ג'ון סווייר

ג'ון סווייר
John Sevier

לידה	מחוז אוגוסטה, מושבת וירג'יניה, אמריקה הבריטית
פטירה	טריטוריית אלבמה, ארצות הברית
מדינה
מקום קבורה	בית המשפט של מחוז נוקס, נוקסוויל, טנסי, ארצות הברית
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הקונגרס השני של טנסי 4 במרץ 1811 – 24 בספטמבר 1815 (4 שנים) → רוברט ויקלי ויליאם גריינג'ר בלאונט ←
חבר הסנאט של טנסי 1810
מושל טנסי ה־1 23 בספטמבר 1803 – 20 בספטמבר 1809 (6 שנים) → ארצ'יבלד רואן וילי בלאונט ←
30 במרץ 1796 – 23 בספטמבר 1801 (5 שנים) → ויליאם בלאונט (כמושל הטריטוריה הדרום-מערבית) ארצ'יבלד רואן ←
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הקונגרס החמישי של קרוליינה הצפונית 16 ביוני 1790 – 3 במרץ 1791 (261 ימים) → התפקיד נוצר ויליאם ברי גרוב ←
מושל מדינת פרנקלין מרץ 1785 – פברואר 1788 (כ־3 שנים) → ריצ'רד קאסוול (כמושל קרוליינה הצפונית) סמואל ג'ונסטון (כמושל קרוליינה הצפונית) ←

ג'ון סווייר (באנגלית: John Sevier;‏ ‏4 בספטמבר 1745 – 0 בספטמבר 1815) היה איש צבא, איש הסְפָר ופוליטיקאי אמריקאי, ואחד מהאבות המייסדים של מדינת טנסי. כאיש המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית הוא היה בעל תפקיד מוביל בתהליך קבלתה של טנסי כמדינה, הן מבחינה צבאית והן מבחינה פוליטית, וב-1796 נבחר כמושל טנסי הראשון. הוא שירת כקולונל של הרגימנט של מחוז וושינגטון בקרב קינגס מאונטיין ב-1780, ופיקד על מיליציית הספר בעשרות קרבות נגד הצ'רוקי בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-18.

סווייר התיישב בעמק נהר הטנסי כבר בשנות ה-70. ב-1776 הוא נבחר כאחד מחמשת שופטי השלום של אגודת וטאוגה , וסייע להגן על פורט וטאוגה כנגד תקיפת הצ'רוקי. עם פרוץ מלחמת העצמאות של ארצות הברית, הוא נבחר כחבר ועד הביטחון של מחוז וושינגטון, שנוצר במקום אגודת וטאוגה. לאחר קרב קינגס מאונטיין, הוא הוביל את הפלישה שבה הוחרבו כמה יישובי הצ'רוקי בצפון ג'ורג'יה. בשנות ה-80 הוא שירת כמושל היחידי של מדינת פרנקלין, שהייתה ניסיון מוקדם להקמת מדינה של המתיישבים בשטחים שמעבר להרי האפלצ'ים. בראשית שנות ה-90 הוא היה הבריגדיר גנרל של המיליציה של הטריטוריה הדרום-מערבית.

סווייר כיהן שש תקופת כהונה של שנתיים כל אחת כמושל טנסי: מ-1796 ועד 1801, ומ-1803 ועד 1809. בשני המקרים הגבילה אותו הגבלת כהונה מלכהן בתקופת כהונה רביעית רצופה. הקריירה הפוליטית של סווייר עמדה בסימן של יריבות שהלכה וגברה בינו לבין הפוליטיקאי העולה אנדרו ג'קסון, שכמעט והגיע לשיאה ב-1803 בדו-קרב. לאחר תום תקופת כהונתו האחרונה כמושל, נבחר סווייר לשלוש תקופות כהונה בבית הנבחרים של ארצות הברית מטעם טנסי, והוא כיהן בתפקיד מ-1811 ועד מותו ב-1815.

