אירלנד

אירלנד
Éire
Ireland

דגל סמל
לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה
מוטו לאומי	אירלנד לעולם
המנון לאומי	שיר החיילים המנון
ממשל
משטר	רפובליקה
שפה רשמית	אירית (ראשית), אנגלית (משנית)
עיר בירה	דבלין 53°20′34″N 6°15′58″W (והעיר הגדולה ביותר)
גאוגרפיה
יבשת	אירופה
שטח יבשתי	70,273 קמ"ר (122 בעולם)
אחוז שטח המים	2%
אזור זמן	UTC
היסטוריה
הקמה	עצמאות מבריטניה
הכרזת הרפובליקה האירית הצהרת עצמאות האמנה האנגלו-אירית חוקת המדינה החופשית חוקת אירלנד חוק רפובליקת אירלנד חברות בקהילה הכלכלית האירופית	24 באפריל 1916 21 בינואר 1919 מדינת אירלנד החופשית 6 בדצמבר 1921 6 בדצמבר 1922 הקמת הרפובליקה 29 בדצמבר 1937 19 באפריל 1949 הקהילה האירופית 1 בינואר 1973
ישות קודמת	מדינת אירלנד החופשית
דמוגרפיה
אוכלוסייה (הערכה 1 בדצמבר 2024)	5,277,178 נפש (124 בעולם)
צפיפות	75.10 נפש לקמ"ר (139 בעולם)
אוכלוסייה לפי גילאים 0 10 20 30 40 50 60 70 80 גילאי 0 - 14 18.56% גילאי 15 - 24 13.25% גילאי 25 - 54 40.76% גילאי 55 - 64 11.54% גילאי 65 ומעלה 15.89%
כלכלה
תמ"ג (2023)	545,629 מיליון $ (25 בעולם)
תמ"ג לנפש	103,394$ (5 בעולם)
מדד הפיתוח האנושי (2022)	0.950 (7 בעולם)
מטבע	אירו‏ (EUR)
שונות
סיומת אינטרנט	ie
קידומת בין־לאומית	353

התלתן של פטריק ה"קדוש" - סמלם של האירים בכל תפוצותיהם

הכרזת הרפובליקה של 1916

ראש ממשלת אירלנד ברטי אהרן (משמאל) ונשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש, 2005

נוף טבעי באירלנד

קתדרלת קולמן ה"קדוש" בקוֹאוּ (Cobh)

הָרֶפּוּבְּלִיקָה שֶׁל אִירְלַנְד (באירית: Poblacht na hÉireann, באנגלית: Republic of Ireland), או בשמה הרשמי אירלנד (באירית: Éire (מידע • עזרה), באנגלית: Ireland), היא מדינה הנמצאת באי אירלנד ושולטת על 26 מתוך 32 המחוזות באי, המהווים כחמש שישיות משטחו. האי שוכן צפונית מערבית ליבשת אירופה, ממערב לאי בריטניה הגדולה. שאר שטחו של האי, הידוע בתור "צפון אירלנד" הוא חלק מהממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד. אירלנד היא המדינה היחידה באיים הבריטיים בה המטבע הוא אירו כחברת האיחוד האירופי. אירלנד היא אחת האומות הקלטיות ולה מסורת ושפה קלטית.

היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של אירלנד

העת העתיקה

בני אדם הגיעו לראשונה לאירלנד לפני כמה אלפי שנים, דרך מעבר יבשתי שחיבר אז בין יבשת אירופה לבריטניה. באי התפתחה תרבות פגאנית מקומית שהושפעה מפלישה של שבטים קלטים וגאלים במאה הרביעית לפני הספירה. בניגוד לשכנתה בריטניה, אירלנד לא נשלטה מעולם על ידי האימפריה הרומית.

לפי המסורת, הגיע לאירלנד בשנת 432 לספירה פטריק ה"קדוש", כנראה ממוצא קלטי, שהחל להמיר לנצרות את תושבי האי. פטריק לא פגע באורח החיים השבטי ובמסורת החיים של האירים, אך כינס לספר חוקים את החוקים שלפיהם חיו התושבים, ושינה רק את אלה שסתרו את הנצרות. הוא שהנחיל את השימוש באלפבית הלטיני ואיפשר לנזירים האיריים לשמר חלקים נרחבים של הספרות הקלטית, שנשמרה עד אז רק בעל פה.

ההגמוניה הנוצרית הופרה, ובמשך 200 שנה של לחימה לא רצופה כשהוויקינגים שטפו את האי ושדדו כנסיות וערים. הם הקימו ערי חוף רבות, ביניהן דבלין (מהמילה הגאלית: Án Dubh Linn, "בריכה שחורה"), ושלטו בחלק ממזרח האי במסגרת ממלכת דבלין. הם הובסו על ידי המלך האירי בריאן בורו (Brian Boru), והאירים היו משוחררים כ-150 שנה. למרות זאת, בתקופה זו הם כילו את מרצם ומשאביהם על מלחמות פנימיות בין השושלות.

