פת"ח

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פַתְ"ח

הכיתוב במרכז הסמל: "פלוגות הסער", בתחתית הסמל: "פתח – תנועת השחרור הלאומי הפלסטיני, מהפכה עד לניצחון"
מדינה הרשות הפלסטיניתהרשות הפלסטינית הרשות הפלסטינית
מנהיגים מחמוד עבאס (אבו מאזן)
תקופת הפעילות 1959 - התנועה
1965 - המפלגה – הווה
אידאולוגיות לאומיות פלסטינית[1][2]
סוציאל-דמוקרטיה[3][4]
הפרדת הדת מהמדינה[5][6]
פתרון שתי המדינות[1][7]
מטה רמאללה, הרשות הפלסטינית
מיקום במפה הפוליטית שמאל[2][8] למרכז-שמאל[9]
ארגונים בינלאומיים האינטרנציונל הסוציאליסטי
נציגויות בפרלמנטים
המועצה המחוקקת הפלסטינית
45 / 132
דגל הפת"ח

תנועת הפַתְ"ח (בערבית: فتح, היפוך של ראשי התיבות حركة تحرير فلسطين "חַרַכַּת תַחריר פלסטין" – התנועה לשחרור פלסטין) היא תנועה ומפלגה לאומית פלסטינית הממלאת תפקיד מרכזי בפוליטיקה הפלסטינית ובסכסוך הישראלי-פלסטיני מאז שנות ה-60 של המאה ה-20. הפת"ח וארגוני הבת שלו הפעילו טרור נגד ישראל. ב-31 באוגוסט 1986 הכריזה עליו מדינת ישראל כארגון טרור. עם זאת, במהלך הסכמי אוסלו הכירה ישראל בארגון הגג אש"ף, המורכב בעיקרו מהפת"ח, כ"נציגו הלגיטימי של העם הפלסטיני".

כיום, תנועת הפת"ח נחשבת למתונה ושמאלנית ביחס לחמאס האסלאמיסטית, והיא תומכת בסוציאל-דמוקרטיה, הפרדת הדת מהמדינה ופתרון שתי המדינות.

השם פת"ח

שמו המלא של הארגון הוא حركة تحرير فلسطين ("חרכּת תחריר פלסטין" – התנועה לשחרור פלסטין). ראשי התיבות של השם הם حتف (חת"פ), אך הם יוצרים מילה בעלת משמעות שלילית בערבית: "חתף" פירושו "מוות מהיר" (ובערבית המודרנית: התקף לב). לפיכך, החליטו מקימי הארגון להפוך את ראשי התיבות, ולקרוא לו בקיצור: "פתח". אחת המשמעויות של המילה "פתח" בערבית היא "ניצחון מפואר". כל אחד מניצחונותיהם של מוחמד ושל הח'ליפים הראשונים במלחמותיהם מכונה בערבית "פתח". כמו כן, מהמט, הסולטאן העות'מאני, כונה "פאתִח" (מבוטא בטורקית פַטִיהְ, משמע "הכובש") לאחר שכבש את קונסטנטינופול. על סמל הארגון מופיעים השם המקוצר והשם המלא, וכן הסיסמה: "מהפכה עד לניצחון".

בהתאם לתפיסה זו, ארבע החטיבות של הארגון שהיו פרוסות בלבנון בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 נקראו על שמות ניצחונות היסטוריים ידועים:

סמל הארגון כולל מפה של ארץ ישראל בגבולות המנדט הבריטי.

היסטוריה

שנות ההקמה

במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20 הייתה הדעה הדומיננטית בעולם הערבי, כולל בקרב הפלסטינים, שהבעיה הפלסטינית היא בעיה כלל ערבית או כלל איסלמית ופתרונה צריך להיעשות על ידי מדינות ערב[10]. אולם בעקבות מלחמת סיני, החלה להתעורר בקרב הפלסטינים אי נחת מהטיפול של מדינות ערב בעניינם והחלה להתגבש הכרה שעל הפלסטינים לדאוג לגורלם בעצמם[11], במקביל התגלתה אי-שביעות רצון מתפקודה של ממשלת כל פלסטין (שאכן פסקה מלתפקד ב-1959).

