תעופה אזרחית בישראל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תעופה אזרחית מתקיימת בישראל מאז 1913, והיא אמצעי התחבורה העיקרי לתנועת נוסעים אל ישראל וממנה. גם חלק מתנועת המטענים נעשה באמצעות תעופה אזרחית, ותעופה אזרחית משמשת גם לתחבורה פנימית, בעיקר לאילת.

היסטוריה

טרם הקמת המדינה

ערך מורחב – ראשית התעופה העברית בארץ ישראל

ב-27 בדצמבר 1913 נחת בחוף הים של יפו הטייס הצרפתי ז'ול ודרין במטוס בלריו XI-2, כחלק מתחרות אווירית שהוכרזה על ידי הליגה האווירית הלאומית הצרפתית, וכללה טיסה מפריז לקהיר. מטוס נוסף שהשתתף בתחרות זו, מדגם ניופורט II, ובו הטייס מארק בונייה והמכונאי ז'וזף ברנייה. ב־31 בדצמבר המריאו השניים מביירות דרומה וטסו לאורך החוף עד הר הכרמל, כשהם מצלמים בדרכם את צילום האוויר הראשון בארץ ישראל של העיר עכו, ומשם פנו מזרחה דרך לטרון לירושלים. הם חגו במטס ראווה מעל העיר תוך חיפוש אחר מקום נחיתה מתאים, וגרמו לתושביה להפנות את מבטם המופתע למעלה. שתי נחיתות אלה עוררו התרגשות רבה, והן ראשיתה של התעופה האזרחית בארץ ישראל.

ביולי 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה התחוללו קרבות רבים בארץ ישראל שכללו גם התקפות מהאוויר על ידי כל הצדדים הלוחמים, לרבות הצרפתים והעות'מאנים. לאחר סיום המלחמה, כיבוש ארץ ישראל על ידי בריטניה וכינון המנדט הבריטי חלה התקדמות נוספת בתעופה העברית, נסללו שדות תעופה חדשים ובשנת 1932 הוקם מועדון דאייה בשם "הכרמל" בחיפה. בשנת 1933 הוקם קלוב התעופה לישראל שבו הוכשרו הטייסים שהקימו את שירות האוויר של ההגנה שהיה גלגולו הראשון של חיל האוויר הישראלי.

בשנת 1934 הקימו רשויות המנדט הבריטי את נמל התעופה חיפה ואת שדה התעופה לוד (לימים נמל התעופה בן-גוריון).

מטוס נוסעים של חברת אווירון, דה הבילנד דראגון , בשדה התעופה בלוד בשנת 1947

בשנת 1936 הוקמה חברת אוירון חברה ארצישראלית לתעופה, שהייתה חברת התעופה הראשונה שפעלה ביישוב. החברה הפעילה טיסות בקווי פנים בין תל אביב, חיפה וטבריה. מקימי החברה – הסוכנות היהודית, ההסתדרות הכללית והוועד הלאומי, ראו בה חברת תעופה בשירות משימות הביטחון של היישוב. בשנת 1938 הקימה החברה בית ספר לטייס בקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן, וב-20 ביולי 1939 נערך טקס ענידת הכנפיים לתשעת הבוגרים הראשונים. במהלך מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט הופעלו מטוסי החברה במשימות סיור וקישור, התרעה מפני מתקפות של כנופיות ערבים, העברת ידיעות ליישובים מבודדים ופינוי נפגעים. בנובמבר 1947 הועברו מטוסי החברה לרשות "שירות האוויר" של ההגנה, היחידה שהיוותה יסוד לחיל האוויר, והוטסו משדה התעופה לוד לשדה דב שבתל אביב. החברה פורקה סופית ב-1948.

בדצמבר 1934 הקים פנחס רוטנברג את חברת נתיבי אוויר ארץ ישראל, כחברת תעופה עברית פרטית שפעלה בתחומי ארץ ישראל המנדטורית. בראשית דרכה עמד לרשות החברה צי של שני מטוסי נוסעים שבכל אחד מהם חמישה מושבים. החברה קבעה את בסיסה בשדה התעופה בחיפה, והחלה בפעילות סדירה רק בשנת 1937 עם פתיחת קו חיפה-לוד. עם החרפת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט התקשו לקוחות החברה להגיע לשדה התעופה לוד, והחברה הכשירה שדה תעופה קטן בקרבת תל אביב, מצפון לשפך הירקון, ושם קבעה את בסיסה החדש; לימים נקרא שדה התעופה "שדה דב". באוגוסט 1940 חדלה החברה מלפעול כשמטוסיה הופקעו על ידי חיל האוויר הבריטי לטובת המאמץ המלחמתי של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה.

ב-23 בספטמבר 1938 החל לפעול בצפון תל אביב שדה תעופה שלימים נקרא "שדה דב", ובו מסלול באורך 400 מטר וברוחב 40 מטר ומוסך לכלי טיס קטנים. בסוף 1947 הוכשר בשדה מסלול נוסף באורך 300 מטרים לקליטת מטוסי תובלה קלים. לאחר ההחלטה באו"ם על תוכנית החלוקה הפך שדה דב לבסיס המרכזי של שירות האוויר של ההגנה, שהיווה את הבסיס לחיל האוויר הישראלי. בשנות ה-50 הפך שדה דב לשדה אזרחי שבו עיקר הפעילות היא של מטוסים פרטיים מסוג סטירמן ופייפר סופר-קאב. השדה שימש גם כבסיס למטוסי הפייפר של משטרת ישראל ששמשו למטרות סיור, כמו גם לצי מטוסי הריסוס של חברת כימאוויר. עוד פעל בשדה קלוב התעופה לישראל שביצע בשדה פעילות הדרכה וגרירת דאונים. בשנות השישים קיבל השדה צביון מסחרי יותר ונפח הפעילות בו גדל. באוגוסט 1959 חברת ארקיע העבירה אליו את מטוסי הDC-3 דקוטה שלה, ורכשה מטוסי הנדלי פייג' דארט הראלד, שקיצרו את זמן הטיסה לאילת לכ-50 דקות בלבד.[1] ארקיע עברה לשדה דב על מנת לחסוך לנוסעים לאילת את הצורך לנסוע לנמל התעופה בלוד, למרות ההוצאות שנדרשו לצורך הכשרת שדה דב לפעילותה.[2] השדה הפך לבסיס הפעילות העיקרי של החברה והיא גם הקימה מתקני תחזוקה למטוסים במקום.[3] משלב זה התבססה הפעילות האווירית בשדה דב על שני נדבכים עיקריים: חברת ארקיע וחיל האוויר. זה האחרון הגביר מאוד את פעילותו ואת כמות המטוסים והטייסות בשדה, ודחק את המפעילים הפרטיים משדה דב. רובם של מפעילים אלה, כולל חברת איה תעופה וכימאוויר, עברו לשדה התעופה הרצליה. בשנות ה-90 הורחבה הפעילות בשדה התעופה ומסוף הנוסעים בשדה הוגדל כדי להתמודד עם תנועת הנוסעים המתגברת. חברת "ישראייר" שקמה מתוך חברת "כנפי העמק" החלה להפעיל מטוסי ATR-42 בקו לאילת. בשנת 1999 נחנכה רחבת המטוסים הצפונית שנסללה על ידי מנהל התעופה האזרחית. השדה הפסיק את טיסותיו סופית ב-1 ביולי 2019, על מנת לפנותו לשם הקמת שכונת מגורים, וב-10 בפברואר 2020 הושלם פינוי השדה.

בשנת 1933 נפתח בתל אביב "הגמל המעופף", שבהמשך שינה את שמו לקלוב התעופה לישראל. מימיו הראשונים ועד חזרתו לפעילות אזרחית מלאה בסוף מלחמת העצמאות היה לקלוב אופי ביטחוני. במסגרתו רכשו בני נוער ידע תאורטי באווירונאוטיקה והתנסו בדאייה כשלב מכין לקראת הכשרתם כטייסים בקורסי הטיס של חברת "אווירון".

