הכרה במדינה פלסטינית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
  מדינת פלסטין
  מדינות המכירות במדינת פלסטין
  מדינות שלא מכירות במדינת פלסטין

הכרה דיפלומטית במדינה פלסטינית הייתה מטרתו של הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) מאז הכרזת העצמאות הפלסטינית שייסדה רשמית את המדינה הריבונית דה יורה ב-15 בנובמבר 1988 באלג'יר, אלג'יריה, במושב המועצה הלאומית הפלסטינית. ההכרזה זכתה להכרה מיידית על ידי מגוון מדינות,[1] ועד סוף השנה הוכרה המדינה הפלסטינית על ידי למעלה מ-78 מדינות.[2] נכון ל-21 ביוני 2024, 145 מתוך 193 המדינות החברות באומות המאוחדות ושתי מדינות שאינן חברות הכירו בו. פלסטין היא גם מדינה משקיפה-לא חברה בעצרת הכללית של האו"ם מאז קבלת החלטה 67/19 של העצרת הכללית של האו"ם בנובמבר 2012.[3][4]

כחלק מניסיון לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני המתמשך, הסכמי אוסלו שנחתמו בין ישראל לאש"ף בשנים 1993 ו-1995 הקימו את הרשות הפלסטינית כממשל זמני בשליטה עצמית בשטחי A ו-B ביהודה ושומרון ורצועת עזה.[5] לאחר ההתנתקות הישראלית מעזה ב-2005, ערכה הרשות הפלסטינית בחירות ב-2006, בהן זכה חמאס ברוב המושבים (74 מתוך 132 מושבים). לאחר השתלטות חמאס על רצועת עזה, השליטה בשטחי הרשות התפצלה כך שחמאס שולט על עזה ופת"ח שמר על השליטה בשטחי A ו-B ביהודה ושומרון. הסכסוך בין פת"ח וחמאס נמשך גם היום, נכון ל-2024.

מבין מדינות ה-G20, עשר מדינות (ארגנטינה, ברזיל, סין, הודו, אינדונזיה, מקסיקו, רוסיה, ערב הסעודית, דרום אפריקה וטורקיה) הכירו בפלסטין כמדינה בעוד שתשע מדינות אחרות (אוסטרליה, קנדה, צרפת, גרמניה, איטליה, יפן, קוריאה הדרומית, הממלכה המאוחדת וארצות הברית) לא. אף על פי שמדינות אלו תומכות בדרך כלל בסוג כלשהו של פתרון שתי מדינות לסכסוך, הן נוקטות בעמדה שהכרתן במדינה פלסטינית מותנית במשא ומתן ישיר בין ישראל לרשות הפלסטינית.

היסטוריה

רקע

ב־29 בדצמבר 1947 אישרה העצרת הכללית של האו"ם את תוכנית החלוקה, שקראה להקמת שתי מדינות בשטחי המנדט הבריטי: מדינה יהודית ומדינה ערבית. במאי 1948 תם המנדט וקמה מדינה יהודית - מדינת ישראל. כוחות ערבים מקומיים וממדינות שכנות פעלו במשותף במטרה להמנוע את הקמתה ולהביא את השטח לשלטון ערבי במהלך מלחמת העצמאות. בספטמבר 1948 הוקמה ברצועת עזה בחסות מצרית ממשלת כל פלסטין שטענה לריבונות על שטחי המנדט, אך לא שלטה בהן. הממשלה הוכרה בידי מצרים, לבנון, סוריה וערב הסעודית.[6]

ב-1 באוקטובר שיגר ראש הממשלה אחמד חילמי לממשלות בריטניה וארצות הברית ולמזכירות האו"ם הודעה על הקמת "ממשלת כל פלסטין" והיותה הנציגות הרשמית של ערביי פלסטין. מאוחר יותר ביקש שנציגות מטעם ממשלתו תשתתף בדיוני העצרת הכללית שאמורה לדון בהצעות המתווך פולקה ברנדוט ליישוב הסכסוך בארץ ישראל. אלא שבשל היעדר תמיכה מספקת מצד מדינות ערב ולנוכח התנגדותן של ממשלות בריטניה וארצות הברית לממשלת עזה, מאמצים אלה נכשלו. משרד החוץ הבריטי אף פנה רשמית לממשלות הערביות בדרישה שלא יכירו בממשלת עזה. אולם ב-12 באוקטובר החליטו ממשלות מצרים ועיראק להכיר בממשלה הפלסטינית. בניסיון לממש את חוקיותה והשפעתה, הנפיקה ממשלת כל-פלסטין דרכונים לפלסטינים תושבי רצועת עזה, שלא היו זכאים לאזרחות מצרית. ממשלת כל-פלסטין ודרכוניה הוכרו ב-6 מדינות הליגה הערבית: מצרים ועיראק (12 באוקטובר), סוריה ולבנון (13 באוקטובר), ערב הסעודית (14 באוקטובר) ותימן (16 באוקטובר).[7]

ממשלת כל פלסטין עזבה את עזה בעקבות המתקפה הישראלית בנגב במבצעי חורב ויואב, והתמקמה בקהיר. הממשלה הפכה לממשלת בובות ללא סמכות, ופורקה ב־1959 בידי גמאל עבד אל נאצר וצורפה לרפובליקה ערבית מאוחדת. מדינות ערב שלא הכירו בישראל הכירו ברובן בריבונות ערבית על שטחה, ללא הכרה בממשלה ספציפית.

ב-22 בנובמבר 1974, החלטה 3236 של העצרת הכללית של האו"ם הכירה בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית, עצמאות לאומית וריבונות בארץ ישראל. היא גם הכירה באש"ף כנציג הלגיטימי הבלעדי של העם הפלסטיני, והעניקה לו מעמד של משקיף באו"ם. בנוסף, ההחלטה קראה להחזיר את הפליטים הפלסטינים לבתיהם ולהחזיר להם את רכושם. הכינוי "פלסטין" לאש"ף אומץ על ידי האומות המאוחדות בשנת 1988 בשל הכרזת העצמאות הפלסטינית, אך למדינה שהוכרזה אין עדיין לא היה מעמד רשמי במערכת.

לאחר הכרזת העצמאות הפלסטינית

זמן קצר לאחר הכרזת 1988, הוכרה מדינת פלסטין על ידי מדינות מתפתחות רבות באפריקה ובאסיה (בעיקר מדינות ערב ומדינות האסלאם), ועל ידי מדינות קומוניסטיות ובלתי-מזדהות.[8][9] עם זאת, באותו זמן, ארצות הברית השתמשה בחוק סיוע החוץ שלה ובאמצעים אחרים כדי להרתיע מדינות אחרות וארגונים בין-לאומיים מלהרחיב את ההכרה.[10] אף על פי שצעדים אלו הצליחו במקרים רבים,[11] הליגה הערבית והארגון לשיתוף פעולה אסלאמי פרסמו מיד הצהרות של הכרה, תמיכה וסולידריות עם פלסטין, שהתקבלה כמדינה חברה בשני הפורומים.[12][13][14]

בפברואר 1989, הכריז נציג אש"ף במועצת הביטחון של האו"ם כי 94 מדינות הכירו במדינה הפלסטינית החדשה.[15][16] לאחר מכן המדינה ניסתה להשיג חברות כמדינה במספר ארגונים וסוכנויות הקשורים לאומות המאוחדות, אך מאמציה סוכלו על ידי איומי ארצות הברית למנוע מימון מכל ארגון שיכניס את פלסטין כמדינה חברה.[17] לדוגמה, באפריל באותה שנה הגיש אש"ף בקשה לחברות כמדינה בארגון הבריאות העולמי, בקשה שלא הניבה תוצאות לאחר שארצות הברית הודיעה לארגון כי היא תבטל את המימון לארגון אם פלסטין תתקבל אליו. במאי, קבוצה של חברי הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי הגישה בקשה לחברות בשם פלסטין באונסק"ו, עם 91 מדינות שהכירו במדינת פלסטין שחתמו על הבקשה.

