מלחמת ששת הימים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף מלחמת 1967)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מלחמת ששת הימים
תצלום הצנחנים בכותל המערבי
תצלום הצנחנים בכותל המערבי
מלחמה: הסכסוך הישראלי-ערבי
תאריכים 5 ביוני 196710 ביוני 1967 (6 ימים)
מלחמה לפני מלחמת סיני
מלחמה אחרי מלחמת ההתשה
מקום המזרח התיכון
תוצאה ניצחון ישראלי מוחץ
שינויים בטריטוריות ישראל כבשה את רצועת עזה ואת חצי האי סיני ממצרים, את יהודה ושומרון ומזרח ירושלים (כולל הר הבית) מירדן ואת רמת הגולן מסוריה
הצדדים הלוחמים

ישראלישראל ישראל

הרפובליקה הערבית הסוריתהרפובליקה הערבית הסורית סוריה
מצריםמצרים מצרים
ירדןירדן ירדן
משלחות צבאיות מטעם ארצות ערב:
עיראק 1963עיראק 1963עיראק
לבנוןלבנון לבנון
ערב הסעודיתערב הסעודית ערב הסעודית

מנהיגים
לוי אשכול, ראש הממשלה  מצריםמצרים גמאל עבד אל נאצר
ירדןירדן חוסיין, מלך ירדן
הרפובליקה הערבית הסוריתהרפובליקה הערבית הסורית סלאח ג'דיד 
מפקדים

משה דיין, שר הביטחון
המטה הכללי של צה"להמטה הכללי של צה"ל יצחק רבין, רמטכ"ל
המטה הכללי של צה"להמטה הכללי של צה"ל חיים בר-לב, סגן הרמטכ"ל
עזר ויצמן, ראש אג"ם
דוד אלעזר, מפקד פיקוד הצפון
עוזי נרקיס, מפקד פיקוד המרכז
ישעיהו גביש, מפקד פיקוד הדרום
ישראל טל, מפקד גייסות השריון
מרדכי הוד, מפקד חיל האוויר
שלמה אראל, מפקד חיל הים
אהרן יריב, ראש אמ"ן
רחבעם זאבי, סגן (עוזר) ראש אג"ם

מצרים:
מצריםמצרים עבד אל-חכים עאמר
מצריםמצריםמוחמד פאוזי
מצריםמצריםעבד אל-מונעם ריאד
מצריםמצריםמוחמד סידקי מחמוד
סוריה:
הרפובליקה הערבית הסוריתהרפובליקה הערבית הסוריתחאפז אל-אסד, שר ההגנה ומפקד חיל-האוויר
הרפובליקה הערבית הסוריתהרפובליקה הערבית הסוריתאחמד סוידאני, רמטכ"ל
הרפובליקה הערבית הסוריתהרפובליקה הערבית הסורית אחמד אל-מיר, מפקד הכוחות ברמת הגולן

כוחות

264,000 חיילים, (כולל 214,000 חיילי מילואים); 196 מטוסי קרב, 800 טנקים.

  • מצריםמצרים מצרים 240,000 חיילים
  • הרפובליקה הערבית הסוריתהרפובליקה הערבית הסורית סוריה, ירדןירדן ירדן, עיראק 1963עיראק 1963 ועיראק - 307,000 חיילים, 957 מטוסי קרב, 2,504 טנקים.
אבדות

779 נהרגו,
2,593 נפצעו,
15 שבויים
46 מטוסי קרב ומטוסים אחרים (נתונים רשמיים).

12,000–21,500 נהרגו,
45,000 נפצעו,
6,000 שבויים
451 מטוסי קרב (נתונים רשמיים).

מלחמת ששת הימים או מלחמת 67' הייתה מלחמה שנערכה מבוקר יום 5 ביוני עד 10 ביוני 1967 (כ"ו באייר - ב' בסיוון ה'תשכ"ז), בין ישראל לבין מצרים, ירדן וסוריה, שנעזרו במדינות ערביות נוספות כגון עיראק, לבנון, ערב הסעודית ועוד. המלחמה הסתיימה בניצחון מובהק של ישראל.

המלחמה פרצה לאחר תקופת ההמתנה המתוחה, שהחלה עם חסימת מצרי טיראן לשיט ישראלי על ידי נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר. במהלך תקופת ההמתנה נעשו כמה ניסיונות להימנע ממלחמה. בתום ההמתנה, פתחה ישראל במלחמה במבצע מוקד שבו הושמד חיל האוויר המצרי, וישראל זכתה ביתרון ראשוני אדיר.

במהלך המלחמה כבשה מדינת ישראל שטחים נרחבים בסיני, רצועת עזה, רמת הגולן, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. השטח הכולל שנכבש גדול פי שלושה משטחה של מדינת ישראל לפני המלחמה.

השלכות המלחמה בתחומי הפוליטיקה הפנימית של המדינות שהשתתפו בה, הגאוגרפיה המדינית, הכלכלה האזורית, הגאופוליטיקה ומהלך המלחמה הקרה היו מרחיקות לכת וממושכות.

הרקע למלחמה

ערך מורחב – הרקע למלחמת ששת הימים

מצרים ושותפותיה הערביות עשו צעדים רבים שאיימו על הביטחון והכלכלה של ישראל. הן גירשו את כוח החירום של האומות המאוחדות מסיני, חסמו את מצרי טיראן לשיט ישראלי, הכפיפו לפיקוד צבאי מצרי את צבאות סוריה וירדן וחילות משלוח עיראקים וסעודים. מצרים הזרימה יחידות צבא רבות לחצי האי סיני, וריכוז הצבא המצרי בחצי האי סיני יצר איום, שאילץ את ישראל לגייס את כוחות המילואים שלה, תוך פגיעה קשה בפעילות המשקית. כניסת כוחות עיראקיים לירדן, בדרכם לגדה המערבית, יצרה איום לחלוקת שטחה של ישראל לשניים על ידי תקיפת "מותניה הצרות" – רצועת החוף באזור נתניה שחיברה את צפונה עם דרומה.

המצב הפנימי במדינות ערב

ראשי המשלחות העיראקיות, המצריות והסוריות, בהתאמה, במהלך שיחות האחדות המשולשת בקהיר (1963). משמאל לימין: ראש ממשלת עיראק אחמד חסן אל-בכר, נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר ונשיא סוריה לואי אל-אטסי

מלחמת סיני הסתיימה בתבוסה של הכוחות המצריים, אך ברית המועצות וארצות הברית הפעילו לחץ כבד על ישראל לסגת מחצי האי סיני. ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, הסכים, בעקבות הלחץ של שתי המעצמות, לפנות את חצי האי סיני ורצועת עזה בתהליך שהסתיים במרץ 1957, אך הודיע שסגירה של מצרי טיראן לשיט ישראלי תהווה עילה למלחמה. ארצות הברית התחייבה לדאוג להבטחת חופש המעבר של ישראל במצרי טיראן.[1] כוח חירום בינלאומי של האו"ם הוצב בצד המצרי של הגבול עם ישראל ובשארם א-שייח' וכתוצאה מכך נשאר נתיב השיט במפרץ אילת פתוח לשיט הישראלי.

בשנות ה-60 חלה התדרדרות ביחסי ישראל עם שכנותיה הערביות. בינואר 1964 התכנסה ועידת הפסגה הערבית הראשונה והתקבלו בה שלוש החלטות חשובות:

בספטמבר 1962 הודח מוחמד אל-בדר, המלך הטרי[2] של צפון תימן בהפיכה צבאית יזומה על ידי מהפכנים, שראו את הדגם שלהם במהפכת הקצינים החופשיים המצרית, והחלה מלחמת האזרחים של צפון תימן בין תומכי המלך, שזכו לעזרת ערב הסעודית, ירדן ובריטניה ובין תומכי ההפיכה. מצרים תמכה במהפכנים ושלחה יחידות מצבאה לסייע להם. הימצאות חלק מהצבא המצרי בתימן הרחוקה חיזק בישראל את הביטחון שמצרים לא עומדת לצאת למלחמה נגדה, למרות הנאומים המתלהמים של מנהיגיה. כדי שהכוחות המצריים (כמעט שליש מהצבא המצרי) יישארו רתוקים בתימן, גם ישראל סייעה למלוכנים בהצנחת אספקה (מבצע רוטב).

מהלכים מוקדמים

ב-23 בפברואר 1966 תפס את השלטון בסוריה פלג של קצינים סורים צעירים וקיצוניים בראשותו של סלאח ג'דיד, וכונן את משטר הנאו-בעת׳. המשטר החדש פנה לכיוון ברית המועצות וחיפש תמיכה וסיוע במצרים. ח׳אלד בקדש, המנהיג הגולה של המפלגה הקומוניסטית הסורית, שב לארצו, ולממשלה צורף, על בסיס אישי, שר קומוניסטי. המשטר החדש הזדהה עם הפלג הסיני בעולם הקומוניסטי ושאף להיות "קובה של המזרח התיכון".