נמלי תעופה, שדות תעופה ומנחתים

נמל התעופה בן-גוריון

ערך מורחב – נמל התעופה בן-גוריון

נמל התעופה הבין-לאומי בן-גוריון (בראשי תיבות: נתב"ג) הוא נמל התעופה הבין-לאומי הגדול ביותר בישראל מבחינת תעבורת נוסעים וכלי טיס, ומשמש כשער הכניסה והיציאה הראשי למדינה מאז הקמתו. הנמל שוכן במרחק של כ־40 ק"מ מירושלים וכ־20 ק"מ מתל אביב.

בעת הקמתו על ידי רשויות המנדט הבריטי בשנת 1934, לפני קום המדינה, כונה שדה התעופה בשם "Lydda Airport" וגם "שדה התעופה וילהלמה", על שם היישוב הטמפלרי וילהלמה ששכן בסמוך. לאחר מלחמת השחרור המשיך להיקרא "שדה התעופה לוד" על שם העיר לוד הסמוכה. בדצמבר 1973, כשבוע לאחר מותו של דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל, הוסב שמו של נמל התעופה על שמו של בן-גוריון.

השדה מופעל על ידי רשות שדות התעופה, ומשמש כמרכז הפעילות ומושב הנהלתה של חברת אל על, וחברת ישראייר. עוד משמש הנמל כמרכז פעילותן של חברת התעופה ארקיע וחברת המטען ק.א.ל.. נמל התעופה משמש גם כמרכזה של התעשייה האווירית לישראל וכמקום מושבה של רשות שדות התעופה. רשות התעופה האזרחית שוכנת סמוך לו, באיירפורט סיטי.

בשנת 2022 עברו בנמל 20,008,532 נוסעים.

ב-26 באפריל 1934 חנך הנציב העליון את השדה ביום פתיחת "יריד המזרח",[4] בין השאר לצורך הגעת מבקרים ליריד.[5] בינואר 1935 הוחלט ששדה התעופה בלוד יהיה אחד משני שדות התעופה בארץ ישראל, והשני יהיה ליד חיפה. שבשדה התעופה לוד תהיה תחנת העצירה בטיסות בין אנגליה להודו, במקום העצירות בעזה ובגדד.[6] בשנת 1937 נחנכו מסלולי הבטון הראשונים שאורך כל אחד מהם עמד על 800 מטר ורוחבם הגיע ל-100 מטר.

לפני מלחמת העולם השנייה שימש השדה מספר מועט של חברות תעופה – מסראייר המצרית טסה ממנו ליעדים באזור, ביניהם קהיר, ניקוסיה, ביירות ובגדאד. מטוסי חברת KLM ההולנדית ביצעו חניית ביניים בשדה בטיסות מאמסטרדם לאינדונזיה, ולוט הפולנית הפעילה קו סדיר לוורשה. צ'ק איירליינס הפעילה קו למזרח אירופה (דרך איטליה) ואימפיריאל איירווייז הבריטית, פעלה בשדה גם היא. במהלך מלחמת העולם השנייה שימש השדה את המטוסים הצבאיים של בעלות הברית, והחל ביום 1 במרץ 1943 שכן במקום בסיס של חיל האוויר המלכותי אַר־אֵיי־אֵף לִידָּה (RAF Lydda). בתקופה זו כמעט ופסקה כליל הפעילות האזרחית בשדה, אשר התחדשה מיד לאחר המלחמה. ב־1946 חנכה חברת TWA קו טיסות ראשון לארצות הברית.

בחודש יולי 1948, נכבש השדה במסגרת מבצע דני לכיבוש לוד ורמלה על ידי חטיבה 8 בפיקודו של יצחק שדה.[7] ב-24 בנובמבר 1948 הוא נפתח כנמל התעופה הבין-לאומי הרשמי היחיד של המדינה החדשה. בשנה הראשונה לפעולתו עברו בו 40,000 נוסעים[8] והשדה היה קטן במידותיו. עם זאת היה השדה מרכיב חשוב בקליטת העלייה ההמונית לאחר קום המדינה, ובמיוחד במבצע על כנפי נשרים להעלאת יהודי תימן ובמבצע עזרא ונחמיה להעלאת יהודי עיראק. השדה ממשיך לשמש גם כיום כשער הכניסה העיקרי ליהודי התפוצות העולים למדינת ישראל.

טרמינל 1 ב־1958

בשנת 1949 הוקמה חברת אל על ושדה התעופה בלוד היה לבסיס האם שלה. בשנת 1950 החלה חברת ארקיע להפעיל קווי תעופה פנימיים מהנמל לאילת, לחיפה ולמחניים. שנה לאחר מכן הורחב הנמל באופן משמעותי, כך שיוכל לטפל בתעבורה שנתית של כ-1,200,000 נוסעים, וכן הוארך המסלול העיקרי בו לכ־2,400 מטר.[9] השדה כלל בנוסף מסלול משני באורך 1,770 מטר ומסלול שלישי באורך 1,280 מטרים.[10] באמצע 1959 הוחל בבניית מסלול באורך של 2,700 מטרים, להם נוספו עוד 300 מטר תוך כדי העבודות, לצורך נחיתת מטוסי סילון גדולים.[11][12][13]

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים ב-1973, הצטמצמה התנועה האווירית האזרחית בנמל, אולם הוא קלט את 566 מטוסי הרכבת האווירית שהטיסו ציוד צבאי לישראל.

מגדל הפיקוח החדש, שנחנך ביוני 2015

עם השנים והעלייה בתנועה האווירית, הורחב השדה באופן משמעותי על ידי רשות שדות התעופה שקמה ב-1977 והופקדה על ניהולו של הנמל. בין היתר, נוספה קומה שנייה לטרמינל הנוסעים[14] ובה מתחם לחנויות פטורות ממע"מ (דיוטי פרי), נבנו שערי עלייה למטוס חדשים, אולם מקבלי פנים חדש ומגדל פיקוח חדש.

ב־1990 נערכה הבדיקה הראשונה למציאת חלופות להקמת בית נתיבות חדש בנמל. טרמינל 1 היה בנוי להיקף תנועה של עד 5 מיליון נוסעים בשנה, וההערכות דיברו על הכפלת היקף התנועה בנמל בתוך 7 עד 10 שנים, ועל סיום הקמת המבנה בתוך 4 עד 5 שנים, בעלות של כ־500 מיליון דולר.[15] לפי ההחלטה המקורית של ממשלת ישראל ב־16 בינואר 1994, הוכרזה הקמתו של טרמינל 3 כפרויקט לאומי ותאריך היעד לפתיחתו נקבע לשנת 2000, כחלק מאירועי המילניום החדש. לפי התחזיות, שנת 2000 הייתה אמורה להביא לישראל גל של צליינים, ומסיבה זו שמו המקורי של הטרמינל היה "נתב"ג 2000". טרמינל 3 נחנך באופן רשמי ב־2 בנובמבר 2004.

