צ'ילה

צ'ילה
República de Chile

דגל סמל
לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה
מוטו לאומי	בהגיון או בעוצמה (בכח או במוח)
המנון לאומי	השיר הלאומי המנון
ממשל
משטר	רפובליקה דמוקרטית
שפה רשמית	ספרדית
עיר בירה	סנטיאגו דה צ׳ילה 33°26′S 70°40′W (והעיר הגדולה ביותר)
גאוגרפיה
יבשת	דרום אמריקה
שטח יבשתי	756,102 קמ"ר (39 בעולם)
אחוז שטח המים	1.07%
אזור זמן	UTC -4 -3
היסטוריה
הקמה
- עצמאות - תאריך	מספרד 18 בספטמבר 1810
ישות קודמת	הקפיטניה חנרל של צ'ילה
דמוגרפיה
אוכלוסייה (הערכה 1 בנובמבר 2024)	19,796,785 נפש (66 בעולם)
צפיפות	26.18 נפש לקמ"ר (194 בעולם)
אוכלוסייה לפי גילאים 0 10 20 30 40 50 60 70 80 גילאי 0 - 14 16.97% גילאי 15 - 24 12.86% גילאי 25 - 54 44.50% גילאי 55 - 64 11.54% גילאי 65 ומעלה 14.14%
כלכלה
תמ"ג (2023)	335,533 מיליון $ (46 בעולם)
תמ"ג לנפש	16,949$ (78 בעולם)
מדד הפיתוח האנושי (2022)	0.860 (44 בעולם)
מטבע	פסו צ׳יליאני‏ (CLP)
שונות
סיומת אינטרנט	cl
קידומת בין־לאומית	56
(למפת צ'ילה מוגדלת)   סנטיאגו איקיקה טמוקו אנטופגסטה לה סרנה ולפראיסו קונספסיון פוארטו מונט פונטה ארנס ארגנטינה בוליביה פרו האוקיינוס האטלנטי האוקיינוס השקט צ'ילה (למפת צ'ילה רגילה)   סנטיאגו איקיקה טמוקו אנטופגסטה לה סרנה ולפראיסו קונספסיון פוארטו מונט פונטה ארנס ארגנטינה בוליביה פרו האוקיינוס האטלנטי האוקיינוס השקט צ'ילה

הרפובליקה של צ'ילה (בספרדית: República de Chile) או צ'ילה (מקור השם מפרו – "ארץ השלג") היא מדינה בחוף הדרום מערבי של אמריקה הדרומית, בשטח האדמה שבין הרי האנדים והאוקיינוס השקט. אורכה כ-4,300 קילומטר ורוחבה נע בין 170 ל-370 קילומטר. היא גובלת במדינות ארגנטינה במזרח, בוליביה בצפון מזרח ופרו בצפון.

היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של צ׳ילה

חבל הארץ שעליו משתרעת הרפובליקה של צ׳ילה, בקצה הדרום-מערבי של אמריקה הדרומית, תחום בין הרי האנדים במזרח, האוקיינוס השקט במערב ומדבר אטקמה בצפון. הגאוגרפיה של צ׳ילה מיקמה את אוכלוסייתה באזור פורה ועשיר במשאבים, הנמצא בבידוד יחסי משאר חלקי אמריקה הדרומית. בתנאים אלו שגשגו במקום חברות עצמאיות.

החברות ששגשגו באזור נכבשו בידי הספרדים עם התפשטות האימפריה הספרדית באמריקה במאה ה-16, אולם התנגדותם העזה של בני המפוצ׳ה לכיבוש, עימות מתמשך שזכה לכינוי מלחמת האראוקו, החזיקה מעמד עד לסוף המאה ה-19. החברה הקולוניאלית, שהתקיימה בצ׳ילה במשך כ-250 שנה, הייתה ענייה באופן יחסי, ומבודדת, בשל המכשולים הטבעיים שהקיפו את העמק המרכזי של צ׳ילה, אליו הייתה מוגבלת ההתיישבות הספרדית. עם פרוץ משבר המלוכה הספרדית בשנת 1808 עברה צ׳ילה, בדומה לשאר אמריקה הספרדית, לשלטון עצמי ואף הכריזה על עצמאותה. לאחר תקופת כיבוש מחדש על ידי מלכות המשנה של פרו שחרר צבא האנדים את צ׳ילה, ובשנת 1818 הכריז ברנרדו או׳היגינס על עצמאות צ׳ילה.