ביוני 1989 הגיש אש"ף לממשלת שווייץ מכתבי הצטרפות לאמנות ז'נבה, שנחתמה ב-1949. עם זאת, שווייץ קבעה כי מאחר ששאלת המדינה הפלסטינית לא הוסדרה בתוך הקהילה הבין-לאומית, היא אינה מסוגלת לקבוע אם המכתב מהווה כלי הצטרפות תקף.[18]

בשל [חוסר הוודאות] בתוך הקהילה הבינלאומית באשר לקיומה או אי-קיומה של מדינת פלסטין וכל עוד הנושא לא הוסדר במסגרת מתאימה, ממשלת שווייץ, בתפקידה כמופקדת על אמנות ז'נבה והפרוטוקולים הנוספים שלהן, אינה מסוגלת להחליט האם ניתן לראות בהודעה זו כלי הצטרפות במובן של ההוראות הרלוונטיות של האמנות והפרוטוקולים הנוספים שלהן.

כתוצאה מכך, בנובמבר 1989 העלתה הליגה הערבית החלטה בעצרת הכללית להכיר רשמית באש"ף כממשלה של המדינה הפלסטינית העצמאית. עם זאת, הטיוטה נזנחה כאשר ארצות הברית שוב איימה להפסיק את המימון שלה לאומות המאוחדות אם ההצבעה תתקיים. מדינות ערב הסכימו לא ללחוץ על ההחלטה, אך דרשו מארצות הברית להבטיח שלא לאיים שוב על האו"ם בעיצומים כספיים.[19]

רבות מההצהרות המוקדמות על הכרה במדינת פלסטין ניתנו באופן מעורפל יחסית,[20] ומדינות אחרות לא מכירות בפלסטין רשמית אך אין זה אומר שהן לא רואות אותה כמדינה. מצב זה הביא לבלבול בנוגע למספר המדינות שהכירו רשמית במדינה שהוכרזה ב-1988. מספרים שדווחו בעבר סותרים לרוב,[21] כאשר מספרים גבוהים של 130 ומעלה מדווחים לעיתים קרובות.[22] ביולי 2011 בראיון ל"הארץ", טען ריאד מנסור, שגריר פלסטין באו"ם, כי 122 מדינות הרחיבו עד אז את ההכרה הרשמית.[23] בסוף אותו החודש פרסם אש"ף מאמר מדוע על ממשלות העולם להכיר במדינת פלסטין ומונה את 122 המדינות שכבר עשו זאת.[24] עד סוף ספטמבר אותה שנה, טען מנצור שהמספר הגיע ל-139.[25]

ציר הזמן של הפלסטינים באומות המאוחדות

בקשה לחברות באו"ם

אחרי שנתיים של קיפאון במשא ומתן עם ישראל, הרשות הפלסטינית פתחה בקמפיין דיפלומטי להכרה במדינה פלסטינית.[31] המאמצים, שהחלו בסוף 2009, זכו לתשומת לב נרחבת בספטמבר 2011, כאשר הנשיא אבו מאזן הגיש בקשה לאומות המאוחדות לקבל את פלסטין כמדינה חברה.[32]

על מנת שמדינה תקבל חברות בעצרת הכללית, הבקשה חייבת לקבל את תמיכם של שני שלישים מהמדינות החברות עם המלצה מוקדמת לקבלה ממועצת הביטחון.[33] בשל הסיכוי להטלת וטו על החלטה של מועצת הביטחון בידי ארצות הברית, התמקד הקמפיין בקבלת מעמד של "מדינה לא חברה", המצריך רק רוב רגיל בעצרת הכללית.

הקמפיין, שזכה לכינוי "פלסטין 194",[34] נתמך על ידי הליגה הערבית במאי,[35] ואושר רשמית על ידי אש"ף ב-26 ביוני.[36] ההחלטה גונתה על ידי ממשלת ישראל כצעד חד צדדי, בעוד שהממשלה הפלסטינית טענה כי היא חיונית על מנת להתגבר על המבוי הסתום הנוכחי. כמה מדינות - כמו גרמניה וקנדה - גינו אף הן את ההחלטה וקראו לישראל ולרשות הפלסטינית לחזור באופן מיידי למשא ומתן. עם זאת, מדינות רבות אחרות - למשל נורווגיה ורוסיה - גיבו את התוכנית, וכך גם מזכ"ל האומות המאוחדות באן קי-מון, שקבע: "חברי האו"ם זכאים להצביע בעד או נגד ההכרה במדינה הפלסטינית באו"ם".[37]

Photo of Mahmoud Abbas and Brazilian President Lula da Silva in a joint press conference
נשיא ברזיל לואיז אינסיו דה סילבה הכיר רשמית במדינת פלסטין בדצמבר 2010.

המאמצים הדיפלומטיים להשיג תמיכה להצעה צברו תאוצה בעקבות רצף של הכרות ממדינות אמריקה הדרומית בתחילת 2011.[38] משלחות רמות-דרג בראשות יאסר עבד רבו, ריאד אל-מאלכי, סאיב עריקאת, נביל שעת וריאד מנסור ביקרו במדינות רבות. שגרירים פלסטינים, בסיוע אלה של מדינות ערביות אחרות, התחילו בגיוס תמיכת הממשלות אליהן נשלחו.[39] במהלך ההצבעה, רוסיה, סין וספרד הצהירו בפומבי על תמיכתן בהצעה הפלסטינית,[40][41] וכך גם ארגונים בין-ממשלתיים כמו האיחוד האפריקאי,[42] והמדינות הבלתי-מזדהות.[43]

ישראל נקטה צעדים נגד היוזמה,[44] וגרמניה, איטליה, קנדה וארצות הברית הודיעו בפומבי כי יצביעו נגד ההחלטה. דיפלומטים ישראלים ואמריקאים החלו בקמפיין לחץ על מדינות רבות להתנגד או להימנע מההצבעה. עם זאת, בגלל "הרוב האוטומטי" שממנו נהנים הפלסטינים בעצרת הכללית,[45] הצהיר ממשל נתניהו כי הוא אינו מצפה למנוע את קבלת ההחלטה אם תצא לפועל.[46] באוגוסט ציטט "הארץ" את שגריר ישראל באו"ם, רון פרושאור, שקבע שישראל לא תוכל לבלום החלטה בעצרת הכללית עד ספטמבר. "המרב שניתן יהיה להשיג הוא קבוצה של מדינות שיימנעו או שייעדרו מההצבעה", כתב פרושאור. "רק מדינות מעטות יצביעו נגד המהלך הפלסטיני".[47]

במקום זאת, ממשלת ישראל התמקדה בהשגת "רוב מוסרי" של מעצמות דמוקרטיות גדולות, בניסיון להפחית את משקל ההצבעה.[48][49] משקל ניכר ניתן לעמדת האיחוד האירופי,[50] שטרם הוכרזה. הנציגה העליונה של האיחוד לענייני חוץ ומדיניות ביטחון, קתרין אשטון, הצהירה כי עמדה זו עשויה להיות תלויה בנוסח ההצעה.[51] בסוף אוגוסט אמר שר הביטחון אהוד ברק כי "חשוב מאוד שכל השחקנים יבואו עם טקסט שידגיש את החזרה המהירה למשא ומתן, ללא מאמץ להציב תנאים מוקדמים לצדדים".[52]

המאמצים של ישראל ושל ארצות הברית התמקדו גם בלחץ על ההנהגה הפלסטינית לנטוש את תוכניותיה ולחזור למשא ומתן. בארצות הברית, הקונגרס העביר הצעת חוק המגנה את היוזמה וקוראת לממשל אובמה להטיל וטו על כל החלטה שתכיר במדינה פלסטינית שהוכרזה מחוץ להסכם שנערך על ידי שני הצדדים. הצעת חוק דומה התקבלה בסנאט, שגם איים בעצירת הסיוע לגדה המערבית.[53] בסוף אוגוסט הוגשה הצעת חוק נוספת של הקונגרס המציעה לחסום את מימון ממשלת ארצות הברית לגופים של האו"ם התומכים בחברות פלסטינית באו"ם.[54] כמה בכירים אמריקאים, כולל שגרירת ארצות הברית באו"ם סוזן רייס והקונסול הכללי בירושלים דניאל רובינשטיין, השמיעו איומים דומים.[55][56] באותו חודש דווח כי משרד האוצר הישראלי מעכב את תשלומיו החודשיים לרשות הפלסטינית.[57] שר החוץ אביגדור ליברמן הזהיר שאם הפלסטינים יפעלו באופן חד צדדי ישראל תראה את הסכמי אוסלו כבטלים וחסרי תוקף, ותנתק את יחסיה עם הרשות הפלסטינית.[58]

Photo of Mahmoud Abbas and Russian President Dmitry Medvedev in a joint press conference
נשיא רוסיה דמיטרי מדבדב אישר מחדש את תמיכתו במדינת פלסטין בינואר 2011.[59]

ב-11 ביולי 2011 נפגש הקוורטט לענייני המזרח התיכון (ארצות הברית, האו"ם, האיחוד האירופי ורוסיה) כדי לדון בחזרה למשא ומתן, אך הפגישה לא הניבה תוצאה.[60] נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס טען כי הוא ישהה את ההצעה ויחזור למשא ומתן אם הישראלים יסכימו לגבולות 1967 ויפסיקו את הרחבת ההתנחלויות בגדה המערבית.