ראשית חייו

ג'ון סווייר נולד במחוז אוגוסטה שמושבת וירג'יניה, ליד המקום בו שוכנת היום העיירה ניו מרקט , וכיום נמצא בתחומי מחוז רוקינגהם.

סווייר היה הבכור מבין שבעת ילדיהם של ולנטין סווייר ושל ג'ואנה גואד. אביו, שהיה ממוצא ספרדי (השם סווייר הוא אנגליזציה של השם הפורטוגזי שאבייר - Xavier), היגר מאנגליה לבלטימור ב-1740, ובהדרגה עשה את דרכו אל ארץ הספר של עמק נהר שננדואה. אחד מאחיו של סווייר, ולנטין סווייר , היה איש ארץ הספר, קצין במלחמת העצמאות של ארצות הברית, והבונה של מוצב הספר סווייר סטיישן.

אביו של סווייר עבד כבעל פונדק, כסוחר פרוות וכמתווך קרקעות. בנו הבכור שאף לעסוק באותם תחומים. בגיל צעיר הוא פתח פונדק משל עצמו, וסייע לייסד את ניו מרקט.

ב-1761, בגיל 16, נשא סווייר לאישה את שרה הוקינס, ובתחילה התיישב בחווה. על פי כמה מקורות שירת סווייר כקפטן במיליציה של מושבת וירג'יניה תחת פיקודו של ג'ורג' וושינגטון במלחמת הלורד דאנמור ב-1773 וב-1774.

אגודת וטאוגה ומחוז וושינגטון

בראשית שנות ה-70, החלו סווייר ואחיו ולנטין לקיים מסעות לכמה יישובים באזורים שמעבר להרי האפלצ'ים, במה שכיום מהווה את החלק הצפון-מזרחי של טנסי. בסוף 1773 עבר סווייר עם משפחתו ליישובי עמק קרטר שלאורך נהר הולסטון. שלוש שנים לאחר מכן, הוא עבר דרומה יותר ליישובי וטאוגה, במקום בו נמצאת כיום העיר אליזבתטון שבטנסי. אנשי וטאוגה החכירו את קרקעותיהם מהצ'רוקי ב-1772, ויצרו גוף ממשל ראשוני שנודע כאגודת וטאוגה (Watauga Association). סווייר מונה ב-1775 כפקיד של בית משפט שכלל חמישה שופטים, וב-1776 נבחר כשופט בבית משפט זה.

ההכרזה המלכותית של 1763 אסרה על התיישבות אנגלית על הקרקעות של האינדיאנים ממערב להרי האפלצ'ים. בשל העובדה שיישובי וטאוגה ישבו על טריטוריה של הצ'רוקי, החשיבו אותם פקיד הממשל הקולוניאליים הבריטים כבלתי חוקיים. במרץ 1775 רכשו המתיישבים את הקרקעות מהצ'רוקי, וסווייר נרשם כעד לחתימת ההסכם. הבריטים סירבו להכיר ברכישה, והמשיכו לדרוש שהמתיישבים יעזבו את האזור. קבוצה של אנשי הצ'רוקי בהנהגתו של צ'יף בשם "קאנו נגרר", לא הסכימה למכירת הקרקעות על ידי השבט, והחלו לאיים על המתיישבים.

מלחמת העצמאות של ארצות הברית

עם פרוץ מלחמת העצמאות של ארצות הברית באפריל 1775, ארגנו אנשי וטאוגה, שרובם אהדו את הפטריוטים, את מחוז וושינגטון והקימו ועדת ביטחון של 13 איש. הוועדה, שסווייר היה חבר בה, הגישה את "עצומת וטאוגה" לווירג'יניה באביב 1776, בו היא ביקשה להיות מסופחת אליה, אך וירג'יניה לא נעתרה. אז עתרו אנשי וטאוגה לקרוליינה הצפונית.