מצרים, שבזיכרון מנהיגיה עדיין היה טרי פירוק רע"ם, לא נחפזה להושיט סיוע לסוריה. יתר על כן, סוריה ומצרים היו חלוקות בגישתן לדרך ההתמודדות מול ישראל. מצרים טענה שצריך לבנות כוח ערבי מאוחד, להגיע לעליונות צבאית מול ישראל, למצוא חלון הזדמנויות מדיני ואז לתקוף אותה ולהשמיד אותה, אך אין לפתוח במלחמה לפני שהתקיימו התנאים אלו. נאצר עצמו אמר: "מי שרוצה מלחמה חייב להכין ולהתכונן, אחרת הוא בוגד במולדתו ובעמו".[3] הסורים גרסו שצריך לנהל מלחמת גרילה ממושכת שתביא להתמוטטות ישראל, דוגמת מלחמת אלג'יריה, ולשם כך תמכו באש"ף. שר החוץ הסורי, אבראהים מאח'וס, הכריז: "אנו מאמינים במלחמת השחרור העממית. זה הפתרון היחיד. מלחמות השחרור של אלג'יריה ווייטנאם מהוות דוגמאות טובות ביותר".[4]

בין ישראל ובין סוריה, תחת הממשל החדש, היו שלושה מוקדי מתיחות: הסכסוך על הטיית מקורות הירדן, הסכסוך על הקרקעות של האזור המפורז, והתמיכה הסורית בפעולות חבלה נגד ישראל. סביב מוקדים אלה עלתה המתיחות בהתמדה, תוך סכנה של הידרדרות למלחמה.

המעורבות הסובייטית

ברית המועצות, במסגרת המלחמה הקרה, שאפה להקים כוח ימי צבאי בים התיכון שיאזן את הצי האמריקאי ששהה בו. לתחזוקו של כוח כזה נזקקה ברית המועצות לנמלים מארחים ולבסיסי לוגיסטיקה ביבשה. המדינות הקומוניסטיות השוכנות לחופי הים התיכון, יוגוסלביה ואלבניה, לא הביעו נכונות לכך. לכן בחיפושיה אחר נמלים מארחים, הגיעה ברית המועצות למצרים ולסוריה, שהסכימו לכך וקיבלו בתמורה תמיכה מדינית וסיוע צבאי וכלכלי.

קובעי המדיניות בברית המועצות הגיעו כנראה למסקנה שמתיחות גוברת בין ישראל ובין ארצות ערב תשרת את האינטרסים שלהם - ארצות ערב יזדקקו לנשק הסובייטי ולתמיכתה בזירה הבינלאומית ומתיחות זו תערער את המשטרים הערבים הפרו-מערביים.[5]

ברית המועצות תמכה במשטר הסורי החדש (האגף השמאלי של מפלגת הבע'ת הסורית), שתפס את השלטון ב-23 בפברואר 1966, ויצאה במתקפת תעמולה נגד ישראל. ב-2 במאי 1966 נחתם בין ברית המועצות ובין סוריה הסכם צבאי, והדבר פורסם ברבים. בתגובה פרסמה ישראל, ב-19 במאי, ידיעות על אספקת מטוסים וטנקים אמריקאיים לצה"ל. ב-3 במאי 1967 העבירה ברית המועצות דיווח כוזב לקע"מ על הערכות כוחות ישראליים בעוצמה של 14 חטיבות על גבול סוריה בכוונה לתקוף ב-17 במאי. השגריר הסובייטי בישראל סירב להזמנה לסייר בגליל העליון ולהיווכח שלא היו דברים מעולם. הדיווח עורר אצל נאצר חשש שמתקפה שכזו עלולה לפגום במעמדו באזור ולסחוף אותו למלחמה שלא הוא יקבע את עיתויה, או לחלופין השתלב בתוכניותיו התוקפניות והוא הזדרז לנצל את ההזדמנות אף על פי שקציניו עדכנו אותו שאין ממש בדיווח ואפילו סוריה לא העמידה את כוחותיה בכוננות.[6] נאצר ריכז כוחות צבא בסיני. ברית המועצות חיזקה את יחסיה גם עם מצרים – באמצע מאי הגיעה למצרים משלחת סובייטית רמת דרג בראשות ראש ממשלת ברית המועצות, אלכסיי קוסיגין. בהודעת הסיכום תמכה ברית המועצות ב"מאבקן של מדינות ערב נגד התככים התוקפניים של האימפריאליזם המערבי ובהשבת הזכויות החוקיות לערביי פלסטין". להשלמת התמונה, ב-22 במאי התייעץ נאצר עם השגריר הסובייטי לפני הכרזתו על חסימת מצרי טיראן לשיט ישראלי ולשיט אל ישראל, וב-25 במאי סגן שר החוץ הסובייטי מסר לשגריר הישראלי גינוי חריף בתואנה שישראל מרכזת כוחות מול סוריה ומחרחרת מלחמה.[7]

לאחר שירדן חתמה על הברית עם מצרים, הנמיכה ברית המועצות את הטונים וניסתה להרגיע את המצב, אך ללא הועיל בשלב זה.[5]

הממד הגרעיני

הממד הגרעיני של מלחמת ששת הימים צף במאמר שפרסם הפרשן הצבאי יוסי מלמן.[8] המאמר חושף כי הגילויים שיוחסו לתת-אלוף יצחק יעקב ובגינם הועמד למשפט באשמת עבירות של מסירת ידיעה סודית ללא סמכות ובכוונה לפגוע בביטחון המדינה, נגעו להיערכות בישראל, בתקופת הכוננות שקדמה למלחמה, להפעלת נשק גרעיני או הפעלתו כמוצא אחרון אם ישראל תיקלע לעמדת הפסד וסכנת השמדה בעימות הצפוי - מבצע שמשון. מלמן הסתמך על פרסומים זרים וספרים על הנושא, ולדבריו מתברר כי על רקע החששות לגורל המדינה בתקופת הכוננות נתקבלה ההחלטה לערוך הכנות ולהעמיד לכשירות מבצעית את פצצת הגרעין שהצליחה ישראל לפתח עד אז.

ממד גרעיני אחר למלחמה נחשף בשתי גיחות צילום בגובה רב מעל הכור הגרעיני בדימונה ב-17 וב-25 במאי, שהגרסה הישראלית מייחסת את ביצוען למטוסי מיג 21 של חיל האוויר המצרי ואילו החוקרים איזבלה גינור וגדעון רמז מייחסים למטוסי מיג 25 של חיל האוויר הסובייטי.[9] הגיחות עוררו חרדה עמוקה בצמרת הישראלית ו"קריטיות להבנת צה"ל והדרג המדיני את כוונות מצרים".[10]

תקריות צבאיות והכרזות

יצחק רבין, רמטכ"ל צה"ל בתקופת מלחמת ששת הימים (תמונה זו, מ-1957, לקוחה מעת היותו מפקד פיקוד הצפון)

ב-14 ביולי 1966 השמיד חיל האוויר הישראלי את הציוד ההנדסי הסורי שפעל להטיית מקורות הירדן, ובקרב אוויר הופל מטוס מיג 21 סורי. ב-15 באוגוסט נתקעה ספינת משמר ישראלית על שרטון בחוף המזרחי של הכנרת, שהיה בריבונות ישראלית, אך הגבול עם סוריה עבר במרחק 10 מטרים מקו המים והסורים חצו אותו תכופות. בקרב לחילוץ הספינה הופלו שני מטוסים סוריים. המתיחות הביטחונית הייתה זרז לניסיון הפיכה צבאי כושל של הגנרל הסורי ח'אטום בספטמבר 1966.[7]

בנאום לראש השנה התבטא הרמטכ"ל, יצחק רבין, בנושא המתיחות עם סוריה ואמר: "הבעיה עם סוריה היא במהותה התנגשות עם המשטר".[11] נאום זה, ממנו השתמע שישראל רוצה לשנות את המשטר בסוריה, עורר תגובות קשות בעולם הערבי, בברית המועצות ואפילו בישראל, וראש הממשלה נזף ברמטכ"ל.[12] בתגובה הודיעה סוריה על חידוש המאמץ להטיית מקורות הירדן ועל הגברת הסיוע לאש"ף.

בעקבות המתיחות הגוברת בין ישראל ובין סוריה, נאלצה מצרים לנקוט צעדים שיביעו תמיכה בסוריה. עבד אל-מוחסן כאמל מורתגי, מפקד כוחות היבשה של מצרים, הודיע שמצרים תגיב בחריפות על כל תוקפנות ישראלית נגד סוריה, ובעקבות דבריו יצאה משלחת צבאית מצרית לסוריה. בעקבות זאת צורפו לממשלה הסורית כמה שרים פרו-נאצריסטים. ב-4 בנובמבר נחתם הסכם הגנה בין מצרים ובין סוריה. הסכם זה קבע שבעת מלחמה יקבל הרמטכ"ל המצרי את הפיקוד על צבאות שתי המדינות. במקביל לאירועים אלה, ברית המועצות הזהירה ושבה והזהירה את ישראל מפגיעה בסוריה. בישראל גברו החששות בעקבות ההסכם הזה והיא הודיעה, ב-6 בנובמבר 1966, על הארכת שירות החובה בצה"ל בארבעה חודשים, לשנתיים וחצי.[13]

במאמריו של מוחמד חסנין הייכל ב"אל אהראם", ששימשו כביטאון של השלטון המצרי, הובהר שמצרים לא תבוא לעזרת סוריה בתקריות גבול מוגבלות, אלא רק במלחמה הכוללת.

פעולת סמוע

ערך מורחב – פעולת סמוע
חוסיין, מלך ירדן (משמאל), תמונה משנת 1960

פעולת מיקוש בדרום הר חברון, בנובמבר 1966, בסמוך לקו הירוק, גרמה למותם של שלושה חיילים ישראלים ופציעתם של שישה נוספים. בתגובה יצאה ישראל לפעולת תגמול, שחרגה מעבר לתכנון המקורי ובמהלכה היו נפגעים רבים, מרביתם חיילים ירדניים.