הקמפיין של האש"ף נתמך על ידי תנועות אקטיביסטיות אזרחיות. Avaaz פתחה בעצומה מקוונת הקוראת לכל המדינות החברות באו"ם לאשר את ההצעה לקבל את פלסטין; על פי הדיווחים, היא השיגה 500,000 חתימות אלקטרוניות בארבעת הימים הראשונים שלה.[61] תנועת קול אחד השיקה קמפיין מקומי בשיתוף עם סוכנויות חדשות מקומיות, במטרה להשיג מעורבות ותמיכה של אזרחים פלסטינים.[62] במספר מדינות הושקו קמפיינים שקראו לממשלותיהן להצביע בעד ההחלטה.[63][64] ב-7 בספטמבר ערכה קבוצת פעילים פלסטינים תחת הכותרת "פלסטין: מדינה מס' 194" הפגנה מחוץ למשרד האו"ם ברמאללה.[65] במהלך ההפגנה, הם הגישו למשרד מכתב שהופנה למזכ"ל האו"ם באן קי-מון, וקרא לו "להפעיל את כל המאמצים האפשריים להשגת הדרישות הצודקות של העם הפלסטיני". למחרת, באן אמר לכתבים: "אני תומך במדינה של פלסטינים; מדינה עצמאית וריבונית של פלסטין. זה היה צריך להיעשות מזמן", אך הוא גם קבע כי "הכרה במדינה היא דבר שייקבע על ידי המדינות החברות."[66]

גופים אחרים של האו"ם הביעו בעבר נכונות להכיר במדינה פלסטינית. באפריל 2011, המתאם המיוחד מטעם האומות המאוחדות לתהליך השלום במזרח התיכון פרסם דו"ח על התקדמות בניית המדינה של הרשות הפלסטינית, ובו תיאר את ההיבטים של הממשל שלה כ"מספיקים למדינה עצמאית".[67] דו"ח זה אישר הערכה דומה שפורסמה על ידי קרן המטבע הבין-לאומית.[68] הבנק העולמי פרסם דו"ח בספטמבר 2010 שמצא את הרשות הפלסטינית "בעמדה טובה להקים מדינה" בכל נקודה בעתיד הקרוב. עם זאת, הדו"ח הדגיש שאם לא תעודד צמיחה במגזר הפרטי בכלכלה הפלסטינית, מדינה פלסטינית תישאר תלויה בתרומות ולא תהיה עצמאית לחלוטין מבחינה כלכלית.[69]

משקיפה שאינה חברה

תוצאות ההצבעה במצב משקיף באו"ם:
  בעד
  נגד
  נמנעו
  נעדרו
  לא חברות באו"ם

במהלך ספטמבר 2012, פלסטין החליטה לשדרג את מעמדה מ"ישות משקיפה" ל"מדינה משקיפה שאינה חברה". ב-27 בנובמבר של אותה שנה, הוכרז כי הערעור הוגש באופן רשמי והוא יובא להצבעה בעצרת הכללית ב-29 בנובמבר, שם שדרוג המעמד צפוי להיתמך על ידי רוב המדינות. בנוסף להענקת מעמד "מדינה משקיפה שאינה חברה" לפלסטין, ההצעה "מביעה את התקווה שמועצת הביטחון תדון בחיוב בבקשה שהוגשה ב-23 בספטמבר 2011 על ידי מדינת פלסטין לקבלה לחברות מלאה באו"ם, תומכת בפתרון שתי המדינות המבוסס על גבולות 1967 ומדגישה את הצורך בחידוש מיידי של המשא ומתן בין שני הצדדים".

ב-29 בנובמבר 2012, 65 שנים לאחר ההצבעה באו"ם בה התקבלה 181 ואושרה תוכנית החלוקה, התקבלה החלטה 67/19 של העצרת הכללית של האו"ם בתוצאה של 138–9 (עם 41 נמנעים), ששדרגה את פלסטין למעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה" באו"ם.[70] המעמד החדש השווה את המעמד של פלסטין לזה של הכס ה"קדוש". השינוי במעמד תואר על ידי "האינדפנדנט" כ"הכרה דה פקטו במדינת פלסטין הריבונית".[71] המדינות שהצביעו נגד ההחלטה היו ישראל, קנדה, צ'כיה, איי מרשל, מיקרונזיה, נאורו, פלאו, פנמה וארצות הברית.

ההצבעה הייתה ציון דרך של המדינה הפלסטינית המוכרת-חלקית ואזרחיה, ואילו עבור ישראל וארצות הברית היא היוותה מפלה דיפלומטית של ממש. מעמד של מדינה משקיפה באו"ם מאפשר למדינת פלסטין להצטרף לאמנות ולסוכנויות מיוחדות של האו"ם,[72] אמנת חוק הים ובית הדין הפלילי הבין-לאומי. היא מאפשרת לפלסטין לרדוף אחרי זכויות חוקיות על המים הטריטוריאליים והמרחב האווירי שלה כמדינה ריבונית המוכרת על ידי האו"ם, ומאפשרת לעם הפלסטיני את הזכות לתבוע ריבונות על שטחו בבית הדין הבין-לאומי לצדק בהאג ולטעון טענות של פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה, כולל כיבוש לא חוקי של טריטוריית מדינת פלסטין, נגד ישראל בבית הדין הפלילי הבין-לאומי.[73][74]

האו"ם, לאחר קבלת ההחלטה, התיר לפלסטין לכנות את הנציגות שלה באו"ם כ"משלחת המשקיפה הקבועה של מדינת פלסטין לאומות המאוחדות",[75] שנתפסה בעיני רבים כשיקוף של עמדת האו"ם של הכרה בריבונותה של מדינת פלסטין על פי המשפט הבין-לאומי,[76] ופלסטין החלה לשנות את שמה בהתאם על בולי דואר, מסמכים רשמיים ודרכונים.[77] הרשויות הפלסטיניות גם הנחו את הדיפלומטים שלה לייצג רשמית את "מדינת פלסטין" במקום את "הרשות הפלסטינית". בנוסף, ב-17 בדצמבר 2012 החליט ראש הפרוטוקול של האו"ם כי "הכינוי 'מדינת פלסטין' ישמש את המזכירות בכל המסמכים הרשמיים של האומות המאוחדות, תוך הכרה ב"מדינת פלסטין" בתור השם הרשמי של האומה הפלסטינית.

ב-26 בספטמבר 2013 ניתנה למחמוד עבאס הזכות לשבת על כיסא הבז' של העצרת הכללית של האו"ם, השמור לראשי מדינות הממתינים לעלות על הדוכן ולנאום בעצרת הכללית.[78]

מדינות המכירות במדינת פלסטין

מתוך 193 המדינות החברות באו"ם, 145 (75.1%) הכירו במדינת פלסטין נכון לשנת 2024.[79] הרשימה להלן מבוססת על הרשימה שנשמרה על ידי הארגון לשחרור פלסטין במהלך הקמפיין להכרה של האומות המאוחדות בשנת 2011.[24]

17 מדינות, המסומנות בכוכבית (*) למטה, הכירו במפורש במדינת פלסטין בגבולות הקו הירוק (כלומר הגדה המערבית, רצועת עזה ומזרח ירושלים), שהיו שטח ערבי לפני מלחמת ששת הימים. המדינות המסומנות רקע צהוב אינן מכירות בישראל, וברקע חום הכירו במדינה פלסטינית קודם שהכירו בישראל.