לאחר מספר שנים של שלטון אוטוריטטיבי של או׳היגינס, סבלה צ׳ילה מחוסר יציבות פוליטי, שהביא בשנת 1830 לעלייתו של שלטון שמרני. במחצית המאה ה-19 התחלף השלטון השמרני בשלטון ליברלי. במהלך השליש האחרון של המאה התפשטה צ׳ילה לצפון - בעקבות מלחמת האוקיינוס השקט ולדרום - בעקבות תהליך הרגעת אראוקניה. מלחמת אזרחים הביאה לעלייתה של שיטה פוליטית שבה נתן הקונגרס את הטון ואשר בה הפכו מכרות המלחת במדבר אטקמה למנוע הכלכלי של המדינה.

תהליכי עיור ותיעוש הכניסו קבוצות נרחבות ועממיות לתהליך הפוליטי ו"הבעיה החברתית" בצ׳ילה הפכה למרכזית. משברים פוליטיים חריפים ששיאם בהפיכה צבאית, הביאו למעבר לשיטה פוליטית של דמוקרטיה נשיאותית בשנת 1925. במחצית הראשונה של המאה ה-20 עברו בצ׳ילה רפורמות רבות בתחומי הכלכלה, הבעלות על הקרקע ויחסי העבודה והמערכת הפוליטית השתכללה עם היווסדן של מפלגות חדשות ואיגודים מקצועיים. בסוף שנות ה-40 התאחדו מפלגות השמאל ומשך כשני עשורים נבחרו נשיאים מהמפלגה הרדיקלית בזה אחר זה וכן חוותה צ׳ילה תקופה של פופוליזם. אכזבה מהפופוליזם והתחזקות המלחמה הקרה הביאו למצב שבו שלושת הגושים העיקריים בפוליטיקה: הימין, השמאל ומפלגת הדמוקרטים הנוצרים זכו כל אחד כבשליש מציבור הבוחרים ופתחו את תקופת "שלושת השלישים" בפוליטיקה הצ׳יליאנית. אחרי למעלה מעשור שבו שלטו הנוצרים הדמוקרטיים עלה בידם של הסוציאליסטים ובני בריתם המאוחדים באיחוד העממי להביא לבחירתו של הנשיא הסוציאליסטי סלבדור איינדה ב-1970.

נשיאותו של איינדה, הנשיא המרקסיסטי הראשון בעולם שנבחר בבחירות דמוקרטיות, הייתה רצופה משברים וקשיים שאותם הערימה האופוזיציה. רפורמות כלכליות והלאמות החלו להתבצע, בעוד שאחרות נבלמו בידי האופוזיציה בקונגרס, שהביאה למצב של חוסר משילות. איינדה פנה, בצורה שאינה מעוגנת בחוקה, לתמיכה עממית בצורה של משאל עם מחד, ולהכללתם של קציני צבא בכירים בשלטון, על מנת למנוע הפיכה צבאית, מאידך. דבקותו של איינדה בהליך הדמוקרטי הביאה לדחייתו את קריאות השמאל להתחמש לקראת המאבק הממשמש ובא, וכאשר התקומם הצבא, בתמיכת הימין ובסיוע ארצות הברית ב-11 בספטמבר 1973, נפלה ממשלתו של איינדה, והוא עצמו נפל חלל לדיקטטורה הצבאית.