בשנת 1957, בזמן מגוריהם בכווית, גיבשו יאסר ערפאת, ח'ליל אל־וזיר ומספר חברים אחרים באיגוד הסטודנטים הפלסטינים, שני ניירות עמדה שהתוו את דרך התנועה והמאבק שביקשו להקים. ב־10 באוקטובר 1959 התקיים בכווית המפגש הרשמי הראשון של הפתח. השתתפו בו כ-20 נציגים של קבוצות פעילים מחתרתיות, בהם: יאסר ערפאת, ח'ליל אל־וזיר (אבו ג'יהאד), צלאח ח'לף (אבו איאד) וח'אלד אל־חסן (אבו אל־סעיד), שבהמשך נודעו יחד עם פארוק קדומי (אבו לוטוף), שהצטרף מעט מאוחר יותר, כ"החמישייה" שהובילה את הפתח. הקבוצות שהם ייצגו כללו פחות מ-500 איש. מייסדי הפתח שמו בראש מעייניהם גיוס תמיכה רחבה ועל כן הציגו אידאולוגיה מעורפלת שלא תגרום להתנגדות. עם זאת, קבעו מטרת על שהיא שחרור פלסטין תוך תיקון מה שנראה בעיניהם כעוול היסטורי שנגרם לפלסטינים במלחמת 1948 מצד מדינות ערב כאשר ניהלו את העניינים עבור הפלסטינים (כולל בהסכמי שביתת הנשק). לשם כך הם הרימו שני דגלים מהותיים:

  1. לאומיות פלסטינית ו"עצמאות ההחלטה" של הפלסטינים
  2. מאבק מזוין כאופציה יחידה[12]

הבחירה במאבק מזוין נבעה מהערכתם שזו הדרך היחידה לעורר תשומת לב בינלאומית למאבקם והדרך היחידה לגייס את ההמונים לתמיכה בארגון. בבחירה במאבק מזוין הם הלכו בעקבות המרד באלג'יריה[13].

פעילי הארגון החליטו לפעול במחתרת ולא לפרסם את הארגון, כדי להימנע מעימות עם מדינות ערב. במהלך השנים הראשונות הוציא הפתח מנשרים מחתרתיים שהטיפו לעקרונות של הפתח, מטריפולי בלבנון. הפתח ארגן עשרות קבוצות מחתרתיות של פעילים, בעיקר באוניברסיטאות ובמחנות הפליטים. בנוסף, רעיון המאבק המזוין זכה לפופולריות רחבה בקרב הציבור שלא היה מודע למקורו בפתח. הארגון מומן על ידי עסקיהם של יאסר ערפאת, ח'ליל אל־וזיר ותרומות של פעילים אחרים[12].

בפברואר 1963 החליטו המייסדים על הקמת ועדה מרכזת מצומצמת של הפת"ח, כדי לקשור יחד את התאים הפזורים שעד אז היה ביניהם רק קשר רופף. כמו כן, הוחלט על קיום ועידות כלליות לפרקים, ועל מועצה מהפכנית שתתווך בין הוועידה הכללית והוועדה המרכזת המצומצמת. בפועל, הוועידות התקיימו רק לעיתים רחוקות והמועצה המהפכנית הייתה חסרת שיניים, כך שהעניינים נוהלו כמעט בלעדית על ידי הוועדה המרכזת[14].

בתוך הפת"ח התרוצצו שתי עמדות בשאלה מתי יש לפתוח במאבק המזוין. השקולים טענו שיש לחכות עד שיהיה בידי הארגון לפחות 3,000 לוחמים, נשק בכל מקום ומספיק כסף כדי לממן את הפעילות ודאגה לנפגעים, בעוד הלוחמניים טענו שיש להתחיל מייד במאבק שידליק את עצמו. הם טענו שמרד לאומי שזכה לתמיכה רחבה מעולם לא נכשל[15].

בשנת 1963 הגיע הפת"ח להסדר עם סוריה שפרשה עליו את חסותה והרשתה לכוח הצבאי של הפת"ח, אל-עסיפא, להתאמן בשטחה. הקשר נוצר אף על פי שרוב ההנהגה הסורית התנגדה לפת"ח, הודות לגיבוי שקיבלה מצד מספר אישים מרכזיים בשלטון הסורי, בהם חאפז אל-אסד, אז מפקד חיל האוויר הסורי ואחמד סוודאני מפקד המודיעין[16].