בחודש יוני 2010 החלו עבודות להארכת המסלולים הקיימים והוספת מסלולי הסעה שהסתיימו בתחילת שנת 2014.‏[16] במסגרת שיפור השירותים ותנאי הבטיחות האווירית בנמל, החלה הקמת מגדל פיקוח חדש ובניית זרוע רביעית בטרמינל 3. בניית הזרוע הרביעית הסתיימה בפברואר 2018.[17]

מפת נמל התעופה בשנת 2016

בחודש יולי 2014, במהלך מבצע צוק איתן, השתנו סדרי ההמראה והנחיתה בנמל בעקבות סגירת חלקים מהמרחב האווירי האזרחי, ומסירתם לשימושו של חיל האוויר. דבר זה, יחד עם שיגורי הרקטות התכופים לעבר מרכז הארץ, שבמהלכם לא התאפשרו נחיתות והמראות, הביא לעיכובים ולאיחורים בזמני הטיסות. ב־22 ביולי 2014, בעקבות נפילת רקטה ביהוד, הודיעו עשרות חברות תעופה אמריקניות ואירופאיות על הפסקת טיסותיהן לישראל וממנה.[18] שינוי מדיניות היירוט של רקטות לאזור הנמל הביא לחידוש הטיסות,[19] למעט טיסותיה של חברת קוריאן אייר אשר חידשה את פעילותה רק ב־13 בספטמבר 2014.

נמל התעופה חיפה

ערך מורחב – נמל התעופה חיפה

נמל התעופה חיפה על שם אורי מיכאלי (פרסמן) הוא נמל התעופה הבין־לאומי הוותיק במדינת ישראל, והשלישי בגודלו. הוא שוכן בכניסה המזרחית לעיר חיפה, סמוך לנמל הקישון. הנמל משרת את התעופה האזרחית ומשמש גם כבסיס צבאי של חיל האוויר הישראלי (בח"א 21). עד יולי 2012 שימש גם את התעופה הצבאית, אך זו הופסקה ממנו לחלוטין.

אורך המסלול הפעיל בנמל הוא 1,326 מטר. זהו מסלול קצר המאפשר המראות ונחיתות של מטוסי נוסעים קטנים בלבד המכילים כ-70 נוסעים, לטיסות קצרות ליעדים קרובים במזרח הים התיכון ולאילת.

הנמל הוקם על ידי הבריטים בשנת 1934 והיה לשדה התעופה הבין-לאומי הראשון בארץ ישראל. השדה שימש גם את חיל האוויר המלכותי הבריטי ואת חברת הנפט המשותפת לעיראק ובריטניה (APS). טרם הקמת השדה הכשירו הבריטים משטח נחיתה מדרום למיקום הנוכחי ומעבר לנחל הקישון. ב־1936 נפתחו קווי טיסה סדירים לביירות, לקהיר ולקפריסין, וב־1938 נפתחו קווי טיסה סדירים ליעדים באירופה ובהם איטליה. בנוסף, פעלו בנמל טיסות שכר אזרחיות ליעדים נוספים מחוץ לישראל. בשנה זו נחתו בחיפה שליש מהטיסות המגיעות לארץ ישראל. ב־1940 הופסקו הטיסות האזרחיות עקב מלחמת העולם השנייה. במאי 1948, עם סיום המנדט הבריטי, נמסר השדה לידי עיריית חיפה,[20] ולאחר מלחמת העצמאות נפתח מחדש על ידי מדינת ישראל כנמל תעופה אזרחי והטיסות בו חודשו. חברת סייפרוס איירווייז הפעילה קו תעופה שבועי לניקוסיה שבקפריסין. בשנת 1950 החלה חברת ארקיע להפעיל קו תעופה לאילת, וב-1958 קו לשדה תימן, ליד באר שבע.[21]

טרמינל נמל התעופה חיפה

בשנת 1995 הוחלט על פיתוח שדה התעופה כנמל תעופה בין-לאומי. הפרויקט הוכנס לתמ"א 15 (תוכנית מתאר ארצית לנמל תעופה בינ"ל נוסף – תמ"א/15א) והוכר על ידי ממשלת ישראל כפרויקט בעל חשיבות לאומית שיקודם בנוהל מזורז. באפריל 1998 נחנך טרמינל חדש ובו מוענקים שירותים שונים, בהם ביקורת גבולות, מכס וחנויות פטורות ממכס. בשנת 1997 החלה חברת התעופה הירדנית רויאל ג'ורדניאן להפעיל קו טיסה בין חיפה לעמאן.[22] הקו פעל מספר שנים עד שנסגר מחוסר כדאיות כלכלית. בשנת 2000 הפעילה חברת התעופה המצרית סקורפיון קו טיסה מחיפה לשארם א-שייח'.[23]

בעבר פעלו בנמל חברות ישראייר, ארקיע ועוד, אבל פעילותן הופסקה עקב אורך המסלול שאינו מתאים למטוסים המצויים בציי החברות הישראליות. פעילותו התחדשה בשנת 2024 עם חברת אייר חיפה, והוא מהווה גם כבסיס הפעולה מרכזי שלה.

נמל התעופה רמון

הטרמינל בנמל התעופה רמון
ערך מורחב – נמל התעופה רמון

נמל התעופה הבין-לאומי רמון – אילת שוכן בערבה הדרומית, צפונית לבאר אורה, 18 קילומטרים צפונית לאילת. הנמל הוא השני בגודלו בישראל (אחרי נמל התעופה בן-גוריון) והוא משמש כנמל התעופה העיקרי בישראל לנחיתות חירום. הנמל החליף את נמל התעופה הישן של אילת וכן את נמל התעופה עובדה ששימש כנמל תעופה בין-לאומי. נמל התעופה נפתח ב-21 בינואר 2019. מסלולי ההמראה והנחיתה נסללו באורך של 3,600 מטר ורוחב של 60 מטר, ומאפשרים למטוסי סילון גדולים מסוג בואינג 777, איירבוס A380 ואיירבוס A350 להמריא מהנמל לטיסות פנים-ארציות וליעדים באירופה, ארצות הברית, מרכז אסיה, והמזרח הרחוק.

שדה התעופה ראש פינה

ערך מורחב – שדה התעופה ראש פינה

שדה התעופה ראש פינה, הקרוי גם שדה התעופה מחניים, הוא שדה תעופה אזורי, השוכן בין קיבוץ מחניים לבין ראש פינה, ממזרח לכביש 90. בנייתו של השדה החלה בשנת 1943 על ידי הצבא הבריטי, וארכה כשנתיים. תחילה שימש השדה את חיל האוויר המלכותי כנגד הצבא הצרפתי של וישי בסוריה. בשדה נסללו שני מסלולים צולבים באורך 1,080 מטרים וברוחב 40 מטרים, סביבם נסללו מסלולי הסעה היקפיים. בשדה הוצבה טייסת 3 של חיל האוויר המלכותי האוסטרלי, שהייתה מצוידת במטוסי קרטיס P-40 וורהוק.

במאי 1948 נמסר שדה התעופה לידי חיל האוויר הישראלי. עם הקמת המדינה הוסב השדה לשימוש אזרחי. חברת ארקיע קיימה שירות טיסות מהשדה למרכז הארץ מ-1953.[24] בשנת 1968 נבנה טרמינל חדש בתכנון האדריכל שמעון פובזנר שעשה שימוש באחד המבנים המקוריים שהותירו אחריהם הבריטים. בשנת 1971 הוקמו במקום תחנת כיבוי אש ומגדל פיקוח חדש. בשנת 1994 הורחב טרמינל הנוסעים.