שלטון אנגלי

ערך מורחב – יחסי אירלנד–הממלכה המאוחדת

בתחילת האלף השני עלו באירלנד מספר שליטים מקומיים שיסדו שושלות מלוכה. בשנת 1169 פלשו הבריטים הנורמנים לאירלנד. הם היו שכבת האצולה האנגלית. הם היו ממוצא נורמני והשתלטו על אנגליה מאה שנה קודם לכן. הם פלשו לאחר שהוזמנו על ידי מלך מקומי בשם דרמוט מק'מורו להתערב בסכסוך פנימי. הפולשים הראשונים היו אצילים, שתמכו בטוענים לכתר האנגלי, שלא צלחו בהשגתו. הם נדחקו מאנגליה לאירלנד בידי מלכי אנגליה. בסופו של דבר, מלך אנגליה חשש שתיווצר לו אופוזיציה באירלנד ופלש גם הוא. בהמשך, הכתר האירי אוחד עם הכתר האנגלי והם נשלטו על ידי מלך אחד. למרות זאת כונן באירלנד פרלמנט עצמאי. בנוסף לזה, כמעט בכל משך שלטונם של האנגלים באירלנד, השלטון לא כלל את כל שטח אירלנד, וכמעט תמיד היו שטחים איריים חופשיים.

תקופת שלטונו של הנרי השמיני מלך אנגליה הייתה מלאה תהפוכות באירלנד. בשנת 1541 היא הופרדה בצעד סמלי מבריטניה והוכרזה כממלכה נפרדת, אף על פי שבאופן אוטומטי שליטה היה מלך בריטניה. הנרי השמיני היה גם המלך שגירש את הכנסייה הקתולית מבריטניה בעקבות סירובו של האפיפיור לבטל את נישואיו. הנרי ובנו, אדוארד השישי, הצליחו להכחיד כמעט את הנצרות הקתולית מבריטניה אך לא הצליחו כך באירלנד שנשארה קתולית. מלחמות הדת המשיכו בתקופת המלכה מרי, בתו של הנרי השמיני וחדלו בתקופתה של אליזבת הראשונה, שגם היא הייתה בתו של הנרי. אליזבת דאגה להסדר בין הפרוטסטנטים לקתולים, הן באירלנד והן בבריטניה. היא הייתה בין השליטים היחידים של בריטניה, שהצליחו לשלוט באירלנד כולה.

במהלך המאה ה-17 שלחו פרוטסטנטים אנגלים וסקוטים שרצו למגר את הקתולים מאירלנד, מתיישבים שהקימו מושבות פרוטסטנטיות בצפון אירלנד.

ב-1801 העביר הפרלמנט האירי החלטה כי אירלנד תאוחד עם "הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה", שנוצרה מאיחוד של אנגליה וסקוטלנד ב-1707. כתוצאה מהאיחוד נוצרה "הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד". בעקבות האיחוד שונה דגל הממלכה המאוחדת שעד אז שילב בין דגלי אנגליה וסקוטלנד, ונוסף לו צלב אדום נטוי באלכסון, המייצג כביכול את סנט פטריק, הפטרון של אירלנד. "הצלב של סנט פטריק" הוסף על גבי הצלב הלבן של סקוטלנד, באופן שנותן לסקוטלנד עדיפות על-פני אירלנד. למעשה, "הצלב של סנט פטריק" לא היה סמל אירי מעולם, ואף השימוש שלו בקרב היוניוניסטים (תומכי האיחוד עם בריטניה) בצפון אירלנד, משני. נראה כי זה היה סמלה של משפחת המושל שמונה על אירלנד מטעם הממלכה המאוחדת.

הרעב הגדול

בשנת 1846 החל "רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד", אחד מהאירועים הטראומתיים ביותר בהיסטוריה האירית. באותה תקופה, ממגוון סיבות חקלאיות, כלכליות וחברתיות נוצרו תנאי רעב אשר המיתו מאות אלפים מתושבי האי. הגורם המיידי להיווצרות הייתה פטריית הכימשון, שהתפשטה בכל האי וכילתה את רוב היבולים של פריט המזון הבסיסי של רוב תושבי האי, תפוח האדמה. כתוצאה מהרעב שנמשך שלוש שנים, מתו מעל לחצי מיליון איש ומיליונים אחרים היגרו לארצות הברית, בריטניה, קנדה ואוסטרליה.

תנועות השלטון העצמי ויוניוניזם

בשנות ה-70 של המאה ה-19, חזרה שאלת השלטון העצמי האירי למרכז העניין הציבורי והפוליטי באירלנד בהובלתו של צ'ארלס סטיוארט פרנל, מייסד המפלגה הפרלמנטרית האירית, אך תומכי השלטון העצמי, ביניהם ראש הממשלה הבריטי ויליאם גלאדסטון, לא הצליחו להעביר חוק שלטון עצמי בפרלמנט. לצד הדרישה לעצמאות, קמה בצפון אירלנד תנועת היוניוניזם, שביקשה להישאר חלק מהממלכה המאוחדת. תושבי בלפסט ואלסטר, הפרוטסטנטים ברובם, חששו כי מתן שלטון עצמי לאירלנד יטביע את הצפון התעשייתי והמשגשג באיכרים קתולים עניים, אשר כצעד ראשון להפגנת עצמאותם יטילו מכסים והגבלות על המסחר עם אנגליה אשר היווה את רוב פרנסתם. כמו כן, הם חששו שהקתולים יטילו הגבלות עליהם, כמו שהפרוטסטנטים הטילו על הקתולים בעבר. המאבק למען העברת חוק השלטון העצמי של אירלנד המשיך עד שנות ה-1910, וכשהיה נראה שיעבור, הקימו היוניוניסטים בצפון אירלנד את \ארגון מתנדבי אלסטר שמטרתו הייתה מניעת מתן העצמאות למדינה. פריצת מלחמת העולם הראשונה דחתה את יישום ההחלטה שלבסוף התקבלה, אך בינתיים באירלנד שינו מאורעות המאבק לעצמאות את פני המפה הפוליטית.

