לקידום שיתוף הפעולה המסחרי בין המדינות. הנספחות תומכת באירועים שונים, הכוללים תערוכות וירידים, בהם מוצגות חברות ישראליות לתעשייה היפנית. הנספחת הכלכלית בטוקיו היא נועה אשר[6].
קשרי תרבות ושיתוף פעולה מדעי טכנולוגי
בשנת 1959 נוסד בחיפה מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית, המוקדש באופן בלעדי לאמנות יפנית, ומטרתו לאפשר לישראלים היכרות עם התרבות היפנית ולקדם הבנה הדדית בין ישראל יפן. התזמורת הפילהרמונית הישראלית הופיעה מספר פעמים ביפן, הראשונה שבהן הייתה בשנת 2000.
בשנת 1985 העניקה יפן את פרס יפן לנשיא מדינת ישראל לשעבר, אפרים קציר, על מחקרו בתחום קיבוע אנזימים. זו הייתה השנה הראשונה שבה הוענק פרס זה. נכון לשנת 2012, ישראל העניקה את פרס וולף לעשרה יפנים: קוניהיקו קודאירה, אוסאמו האיאישי, קיושי איטו, פומיהיקו מאקי, יואיצ'ירו נמבו, יאסוטומי נישיזוקה, מסטושי קושיבה, ריוג'י נויורי, מיקיו סאטו ושיניה יאמאנקה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- יחסי יפן-ישראל, באתר משרד החוץ היפני (באנגלית)
- אתר שגרירות יפן בישראל
- אתר שגרירות ישראל ביפן
- איריס ז'ורלט, חשד ביפן: אוניה ישראלית פגעה וברחה, באתר ynet, 11 באוקטובר 2005.
- משרד המדע, יפן וישראל ירחיבו את שיתוף הפעולה המדעי בין המדינות, באתר "הידען", 19 בינואר 2015
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 Yaacov Cohen, Japanese-Israeli Relations, The United States, And Oil, Jewish Political Studies Review, 17:1-2, March 1, 2005.
- ^ 2.0 2.1 2.2 בן־עמי שילוני, יפן המודרנית, תל אביב: שוקן, 1997, עמ' 272.
- ^ שילוני, עמ' 284–285.
- ^ יפן-ישראל 2011, המכון הישראלי לייצוא ולשיתוף פעולה בינלאומי, 2011.
- ^ יחסי בסחר בין ישראל ליפן, המכון הישראלי לייצוא ולשיתוף פעולה בינלאומי, 2011.
- ^ נועה אשר בבלוג מינהל סחר חוץ