בעקבות פעולה זו החלו מהומות נגד חוסיין, מלך ירדן בכל הגדה המערבית וישראל ספגה את גינויה של ארצות הברית על כך שהכתה בגורם הלא נכון (הגורמים בממשל האמריקאי רמזו שארצות הברית 'תבין', אם ישראל תתקוף בפעם הבאה את סוריה)[דרוש מקור].

הידרדרות למלחמה

ועידות הרמטכ"לים

בדצמבר 1966 התכנסה בדמשק מועצת הרמטכ"לים הערבים. הרמטכ"ל המצרי, מוחמד פאוזי, שהגיע בראש משלחת ארצו, פעל להידוק שיתוף הפעולה הצבאי ולצמצום התמיכה באש"ף. המשך התיאומים נערך בכינוס נוסף של מועצת הרמטכ"לים בדמשק ב-8 במרץ 1967.[14]

המארב האווירי

ערך מורחב – יום הקרבות של 7 באפריל 1967

בתגובה לתקיפות חקלאים ישראלים שעיבדו את הקרקעות הסמוכות לאזורים המפורזים על ידי צבא סוריה, ב-7 באפריל תקפו מטוסי חיל האוויר הישראלי מוצבים סוריים וסוללות תותחים בדרום רמת הגולן. בעקבות זאת הוזנקו לאוויר מטוסי קרב סורים, והתפתח קרב אווירי בין מטוסים סורים וישראלים, במהלכו הופלו שישה מטוסים סורים, חלקם מעל דמשק. היום היה יום חגיגות מפלגת השלטון הסורית, הבעת', ועל פי הרמטכ"ל יצחק רבין, הפלת המטוסים נועדה להשפיל את השלטון הסורי, להעביר לו מסר שימנע ממנו להתגרות בישראל ואולי אף להפיל את המשטר.[15] משה דיין טען שהפעולה הוכיחה שסוריה לא מסוגלת להגן על שמי דמשק ויוקרתה הלאומית נפגעה קשה.[16]

סוריה תבעה ממצרים את קיום הסכם ההגנה ודרשה שיתוף פעולה ממדינות ערב בתגובה חריפה נגד ישראל. ב-10 באפריל הגיעה לדמשק משלחת מצרית בראשות מפקד חיל האוויר המצרי וב-18 באפריל הגיעה משלחת נוספת בראשות ראש ממשלת מצרים, מחמד סלימאן. הצדדים סיכמו על עריכת מצעד צבאי לרגל יום יציאת הכוחות הצרפתים מסוריה ועל הידוק שיתוף הפעולה למען שחרור פלסטין.[17]

בעקבות תביעת סוריה וההתרעות הסובייטיות על ריכוזי כוח ישראלים בגבול סוריה, התחיל הצבא המצרי להכניס את כוחותיו לחצי האי סיני. הידיעות על ריכוזי הכוח הישראלים הוכחשו על ידי ישראל ועל ידי כוחות האו"ם באזור, אך מצרים, שתחילה לא האמינה לידיעות אלה, הבינה בעקבות ההתרעות הסובייטיות החוזרות ונשנות שיש הזמנה סובייטית לפתוח במהלכים צבאיים נגד ישראל, הזמנה המבטיחה גיבוי של ברית המועצות.[18]

התקוטטות בין מנהיגי מדינות ערב

גמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים בתקופת מלחמת ששת הימים

כדי לשקם את מעמדו לאחר פעולת סמוע, כינס המלך חוסיין, יחד עם נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, ועידה כלל ערבית. במהרה הפכה הוועידה לזירת הפניית אצבעות מאשימות בין ארצות ערב לבין עצמן: מצרים וסוריה האשימו את ירדן על ש"הפקירה את הפלסטינים" בכך שסירבה להציב חיילים עיראקים או סעודיים בשטחה, לפי התוכנית של המפקדה הכל ערבית. ירדן האשימה את מצרים כי היא "מתחבאת מאחורי הסינר של כוחות האו"ם בסיני" וסוריה הואשמה כי היא "מוכנה להילחם עד החייל המצרי האחרון". האשמות אלו יצרו מבוכה רבה בקרב השלטון במצרים, שניסה להצניע את העובדה שכוח או"ם יושב בשטחו, כמו גם מבוכה רבה לנשיא סוריה, נור אל-דין אל-אתאסי, שנהג להתפאר בכך שסוריה לא מפסיקה לתקוף את ישראל.

כדי למזער את הנזקים בדעת הקהל הערבית, סוריה הגבירה את ההפגזות הארטילריות על יישובי הגליל ואת העימותים על השטחים המפורזים. ישראל, בעיקר בלחצו של הרמטכ"ל, יצחק רבין, הפגיזה והפציצה מטרות ברמת הגולן והפילה מספר מיגים סוריים בקרבות אוויר. אחת הסיבות לתקיפות הסוריות הייתה כניסה של טרקטורים ישראלים לשטחים מפורזים מתוך ניסיון לתפוס חזקה עליהם על ידי עיבודם, דבר שהיה מנוגד לאינטרס הסורי.

המלך חוסיין, שחיפש "להשוות את התוצאה" עם מנהיגי סוריה ומצרים, החל ללעוג באמצעות הרדיו הרשמי של ממלכתו למנהיגים אלו: "חלק מהמטוסים הסוריים נפלו בשטח ירדן ומתברר כי היו חמושים בטילי דמה מעץ", לעג לכישלון של הצבא הסורי. הוא לעג למצרים על כך שלא התערבה והתחבאה מאחורי כוחות האו"ם.

ב-21 במאי התפוצצה ברמת׳א שבירדן מכונית תופת ששלחו הסורים, ובפיצוץ נהרגו 16 אנשים ונפצעו 28. הירדנים הגיבו בניתוק יחסים מלא עם סוריה.[19]

האווירה בישראל ערב המלחמה

ערכים מורחבים – ישראל במלחמת ששת הימים

ב-15 במאי, בעיצומו של יום העצמאות תשכ"ז, צלחו כוחות יבשה מצריים את תעלת סואץ ונכנסו למרחבי סיני. בכך הכניס נשיא מצרים את ישראל למצב חירום, שכונה "תקופת ההמתנה", והסתיים ביציאתה של ישראל למלחמה.

תקופת ההמתנה לוותה בחרדה ציבורית גדולה וגיוס מילואים נרחב. נעשו ניסיונות אחדים למנוע את המלחמה על ידי פעילות דיפלומטית ענפה, אך הם לא נשאו פרי. בין השאר הודיעה ארצות הברית שתנסה לארגן את פריצת המצור על נמל אילת על ידי שיירת ספינות של מדינות ימיות שונות, אך במגעים של האמריקאים עם המדינות המועמדות למשלוח ספינות, רק הממלכה המאוחדת והולנד הסכימו להשתתף, לכן ארצות הברית זנחה את הרעיון ונתנה לישראל הסכמה שבשתיקה לפעול כראות עיניה.[20]

המתינות של ההנהגה המדינית, הניסיון להימנע מעימות, גיוס המילואים ותדמיתו ההססנית של אשכול בעקבות נאומו ב-28 במאי גרמו לתחושות קשות בציבור וביקורת מצד הפיקוד בצה"ל. להרגעת הרוחות ב-1 ביוני הורחבה הממשלה ונוצרה ממשלת אחדות לאומית ומשה דיין קיבל את תיק הביטחון.

מפקדי צה"ל במלחמת ששת הימים

המטה הכללי של צה"ל בתום מלחמת ששת הימים, יחד עם נשיא המדינה, זלמן שזר. בצילום, עומדים משמאל לימין: סגן-אלוף אריה רז, האלוף חיים הרצוג, האלוף אלעד פלד, האלוף ישעיהו גביש, האלוף ישראל טל, האלוף דוד אלעזר, האלוף עזר ויצמן, האלוף שמואל איל, נשיא המדינה זלמן שזר, האלוף רחבעם זאבי, הרמטכ"ל רב-אלוף יצחק רבין, האלוף מתתיהו פלד, האלוף שלמה אראל, האלוף אריק שרון, יעקב חפץ והאלוף שלמה גורן. יושבים מימין לשמאל: האלוף עוזי נרקיס, האלוף מרדכי הוד, האלוף משה גורן, האלוף אהרן יריב, האלוף אברהם יפה, האלוף חיים בר-לב, האלוף יעקב פרי והאלוף עמוס חורב.
מפקדי צה"ל במלחמת ששת הימים
תפקיד דרגה שם
ראש המטה הכללי רא"ל יצחק רבין
סגן הרמטכ"ל אלוף חיים בר-לב
ראש אג"ם אלוף עזר ויצמן
ראש אגף המודיעין אלוף אהרן יריב
ראש אגף אפסנאות אלוף מתי פלד
מפקד חיל האוויר אלוף מרדכי הוד
מפקד חיל הים אלוף שלמה אראל
עוזר ראש אג"ם אלוף רחבעם זאבי
אלוף פיקוד הצפון אלוף דוד אלעזר
ראש מטה פיקוד הצפון אל"ם דן לנר
אלוף פיקוד המרכז אלוף עוזי נרקיס
ראש מטה פיקוד המרכז אל"ם ברוך בר-לב
אלוף פיקוד הדרום אלוף ישעיהו גביש
ראש מטה פיקוד הדרום אל"ם אריה שחר
קצין צנחנים ראשי אל"ם אהרן דוידי
קצין הנדסה ראשי אל"ם אלחנן קליין
קצין תותחנים ראשי אל"ם ישראל בן אמיתי
קצין חימוש ראשי אל"ם חיים דומי
קצין קשר ראשי אל"ם משה גדרון
קצין רפואה ראשי אל"ם אליהו גילון
ראש הגנה אזרחית אל"ם שמואל גודר
הרב הצבאי הראשי אלוף שלמה גורן
מפקד אוגדה 36 בפיקוד הצפון אלוף אלעד פלד
ראש מטה אוגדה 36 בפיקוד הצפון אל"ם משה פלד
מפקד אוגדה 31 בפיקוד הדרום אלוף אברהם יפה
מפקד אוגדה 38 בפיקוד הדרום אלוף אריאל שרון
מפקד אוגדה 84 בפיקוד הדרום אלוף ישראל טל
מפקד חטיבת גולני אל"ם יונה אפרת
מפקד חטיבה 2 אל"ם יהודה גביש
מפקד חטיבה 3 אל"ם עמנואל שקד
מפקד חטיבה 4 אל"ם משה יטבת
מפקד חטיבה 5 אל"ם זאב שחם
מפקד חטיבה 7 אל"ם שמואל גונן
מפקד חטיבה 8 אל"ם אברהם מנדלר
מפקד חטיבה 9 אל"ם אהרון אבנון
מפקד חטיבה 10 אל"ם אורי בן ארי
מפקד חטיבה 11 סא"ל יהודה רשף
מפקד חטיבה 14 אל"ם מרדכי ציפורי
מפקד חטיבה 37 אל"ם אורי רום
מפקד חטיבה 45 סא"ל משה בר כוכבא
מפקד חטיבת ירושלים אל"ם אליעזר אמיתי
מפקד חטיבה 55 אל"ם מרדכי גור
מפקד חטיבה 60 אל"ם מנחם אבירם
מפקד חטיבת צנחנים 80 סא"ל דני מט
מפקד חטיבה 99 אל"ם יקותיאל אדם
מפקד חטיבה 200 אל"ם יששכר שדמי
מפקד חטיבה 520 אל"ם אלחנן סלע
מפקד חטיבת הצנחנים אל"ם רפאל איתן

