העלייה השנייה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פירוש נוסף ערך זה עוסק בגל הגירה לארץ ישראל. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו העלייה השנייה (פירושונים).
עליות לארץ ישראל בעת החדשה

ראו גם - עליות קדומות לארץ ישראל

עליות החל מהציונות ועד קום המדינה

עליות לאחר קום המדינה:

עליות על פי ארץ מוצא:

ראו גם:
פורטל:היישוב

העלייה השנייה היא גל ההגירה היהודי שהגיע לארץ ישראל בשלטון האימפריה העות'מאנית, משנת תרס"ד (1904) עד קיץ 1914, כאשר נקטע על ידי מלחמת העולם הראשונה. בשנות העלייה השנייה השתקעו בארץ כ-35,000 עולים, רובם ממזרח אירופה (בעיקר מתחום המושב ומגליציה) וכן מתימן. בסיומה, בקיץ שנת תרע"ד (1914), נאמדה האוכלוסייה היהודית בארץ בכ-85,000 נפש. מבין עולי העלייה השנייה היו שגיבשו "במהלך התקופה מסגרות רעיוניות וארגוניות חדשות. המסגרות הללו טבעו חותם עמוק על תולדות היישוב, שסימניו ניכרים אף במדינת ישראל".[1]

גורמי העלייה

הגורם העיקרי שהביא לבחירה לעלות לארץ ישראל, היה הקשר המסורתי-דתי וההיסטורי של היהודים לארץ ישראל במשך דורות רבים ועולם הרעיונות של הציונות. עם זאת, העלייה לארץ ישראל באותן שנים, הייתה במידה רבה חלק מהגירת המונים, שכללה עשרות מיליוני בני אדם, מאז השליש האחרון של המאה ה-19. רובה ככולה של תנועת ההגירה הייתה בכיוון "מערב", ממזרח אירופה אל מערב אירופה, ומאירופה אל ארצות "העולם החדש", כאשר רוב המהגרים בקשו להגיע אל יבשת אמריקה ואוסטרליה.[2] יהודים ממזרח אירופה היגרו בשיעורים גבוהים יחסית לחלקם באוכלוסייה הכללית. הגל שבו נכללת תקופת העלייה השנייה, מראשית המאה ה-20, היה הגדול בגלי ההגירה - יותר מ-1.3 מיליון יהודים היגרו אז לארצות הברית וכ-35 אלף מהם באו לארץ ישראל. הרוב המכריע של המהגרים היהודים, כמו אצל כלל המהגרים, היגר לארצות הברית. ארצות יעד אחרות היו אנגליה, ארגנטינה, צרפת, קנדה ודרום אפריקה.[3] בין המניעים להגירה ההמונית, היהודית והלא יהודית כאחד, היה הגידול הדמוגרפי המהיר בארצות אירופה, והקשיים הכלכליים שנוצרו בעקבותיו. החברה היהודית בתחום המושב הרוסי, בגליציה וברומניה סבלה ממצוקה כלכלית קשה והייתה שרויה בעוני כבד.

גורם נוסף, שהאיץ במיוחד את הגירתם של היהודים, היו הגזרות והרדיפות האנטישמיות, הן מצד השלטונות והן מצד האוכלוסייה המקומית בארצות מושבם. אירועים בולטים היו פרעות קישינב שהתרחשו בשנת 1903, פרעות "המאות השחורות" בשנת 1904, הפרעות לאחר מהפכת הנפל ברוסיה בשנת 1905 ופרעות משפט בייליס בשנת 1911.

בנוסף לגורמים אלו היו עוד שלושה מניעים: הראשון, קול קורא שפרסם יוסף ויתקין מהמושבה כפר תבור (מסחה), ובו קרא לצעירים לעלות לארץ ישראל, ולהקים בה "מסדרה", כלומר ארגון פועלים חלוצים בהנחיית התנועה הציונית שחבריו יגויסו אל צורכי היישוב היהודי החדש. ויתקין סבר כי רק בעזרת עלייה גדולה ועבודה עברית יטופלו הקשיים.[4] הגורם השני, תוכנית אוגנדה ליישוב יהודים מאזורי מצוקה (כגון מזרח אירופה) באוגנדה, כחלופה לאפשרות הארצישראלית שהִתְמַהְמֵהָה. תוכנית אוגנדה נדונה בקונגרס הציוני השישי בשנת 1903, עוררה התנגדות רבה בתנועה הציונית, בראשה עמדו אנשי מפלגת "פועלי ציון". לימים הסבירו עולים את הגעתם בשנות התקופה לארץ ישראל, כמענה לאתגר שהציבה התוכנית שזכתה לתומכים גם בקרב איכרי המושבות העבריות בארץ ישראל. הגורם השלישי, היה פטירתו של הרצל בשנת 1904 אשר גרם עצב רב בקרב שוחרי התנועה הציונית ואף בציבוריות היהודית בכללה. לאחר מותו של הרצל, יהודים רבים בחרו לעלות ארצה, כדי להמשיך את דרכו וחזונו.