מרידת חג הפסחא ומלחמת העצמאות

תקופת מלחמת העולם הראשונה הביאה את המאבק של התנועה הרפובליקנית האירית לשיאים חדשים. ארגונים לאומניים נאבקו נגד גיוס חובה לצבא הבריטי, והגבירו את התארגנותם ואימוניהם הפארה-צבאיים בציפייה למלחמה על עצמאותם. בשנה שלפני המלחמה, ב-1913, אירעה "הנעילה" בדבלין, שביתת העובדים הגדולה בהיסטוריה האירית, שמתוכה קמו עוד ארגונים לאומניים ומיליציות, שהצטרפו בשנים שלאחריה למאבק הרפובליקני. ב-24 באפריל 1916, פתחו הרפובליקנים, בהובלת האחווה הרפובליקנית האירית, המתנדבים האירים, קומן נה מאן, ואחרים את מרידת חג הפסחא בהכרזת הרפובליקה האירית. המורדים הובסו, אך ב-1919, כשמפלגת שין פיין זכתה בבחירות במרבית מושבי הפרלמנט, חברי המפלגה החרימו את הפרלמנט הבריטי, והקימו במקום זאת את הדאל אירן, הפרלמנט האירי, יחד עם הצהרת עצמאות מבריטניה והקמת רפובליקה אירית. רק ברית המועצות הכירה ברפובליקה החדשה. הכרזה זו הייתה יריית הפתיחה של מלחמת העצמאות שארכה שנתיים.

האמנה האנגלו-אירית ומלחמת האזרחים

ביולי 1921 הוכרזה הפסקת אש, והתחדש המשא ומתן בין ממשלת בריטניה לנציגים אירים בהובלת ארתור גריפית', רוברט ברטון ומייקל קולינס, במטרה לחתום על האמנה האנגלו-אירית, שתעניק שלטון עצמי לאירלנד במסגרת ריבונית של הממלכה המאוחדת וכחלק מחבר העמים הבריטי. כעת, התנועה הרפובליקנית התפצלה בין אלו שתמכו בעצמאות חלקית על פי תנאי האמנה, ואלו שדרשו עצמאות מלאה מבריטניה, כולל במחוזות צפון אירלנד. ב-6 בדצמבר 1921, אישר הדאל אירן את האמנה ברוב זעום, וב-6 בדצמבר 1922 הפך כל האי אירלנד למדינת אירלנד החופשית. כעבור חודש, שישה מחוזות צפון אירלנד בעלי רוב פרוטסטנטי הצטרפו בחזרה לממלכה המאוחדת כפי שהותר להם על פי ההסכם.

בעקבות הקמת מדינת אירלנד החופשית נפתחה מלחמת האזרחים האירית. הכוחות המתנגדים לאמנה, בראשותו של איימון דה ואלירה, טענו שקבלת האמנה משמעותה מיגור הרפובליקה לה נשבעו אמונים. הם לא רצו לחיות תחת כל צורה של שלטון בריטי, והתנגדו לכך שכל חברי ממשלת אירלנד יחויבו להישבע אמונים למלכות אנגליה. הכוחות התומכים באמנה, בראשות מייקל קולינס, טענו שאף על פי שהאמנה לא מעניקה את החופש המושלם, היא מעניקה את המסגרת שבתוכה יהיה ניתן להשיג אותו. הצבא האירי הרפובליקני (IRA) – הצבא האירי הרשמי שיוסד מארגון המתנדבים האירים עם הכרזת הרפובליקה ב-1919 – התחלק בין שני המחנות, והצד התומך באמנה חדל להיקרא IRA, והצטרף לצבא הלאומי, ששורותיו כללו גם חיילים משוחררים מהמלחמה, וצד זה הביס לבסוף את מתנגדי האמנה במאי 1923.