בין השנים 1973 ו-1990 שלטה בצ׳ילה חונטה צבאית בהנהגתו של אוגוסטו פינושה. שנות הדיקטטורה התאפיינו בדיכוי ובאלימות פוליטית במסגרתה נחטפו, עונו ונרצחו עשרות אלפי צ׳יליאנים, ומאות אלפים נעצרו. מבחינה כלכלית, אימצה החונטה מודל כלכלי ליברלי שהביא, בשנים הראשונות, לצמיחה מרשימה שזכתה לכינוי הנס של צ׳ילה. לאחר הצלחת השנים הראשונות נקלעה צ׳ילה למספר סכסוכי גבול עם שכנותיה, ההצלחה הכלכלית נעצרה בעקבות שינויים עולמיים, והמשטר עמד תחת התקפות מתמידות על הפרת זכויות האדם מבית ומחוץ. בשנת 1988 נערך משאל עם להארכת שלטונם של פינושה והצבא, אולם מרבית הצ׳יליאנים בחרו בפטריסיו איילווין ובחזרה לדמוקרטיה, ובמרץ 1990 החזיר הצבא את מוסדות השלטון לאזרחים.

הממשלות האזרחיות שלאחר שנות הדיקטטורה נאלצו להתמודד עם מורשתה. פטריסיו איילווין הקים בשנת 1990 את הוועדה הלאומית לאמת ולפיוס לחקר שנות הדיקטטורה. מאסרו של פינושה בלונדון בשנת 1998 עורר מחדש את שאלת האחריות להפרת זכויות האדם. לאחר מאבק משפטי ממושך שבו הוסרה חסינותו של פינושה, שהיה סנאטור לכל ימי חייו, ולאחר שהוכרז בלתי כשיר לעמוד לדין מפאת בריאותו, הוגש בסוף נובמבר 2006 כתב אישום ופינושה הושם במעצר בית. ימים ספורים לאחר מכן לקה בלבו, אושפז ומת.

מבחינה פוליטית, הצליחה קואליציית מפלגות המרכז והשמאל להשאיר בידיה את הנשיאות. את איילווין החליף בשנת 1994 אדוארדו פריי רואיס-טאגלה, דמוקרט נוצרי, שהוחלף בשנת 2000 בידי ריקארדו לאגוס הסוציאליסט. בשנת 2006 נבחרה לנשיאות מיצ׳ל בצ׳לט, סוציאליסטית אף היא. משברים שונים, החל ממתיחות ביחסי החוץ, עבור במחאות סטודנטים ובפרשיות שחיתות, וכלה באסונות טבע פקדו את הממשלים השונים, שיכלו להם. הסכמים כלכליים עם ארצות הברית, מדינות אירופה והמזרח הרחוק סייעו לצמיחה כלכלית ולפיתוח תשתיות, לצד העמקת אי השוויון והתגברות האבטלה בחברה הצ׳יליאנית. בשנת 2019 החל במדינה גל מחאות ענק על רקע כלכלי.

פוליטיקה

החוקה הנוכחית התקבלה ב-1980 בזמן הממשל הצבאי בהנהגת אוגוסטו פינושה. החוקה הגבירה את כוחו של הנשיא ומיסדה את השתתפותם של מפקדי הצבא בשלטון. לאחר תבוסת פינושה במשאל העם של 1988 בוצעו שינויים בחוקה שהקטינו את כוחו של הנשיא ואת ההשפעה של הצבא. דיונים לגבי רפורמות נוספות ממשיכים להיערך, אך נכון ל-2003 הם בעדיפות נמוכה.

הרשות המבצעת – בראשה עומד נשיא הרפובליקה, והוא גם ממנה את השרים. הנשיא נבחר לתקופה של 4 שנים ואינו יכול להיבחר מיד לאחר סיום תקופת כהונה. ב-11 במרץ 2018 נבחר לתפקיד סבסטיאן פיניירה, ממפלגת התחייה הלאומית. הוא החליף בתפקיד את מיצ'ל בצ'לט הסוציאליסטית.