בשנת 1997 הגיע מספר הנוסעים השנתי לשיא של 250,000 ומינהל התעופה האזרחית פרסם מכרז למפעיל קו טיסות שני, שבו זכתה חברת ישראייר במרץ 1998. ישראייר הפעילה טיסות לשדה במטוסי ATR 42.[25]

בשנת 2006 הופסק שירות הטיסות של ארקיע מהשדה למרכז הארץ, עקב חוסר כדאיות כלכלית.[26]

משנת 2008 ועד 1 ביולי 2019 הפעילה חברת עיט שירותי תעופה ותיירות טיסות מהשדה לנמל התעופה דב הוז בתל אביב (עד לסגירתו) במטוסי שורט 360, ולעיתים הוציאה טיסות ישירות לנמל התעופה אילת (עד לסגירתו).[27]

שדה התעופה הרצליה

תצלום אוויר של שדה התעופה הרצליה
ערך מורחב – שדה התעופה הרצליה

שדה התעופה הרצליה הוא שדה תעופה אזרחי לתעופה קלה השוכן בצפון הרצליה, בין שכונת גן רש"ל בעיר לנתיבי איילון. לאור הכוונה להעתיק את מקומו של השדה, הוא מסומן בתוכנית המתאר המחוזית כשדה זמני.[28] השימוש בשדה החל ב-2 ביוני 1948 במלחמת העצמאות, כמשכן הקבוע הראשון של טייסת 101, שהשדה הוקם למענה. עם סיום מלחמת העצמאות בתחילת 1949 התארגנה בישראל גם תעופה אזרחית. בכלל זאת, הוקמה חברת ריסוס אווירי בשם כימאוויר, שהחלה להפעיל מטוסי פייפר (בהמשך גם מטוסי סטירמן) לריסוס אווירי ושירותי חקלאות ותעופה כללית אחרים. לחברה לא אושר לפעול משדה התעופה חיפה, ותחת זאת אושר לה להקים מנחת בין פרדסי הרצליה, מדרום למסלול ששימש את חיל האוויר במלחמת העצמאות. החברה הקימה מנחת עפר בהרצליה באורך 900 מטר בכיוון 28/10, שהוא התשתית לשדה הרצליה הנוכחי. בתוך שנים ספורות החל השדה לשרת גורמים נוספים כמו חברות תעופה מסחריות וראשוני בתי הספר לטיסה אזרחית.

במרוצת שנות ה-60 גדל מספר המטוסים האזרחיים בישראל. מטוסי המפעילים הפרטיים נדחקו משדה דב בגלל הגידול בהיקף הפעילות בו על ידי ארקיע וחיל האוויר הישראלי ועברו ברובם לשדה הרצליה. בשדה הרצליה עצמו הוקמו חברות תעופה נוספות, ובהן איה תעופה, יעף, נתיב ושחף. כן התבססו במקום שירותי תחזוקה והאנגרים למטוסים, ומספר מטוסים בבעלות פרטית.[29] כתוצאה מתהליכים אלה הופעל במקום לראשונה בשנת 1969 שירות פיקוח טיסה מאולתר, עדיין במסגרת היותו שדה בהפעלת כימאוויר. סביב 1971 כוסה המסלול באספלט והוקם מגדל פיקוח מסודר. מאותה שנה הופעל השדה באחריות מינהל התעופה האזרחית. על בסיס התשתית שהוקמה בהרצליה והפיכתו לשדה תעופה ממשלתי צמחו בו בשנות ה-70 מספר בתי ספר לטיסה. במקביל הוא הפך למרכז ארצי להפעלת מטוסים פרטיים ולתעופה כללית בו ניתן ליהנות מטיסות כיף בשבתות ומהדרכת טיסה מעשית ותאוריה. עם השנים עברה פעילות הריסוס למקומות אחרים. בשנת 2003 שימש השדה כשדה התעופה המרכזי של התעופה האזרחית בתוך ישראל והתבצעו בו עשרות המראות ונחיתות מדי יום. כיום עיקר הפעילות המתבצעת בשדה היא של בתי ספר ללימוד טיס המקיימים בו טיסות אימון, לצד פעילות מסוקים ופעילות טיס פרטית אחרת.[30]

מתוכנן לסגור את השדה בשנת 2025, לשם פינויו להקמת שכונת מגורים.

מנחתים

בישראל פועלים מנחתים רבים, בהם:

בנוסף פועלים מנחתי מסוקים בבתי חולים ובמבני ציבור אחדים.

חברות תעופה

אל על

ערך מורחב – אל על
מטוס מדגם לוקהיד קונסטליישן של אל על, 1951
בואינג 200–747 של אל על נוחת בהית'רו

אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ, המוכרת בשם המקוצר אל על, היא חברת התעופה הגדולה בישראל וחברת הדגל שלה. מרכז פעילותה והנהלתה של החברה בנמל התעופה בן-גוריון.

אל על מתמקדת בשוק הבינלאומי ומפעילה טיסות לאירופה, אסיה, אפריקה וצפון אמריקה. בין השנים 2010–2014 הפעילה החברה קו טיסות סדיר לנמל התעופה אילת,[31] אך טיסות אלו הופסקו.

במשך שנים שימשה אל על כחברת התעופה הלאומית של ישראל והייתה בבעלות ממשלת ישראל, אך צעדים להפרטתה החלו ב-12 ביוני 2003, כשמניות החברה הוצעו למכירה לציבור, וב-1 בינואר 2005 הפכה חברת כנפיים אחזקות בע"מ לבעלת השליטה באל על. תולדותיה של חברת אל על קשורות באופן מובהק בדברי ימיה של מדינת ישראל – היא נטלה חלק במבצעי העלייה הגדולים מארצות ערב, מאתיופיה ומחבר המדינות, ורשת יעדיה שיקפה לאורך השנים את יחסיה הבינלאומיים של ישראל עם מדינות העולם, ובמיוחד עם שכנותיה. במהלך שנת 2020 בצל משבר הקורונה, השתנתה השליטה בחברה וכיום היא חברה ציבורית הנסחרת בבורסה לניירות ערך בתל אביב ונמצאת בשליטת חברת כנפי נשרים תעופה בע"מ בבעלותו של אלי רוזנברג.[32]

לאל על מספר מאפיינים ייחודיים לה, ובהם הקפדה על הסדרי ביטחון ואבטחה, הימנעות מטיסה בשבתות ובמועדי ישראל והקפדה על כללי הכשרות, הן במטוסיה והן במתקניה הקרקעיים. עם זאת, חלק ממטוסי אל על וצוותי האוויר הוחכרו בשבתות ובמועדי ישראל לחברות ישראליות אחרות.

החברה נוסדה בשם "אל על – חברת התעופה לישראל בע"מ" על פי החלטת ממשלה ב-8 באוגוסט 1948.[33] המטוס הראשון שהפעילה היה סקיימאסטר, שהיה המטוס הראשון שנרשם ברישום ישראלי (עם הקידומת: 4X). ב-29 בספטמבר 1948 המריאה טיסת הבכורה של החברה, שהטיסה את שר החוץ משה שרת לז'נבה והביאה ארצה את הנשיא חיים ויצמן.[34] בנובמבר 1948 החלה החברה לפעול באופן סדיר.[35] באוקטובר 1949 הופעל מטוס סקיימאסטר שני.[36] בדצמבר 1949 נחת לראשונה מטוס אל על בלונדון.[37] ב-1950 החלה החברה להפעיל מטוסי לוקהיד קונסטליישן. טווח הטיסה של המטוסים היה מוגבל כך שקווי הטיסה כללו עצירות ביניים. הקו לפריז כלל עצירת ביניים באתונה והקו ליוהנסבורג כלל שלוש עצירות ביניים.[38]

בשנים 1950–1956 הטיסה החברה למעלה מ-160,000 עולים מתימן, איראן והודו במבצע מרבד הקסמים ובמבצע עזרא ונחמיה.

27 ביולי 1955 מטוס נוסעים מסוג לוקהיד קונסטליישן של "אל על", שהיה בטיסה אזרחית מלונדון דרך פריז ווינה לנמל התעופה לוד, סטה ממסלולו לתוך שטח בולגריה והופל על ידי מטוסי קרב של חיל האוויר הבולגרי מעל צפונה של העיר פטריץ' בשעות הבוקר. כל 58 נוסעי המטוס (51 נוסעים ושבעה אנשי הצוות) נספו.