מדינת אירלנד החופשית וחוקת 1937

ויליאם תומאס קוסגרייב, שעמד בראש הממשלה הזמנית עד הקמת מדינת אירלנד החופשית, מונה לראש ממשלתה. המחוקק כלל את הדאל אירן כבית תחתון, והוסיף את השנד ארין (Seanad Éireann), או הסנאט, כבית עליון. מכיוון שהיה על כל חברי הדאל להישבע אמונים לכתר הבריטי, נבחרי שין פיין הרפובליקנים סירבו לקחת את מושביהם. חברי הדאל תומכי האמנה הקימו את מפלגת קומן נה גייל, שהייתה לרוב בבית המחוקק בין השנים 1922 ל-1927, כשרק מפלגת הלייבור באופוזיציה פעילה, ואז שלטה כמפלגת מיעוט עד 1932. איימון דה ואלירה ניסה לבטל את מדיניות החרם של שין פיין, וכשנכשל בכך, הקים את מפלגת פיאנה פול, שהצטרפה לדאל ב-1927, וב-1932 הייתה למפלגה הגדולה ביותר. ב-1931 העביר הפרלמנט הבריטי את חוק וסטמינסטר, אשר שחרר את הסמכות של הממלכה המאוחדת לחוקק עבור המדינה החופשית וריבונויות אחרות של הממלכה, צעד חשוב בהפיכתה של אירלנד למדינה ריבונית, מצב שניצל דה ואלירה, כעת ראש הממשלה. הוא ביטל את שבועת האמונים לכתר, ופתח במלחמה כלכלית נגד אנגליה. ב-1937, הוא ניסח חוקה חדשה, שעברה במשאל עם ביולי של אותה השנה, ובכך הגיעה המדינה החופשית לסופה, וקמה רפובליקת אירלנד.

החוקה החדשה גרמה לפיצול נוסף בין הפעילים הרפובליקנים הוותיקים. הוא נתן סמכויות חוקתיות לכנסייה הקתולית, והקטין את זכויות הנשים אשר הובטחו בחוקה הזמנית המקורית שנכתבה עם הצהרת העצמאות כעשרים שנים קודם לכן. חלק מהנשים הרפובליקניות הנבחרות, שהיו גם חלק מן המאבק המזוין לעצמאות אירית, בחרו בשלב זה לפרוש מן הפוליטיקה האירית.

הרפובליקה האירית

הרפובליקה האירית הוכרזה רשמית ב-1949, אז אומץ חוק הרפובליקה. הקשרים שהיו בכל פעם לרופפים יותר בין אירלנד לבין בריטניה נותקו סופית ואירלנד חדלה להיות חברה בחבר העמים הבריטי. בדצמבר 1955 הצטרפה אירלנד לאו"ם. אירלנד הצטרפה לאיחוד האירופי בשנת 1973. במהלך שנות ה-70 חוותה אירלנד משבר כלכלי, אך שינויים במדיניות הכלכלית הובילו לצמיחה חדה בין שנות ה-90 לשנות ה-2000, תקופה שמכונה "הטיגריס הקלטי" (An Tíogar Ceilteach). ב-2007, עם המשבר הכלכלי העולמי גם כלכלת אירלנד ספגה מהלומה, אך מאז שנת 2014 נמצאת שוב בצמיחה.

במהלך החצי השני של המאה ה-20 הייתה ממשלת אירלנד מעורבת עמוקות במציאת פתרון הסכסוך בצפון אירלנד. הסכם השלום של שנת 1998 אושר במשאלי עם בשני צידי הגבול. על פי ההסכם הכירה אירלנד בכך שמרבית תושבי צפון אירלנד מבקשים להישאר כחלק מן הממלכה המאוחדת, ולפיכך ויתרה אירלנד על תביעתה לריבונות על צפון אירלנד, והסירה אותה מחוקתה. בריטניה מצידה הכירה בקשרים העמוקים בין צפון אירלנד לרפובליקת אירלנד, ושצפון אירלנד תישאר חלק ממנה עד שהעם בשני צידי הגבול יחליטו אחרת, ובמקרה כזה, על אירלנד ובריטניה גם יחד לכבד ולבצע החלטה זו.

פוליטיקה

ערך מורחב – פוליטיקה של אירלנד

אירלנד היא רפובליקה, בה מערכת פרלמנטרית וממשלה. נשיא אירלנד, המשמש כראש המדינה, נבחר לתקופה בת שבע שנים, ויכול להיבחר לשתי תקופות כהונה. תפקידו של הנשיא הוא סמלי ברובו, אך עדיין יש לו מספר תפקידים וסמכויות על פי החוקה, בביצועם הוא נעזר בגוף מייעץ בשם "מועצת המדינה".

ראש ממשלת אירלנד מכונה באירית טישֵך (Taoiseach); במילה זו נעשה שימוש אף באנגלית (בעיקר בדיווחי חדשות). ראש הממשלה ממונה על ידי הנשיא לפי המלצת הפרלמנט, ולכן הוא על פי רוב מנהיג מפלגת הרוב בפרלמנט, או מנהיג קואליציה של מפלגות המהוות רוב.

הפרלמנט ובו שני בתים, מורכב מן הבית העליון, הסנאט, ומן הבית התחתון, הדול (Dáil). בסנאט שישים חברים: אחד-עשר מתמנים על ידי ראש הממשלה, שישה נבחרים על ידי האוניברסיטאות ו-43 נבחרים מתוך פאנלים של מועמדים. בדול 166 חברים, המכונים TD - Teachtaí Dála (מקביל לראשי התיבות ח"כ). חברי הדול נבחרים בבחירות אזוריות לפי שיטת הקול היחיד הנייד. על פי החוקה האירית יש לערוך בחירות לפחות אחת לשבע שנים. על פי החוק הבחירות נערכות אחת לחמש שנים.