הרשות השופטת – בית המשפט העליון הוא המוסד הראשי. לנושאים הקשורים בחוקה קיים בית דין חוקתי, שלו שמורה הזכות לווטו על חוקים שבית הדין רואה כמנוגדים לחוקה.

הרשות המחוקקת – כוללת שני בתים.

• בסנאט 38 חברים הנבחרים בבחירות כלליות ותשעה הנבחרים על ידי מוסדות שונים כגון מועצת הביטחון הלאומי, המערכת המשפטית, נשיא הרפובליקה והנשיאים לשעבר של הרפובליקה. הסנטורים נבחרים לתקופה של שמונה שנים בשיטה שנותנת העדפה לשתי המפלגות הגדולות.
• בבית הנבחרים משרתים 120 חברים, כולם נבחרים בבחירות כלליות אחת לארבע שנים.

חוקים חדשים חייבים לעבור אישור של שני הבתים של הרשות המחוקקת ולקבל אישור סופי על ידי נשיא הרפובליקה (שלו זכות ווטו מוגבלת). הן הבתים והן הנשיא יכולים להציע חוקים חדשים, אך קיימים נושאים שרק הנשיא יכול להתחיל חקיקה בהם. למרות כמה מקרים ידועים של שחיתות בצ'ילה, פקידי הממשל בדרך כלל אינם עושים שימוש לרעה בסמכויותיהם.

חלוקה מנהלית

עד לשנת 1786 הייתה צ׳ילה מחוז מנהלי אחד במעמד של קפיטניה חנרל במסגרת המנהל הקולוניאלי הספרדי שבאמריקות. במסגרת הרפורמות הבורבוניות, כבשאר האמריקות, חולקה צ׳ילה לשתי אינטנדנסיות (Intendencias): זו של סנטיאגו וזו של קונספסיון. עם התכנסות הקונגרס הלאומי הראשון בשנת 1811 חולקה הפרובינציה הצפונית של סנטיאגו לשתיים: קוקימבו וסנטיאגו. לאחר השגת העצמאות הסופית בשנת 1818 נמשך תהליך חלוקת המדינה לפרובינציות, תהליך שהתגבר עם התקדמות כיבוש הספר דרומה מחד, וכיבוש הטריטוריות הבוליביאניות והפרואניות בצפון מאידך.

בתחילת המאה ה-21 מחולקת צ׳ילה ל-16 מחוזות (Region, רחיון), כשבראשם מושל (intendente). כל מחוז מחולק לפרובינציות כשבראשן מושל הפרובינציה (Gobernador provincial). לבסוף, כל פרובינציה מחולקת לקומונות (Comunas) שבראשן ראש עיר. מושלי המחוזות והפרובינציות ממונים על ידי הנשיא, ראשי עיר נבחרים על ידי הציבור. עד 2018 כל מחוז סומן בספרות רומיות. שהוקצו מצפון לדרום. יוצא דופן הוא המחוז שבו נמצאת סנטיאגו, שקיבל את הכינוי "RM" (קיצור של "Region Metropolitana" - האזור המטרופוליני). שני מחוזות חדשים אריקה ופרינקוטה ולוס ריוס שפוצלו ב-2007 מהמחוזות טרפקה ולוס לאגוס בהתאמה, שיבשו את חלוקת הספרות הרומיות וב-2018 לאחר שפוצל מחוז נוסף (ניובלה מביוביו) השימוש בהם הופסק. המספור (16-1) של המחוזות בטבלה להלן מתחיל מהמחוז אריקה ופרינקוטה הצפוני ועד למחוז מגאיאנס ואנטארקטיקה צ׳ילנה הדרומי.