האווירה בארצות ערב לפני פרוץ המלחמה

נשיא מצרים נאצר, והרמטכ"ל עבד אל עאמר (מימין) עם טייסים מצריים בבסיס חיל האוויר המצרי באבו צוויר שממערב לתעלה,[21] 22 במאי 1967, כשבועיים לפני פרוץ המלחמה

בסדרת מאמרים שפרסם מוחמד חסנין הייכל ב"אל אהראם", החשוב בעיתוני העולם הערבי באותה תקופה, נטע חסנין את הרעיון שהתנסות הצבא המצרי בלחימה בתימן משביחה את עוצמתו ומצמיחה דור קצינים טוב יותר, קצינים בעלי יכולת הנהגה קרבית. מאמרים אלה יצרו את הרושם שהצבא המצרי כבר מוכן להתמודדות עם הצבא הישראלי ואפילו ההנהגה המצרית הלכה שולל אחרי רושם זה.[22]

לצד מאמרי "אל אהראם", תחנת הרדיו הפופולרית "סאות אל ערב", ובעיקר מנהלה והקריין הראשי שלה, אחמד סעיד, שהיה מקורב לגמאל עבד אל נאצר ותומך נלהב של הנאצריזם, ניהלו מסע הסתה נגד ישראל, מסע נלהב יותר ויותר ככל שצעדי מצרים עברו ללא תגובה תקיפה של ישראל. אחמד סעיד נקט בלשון עממית מתלהמת בסגנון הסיסמה "את הגברים נזרוק לים ואת הנשים ניקח לנו" והתחרה עם אחמד שוקיירי בתוקפנות ובבוטות יחסם לישראל.[23]

אחמד שוקיירי, יושב ראש הארגון לשחרור פלסטין, אמר, בתשובה לשאלה מה יהיה גורל הישראלים לאחר ניצחון ערבי, בצורה גלויה ביותר: "אלה שישרדו יישארו בפלסטין. אני מעריך שאף אחד מהם לא ישרוד".[24]

ההיערכות למלחמה במצרים

ערב המלחמה היו למצרים בחצי האי סיני וברצועת עזה חמש דיוויזיות חיל רגלים ושתי דיוויזיות משוריינות.

ההיערכות למלחמה בירדן

ערב המלחמה היו לירדנים בגדה המערבית שבע חטיבות חיל רגלים – שלוש בשומרון, שתיים באזור ירושלים, אחת בהר חברון ואחת ביריחו. שני גדודי קומנדו מצריים הגיעו בטיסה לרבת עמון. כוח אווירי עיראקי הוצב בסמוך לגבול הירדני וחטיבת חיל רגלים עיראקית הייתה בתהליך כניסה לירדן.

ההיערכות למלחמה בסוריה

הצבא הסורי סבל ממחסור חמור בקצינים, שנבע מהטיהורים שנערכו בכל פעם שהשתנה השלטון, במסגרתם סולקו מהצבא הקצינים המזוהים עם השליטים הקודמים. חוסר היציבות השלטונית בסוריה גרם לכך שעיקר כוחו של הצבא הסורי וחלק מיחידותיו המובחרות הופנו כלפי פנים, והוצבו באזור דמשק כדי לשמור על השלטון.

הצבא הסורי היה ערוך למגננה. ב-24 במאי טסו ראש ממשלת סוריה והרמטכ"ל הסורי לתיאום תוכניות למצרים. בפגישה עם הבכירים המצרים הוסכם שבמקרה של מתקפה ישראלית נגד מצרים, סוריה תתקוף מגבולה ויופעל חיל האוויר הסורי. ההחלטות נוסחו בקווים כלליים, אולם לא נקבעו תוכניות מבצעיות ספציפיות. הסכמות אלו הן שאפשרו לסורים להימנע מהצטרפות מלאה למלחמה בימים הראשונים.

בחזית רמת הגולן הוצבו כוחות בסדר גודל של ארבע חטיבות חיל רגלים ושלוש חטיבות משוריינות (כ-250 טנקים). למרות המתיחות הגואה הסורים לא שינו את היערכותם לפני המלחמה ורק לאחר פרוץ הקרבות הופעלו מפקדות החירום.[25] מפקדת החזית בפיקוד הרמטכ"ל הסורי אחמד סוידאני התמקמה בקוניטרה.

ההיערכות למלחמה בעיראק

ערך מורחב – חיל המשלוח העיראקי במלחמת ששת הימים

הממשל העיראקי לפני מלחמת ששת הימים היה ממשל חלש שעמד בפני בעיות כלכליות ומרד כורדי בצפון עיראק. האידאולוגיה המתלהמת של המשטר חייבה אותו להצטרף למאבק בישראל וכך גם הפגנות המוניות של העם העיראקי, אך הקשיים הכלכליים והקושי בטיפול במרד הכורדי, חייבו את המשטר לשמור את משאביו ואת כוחותיו לצרכיו הפנימיים. עיראק נקטה דרך ביניים, המשיכה בתעמולה מתלהמת, אך הקציבה מעט כוחות למלחמה בישראל.

שליט עיראק, עבד א-רחמן עארף התבטא באותם הימים: "קיומה של ישראל הוא שגיאה שיש לתקנה. זוהי ההזדמנות שלנו למחות את החרפה שהייתה בתוכנו מאז 1948. יעדנו ברור: למחוק את ישראל מעל פני המפה. ניפגש, בעזרת האל, בתל אביב ובחיפה".[24]

גדוד חיל רגלים ובו בנו של השליט הוטס למצרים, כדי לחזק את הצבא המצרי. עיראק הציעה למצרים טייסת של מטוסי קרב מסוג מיג 21, אך המצרים סירבו בנמקם שמדובר בכוח קטן מדי. הם הציעו לעיראקים להפעיל את המטוסים נגד ישראל מכיוון מזרח ולהשתלב בחזית המזרחית. בגלל העוינות בין המשטר הסורי והמשטר העיראקי, סוריה דחתה בתחילה הצעות סיוע עיראקיות, אך לבסוף הסכימה לקבל חטיבה ממוכנת מתוגברת בגדוד טנקים ובגדוד חיילי קומנדו. רק גדוד הטנקים הגיע במועדו ויתר הכוח התעכב בדרך. סוכם בין סוריה ובין עיראק ששתי טייסות הוקר הנטר עיראקית יחזקו את החזית הסורית משדה תעופה עיראקי.

קצינים עיראקים ממפקדת הדיוויזיה העיראקית השלישית שותפו במוצב הקדמי של המפקדה הערבית המאוחדת, שהקים ברבת עמון, ב-1 ביוני, הגנרל המצרי עבד אל-מונעים ריאד. ב-2 ביוני הורתה המפקדה על הכנסתו לירדן של כוח עיראקי בסדר גודל של דיוויזיה מוגברת שכלל שתי חטיבות חיל רגלים, חטיבה ממוכנת, חטיבת שריון וגדוד הקומנדו 421 של צבא השחרור הפלסטיני.