הממשלה מוגבלת חוקתית לחמישה עשר חברים, כששניים לכל היותר הם חברי הסנאט. ראש הממשלה וסגנו, וכן שר האוצר חייבים להיות חברי הדאיל. הממשלה הנוכחית מורכבת מקואליציה של שתי מפלגות פיאנה פול, בהנהגת ראש הממשלה ברטי אהרן והדמוקרטים הפרוגרסיבים בהנהגת סגן רה"מ מרי הרני. האופוזיציה העיקרית היא מצד מפלגות פינה גייל והלייבור.

המפלגות העיקריות באירלנד כוללות את פיאנה פול (המפלגה הרפובליקנית), מפלגת השלטון העיקרית בהיסטוריה של אירלנד. מאז ייסודה בשנת 1926 הייתה המפלגה בשלטון במשך 55 שנים (שלא ברציפות) ורוב נשיאי אירלנד וראשי ממשלתה יצאו משורות מפלגה זו. המפלגה השנייה בגודלה, המשמשת כמובילת הקואליציה והמפלגה הגדולה במדינה, היא פינה גייל, אשר הוקמה בשנת 1933 מאיחודן של כמה מפלגות. ראש ממשלת אירלנד הנכחי, ליאו ורדקר הוא גם ראש המפלגה. מבחינה היסטורית היו פינה גייל וקודמותיה תומכות בחוזה האנגלו אירי, אשר הקים את מדינת אירלנד החופשית שקדמה לאירלנד, על חלק משטח האי אירלנד, ופיאנה פול הייתה מפלגתם של המתנגדים לחוזה. הלייבור, מפלגה סוציאל-דמוקרטית היא השלישית בגודלה. מפלגה נוספת היא המפלגה הדמוקרטית הפרוגרסיבית, מפלגה ליברלית ימנית אשר נוסדה בשנת 1987 על ידי TD מפיאנה פול ומפינה גייל, בקואליציה ומשורותיה מונתה סגן ראש הממשלה.

מפלגות אחרות הן שין פיין שהיא הזרוע הפוליטית של ה-IRA, הצבא האירי הרפובליקני, הלוחם לאיחודו של האי. המפלגה טוענת כי היא המשכה של מפלגת שין פיין ההיסטורית שהוקמה בשנת 1905, אך מאז עברו על מפלגה זו גלגולים רבים, וטענה זו מוטלת בספק. במהלך שנות קיומה דישדשה המפלגה בשולי הפוליטיקה באירלנד, אך לאחר הפסקת האש בצפון בשנות ה-90, גדל באופן משמעותי מספר תומכיה, אך עדיין שולית ביחס לשלוש המפלגות הגדולות. כן פעילה באירלנד מפלגה ירוקה קטנה.

אחת הדמויות הידועות ביותר בפוליטיקה האירית ברחבי העולם היא מרי רובינסון, נשיאת אירלנד לשעבר, אשר בין 1997 ו-2002 שימשה כנציבת האו"ם לזכויות האדם.

ב-25 במאי 2018 בוטל סעיף בחוקה האירית האוסר על הפלות, לאחר משאל עם בנושא. סעיף זה אושר אף הוא במשאל עם בשנת 1983, ב-2014 הוכנס תיקון לחוקה שאפשר ביצוע הפלה במקרים של סכנה לחיי האם.

ב-5 ביולי 2018, העביר השנאד האירי חוק המכריז על תאריך ה-21 בינואר כיום העצמאות של אירלנד, יום השנה לאספה הראשונה של הדאל אירן ב-1919. באספה זו אושרה הצהרת העצמאות האירית.

כלכלה

ערך מורחב – כלכלת אירלנד

אירלנד סבלה במשך שנים מעוני ומבריחת תושבים כתוצאה ממצבה הכלכלי הירוד והתבססה בעיקר על חקלאות. בשנות ה-90, במקביל להאצה בתיעוש, החלה תופעה שכונתה "הנמר הקלטי" שאופיינה בצמיחה מהירה של הכלכלה האירית והפכה אותה מכלכלה כושלת לכלכלה צומחת - המשק האירי צמח בממוצע בכ-10% בין השנים 1995–2000. אירלנד השיקה ב-1999 את האירו ביחד עם שאר מדינות האיחוד האירופי.

בשנת 1972 אירלנד חתמה על אמנת ההצטרפות לאיחוד האירופאי.

בעשור הראשון של המאה ה-21 החלה הממשלה האירית הסדרה של צעדים שמטרתם לטפל באינפלציה, להוריד את עול המיסים, לשפר את איכות כוח העבודה ולעודד השקעות זרות בתחומי המדינה. המשק האירי הוא משק מודרני וקטן יחסית הנשען על מסחר. החקלאות, בעבר הסקטור החשוב בכלכלה האירית, הוחלפה בתעשייה שהיום אחראית לכ-46% מן התמ"ג, 80% מן היצוא ולכ-29% מכוח העבודה. אף על פי שיצוא הוא המנוע העיקרי שמניע את הכלכלה האירית גם העלייה בצריכה הפרטית וההתאוששות בענף הבנייה ובהשקעות העסקים תורמות לצמיחה הכלכלית.