# מדינה תאריך הכרה יחסים דיפלומטיים הערות
1 אלג'יריהאלג'יריה אלג'יריה 15 בנובמבר 1988 כן יחסי אלג'יריה–הרשות הפלסטינית
2 בחרייןבחריין בחריין 15 בנובמבר 1988 כן יחסי בחריין–הרשות הפלסטינית
3 עיראקעיראק עיראק 15 בנובמבר 1988 כן יחסי הרשות הפלסטינית–עיראק
4 כוויתכווית כווית 15 בנובמבר 1988 כן יחסי הרשות הפלסטינית–כווית
5 לובלוב לוב 15 בנובמבר 1988 כן
6 מלזיהמלזיה מלזיה 15 בנובמבר 1988 כן יחסי הרשות הפלסטינית–מלזיה
7 מאוריטניהמאוריטניה מאוריטניה 15 בנובמבר 1988 כן
8 מרוקומרוקו מרוקו 15 בנובמבר 1988 כן
9 סומליהסומליה סומליה 15 בנובמבר 1988 כן
10 תוניסיהתוניסיה תוניסיה 15 בנובמבר 1988 כן
11 טורקיהטורקיה טורקיה 15 בנובמבר 1988 כן יחסי הרשות הפלסטינית–טורקיה
12 תימןתימן תימן 15 בנובמבר 1988 כן ההכרה ניתנה הן על ידי דרום וצפון תימן.
13 אפגניסטןאפגניסטן אפגניסטן 16 בנובמבר 1988 כן
14 בנגלדשבנגלדש בנגלדש 16 בנובמבר 1988 כן
15 קובהקובה קובה 16 בנובמבר 1988 כן
16 אינדונזיהאינדונזיה אינדונזיה 16 בנובמבר 1988 כן
17 ירדןירדן ירדן 16 בנובמבר 1988 כן יחסי הרשות הפלסטינית–ירדן
18 מדגסקרמדגסקר מדגסקר 16 בנובמבר 1988 לא
19 ניקרגואהניקרגואה ניקרגואה 16 בנובמבר 1988 כן
20 פקיסטןפקיסטן פקיסטן 16 בנובמבר 1988 כן יחסי הרשות הפלסטינית–פקיסטן
21 קטר (מדינה)קטר (מדינה) קטר 16 בנובמבר 1988 כן יחסי הרשות הפלסטינית–קטר
22 ערב הסעודיתערב הסעודית ערב הסעודית 16 בנובמבר 1988 כן יחסי הרשות הפלסטינית–ערב הסעודית
23 איחוד האמירויות הערביותאיחוד האמירויות הערביות איחוד האמירויות הערביות 16 בנובמבר 1988 כן יחסי איחוד האמירויות הערביות–הרשות הפלסטינית
24 סרביהסרביה סרביה 16 בנובמבר 1988 כן ההכרה ניתנה על ידי הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה, שהמשיכה לרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה (מאוחר יותר סרביה ומונטנגרו) ולאחר מכן לסרביה.
25 זמביהזמביה זמביה 16 בנובמבר 1988 כן
26 אלבניהאלבניה אלבניה 17 בנובמבר 1988 כן ההכרה ניתנה על ידי הרפובליקה הסוציאליסטית העממית של אלבניה. ראו יחסי אלבניה–הרשות הפלסטינית
27 ברונייברוניי ברוניי 17 בנובמבר 1988 כן
28 ג'יבוטיג'יבוטי ג'יבוטי 17 בנובמבר 1988 כן
29 מאוריציוסמאוריציוס מאוריציוס 17 בנובמבר 1988 כן
30 סודאןסודאן סודאן 17 בנובמבר 1988 כן יחסי הרשות הפלסטינית–סודאן
31 קפריסיןקפריסין קפריסין* 18 בנובמבר 1988 כן יחסי הרשות הפלסטינית–קפריסין
32 סלובקיהסלובקיה סלובקיה 18 בנובמבר 1988 כן ההכרה ניתנה על ידי צ'כוסלובקיה, ולאחר פירוקה ניתנה על ידי סלובקיה בנפרד, בעוד צ'כיה הסתייגה מההכרה.
33 מצריםמצרים מצרים 18 בנובמבר 1988 כן יחסי הרשות הפלסטינית–מצרים
34 גמביהגמביה גמביה 18 בנובמבר 1988 כן
35 הודוהודו הודו 18 בנובמבר 1988 כן יחסי הודו–הרשות הפלסטינית
36 ניגריהניגריה ניגריה 18 בנובמבר 1988 כן
37 סיישלסיישל סיישל 18 בנובמבר 1988 כן
38 סרי לנקהסרי לנקה סרי לנקה 18 בנובמבר 1988 כן
39 בלארוסבלארוס בלארוס 19 בנובמבר 1988 כן ההכרה ניתנה על ידי הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הבלארוסית.
40 גינאהגינאה גינאה 19 בנובמבר 1988 כן
41 נמיביהנמיביה נמיביה 19 בנובמבר 1988 כן
42 רוסיהרוסיה רוסיה 19 בנובמבר 1988 כן ההכרה ניתנה על ידי ברית המועצות ואשרה מחדש על ידי הנשיא דמיטרי מדבדב בינואר 2011. ראו יחסי הרשות הפלסטינית–רוסיה
43 אוקראינהאוקראינה אוקראינה 19 בנובמבר 1988 כן ההכרה ניתנה על ידי הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית.
44 וייטנאםוייטנאם וייטנאם 19 בנובמבר 1988 כן
45 הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סין הרפובליקה העממית של סין 20 בנובמבר 1988 כן יחסי הרשות הפלסטינית–סין
46 בורקינה פאסובורקינה פאסו בורקינה פאסו 21 בנובמבר 1988 כן
47 קומורוקומורו קומורו 21 בנובמבר 1988 כן
48 גינאה ביסאוגינאה ביסאו גינאה ביסאו 21 בנובמבר 1988 כן
49 מאלימאלי מאלי 21 בנובמבר 1988 כן
50 קמבודיהקמבודיה קמבודיה 21 בנובמבר 1988 כן
51 מונגוליהמונגוליה מונגוליה 22 בנובמבר 1988 כן
52 סנגלסנגל סנגל 22 בנובמבר 1988 כן
53 הונגריההונגריה הונגריה 23 בנובמבר 1988 כן ההכרה ניתנה על ידי הרפובליקה העממית ההונגרית.
54 כף ורדהכף ורדה כף ורדה 24 בנובמבר 1988 לא
55 קוריאה הצפוניתקוריאה הצפונית קוריאה הצפונית 24 בנובמבר 1988 כן
56 ניז'רניז'ר ניז'ר 24 בנובמבר 1988 כן
57 רומניהרומניה רומניה 24 בנובמבר 1988 כן ההכרה ניתנה על ידי הרפובליקה העממית הרומנית.
58 טנזניהטנזניה טנזניה 24 בנובמבר 1988 כן
59 בולגריהבולגריה בולגריה 25 בנובמבר 1988 כן ההכרה ניתנה על ידי הרפובליקה העממית של בולגריה.
60 המלדיבייםהמלדיביים המלדיביים 28 בנובמבר 1988 כן
61 גאנהגאנה גאנה 29 בנובמבר 1988 כן
62 טוגוטוגו טוגו 29 בנובמבר 1988 לא
63 זימבבואהזימבבואה זימבבואה 29 בנובמבר 1988 כן
64 צ'אדצ'אד צ'אד 1 בדצמבר 1988 כן
65 לאוסלאוס לאוס 2 בדצמבר 1988 כן
66 סיירה לאוןסיירה לאון סיירה לאון 3 בדצמבר 1988 לא
67 אוגנדהאוגנדה אוגנדה 3 בדצמבר 1988 כן
68 הרפובליקה של קונגוהרפובליקה של קונגו הרפובליקה של קונגו 5 בדצמבר 1988 כן ההכרה ניתנה על ידי הרפובליקה העממית של קונגו.
69 מוזמביקמוזמביק מוזמביק 6 בדצמבר 1988 כן ההכרה ניתנה על ידי הרפובליקה העממית של מוזמביק.