היציאה למלחמה

בחזית התמונה, מימין לשמאל: האלוף ישעיהו גביש, האלוף ישראל טל, השר יגאל אלון, ראש הממשלה לוי אשכול, בסיור בנגב, 25 במאי 1967

תוכנית אסד

ערך מורחב – תוכנית אסד

במצרים אישרה המנהיגות תוכנית מתקפה על ישראל במטרה לכבוש את אילת ולתקוף מטרות אסטרטגיות נוספות בנגב. התוכנית, שכונתה בשם הקוד אסד (אריה בערבית), נודעה למודיעין הישראלי.[26] ב-25 במאי נשלח לשר החוץ הישראלי, אבא אבן, ששהה באותה שעה בארצות הברית, מברק מוצפן בו הודיעו לו שמצרים עומדת לתקוף את ישראל ב-27 במאי. אבא אבן העביר את תוכן המברק לממשל האמריקאי והנשיא לינדון ג'ונסון, למחרת, יצר קשר עם שלטונות ברית המועצות והתריע בפניהם שמצרים עומדת לתקוף את ישראל ביום המחרת. שגריר ברית המועצות בקהיר בא אל נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, בשעה 3 לפנות בוקר ומסר לו את ההתנגדות הסובייטית התקיפה לפתיחת מלחמה ביוזמה מצרית. בעקבות השיחה ביטל נאצר את המתקפה המתוכננת.[24]

החלטת ממשלת ישראל

ועדת השרים לענייני ביטחון, פרוטוקול ישיבת בוקר 04-06-1967
ועדת השרים לענייני ביטחון, פרוטוקול ישיבת ערב 04-06-1967

הדרג הצבאי בישראל תבע יציאה מהירה למלחמה והדרג המדיני נקט בעמדה מתונה יותר. ב-2 ביוני התכנסה ועדת השרים המורחבת לענייני ביטחון לפגישה עם פורום המטכ"ל, ובהזדמנות זו באו לידי ביטוי העמדות השונות.[27] ישיבה זו זכתה לכינוי "מרד הגנרלים", בשל הביקורת מהדרג הצבאי (בראשות האלופים אריק שרון ומתי פלד) על הממשלה והאשמתה בהססנות, עקב הימנעותה (באותו שלב) מיציאה למכה מקדימה. בסיום ההתכנסות דחה ראש הממשלה, לוי אשכול, את דרישת הרמטכ"ל, יצחק רבין, לכינוס מיידי של הממשלה וקבלת החלטה של יציאה למלחמה – אשכול הודיע שהממשלה תתכנס במועד הקבוע הרגיל, ביום ראשון, 4 ביוני.[28]

ביום שישי בצהריים כינס ראש ממשלת ישראל, לוי אשכול, התייעצות שבה לקחו חלק שר הביטחון, משה דיין, שר החוץ, אבא אבן, יגאל אלון, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, יעקב הרצוג והרמטכ"ל יצחק רבין. בהתייעצות תמכו אשכול, דיין, אלון ורבין ביציאה מיידית למלחמה ואבן, שנחשב למתון, לא התנגד לכך. הוחלט שבכל מקרה המתקפה לא תתחיל לפני 5 ביוני (הטעם לכך מובא בתת-פרק על "מבצע ההונאה" בחזית המצרית).

בימים שלפני המלחמה פיזר דיין ערפל קרב, ורמז כי אינו צופה מלחמה בקרוב. במסיבת עיתונאים שערך ב-3 ביוני אמר בין היתר: "מאוחר מכדי להגיב בשטח הצבאי על חסימת מצרי טיראן ומוקדם מכדי שנוכל להסיק מסקנות לגבי הדרך הדיפלומטית של טיפול בעניין זה".[29] צה"ל שחרר כמה אלפי חיילי מילואים, ושלח רבים אחרים לחופשה קצרה, כל זאת במטרה להגביר את אלמנט ההפתעה, ולהוריד את ציפיית מדינות ערב למתקפה ישראלית.

ב-4 ביוני התכנסה הממשלה לישיבתה הרגילה והחליטה: ”הממשלה מחליטה לנקוט פעולה צבאית שתביא לשחרור ישראל מטבעת החנק הצבאית המתהדקת והולכת סביבה. ... הממשלה מסמיכה את ראש הממשלה ושר הביטחון לאשר למטה הכללי של צה"ל את מועד הפעולה”.[30]

כל שרי הממשלה תמכו בהחלטה, חוץ משני שרי מפ"ם שנמנעו. למחרת פתח צה"ל במתקפה בחזית המצרית.

מהלך המלחמה

ערך מורחב – צבא ההגנה לישראל במלחמת ששת הימים

המערכה האווירית

השמדת חיל האוויר המצרי

ערך מורחב – מבצע מוקד
גודל הצלחת חיל האוויר מתבטא בכותרות העיתונים

המלחמה נפתחה ביום שני, 5 ביוני 1967, בשעה 7:45 בבוקר, במהלומה אווירית מקיפה. בשעות הראשונות של המלחמה תקפו כ-185 מטוסי חיל האוויר הישראלי, בפיקודו של מרדכי הוד, בסיסים צבאיים ושדות תעופה במצרים, ולאחר מכן בסוריה, בירדן ובעיראק, במבצע שנקרא "מבצע מוקד" (מערך מטוסי הקרב של חיל האוויר מנה כ-203 מטוסים, שישה מהם מקורקעים, ו-12 מטוסים בלבד נשארו בכוננות יירוט על הקרקע, להגנת שמי המדינה בשעת המבצע). תקיפות אלה היוו הפתעה ולמעשה הכריעו את המלחמה מראשיתה בהשמידם את עיקר חילות האוויר של צבאות ערב. חיל האוויר הישראלי הנחית מכה אווירית, בו זמנית, על 11 שדות תעופה מצריים מתוך 14, מאחר שהמתכננים קבעו שמספר מטוסי הקרב אינו מספיק כדי לשתק את שדות התעופה המצריים כולם במטס הראשון. הוחלט לתקוף בתחילה את 11 השדות בהם חנו מטוסי קרב ומפציצים שהיוו סיכון ישיר על העורף בישראל ועל כוחות צה"ל שעמדו להיכנס לחצי האי סיני. שדות התעופה הנותרים הותקפו במטס השני והאחרים הותקפו פעמים אחדות באותו יום. חיל האוויר המצרי שותק כמעט לגמרי למשך שארית המלחמה. הרמטכ"ל המצרי, מוחמד פאוזי, טען ב-1997, כי לנשיא עבד אל-נאצר הייתה התרעה מוקדמת על המתקפה האווירית הישראלית, אך שר ההגנה עאמר, שפיקד על הצבא, התעלם ממנה.[31]

מטוסים מצריים שהושמדו על הקרקע

לאחר 2 גלי התקיפה הראשונים, בעקבות מתקפות של ירדן וסוריה על ישראל, הותקפו גם שדות התעופה שממזרח לישראל והונחתה מכה קשה לשדות התעופה של חיל האוויר הסורי וחיל האוויר הירדני. לאחר שנתקבלו ידיעות על כוונות של מפציצים עיראקיים לתקוף את ישראל הופצץ גם שדה התעופה העיראקי המערבי ביותר H3. בניגוד למתקפה היבשתית, שכוונה תחילה רק נגד החזית המצרית, ההתקפה האווירית כוונה להשגת עליונות אווירית על כל זירות הלחימה במשך כל ימי הלחימה. ביום הראשון של המלחמה השמיד חיל האוויר הישראלי 71 מטוסי קרב-הפצצה (69 מצריים ו-2 סוריים), 264 מטוסי קרב (185 מצריים, 50 סוריים, 20 ירדניים ו-9 עיראקיים) ועוד 39 מטוסי תובלה ומסוקים (32 מצריים ו-7 ירדניים).[32]

185 המטוסים התוקפים במטס הראשון המריאו מבסיסי חיל האוויר בדממת אלחוט, אחד התנאים להשגת ההפתעה שתרמה להצלחת מבצע "מוקד", וטסו אל מטרותיהם בגובה נמוך ביותר, מתחת לגובה הגילוי של תחנות המכ"ם, לכן לא נתגלו למערך הבקרה המצרי. במטס הראשון יצאו כל מטוסי הקרב לתקיפת מסלולים ומטוסים בשדות התעופה במצרים. במטס הראשון הותקפו 11 שדות תעופה ערביים: אל עריש, אל-סיר, ביר גפגפה, ביר תמדה, כברית, פאיד, אבו סואר, אינשאס, קהיר-בינלאומי, קהיר-מערב ובני-סוויף וכך נטרלו על הקרקע מטוסים רבים ופגעו במסלולים, מהם היו יכולים להמריא מטוסים אחרים. חלק ממטוסי הקרב הישראלים, שיצאו למשימתם בגל הראשון, היו חמושים בפצצות פיצוח מסלולים – פצצות המצוידות במצנח קטן שנפתח כשהפצצה מוטלת, מאט את מהירותה, גורם לפצצה להפנות את מסלולה לכוון אנכי ואז ניצתת רקטה בזנב הפצצה, שמאיצה את מהירותה והופכת אותה למעשה לטיל הננעץ במסלול. הן נועדו להתמודד עם הידיעה שמערך המודיעין של חיל האוויר השיג, כי חלק ממסלולי המראה במצרים בנויים בטון. בניסויים מוקדמים שערך חיל האוויר נמצא כי הפצצות הרגילות שהיו עשויות מתכת ומלאות חומר נפץ, שהיו יעילות נגד מסלולי אספלט, לא גרמו נזק למשטחי בטון, או אף דילגו מן המשטח הקשה או התפרקו בזמן הפגיעה. הפצצות שפותחו בעקבות ממצאי מערך המודיעין, שכונו בעולם "הנשק הסודי של צה"ל", הוטלו מגובה נמוך ויצרו מכתשים במסלולי הבטון. באופן יוצא מן הכלל, חיל האוויר הישראלי לא פגע במסלולי שדה התעופה של אל עריש, כדי שניתן יהיה לנצל אותם, לאחר שכוחות הקרקע הישראליים יכבשו אותו.[33] בדרכם חזרה מן התקיפה חזרו מטוסים ממטרות מרוחקות בטיסה בגובה רב, כדי לחסוך בדלק, כך תוכננו הנתיבים. חיסכון בדלק בטיסה בגובה רב היה תנאי לביצוע המשימה בטווחים רחוקים. בחיל האוויר הישראלי היו בטוחים שלאחר התקיפות לא יהיו מטוסי אויב באוויר ולא יסכנו את המטוסים השבים לבסיסיהם.