מס׳	שם
1	מחוז אריקה ופרינקוטה
2	מחוז טרפקה
3	מחוז אנטופגסטה
4	מחוז אטקמה
5	מחוז קוקימבו
6	מחוז ולפראיסו
7	מחוז מטרופולין סנטיאגו
8	מחוז או׳היגינס
9	מחוז מאולה
10	מחוז ניובלה
11	מחוז ביוביו
12	מחוז אראוקניה
13	מחוז לוס ריוס
14	לוס לאגוס
15	מחוז אייסן
16	מחוז מגאיאנס ואנטארקטיקה צ׳ילנה

נוסף על מחוזות אלו צ׳ילה שולטת גם על אי הפסחא והאי סאלס אי גומס (Isla Salas y Gómez) וארכיפלג חואן פרננדס הכולל בתוכו את אי רובינזון קרוזו. צ׳ילה טוענת לריבונות גם על חלק מאנטארקטיקה.

כלכלה

הכלכלה בצ׳ילה מוטת יצוא. מוצר היצוא העיקרי הוא עדיין הנחושת, ואחריו מוצרי חקלאות. עם זאת אלו אינם כה חשובים (40% מסך היצוא), כפי שהיו בחצי השני של המאה ה-20 (70% מסך היצוא). בסוף המאה ה-20 החלה צ׳ילה לייצא יין משובח, דגי סלמון ועץ.

אף שהמדינה אינה מתועשת כמו מדינה מפותחת, היא אחת מהמדינות המתועשות ביותר שבאמריקה הלטינית. רוב התעשייה בחלק הצפוני של צ׳ילה קשורה למכרות. בחלק הדרומי התעשייה קשורה לחקלאות ומוצרי חלב. החלק המרכזי מוקדש לשירותים ותעשייה. הנמל העיקרי של צ׳ילה ולפראיסו (Valparaiso) נמצא בחלק המרכזי. לצ׳ילה יש סקטור ציבורי נרחב ותשתית תקשורת מהמתקדמות בעולם.

תעשיית התיירות היא ענף מתפתח בצ׳ילה. תיירים נמשכים ליופיים הפראי של השטחים המיוערים בדרום, המרחבים הריקים מאדם של מישורי המדבר ולעונת הסקי בין מאי לספטמבר בהרי האנדים.

קצב הגידול הכלכלה בשנות ה-90 של המאה ה-20 הגיע ל-7% עד 12%. לגידול זה אחראים מספר שינויים מהותיים שבוצעו בכלכלת המדינה החל מסוף שנות ה-70. חלק משינויים אלו היו כה משמעותיים עד כי מדינות שונות ברחבי העולם החלו לחקור אותם ואף לנסות לאמץ אותם. מקרה אחד של שינוי כזה בשוק הפנסיוני הצ׳יליאני עורר התעניינות רבה בעולם והוא מכונה המודל הצ׳יליאני. משבר הכלכלה באסיה שהחל ב-1997 האט את קצב הגידול ל-3% בשנה.

לצ׳ילה הסכמי סחר חופשי עם מדינות רבות וגושים כלכליים: מדינות מרכז אמריקה, קנדה, מקסיקו, ארצות הברית, סינגפור והאיחוד האירופי. כמו כן חברה צ׳ילה ברמות שונות בארגונים כלכליים בינלאומיים כגון: APEC, OMC, Mercosur ו-Pacto Andino. מגוון היחסים הזה מונע תלות בשותף עיקרי כלשהו, ומסייע ליציבות כלכלית.

על רקע המצב הכלכלי הקשה בסוף שנת 2019 פרצו מחאות ברחבי המדינה.

גאוגרפיה

מפת צ׳ילה

צ׳ילה שוכנת ברצועה צרה יחסית, לאורך חציו הדרומי של החוף המערבי של דרום אמריקה. היא גובלת במדינות ארגנטינה במזרח, בוליביה בצפון מזרח ופרו בצפון. יחד עם אקוודור היא אחת משתי המדינות היחידות בדרום אמריקה שאינן גובלות בברזיל.

