גמביה

גמביה
Republic of The Gambia

דגל סמל
לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה
מוטו לאומי	"קידמה, שלום, שגשוג"
המנון לאומי	"למען גמביה מולדתנו"
ממשל
משטר	רפובליקה נשיאותית
ראש המדינה	נשיא
שפה רשמית	אנגלית
עיר בירה	בנג'ול 13°28′N 16°36′W
גאוגרפיה
יבשת	אפריקה
העיר הגדולה ביותר	סרקונדה
שטח יבשתי	11,300 קמ"ר (166 בעולם)
אחוז שטח המים	11.5%
אזור זמן	UTC
היסטוריה
הקמה
- עצמאות - תאריך	מבריטניה 18 בפברואר 1965
דמוגרפיה
אוכלוסייה (הערכה 1 בנובמבר 2024)	2,780,762 נפש (144 בעולם)
צפיפות	246.09 נפש לקמ"ר (60 בעולם)
אוכלוסייה לפי גילאים 0 10 20 30 40 50 60 70 80 גילאי 0 - 14 40.25% גילאי 15 - 24 20.35% גילאי 25 - 54 31.57% גילאי 55 - 64 4.76% גילאי 65 ומעלה 3.08%
כלכלה
תמ"ג (2023)	2,340 מיליון $ (186 בעולם)
תמ"ג לנפש	841$ (199 בעולם)
מדד הפיתוח האנושי (2022)	0.495 (174 בעולם)
מטבע	דלסי‏ (GMD)
שונות
סיומת אינטרנט	gm
קידומת בין־לאומית	220

הרפובליקה של גמביה (באנגלית: Republic of The Gambia) היא המדינה היבשתית הקטנה ביותר באפריקה. צורתה היא צורת רצועה צרה, שבמרכזה זורם נהר גמביה, והיא מוקפת על ידי סנגל מכל עבריה, מלבד רצועת חוף באוקיינוס האטלנטי ממערב. מצב גאוגרפי יוצא דופן זה הוא תוצאה של תולדותיה של גמביה, אשר כמו מדינות רבות באפריקה נוצרה ועוצבה על ידי מעצמות קולוניאליות. גבולות המדינה גם אינם משקפים חלוקה אתנית או לשונית, ואוכלוסייתה הקטנה מגוונת מאד מבחינות אלה. מבחינה דתית האוכלוסייה הומוגנית: יותר מ-90 אחוזים מתושבי גמביה הם מוסלמים.

מאז שקיבלה גמביה את עצמאותה מבריטניה בשנת 1965, שררה בה לרוב יציבות שלטונית, ובחלק מהזמן מידה מסוימת של דמוקרטיה. הנשיא המכהן הוא אדאמה בארו, שנבחר לתפקיד בשנת 2016.

בדצמבר 2016 הפסיד יחיא ג'אמה בבחירות לנשיאות ליריבו אדאמה בארו והודיע כי יפנה את כסאו, אך שינה את דעתו כעבור כמה ימים והכריז כי התוצאות זויפו. מדינות האזור איימו כי יגיבו באופן צבאי אם הנשיא לא יעביר את השלטון לבארו עד 19 בינואר 2017.. עם תום האולטימטום פלש צבא סנגל למדינה וכפה את החלפת השלטון. צבא גמביה בחר שלא להיאבק בפלישה, וג'אמה ירד למחתרת.

גמביה היא מדינה ענייה, גם ביחס לאפריקה. הכלכלה מבוססת על חקלאות, והתיירות מהווה מקור הכנסה משמעותי.

היסטוריה

היסטוריה מוקדמת: סחר העבדים

התיעוד הכתוב הראשון של התיישבות באזור מצוי ברשומות של סוחרים ערבים מן המאה התשיעית והעשירית. תושבי טרקור, ממלכה ששכנה באזור נהר סנגל מצפון, היו הראשונים באזור שקיבלו עליהם את דת האסלאם. סוחרים ערבים ביססו נתיבי סחר החוצים את הסהרה, על מנת לסחור בשנהב, זהב ועבדים. במאה ה-14 הייתה רוב גמביה של ימינו חלק מממלכת מאלי.