בפברואר 1961 ביצעה החברה את טיסת הבכורה של מטוס סילון בבעלותה,[39] וביוני ביצעה החברה את הטיסה הראשונה שלה ללא חניית ביניים מניו יורק לתל אביב במטוס בואינג 707, וקבעה שיא עולמי לאותה תקופה לטיסה המסחרית הרצופה הארוכה ביותר: 9 שעות ו-33 דקות בנתיב שאורכו 5,760 מיל.[40][41] רוב הטיסות לניו יורק התבצעו אז דרך תחנות ביניים באירופה, אולם אל על קיימה טיסות ישירות בין תל אביב לניו יורק שבוצעו במטוסי בואינג 747.

בשנת 1982 נקלעה החברה למשבר כלכלי והיא נכנסה לתהליך של כינוס נכסים במהלכו פוטרו מאות עובדים והופסקו הטיסות במשך 4 חודשים עד ינואר 1983.

ב-4 באוקטובר 1992 התרסק מטוס בואינג 747-258f בתצורת מטען של החברה על שני בנייני מגורים בשכונת ביילמר בדרום-מזרח אמסטרדם שבהולנד. באסון ביילמר נהרגו 43 אנשים, בהם צוות הטיסה, שמנה שלושה אנשי צוות ישראלים ונוסעת ישראלית אחת.

בתחילת יוני 2003 הונפקה החברה לציבור ומניותיה נרשמו למסחר בבורסה לניירות ערך בתל אביב. ביוני 2004, לאחר רכישת מניות החברה ומימוש אופציות בידי הציבור, ירדו החזקות המדינה בחברה אל מתחת ל-50% והחברה הפכה מחברה ממשלתית לחברה מעורבת. בעקבות הפרטת החברה ניתן צו, בהתאם לחוק החברות הממשלתיות, הקובע שלמדינה אינטרס חיוני בחברה, ובהתאם לכך היא מחויבת להעסיק עובדים ישראלים במספר המאפשר הפעלתה הסדירה בשעת חירום או צורך ביטחוני,[42] והעברת השליטה בה מצריכה היתר משרי הממשלה.

ארקיע

ערך מורחב – ארקיע
מטוס דקוטה של ארקיע
מטוס דאש 7 של ארקיע באילת

ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ היא חברת תעופה ישראלית המפעילה טיסות פנים-ארציות ובינלאומיות. היא חברת התעופה הישראלית עם פעילות הבינלאומית השלישית בגודלה אחרי אל על וישראייר. משרדי החברה שוכנים בבני ברק. החברה בבעלות חברת ג'ורדאש ישראל של האחים נקש (70% מהמניות) ועובדי החברה (30%).

בעקבות כיבוש אום רשרש, שהייתה לאילת, החליט שר התחבורה דוד רמז, בסוף שנת 1949, להקים חברת תעופה פנים ארצית כדי לאפשר קשר אווירי ליישוב המרוחק. החברה הוקמה בשותפות בין אל על[43] וחברת העובדים, אשר הקימה חברת החזקות בשם כנפות לצורך החזקת מניותיה בארקיע.[44] החברה התחילה בטיסות ניסיון בפברואר 1950 וחנכה את קו השירות שלה ב-28 בפברואר 1950 ביום ציון שנה לכיבוש אילת.[45]

כיוון שייעוד החברה היה טיסות לאילת, היא נקראה בתחילה בשם "אילתה".[46] את החברה החדשה ניהל יעקב הוזמן, עד לפטירתו בשנת 1965. במחצית השנייה של 1950 שינתה החברה את שמה ל"ארקיע".[47]

החברה הפעילה טיסות יומיות מנמל התעופה לוד לאילת ובשנת 1951 ביצעה סך הכל 685 טיסות.[48] הטיסות בוצעו באמצעות שני מטוסי C-46 קומנדו בעלי 36 מושבים שהועברו מחיל האוויר. מספר הנוסעים שהטיסה החברה בשנה זו הגיע ל-13,485. בשנת 1953 נכנסו לשירות מטוסים מסוג "de Havilland DH.89 Dragon Rapide" בעלי שישה מושבי נוסעים, מעודפי חיל האוויר. מספר הטיסות גדל לשתי טיסות יומיות במטוסי "Rapide" ושלוש טיסות שבועיות במטוסי "קומנדו". מספר הנוסעים בשנה זו עמד על כ-20,000. בשנת 1955 נמכר מטוס ה"ראפיד" וארקיע רכשה שני מטוסי DC-3 דקוטה בעלי 32 מושבים מעודפי חיל האוויר. לאחר מבצע קדש ב-1956, עם עליית מספר התיירים בעיר, החלה ארקיע למכור חבילות נופש בנוסף לטיסות שקיימה. בשנת 1958 כלל צי המטוסים של החברה ארבעה מטוסי "DC-3" ושני מטוסי "Beechcraft" קטנים בעלי עשרה מושבים. ארקיע העסיקה 53 עובדים, מתוכם 12 אנשי צוות אוויר. בשנת 1959 הועברו הטיסות משדה התעופה לוד לשדה דב בתל אביב, ונפתח קו טיסה נוסף למחניים סמוך לראש פינה.

לאחר מלחמת ששת הימים, ב-1967, החלה ארקיע להפעיל טיסות לשדה התעופה עטרות סמוך לירושלים ונמל התעופה חיפה, וכן אל שדה אופיר הסמוך לשארם א-שייח' שבחצי האי סיני ואל סנטה קתרינה.[49] עם הפעלת שדה הנפט באבו רודס החלה החברה להפעיל טיסות אף ליעד זה. חברת אל על, שהחליפה בינתיים את צי המטוסים שלה למטוסי סילון העבירה את הנתיבים הקצרים לארקיע. ב-1969 רכשה ארקיע שלושה מטוסי "Viscount" (אנ') בעלי 80 מושבים. מאחר שמטוסים אלה לא יכלו לטוס משדה דב, פתחה ארקיע בסיס פעילות נוסף, בנמל תעופה לוד. מספר הנוסעים בשנה זו עמד על כ-280,000 איש ב-6,411 טיסות.

ההפסדים המצטברים הביאו למכירת ארקיע לבעלים פרטיים בפברואר 1980. עד לאותה עת הייתה החברה בבעלות משותפת של חברת העובדים, ממשלת ישראל, וחברת אל על. את עיקר הרכישה ביצעה משפחת בורוביץ' שגם הובילה את הקמת קבוצת כנפיים - אחזקות ארקיע בע"מ בחודש מאי 1980, ואשר החזיקה במניות ארקיע עד 2006.

בשנת 2000 קיבלה החברה שני מטוסי בואינג 757 בעלות של 120 מיליון דולר והחלה להתמקד בשוק הטיסות הבינלאומי. באותה שנה הופסקו הטיסות לירושלים עקב סגירת שדה התעופה בעטרות לאחר פריצת האינתיפאדה השנייה. בשנת 2004 רכשה קבוצת כנפיים (אשר החזיקה ברוב מניות ארקיע) את רוב מניות חברת "אל על" מהמדינה, ובעקבות החלטת הממונה על ההגבלים העסקיים, למניעת שליטת שוק התעופה בידי חברה אחת, מכרה כנפיים בינואר 2006 את החזקותיה בחברת ארקיע לאחים נקש ולעובדי החברה. בשנת 2006 בוטלו טיסות ארקיע למצדה, מצפה רמון, באר שבע וראש פינה.

נכון לשנת 2023, מפעילה החברה 5 מטוסים בבעלותה ועוד שלושה מטוסי איירבוס ובואינג חכורים.

ישראייר

ערך מורחב – ישראייר
איירבוס A320 של ישראייר בנמל התעופה קורפו

ישראייר תעופה ותיירות בע"מ מפעילה טיסות פנים בין נמל התעופה בן-גוריון ונמל התעופה רמון (בעבר גם נמל התעופה אילת, נמל התעופה חיפה ונמל התעופה דב הוז), וטיסות שכר וטיסות סדירות לאירופה, אסיה ואפריקה. החברה היא חברת התעופה השנייה בגודלה בישראל, והיא מעסיקה כ-500 עובדים. רוב יעדיה נמצאים באירופה, לרבות אגן הים התיכון.[50] בסיסה בנמל התעופה בן-גוריון.