70 אנגולהאנגולה אנגולה 8 בדצמבר 1988 כן ההכרה ניתנה על ידי הרפובליקה העממית של אנגולה.
71 סאו טומה ופרינסיפהסאו טומה ופרינסיפה סאו טומה ופרינסיפה 10 בדצמבר 1988 לא
72 הרפובליקה הדמוקרטית של קונגוהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו 10 בדצמבר 1988 לא ההכרה ניתנה על ידי רפובליקת זאיר.
73 גבוןגבון גבון 12 בדצמבר 1988 כן
74 עומאןעומאן עומאן 13 בדצמבר 1988 כן
75 פוליןפולין פולין 14 בדצמבר 1988 כן ההכרה ניתנה על ידי הרפובליקה העממית הפולנית. ראו יחסי הרשות הפלסטינית–פולין
76 בוטסואנהבוטסואנה בוטסואנה 19 בדצמבר 1988 כן
77 נפאלנפאל נפאל 19 בדצמבר 1988 לא
78 בורונדיבורונדי בורונדי 22 בדצמבר 1988 לא
79 הרפובליקה המרכז-אפריקאיתהרפובליקה המרכז-אפריקאית הרפובליקה המרכז-אפריקאית 23 בדצמבר 1988 לא
80 בהוטןבהוטן בהוטן 25 בדצמבר 1988 לא
81 רואנדהרואנדה רואנדה 2 בינואר 1989 לא
82 אתיופיהאתיופיה אתיופיה 4 בפברואר 1989 כן ההכרה ניתנה על ידי הרפובליקה העממית הדמוקרטית של אתיופיה.
83 איראןאיראן איראן 4 בפברואר 1989 כן יחסי איראן–הרשות הפלסטינית
84 בניןבנין בנין מאי 1989 או לפני כן ההכרה ניתנה על ידי הרפובליקה העממית של בנין.
85 גינאה המשווניתגינאה המשוונית גינאה המשוונית מאי 1989 או לפני לא
86 קניהקניה קניה מאי 1989 או לפני כן
87 ונואטוונואטו ונואטו 21 באוגוסט 1989 כן
88 הפיליפיניםהפיליפינים הפיליפינים ספטמבר 1989 כן
89 אסוואטיניאסוואטיני אסוואטיני 1 ביולי 1991 כן
90 קזחסטןקזחסטן קזחסטן 6 באפריל 1992 כן
91 אזרבייג'ןאזרבייג'ן אזרבייג'ן 15 באפריל 1992 כן יחסי אזרבייג'ן–הרשות הפלסטינית
92 טורקמניסטןטורקמניסטן טורקמניסטן 17 באפריל 1992 כן
93 גאורגיהגאורגיה גאורגיה 25 באפריל 1992 כן
94 בוסניה והרצגובינהבוסניה והרצגובינה בוסניה והרצגובינה 27 במאי 1992 כן ההכרה ניתנה על ידי הרפובליקה של בוסניה והרצגובינה.
95 טג'יקיסטןטג'יקיסטן טג'יקיסטן 6 בספטמבר 1992 כן
96 אוזבקיסטןאוזבקיסטן אוזבקיסטן 25 בספטמבר 1994 כן
97 פפואה גינאה החדשהפפואה גינאה החדשה פפואה גינאה החדשה 4 באוקטובר 1994 כן
98 דרום אפריקהדרום אפריקה דרום אפריקה 15 בפברואר 1995 כן
99 קירגיזסטןקירגיזסטן קירגיזסטן 12 בספטמבר 1995 כן
100 מלאווימלאווי מלאווי* 23 באוקטובר 1998 כן
101 מזרח טימורמזרח טימור מזרח טימור 1 במרץ 2004 כן
102 פרגוואיפרגוואי פרגוואי* 25 במרץ 2005 כן
103 מונטנגרומונטנגרו מונטנגרו 24 ביולי 2006 כן
104 קוסטה ריקהקוסטה ריקה קוסטה ריקה 5 בפברואר 2008 כן
105 לבנוןלבנון לבנון 30 בנובמבר 2008 כן יחסי הרשות הפלסטינית–לבנון
106 חוף השנהבחוף השנהב חוף השנהב 1 בדצמבר 2008 כן
107 ונצואלהונצואלה ונצואלה 5 באפריל 2009 כן יחסי הרשות הפלסטינית–ונצואלה
108 הרפובליקה הדומיניקניתהרפובליקה הדומיניקנית הרפובליקה הדומיניקנית 14 ביולי 2009 כן
109 ברזילברזיל ברזיל* 1 בדצמבר 2010 כן
110 ארגנטינהארגנטינה ארגנטינה* 6 בדצמבר 2010 כן
111 בוליביהבוליביה בוליביה* 17 בדצמבר 2010 כן
112 אקוודוראקוודור אקוודור* 24 בדצמבר 2010 כן
113 צ'ילהצ'ילה צ'ילה 7 בינואר 2011 כן יחסי הרשות הפלסטינית–צ'ילה
114 גיאנהגיאנה גיאנה* 13 בינואר 2011 כן
115 פרופרו פרו 24 בינואר 2011 כן יחסי הרשות הפלסטינית–פרו
116 סורינאםסורינאם סורינאם* 1 בפברואר 2011 לא
117 אורוגוואיאורוגוואי אורוגוואי 15 במרץ 2011 כן
118 לסוטולסוטו לסוטו* 6 ביוני 2011 לא
119 דרום סודאןדרום סודאן דרום סודאן 9 ביולי 2011 כן
120 סוריהסוריה סוריה* 18 ביולי 2011 כן יחסי הרשות הפלסטינית–סוריה
121 ליבריהליבריה ליבריה 19 ביולי 2011 לא
122 אל סלוודוראל סלוודור אל סלוודור 25 באוגוסט 2011 כן
123 הונדורסהונדורס הונדורס* 26 באוגוסט 2011 כן
124 סנט וינסנט והגרנדיניםסנט וינסנט והגרנדינים סנט וינסנט והגרנדינים* 29 באוגוסט 2011 כן
125 בליזבליז בליז* 9 בספטמבר 2011 כן
126 דומיניקהדומיניקה דומיניקה 19 בספטמבר 2011 כן
127 אנטיגואה וברבודהאנטיגואה וברבודה אנטיגואה וברבודה* 22 בספטמבר 2011 לא
128 גרנדה (מדינה)גרנדה (מדינה) גרנדה 25 בספטמבר 2011 כן
129 איסלנדאיסלנד איסלנד* 15 בדצמבר 2011 כן
130 תאילנדתאילנד תאילנד* 18 בינואר 2012 כן
131 גואטמלהגואטמלה גואטמלה 9 באפריל 2013 לא
132 האיטיהאיטי האיטי 27 בספטמבר 2013 כן
133 שוודיהשוודיה שוודיה 30 באוקטובר 2014 כן יחסי הרשות הפלסטינית–שוודיה
134 סנט לוסיהסנט לוסיה סנט לוסיה 14 בספטמבר 2015 כן
135 קולומביהקולומביה קולומביה 3 באוגוסט 2018 כן
136 סנט קיטס ונוויססנט קיטס ונוויס סנט קיטס ונוויס 30 ביולי 2019 כן
137 ברבדוסברבדוס ברבדוס 19 באפריל 2024 כן
138 ג'מייקהג'מייקה ג'מייקה 23 באפריל 2024 לא
139 טרינידד וטובגוטרינידד וטובגו טרינידד וטובגו 2 במאי 2024 לא
140 איי בהאמהאיי בהאמה איי בהאמה 7 במאי 2024 לא
141 אירלנדאירלנד אירלנד 28 במאי 2024 לא יחסי אירלנד–הרשות הפלסטינית
142 נורווגיהנורווגיה נורווגיה 28 במאי 2024 כן
143 ספרדספרד ספרד 28 במאי 2024 כן יחסי הרשות הפלסטינית–ספרד
144 סלובניהסלובניה סלובניה 4 ביוני 2024 כן
145 ארמניהארמניה ארמניה 21 ביוני 2024 לא
לא חברות באו"ם
146 סהרה המערביתסהרה המערבית סהרה המערבית 15 בנובמבר 1988[80] לא
147 הוותיקןהוותיקן הוותיקן 1 בפברואר 2015[81] כן[82]