ההרכב החברתי

רציף בנמל יפו, ראשית המאה העשרים

מבחינת ההרכב החברתי, הייתה הגירה זו במידה רבה המשכה של העלייה הראשונה. הרוב המכריע של המהגרים הגיעו ממזרח אירופה, בעיקר מתחום המושב ומגליציה, ומיעוטם מארצות האסלאם. אוכלוסיית המהגרים מנתה בעיקר משפחות מסורתיות-דתיות שקיוו לשפר את מצבם הכלכלי והביטחוני ולהמשיך באורח חייהם המסורתי הקודם. רוב הבאים לארץ לא היו מאורגנים. כרבע מהם היו ילדים עד גיל 15, וכשיעור הזה היו בני ה-50 ומעלה. כ-63% מקרב המהגרים היו גברים.

חלק מאנשי העלייה השנייה היו צעירים רווקים ורווקות בשנות העשרה והעשרים לחייהם, שמעשה עלייתם לארץ שולב בעקרונות וערכים ישנים וחדשים: מסורת יהודית, וציונות (חלוציות ולאומיות), ליברליזם וסוציאליזם ומתוך מרד נעורים ואמונה באפשרות יצירה של "עולם חדש". חלק מהעולים מרדו בהכרתם נגד החיים היהודיים בגולה ורצו ליצור בארץ "חברה חדשה" ו"אדם חדש". הם מרדו באנטישמיות הרבה שנתקלו בה בגולה וראו בציונות פתרון לנדידתם של היהודים ללא ארץ במשך דורות.

קבוצת צעירים חדורי סוציאליזם, לאומיות יהודית וציונות נמרצת, היוו את הגרעין, אשר הוביל במידה רבה את ההתיישבות החלוצית בישראל מתוך נחישות דעתו ליישב את הארץ ולעבד את אדמתה במו ידיהם. אף על פי שחלקם דיברו יידיש ורוסית כשפת אם, השימוש בשפה העברית נראה להם כחשוב ביותר, כפי הסיסמה: "עברי דבר עברית". חלקם היו מוכנים לוותר על פרטיותם וערכיהם הישנים למען המטרה. המחיר ששילמו הצעירים היה רב. הם חוו קשיים רבים בארץ כתוצאה מהפער בין החזון ובין המציאות; חלק גדול מהם עזב לבסוף את הארץ והיו אף מקרים של התאבדויות. גרעין זה היווה את האליטה האידאולוגית של היישוב בארץ ישראל, אשר עתידה הייתה להוביל את היישוב עד הקמת מדינת ישראל ואף שנים לאחר מכן.

החיים בארץ ישראל

בשנת 1904, בה החלה העלייה השנייה היה עדיין שפל כלכלי בארץ ישראל. השפל נבע בעיקרו ממשבר בענף הכרמים והתעשיות הנלוות שהתרחש בתחילת המאה ה-20. ענף הכרמים היה מקור תעסוקה לעולי העלייה השנייה ועקב המשבר בענף, האיכרים הפסיקו לעבד חלקות כרמים רבות והפסיקו להעסיק פועלים רבים.

רוב המהגרים בשנות התקופה התיישבו בערים, בעיקר ביפו, ירושלים, טבריה וחברון, היכן שניתן היה למצוא עבודה ולפרנס משפחה. המהגרים התקשו למצוא עבודה אשר תכלכל אותם כראוי ובצורה יציבה. בשל החיים הקשים, היה שיעור העוזבים גבוה: בשנותיה הראשונות של העלייה השנייה עמד שיעור העוזבים על 70% עד 75%, ובשנותיה האחרונות ירד שיעור העוזבים ל-50% בקירוב.