קצינים מחיל האוויר הישראלי ליד מטוס מצרי שהושמד בסיני

כחצי שעה לאחר יציאת הגל הראשון, יצאו חלק ממטוסי האימון הישראלים מסוג CM.170 פוגה מגיסטר שהוכשרו לשאת פצצות ומקלעים, כדי לתקוף את תחנות המכ"ם וסוללות תותחים באזור קדמת סיני ולאפשר בכך את שובם הביתה של מטוסי ההפצצה, בלא להתגלות על ידי תחנות המכ"ם.[34] מטוסי הפוגה המשיכו ותקפו סוללות תותחים וריכוזי צבא מצרי בקדמת סיני, עם כניסתם של כוחות הקרקע של צה"ל לסיני לקראת 08:00 בבוקר.

חלק מהמטוסים המצריים שלא נפגעו בתקיפת בסיסיהם במטס הראשון הצליחו להמריא ולהימלט לשדות תעופה אחרים, לכן, הגל השני של מטוסי הפצצה ישראלים יצא לתקוף מטרות שלא נחרבו לגמרי, עוד שישה שדות תעופה: מנצורה, בילביס, חילוואן, מינייה, ע'רדקה ולוקסור. המטוסים התוקפים טסו הפעם בגובה רב, ללא חשש התגלות, לאחר שמערכת הבקרה המצרית שותקה. במהלך ההפצצות התנהלו קרבות אוויר עם מטוסים מצרים שהצליחו להמריא לפני שנפגעו שדות התעופה. במרבית המקרים הופלו המטוסים המצרים. במהלך המטס הראשון נפגעו מטוסים ישראלים. באחד המקרים, טייס המיראז' יאיר נוימן נפגע בקרב עם מיג 21 וצנח באזור הדלתה של הנילוס, שם רצחו אותו כפריים.[35][36]

חלק משדות התעופה המצריים הופצצו פעם נוספת וחלק מהפצצות צוידו במרעומי השהיה, כדי שיתפוצצו בשעות הלילה וימנעו שימוש במסלולים בשעות החושך.

מעורבות סוריה וירדן במערכה האווירית

החל מהשעה 11:40, ביום הראשון של מלחמת ששת הימים, החל הצבא הירדני להפגיז את שדות התעופה הישראלים שהיו בטווח תותחיו. תחילה הופגז שדה התעופה רמת דוד ובהמשך הופגזו גם שדה התעופה במחנה סירקין, נמל התעופה הבינלאומי בלוד ושדה התעופה עקרון. בשדה התעופה של עקרון נפגע מההפגזה זנבו של מטוס תובלה מסוג DC-3 דקוטה.

במקביל להתפשטות ההפגזות גם המטוסים הירדניים יצאו להתקפה. שני מטוסי הנטר תקפו את נתניה ומטוסי הנטר אחרים תקפו את שדה התעופה סירקין, העלו באש מטוס תובלה מסוג נורד וכמה חיילים נפגעו. ההנטרים שתקפו בסירקין נפגשו בדרכם חזרה במיראז'ים שהפילו אותם.

בשעה 11:50 יצאו 12 מטוסי מיג סוריים לתקיפת מטרות בישראל. ניסיון לפגוע במפקדה צבאית הסתיים בפגיעה בכפר החורש הסמוך. המטוסים הסורים ניסו לפגוע גם במנחת מגידו, באשד-כינרות, בדגניה א' ובסכר על הירדן, אולם בקרבות אוויר ובאש נ"מ הופלו חלק מהם וההתקפה נהדפה.

פחות ממחצית השעה אחרי התקיפות הסוריות והירדניות יצאו מטוסי חיל האוויר הישראלי להפצצת שדות התעופה מהם יצאו ההתקפות. במהלך 288 גיחות ישראליות הופצצו שדות התעופה של סוריה, ירדן וגם שדה התעופה H-3 שבעיראק. בתקיפות אלה לא היה למטוסי חיל האוויר הישראלי את יתרון ההפתעה, לכן נערכו קרבות אוויר והופעלה נגדם אש נ"מ כבדה. מספר מטוסים ישראלים נפגעו בקרבות אוויר ועל ידי אש מהקרקע וחלק מהטייסים נטשו את מטוסיהם. אחד הטייסים נרצח על ידי המון סורי ואחרים נלקחו בשבי. מטוס אוראגן ישראלי, שמערכת הקשר שלו נפגעה במפגש עם חוטי חשמל שנכרכו סביב גוף המטוס, נפגע בדרכו חזרה, לאחר שסטה מנתיבו, על ידי טיל קרקע-אוויר ישראלי מסוג הוק, שהוצב בהגנה על הקריה למחקר גרעיני - נגב בדימונה וטייסו יורם הרפז נהרג.[37]

הפעילות המלחמתית של חיל האוויר העיראקי

חיל האוויר העיראקי הקצה למשימת המלחמה בישראל, במסגרת חיל המשלוח העיראקי, טייסת של מטוסי הוקר הנטר, טייסת של מטוסי מיג 21 ומטוסי הפצצה מסוג טופולב 16. מטוסי הקרב העיראקיים פעלו משדה התעופה H-3, הקרוב לגבול הירדני, והמפציצים פעלו מתוך עומק הטריטוריה העיראקית.

ב-5 ביוני, בשעה 14:30, תקף מבנה של מטוסי הנטר את מושב נהלל. למחרת בבוקר תקף מבנה של מטוסי הנטר את חטיבת ברק ופצע חמישה חיילים. למחרת, הפציץ מטוס טופולב 16 את העיר נתניה והרג אזרחית אחת. בדרכו חזרה הפציץ את מבואות עפולה, אך פצצותיו לא התפוצצו (שני חיילים ישראלים נהרגו כשניסו לנטרל אותן), והמשיך לאזור רמת דוד, שם נפגע מאש נ"מ והתרסק מעל מחנה עמוס. פיצוצו גרם למותם של 14 חיילים ישראלים ופציעתם של שמונה נוספים (ראו פירוט בערך תקיפת מטוס טופולב עיראקי בישראל).[38]

בתגובה לפעילות חיל האוויר העיראקי תקף חיל האוויר הישראלי את שדה התעופה H-3 שלוש פעמים, שבמהלכן בוצעו 11 גיחות של מטוסי ווטור ו-8 גיחות של מטוסי מיראז' 3. במהלך התקיפות הושמדו על הקרקע 8 מטוסי מיג 21, 10 מטוסי הנטר ומטוס תובלה אחד. בפעילות הזאת איבד חיל האוויר הישראלי שני מטוסי ווטור ומיראז' אחד.[39]

סוריה ומצרים ביקשו, במהלך המלחמה, סיוע אווירי עיראקי, אך עיראק סירבה להקצות מטוסים נוספים והסתפקה בהגנה על שמי עיראק.

החזית המצרית

ערך מורחב – החזית המצרית במלחמת ששת הימים

צבא מצרים היה הכוח הגדול ביותר שעמד מול צה"ל, כוח שהיה בתהליך של מעבר מיבשת אפריקה אל חצי האי סיני. יחידות מצריות החלו לצאת מתימן, כדי להצטרף לכוח שהלך והתעצם בסיני. תהליך ההתעצמות המצרי לווה בתהליך של כריתת בריתות צבאיות עם יתר מדינות ערב המקיפות את ישראל, כדי לא לאפשר לכל הצבא הישראלי להתרכז בהתמודדות עם מצרים. המתקפה הישראלית יצאה לדרך במטרה לשבור את טבעת החנק המתהדקת, לפני שהברית הצבאית הכלל ערבית תגיע לדרגת כוננות ותיאום גבוהה יותר.

התקדמות כוחות צה"ל בסיני
חיילי צה"ל בסיני

מבצע ההונאה

ערך מורחב – מבצע לשון אדומה

בימים שקדמו לפתיחת המלחמה ערך צה"ל, באמצעות אוגדת ההונאה של פיקוד הדרום, אוגדת ההטעיה 49, תנועות צבא שנועדו לשכנע את מצרים שהמתקפה הישראלית תרוכז בציר הדרומי. בנוסף לתנועות צבא ביום לכיוון האמור והשבת כלי הרכב בלילה, הופעלו גם סוכנים כפולים[דרוש מקור] לשכנוע מצרים בכך שהמתקפה צפויה בציר הדרומי. מצרים השתכנעה ויחידות מצריות רבות קיבלו הוראה לשינוי היערכות ומיקום, כדי להתכונן למתקפה בציר הדרומי. בעקבות מבצע ההטעיה החלו המצרים, החל ב-28 במאי, בתגבור הציר הדרומי מנח'ל לכונתילה, ושל השטח שבין כונתילה לקוסיימה. תנועות הצבא המצרי גרמו לאי סדר לוגיסטי וחוסר מוכנות, שלהערכת צה"ל אמור היה להגיע לשיאו ב-5 ביוני. מסיבות אלה ביקש הרמטכ"ל שהחלטת הממשלה על היציאה למלחמה לא תקבע יציאה מוקדמת מ-5 ביוני והממשלה אכן ציוותה כך.[28]

המתקפה

ביום שני, 5 ביוני 1967, בשעה 8:15 הושמע בקשר האות "סדין אדום" והכוחות היבשתיים של צה"ל פתחו בהתקפה על הצבא המצרי בחצי האי סיני וברצועת עזה. ההתקפה נעה בשלוש אוגדות, שהיוו שלוש זרועות תקיפה עיקריות, ונוספו עליהן שתי חטיבות שפעלו בצורה עצמאית. חטיבה עצמאית נוספת שהייתה אמורה לפעול בציר החוף הועברה לפיקוד מרכז לאחר שהתברר כי אין בה צורך.