מתוך חשש מפלישה של "קאנו נגרר", שקיבל כלי נשק מהבריטים, בנו המתיישבים את פורט קאסוול (או פורט וטאוגה) כדי לאבטח את יישובי וטאוגה, ואת תחנת איטון כדי לאבטח את יישובי הולסטון. סווייר החל לבנות את פורט לי כדי לאבטח את היישובים בעמק נוליצ'וקי. לאחר שקיבלו מידע על פלישה של הצ'רוקי מפי ננסי וורד , נמלטו מתיישבי נוליצ'וקי לפורט קאסוול, ועד מהרה בא סווייר בעקבותיהם.

התקפות הצ'רוקי החלו באמצע יולי 1776. "קאנו נגרר" יצא צפונה כדי לתקוף את יישובי הולסטון, בעוד שכוח בהובלתו של הצ'יף "אברהם הזקן" פלש ליישובי וטאוגה. ב-21 ביולי הגיעו כוחותיו של "אברהם הזקן" לפורט קאסוול, שבה היה חיל מצב של 75 אנשי מיליציה בפיקודו של ג'ון קרטר, ותחתיו היו סווייר וג'יימס רוברטסון . קתרין שריל, לימים רעייתו של סווייר, לא הצליחה להיכנס למבצר לפני שהשערים ננעלו, אך סווייר הצליח לרכון אל מעבר לגדר היתדות ולמשוך אותה למקום בטוח. חיל המצב הצליח להדוף את הצ'רוקי, ולאחר מצור של שבועיים, נסוג "אברהם הזקן". בסופו של דבר ביקשו הצ'רוקי שלום בעקבות הפלישה לארץ אוברהיל על ידי ויליאם כריסטיאן באוקטובר 1776.

אנשי וטאוגה שלחו חמישה נציגים, ביניהם סווייר, לוועידת החוקה של קרוליינה הצפונית בנובמבר 1776. בחוקה החדשה נוצר "מחוז וושינגטון" שבו נכלל רוב שטחה של טנסי של היום. המחוז החדש בחר בסווייר לאחד משני הנציגים לבית הנבחרים של המדינה. ב-1777 היה המחוז למחוז מן המניין של קרוליינה הצפונית. סווייר מונה כלוטננט קולונל של הרגימנט של המיליציה של המחוז החדש.

קרב קינגס מאונטיין

בעקבות הניצחון הבריטי בקרב קמדן באוגוסט 1780, כוח של לויאליסטים, בפיקודו של מייג'ור פטריק פרגסון, נשלח לדכא את פעילות הפטריוטים בהרים. לאחר שהביס כוח קטן בפיקודו של צ'ארלס מקדואל, שיגר פרגסון מסר למתיישבים, בו הוא הזהיר אותם שאם הם יסרבו להניח את נשקם, הוא יצעד מעבר להרים ו"ישמיד את הארץ באש ובחרב". סווייר והקולונל של המיליציה של מחוז סאליבן, אייזק שלבי, הסכימו לגייס כוחות ולצעוד מעבר להרים כדי להעסיק את פרגסון בכוח.

ב-25 בספטמבר, התאספו "אנשי עבר-ההרים" (Overmountain Men), כפי שהם נקראו, בסיקמור שואלס כדי להתכונן לצעידה. כוח זה כלל את 240 אנשי המיליציה של מחוז וושינגטון בפיקודו של סווייר, 240 אנשי המיליציה של מחוז סאליבן בפיקודו של שלבי, ו-400 אנשי וירגיניה בפיקודו של ויליאם קמפבל . כדי לממן את הוצאות הצעדה, השיג סווייר הלוואה מג'ון אדייר כנגד רכושו הפרטי כביטחונות. הכוח המשולב יצא ב-26 בספטמבר אל מעבר להרים, ובסופו של דבר חבר לשרידי אנשיו של מקדואל.