ישראייר נוסדה בשנת 1996, על בסיס חברת "כנפי העמק" שפעלה ממנחת מגידו והפעילה קווי תעופה לאילת, ערד וצפון הארץ, באמצעות מטוס יחיד מדגם שורט 360 המסוגל להטיס עד 39 נוסעים. "כנפי העמק" נוסדה בשנת 1989 על ידי משה מנחמי שהחזיק ב-33% ממניותיה.[51] בשנת 1996 מכר את מניותיו לשותפו אלכס אכטמן, שבהמשך מכר את השליטה בחברה לאנשי העסקים זאב הורן ומשה לייבוביץ’, בעלי חברת האוטובוסים הורן את לייבוביץ’, ונותר עם 15% ממניות החברה.

בתחילת דרכה הפעילה החברה טיסות פנים ברחבי ישראל, בעיקר בקו לאילת, והיוותה תחרות לחברת ארקיע. זאת, לאחר שזכתה במכרז להפעלת קווי תעופה סדירים פנים ארציים לאילת, בתחילה מנמל התעופה בן-גוריון ומנמל התעופה דב הוז בתל אביב ובהמשך גם מנמל התעופה חיפה. כמו כן, רכשה מספר מטוסים מסוג ATR-42.

בשנת 1998 החלה להפעיל טיסות שכר ליעדים קרובים באמצעות מטוסי הATR-42 (בעיקר יוון, טורקיה וקפריסין).[52] במהלך שנת 1999 החלה ישראייר לבצע טיסות שכר ליעדים נוספים ברחבי אירופה, וזאת באמצעות שני מטוסי סילון מתוצרת בואינג 737 שחכרה. בינואר 2001 התמנתה ישראייר על ידי שר התחבורה כמוביל נקוב למספר יעדים בעולם ובמהלך השנים מאז קיבלה מינוי כמוביל נקוב לארבעה עשר יעדים.

בשנת 2003 חכרה החברה מטוסי בואינג 767, והחלה להפעיל טיסות סדירות ללטביה ולסלובניה, ומשנת 2004 מפעילה טיסות שכר ליעדים שונים באירופה, באגן הים התיכון, לניו-יורק ולזנזיבר שבמזרח אפריקה. באותה שנה הטיסה החברה יותר מ-580,000 נוסעים, ובשנת 2005 ניצב נתון זה על כ-700,000 איש.[52]

ב-1 במאי 2006 הותר לישראייר לשדרג את קו הטיסה לניו יורק למעמד של קו טיסה סדיר, ובכך הפכה לחברה הישראלית השנייה בעלת מעמד של מוביל נקוב במסלול תל אביב-ניו יורק. עד לכניסתה לשירות זה הייתה אל על החברה הישראלית היחידה שהורשתה להפעיל טיסות סדירות בקו שנחשב לקו התעופה העמוס והרווחי ביותר מנתב"ג.

בדצמבר 2019 השיקה החברה קו תעופה חדש מחיפה ללרנקה, ובכך הפכה לחברה הישראלית היחידה המפעילה טיסות בינלאומיות מנמל התעופה חיפה.[53]

בינואר 2021, איש העסקים רמי לוי הפך לבעל השליטה בחברה לאחר שרכש 76% ממניות החברה תמורת 162 מיליון ש"ח. ב-20 ביוני 2022 ביצעה ישראייר גרופ, חברת האם של ישראייר המחזיקה ב-100% מהמניות שלה, הנפקה בבורסת תל אביב של 10% מהמניות שלה וגייסה 25 מיליון ש"ח לפי שווי של 250 מיליון ש"ח.[54]

אייר חיפה

ערך מורחב – אייר חיפה

אייר חיפה מפעילה טיסות מנמל התעופה חיפה, לאילת, קפריסין ואיי יוון. צי המטוסים של החברה מורכב מדגם ATR 72-600.[55] הטיסה הראשונה המריאה ב-30 בספטמבר 2024.[56][57]

צ'אלנג' איירלינס (ישראל)

ערך מורחב – צ'אלנג' איירלינס (ישראל)

צ'אלנג' איירלינס (ישראל) בע"מ (עד יוני 2022 נקראה ק.א.ל – קווי אוויר למטען[58]) היא חברת תעופה ישראלית לשינוע מטענים. בסיסה של החברה נמצא בנמל התעופה בן-גוריון והיא מהווה את הזרוע הישראלית של חברת Challenge Airlines הבלגית, שבסיסה בנמל התעופה לייז'.

חברת "ק.א.ל – קווי אוויר למטען" נוסדה ביוני 1976 ביוזמתו של מרדכי הוד, במטרה לשבור את המונופול של "אל על" על הטסת תוצרת חקלאית לייצוא מישראל. באוגוסט 1976 החליטה הנהלת אגרקסקו להשתמש בשירותיה של החברה באופן בלעדי. החברה החלה לפעול ב-2 בנובמבר 1976 וכניסתה הביאה לירידה דרסטית במחירי הטסת מטען.

עד שנת 1999 לא היו לחברה מטוסים משלה והיא חכרה מטוס עם צוות ושירותי אחזקה מ"אל על" למשך ששת חודשי החורף בכל שנה, כאשר כמחצית מהתוצרת מוטסת על ידי ק.א.ל. והמחצית השני על ידי אל על. בהמשך חכרה החברה מטוסים גם מחברות אחרות. בשנת 1999 רכשה ק.א.ל. שני מטוסים משלה.

בשנת 2019 הקימה החברה חברת בת בשם ACE Belgium Freighters שבסיסה בלייז' ומבצעת גם טיסות עבור ק.א.ל. החברה משתמשת בזוג מטוסי בואינג 400–747 שעברו אליה מחברת האם שלה. בשנת 2021 בוצע מיתוג מחדש במהלכו חברת ACE שינתה את שמה ל-Challenge Airlines, וחברת ק.א.ל הפכה למעשה לזרוע הישראלית שלה, בשם "צ'אלנג' איירלינס (ישראל)", והיא מרכזת תחתיה את כל טיסות המטען לישראל וממנה.

חקיקה ואסדרה

המשרד הממשלתי הממונה על ניהול ואסדרה של התעופה האזרחית בישראל הוא משרד התחבורה והבטיחות בדרכים.

חקיקה

חוקים אחדים מסדירים את פעילות התעופה האזרחית בישראל:

אמנות בין-לאומיות

ישראל חתומה על שתי אמנות בין-לאומיות שעניינן תעופה אזרחית:

  • אמנת שיקגו (שמה הרשמי: אמנת התעופה האזרחית הבינלאומית): אמנה שהניחה את היסוד לארגון הבינלאומי לתעופה אזרחית, ICAO, שהוא סוכנות מקצועית של ארגון האומות המאוחדות, המנסחת את העקרונות וההיבטים הטכניים של התעופה האזרחית הבינלאומית ומעודדת תכנון ופיתוח של תעבורה אווירית בדרך בטוחה ומסודרת. האמנה מסדירה את חוקי המרחב האווירי, רישום כלי טיס, בטיחות, ומסדירה את זכויות המדינות החתומות על האמנה בהתייחס לתעבורה האווירית. ישראל הצטרפה לאמנה זו ב-24 במאי 1949.
  • אמנת ורשה: מסדירה את האחריות של חברות המוכרות שירותי תעופה בין-לאומיים לנוסעים, מטען וסחורות. ישראל הצטרפה לאמנה זו ב-8 באוקטובר 1949.