הקמת אש"ף בשנת 1964, וקיום הקונגרס הפלסטיני הראשון, שנערך במלון אינטרקונטיננטל במזרח ירושלים[17], שהפת"ח ראה אותם כניסיון של מדינות ערב להשתלט על המאבק הפלסטיני, הניעו את הפת"ח להתחיל בפעילות, כדי להתמודד מולן על דעת הקהל[18].

בשנת 1964 ניסחה התנועה את "אמנת פת"ח", שמעולם לא תוקנה או בוטלה. סעיף 1 באמנה מציין כי "פלסטין היא חלק מהעולם"; סעיף 4 מציין כי "המאבק הפלסטיני" הוא חלק "מהמאבק החובק עולם נגד ציונות, קולוניאליזם ואימפריאליזם עולמי"; סעיף 6 קובע כי "הבנות, החלטות ומיזמים של האו"ם... החותרים תחת זכות העם הפלסטיני במולדתו בלתי חוקיים ויש לדחותם"; סעיף 7 קובע כי "התנועה הציונית גזענית, קולוניאלית ותוקפנית". בסעיף 9 נאמר: "שחרור פלסטין והגנת אתריה הקדושים הן חובה ערבית, דתית ואנושית". חוקת הפת"ח מגדירה את מטרות התנועה: "שחרורה המלא של פלסטין, וחיסול קיומה הכלכלי, המדיני, הצבאי והתרבותי של הציונות (סעיף 12), ו"הקמת מדינה דמוקרטית ועצמאית בעלת ריבונות מלאה על כל אדמות פלסטין שבירתה ירושלים" (סעיף 13). נקבע כי המאבק המזוין הוא אמצעי ל"שחרור פלסטין", "עקירת קיומה של הציונות" ו"חיסול הכיבוש הציוני" (כלומר, שטחי מדינת ישראל בגבולות שנקבעו ב-1949). סעיף 19 קובע כי מאבק זה "לא ייפסק, אלא אם כן תפורק המדינה הציונית ופלסטין כולה תשוחרר"[19].

תחילת פעילות החבלה

ב־1 בינואר 1965 בוצע ניסיון הפיגוע הראשון של הארגון (במוביל הארצי). במהלך ניסיון זה חדרו שלושה אנשי פת"ח מכיוון ירדן לעבר המוביל הארצי. החוליה הצליחה להניח מטען נפץ, אך הוא לא התפוצץ, והתגלה על ידי סיור של משמר הגבול שעבר באזור. בדרכה חזרה לירדן, נתקלה החוליה בחיילים ירדנים. בחילופי האש עם החיילים הירדנים נהרגו שניים מאנשי פת"ח ואילו אחד הצליח לשוב לירדן. על אף הכישלון, פעולה זו נראתה בעיני ערביי העולם והערבים הפלסטינים בפרט כאירוע מכונן, קרנה של התנועה עלתה ועל כן נקבע תאריך זה כיום הקמת הפת"ח. מספר ימים לאחר מכן פרסם הארגון כרוזים בביירות בהם נטל אחריות על הפעולה ופעילויות נוספות[20].

הארגון ביצע כמה עשרות פעולות בשנה[21] עד מלחמת ששת הימים, שתוצאותיהן היו יחסית מוגבלות[22], אולם הוא נהג לפרסם הודעות רבות על פעילויות שכביכול ביצע[23], תוך ייחוס לעצמו תוצאות של אסונות ותקלות שאירעו בישראל[24]. אנשי הפת"ח גם נהגו להשאיר כרוזים באתרי הפיגוע, בהם הם לקחו אחריות על הפיגוע[25].

בשנת 1965 ביצע הארגון 24 פעולות משטח ירדן, 3 פעולות מלבנון ו-3 פעולות מרצועת עזה. מבצעי הפעולות היו עדיין לא מקצוענים ולכן לא נגרמו מהן נפגעים בנפש[26]. באותה שנה סוריה דאגה שהפעולות לא יצאו משטחה, אלא משטחיהן של מדינות ערב האחרות שהתנגדו לפעילות הפת"ח. בסוף מאי 1965 יצא צה"ל לפעולת עונשין ראשונה נגד הפת"ח בירדן[27] ומאז ביצע עוד פעולות תגמול, ובעקבותיהן פעלו ירדן, לבנון ומצרים למנוע מהפת"ח לפעול משטחיהן.