ב-7 באוקטובר יצר הכוח מגע והקיף את הכוח של פרגסון, שהתחפר עם כוחות הלויאליסטים שלו בראש קינגס מאונטיין , ליד המקום בו עובר כיום הגבול בין קרוליינה הצפונית לקרוליינה הדרומית. אנשיו של סווייר היו חלק מהכוח שאיגף מדרום, יחד עם כוחותיהם של קמפבל ומקדואל. בתחילה לא עלה בידם של הפטריוטים לפרוץ את קווי הלויאליסטים, אך הצלפים חיסלו בהדרגה את כוחות הלויאליסטים. בשיא הקרב, תקפו סווייר וקמפבל את הנקודה הגבוהה ביותר בה נצבו כוחות הלויאליסטים, וכך נתנו לכלל הכוח דריסת רגל בפסגת ההר. פרגסון נהרג בשעה שניסה לפרוץ את הקווים של סווייר, וזמן קצר לאחר מכן נכנעו הלויאליסטים. בקרב נהרג אחיו של סווייר, קפטן רוברט סווייר.

מלחמות הצ'רוקי והצ'יקמגואה

עם שובו מקינגס מאונטיין, נודע לסווייר מפי ננסי וורד על תקיפת הצ'רוקי הממשמשת ובאה. הוא ארגן כוח של 300 איש וצעד דרומה. ב-16 בדצמבר 1780 הוא הביס כוח של הצ'רוקי בקרב ביוד קריק, ליד מיקומה של העיר סוויירוויל של היום. כמה ימים לאחר מכן הוא הצטרף לכוח של המיליציה של וירג'יניה בפיקודו של ארתור קמפבל , והכוח המשולב המשיך דרומה, וכבש ב-25 בדצמבר את העיירה הצ'רוקית צ'וטה. שלושה ימים לאחר מכן הם כבשו והעלו באש את העיירות הצ'רוקיות צ'ילוהי וטאלאסי. סווייר וקמפבל המשיכו והגיעו עד נהר היוואסי, שם הם העלו באש את הכפרים גרייט הייוואסי וצ'סטואי, ואת צעדתם בחזרה הבייתה הם החלו ב-1 בינואר.

בפברואר 1781 מונה סווייר כמפקד הקולונל של המיליציה של מחוז וושינגטון בעקבות מותו של ג'ון קרטר. זמן קצר לאחר מכן הוא יצא במסגרת המשלחת נגד העיירות המרכזיות של הצ'רוקי, ששכנו מהעבר השני של ההרים בקרבת המקום בו ניצבת כיום ברייסון סיטי שבקרוליינה הצפונית. כשהוא יצא מבין ההרים במרץ, הכוח שלו שמנה 150 איש כבש בהפתעה את הכפר טוקסגי, הרג כ-50 איש ושבה כמה אחרים. תוך התמודדות עם התנגדות קלה, הוא התקדם והחריב כ-15 כפרים עד שובו הבייתה.

בספטמבר 1872 הוציא סווייר חיל משלוח נגד "קאנו נגרר" והכוח שלו, שהתרכזו בקובץ של כפרים בצפון ג'ורג'יה ואלבמה. בשל העובדה שקאנו ואנשיו התיישבו קודם לכן ליד נהר צ'יקמגואה, כינו אותם המתיישבים "הצ'ירוקי של הצ'קמגואה", אך הם מעולם לא היו שבט נפרד. סוייר הביס כוח קטן ליד הר לוקאוט, והחריב כמה כפרים של הצ'רוקי לאורך נהר קוסה. הצ'יף אוקונוסטוטה סייע לתווך על שלום בין ארצות הברית לבין שבט הצ'רוקי, וכך הגיעו לקיצן הקרבות בין שתי האומות.