הפורטוגזים הגיעו לאזור דרך הים במאה ה-15, והחלו להשתלט על המסחר. ב-1588 מכר הטוען לכתר הפורטוגזי, אנטוניו הראשון, את זכויות הסחר הבלעדיות בנהר הגמביה לסוחרים בריטים. בין 1651 ל-1661 התקיימה בחלק מגמביה, האי ג'יימס, התיישבות קולוניאלית של דוכסות קורלנד, שהייתה חלק מן האיחוד הפולני-ליטאי. הבריטים השתלטו על המושבה לבסוף.

בריטניה וצרפת ניהלו מאבק על השליטה באזורי גמביה וסנגל לאורך המאות ה-17 וה-18. החזקה על אזור נהר הגמביה ניתנה לבריטניה בחוזה ורסאי מ-1783, פרט למובלעת צרפתית קטנה שנמסרה מאוחר יותר.

גמביה מילאה תפקיד בסחר העבדים הבינלאומי לאורך כל אותה תקופה, בין דרך היבשה, על ידי סוחרי עבדים ערבים ובין דרך הים למושבות אמריקה, על ידי סוחרים אירופים. מעריכים כי כ-3 מיליון עבדים נלקחו מן האזור בשלוש מאות שנות סחר עבדים טרנס-אטלנטי. ברובם, נמכרו העבדים לסוחרים על ידי אפריקאים. חלקם היו שבויים ממלחמות שבטים, חלקם היו בעלי חוב שלא עמדו בתשלום חובותיהם, ואחרים נחטפו.

מושבה בריטית

בול דואר של המושבה הבריטית גמביה

ב-1807 אסרה בריטניה על סחר העבדים, ובשנים שלאחר מכן ניסתה ללא הצלחה להילחם בסוחרי העבדים בגמביה. לשם כך הוקמה ב-1816 מצודה בבאת'וּרסט, כיום בנג'ול בירת גמביה. עד 1888 הייתה גמביה כפופה לשלטון הקולוניאלי בסיירה לאון, ובאותה שנה קיבלה מעמד של מושבה עצמאית. שנה מאוחר יותר נקבעו סופית גבולותיה, והיא הפכה למושבת כתר בריטית. מועצות שלטוניות ומחוקקות מקומיות הוקמו ב-1901, והמושבה החלה לצעוד בהדרגה לעבר שלטון עצמי. צו מ-1906 ביטל את העבדות.

ההתקדמות לעבר עצמאות הואצה אחרי מלחמת העולם השנייה, במקביל להתרחבות משמעותית בכלכלת המושבה. בעקבות בחירות כלליות ב-1962, הוענק שלטון עצמי מלא בשנה שלאחר מכן, וב-18 בפברואר 1965 הוכרזה עצמאות גמביה, כמונרכיה חוקתית החברה בחבר העמים הבריטי, שמלכת בריטניה עומדת בראשה באופן סמלי. גמביה הייתה המושבה הבריטית האחרונה במערב אפריקה שזכתה לעצמאות.

עצמאות מדינית

זמן קצר לאחר קבלת העצמאות, נערך משאל עם בשאלה האם להחליף את מלכת בריטניה בנשיא גמביה כראש המדינה. הרוב הדרוש לא הושג, אך משאל העם עצמו והאופן הדמוקרטי שבו נוהל נתפסו כסימן מעודד לגבי עתידה הפוליטי של המדינה. לאחר משאל עם נוסף ב-1970 הוכרזה גמביה כרפובליקה, וראש הממשלה סר דאודה קאירבה ג'ווארה (Dawda Kairaba Jawara) הוכרז כראש המדינה. ג'ווארה נבחר לנשיא חמש פעמים ברציפות עד הדחתו בהפיכה צבאית ב-1994, ולאורך רוב התקופה היה שלטונו יציב. במדינה התקיימה (באופן יוצא דופן באפריקה) דמוקרטיה רב-מפלגתית עם בחירות סדירות מדי חמש שנים. מפלגתו של הנשיא, ה-PPP, זכתה שוב ושוב לרוב במועצה המחוקקת. על היציבות הפוליטית העיבו קשיים כלכליים, שנגרמו מבצורות חוזרות, ממגמת הירידה במחירי הבוטנים, סחורת ייצוא עיקרית, בשוקי העולם ומהלחץ גובר על משאבי הטבע של המדינה עקב כריתת יערות.