מדינות שאינן מכירות במדינת פלסטין

מדינה יחסים דיפלומטיים הערות
אוסטריהאוסטריה אוסטריה כן יחסי אוסטריה–הרשות הפלסטינית
אוסטרליהאוסטרליה אוסטרליה כן יחסי אוסטרליה–הרשות הפלסטינית
איטליהאיטליה איטליה כן
איי מרשלאיי מרשל איי מרשל לא
איי שלמהאיי שלמה איי שלמה לא
אנדורהאנדורה אנדורה לא
אסטוניהאסטוניה אסטוניה כן
אריתריאהאריתריאה אריתריאה כן
ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית כן יחסי ארצות הברית–הרשות הפלסטינית
בלגיהבלגיה בלגיה כן
גרמניהגרמניה גרמניה כן יחסי גרמניה–הרשות הפלסטינית
דנמרקדנמרק דנמרק כן יחסי דנמרק–הרשות הפלסטינית
הולנדהולנד הולנד כן
הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת כן יחסי הממלכה המאוחדת–הרשות הפלסטינית
טובאלוטובאלו טובאלו לא
טונגהטונגה טונגה לא
יווןיוון יוון כן יחסי הרשות הפלסטינית–יוון
יפןיפן יפן כן יחסי הרשות הפלסטינית–יפן
ישראלישראל ישראל כן יחסי הרשות הפלסטינית–ישראל
לוקסמבורגלוקסמבורג לוקסמבורג כן יחסי הרשות הפלסטינית–לוקסמבורג
לטביהלטביה לטביה כן
ליטאליטא ליטא כן
ליכטנשטייןליכטנשטיין ליכטנשטיין לא
מולדובהמולדובה מולדובה כן
מונקומונקו מונקו לא
מיאנמרמיאנמר מיאנמר לא
מיקרונזיהמיקרונזיה מיקרונזיה לא
מלטהמלטה מלטה כן
מקדוניה הצפוניתמקדוניה הצפונית מקדוניה הצפונית לא
מקסיקומקסיקו מקסיקו כן יחסי הרשות הפלסטינית–מקסיקו
נאורונאורו נאורו לא
ניו זילנדניו זילנד ניו זילנד כן
סינגפורסינגפור סינגפור לא
סמואהסמואה סמואה לא
סן מרינוסן מרינו סן מרינו לא יחסי הרשות הפלסטינית–סן מרינו
פורטוגלפורטוגל פורטוגל כן
פיג'יפיג'י פיג'י לא
פינלנדפינלנד פינלנד כן
פלאופלאו פלאו לא
פנמהפנמה פנמה לא
צ'כיהצ'כיה צ'כיה כן
צרפתצרפת צרפת כן יחסי הרשות הפלסטינית–צרפת
קוריאה הדרומיתקוריאה הדרומית קוריאה הדרומית כן
קיריבטיקיריבטי קיריבטי לא
קמרוןקמרון קמרון כן
קנדהקנדה קנדה כן
קרואטיהקרואטיה קרואטיה כן
שווייץשווייץ שווייץ כן יחסי הרשות הפלסטינית–שווייץ
לא חברות באו"ם
המסדר הריבוני הצבאי של מלטההמסדר הריבוני הצבאי של מלטה המסדר הריבוני הצבאי של מלטה כן
טאיוואןטאיוואן טאיוואן לא
קוסובוקוסובו קוסובו לא

אמנות רב צדדיות

מדינת פלסטין היא צד במספר אמנות, המופקדות אצל חמישה גופים: הממלכה המאוחדת, אונסק"ו, האו"ם, הולנד ושווייץ. האשרור של אמנת אונסק"ו הפך את פלסטין לחברה באונסק"ו ב-2012, בעוד ששאר האמנות אושררו על ידי הפלסטינים ב-2014, לאחר שהמשא ומתן עם ישראל הגיע למבוי סתום.

מדינה/ארגון מופקד משרד מופקד מספר אמנות אמנות תאריך הצטרפות
הולנדהולנד הולנד משרד החוץ 1[83] אמנות האג 2 באפריל 2014
רוסיהרוסיה רוסיה 1[84] האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני 10 בפברואר 2015
שווייץשווייץ שווייץ המועצה הפדרלית 7[85][86] אמנות ז'נבה 2 באפריל 2014
אונסק"ואונסק"ו אונסק"ו מנכ"ל 8[87] אמנה בדבר הגנת המורשת התרבותית והטבעית העולמית 8 בדצמבר 2011
האומות המאוחדותהאומות המאוחדות האומות המאוחדות מזכ"ל יותר מ-50[88] אמנת וינה בדבר יחסים דיפלומטיים 9 באפריל 2014
הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת משרד החוץ וחבר העמים 2[89][90] חוקת אונסק"ו
האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני 		23 בנובמבר 2011

בהתנגדות שהוגשה ב-16 במאי 2014, ישראל הודיעה למזכיר הכללי של האו"ם שהיא לא מחשיבה את 'פלסטין' (המירכה היחיד במקור) כעונה להגדרה של מדינה, ורואה את בקשתה להצטרפות לאמנה נגד עינויים כ"חסרת תוקף משפטי והשפעה על יחס ישראל לאמנה".[91] ארצות הברית וקנדה הגישו התנגדויות דומות.[92][93]

פלסטין השתתפה במשא ומתן על אמנת האו"ם בדבר איסור על נשק גרעיני והצביעה בעד אימוצה ב-7 ביולי 2017.

ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הכרה במדינה פלסטינית בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Tessler, Mark (1994). A History of the Israeli–Palestinian conflict (2nd, illustrated ed.). Indiana University Press. p. 722. ISBN 978-0-253-20873-6. "Within two weeks of the PNC meeting, at least fifty-five nations, including states as diverse as the Soviet Union, China, India, Greece, Yugoslavia, Sri Lanka, Malta, and Zambia, had recognised the Palestinian state."
  2. ^ United Nations Educational, Scientific; Cultural Organization, Executive Board (12 במאי 1989). "Hundred and thirty-first Session: Item 9.4 of the provisional agenda, Request for the Admission of the State of Palestine to UNESCO as a Member State" (PDF). United Nations. pp. 18, Annex II. נבדק ב-15 בנובמבר 2010. {{cite web}}: (עזרה) The list contains 92 entries, including a number of states which no longer exist.
  3. ^ United Nations A/67/L.28 General Assembly (אורכב 01.12.2012 בארכיון Wayback Machine). 26 November 2012.
  4. ^ "Palestinians win implicit U.N. recognition of sovereign state". Reuters. 29 בנובמבר 2012. נבדק ב-29 בנובמבר 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  5. ^ "Declaration of Principles on Interim Self-Government Arrangements (Oslo Accords) | UN Peacemaker". peacemaker.un.org. נבדק ב-2021-01-21.
  6. ^ Pattison, W. Keith (1983). "The Delayed British Recognition of Israel". Middle East Journal. 37 (3): 426. JSTOR 4326611.
  7. ^ אברהם סלע, "הערבים הפלסטינים במלחמת 1948", בתוך: התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה? (עורכים: משה מעוז וב"ז קדר), משרד הביטחון, 1996, עמ' 183–185.
  8. ^ Hillier, Tim (1998). Sourcebook on Public International Law. Routledge. pp. 128, 218. ISBN 978-1-85941-050-9.
  9. ^ "Q&A: Palestinian bid for full membership at the UN". BBC News. 30 בנובמבר 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  10. ^ Sabasteanski, Anna (2005). Patterns of Global Terrorism 1985–2005: U.S. Department of State Reports with Supplementary Documents and Statistics. Vol. 1. Berkshire. p. 47. ISBN 0-9743091-3-3.
  11. ^ Boyle, Francis A. (1 בספטמבר 2009). Palestine, Palestinians and International Law. Clarity Press. p. 19. ISBN 978-0-932863-37-9. {{cite book}}: (עזרה) "As I had predicted to the PLO, the creation of [a] Palestinian State was an instantaneous success. Palestine would eventually achieve de jure diplomatic recognition from about 130 states. The only regional hold-out was Europe and this was because of massive political pressure applied by the United States Government."
  12. ^ Shashaa, Esam. "The state of Palestine". Palestine History. אורכב מ-המקור ב-27 בנובמבר 2010. נבדק ב-28 בדצמבר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ Charter of the League of Arab States (22 March 1945): Annex regarding Palestine; available at University of the Basque Country. Retrieved 21 January 2011. (אורכב 14.03.2012 בארכיון Wayback Machine)
  14. ^ See the following:
  15. ^ United Nations Security Council; United Nations Department of Political and Security Council Affairs (2008). Repertoire of the practice of the Security Council. United Nations Publications. p. 759. ISBN 9789211370300.
  16. ^ Reut Institute (14 באוגוסט 2004). "Act of Recognition of Statehood". Structure of the Political Process. נבדק ב-16 בנובמבר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  17. ^ Quigley, John (1990). Palestine and Israel: A Challenge to Justice. Duke University Press. p. 231.
  18. ^ Quigley, John (2009). "The Palestine Declaration to the International Criminal Court: The Statehood Issue" (PDF). Rutgers Law Record. Newark: Rutgers School of Law. 35. אורכב מ-המקור (PDF) ב-13 ביולי 2011. נבדק ב-21 בנובמבר 2010. {{cite journal}}: (עזרה)
  19. ^ Lewis, Paul (6 בדצמבר 1989). "Arabs at U.N. Relax Stand on P.L.O." The New York Times. נבדק ב-21 בנובמבר 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  20. ^ Crawford, James (1999), "Israel (1948–1949) and Palestine (1998–1999): Two Studies in the Creation of States", in Goodwin-Gil, G.S.; Talmon, S. (eds.), The Reality of International Law: Essays in Honour of Ian Brownlie, New York: Fitzroy Dearborn, Oxford University Press, pp. 95–100, 110–115 "...Declaration was quite widely recognized by states, although often in equivocal terms."
  21. ^ Boyle, Francis A. (1990). "Creation of the State of Palestine". European Journal of International Law. 1 (301): 301–306. doi:10.1093/oxfordjournals.ejil.a035773. אורכב מ-המקור ב-9 בדצמבר 2014. {{cite journal}}: (עזרה) "Over 114 states have already recognized the newly proclaimed state of Palestine".
  22. ^ Boyle, Francis A. (30 בספטמבר 2010). "The Impending Collapse of Israel in Palestine". MWC News. אורכב מ-המקור ב-5 ביולי 2011. נבדק ב-18 בנובמבר 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  23. ^ ברק רביד, "ריאד מנסור, האו"ם יקים לפלסטינים מדינה?", באתר הארץ, 13 ביולי 2011
  24. ^ 24.0 24.1 Negotiations Affairs Department (ביולי 2011). "Recognizing the Palestinian State on the 1967 border & Admission of Palestine as a Full Member of the United Nations" (PDF). Palestinian National Authority. p. 4. אורכב מ-המקור (PDF) ב-17 בינואר 2012. נבדק ב-31 בדצמבר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  25. ^ Flower, K; Roth, R; Vaccarello, J; Sweeney, F (26 בספטמבר 2011). "U.N. Security Council to send Palestinian state bid to admissions committee". CNN. נבדק ב-10 באוקטובר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  26. ^ UNGA, 14 October 1974; Resolution 3210 (XXIX). Invitation to the Palestine Liberation Organization (doc.nr.A/RES/3210 (XXIX)) (אורכב 03.01.2011 בארכיון Wayback Machine)
  27. ^ United Nations General Assembly Resolution 3236
  28. ^ UNGA, 22 November 1974; Resolution 3237 (XXIX). Observer status for the Palestine Liberation Organization (doc.nr. A/RES/3237 (XXIX)) (אורכב 27.12.2012 בארכיון Wayback Machine)
  29. ^ UNGA, 15 December 1988; Resolution 43/177. Question of Palestine (doc.nr. A/RES/43/177) (אורכב 01.11.2011 בארכיון Wayback Machine)
  30. ^ Gharib, Ali (20 בדצמבר 2012). "U.N. Adds New Name: "State of Palestine"". The Daily Beast. אורכב מ-המקור ב-1 בינואר 2013. נבדק ב-10 בינואר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  31. ^ Phillips, Leigh (17 בנובמבר 2009). "EU rejects request to recognise independent Palestine". EU Observer. נבדק ב-30 באוגוסט 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  32. ^ Vick, Karl (1 בספטמבר 2011). "The Palestinians' Statehood Dilemma: Full U.N. Membership or Observer Status?". Time. אורכב מ-המקור ב-2 בספטמבר 2011. נבדק ב-1 בספטמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  33. ^ Erekat, Saeb. The Eminence of September. Group 194.
  34. ^ Schell, Bernhard (31 ביולי 2011). "UN will count 194 members if Palestine gets in". InDepthNews. נבדק ב-1 באוגוסט 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  35. ^ Sawafta, A. (14 ביולי 2011). "Arabs to seek full Palestinian upgrade at UN". Reuters. נבדק ב-19 ביולי 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  36. ^ Staff writers (6 ביולי 2011). "Arab League Requests Palestinian Statehood from U.N." Palestine News Network. נבדק ב-19 ביולי 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  37. ^ Ashkar, Alaa; Bannoura, Saed (9 בספטמבר 2011). "UN Secretary-General Supports Full Palestinian Membership". International Middle East Media Center. נבדק ב-9 בספטמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  38. ^ עלי ואקד ורונן מדזיני, בישראל מודאגים: גם ארגנטינה מכירה בפלסטין, באתר ynet, 6 בדצמבר 2010
  39. ^ Ravid, Barak (4 ביולי 2011). "Palestinians set up diplomatic 'war room' ahead of September vote on statehood". Haaretz. נבדק ב-1 בספטמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  40. ^ Sherwood, Harriet (18 בינואר 2011). "Dmitry Medvedev restates Russian support for Palestinian state". The Guardian. נבדק ב-1 בספטמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  41. ^ Media agencies (26 באוגוסט 2011). "China announces support for Palestinian UN statehood bid". Haaretz. נבדק ב-31 באוגוסט 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  42. ^ Staff writers (31 בינואר 2011). "African Union declares support for Palestine". Ma'an News Agency. אורכב מ-המקור ב-27 באוקטובר 2011. נבדק ב-9 בספטמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  43. ^ "Non-Aligned movement confirms support for Palestinian statehood bid". Al Arabiya. Agence France-Presse. 6 בספטמבר 2011. אורכב מ-המקור ב-1 באוגוסט 2017. נבדק ב-9 בספטמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  44. ^ Staff writers (18 ביולי 2011). "Israeli minister says Palestinians losing UN bid". Almasry Alyoum. אורכב מ-המקור ב-10 בדצמבר 2012. נבדק ב-1 בספטמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  45. ^ Gruen, G.E. (1982). The Palestinians in perspective: implications for Mideast peace and U.S. policy. Institute of Human Relations Press, American Jewish Committee. p. 16. ISBN 978-0-87495-042-7.