החינוך

בית הספר לבנות בנווה צדק, 1909
צוות המורים בבית הספר לבנות בנווה צדק, 1905, ובהם: צינה דיזנגוף, פנחסוביץ, אליעזר הופיין, אזרחי-קרישבסקי, אליעזר פפר, ש' בן-ציון (גוטמן), שכנאי, יחיאל יחיאלי

היישוב היהודי החדש יצא לעצמאות לשונית ותרבותית. התרחבות היישוב היהודי הביאה לפיתוח מערכת החינוך ולתמורות בתוכניות הלימודים. הוקמו מוסדות חינוך חדשים מגני-ילדים עד לסמינר למורים, בית המדרש למורים ע"ש דוד ילין, בית ספר עברי לבנות על ידי חובבי-ציון ביפו ב-1909 ובית הספר הריאלי בחיפה. חלק מן המוסדות החדשים קבלו סיוע מחברת "כל ישראל חברים" וחברת "עזרה". החינוך העברי והחינוך לערכים לאומיים התפתח גם בהשפעת אחד העם וחובבי ציון. בסיומה של "מלחמת השפות" - הוויכוח על שפת ההוראה בעקבות ההחלטה להורות בגרמנית בטכניון התברר ניצחונה של העברית כשפת היומיום כמו השפה המדוברת באקדמיה. כתוצאה התפתחה רשת חינוך עברי בחסות ועד ציבורי עם ערכים לאומיים-ציוניים. במאבק של השפה העברית, הוקמה "הסתדרות עבריה" שמייסדיה דגלו בעקרון ה"טבעיות" של העברית בארץ ישראל וחיובה "תחיית השפה".[5]

צורות התיישבות

התיישבות עירונית

מצפון ליפו בסמוך לשכונת שבזי ולשכונת נווה צדק, הוקמה שכונה יהודית מרווחת בשם "אחוזת בית". חבריה התארגנו ב-1906, ובתיה הראשונים החלו להבנות ב-1909; לימים הוחלף שמה לתל אביב. ייסדו אותה כ-66 ראשי בתי אב, אנשים שיצאו מיפו הצפופה לתנאי מחיה נוחים יותר ולמעין אוטונומיה תרבותית עברית וציונית בגבולות השכונה. במרכז השכונה ניצב הבניין המפואר של "גימנסיה הרצליה" שהועברה אליה, והשכונה הפכה למרכז החינוך העברי החדש. קרבתה לעיר יפו ואיכות החיים בה הביאו להרחבתה, וערב מלחמת העולם הראשונה היו בה 2,000 תושבים.

בירושלים הורחבו השירותים לאוכלוסייה היהודית והוקמו שכונות יהודיות חדשות. יהודים השתלבו בכלכלה והצורך בכספי החלוקה התמעט. חיפה התפתחה אף היא בעלייה השנייה, כשעולים בעלי הון השקיעו בפיתוח תשתיתה הכלכלית. העיר הגיעה ל-2,000 תושבים יהודים, והונחה בה אבן הפינה לטכניון.

מספר תושבי ירושלים גדל בתקופת העלייה השנייה בעיקר ביהודי המזרח והמגרב, ועלה מ-28,000 תושבים ל-34,000 תושבים (נתוני הלמ"ס). כרבע מהגידול היה בהתעוררות עליית המגרב ובדחף של אנשי כי"ח, נטר וכרמיה, שהקימו מוסדות יהודיים. יתר הגידול היה בעיקרו מיוצאי עיראק וכן פרסים, תימנים, גורג'ים, בוכרים, חלבים ועוד.

התיישבות כפרית

הפועלים אנשי העלייה השנייה עבדו והתיישבו ברחבי הארץ, בערים ובמושבות וגם ייסדו מספר יישובים חקלאיים. פער חברתי ותרבותי נוצר בינם לבין איכרי המושבות. האיכרים הוותיקים העדיפו להעסיק פועלים ערבים בשכר נמוך ודחו את הצעירים החדשים שלא הורגלו לעבודת כפיים. כמו כן, רוב האיכרים נרתעו מן האידאולוגיה הסוציאליסטית והציונית המעשית, ומרעיונות כיבוש העבודה או עבודה עברית.