מינואר 1966 הרשתה סוריה לפת"ח לפעול משטחה. בשנת 1966 בוצעו 23 פעולות משטח סוריה, 15 פעולות מירדן ופעולה אחת מלבנון. בשנת 1966 ניכרה התפתחות באיכות הפעולות והיו 7 הרוגים בפעולות שבאו מסוריה ו-3 הרוגים בפעולות שבאו מירדן. בנובמבר 1966 יצא צה"ל לפעולת סמוע במטרה לפגוע בתשתית הפת"ח, אולם הפגיעה הייתה בעיקר בחיילים ירדניים[26]. בשנת 1966 הצטרפו ארגוני טרור אחרים לפעילות כך שלא כל הפעילויות הנמנות בוצעו על ידי הפת"ח.

בשנת 1967 התגברה עוד יותר פעילות הטרור באיכות ובכמות. עד 10 במאי 1967 בוצעו 31 פעולות מסוריה, 54 מירדן, 9 מלבנון ו-3 מרצועת עזה. בפעולות אלו נהרגו 11 ישראלים[26]. התגברות הטרור הביאה למתיחות רבה בגבול עם סוריה וב-11 במאי הוציאה ישראל "אזהרה אחרונה" לסוריה לפני פעולה רחבה נגד סוריה[28]. בשלב זה התפתח המשבר שלפני מלחמת ששת הימים.

תגובות לפיגועים

מדינות ערב, למעט סוריה, יצאו נגד הפעילות העצמאית של פתח וגינו אותה[29]. עם זאת, הם נזהרו מלשלול את פעילויות החבלה מכל וכל, בגלל הפופולריות שלהן והתרכזו בטענות על בחירת עיתוי מתאים. מדינות ערב גם האיצו את ארגון יחידות צבא השחרור הפלסטיני ומצרים יזמה פעילויות חבלה משלה על מנת להתחרות בפת"ח[30]. גם אחמד שוקיירי גינה את הפעילות העצמאית של הפת"ח ודרש ממנה להצטרף לאש"ף[31].

ממלכת ירדן פעלה נגד פעילי פת"ח, שהיוו לא רק גורם לפעילות תגמול של צה"ל אלא גם איום ישיר נגד השלטון בירדן[32]. סוריה נהגה לגבות את פעילויות הפת"ח ולגנות את ירדן על שהיא פוגעת בהן[33], הגם שבזירה הבינלאומית טענה שהיא אינה אחראית לפעילותם של אנשי הפת"ח ואינה מצליחה למנוע את פעילותם משטחה[34]. ירדן טענה כנגד מדינות ערב האחרות שאם פעילות החבלה של הפת"ח חשובה עליה לצאת מכל מדינות ערב ולא בעיקר משטחה.

לאחר מלחמת ששת הימים

במנשר של פת"ח משנת 1967 נאמר: "לא ההבסה הצבאית [של ישראל] בלבד היא מטרת מלחמת השחרור הפלסטינית, אלא גם מחיקת אופייה הציוני של המולדת הכבושה מבחינה אנושית וחברתית"[19]. לאחר תבוסת מדינות ערב במלחמת ששת הימים (1967) הודיע הפת"ח על כוונתו לפעול מתוך השטחים שנכבשו במלחמה על מנת למנוע מישראל לבצע פעולות תגמול נגד מדינות ערב[35]. הפת"ח ניסה לארגן התקוממות מזוינת בשטחי יהודה ושומרון, אולם כשל. תושבי יהודה ושומרון נמנעו ברובם המוחלט מלסייע לאנשי הפת"ח וחוליות רבות נתפסו על ידי ישראל[36]. בעקבות זאת, שב הפת"ח לפעול מתוך מדינות ערב בחדירות לאזורים בשליטת ישראל[37].