רשות התעופה האזרחית

ערך מורחב – רשות התעופה האזרחית

רשות התעופה האזרחית (או רת"א) הוקמה ב-13 במאי 2005 מכוח חוק רשות התעופה האזרחית, תשס"ה-2005, ותפקידה להסדיר ולפתח את נושא התעופה האזרחית בישראל. לרשות מעמד סטטוטורי, והיא החליפה את מינהל התעופה האזרחית שפעל קודם לכן כאגף במשרד התחבורה. מקום מושבה של הרשות הוא באיירפורט סיטי.

סעיף 4 לחוק רשות התעופה האזרחית מגדיר את תפקידיה כדלקמן:

(1) לקבוע ולהבטיח קיומם של סדרי תעופה פנית ארציים ובינלאומיים על פי דיני הטיס;
(2) להעניק רישיונות, היתרים ואישורים בתחום התעופה האזרחית, לפי דיני הטיס, ובכלל זה לאלה:
(א) כלי טיס וציוד תעופתי;
(ב) עובדי טיס, מפעילי כלי טיס ומפעילי צייד תעופתי;
(ג) שדות תעופה, מנחתים, מיתקני בקרה, עזרי ניווט, אמצעי קשר ונתיבי טיסה;
(ד) ייצור כלי טיס וחלקיהם;
(ה) בתי ספר לטיס, מכוני הסמכה ומכוני בדק;
(3) לפקח על תחום התעופה האזרחית, ובכלל זה על שמירת רמה נאותה של בטיחות הטיסה בכלי טיס ישראלים ובכלי טיס המצויים במרחב האווירי של ישראל;
(4) לאסוף ולהפיץ מידע תעופתי בינלאומי ופנים ארצי והוראות בדבר בטיחות, סדירות ויעילות התעבורה האווירית, לפי דיני הטיס;
(5) לפעול ליישומם של אמנות והסכמים בינלאומיים בתחום התעופה האזרחית, שישראל צד להם, וכן ליזום ולקיים קשרים עם גורמים בינלאומיים הפועלים בתחום האמור;
(6) ליזום מחקרים בתחום התעופה האזרחית ולרכז מידע ונתונים בתחום האמור;
(7) לייעץ לשר בכל עניין הנוגע לתפקידי הרשות;
(8) למלא כל תפקיד אחר שהוטל עליה לפי הוראות חוק זה או לפי דיני הטיס.

רשות שדות התעופה

ערך מורחב – רשות שדות התעופה

רשות שדות התעופה בישראל (מכונה גם בראשי תיבות רש"ת) הוקמה בשנת 1977 כתאגיד סטטוטורי מכוח חוק רשות שדות התעופה, התשל"ז-1977, כרשות המופקדת על תפעולם של שדות התעופה האזרחיים העיקריים בישראל. מקום מושבה הוא בנמל התעופה בן-גוריון.

תפקידי הרשות מוגדרים בסעיף 5(א) לחוק רשות שדות התעופה, הקובע כדלקמן:

ואלה תפקידי הרשות:

(1) להחזיק, להפעיל, לפתח ולנהל את שדות התעופה המפורטים בתוספת (להלן – שדות התעופה של הרשות), לבצע בהם פעולות תכנון ובניה ולתת בהם שירותים נלווים לכל הפעולות האלה;
(2) לתכנן ולהקים שדה תעופה שנקבע בתוכנית אב של שדות תעופה שאישר שר התחבורה;
(3) לנקוט אמצעים לביטחונם של שדות התעופה של הרשות, ושל בני האדם, הטובין, כלי הטיס, המבנים, המיתקנים והציוד שבהם, בהתאם להוראות שר התחבורה;
(4) לתת בשדה תעופה צבאי שאינו שדה תעופה של הרשות, שירותים שעליהם יורה שר התחבורה בצו, בהתייעצות עם מועצת הרשות ובאישור שר הביטחון; על מתן השירותים יחולו הוראות חוק זה שיפורטו בצו; צו כאמור יובא לידיעת ועדת הכלכלה של הכנסת.

בנוסף מוענקת לרשות שדות התעופה בסעיף 5(ב) לחוק, רשות לתת שירותים אחרים בשדות התעופה או בקשר אתם. שדות התעופה שבאחריותה של רשות שדות התעופה:

בעקבות הסכמי השלום בין ישראל לשכנותיה נקבע בחוק רשות שדות התעופה כי הרשות תהיה אחראית גם על אחזקתם, פיתוחם וניהולם של מעברי הגבול היבשתיים שהוקמו בעקבות הסכמים אלה.