צורת ההתיישבות החקלאית החדשה של הפועלים הייתה ה"קבוצה", שעד ייסודה עברה מספר שלבים:

  1. קומונות לשם השגת עבודה משותפת – קומונה יצרנית ("קבוצת הסתתים").
  2. קופה משותפת, צריכה משותפת – קומונה צרכנית (הקומונה הרומנאית, שהפכה להיות הקומונה החדרתית).
  3. הקולקטיב בסג'רה (1907). קומונה יצרנית + צרכנית + הגנתית. חווה של יק"א, פועלי-ציון. קבוצה דומה התיישבה באיילת השחר.
  4. אום ג'וני – חוות כנרת. יוצאי קומונת כנרת שקיבלו אתגר מרופין.
  5. סיוע "המשרד הארצישראלי" (1908) – ארתור רופין.[6]
  6. הקמת קבוצת "דגניה" – על ידי אנשי הקומונה החדרתית. בשנת 1912 עברה הקבוצה מאום ג'וני לנקודת הקבע (באב-אלתום - שער הנהר, מוצא הירדן מהכנרת), ובתמיכת המשרד הארצישראלי הקימה הקבוצה במקום משק קבע הקיים עד היום. בשל ראשוניותה היא נקראה "אם הקבוצות".
חוות לאומיות

הוקמו על אדמות של קק"ל. לאחר תקופת זמן הן הפכו ליישובי משקים חקלאיים והפועלים הוכשרו לעבודה חקלאית בהדרכת אגרונומים.

כך הוקמו היישובים - כנרת, בן שמן, חולדה. היוזמה הייתה של ארתור רופין, ראש המשרד הארצישראלי (סניף ההסתדרות הציונית בא"י). בחוות פרצו סכסוכים בין המנהלים לפועלים עקב סירוב הפועלים לקבל את מרות המנהלים, מתוך רצון לקחת אחריות משותפת על ניהול החוות, ויצירת ארגון התיישבות לכאורה שוויוני ולא היררכי, לעומת התעקשות המנהלים על ציות, תוך שמירה על מבנה לא שתפני.

חוות כנרת, שהוקמה בשנת 1908. בה החלו הניסיונות להקמת צורת ההתיישבות של הקבוצה והמושב, וכן מספר מוסדות חשובים של פועלי הארץ, כמו "חוות העלמות", "סולל בונה" ו"המשביר".

חוות פרטיות (אחוזות) היו שייכות לבעלי-הון מחוץ לארץ (כעוד השקעה כלכלית שלהם) שהובטח להם שיוכלו להתיישב בהם כשהמטעים יתנו פרי. עבדו בהן פועלים עבריים והחוות אכן התבססו על משק מטעים. גם האחוזות ביזמת רופין, הוקמו – מגדל, פוריה (בגליל התחתון), חוות חפציבה וכרכור (במישור החוף).[7]

מושב פועלים (להבדיל ממושב עובדים) הוקם לפי עקרונות של עבודה עברית עצמית ושטחי אדמה שווים לכל אחד מחברי המושב. חברי המושב קובעים מי יתקבל למושב. בעוד שבמושב עובדים התבססה פרנסת החברים בעיקר על המשק החקלאי - "מושב הפועלים" היה למעשה שכונת פועלים בעלי משק עזר, שההכנסה ממנו רק השלימה את ההכנסה העיקרית מעבודה שכירה. מושב הפועלים הראשון היה עין גנים ב- 1908 ליד פתח תקווה (כיום מהווה שכונה בעיר פתח תקווה). מייסדיו קיוו שיהיה צורת התיישבות: "אשר תתן את הייכלת להמון רחב של אנשים מחוסרי אמצעים להתיישב ולחיות מפרי עבודתם".[8]

הקואופרציה במרחביה הייתה קואופרציה שיוסדה לראשונה ב-1911 ביוזמת ד"ר פרנץ אופנהיימר ובניהול האגרונום שלמה דיק. המטרה הייתה להקים יישוב חקלאי במימון פרטי וניהול "קפיטליסטי" שיהפוך עם התבססותו ליישוב שיתופי שיוכל לקבל בעלי מקצועות שונים (בתעשייה) ואז לחברים תהיה בחירה האם להשתייך לקבוצה השיתופית או לחיות בנפרד. היישוב לא הצליח כלכלית, וגם בו פרצו סכסוכים בין הפועלים למנהל והוא סטה מדרכו של אופנהיימר.