עיר הבירה דבלין, מוקמה במקום ה-22 בסקר עולמי שבחן את יוקר המחיה בערים שונות ברחבי העולם.

מחוזות

ערך מורחב – מחוזות אירלנד

Click to Shrink Back

Click to Enlarge

---

מחוזות אירלנד. למידע על מחוז, לחצו עליו.

הרפובליקה של אירלנד 1. מחוז דבלין 2. מחוז ויקלו 3. מחוז וקספורד 4. מחוז קרלו 5. מחוז קילדייר 6. מחוז מית' 7. מחוז לאות' 8. מחוז מונאהן 9. מחוז קאוואן 10. מחוז לונגפורד 11. מחוז וסטמית' 12. מחוז אופאלי 13. מחוז ליש

14. מחוז קילקני 15. מחוז ווטרפורד 16. מחוז קורק 17. מחוז קרי 18. מחוז לימריק 19. מחוז טיפררי 20. מחוז קלייר 21. מחוז גולוויי 22. מחוז מאיו 23. מחוז רוסקומון 24. מחוז סלייגו 25. מחוז ליטרים 26. מחוז דניגול

צפון אירלנד 1. מחוז פרמנה 2. מחוז טיירון 3. מחוז לונדונדרי 4. מחוז אנטרים 5. מחוז דאון 6. מחוז ארמה

גאוגרפיה

מפת אירלנד

ערך מורחב – אירלנד (אי)

אירלנד וצפון אירלנד שוכנות באי האירי שנמצא במזרח האוקיינוס האטלנטי. שטחו 84,421 קילומטר רבוע (האי השלישי בגודלו באירופה), אורכו (מצפון לדרום) 485 קילומטר, רוחבו (ממזרח למערב) 275 קילומטר, ואורך קו-החוף שלו 1,448 קילומטר. ממערב לאי משתרע האוקיינוס האטלנטי, מצפונו התעלה הצפונית, ממזרח הים האירי המפריד בין אירלנד לבריטניה ומתחבר לאוקיינוס דרך תעלת סנט ג'ורג' והים הקלטי, בדרום מזרח האי.

החלק המרכזי של האי הוא שפלה. המוקפת בשטחים הרריים. החוף המערבי של אירלנד בין מחוז קורק ומחוז דניגול מורכב ברובו מצוקים תלולים שמסתיימים בים. ההר הגבוה ביותר הוא Carrauntoohil וגובהו 1,041 מטר. דרום מערב אירלנד כולל את אזור נהר שאנון, הנהר הארוך באי, אשר חוצה את האי מצפון-מזרח לדרום-מערב ונשפך אל הים ממערב לעיר לימריק. האזור הדרום מערבי מכיל מספר רב של אגמים שבהם ניתן לדוג. בנוסף לאגמים יש בדרום מערב האי הרים קשוחים ומישורים פוריים. באזור זה נמצא גם מישור בורן, מישור ענק של אבן גיר.

אקלים

האי מושפע מאוד מהזרם הצפון אטלנטי, שהוא ההמשך הצפון מערבי של זרם הגולף הבא מהקריביים. חום המים בזרם גורם למזג אוויר מתון יחסית באי. הקיץ איננו חם אם כי הטמפרטורה יכולה להגיע ל-30 מעלות צלזיוס; בחורף הטמפרטורות מגיעות לעיתים לקיפאון, אך השלג נדיר. גשם יורד כמעט כל השנה, בממוצע ב-275 ימים. כמויות הגשם הגדולות גורמות לכך שהאי מכוסה בשטחי דשא וצמחייה ירוקים כל השנה, ולכן הוא מכונה בשם "אי הברקת" (Emerald Isle).

חי וצומח

אדמת אירלנד פוריה ביותר ומכוסה בצמחייה ירוקת-עד. היערות אינם רבים ושטחי דשא ומרעה מכסים את רוב שטחו של האי. הגידול התרבותי הנפוץ ביותר הוא תפוח האדמה. העם האירי הסתמך במשך שנים ארוכות על גידול תפוחי אדמה למחייתו; פטרייה שהרסה בעבר את יבולי תפוחי האדמה הובילה לרעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד. גידול נפוץ נוסף הוא השעורה. עולם החי באי אינו מגוון. באי נפוץ גידולם של צאן, חזירים ובקר. באי אין כלל נחשים, והמסורת האירית מספרת כי אלו גורשו משטחו של האי על ידי פטריק ה"קדוש".

דמוגרפיה

אוכלוסיית אירלנד בין שנים 1951–2011

על פי מחקרים גנטיים, המתיישבים הראשונים הגיעו לאירלנד מחצי האי האיברי לפני כמה אלפי שנים. לאחר מכן הגיעו לאי מתיישבים קלטים שהביאו עמם את השפה ואת התרבות הקלטית. שני סוגי המתיישבים עדיין מייצגים את המטען הגנטי העיקרי של רוב תושבי אירלנד. המתיישבים הקלטים פשטו ברחבי אירלנד והפכו לגזע הדומיננטי באי. לאירים גם ישנם שורשים סקנדינבים, אנגלו-נורמנים, צרפתים ובריטים.