הכוח היבשתי התוקף, בפיקודו של אלוף פיקוד הדרום ישעיהו גביש, מנה 11 חטיבות וכלל כ-600 טנקים. זרוע ההתקפה העיקרית הייתה זו של אוגדת הפלדה בפיקוד האלוף ישראל טל, שפרצה בציר החוף של צפון סיני, וכעבור ארבע יממות הגיעו כוחותיה אל תעלת סואץ בקנטרה ומול אסמאעיליה. אוגדת האלוף אריאל שרון פרצה בגיזרת אבו עגילה וניהלה קרב מכריע באום-כתף, וכוחותיה התקדמו והגיעו כעבור ארבע יממות אל אזור נח'ל.

במהלך יומיים, כבשה את רצועת עזה חטיבה עצמאית מתוגברת, וחטיבה ממוכנת עצמאית פעלה במטרה להטעות את המצרים בתנועות והתקפות מבוימות בנגב הדרומי, בסביבת כונתילה. התנועה השיגה את מטרתה. בימים 7 ו-8 ביוני בסיוע כוח מבית הספר לצניחה, השתלטו כוחות חיל הים הישראלי בחופי דרום סיני על שארם א-שייח', ראס נצרני, א-טור, אבו רודס וראס סודר.

פקודת הנסיגה הכללית שנתן המטכ"ל המצרי ב-6 ביוני הפכה את המלחמה לקרב התקדמות.[40] צה"ל התקדם במהירות לעבר מעבר המיתלה על מנת לחסום את הכוחות המצריים הנסוגים.

החזית הירדנית

הלחימה בחזית הירדנית
זחל"ם הפיקוד של מוטה גור, עמו פרץ לעיר העתיקה, במוזיאון בתי האוסף לתולדות צה"ל
ערכים מורחבים – החזית הירדנית במלחמת ששת הימים, כיבוש צפון השומרון במלחמת ששת הימים, הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים, השלטון הישראלי ביהודה ושומרון

במהלך תקופת ההמתנה ישראל התאמצה להעביר למלך ירדן את המסר, שאינה רוצה מלחמה עמו ואין בכוונתה ליזום התקפה על שטח הממלכה (ובכלל זה ירושלים המזרחית והגדה המערבית). לאותה מטרה התקיימו מספר פגישות חשאיות בין המלך חוסיין ובין מנכ"ל משרד ראש הממשלה, יעקב הרצוג, במטרה למנוע אי-הבנה שתביא להתלקחות הגבול.

עם זאת, בבוקר היום הראשון למלחמה, הועברו למטכ"ל הירדני הודעות מהמטכ"ל המצרי כאילו כוחות מצרים נוחלים הצלחה בחזית סיני, ומעודדים את הצבא הירדני (שהיה תחת פיקוד הגנרל המצרי עבד אל-מונעם ריאד) בהתאם להסכם ההגנה שנחתם בין מצרים ובין ירדן לפתוח במתקפה ולקחת חלק ב"חלוקת השלל". ייתכן שהפיקוד העליון המצרי אכן לא ידע על המצב העגום של צבאו, אך ייתכן שהודעות אלו נמסרו למלך כדי שיפתח במתקפה שתרתק כוחות ישראליים לחזית הירדנית, ותפחית מהלחץ שבו היו נתונים הכוחות המצריים בסיני.

בשעה 9:40 פתחו הירדנים באש נשק קל לעבר עמדות הקו העירוני והר הצופים בירושלים. בשעה 10:00 בערך התחילו הירדנים בהרעשת תותחים ומרגמות לכל אורך החזית, כולל תל אביב, בסיס חיל האוויר רמת דוד וירושלים המערבית. ההפגזות הירדניות בירושלים ביומיים הראשונים ללחימה גרמו למותם של 15 אזרחים ופציעתם של כ-500 אחרים.[41] בהפגזה בירושלים נפגעו בית הנשיא, משכן הכנסת[42] וגן החיות התנ"כי.[43] מטוסים ירדנים תקפו את מפעל "אלבר" בכפר סבא ובהפצצה נהרגו ארבעה מעובדי המפעל. מול הכוחות הירדנים ניצבו כוחות צה"ל מדוללים, בעת שעיקר צה"ל נערך מול המצרים בסיני.

תחת פיקודו של אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס היו חמש חטיבות, שבמהלך שלושת הימים הראשונים למלחמה תקפו את הכוחות הירדניים מכיוון ירושלים, לטרון וקלקיליה, וכמו כן פיקוד הצפון תקף מכיוון עמק יזרעאל. הקרבות היו מהירים ובחלקם, בעיקר בקרב על ירושלים, היו קשים ביותר ולוו בנפגעים רבים. חטיבת הראל תקפה מפרוזדור ירושלים לכיוון הכניסה מצפון לירושלים, וכבשה את גבעת הרדאר וההרים הסמוכים לה, הגיעה לתל אל פול וכבשה את גבעת המבתר, וכך ניתקה את ירושלים המזרחית מצפון. חטיבת ירושלים, שהחלה את הלחימה בירושלים בקו העירוני ובהר הצופים, כבשה את ארמון הנציב, צור באהר, אבו תור ואת הרובע היהודי בעיר העתיקה. חטיבה 55, המורכבת מצנחנים במילואים, כבשה את גבעת התחמושת, מוזיאון רוקפלר, אוגוסטה ויקטוריה, הר הזיתים, ולבסוף את הכותל המערבי והר הבית.[44]

חטיבת קרייתי שפעלה כחטיבה מרחבית באזור השפלה כבשה את לטרון, והתקדמה עד כביש ירושלים-רמאללה. חטיבת גבעתי כבשה את קלקיליה וטולכרם. כוחות קטנים יותר כבשו את אזור אידנא בהר חברון. לחיל האוויר היה חלק חשוב מאוד בקרבות, בכך שמנע מספר פעמים, בשלבים קריטיים בלחימה, הגעת תגבורות שריון ירדניות לעזרת כוחות הלגיון באזור ירושלים.

פיקוד צפון כבש את צפון השומרון במהלך אוגדתי של אוגדה 36, בין 5 ל-7 ביוני.

בתוך פחות משלושה ימים השתלטו כוחות צה"ל על שטחי המפתח ביהודה ושומרון כולל ירושלים המזרחית, והכוחות הירדניים הנותרים נסוגו כולם אל ממזרח לנהר הירדן. יום הלחימה הרביעי הוקדש להשתלטות על יתר שטחי יהודה ושומרון, כמעט ללא התנגדות.

כ"ח באייר, התאריך העברי בו נכבשה ירושלים המזרחית והר הבית, מצוין בישראל כיום חג לאומי, הנקרא "יום ירושלים".

החזית הסורית

ערך מורחב – החזית הסורית במלחמת ששת הימים
הלחימה בחזית הסורית

בצהרי 5 ביוני, היום הראשון למלחמה, הפציצו מטוסים סוריים מטרות צבאיות ואזרחיות בצפון ישראל. בתגובה תקפו מטוסי חיל האוויר הישראלי שדות תעופה בסוריה. בבוקר 6 ביוני החלה הפגזה סורית כבדה על אצבע הגליל ולאחריה פתחו הסורים בהתקפה קרקעית על מוצב אשמורה (ממזרח לחולתה) ועל קיבוץ דן ותל דן. שתי ההתקפות נהדפו. בארבעת ימי הלחימה הראשונים המשיכו שני הצדדים בהרעשות ארטילריות וחיל האוויר הישראלי הפציץ מטרות ברמת הגולן.

עם התקדמות צה"ל בשתי החזיתות האחרות הופנו כוחות לגזרת רמת הגולן. למרות זאת, התנגד דיין לפתיחת חזית מול הסורים. בבוקר יום שישי, 9 ביוני, שינה דיין את דעתו והורה ישירות לאלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר להתחיל בכיבוש הרמה.

החל משעות הבוקר ביום זה תקף חיל האוויר הישראלי את רמת הגולן במתקפה אווירית מרוכזת ומתמדת. גזרת ההבקעה תוכננה לצפון רמת הגולן, שם היה השיפוע בעלייה לרמה מתון יחסית. בשעות הצהריים של 9 ביוני החלה ההבקעה בשני מאמצים עיקריים: חטיבה 8 פרצה ראשונה מגבעת האם והייתה אמורה לכבוש את זעורה ועין פית. הגדוד המוביל של החטיבה טעה בניווט והגיע אל קלע, תוך שהוא כובש אותו לבסוף תוך אבדות כבדות. שאר החטיבה כבשה כמתוכנן את מתחם זעורה. במקביל, תקפה חטיבה 1 (גולני) את מערך המוצבים הצמוד לגבול. גדוד 12 תקף את מוצב תל פאחר ונקלע לקרב קשה, אך עד הערב הצליח לכבוש את המוצב. גדוד 51 של החטיבה כבש את תל עזזיאת. במקביל החלו מספר מאמצים משניים שנועדו להסוות את גזרת הפריצה העיקרית. חטיבה 3 כבשה את דרדרה ותל הלאל במרכז הרמה, גדוד מחטיבה 80 כבש את הכפר דרבשיה מדרום לגונן, וטנקים מחטיבה 37 עלו מגונן לכיוון רוויה. במהלך הלילה הרחיב צה"ל את הטריז דרומה, עד לאזור גשר בנות יעקב.