מושב עובדים למרות שהוקם בשלב יותר מאוחר (1921), גרעין מקימיו היו אנשי העלייה השנייה, שלאחר שחיו מספר שנים בדגניה וכנרת (חלקם אף היו ממקימי דגניה וחברי הקומונה החדרתית), החליטו שיש צורך במסגרת התיישבותית נוספת, משותפת פחות מזו של הקיבוץ. מושב העובדים הראשון הוא נהלל.

ארגוני הפועלים

אהרן דוד גורדון, 1921

עולם הרעיונות

חלק מהעולים היו בעלי אידאולוגיה פועלית לאומית-סוציאליסטית, אשר גוונים רבים לה.[9] עולם הרעיונות הפועלי החדש כלל את הערכים: "עזרה הדדית, כיבוש העבודה, כיבוש השמירה וכיבוש הקרקע".

ב"כיבוש העבודה"; דגלו חברי שתי מפלגות הפועלים הגדולות. כיבוש העבודה, הוא כיבוש האדם על ידי עצמו לפרנסה מיגיע כפיו, וכן התמחות ועבודה בענפי התעסוקה השונים במשק הארצישראלי, כחלק מחזון יישוב ובניית הארץ. ניתן לחלק את המשנה האידיאולגיות הזו לשלושה פנים. עבור היחיד פירוש הדבר גאולה מן הגלות (גלות = הרגשה של אי שייכות). ניתן להשיג שלמות נפשית רק על ידי עבודת אדמה ולא חיים עירוניים. עבודה שיש בה יצירה, היא המעש שמתגאים בו המביא אושר לעמלים. א"ד גורדון טען במשנתו להבדל מהותי בין קהילות אורגניות (כגון עם, משפחה) לבין חברות מכניות (כגון עיר, מדינה).

עבור כלל היהודים, "כיבוש העבודה" פירושו שלמות נפשית אשר נובעת משייכות (טבעית) לעם ובכך יציאה נגד המתבוללים והוויית הגולה. בשינוי הערכים הלאומיים יש שני מרכיבים- האינדיבידואל העובד הוא חלק מן הקולקטיב (העובד) ומשיג שלמות נפשית - "עם אדם" (כנגד הטענה האנטישמית). בניגוד ליהודים בגולה שאינם עובדי אדמה (וגם הקרקעות אינן שלהם) – תהליך פרודוקטיביזציה לאומי. גורדון טען כי הארץ נקנית ביזע ועבודה ולא בכסף ובדם. עם יוצר יצירות טבעיות בארץ הטבעית. ארץ ישראל נבחרה בשל העבר הרחוק של הארץ בעת העתיקה כאשר נוצר התנ"ך. עם זאת היה ברור שתיווצר תחרות בין הערבים ליהודים על אפשרויות התעסוקה ועל הזכויות המדיניות בארץ. לסיכום, כיבוש העבודה מתבטא בשטח ב"כיבוש" כל מתיישב לעבודה – ויתור על הנוחיות והמנטליות העירונית וכן הכנה פיזית וברמה הארצית בכיבוש המקצועות מידי הערבים.

מפלגות הפועלים

שתי מפלגות פועלים הוקמו בראשית המאה העשרים וחבריהן היו חדורי אידאולוגיה סוציאליסטית-לאומית.

מפלגת הפועל הצעיר נוסד ב-1905, כ"הסתדרות הפועלים הצעירים" ולא כמפלגה. בראשיתה מנתה כ-200 חברים. אחד ממנהיגיה ללא תפקיד רשמי היה אהרון דוד גורדון. היא החזיקה בתפיסה סוציאליסטית מעשית, לא דוגמטית ולא מרקסיסטית ואף תמכה בשימוש בקפיטליזם (הון עצמי) לשם הקמת מדינה. אי לכך טענה כי העלייה וולנטרית - נובעת מהקשר בין עם ישראל לארץ ישראל. המפלגה פעלה לחינוך ותרבות עבריים.