ב-1981 פרצה הפיכה נגד שלטונו של ג'ווארה, והוא פנה לממשלת סנגל בבקשת עזרה. כוחות סנגליים דיכאו את המרידה, וכעבור שנה נחתם הסכם איחוד בין המדינות ליצירת קונפדרציה בשם סנגמביה. שילובן של המדינות לאחת, שמלכתחילה נתמך בעיקר בידי האליטות ולא זכה לתמיכה עממית רחבה, לא צלח. החשש מחוסר יציבות שלטונית, שהיה העילה המרכזית לאיחוד, דעך בהדרגה ככל שהתרחק זיכרון ההפיכה של 1981, וב-1989 הכריז נשיא סנגל על פירוק הקונפדרציה, לאחר כישלונו של משא ומתן מתמשך על איחוד מכסים. ניסיונות לרפורמות כלכליות בשנות השמונים לא הביאו לתוצאות הרצויות, והתוצר החקלאי נפגע קשות מביטול הסובסידיות על דשנים ב-1987.

ביולי 1994 הדיחה קבוצת קצינים בשם "המועצה השלטת הזמנית של הכוחות המזוינים" את ג'ווארה בהפיכה צבאית. יו"ר המועצה, יחיא ג'אמה בן ה-29, נעשה ראש המדינה, החוקה הושעתה וכל פעילות אופוזיציונית נאסרה. המועצה השלטת הזמנית החלה לפעול לארגון בחירות כלליות לכל המוסדות במדינה. בבחירות שנעשו ב-1996 נבחר ג'אמה לנשיאות, ובבחירות למועצה המחוקקת, שההשתתפות בהן נאסרה על מפלגות מתקופת ג'ווארה, זכתה מפלגת ה-APRC של ג'אמה ברוב מוחלט. ב-2001 הותרה פעילותן של המפלגות הפוליטיות מתקופת ג'ווארה, ונערכו שוב בחירות למוסדות המדינה השונים. משקיפים בינלאומיים אישרו כי למעט כשלים מעטים התנהלו הבחירות באופן תקין והוגן, אף כי מפלגת האופוזיציה המרכזית, ה-UDP, החרימה אותן. תוצאת הבחירות הייתה דומה לזו של בחירות 96–97: ג'אמה נבחר שוב לנשיא, ברוב של 53%, ומפלגתו זכתה לרוב במועצה המחוקקת. בבחירות שנערכו מאז השתתפה גם ה-UDP.

ב-2 באוקטובר 2013, לאחר לחץ בריטי לשיפור מצב זכויות האדם במדינה, הודיעה גמביה על פרישה מחבר העמים הבריטי, אותו הגדירה כמוסד נאו-קולוניאליסטי.

ב-1 בדצמבר 2016 הפסיד יחיא ג'אמה בבחירות לנשיאות ליריבו אדאמה בארו ותחילה אמנם הודיע כי יפנה את כסאו, אך שינה את דעתו כעבור כמה ימים והכריז כי התוצאות זויפו. מדינות האזור איימו להגיב באופן צבאי אם הנשיא לא יעביר את השלטון לבארו עד ה-19 בינואר 2017. באותו יום הושבע בארו לנשיאות ועם תום האולטימטום פלש צבא סנגל למדינה וכפה את החלפת השלטון. ג'אמה ירד למחתרת ונמלט מהמדינה.

פוליטיקה

משטר

חוקת גמביה הנוכחית נכתבה על ידי ועדה מטעמם של מארגני ההפיכה של 1994 שהשעו את החוקה הקודמת מ-1970. החוקה אושרה במשאל עם באוגוסט 1996. על פי החוקה, משטר המדינה הוא דמוקרטיה נשיאותית ריכוזית; הרשות המחוקקת מורכבת מבית אחד בן 53 חברים (מהם חמישה המתמנים על ידי הנשיא); הרשות השופטת נפרדת ובלתי תלויה, וניתנת הגנה חוקתית לזכויות האדם.

המצב הפוליטי במאה ה-21

בסוף חודש מרס 2006, חודשים אחדים לפני הבחירות לנשיאות, התעוררה מתיחות במדינה, והיו דיווחים על הפיכה צבאית צפויה. ג'אמה נאלץ לקטוע ביקור ממלכתי במאוריטניה, קצינים נעצרו בחשד למעורבות בתכנון ההפיכה, ומספר קצינים בולטים ובהם הרמטכ"ל נמלטו מן המדינה. בספטמבר 2006 נבחר הנשיא ג'אמה לכהונה שלישית, ברוב של 67%, ובנובמבר 2011 ניצח שוב בבחירות, ברוב של 72%.