משרד החוקר הראשי

ערך מורחב – משרד החוקר הראשי

משרד החוקר הראשי במשרד התחבורה והבטיחות בדרכים הוא הגוף הממלכתי הראשי בישראל האחראי לחקירת תאונות אוויריות, אסונות תעופה ותקריות אוויר. פעילותו מעוגנת בחוק הטיס, תשע"א-2011, והוא מופקד על ניהול חקירות בטיחות של תאונות ותקריות אוויריות ומהווה גוף עצמאי, בלתי תלוי ונטול סמכויות ניהוליות, המשמש כסמכות מקצועית מייעצת לנושא בטיחות הטיסה, בכל סוגי התעופה האזרחית בישראל. החוקר הראשי כפוף מינהלית לשר התחבורה ומתואם עם מנכ"ל משרד התחבורה. משרדו שוכן סמוך לטרמינל 1 בנמל התעופה בן-גוריון. עקב היעדר סמכויות ניהוליות הוא סופג ביקורת רבה על תפקודו.[64][65]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ת. לויטה, שדה דב – בסיס של ארקיע, מעריב, 12 במרץ 1959
    שרותי ארקיע לשדה דב בת"א, דבר, 12 באוגוסט 1959
  2. ^ עליה רבה בתנועת ארקיע, דבר, 27 בפברואר 1957
  3. ^ "שדה דב" – הבסיס העיקרי של "ארקיע", למרחב, 26 בינואר 1959
  4. ^ היום פתיחת יריד המזרח, דבר, 26 באפריל 1934
  5. ^ יריד המזרח נפתח, הירדן, 27 באפריל 1934
  6. ^ ארץ־ישראל התחנה היחידה בדרך האויר אנגליה־הודו, הארץ, 27 בינואר 1935
  7. ^ זק רותברט, מה עבר על נמל התעופה שלנו במלחמת העצמאות?, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, 13.07.2022
  8. ^ האתר הרשמי – שנות ה־40
  9. ^ האתר הרשמי – שנות ה־50
  10. ^ שדה התעופה בלוד זקוק להרחבה לקליטת מטוסי סילון, דבר, 11 בספטמבר 1957
  11. ^ הכשרת מסלול חדש למטוסי סילון בלוד, מעריב, 19 במאי 1959
  12. ^ תכנית אב לפיתוח נמל התעופה בלוד, דבר, 18 ביולי 1960
  13. ^ הושלם המסלול למטוסי סילון, דבר, 20 בדצמבר 1960
  14. ^ נפתח האולם החדש בנמל התעופה ב.ג., דבר, 16 באוקטובר 1974
  15. ^ מירב ארלוזורוב, בקרוב יצא מכרז בין-לאומי לתכנון הטרמינל בנתב״ג, חדשות, 24 במאי 1990
  16. ^ פרויקט שדרוג מערך המסלולים בנתב"ג
  17. ^ איתי בלומנטל, נתב"ג מתרחב: נחנכה הזרוע הרביעית, באתר ynet, 15 בפברואר 2018
  18. ^ איתי בלומנטל, הלל פוסק, מורן אזולאי ואטילה שומפלבי, בשל האיום הרקטי: חברות תעופה זרות מבטלות הטיסות לישראל, באתר ynet, 23 ביולי 2014
    אתר למנויים בלבד רינה רוזנברג, הרשימה המלאה // כל חברות התעופה שביטלו את הטיסות לישראל וממנה, באתר TheMarker‏, 23 ביולי 2014
  19. ^ אתר למנויים בלבד אמיר אורן, הרקטה ביהוד שהביאה לאיסור הטיסה: החלטה שגויה של חיל האוויר שלא ליירט, באתר הארץ, 26 ביולי 2014
  20. ^ שדה־התעופה ליד חיפה הועבר לידי היהודים, הבוקר, 20 במאי 1948
  21. ^ נחנך קו אווירי באר שבע לחיפה, הארץ, 8 באוקטובר 1958
  22. ^ דרור מרום, ‏רויאל-ג'ורדניאן תפעיל 2 טיסות שבועיות בקו עמאן-חיפה-עמאן, באתר גלובס, 5 בפברואר 1997
  23. ^ יעקב הכט, חב' מצרית חונכת קו טיסות חיפה-שארם א-שייך, באתר ynet, 5 באוקטובר 2000
  24. ^ נחנך קו אווירי ת"א ראש פינה, שערים, 7 בדצמבר 1953.
  25. ^ דרור מרום, ‏ישראייר זכתה במיכרז מפעיל הטיסות השני לצפון הארץ, באתר גלובס, 31 במרץ 1998.
  26. ^ זוהר בלומנקרנץ, חברת ארקיע תמשיך בטיסות לראש פינה גם לאחר 1 בינואר?, באתר הארץ, 11 בדצמבר 2005.
  27. ^ אתר למנויים בלבד רינה רוזנברג קנדל, טיסה מראש פינה לאילת ב-80 דקות – תמורת 430 שקל, באתר TheMarker‏, 30 בינואר 2016
  28. ^ אריאל רוזנברג, ‏האישור לשדה-התעופה בהרצליה הוארך ל-5 שנים נוספות, באתר גלובס, 15 באוקטובר 2009;
    כתב כלכליסט, שדה התעופה בהרצליה ימשיך ויסומן כ"שדה זמני" בתוכנית המתאר המחוזית, באתר כלכליסט, 15 באוקטובר 2009
  29. ^ צבי לביא, עסקי מטוסים – "שדה הרצליה עמוס יותר מלוד", מעריב, 11 בדצמבר 1970
  30. ^ עע"ם 3882/04 עיריית הרצליה נ' אויה נתיבי אויר, ניתן ב־16 באפריל 2012
  31. ^ ענת שיחור-אהרונסון, אל על חונכת היום את קו הטיסות לאילת, באתר nrg‏, 1 באוגוסט 2010
  32. ^ גולן חזני, אלי רוזנברג קיבל היתר שליטה באל על, באתר כלכליסט, 2 באוקטובר 2020
  33. ^ חברת תעופה ישראלית בהון של מיליון ל"י, המשקיף, 19 בנובמבר 1948
  34. ^ הנשיא ד"ר חיים וייצמן הגיע לישראל, דבר, 1 באוקטובר 1948
    הנשיא בא במטוס של חברת <<אל על>>, הבוקר, 1 באוקטובר 1948
  35. ^ נפתה שירות התעופה האזרחית "אל־על", על המשמר, 3 בנובמבר 1948
  36. ^ הופעל מטוס שני של אל על, הארץ, 20 באוקטובר 1949
  37. ^ ש. גלודשמיט, מטוס "אל-על" הגיע לונדונה, הבוקר, 23 בדצמבר 1949
  38. ^ שלושה קווים חדשים ל,אל על', דבר, 22 באוקטובר 1950
  39. ^ טיסת בכורה של סילון 'אל על', למרחב, 23 בפברואר 1961
  40. ^ היסטוריה, באתר אל על
  41. ^ אורי דן, לא התרגשנו – והמטוס היה נפלא, מעריב, 20 ביוני 1961
  42. ^ צו החברות הממשלתיות (הכרזה על אינטרס חיוני למדינה באל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ), התשס"ה–2004, בספר החוקים הפתוח
  43. ^ מה כבר נעשה באילת, דבר, 15 במאי 1950
  44. ^ ז. און, חברת העובדים ופעולתה, דבר, 6 ביולי 1950
  45. ^ ת. לויטה, הגמל המעופף של הנגב, מעריב, 28 בפברואר 1950
  46. ^ לדרום בטיסה: חברת "אילתה" הופכת ל"ארקיע", באתר ישראל היום
  47. ^ ארקיע, טוס אילתה, דבר, 15 בספטמבר 1950
  48. ^ 685 טיסות בקו לוד–אילת, על המשמר, 14 בפברואר 1952
  49. ^ אודות ארקיע, באתר החברה
  50. ^ Israir Airlines introduces 'Sky-Torah'‎, באתר ynet,‏ 28 בדצמבר 2006
  51. ^ דרור מרום, ‏מנכ"ל כנפי העמק לשעבר, משה מנחמי, תובע מן החברה 373 אלף שקל, באתר גלובס, 22 ביולי 1997
  52. ^ 52.0 52.1 אודות ישראייר תיירות ותעופה, באתר החברה
  53. ^ אחרי סגירת שדה דב: ישראייר תתמקד בחיפאים, באתר ynet, 1 בדצמבר 2019
  54. ^ גולן חזני, הנפקת ישראייר: החברה גייסה 25 מיליון שקל במכרז הציבורי, באתר כלכליסט, 20 ביוני 2022
  55. ^ יותם אביטן, אילו מטוסים תפעיל חברת התעופה החדשה "אייר חיפה"?, באתר חדשות תעופה, ‏26 בספטמבר 2023
  56. ^ סתיו ליבנה, ‏חברת הלואו קוסט החייפאית החדשה תתחיל לפעול בשבוע הבא, ולא מחיפה, באתר גלובס, 25 בספטמבר 2024
  57. ^ ערוץ 7, טיסת הבכורה של אייר חיפה המריאה מנתב"ג, באתר ערוץ 7, 30 בספטמבר 2024
  58. ^ ק.א.ל משנה שמה ל"צ'אלנג' ישראל", באתר Port2Port, ‏12 ביוני 2022
  59. ^ חוק הטיס, תשע"א–2011, בספר החוקים הפתוח
  60. ^ חוק הטיס (בטחון בתעופה האזרחית), תשל"ז–1977, בספר החוקים הפתוח
  61. ^ חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), התשע"ב–2012, בספר החוקים הפתוח
  62. ^ חוק רשות התעופה האזרחית, תשס"ה–2005, בספר החוקים הפתוח
  63. ^ חוק רשות שדות התעופה, התשל"ז–1977, בספר החוקים הפתוח
  64. ^ זוהר בלומנקרנץ, משרד התחבורה מצנזר דו"חות של חוקר התאונות הראשי, באתר הארץ, 11 בספטמבר 2012
  65. ^ אתר למנויים בלבד זוהר בלומנקרנץ, סכסוך חריף בין מנהל רת"א לחוקר תאונות אוויריות ראשי, באתר TheMarker‏, 3 ביולי 2013


נמלי תעופה ומנחתים אזרחיים בישראל
נמלי תעופה בין-לאומיים חיפה • בן-גוריון • רמון
שדות תעופה ראש פינה • הרצליה
מנחתים קריית שמונה • פיק • שמרת • אסיף • מגידו • הבונים • עין שמר • תנובות • ראשון לציון • בר-יהודה • ערד • באר שבע • שדה בוקר • קציעות • מצפה רמון • מישר • ספיר • קדמה
לא פעילים דלתון • ציקלון • עטרות • דימונה • עובדה (צבאי בלבד) • יטבתה
נהרסו או פונו בצת • שדה דב • קרני • קטיף • נווה זוהר • אילת
מנחתים מאולתרים מנחת עמק המצלבה • מנחת גבעת שאול
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

39830149תעופה אזרחית בישראל

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=תעופה_אזרחית_בישראל&oldid=2714099"