מדינת פרנקלין

ערך מורחב – מדינת פרנקלין

ביוני 1784 נכנעה קרוליינה הצפונית ללחצים מצד הקונגרס הקונטיננטלי, ומתוך רצון להיפטר ממחוז בלתי רווחי ושעלותו הייתה גבוהה, העבירה את קרקעותיה שממערב להרי האפלצ'ים אל הממשל הפדרלית. עם זאת הקונגרס לא קיבל מיד את השטחים, ונוצר ואקום שלטוני בשטחים שכיום מהווים את מדינת טנסי. באוגוסט אותה שנה שימש סווייר כנשיא הוועידה שהתכנסה בג'ונסבורו במטרה להקים מדינה חדשה. במרץ 1785 הוא נבחר כמושל המדינה החדשה, שנקראה מדינת פרנקלין לכבודו של בנג'מין פרנקלין.

באוקטובר 1784 ביטלה קרוליינה הצפונית את העברת השטחים, ותבעה אותם מחדש לעצמה. בתחילה תמך בכך סווייר, אך הוא שוכנע על ידי ויליאם קוק שמדינת פרנקלין תישאר על מכונה. אף על פי שלסווייר עמדה תמיכת הציבור, מספר אנשים ממחוז וושינגטון, בהובלת ג'ון טיפטון נותרו נאמנים לקרוליינה הצפונית. כתוצאה מכך, שתי ממשלות מקבילות פעלו במדינה. שתיהן בחרו פקידי ממשל, והיחסים בין שתיהן היו בתחילה לבביים, אם כי בין סווייר וטיפטון התפתחה יריבות.

בשעה שקרוליינה הצפונית ומדינת פרנקלין התמודדו זו נגד זו על נאמנות תושבי האזור, נעשה סווייר מעורב בסכסוכים עם ג'ורג'יה על השגת השליטה על קרקעות הצ'רוקי, באזור צפון אלבמה של היום. הוא תבע כמה אלפי אקרים של אדמות. הוא גם נחשב כבעל ברית של ספרד, שהמושל מטעמה אסטבן רודירגז מירו ניסה בתחילה להשפיע על סווייר, אך הוא נטש בסופו של דבר את הרעיון.

ביוני 1785 ניהל סווייר משא ומתן על חוזה דמפלין קריק, שבו ויתרו הצ'רוקי על תביעותיהם לקרקעות שמדרום לנהר פרנץ' ברוד ועד לפיצול הנהרות ליטל וליטל טנסי. בשנה שלאחר מכן הוא ניהל משא ומתן על הסכם קויאטי, שבו הורחב הגבול עד נהר ליטל טנסי. מדינת פרנקלין ייסדה שלושה מחוזות חדשים (כיום מחוזות קוק, סווייר ובלאונט שבטנסי). הסנאט של ארצות הברית מעולם לא אשרר את ההסכמים הללו, כנדרש כדי להפוך אותם לחוקיים בין השבטים לבין הממשלה. גורל המתיישבים הלבנים שעברו לאזורים האלו נותר באי-בהירות במשך שנים.

בפברואר 1788 הגיעה היריבות בין סווייר לבין טיפטון לשיאה, במה שנודע כ"קרב פרנקלין". בזמן שסווייר ניהל את המערכה נגד הצ'רוקי, הורה טיפטון לתפוס את כמה מהעבדים של סווייר כערבון על מיסים שהוא כביכול היה חייב לקרוליינה הצפונית. בתגובה, הוביל סווייר 150 אנשי מיליציה לחוותו של טיפטון, שהוגנה על ידי כ-45 אנשים נאמנים לקרוליינה הצפונית. כל אחד מהצדדים דרש את כניעת האחר, ולזמן קצר החלו חילופי אש. ב-26 בפברואר, יומיים לאחר תחילת המצור על החווה, הגיעו תגבורות ממחוז סאליבן ופיזרו את הכוחות ממדינת פרנקלין. סווייר נסוג, אם כי לא לפני ששני אנשים נהרגו. שניים מבניו של סווייר ואחד מתומכי מדינת פרנקלין נשבו, אך כולם שוחררו בסופו של דבר.