צ׳ילה מתוארת בדרך כלל כמורכבת משלושה אזורים. הראשון שבהם, הידוע כצ׳ילה היבשתית, כולל רצועה צרה וארוכה של קרקע על החוף המערבי של אמריקה הדרומית המשתרעת בין קווי רוחב 17° ו-56° דרום, בין החוף הדרום־מזרחי של האוקיינוס השקט להרי האנדים. אורך הרצועה 4,270 קילומטרים, רוחבה המרבי 445 קילומטר בקו רוחב 52°, במצרי מגלן, ורוחבה המינימלי 90 קילומטר בקו רוחב 31°, בין פונטה אמולנס ופסו דה לה קאסה דה פיאדרה. היא גובלת בפרו בצפון, בבוליביה בצפון-מזרח, ובארגנטינה במזרח, אורך גבולותיה היבשתיים 6,339 קילומטרים. אזור זה הוא חלק מטבעת האש המקיפה את האוקיינוס השקט והמתאפיינת בפעילות של הרי געש ורעידות אדמה.

השני, הנקרא צ׳ילה המבודדת, כולל קבוצה של איים געשיים בדרום האוקיינוס השקט. ארכיפלג "חואן פרננדס", השייך לאמריקה הדרומית, ואי "סאלה אי גומס" ואי הפסחא, השוכנים גאוגרפית בפולינזיה.

השלישי, הנקרא הטריטוריה האנטארקטית הצ׳יליאנית, היא תביעה של צ׳ילה לריבונות על שטח של 1.265 מיליון קילומטרים רבועים של אנטארקטיקה. תביעה זו מושעית לפי תנאי האמנה המכונה הברית האנטארקטית, שצ׳ילה חתומה עליה, אך ללא החתימה המהווה ויתור על התביעה. בגלל נוכחותה באמריקה, אוקיאניה ואנטארקטיקה, צ׳ילה מתארת את עצמה כמדינה תלת-יבשתית.

אורך קו החוף של צ׳ילה 6,435 קילומטרים והיא מחזיקה בזכויות בלעדיות, ובטענות על דרגות שונות וריבונות על המרחב הימי שלה, הנקרא הים הצ׳יליאני . אלו כוללים ארבעה תחומים: הים הטריטוריאלי (120,827 קילומטר רבוע), האזור הרציף (131,669 קילומטר רבוע), האזור הכלכלי הבלעדי (3,681,989 קילומטר רבוע) והמדף היבשתי המקביל (161,338 קילומטר רבוע).

שטחה של צ׳ילה (ללא השטח באנטארקטיקה) הוא 756,950 קילומטר רבוע.

בצפון המדינה שוכן מדבר אטקמה אשר מכיל מאגר מינרלים גדול, בעיקר נחושת וחנקות. מרכזה של צ׳ילה (הכולל את מחוז סנטיאגו דה צ׳ילה) מתאפיין בעמקים פוריים בהם מתגוררת רוב האוכלוסייה, וכן מתקיימת רוב חקלאות המדינה. דרום המדינה מאופיין ביערות רבים, אדמות מרעה, שרשראות הרים, הרי געש ואגמים. החוף הדרומי הוא מבוך של פיורדים, תעלות, איים ואגמים.

האקלים בצ׳ילה מתאפיין במגוון רחב של תנאי מזג האוויר על פני שטח גאוגרפי גדול המשתרע על פני 38 מעלות רוחב. על פי שיטת קפן כוללת צ׳ילה בגבולותיה שבעה סוגי תת אקלים. החל מסובטרופי במדבר אטקמה שבצפון, המדבר הצחיח בעולם, דרך אקלים ים תיכוני במרכזה, בו מתקיימת חקלאות עשירה, ובה מגדלים פירות וירקות ליצוא, וכן כרמים רבים מהם מייצרים סוגים רבים של יינות. בדרומה אקלים מושלג הכולל קרחונים. באי הפסחא שורר אקלים סובטרופי.