לאחר מלחמת ששת הימים ניסה פת"ח להתבסס בשטחים אולם ישראל הכשילה את הניסיון הזה, והחל מ־1968 הועבר מרכז פעילותו של פת"ח לירדן. מפקדתו נקבעה בכפר כראמה שבבקעת הירדן. באותה שנה, צה"ל ביצע פעולה גדולה נגד המפקדה – פעולת כראמה. הארגון טען שניצח בקרב בעקבות מחיר הדמים הכבד של צה"ל – 27 הרוגים. אך במבחן התוצאה הקרב היה כישלון לארגון, שכן 150 מחבלים נהרגו ועוד מאות נתפסו חיים בידי צה"ל, ועוד מאות ברחו וביניהם יאסר ערפאת.

ניסיונם של ראשי מדינות ערב להגביר את התלות הפלסטינית בהם נכשל בעקבות התבוסה במלחמת ששת הימים. פת"ח הפך לארגון הדומיננטי באש"ף, וראש פת"ח, יאסר ערפאת נבחר ליושב ראש הוועד הפועל של אש"ף ב־3 בפברואר 1969[38], תפקיד שבו החזיק עד למותו ב־2004.

בעקבות אירועי ספטמבר השחור בשנת 1970, עברו אנשי אש"ף ופת"ח בתוכם, ללבנון. מפקדת אש"ף ישבה במערב ביירות, והארגון שלט במידה רבה בדרום המדינה, במה שכונה בישראל "פתחלנד". ב-1970 אמר ערפאת כי מטרת התנועה היא לשחרר את פלסטין "מהים עד לנהר, ומרפיח עד לנקורה"[19]. הגירוש מירדן הביא את פת"ח להקים ארגון־כיסוי בשם ספטמבר השחור שימנע את האשמתו הישירה בביצוע פעולות טרור נגד ישראל. כיסוי זה התפורר במהלך מבצע זעם האל כנגד מבצעי טבח הספורטאים במינכן (1972).

ב-1974 אימץ הפת"ח את תוכנית השלבים של אש"ף. אש"ף בכלל וארגון פת"ח בפרט, ערערו את יציבות לבנון, דבר שהיה בין הגורמים לפרוץ מלחמת האזרחים ב־1975.

בשנת 1980 הקים הארגון באחד האיים בקפריסין בסיס אימונים לפעילות ימית[39].

במהלך מלחמת לבנון הראשונה (1982), היה פת"ח הגורם המרכזי באש"ף ונפגע באופן חמור מגירוש אש"ף ממדינה זו. ב־1983 הכריזו קבוצה של אנשי פתח, בראשות אבו מוסא ובתמיכתה הפעילה של סוריה, על מרד בערפאת. מרד זה אומנם לא הצליח למוטט את שליטתו של ערפאת בפת"ח אולם בשל תמיכת הסורים בו נאלץ פת"ח לסגת מצפון לבנון.

עם פריצת האינתיפאדה הראשונה (1987) נחלש פת"ח בשטחים כתוצאה מייסוד הארגון חמאס ומייסוד גופים פוליטיים פלסטיניים חדשים אחרים. הארגון הצבאי העיקרי של פת"ח בשטחים במהלך האינתיפאדה הראשונה נקרא ניצי הפת"ח. ארגון זה ביצע פעולות נגד חיילי צה"ל בשטחים כמו גם פעולות טרור נגד אזרחים ישראלים בשטחים ובישראל גופא.

מאמצע שנות השמונים החלו ראשי פת"ח למתן בהדרגה את דרישותיהם, עד שבמכתב לראש ממשלת ישראל בספטמבר 1993, הודיע ראש הארגון דאז יאסר ערפאת על הכרה במדינת ישראל. כיום דרישתו העיקרית של פתח היא הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה (אזור יהודה, שומרון וחבל עזה).

עם הקמת הרשות הפלסטינית הפך פת"ח למפלגת השלטון ורבים מאנשיו מצאו עבודה במנגנוני הרשות (הביטחוניים והאזרחיים). במהלך השנים שבין הקמת הרשות לבין תחילת האינתיפאדה השנייה התחזק מעמדו של פת"ח והוא היה למפלגה הדומיננטית בשטחים. במקביל החל הארגון להתפלג לקבוצות לחץ שונות, הן בחלוקה בין ותיקי אש"ף (שהגיעו מתוניס) לבין תושבי השטחים והן על בסיס טריטוריאלי.