בקיץ 1788 נהרגו כמה מתיישבים ממשפחת קירק על ידי עריקים מלוחמי הצ'רוקי במחוז בלאונט, במה שנודע כ"טבח נקיק תשעת המיילים". בתגובה, פלש סווייר והחריב כמה עיירות של הצ'רוקי בעמק נהל ליטל טנסי. כמה ממנהיגי הצ'רוקי נפגשו עם סווייר כדי לדון על שלום. אך ג'ון קירק, בן משפחת הנרצחים, תקף את המשלחת והרג כמה צ'יפים, כוללת את טאסל הזקן ואת אברהם הזקן. הצ'רוקי זעמו, וכתוצאה מכך התווספו תומכים חדשים לקאנו נגרר בהתנגדותו למתיישבים.

בעקבות קרב פרנקלין, קרסה התמיכה בסווייר ובמדינת פרנקלין בקרב המתיישבים שבשטחים שמצפון לנהר פרנץ' ברוד. מושל קרוליינה הצפונית, סמואל ג'ונסטון, הוציא צו למעצרו ביולי 1788. באוקטובר, לאחר שסווייר תקף את דייוויד דידקריק, בעל חנות בג'ונסבורו, על כך שסירב למכור לו משקה חריף, לכדו טיפטון ואנשיו את סווייר. הוא נשלח למורגנטון שבקרוליינה הצפונית, והועמד למשפט בעוון בגידה. הוא שוחרר על ידי השריף של ויליאם מוריסון (מוותיקי קרב קינגס מאונטיין), לפני שהמשפט החל.

בינואר 1789 הביס סווייר פלישה גדולה של הצ'רוקי שהובלה על ידי הצ'יף גון ווטס בקרב פלינט קריק ליד ג'ונסבורו.

הטריטוריה הדרום-מערבית

ערך מורחב – הטריטוריה הדרום-מערבית

בפברואר 1789 נשבע סווייר אמונים לקרוליינה הצפונית. הוא קיבל חנינה מהמושל אלכסנדר מרטין, ונבחר לסנאט של קרוליינה הצפונית. כאשר כינס הסנאט את ועידת פאייטוויל בנובמבר אותה שנה, היה סווייר נציג מחוז גרין לוועידה, ופעל להשגת האשרור של קרוליינה הצפונית לחוקת ארצות הברית. לאחר אשרור החוקה ב-23 בנובמבר, סייע סווייר לנסח חוק הפרדה חדש, שעבר עם התנגדות מצומצמת בדצמבר. חוק זה העביר את הטריטוריה שכיום היא מדינת טנסי, לידי הממשלה הפדרלית.

כדי לנהל את ההפרדה, יצר הקונגרס של ארצות הברית את הטריטוריה הדרום-מערבית באביב 1790, על פי תקנות צפון-מערב. סוייר מונה כבריגדיר גנרל של המיליציה של הטריטוריה. ויליאם בלאונט, מתווך קרקעות ופוליטיקאי מקרוליינה הצפונית, מונה כמושל הטריטוריה. ביוני 1791 ניהל בלאונט משא ומתן על הסכם הולסטון , שפתר את סכסוכי הקרקעות עם הצ'רוקי שנוצרו בעקבות הסכם דמפלין קריק.

זמן קצר לפני ההפרדה, הוגדרה הטריטוריה כמחוז הקונגרס החמישי של קרוליינה הצפונית. סוייר נבחר להיות נציג המחוז בקונגרס הראשון. עד הגיעו לניו יורק, שם התמקמה הממשלה החדשה באופן זמני, התבצעה כבר פרישת טנסי. לסווייר הותר לכהן בתקופת כהונתו, אם כי הוא לא ייצג יותר מחוז בחירה קיים של קרוליינה הצפונית.