ראשיתה של מפלגת "פועלי ציון" בשנים 1898-1899 באגודות ציוניות סוציאליסטיות במזרח אירופה. "פועלי ציון" בארץ ישראל הוקמה ב-1906 כזרם ארצישראלי של המפלגה. המפלגה דגלה בסוציאליזם מרקסיסטי זאת אומרת תפיסה מעמדית ומלחמת מעמדות. בהתאם לרעיונות מנהיג המפלגה בר בורכוב הכיל מצע המפלגה את התובנה כי העלייה לארץ של יהודים תהא "סטיכית", כלומר מתוך אילוץ, בגלל הנסיבות - המצב של הפועלים היהודים בגולה. פעלה לחינוך ותרבות ביידיש. חלק מההנהגה של המפלגה עזבה את הארץ כעבור מספר שנים, ואת מקומם תפסו אישים כגון דוד בן-גוריון ויצחק בן צבי. אישים אלה מיתנו את האידאולוגיה המרקסיסטית של המפלגה וחיזקו את המרכיבים הלאומיים. בכך התקרבו לאידאולוגיה של מפלגת הפועל הצעיר.

למרות ההבדלים לא חסרו עקרונות משותפים לשתי המפלגות: שאיפה למימוש יעדי הציונות, להגדלת העלייה, לעצמאות מדינית, הטבת מצבם של הפועלים ודגש על העבודה והקמת חברה עברית שוויונית בארץ ישראל. שתי המפלגות השתייכו לפלג "הציונות המעשית" והשתתפו בקונגרס הציוני.

התנגשות בין האיכרים לפועלים

חצר היקב בראשון לציון בשנת 1906 או 1907. במרכז אוחז באשכול: דוד בן-גוריון

בין האיכרים שהתיישבו בארץ בימי העלייה הראשונה לבין הפועלים החדשים פרצו סכסוכים מפני שהאיכרים העדיפו לשמור על פועליהם הערבים מאשר להעסיק את העולים היהודים.

האיכרים העלו מספר טענות, רובן מתפיסה מעשית:

  • הפועלים היהודים חסרי ניסיון, לא יודעים ולא יכולים לעבוד כמו שצריך.
  • פועלים דורשים תנאים טובים ושכר גבוה (לעומת הערבים) ואילו האיכרים בקושי מקיימים את עצמם.
  • רוצים להישאר עצמאיים ובלתי-תלויים (לא רוצים לחזור על בעיית האפוטרופסות).
  • יש צורך בהתחברות לאוכלוסייה הערבית ומניעת סכסוך עמה וזאת על ידי מתן עבודה.

הפועלים, שהדביקו לאיכרים את הכינוי "בועזים", העלו לעומת זאת טענות שנבעו יותר מאידאולוגיה:

  • הם ילמדו, הניסיון והיכולת יגיעו עם הזמן.
  • הכסף יחזור למושבה (קניה במכולת וכו').
  • לעבודה עברית יש ערך למפעל הציוני. לטווח הארוך יש להתעלות מעל שיקולים כלכליים.
  • המצב הכלכלי של האיכרים לא רע מכדי שיוכלו להעסיק את הפועלים.
  • הפועלים יגדילו ויפתחו את המושבה.

מעבר לטענות הנוגעות לתעסוקת העולים שררו הבדלים פוליטיים-חברתיים בין שתי הקבוצות. רוב הפועלים לא היו שומרי מצוות והחזיקו בהשקפה סוציאליסטית - הטיפו ל"מלחמת מעמדות" ושאפו להשפיע במושבות. נוסף על כך שרר פער גילים ומנטליות שונה. האיכרים ראו בעולים הסוציאליסטים איום על מעמדם והשפעה רעה על הנוער וסברו כי קליטת הפועלים תעכיר את האווירה במושבה. מכאן היחסים בין הקבוצות סבלו מחוסר אמון ועוינות.

הקמת כוח מגן עברי

ערך מורחב – כיבוש השמירה

בתקופת העלייה השנייה החלו לצוץ בעיות ביטחוניות ביישוב היהודי עקב התגברות ההתקפות הערביות ועליית הלאומיות הערבית. בעטיין של הפרעות ברוסיה נגד יהודים (שכונו בשם "פרעות קישינב") התארגנו קבוצות יהודים להגנה עצמית. כיוון שפעילים בולטים בהגנה שם היו בין העולים בתקופה זו, ביקשו להעתיק פעילות זו במושבם החדש, בארץ ישראל. בעיניהם, אך טבעי הוא שהשמירה על היישובים העבריים בארץ-ישראל תהיה בידיים יהודיות. מספר מטרות עמדו לנגד עיניהם:

  • ביטחונית – אין בוטחים בשומר הערבי.
  • כלכלית – כך ייווצרו מקומות עבודה.
  • גרעין לכוח לוחם יהודי-לאומי בעתיד.
  • ציונית – עצמאות, הקמת גרעין צבאי, על ארץ ישראל צריך להגן.
  • תדמית פסיכולוגית ומורלית – לחזק את דימוי היהודים (החלש בגולה).

