בנטון מקמילין
.jpg) | |||||||
| לידה | מחוז מונרו, קנטקי, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | נאשוויל, טנסי, ארצות הברית | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | בית הקברות מאונט אוליבט, נאשוויל, טנסי, ארצות הברית | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
בנטון מקמילין (באנגלית: Benton McMillin; 4 בספטמבר 1845 – 0 בינואר 1933) היה דיפלומט ופוליטיקאי אמריקאי מטנסי, איש המפלגה הדמוקרטית, שכיהן כחבר בית הנבחרים של טנסי בשנים 1875–1877, כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית בשנים 1879–1899, ולאחר מכן ועד 1903 כמושל טנסי ה-27. הקריירה הדיפלומטית שלו כללה שליחויות כשגריר ארצות הברית בפרו בשנים 1913–1919, וכשגריר ארצות הברית בגואטמלה בשנים 1920–1921.
ראשית חייו
בנטון מקמילין נולד במחוז מונרו שבקנטקי, כבנם של ג'ון מקמילין, חוואי אמיד, ושל אליזבת (לבית בלאק) מקמילין. הוא התחנך באקדמיית פילמת' שבמחוז קליי שבטנסי, ובהמשך למד בקולג' לחקלאות ולמכונאות של קנטקי (כיום אוניברסיטת קנטקי שבלקסינגטון). במלחמת האזרחים האמריקאית הוא תמך בקונפדרציה, וביקש להתגייס לצבא הקונפדרציה, אך לא עלה בידו לקבל את אישור אביו לכך. בנקודת זמן מסוימת הוא נשבה על ידי צבא האיחוד, ונכלא על סירובו לשאת את שבועת האמונים לאיחוד.[1]
לאחר המלחמה למד מקמילין משפטים בהדרכתו של השופט א. ל. גרדנשייר בקרתג' שבטנסי. ב-1871 הוא התקבל ללשכת עורכי הדין, והחל לעסוק במקצוע בעיר סלינה שבטנסי.[2] ב-1874 הוא נבחר לבית הנבחרים של טנסי. בשנה שלאחר מכן הוא מונה על ידי המושל ג'יימס פורטר כמנהל המשא ומתן לרכישת קרקעות מקנטקי. ב-1877, לאחר תום כהונתו בבית הנבחרים, מונה מקמילין על ידי המושל פורטר כשופט מיוחד בבית המשפט של המחוז השיפוטי החמישי של טנסי.[1]
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית
ב-1878 נבחר מקמילין לראשונה מבין עשר תקופות הכהונה הרצופות שלו בבית הנבחרים של ארצות הברית לאחר שהביס את נציג מחוז הבחירה הרביעי לקונגרס של טנסי המכהן הייווד י. רידל. במשך עשרים שנותיו בבית הנבחרים, התנגד מקמילין להוצאות ממשלתיות עודפות, למכסים, ולרוב צעדי מדיניות החוץ של ארצות הברית, שבהם הוא ראה כאימפריאליסטים. הוא גם התנגד לחוק לודג' (Lodge Bill) של 1890, שהיה אמור לספק הגנה לזכויות ההצבעה של האפרו-אמריקאים במדינות הדרום. הוא תמך בחקיקה להגבלים עסקיים והרחבת הנפקת שטרות הכסף. כחבר ועדת הכללים של הבית (אנ') במהלך שנות ה-90, הוא קרא תיגר לעיתים קרובות על יושב ראש בית הנבחרים תומאס ריד.[1]
ב-1894 הציע מקמילין תיקון לחוק המכסים וילסון גורמן (אנ') שהיה אמור להוביל להנהגת מס הכנסה פדרלי. על חוק זה הוגש ערעור לבית משפט פדרלי, וב-1895 פסק בית המשפט העליון של ארצות הברית שהוא נוגד את חוקת ארצות הברית במסגרת "פסק דין פולוק נגד החברה להלוואות ונאמנות לחקלאים" (אנ'). מקמילין המשיך לקדם את מס ההכנסה הפדרלי, עד אשר ב-1913 התקבל התיקון ה-16 לחוקת ארצות הברית שנתן לממשלה הפדרלית סמכות לגבות מס הכנסה.[1]
מושל טנסי