בסתיו 1793, לאחר מתקפה של הצ'רוקי על תחנת קאווט, מערבית לנוקסוויל, הוביל סווייר את המיליציה של הטריטוריה דרומה לתוככי ג'ורג'יה לשטחי הבסיס שלהם. הוא הביס כוח של הצ'רוקי בקרב הייווטר , והחריב כמה כפרים. בשנה שלאחר מכן, מינה הנשיא ג'ורג' וושינגטון את סווייר למועצת הטריטוריה, גוף שהיה מקביל לסנאט מדינתי. באותה שנה הוא מונה למועצת הנאמנים הראשונה של בלאונט קולג', קודמו של אוניברסיטת טנסי.

מושל טנסי

ב-1796 התקבלה הטריטוריה הדרום-מערבית כמדינה בארצות הברית בשם טנסי. סווייר החמיץ את ההשתתפות בוועידת החוקה של המדינה בעת ששירת במועצת הטריטוריה בוושינגטון, אך הוא נבחר כמושל טנסי הראשון. הוא שם בראש סדר עדיפויותיו את רכישת הקרקעו מהאינדיאנים. הוא דחק בהתמדה בקונגרס ובמזכיר המלחמה של ארצות הברית (אז האחראי על היחסים עם שבטי האינדיאנים) לנהל משא ומתן עם השבטים לצורך מטרה זו, זאת כדי לחסל את תביעות הקרקע של האינדיאנים ולקדם את התיישבות הלבנים.

במהלך תקופת כהונתו הראשונה כמושל, פיתח סווייר יריבות עם הפוליטיקאי העולה אנדרו ג'קסון. ב-1796 ניהל ג'קסון מערכה לבחירתו כמייג'ור גנרל של המיליציה של המדינה, אך סווייר תמך בג'ורג' קונוויי. ג'קסון הבין שסווייר התייחס אליו בהתכתבויות פרטיות כ"עורך דין עלוב ומסכן". ב-1797 נודע לג'קסון, אז חבר הסנאט של ארצות הברית, שבשנות ה-80 בוצע מעשה הונאה במשרד הקרקעות בנאשוויל שהיה אז באחריות קרוליינה הצפונית. הוא יידע את מושל קרוליינה הצפונית, וכאשר דרש המושל את מסמכי המשרד, סירב סווייר להעביר אותם. ג'קסון הגיע למסקנה שבדרך זו או אחרת היה סווייר מעורב בשערורייה.

סווייר היה חבר הבונים החופשיים, ובעת כהונתו כמושל הוא סייע להקים את הלשכה הראשונה במזרח טנסי. הלשכה השנייה בנוקסוויל קיבלה את הזיכיון שלה מהלשכה הגדולה של קרוליינה הצפונית ב-30 בנובמבר 1800, וסווייר היה "המורה הנכבד" (Worshipful Master) הראשון שלה. הלשכה של טנסי הייתה הלשכה השנייה של הבונים החופשיים בטנסי, כשהראשונה הייתה הלשכה של סנט טאמני שהוקמה ב-1796 בנאשוויל.

לאחר שב-1801 תמה תקופת כהונתו השלישית (של שנתיים) של סווייר, נמנע ממנו מתוקף הגבלת כהונה לכהן בתקופת כהונה רביעית רצופה. במקומו נבחר ארצ'יבלד רואן. הן ג'קסון והן סווייר התחרו על בחירה כמייג'ור גנרל של המיליציה, הבחירה הסתיימה בתיקו, ורואן בחר בג'קסון. כאשר הכריז סווייר על מועמדותו למשרת המושל ב-1803, פרסמו רואן וג'קסון מסמכים שהושגו ממשרד הקרקעות של נאשוויל והאשימו את סווייר בשוחד. ניסיונותיהם להשמיץ את סווייר לא צלחו, וסווייר הפופולרי ניצח את רואן בבחירות.