באינתיפאדה השנייה בשנת 2000, חזר פת"ח לבצע פיגועים רבים נגד ישראל, לרוב באמצעות ארגוני־משנה צבאיים (התנזים, ועדות ההתנגדות העממיות, גדודי חללי אל אקצא ועוד). תהליך התפוררות הארגון הואץ בשנים אלו והוא התקשה לקיים את מוסדותיו. לאחר מות ערפאת נקלע פת"ח למשבר חמור במיוחד. ראש הרשות הפלסטינית הנוכחי מחמוד עבאס (אבו מאזן), שהוא גם ראש אש"ף, הוא איש פת"ח, אך שליטתו בארגון חלשה.

ב־8 באוגוסט 2009, במסגרת הוועידה השישית של הפתח, שהתקיימה בבית לחם, נבחר עבאס לעמוד בראש התנועה[40].

ב־2017 נבחר בכיר הפתח, מחמוד אלעאלול, לסגנו של מחמוד עבאס בתנועה, ועל פי התפקיד מיועד לרשת אותו[41].

המאבק עם חמאס

ערך מורחב – עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה

עימותים מזוינים בין חמאס לבין פת"ח החלו ב־15 בדצמבר 2006, ואחרי מספר הפוגות, ב־15 במאי 2007 התחדשו העימותים בעצימות גבוהה, והיו בהם עשרות הרוגים – רובם מהפת"ח. חמאס המשיך להשתלט על רצועת עזה, ובמהלך 12–14 ביוני 2007 כבש חמאס את כל מחנות ארגוני הביטחון של הרשות הפלסטינית, שעד אז נשלטו על ידי תנועת פת"ח ברצועת עזה.

קשרים מדיניים של פת"ח

מרבית הקשרים של פת"ח עם ארגונים אחרים ומדינות מנוהלים על ידי אש"ף.

מבחינה צבאית נתמך פת"ח בעיקר על ידי ברית המועצות עד לנפילתה. בעבר הוא נתמך גם על ידי סין. לפת"ח יש מעמד של משקיף באינטרנציונאל הסוציאליסטי.

במהלך השנים זכה הפת"ח גם לסיוע ממדינות ערב השונות אולם ללא מדינה מסוימת התומכת בו באופן קבוע. במהלך השנים הסתכסך פת"ח עם חלק גדול ממדינות ערב (ירדן, לבנון, מצרים, סוריה ועוד).

ממשלת ישראל הכריזה על ארגון הפת"ח כארגון טרור בהתאם לפקודת מניעת טרור, תש"ח - 1948, ב-31 באוגוסט 1986 והגדרה זאת לא שונתה גם בעקבות הסכמי אוסלו, כך שעד היום הפת"ח נחשב על ידי ממשלת ישראל ובבתי המשפט בישראל ארגון טרור[42].

המבנה הארגוני של פת"ח

יושב ראש הפת"ח הוא מחמוד עבאס, נשיא הרשות הפלסטינית מאז הבחירות בשנת 2005. תחתיו פועלים שני גופי קבלת החלטות חשובים:

מתחת לגופים אלו פועלים הסניפים במחוזות השונים בגדה המערבית וברצועת עזה. מבנה זה לא פעל בעבר בשל פיצול נרחב בסמכויות ומוקדי כוח שונים ולא חופפים שפעלו בתנועה. לאחר ועידת פתח השישית שהתכנסה באוגוסט 2009, ארגנו בתנועה מחדש את השורות והגופים הרלוונטיים מתכנסים באופן תדיר. שינויים נוספים הוכנסו בוועידת הפתח השביעית שהתכנסה ברמאללה בדצמבר 2016.