בבחירות האחרונות לאסיפה המחוקקת, שנערכו במרס 2012, זכתה מפלגתו של הנשיא, ה-APRC, ב-43 מבין 48 המושבים שהועמדו לבחירה.[2]. מושב אחד יותר מאשר בבחירות 2007, וירידה קלה לעומת 45 מושבים שקיבלה בבחירות 2002, שאותן החרימה מפלגת האופוזיציה העיקרית ה-UDP.
הנשיא אמר לאחר הבחירות של 2007, כי מחוזות הבחירה שבחרו במועמדי האופוזיציה, לא יזכו לקבל פרויקטים ממשלתיים: "אלמד את העם כי באפריקה, פעילות אופוזיציונית אינה משתלמת".

גמביה ירדה למקום ה-130 בעולם ברמת חופש העתונות, בדוח של ארגון "עיתונאים ללא גבולות" מ-2005, עקב העוינות שמפגין ממשלו של ג'אמה כלפי התקשורת.[3]

כלכלה

בקבוק מיץ פירות טרופיים, המיוצר במבשלות בנג'ול בגמביה

גמביה היא אחת המדינות העניות בעולם. התוצר הלאומי לנפש, 2000 דולר לשנה, הוא במקום ה-179 בעולם (2006). אין בגמביה מחצבים, והכלכלה מתבססת על חקלאות, תיירות ודיג. בנוסף משמשת המדינה תחנת מעבר בסחר בינלאומי, אך היקף הפעילות בתחום זה פחת לאחר שפיחות חד בערך ה-פרנק CFA ב-1994 גרם לכך שסנגל תועדף כארץ מעבר.

הגידול החקלאי החשוב ביותר הוא הבוטנים, התורמים למעלה מחמישה אחוזים מכלל התוצר הלאומי. בנוסף מגדלים בגמביה אורז, תירס, דוחן, כותנה, קסאווה ודקלים, וכן בקר ועזים. החקלאות, שנעשית ברובה בשיטות מסורתיות, מעסיקה כשלושה רבעים מכוח העבודה במדינה.

המגזר התעשייתי אינו מפותח, והוא מבוסס על עיבוד מוצרי חקלאות: מאפיות, עיבוד בוטנים, מבשלות שכר וכדומה.

ראשיתה של התיירות בגמביה בקבוצה של 300 תיירים שוודים שביקרו במדינה ב-1965 בארגונה של חברת תיירות שוודית. מאז נהפכה התיירות לענף משמעותי בכלכלת גמביה, והכנסות הענף מהוות 12% מן התוצר הלאומי. התשתית התיירותית עדיין אינה מפותחת וכמעט כל המלונות מרוכזים באזור סרקונדה. הענף סבל מקשיים לאחר הפיכת 1994, שעוררה חשש מאי-שקט ביטחוני והרתיעה תיירים, אך בשנים האחרונות הוא במגמת התאוששות. עונת התיירות היא העונה היבשה, תקופת החורף בחצי הכדור הצפוני.

גאוגרפיה

מפת גמביה

תמונת לוויין של גמביה

שטחה של גמביה הוא 11,300 קמ"ר, והיא המדינה היבשתית הקטנה ביותר באפריקה. שטחה בנוי כרצועה ארוכה וצרה בצורת נחש שנהר הגמביה במרכזה – אורכה 480 ק"מ ורוחבה בין 10 ל-50 ק"מ. גמביה היא כמעט מובלעת של סנגל, אשר גובלת בה מכל עבריה פרט לקטע חוף באורך כ-80 ק"מ באוקיינוס האטלנטי.

פני השטח הם מישור, המנומר פה ושם בגבעות. הגובה המרבי הוא 53 מטר מעל גובה פני הים, בלבד.

אקלים

במדינה שורר אקלים טרופי. העונה הגשומה נמשכת מיוני עד נובמבר, וכמות המשקעים הכוללת בה נעה בין 800 ל-1000 מ"מ, ש-90% מהם יורדים בין יולי לספטמבר. בעונה היבשה, מנובמבר עד מאי, מושפע מזג האוויר מרוחות יבשות צפוניות-מזרחיות הנושבות מן הסהרה.