לאחר השבעתו לתקופת כהונתו השנייה, נתקל סוייר בג'קסון בנוקסוויל. הם ניהלו ויכוח שבמהלכו האשים סווייר את ג'קסון בניאוף כאשר נשא לאישה את רייצ'ל דונלסון. ג'קסון הזועם אתגר אותו לדו-קרב, וסווייר נעתר. הדו-קרב היה אמור להיערך בפורט סאות'ווסט פוינט , אך הכרכרה של סווייר נעצרה בדרכה לשם. כששב ג'קסון לנוקסוויל, הוא נתקל בפמליה של סווייר. השניים החליפו עלבונות זה בזה, וסוסו של סווייר נמלט, כשהוא נושא עליו את האקדחים. ג'קסון כיוון את אקדחו לכיוונו של סווייר, שהסתתר מאחורי עץ. בנו של סווייר כיוון את אקדחו לעבר ג'קסון, והמשנה של ג'קסון כיוון את אקדחו לבנו של סווייר. שני הצדדים הצליחו לפתור את הסכסוך לפני שאירעה שפיכות דמים.

ב-1804 סייע סווייר לויליאם קלייבורן להתמנות כמושל של טריטוריית לואיזיאנה שנרכשה אז, משרה שג'קסון שאף אליה. בבחירות למשרת מושל טנסי של 1805 תמך ג'קסון ברואן, אך סווייר ניצח לאחר שגרף כמעט שני שלישים של הקולות. מסע הבחירות האחרון של סוייר היה ב-1807 כאשר הוא הביס את ויליאם קוק.

שנותיו האחרונות

פסלו של סווייר באוסף היכל הפסלים הלאומי.

סווייר סיים את כהונתו האחרונה כמושל ב-1809, שוב בשל הגבלת כהונה. הוא ביקש להיבחר לסנאט של ארצות הברית אך בית המחוקקים של טנסי בחר בג'וזף אנדרסון. באותם הימים בחירת הסנאטורים הייתה מסורה בידי בתי המחוקקים של המדינות, ובחירות כלליות הונהגו רק בראשית המאה ה-20. סווייר התמודד על מושב של מחוז נוקס בסנאט של טנסי, וניצח בקלות. ב-1815 הוא נבחר לבית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הבחירה השני לקונגרס של טנסי. הוא היה תומך נלהב במלחמת 1812. הנשיא ג'יימס מדיסון הציע לו תפקיד פיקוד בצבא, אך סווייר דחה את ההצעה.

מותו

ג'ון סווייר נפטר בטריטוריית אלבמה ב-24 בספטמבר 1815, בעת שניהל שם סקר קרקעות שג'קסון רכש זמן קצר קודם לכן משבטי המוסקוגי במסגרת הסכם פורט ג'קסון. הוא נטמן על גדת נהר טאלאפוסה, ליד פורט דקטור.

ב-1889, לבקשת המושל רוברט לאב טיילור, הועברו שרידיו של סווייר לקבורה מחדש במדשאות בית המשפט של מחוז נוקס בנוקסוויל. ב-1893 הוקמה אנדרטה על קברו, והיא נחנכה בטקס שבו נאם ההיסטוריון אוליבר פרי טמפל . ב-1922 הועברו לצידו שרידיה של רעייתו השנייה, קתרין שריל. ב-1946 הוצבה בסמוך אנדרטה לזכרה של רעייתו השנייה, שרה הוקינס.

לקריאה נוספת

• Sobel, Robert, and John Raimo, eds. Biographical Directory of the Governors of the United States, 1789–1978, Vol. 4, Westport, Conn.; Meckler Books, 1978, pp. 1465-1466

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'ון סווייר בוויקישיתוף

• ג'ון סווייר באתר אגודת המושלים הלאומית
• ג'ון סווייר באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
• ג'ון סווייר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ג'ון סווייר באתר The Political Graveyard (באנגלית)
• ג'ון סווייר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

ג'ון סווייר40768368Q888391