נכון לשנת 2020, מתגוררים באירלנד כ-4,977,400 תושבים. באירלנד אחוז הילודה הגבוה ביותר באיחוד האירופי עם 1.8 ילדים לאישה בממוצע. ב-1 בינואר 2019, הפכו ההפלות במדינה לחוקיות.

מספר הנתינים הזרים באירלנד עומד על כ-544,357 תושבים, שמהווים כ-12% מהאוכלוסייה הכללית. מספר זה גבוה פי 2.5 מהמספר שנמדד במפקד של שנת 2002. חמשת הלאומים העיקריים המתגוררים באירלנד הם פולנים (122,515), בריטים (103,259), ליטאים (36,552), רומנים (29,186), לטבים (19,933), ברזילאים (13,640) וספרדים (12,112).

מצבו של העם האירי ייחודי בכך שרוב רובו חי מחוץ לגבולות מדינת הלאום שלו. בהשוואה לכ-4 מיליון אירים החיים באירלנד, בארצות הברית חיים למעלה מ-30 מיליון תושבים שמוצאם אירי. קהילות גדולות נוספות קיימות בבריטניה ובקנדה.

הערים הגדולות באירלנד, לפי אוכלוסייה (מפקד 2016)
דבלין	#	עיר	אוכלוסייה	#	עיר	אוכלוסייה	גולוויי
	1	דבלין	1,173,179	11	קילקני	26,512
	2	קורק	208,669	12	אניס	25,276
	3	לימריק	94,192	13	קרלו	24,272
	4	גולוויי	79,934	14	טרלי	23,691
	5	ווטרפורד	53,504	15	ניוברידג'	22,742
	6	דרוהדה	40,956	16	פורט ליש	22,050
	7	סוורדס	39,248	17	בלבריגן	21,722
	8	דאנדוק	39,004	18	נאס	21,393
	9	בריי	32,600	19	את'לון	21,349
	10	נאבאן	30,173	20	מולינגר	20,928

דת

דתות באירלנד
נוצרים קתולים	78.3%
חסרי דת	9.8%
נוצרים פרוטסטנטים	4.2%
מוסלמים	1.3%
אחר	6.4%

הנצרות היא הדת העיקרית באירלנד, כשהזרם הקתולי הוא המשמעותי ביותר, על אף שבין המפקד של שנת 2011 לזה של 2016, הייתה ירידה בשיעור של כ-5.9% במספר התושבים שהגדירו את עצמם כקתולים. מעמד הכנסייה נפגע בשנות ה-90 בשל מספר סקנדלים לא צנועים והאשמות על מסורת של טיוח, בין היתר בשל בתי-המחסה מגדלנה. לפני שנת 2000, אחוז הנוכחים בכנסיות באירלנד היה הגבוה ביותר בעולם המערבי. אולם, בשנת 1990 אחוז הנוכחות בכנסיות באופן שבועי היה כ-81%, אך בשנת 2006 הוא עמד על כ-48% בלבד. נכון לשנת 2011, בדבלין עצמה היו רק כ-18% מהתושבים שהעידו שהם פוקדים את הכנסייה אחת לשבוע. הכנסייה האנגליקנית היא הכנסייה השנייה בגודלה באי, לאחר זו הקתולית. במאה ה-20 חלה ירידה במספר המאמינים המשתייכים אליה, אך בתחילת המאה ה-21 ניכרת עליה קטנה במספרם. זרמים פרוטסטנטים נוספים הם הפרסביטריאניזם והמתודיזם. ההגירה למדינה הובילה לעלייה בשיעורי ההינדואיזם והאסלאם. מבחינת אחוזים, הנצרות האורתודוקסית והאסלאם הן הדתות הצומחות ביותר באירלנד, בשיעורים של כ-100% ו-70% בהתאמה. 10.1% מהאוכולוסייה מגדירים עצמם כחסרי דת.

פטרוניה של אירלנד הם ה"קדוש" קולומבה, פטריק ה"קדוש" , ובריג'יד מקילדייר. יום פטריק ה"קדוש" מצוין ב-17 במרץ באירלנד ומחוצה לה והוא מוכר כיום הלאומי של אירלנד.

היהודים באירלנד

ערך מורחב – יהדות אירלנד

יהודים התיישבו באירלנד עוד בימי הביניים, אך הקהילה היהודית מעולם לא הייתה גדולה ולא עלתה במספרה על אלפים בודדים. הגירה משמעותית לאירלנד החלה רק בשנות השמונים של המאה ה-19. ב-1971 התגוררו בצפון אירלנד כ-968 יהודים וברפובליקה האירית כ-2633 יהודים. רוב יהודי הרפובליקה האירית יושבים בדבלין ובצפון אירלנד יושבים היהודים בבירה בלפסט.

הרב הראשי הראשון של מדינת ישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, כיהן קודם לכן כרב הראשי של אירלנד. בנו, חיים הרצוג היה לנשיאה השישי של מדינת ישראל. לאחריו כיהן הרב יעקב שכטר כרבה הראשי של אירלנד.

אחוז דוברי האירית באירלנד, נכון לשנת 2011

בשנים 2004–2013 דווחו למשטרה האירית 55 אירועים אנטישמיים. נכון ל-2011 גרים באירלנד כ-2,000 יהודים.