דמוגרפיה

רוב האוכלוסייה הם מסטיסים (בני תערובת לבנים אינדיאניים). חלק מהקבוצות האתנית המקוריות מצויות בדרום, באי הפסחא ובהרים שבצפון. קבוצות מיעוטים אתניות אחרות הם כתוצאה מהגירה מאוחרת של אירופאים בעיקר מגרמניה. בצ׳ילה מתגוררים כ-1.2 מיליון זרים. כאשר מחצית מהם, כ-500,000 במספר, הם פלסטינים. מרבית הפלסטינים הגיעו בשלושת העשורים הראשונים של המאה ה-20 מסביבות בית לחם ורובם המוחלט נוצרים.

השפה המדוברת היא ספרדית צ׳יליאנית.

רמת החינוך במדינה גבוהה, והצ׳יליאנים גאים בשני זוכי פרס נובל לספרות: גבריאלה מיסטרל ופבלו נרודה.

דת

סקר לאומי משנת 2018 העלה כי 54% הם נוצרים קתוליים, 15.14% הם פרוטסטנטים, 1.06% נמנים עם עדי ה', 0.13% הם יהודים, 0.92% הם מורמונים, 0.02% הם מוסלמים, 0.06% הם יוונים אורתודוקסים, 4.39% מחזיקים באמונות אחרות ואילו 25% הם אתאיסטים, אגנוסטים או חסרי אמונה.

יהודים

ערך מורחב – יהדות צ'ילה

אנוסים הגיעו לצ׳ילה עם ראשוני הספרדים ב-1535. האינקוויזיציה רדפה את היהודים ובמאה ה-18 כבר לא היו אנוסים בצ׳ילה. במאה ה-20 נתגלו שבטים אינדיאנים הקרואים ישראליטים המקיימים כמה ממנהגי היהדות ולדבריהם קיבלו זאת מהאנוסים.

יהודים הורשו להגר למדינה עם קבלת העצמאות ב-1818 ורובם נטמעו בקרב התושבים המקומיים. הגירה גדולה של יהודים החלה בראשית המאה ה-20 בעיקר ממזרח אירופה וממקדוניה. בשנות ה-30 של המאה ה-20 הגיעו יהודים שברחו מהמשטר הנאצי. פעילות אנטישמית הייתה נפוצה בצ׳ילה החל בשנות ה-30 של המאה ה-20 וגברה בזמן מלחמת העולם השנייה. ב-1940 הקימו יהודי צ׳ילה ארגון למאבק באנטישמיות.

באמצע שנות השבעים נאמד מספר היהודים בצ׳ילה ב-30,000, רובם המכריע בבירה סנטיאגו. עליית איינדה לשלטון הבריחה חלק מהיהודים, אם כי יהודים נטלו גם חלק פעיל בממשלו. בשנת 2012 העלה סקר לאומי כי בצ׳ילה מתגוררים כ-16,300 יהודים.

תרבות

צ׳ילה היא חלק מארגון המדינות האיברו-אמריקניות, בו משתפות מדינות איברו-אמריקאיות פעולה בנושאי חינוך, מדע ותרבות.

חגים

חגים

תאריך	שם בעברית	שם מקומי
1 בינואר	ראש השנה	Año nuevo
מרץ או אפריל	השבוע ה"קדוש" של פסחא	Semana Santa
1 במאי	אחד במאי	Día del Trabajo
21 במאי	יום הצי	Día de las fuezas navales
יוני	חג הלחם והיין ה"קדושים"	Corpus Christi
15 באוגוסט	יום חגיגת "עלייתה לשמים" של מרים, אם אותו האיש	Asuncion de La Virgen
18 בספטמבר	יום העצמאות	Primera Junta Nacional de Gobierno
19 בספטמבר	יום התהילה לצבא	Día de las glorias del ejército
12 באוקטובר	יום קולומבוס	Día de la Raza
8 בדצמבר	העיבור ללא חטא	Día de la Inmaculada Concepción
25 בדצמבר	חג המולד	Navidad