ב-1897 שאף מקמילין להיבחר למושב של טנסי בסנאט של ארצות הברית שהתפנה עקב מותו של אישם גרין האריס. לאחר שלא עלה בידו לגייס תמיכה, הוא הצליח להיבחר בשנה שלאחר מכן כמועמד המפלגה הדמוקרטית למשרת מושל טנסי במרוץ להחלפתו של המושל הפופולרי רוברט לאב טיילור. בבחירות הכלליות הוא ניצח בהפרש קולות גדול, עם 105,640 קולות מול 72,611 של מועמד המפלגה הרפובליקנית ג'יימס אלכסנדר פאולר, 2,428 הקולות של מועמד המפלגה הפופוליסטית ו. ד. טרלי, ו-1,722 הקולות של מועמד מפלגת האיסור ר. נ. ריצ'רדסון.[2][3]
כשהתמודד מקמילין על תקופת כהונה שנייה ב-1900 הייתה המפלגה הרפובליקנית בטנסי בשליטתו של חבר בית הנבחרים של ארצות הברית וולטר בראונלו, שביקש להוביל להחלפתו של מקמילין במועמד ממפלגתו, וסיעתו בחרה בחבר בית הנבחרים ג'ון א. מק'קול. כשהדמוקרטים ניהלו מסע בחירות נמרץ, ניצח מקמילין בבחירות הכלליות עם 145,708 קולות מול 119,831 הקולות שקיבל מק'קול.[2][4]
במהלך שתי תקופות הכהונה שלו כמושל, יישם מקמילין מספר צעדים פרוגרסיביים. הוא חתם על חוק שהסמיך את מחוזות המדינה להקים מועצות חינוך, והנהיג גביית מס רכוש למימון ספרי הלימוד בבית הספר.[2] ב-1901 הוא חתם על חוק שמטרתו הייתה צמצום העסקת ילדים על ידי העלאת הגיל המינימלי מ-12 ל-14.[1] הוא גם הגיע לסיכום סופי על תוואי הגבול של טנסי עם וירג'יניה,[2] ודאג לקיומה של קרן עתידית להפחתת החוב המדינתי.[1]
לאחר כהונתו כמושל
לאחר תום כהונתו כמושל ב-1903, פתח מקמילין חברת ביטוח בנאשוויל. הוא נותר פעיל במפלגה הדמוקרטית, ושימש כחבר בחבר האלקטורים בכל מערכות הבחירות מ-1876 ועד 1932, למעט אלו של 1916,[1] ונכח בכל הוועידות הארציות של הדמוקרטים בשנים האלו, למעט זו של 1920.[5]
ב-1912 בחרה המפלגה הדמוקרטית המופלגת בטנסי במקמילין כמועמדה למשרת המושל, מתוך תקווה להדיח את המושל המכהן, הרפובליקני בן הופר. המפלגה הייתה חלוקה בסוגיית חוק היובש, כשסיעה אחת "הדמוקרטים העצמאיים" (שתמכה בחוק יובש ארצי), פרשה מהמפלגה והקימה קואליציה עם חברי המפלגה הרפובליקנית. מקמילן ייצג את הסיעה האחרת "הדמוקרטים הרגילים", שסברו שחוק היובש לא אמור לחול בערים גדולות. בבחירות הכלליות הוא הובס כאשר קיבל 116,610 קולות בלבד, מול 124,641 הקולות של הופר. אחת הסיבות להפסדו של מקמילין במערכת בחירות זו הייתה מותו של בנו היחיד, ג'ון בראון, בסוף אוקטובר, כשבוע לפני הבחירות הכלליות. כאשר איבדו הרופאים תקווה, נשארו מקמילין ורעייתו לצד מיטת בנם וביטלו את כל הפעילויות לקראת הבחירות.[6]
קריירה דיפלומטית
ב-1913 מינה הנשיא וודרו וילסון את מקמילין כשגריר ארצות הברית בפרו. זמן קצר לאחר הגעתו לבירת המדינה לימה, הוא סייע בניהול המשא והמתן על "קידום השלום" שמיסד את היחסים בין שתי הארצות.[7]
ב-1919 מונה מקמילין כשגריר בגואטמלה. חודשים ספורים לאחר הגעתו, פרצה הפיכה נגד נשיא גואטמלה הבלתי פופולרי מנואל אסטרדה קבררה (אנ'), שבסופו של דבר הסגיר את עצמו לידי מקמילין כדי להימנע מתפיסתו על ידי תומכיו של הנשיא הבא קרלוס הררה (אנ'). שגרירות ארצות הברית ניזוקה במהלך ההפצצה בת חמשת הימים של הבירה גואטמלה סיטי על ידי הררה.[8] הררה עצמו הודח גם הוא בהפיכה עוד לפני תום כהונתו של מקמילין כשגריר.