ארגונים הכפופים לפת"ח

פת"ח הפעיל מספר ארגונים חמושים, שרובם עוסקים בפעולות גרילה ובפעולות טרור, כגון:

  • ספטמבר השחור – ארגון טרור שפעל מטעם אש"ף, רוב חברי הארגון חוסלו בידי ישראל בתגובה לטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן
  • גדודי חללי אל אקצא – שם כולל למספר התארגנויות טרור שונות שהוקמו בתקופת האינתיפאדה השנייה וביצעו פיגועי התאבדות וירי כנגד ישראל, חלקן בתמיכת ערפאת והרשות וחלקן ללא תמיכתו. בשנת 2007 הודיעו על פרישה מפת"ח, במקביל להכרזתו של מחמוד עבאס על צו האוסר על מיליציות חמושות[45]. בשנת 2023 התנער הארגון מפעילות הנהגת הפת"ח בראשות אבו מאזן שגינה את הטבח של חמאס באזרחי עוטף עזה: "הדרך בה הולכת הנהגת הרשות (הפלסטינית) הבאה לידי ביטוי בהתרפסות וכניעה לממשל הציוני – האמריקני ולמערב הרוצח אינה מייצגת את גדודי אל-אקצה ואת תנועת ‘פתח’", והודיע על הצטרפותו למערכה לשחרור פלסטין לצד חמאס[46].
  • כוח 17 – המשמר הנשיאותי
  • כוח 14 – הזרוע האווירית של הפת"ח
  • התנזים ("הארגון") – הוקם ב-1995 כשלוחה של פת"ח בשטחים ועסק בפעילות פוליטית־אזרחית וטרור. כיום לתנזים אין מבנה מסודר ובעוד שחלק מהפעילים נשמעים להנחיות הנהגת הפת"ח, אחרים נתונים להשפעה רבה של חזבאללה
  • ניצי הפת"ח – ארגון טרור ברצועת עזה, לקחו אחריות על פיצוץ מעבר רפיח