ספרות

הצ׳ילאנים מכנים את ארצם país de poetas - ארץ המשוררים. גבריאלה מיסטרל הייתה הצ׳ילאנית הראשונה שזכתה בפרס נובל לספרות בשנת 1945 "על שירתה הלירית השואבת השראתה מרגשות בעלי עוצמה, שהפכו את שמה לסמל השאיפות האידיאליסטיות בכל רחבי דרום אמריקה". המשורר הידוע ביותר של צ׳ילה, לעומת זאת, נותר פבלו נרודה שאף הוא זכה בפרס ב-1971 וידוע ברחבי העולם בשל יצירתו הרומנטית ועיסוקו בנושאי הטבע והפוליטיקה. שלושת בתיו של נרודה בצ׳ילה הם יעדי תיירות פופולריים. משורר צ׳ילאני נוסף הוא ויקטור חרה שנרצח במהלך ההפיכה הצבאית בצ׳ילה ב-1973. מותו האלים, שעמד בניגוד מוחלט לשיריו המטיפים לשלום ואחווה, הפכו אותו לאחר מותו לאחד מגיבורי המאבק העממי של תנועות השמאל ברחבי אמריקה הלטינית וסמל למאבק לזכויות האדם ולצדק. איזבל איינדה היא הסופרת הצ׳ילאנית הפופולרית ביותר, אשר מכרה יותר מחמישים מיליון ספרים ברחבי העולם. סופר נוסף שזכה להד עולמי הוא רוברטו בולניו שתרגומיו לאנגלית זכו לאהדה רבה בקרב מבקרים וסופרים בארצות הברית ובאירופה.

ספורט

הכדורגל הוא הספורט הפופולרי בצ׳ילה. הנבחרת הלאומית הופיעה שבע פעמים בטורניר גביע העולם בכדורגל כולל אירוח הטורניר בשנת 1962, עת סיימה בו במקום השלישי. הקבוצות הבכירות במדינה הן קולו קולו, אוניברסידד דה צ׳ילה ואוניברסידד קתוליקה מעיר הבירה סנטיאגו. ספורט פופולרי נוסף הוא הטניס, בו מצטיינת צ׳ילה עד מאוד ומחזיקה בשתי זכיות בטורניר גביע העולם בטניס בשנים 2003 ו-2004. מרסלו ריוס היה לראשון באמריקה הלטינית שהגיע למקום הראשון בדירוג הטניסאים. במשחקים האולימפיים זכתה צ׳ילה בשתי מדליות זהב בטניס, בשבע מדליות כסף וארבע מדליות ארד. הספורט הלאומי בצ׳ילה הוא רודיאו, אך הוא מתקיים לרוב באזורים הכפריים. בעונת החורף מכוסים מורדות האנדים בשלג ונפתחים מסלולי סקי רבים.

ב-4 ביולי 2015 זכתה צ׳ילה לראשונה בתולדותיה באליפות דרום אמריקה בכדורגל, הקופה אמריקה, אותה ארחה. שנה לאחר מכן, ב-2016, זכתה צ׳ילה בתואר בפעם השנייה ברציפות.

סמלים לאומיים

קופּיווה

• היונק הלאומי של צ׳ילה הוא אייל אנדים צ׳יליאני.
• הציפור הלאומית של צ׳ילה היא קונדור האנדים.
• הפרח הלאומי של צ׳ילה הוא ה"קופּיווה" (copihue) הגדל ביערות בחלק הדרומי של צ׳ילה.

• 
• 
• 
• 
• 

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של צ'ילה
• צ'ילה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• צ'ילה, תקציר ונתונים סטטיסטיים באתר ספר העובדות על מדינות העולם של ה-CIA (באנגלית)
• מידע פוליטי-חברתי על צ'ילה, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
• עפרה פסדר, השיבה לצ'ילה, באתר "ידיעות אחרונות", 17 בינואר 2019

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33803453צ'ילה