שנותיו האחרונות
עם שובו לטנסי, ביקש מקמילין להיבחר שוב כמועמד מפלגתו לתפקיד המושל. יריבו המרכזי בבחירות המקדימות היה אוסטין פיי. אף על פי שמקמילין בן ה-77 ניהל מסע בחירות נמרץ, זכה פיי בתמיכתו של הבוס הפוליטי העולה במפלגה אדוארד האל קרמפ (אנ'),[9] וניצח את מקמילין ביחס קולות של 63,940 מול 59,922.[10] לאחר מכן שב מקמילין לעסקי הביטוח.
חיים אישיים
ב-1886 נשא מקמילין לאישה את מארי צ'ילדרס בראון, בתו של המושל ג'ון בראון. ב-1887 נולד להם בן, ג'ון בראון מקמילין, ובשנה שלאחר מכן היא נפטרה. ג'ון בראון נפטר ב-1912.[2] ב-1897 נישא מקמילין בשנית ללוסיל פוסטר (אנ'), סופרג'סטית בולטת ונשיאת פדרציית מועדוני הנשים של טנסי. היא שירתה כנציבת השירות הציבורי בממשלו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט בשנות ה-40.[2][11][12] לשניים נולדה בת אחת, אלינור פוסטר מקמילין אוליבר, שנפטרה בגיל 21.[1]
בנטון מקמילין נפטר בנאשוויל ב-8 בינואר 1933. הוא נטמן בבית הקברות מאונט אוליבט שבעיר.[2]
לקריאה נוספת
- Sobel, Robert, and John Raimo, eds. Biographical Directory of the Governors of the United States, 1789–1978, Vol. 4, Westport, Conn.; Meckler Books, 1978, pp. 1492-1493
קישורים חיצוניים
- בנטון מקמילין באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
- בנטון מקמילין באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
- בנטון מקמילין באתר The Political Graveyard (באנגלית)
- בנטון מקמילין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 Leonard Schlup, "Benton McMillin," Tennessee Encyclopedia of History and Culture, 2009.
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 Phillip Langsdon, Tennessee: A Political History (Franklin, Tenn.: Hillsboro Press, 2000), pp. 232–237.
- ↑ Our Campaigns - TN Governor, 1898.
- ↑ Our Campaigns - TN Governor, 1900.
- ↑ Benton McMillin at the Biographical Directory of the United States Congress
- ↑ Phillip Langsdon, Tennessee: A Political History (Franklin, Tenn.: Hillsboro Press, 2000), pp. 277-280.
- ↑ Charles Irving Bevans, Treaties and Other International Agreements of the United States of America, 1776–1949, Vol. 13 (U.S. Department of State, Government Printing Office, 1976), p. 1083.
- ↑ "American Embassy Hit In Guatemala Fighting," New York Times, 20 April 1920.
- ↑ Ray Hill, "Edward Hull Crump: The Boss, Part II Archived June 4, 2012, at the Wayback Machine," The Knoxville Focus, 26 March 2012.
- ↑ Our Campaigns - TN Governor (primary), 1922.
- ↑ Nancy Capace, Encyclopedia of Tennessee (Somerset Publishers 2000): 68-69.
- ↑ "Lucille Foster McMillin" Knoxville Focus (December 3, 2017).
בנטון מקמילין40950072Q358665
- מושלי טנסי
- מושלי מדינות ארצות הברית מהמפלגה הדמוקרטית
- חברי בית הנבחרים של ארצות הברית מטנסי
- חברי בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית
- חברי האספה הכללית של טנסי
- שגרירי ארצות הברית
- שגרירים בפרו
- שגרירים בגואטמלה
- בוגרי אוניברסיטת קנטקי
- עורכי דין אמריקאים במאה ה-19
- אמריקאים שנולדו ב-1845
- אמריקאים שנפטרו ב-1933