שפות

החוקה האירית מגדירה את השפה האירית כשפה הלאומית והראשונה של אירלנד, אך מכירה גם במעמדה של האנגלית, שהיא בפועל השפה המדוברת ביותר באי, באופן כמעט מוחלט. נכון לשנת 2006, כ-39% מתושבי המדינה הגדירו את עצמם כבעלי מסוגלות בשימוש בשפה האירית. האירית נותרה שפת הקהילה רק במספר אזורים כפריים, בעיקר במערב המדינה, אזורים אשר מוכרים בשם גיילטאכט. מלבד אזורים אלו, הייצוג הבולט ביותר של השפה האירית באירלנד הוא בשלטי דרכים, אשר מחויבים להיות כתובים בשתי השפות. רוב המודעות לציבור והתקשורת הכתובה מודפסות בשפה האנגלית, כמו גם מתן השירותים המשלתיים לאזרחים, אשר אמורים כביכול להינתן בשתי השפות, אך בפועל ניתנים כמעט תמיד באנגלית. מאידך, ישנן מערכות תקשורת המשדרות בשפה האירית בלבד כמו תחנת הטלוויזיה TG4, תחנת הרדיו "רדיו נא גיילטאכטה" ועיתונים רבים המודפסים באירית. כלל הפקודות הרשמיות הניתנות במסגרת כוחות ההגנה האירים הן בשפה האירית.

כתוצאה מההגירה הכבדה למדינה, הפולנית היא השפה המדוברת ביותר באי לאחר האנגלית, כשהאירית נמצאת במקום השלישי. כמו כן, במדינה מדוברות על בסיס יום-יומי גם שפות מרכז אירופאיות כמו צ'כית, הונגרית וסלובקית ושפות בלטיות כמו לטבית וליטאית. שפות נוספות המדוברות באירלנד הן שפת שלטה, המדוברת על ידי נוודים אירים וניב של סקוטית המדובר במחוז דניגול. רוב התלמידים באירלנד בוחרים ללמוד שפה או שתי שפות זרות כחלק מלימודיהם, כשהאירית היא מקצוע חובה.

תרבות

לאורך מאות רבות התבססה התרבות האירית על זו הקלטית, ואירלנד נותרה אחת משש המדינות הקלטיות. בעקבות הפלישה האנגלו-נורמנית במאה ה-12 והכיבוש הבריטי ההדרגתי של האי, הושפעה התרבות האירית מאלו האנגלית והסקוטית. לכן, חולקת התרבות האירית מאפיינים מסוימים עם העולם האנגלו-סקסי, עם אירופה הקתולית ועם המדינות הקלטיות האחרות. הפזורה האירית, מהגדולות והנרחבות שבעולם, תרמו לגלובליזציה של התרבות האירית, תרבות אשר הפיקה דמויות מפתח רבות באומנות, במוזיקה ובמדע.

ספרות

זוכה פרס נובל לספרות ויליאם בטלר ייטס, מהחשובים שבמשוררי אירלנד

אירלנד תרמה תרומה משמעותית לעולם הספרות הן בשפה האנגלית והן בשפה האירית. הסיפורת האירית המודרנית החלה בשנת 1726 עם פרסומו של הספר מסעי גוליבר של ג'ונתן סוויפט.

ההיסטוריה של התיאטרון האירי מתחילה עם התפתחותו של שטח השליטה האנגלי סביב העיר דבלין במאה ה-17, ובמהלך השנים תרמה אירלנד באופן נרחב לדרמה האנגלית. בתחילת דרכו, התיאטרון האירי שימש בעיקר למטרות פוליטיות, אך ככל שנפתחו תיאטראות נוספים וככל שעלתה הפופולריות של התחום, התיאטרון העלה הצגות יותר ויותר מגוונות. תיאטראות רבים בדבלין יצרו קשרים עם מקביליהם בלונדון, והצגות בריטיות רבות הוצגו על במות אירלנד. אולם, רוב המחזאים האיריים עזבו את המדינה כדי לבסס את עצמם בתחום.

מוזיקה

אירלנד נודעת בזכות המוזיקה האירית המסורתית, אשר מנוגנת על ידי להקות מכל רחבי העולם. המוזיקה האירית שמה על מאפייניה המסורתיים, על אף השפעות הגלובליזציה התרבותית, ואף השפיעה על סגנונות אחרים כמו קאנטרי או מוזיקה עממית אמריקאית. המוזיקה כוללת לרוב שימוש בחליל, כינור וחמת חלילים.

ראו גם

• האיים הבריטיים
• אירלנד (אי)

קישורים חיצוניים

• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים

• מידע פוליטי על אירלנד, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
• מדריך התיירות של ynet לאירלנד
• לשכת התיירות האירית בישראל
• רוביק רוזנטל, אי של מיתוסים: טיול מרתק וירוק באירלנד, באתר nrg‏, 15 בספטמבר 2012
• ארווין פלר‏, הכי רחוקה והכי כיפית: חמש סיבות שיגרמו לכם להתאהב באירלנד, באתר וואלה!‏, 06 במאי 2019
• הילה פז, ‏אירלנד ארץ הבירה, באתר GoTravel

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31356159אירלנד