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: פת"ח

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 Bren Carlill, The Challenges of Resolving the Israeli–Palestinian Dispute: An Impossible Peace?, Springer Nature, 2021-01-02, עמ' 2, מסת"ב 978-3-030-63185-7. (באנגלית)
  2. ^ 2.0 2.1 Magdalena Kirchner, Why States Rebel: Understanding State Sponsorship of Terrorism, Verlag Barbara Budrich, 2016-03-21, עמ' 33, מסת"ב 978-3-8474-0864-2. (באנגלית)
  3. ^ i24NEWS, Palestinian factions meet in Algeria to discuss reconciliation deal, I24news, ‏2022-10-13 (באנגלית)
  4. ^ German Jews slam party for working with Fatah, The Jerusalem Post | JPost.com, ‏2012-11-14 (באנגלית אמריקאית)
  5. ^ משה אלעד, אש"ף פנים, אש"פ חוץ, באתר ynet, 19 באוגוסט 2007
  6. ^ Ulrika Möller, Isabell Schierenbeck, Political Leadership, Nascent Statehood and Democracy: A comparative study, Routledge, 2014-06-05, עמ' 139, מסת"ב 978-1-317-67310-1. (באנגלית)
  7. ^ אבו מאזן לבלינקן: "שלום וביטחון - באמצעות יישום פתרון שתי המדינות", באתר ynet, 7 בפברואר 2024
  8. ^ Tom O'Connor, The Palestinian dream is dying—and it's a nightmare for Israel, Newsweek, ‏2023-09-26 (באנגלית)
  9. ^ Jeffrey Ian Ross, Religion and Violence: An Encyclopedia of Faith and Conflict from Antiquity to the Present, Routledge, 2015-03-04, עמ' 322, מסת"ב 978-1-317-46109-8. (באנגלית)
  10. ^ Anat N. Kurz, Fatah and the Politics of Violence, pages 23-24
  11. ^ Anat N. Kurz, Fatah and the Politics of Violence, page 28
  12. ^ 12.0 12.1 Anat N. Kurz, Fatah and the Politics of Violence, pages 29-31
  13. ^ Anat N. Kurz, Fatah and the Politics of Violence, page 32
  14. ^ Anat N. Kurz, Fatah and the Politics of Violence, page 31
  15. ^ Anat N. Kurz, Fatah and the Politics of Violence, pages 33-34
  16. ^ Anat N. Kurz, Fatah and the Politics of Violence, pages 40-41
  17. ^ "הוועידה הפלשתינאית" נפתחה בעיר העתיקה, דבר, 29 במאי 1964, המשך
  18. ^ Anat N. Kurz, Fatah and the Politics of Violence, pages 37-38
  19. ^ 19.0 19.1 19.2 בני מוריס, מדינה אחת, שתי מדינות, עמ' 85–86.
  20. ^ סוכלו נסיונות לחבל במוביל, דבר, 15 בינואר 1965; המשך
  21. ^ אל פתח מאשר אחריותו למעשי החבלה האחרונים, דבר, 23 בפברואר 1967
  22. ^ אהוד יערי, טירור עם אידאולוגיה, דבר, 10 במרץ 1967
    משה ז"ק, את אל פתח לו, מעריב, 24 באפריל 1967
  23. ^ ראו למשל: הודעת ניצחון של אל פתח, דבר, 18 בפברואר 1965, אל פתח מתרברב, דבר, 26 בפברואר 1965, אל פתח טוען שאנשיו פוצצו קולנוע בחיפה, דבר, 19 במאי 1967
  24. ^ תשע פעולות אל פתח מירדן מאז חודש מאי, דבר, 30 במאי 1965
  25. ^ אל פתח ביצע שתי חבלות באזור לכיש, דבר, 17 במאי 1967
  26. ^ 26.0 26.1 26.2 אלי לנדאו, ארבעה שלבים במלחמת הטירור, מעריב, 11 במאי 1967
  27. ^ פשיטות צה"ל על שלושה יעדים בירדן, דבר, 30 במאי 1965; המשך
  28. ^ פיליפ בן, איגרת ישראל: אזהרה אחרונה, מעריב, 12 במאי 1967
  29. ^ אהוד יערי, אל פתח, דבר, 14 במאי 1965; המשך
  30. ^ Anat N. Kurz, Fatah and the Politics of Violence, page 40
  31. ^ שוקיירי פועל להפסקת פעולות החבלה של גופים מתחרים, דבר, 13 ביוני 1965
  32. ^ גל מעצרים נוסף של אנשי פתח בירדן, דבר, 18 באוקטובר 1966
  33. ^ נשיא סוריה מבטיח תמיכה באל-פתח, דבר, 9 במרץ 1967
  34. ^ מועצת הביטחון דחתה הצעת הגינוי של ירדן ומאלי, דבר, 4 באוגוסט 1966
    דמשק מנסה להתנער מאחריות למעשי פתח, דבר, 14 במאי 1967
  35. ^ אל פתח: נעביר מפקדתנו ללב השטח המוחזק בידי ישראל, דבר, 23 ביוני 1967
  36. ^ אהוד יערי, מהטרדה חבלנית למהפכה מזוינת, דבר, 26 בספטמבר 1967, המשך
    אל פתח מודה בכישלון הניסיון לעורר התקוממות, דבר, 1 באוקטובר 1967
  37. ^ שמואל שגב, במקום התקוממות עממית - חזרה לשיטת הטרדה, מעריב, 9 באוקטובר 1967, המשך
  38. ^ שמואל שגב, ה"פתח" משתלט על מוסדות פלשתינאיים, מעריב, 4 בפברואר 1969
  39. ^ יעקב ארז, "פתח" הקים בקפריסין בסיס לפעילות ימית, מעריב, 2 בינואר 1980
  40. ^ ללא מתחרים: אבו מאזן נבחר לראש תנועת פתח, באתר ynet, 8 באוגוסט 2009
  41. ^ אתר למנויים בלבד ג'קי חורי, בכיר הפתח מחמוד אל־עאלול נבחר לסגנו של עבאס בתנועה, באתר הארץ, 16 בפברואר 2017
  42. ^ עע"א 5194/08 גנדיה נהאד נגד ועדת השחרורים, סעיף 2
  43. ^ הוועד המרכזי של פת"ח, במפת הפוליטיקה הפלסטינית של האיחוד האירופי
  44. ^ המועצה המהפכנית של פת"ח, במפת הפוליטיקה הפלסטינית של האיחוד האירופי
  45. ^ سامح عودة, ليست القسام وحدها.. تعرف على أبرز الفصائل المقاوِمة في فلسطين, الجزيرة نت (בערבית)
  46. ^ דלית הלוי, גדודי אל-אקצה של ‘פתח’ משתתפים בלחימה נגד ישראל, באתר ערוץ 7, ‏16.10.23
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

39032965פת"ח

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=פת%22ח&oldid=2642471"