מספר שלבים התרחשו בארגון השמירה היהודית בארץ ישראל:

  • 1907 – "בר-גיורא" הוקם כארגון חשאי על ידי פועלי-ציון יוצאי ההגנה העצמית בהומל, רוסיה (בראשות יצחק בן צבי, אלכסנדר זייד, ישראל שוחט, ישראל גלעדי, יחזקאל חנקין, צבי בקר ויחזקאל ניסנוב), במטרה לכבוש את השמירה בגליל התחתון. המשימה הראשונה הייתה הגנה על הקולקטיב בסג'רה (אילניה) בגליל התחתון, שם ישבו בני העלייה השנייה. בעקבות הצלחת המשימה קיבלו את השמירה על מסחה (כפר תבור), יישוב שסבל מהתנכלות השבט הבדואי השכן, וזאת בתנאי שיועסקו פועלים יהודים. שומרי בר גיורא החליפו שומרים ערבים וצ'רקסים ששמרו לפניהם. הארגון נקרא על-שם שמעון בר-גיורא, ממנהיגי "המרד הגדול" של היהודים ברומאים שפרץ בשנת 66.
  • 1909 – "השומר", ארגון השמירה הרשמי, נוסד מתוך ארגון בר-גיורא החשאי (בראשות ישראל שוחט, מניה שוחט, יצחק בן-צבי) במטרה להגביר את ההגנה היהודית וחדירה למושבות כדי להחליף את הערבים בכל. נערכו מבחני קבלה קשים, והארגון היה אליטיסטי באופיו.
  • 1912 – הארגון עבר גם ליהודה אחרי שהוכיח הצלחתו בגליל. בתקופה זו היה עמוס במשימות שמירה אך בכל זאת נשאר ארגון קטן של הטובים ביותר.
  • 1913 – פוטרו אנשי "השומר" מעבודתם במושבות יהודה, שנה לאחר מכן הופסקה הפעילות בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה וב-1920 ארגון "השומר" פורק רשמית.

חשיבותו של ארגון "השומר" הייתה במספר תחומים. הוא היווה בעצם הגרעין ליצירת הכוח הביטחוני של היישוב. הוא עורר הרתעה והערכה אצל הצד הערבי. הוא הגביר את המודעות לערכים בתחום הצבאי – "טוהר הנשק". חינוכית ואידאולוגית הוא מימש את האידיאלים של שותפות ושוויון, והשפעתו על הנוער בגולה הייתה רבה מאוד, כך למשל, נקראה תנועת הנוער "השומר הצעיר" על שמו. מבחינה כלכלית השומר תרם להתיישבות החקלאית. עם זאת נטען כלפי ארגון "השומר" - שהוא מתנהל כמסדר סגור, ובנוסף, נמתחה ביקורת על התנהלות אלימה ושלא לצורך של חברי "השומר" בכמה מקרים.

ארגון "השומר" היה תקדים להקמת ארגון "ההגנה".

יחסים עם היישוב הישן והמסורתי-דתי

רובו של הציבור הדתי (ובעיקר אנשי היישוב הישן) התייחס בשלילה מוחלטת כלפי החלוצים אנשי העלייה השנייה, שנתפסו בעינייו כמאיימים על אורח החיים המסורתי. דבר זה גרם אף להתרחקותו של המחנה החרדי מהתנועה הציונית.