ערים

העיר הגדולה ביותר במדינה היא סרקונדה שאוכלוסייתה מונה כ-348 אלף נפש, על-פי אומדן מ-2007.[4] אחריה בגודל האוכלוסייה נמצאות בריקמה (Brikama) עם כ-84,000 תושבים ובקאו (Bakau) עם כ-48,500. הבירה בנג'ול היא רק הרביעית בגודלה, וגרים בה כ-31,000 איש.

כל ארבע הערים הללו נמצאות במערב המדינה, סמוך לחוף. העיר הגדולה ביותר בפנים הארץ היא פרפני (Farafenni) המונה כ-30,500 תושבים.

דמוגרפיה

אוכלוסיית גמביה מנתה כ-1.7 מיליון נפש ב-2007, על-פי הערכת ספר העובדות העולמי. רוב האוכלוסייה חיה באזורים הכפריים, אך הפער בין האוכלוסייה הכפרית והעירונית מצטמצם בעקבות תהליך של הגירת צעירים מהכפר לעיר, וכן של תהליכי עיור באזור הכפרי. האוכלוסייה העירונית מתרכזת באזור המערבי של המדינה הסמוך לחוף, בעיקר בחלק שמדרום לשפך הגמביה.

מוצא ודת

האוכלוסייה היא כמעט כולה ממוצא אפריקאי, פרט למיעוט זעיר של אירופים ומהגרים מלבנון.

בני גמביה נחלקים למספר רב של קבוצות אתניות, החיות יחד בהרמוניה יחסית תוך שמירה על התרבות והשפה של כל קבוצה. הקבוצה הגדולה ביותר היא המנדינקה (Mandinka) המונה כ-42 אחוז מן האוכלוסייה. אחריה לפי הגודל באות פולה (Fula) המונה כ-18%, וולוף (Wolof) המונה כ-16%, דיאולה – כ-10% וסֵרָהוּלי – כ-9%. עוד כארבעה אחוזים משתייכים לקבוצות נוספות. הדת הרווחת היא אסלאם, שמאמיניה מונים 90% מהאוכלוסייה. נוצרים מכנסיות שונות מהווים 9% ועוד כאחוז מאמינים בדתות אנימיסטיות. במדינה שוררת סובלנות דתית, וחגי שתי הדתות הגדולות מצוינים באופן רשמי.

שפה

אנגלית, השפה הרשמית במדינה, מדוברת בקרב רוב התושבים באזור החוף, ובכל כפר נמצא מי שדובר בה. כמדינה הבנויה כפסיפס אתני, שמתבטא גם בריבוי לשוני (הזיהוי האתני מוגדר במידה רבה על ידי השפה), רבים מתושבי גמביה הם רב-לשוניים. שפת המנדינקה המדוברת בפי 454,000 תושבים היא השפה השכיחה ביותר. כ-165,000 דוברים בשפת ווֹלוֹף, בעיקר באזורי החוף ובאזור בנג'ול, והיא משמשת לצורכי מסחר. בתקופת קיומה של סנגמביה, שימשה וולוף בדיוני הפרלמנט. מספר דוברי פולה (פולאני) מוערך ב-263,000, ועוד קרוב ל-20 שפות משמשות קבוצות קטנות ברחבי המדינה.[5]

הערבית, שחדרה לגמביה עם הגעת האסלאם מצפון-אפריקה, משמשת לצורכי דת וחינוך.

שיעור יודעי קרוא וכתוב מוערך ב-35%.

ראו גם

• סנגמביה

קישורים חיצוניים

• גמביה, תקציר ונתונים סטטיסטיים באתר ספר העובדות על מדינות העולם של ה-CIA (באנגלית)
• סקירה על המצב בגמביה אתר מחלקת המדינה של ארצות הברית (באנגלית)
• היסטוריה כלכלית של המגזר הכפרי בגמביה (באנגלית)
• גמביה - אטלס המפקד 2003 אתר אוניברסיטת קולומביה
• אוריאל לוי, ‏צבא סנגל פלש לגמביה לאחר שהנשיא המודח סירב להתפנות מתפקידו, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 20 בינואר 2017
• אוריאל לוי, ‏המהפכה הדמוקרטית של גמביה, המדינה הקטנה ביותר באפריקה, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 15 במאי 2017

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0