  46. ^ Medzini, Ronen (26 במאי 2011). "Palestinian UN bid: Israel's battle for Europe". Ynetnews. Yedioth Internet. נבדק ב-4 בספטמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  47. ^ ברק רביד, שגריר ישראל באו"ם: אין סיכוי לגבש התנגדות להכרה במדינה פלסטינית, באתר הארץ, 28 באוגוסט 2011
  48. ^ Somfalvi, Attila (17 באוגוסט 2011). "PA to soften UN statehood bid?". Ynetnews. Yedioth Internet. נבדק ב-1 בספטמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  49. ^ Keinon, Herb (24 באפריל 2011). "EU split over UN recognition of Palestinian state". The Jerusalem Post. נבדק ב-1 בספטמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  50. ^ Susser, Leslie (21 ביוני 2011). "Pressure mounts on Palestinians to abandon U.N. statehood gambit". Jewish Telegraph Agency. אורכב מ-המקור ב-6 באוגוסט 2011. נבדק ב-1 בספטמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  51. ^ "Palestinians see progress in EU stance on UN bid". France 24. Agence France-Presse. 28 באוגוסט 2011. אורכב מ-המקור ב-29 באוגוסט 2011. נבדק ב-1 באוגוסט 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  52. ^ Keinon, Herb (28 באוגוסט 2011). "Israel looks to influence text of PA statehood resolution". The Jerusalem Post. אורכב מ-המקור ב-31 באוגוסט 2011. נבדק ב-1 בספטמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  53. ^ Mozgovaya, N. (29 ביוני 2011). "U.S. Senate passes resolution threatening to suspend aid to Palestinians". Haaretz. נבדק ב-5 ביולי 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  54. ^ Mozgovaya, Natasha (31 באוגוסט 2011). "U.S. bill aims to cut funds to pro-Palestinian UN groups". Haaretz. Associated Press. נבדק ב-1 בספטמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  55. ^ אתר למנויים בלבד Jon Swaine,Adrian Blomfield, ‏US 'could withdraw funding from UN if Palestine state is recognised', The Telegraph, 24 June 2011
  56. ^ "U.S.: We will stop aid to Palestinians if UN bid proceeds". Haaretz. 26 באוגוסט 2011. נבדק ב-1 בספטמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  57. ^ Lapide, Joshua (31 באוגוסט 2011). "Israel's increasingly bitter war against Palestinian seat in UN". AsiaNews. נבדק ב-1 בספטמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  58. ^ רונן מדזיני, ליברמן: הכרזה בספטמבר - סוף להסכמי אוסלו, באתר ynet, 17 ביוני 2011
  59. ^ Staff writers (19 בינואר 2011). "Russia recognizes Palestine". United Press International. נבדק ב-3 בספטמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  60. ^ Ravid, Barak (12 ביולי 2011). "Officials: Mideast Quartet talks failed due to disagreement over Israel as Jewish state". Haaretz. נבדק ב-1 בספטמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  61. ^ "Palestine: the world's next nation". Avaaz.org.
  62. ^ OneVoice Movement (8 בספטמבר 2011). "OneVoice youth activists unveil campaign backing Palestinian UN bid". אורכב מ-המקור ב-26 באוקטובר 2011. נבדק ב-9 בספטמבר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  63. ^ Concerned Citizens. "UNRECOGNISED". אורכב מ-המקור ב-2 באפריל 2012. נבדק ב-9 בספטמבר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  64. ^ Sadaka. "Join Ireland's call to support UN membership for Palestine!". אורכב מ-המקור ב-2 באפריל 2012. נבדק ב-9 בספטמבר 2011. {{cite web}}: (עזרה): "...to be printed in the Irish Times on 17th September 2011".
  65. ^ "The National Campaign". Palestine: State No. 194. אורכב מ-המקור ב-23 בספטמבר 2011. נבדק ב-9 בספטמבר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  66. ^ Staff writers (9 בספטמבר 2011). "UN Secretary General: Palestinian statehood is 'long overdue'". Haaretz. נבדק ב-9 בספטמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  67. ^ Office of the United Nations Special Co-ordinator for the Middle East Peace Process (13 באפריל 2011). "Palestinian State-Building: A Decisive Period" (PDF). United Nations. נבדק ב-25 במאי 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  68. ^ Kershner, Isabel (12 באפריל 2011). "U.N. Praises Palestinians' Progress Toward a State". New York Times. נבדק ב-2 ביולי 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  69. ^ "Palestinians able to establish a state". Alertnet.org. Reuters. 17 בספטמבר 2010. נבדק ב-5 בדצמבר 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  70. ^ "Palestine: What is in a name (change)?". Al Jazeera. 8 בינואר 2013. נבדק ב-10 בפברואר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  71. ^ "Israel defies UN after vote on Palestine with plans for 3,000 new homes in the West Bank". The Independent. 1 בדצמבר 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  72. ^ Laub, Karin; Daraghmeh, Mohammed (7 בינואר 2013). "State Of Palestine: Palestinians Change Name, Won't Rush To Issue New Passports". The Huffington Post. אורכב מ-המקור ב-11 באוקטובר 2014. נבדק ב-10 בפברואר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  73. ^ "Palestine threatens to sue Israel at ICC". 30 בינואר 2013. אורכב מ-המקור ב-18 באפריל 2013. נבדק ב-10 בפברואר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  74. ^ "Palestinians' UN upgrade to nonmember observer state: Struggles ahead over possible powers". Washington Post. 30 בנובמבר 2012. אורכב מ-המקור ב-30 בנובמבר 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  75. ^ "Permanent Observer Mission of the State of Palestine to the United Nations". אורכב מ-המקור ב-31 בינואר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  76. ^ "A/67/L.28 of 26 November 2012 and A/RES/67/19 of 29 November 2012". Unispal.un.org. אורכב מ-המקור ב-10 בדצמבר 2012. נבדק ב-2 בדצמבר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  77. ^ "Palestinian Authority officially changes name to 'State of Palestine'". Haaretz. 5 בינואר 2013. נבדק ב-10 בפברואר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  78. ^ "UN allow Palestine leader Abbas to use heads-of-state chair". The Sydney Morning Herald. 26 בספטמבר 2013. נבדק ב-4 באוקטובר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  79. ^ "Countries That Recognize Palestine 2021". worldpopulationreview.com. נבדק ב-2021-04-23.
  80. ^ Shelley, Toby (1988). "Spotlight on Morocco". West Africa. London: West Africa Publishing Company Ltd (3712–3723: 5–31 December): 2282. "...the SADR was one of the first countries to recognise the state of Palestine ... on November 15."
  81. ^ "Vatican upgrades recognition of 'Palestinian state' in new treaty". i24news. 13 במאי 2015. אורכב מ-המקור ב-1 באוגוסט 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  82. ^ Agencies in Vatican City (13 במאי 2015). "Vatican to sign State of Palestine accord". The Guardian. Vatican City. {{cite news}}: (עזרה)
  83. ^ "Dutch Treaty Database (Verdrgenbank)". United Nations. נבדק ב-17 במאי 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  84. ^ "Treaty on the Non-Proliferation of Nuclear Weapons". UN. נבדק ב-9 במרץ 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  85. ^ "Notification to the Governments of the States parties to the Geneva Conventions of 12 August 1949 for the Protection of War Victims" (PDF). Federal Department of Foreign Affairs of Switzerland. 10 באפריל 2014. אורכב מ-המקור (PDF) ב-25 בספטמבר 2015. נבדק ב-9 בינואר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  86. ^ "Notification to the Governments of the States parties to the Geneva Conventions of 12 August 1949 for the Protection of War Victims" (PDF). Federal Department of Foreign Affairs of Switzerland. 9 בינואר 2015. אורכב מ-המקור (PDF) ב-9 בינואר 2015. נבדק ב-9 בינואר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  87. ^ "Ratified Conventions, Palestine". UNESCO. נבדק ב-17 במאי 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  88. ^ "UN Treaty Database". United Nations. אורכב מ-המקור ב-16 באפריל 2014. נבדק ב-17 במאי 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  89. ^ "Depositary Status List – United Nations Educational, Scientific and Cultural Organization (UNESCO)". Foreign and Commonwealth Office. באפריל 2013. נבדק ב-7 בינואר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  90. ^ "Treaty on the Non-Proliferation of Nuclear Weapons". Foreign and Commonwealth Office. אורכב מ-המקור (PDF) ב-4 בינואר 2013. נבדק ב-23 ביולי 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  91. ^ "Depositary notifications" (PDF). United Nations. נבדק ב-23 במאי 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  92. ^ "Depositary notifications" (PDF). United Nations. נבדק ב-17 במאי 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  93. ^ "Depositary notifications" (PDF). United Nations. נבדק ב-23 במאי 2014. {{cite web}}: (עזרה)
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38894463הכרה במדינה פלסטינית

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הכרה_במדינה_פלסטינית&oldid=2607328"