יוצא דופן ביחסו היה, בין היתר, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה הראשי של יפו והמושבות, שהיה בעצמו איש העלייה השנייה (עלה ב-1904). יחסו של הרב קוק כלפי חלוצי העלייה השנייה היה דיאלקטי: מצד אחד לא הכחיש הרב קוק, כי חלק ממעשיהם החיצוניים אינם על פי ההלכה. מצד שני, לדעתו, בדור החלוצים שבו נפגש בארץ גנוזות יכולות נפשיות גבוהות. לשיטתו, דווקא משום כך, הם אינם מוצאים את סיפוקם, במסורת ובמנהג המקובל. את תמצית הגותו ביחס לצעירי העלייה השנייה, כתב הרב קוק במאמרו הנודע "מאמר הדור", המשמש, מאז, כרעיון בסיסי ועמוד תווך, בתנועות המשתייכות לזרם הציונות הדתית. כמו כן הוא יזם את מסע הרבנים למושבות ביהודה ובגליל, כדי להפגש עם אנשי העלייה השנייה ביישוביהם החדשים.

היסטוריוגרפיה

היסטוריה של ארץ ישראל
היסטוריה של מדינת ישראלהמנדט הבריטיהתקופה העות'מאנית בארץ ישראלהתקופה הממלוכית בארץ ישראלהתקופה הצלבנית בארץ ישראלהתקופה הערבית בארץ ישראלהתקופה הביזנטית בארץ ישראלהתקופה הרומית בארץ ישראלממלכת החשמונאיםהתקופה ההלניסטית בארץ ישראלהתקופה הפרסית בארץ ישראלממלכת יהודהממלכת יהודהממלכת ישראל המאוחדתכנען
לוח התקופות בארץ ישראל

במשך שנים רבות זוהתה העלייה השנייה עם החלוצים ועם ארגוני הפועלים ומנהיגיהם. פרופ' גור אלרואי טען שקבוצה זו הייתה מיעוט כמותי בקרב שאר המהגרים בתקופת העלייה השנייה.[10] ואילו החוקר בועז נוימן טען כי אין להבין את שנות התקופה לפי מספרם, אלא לפי תודעתם העצמית והשפעתה הרבה על היישוב היהודי בשנות התקופה ולאחריה.[11]

ראו גם

פורטל
פורטל

לשער לנושאים, אישים ומאמרים בתולדות היישוב, ראו פורטל היישוב.

לקריאה נוספת

מקורות

מחקרים

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ * ישראל ברטל, יהושע קניאל, זאב צחור, (עורכים), העלייה השנייה: מחקרים, מקורות, אישים, א: מחקרים, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, תשנ"ח-1997, עמ' ה.
  2. ^ ראו: סרג'יו דלה-פרגולה, הגירות המאות 20-19, בתוך: אלי בר-נביא (עורך), תולדות עם ישראל מימי האבות עד ימינו, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1993, עמ' 195-194
  3. ^ ראו: גור אלרואי מבוא - ההגירה היהודית ההמונית של יהודי אירופה 1870- 1914.
  4. ^ יוסף ויתקין, קול קורא, העליה השניה, תל אביב: הוצאת עם עובד, תש"ז-1947, עמ' 65-67
  5. ^ יהושע קניאל (עורך), ספר העלייה השנייה, ג', עמ' 300-299.
  6. ^ הנרי ניר, לקראת ההתיישבות העובדת - התארגנויות שיתופיות בתנועת הפועלים בתקופת העלייה השנייה, בתוך: ישראל ברטל, יהושע קניאל, זאב צחור, (עורכים), העלייה השנייה, א: מחקרים, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, תשנ"ח-1997, עמ' 241-239.
  7. ^ יוסי כץ, ההתיישבות הפרטית בעלייה השנייה, בתוך: ישראל ברטל, יהושע קניאל, זאב צחור, (עורכים), העלייה השנייה, א: מחקרים, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, תשנ"ח-1997, עמ' 188-170.
  8. ^ אליהו מונצ'יק, מושב הפועלים עין-גנים, הפועל הצעיר, 9, שבט תרס"ט, עמ' 3.
  9. ^ ראו למשל: זאב צחור, צמיחת הזרמים הפוליטיים וארגוני הפועלים, בתוך: ישראל ברטל, יהושע קניאל, והנ"ל, (עורכים), העלייה השנייה, א: מחקרים, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, תשנ"ח-1997, עמ' 234-215.
  10. ^ גור אלרואי, אמיגרנטים, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשס"ד-1994.
  11. ^ בעז נוימן, תשוקת החלוצים, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשס"ט 2009.
אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=העלייה_השנייה&oldid=2685129"