מטוס סיור קל של חיל האוויר מעל הכוחות הישראליים ברמת הגולן

בשל החשש מהפסקת אש בעקבות החלטה 235 של מועצת הביטחון של האו"ם הוחלט על התקדמות מהירה של הכוחות אל עבר קו מסעדה-קוניטרה-בוטמיה. בבוקר יום שבת, 10 ביוני, פרצו כוחות השריון והחי"ר שכבר היו על הרמה מזרחה במהירות תחת סיוע אווירי. בשלב זה כבר נטש הצבא הסורי את עמדותיו והיה בנסיגה. במקביל התקדמה אוגדה 36 בדרום הרמה. כוחות מחטיבה 80 הונחתו על ידי מסוקים באזור צומת בוטמיה ותפסו אותה תוך התנגדות מעטה. עד שעות הערב הצליחו כוחות צה"ל להיערך על קו מסעדה-קוניטרה-בוטמיה. ב-12 ביוני, יומיים לאחר סיום הקרבות, הונחת כוח מחטיבה 1 על ידי מסוקים באחת מפסגות החרמון וכבש אותה ללא קרב.

לצה"ל היו 141 הרוגים ו-436 פצועים בחזית זו. ההערכות הן כי לסורים היו כ-450 הרוגים ו-2,000 עד 2,500 פצועים.

מעורבותן של מדינות ערביות נוספות

יחידות צבא עיראקיות השתתפו בלחימה בכל החזיתות - המצרית, הירדנית והסורית.

לבנון הצטרפה באופן רשמי למלחמה ב-8 ביוני, אך לא הוציאה לפועל פעולות מלחמתיות, פרט לגיחה של מטוס האנטר שהתקרב לגבול הישראלי והופל על ידי מטוס מיראז' ישראלי.[38]

ערב הסעודית העבירה, במהלך המלחמה, לתחומי ירדן, חיל משלוח בן 3,000 חיילים. חיילים אלה, שהגיעו לדרום ירדן, הוצבו באזור רבת עמון ולא הספיקו לקחת חלק במלחמה עם ישראל.[45] במהלך המלחמה כבשה ישראל כמה איים סעודים, קטנים ולא מיושבים, בפתח מצרי טיראן. האיים הושבו לשליטה סעודית כעבור עשר שנים.

במרוקו המלך חסן השני, בשל האווירה הציבורית, החליט לשגר כוחות מצבא מרוקו לחזית המצרית. בצעד הפגנתי, כראש המטה הכללי של כוחות הצבא המלכותי, הוא ערך מסדר ראווה לרגל שיגור שלושה גדודים להצלת צבאו של נאצר בסיני. לדברי ההיסטוריון יגאל בן-נון שחקר את היחסים החשאיים בין ישראל למרוקו, המלך חסן השני שלח כוחות סיוע רק למראית עין. באופן פומבי התייצב המלך לצד נאצר ומדינות ערב, ומתחת לפני השטח היו לו יחסים חשאיים והערכה למדינת ישראל. כוח של כמה מאות חיילים יצא בדרך יבשתית והגיע ללוב. הם חנו במדבר הלובי עד סיום המלחמה ולא לקחו חלק בשום פעילות צבאית. כוח צבאי נוסף יצא ממרוקו ברכבת והגיע עד אלג'יריה, אבל שם התברר למפקדיו שהמלחמה נגמרה ושאין טעם להמשיך במסע, ולכן הם החליטו לשוב למרוקו.[46][47]

המערכה הימית

ערך מורחב – הזירה הימית במלחמת ששת הימים

בפרוץ מלחמת ששת הימים חיל הים הישראלי היה בתקופת מעבר לקראת החלפת כלי שיט מיושנים בספינות טילים חדישות, שנבנו עבורו בצרפת (ספינות שרבורג). למרות נחיתות כמותית מול ציי מדינות ערב, שלחמו נגד ישראל, חיל הים הישראלי סיפק הגנה לחופי ישראל והצליח להרתיע את הציים הערבים מיציאה לים הפתוח וסיכון התעבורה הימית לישראל.

בליל היום הראשון למלחמה, בין 5 ל-6 ביוני, פשטו לוחמי קומנדו ימי, שהובאו בצוללת הישראלית אח"י תנין, על נמל אלכסנדריה בפעולת אלכסנדריה, אך לא גרמו לנזק. הלוחמים לא הצליחו לשוב לצוללת ונפלו בשבי. לוחמי קומנדו ימי נוספים פשטו על נמל פורט סעיד בפעולת פורט סעיד, אך לא מצאו בו ספינות, וניסיון לפשוט על הנמלים הסורים לא צלח.[48]

חיל הים הישראלי היה גורם מרכזי בתפיסת שארם א-שייח', ללא התנגדות, ופתיחת מצרי טיראן לשייט ישראלי. החיל היה מעורב גם בתקרית ליברטי.

חסימת תעלת סואץ

עם פרוץ המלחמה חסמו המצרים את פתחי תעלת סואץ על ידי הטבעת כלי שיט במבואות, ובכך חסמו אותה לשיט. בתוך התעלה נלכדו 14 ספינות שהיו במעבר. לאחר הגעת חיילי צה"ל לחופי תעלת סואץ והפיכתה לגבול בין הטריטוריות שבידי ישראל ובין מצרים, החליטה מצרים לא לחדש את התנועה בתעלה.

תקרית ליברטי

ערך מורחב – תקרית ליברטי
הליברטי לאחר ההתקפה (תצלום: הצי השישי)

ב-8 ביוני 1967, ביומה הרביעי של מלחמת ששת הימים, תקף צה"ל את ספינת הביון USS Liberty של צי ארצות הברית. בהתקפה נהרגו 34 מלחים אמריקאים ו-171 נפצעו.

מדינת ישראל טוענת כי מקורה של התקרית בשגגה. לדברי ישראל, ארצות הברית הבהירה לה שלא היו ספינות אמריקאיות באזור. כתוצאה מסדרת התפוצצויות באזור אל עריש העריכו בצה"ל שמשחתת מצרית מפגיזה את החוף והורו לחיל הים לטפל בה. הנתונים הראשונים איששו את הזיהוי כמשחתת. מאוחר יותר במהלך התקרית נחשבה "ליברטי" לספינת ביון מצרית שהעבירה מידע לערבים או לספינה המצרית אל-קסר (ספינה שגודלה רבע מ"ליברטי"). לאחר חקירות שניהלו ישראל והאמריקאים, פיצתה ישראל את ארצות הברית בסכום של כ-13 מיליון דולרים.

נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון קיבל את טענת ישראל, וזו הייתה עמדתה הרשמית של ממשלת ארצות הברית. עם זאת, ניירות פנימיים שנחשפו בבית הלבן מראים שרבים מיועציו ושריו של ג'ונסון, בהם ראש ה-CIA, ריצ'רד הלמס, ומזכיר המדינה, דין ראסק, האמינו ש"ליברטי" הותקפה בזדון. גם חלק מהניצולים טענו כי ההתקפה הייתה מכוונת וכי ישראל ידעה שמדובר בספינה אמריקאית.[49]

סיום המלחמה וסיכומה

קוניטרה בתום המלחמה, 1967

ישראל: ישראל כבשה מידי סוריה את רמת הגולן וחלק מרכס החרמון, כבשה מידי ירדן את שטחי יהודה ושומרון, כולל מזרח ירושלים והעיר העתיקה וכבשה מידי מצרים את חצי האי סיני, מצרי טיראן ורצועת עזה.

לצה"ל היו כ-3,400 נפגעים, מתוכם כ-780 הרוגים, כ-2,590 פצועים ו-15 חיילים שנפלו בשבי.

סוריה: בתום המלחמה כבש צה"ל מידי הסורים את מרבית רמת הגולן וברכס החרמון השתלט על שטחים עד רום של 2,200 מטר מעל פני הים.

על פי מקורות סוריים 115,000 מתושבי רמת הגולן, שנמלטו יחד עם הצבא הסורי, הפכו לפליטים. במספר זה נכללים 17,000 תושבי העיר קוניטרה, שנעזבה ונהרסה. ב-1991 טען שר החוץ הסורי, פארוק א-שרע, שחיים בסוריה חצי מיליון פליטים מרמת הגולן (הנמלטים ממנה וצאצאיהם, שנולדו לאחר מכן). שר ההגנה הסורי, מוסטפא טלאס מסר שלסוריה היו במלחמה הזאת 714 הרוגים ו-1,254 פצועים. מקורות ישראלים העריכו שלסוריה היו כאלף הרוגים והודיעו על כך שתפסו 361 שבויים סורים.[50]

מצרים: מידי המצרים נכבשו רצועת עזה וחצי האי סיני בשנית על ידי ישראל לאחר שהושבו במלואם.

לצבא מצרים היו בין 10,000 ל-15,000 הרוגים.[51] ויש המשערים כי אבדות המצרים היו רבות הרבה יותר בין 40,000 ל-50,000.[52]

ערב הסעודית: ישראל כבשה את האיים טיראן וסנפיר מידי הסעודים בעת שהם החכירו את האיים למצרים.

ירדן: מידי ממלכת ירדן נכבשו יהודה ושומרון כולל מזרח ירושלים (ובתוכו העיר העתיקה).

צבא ירדן איבד כ-6,000 חיילים, אך ההערכה היא שרובם הגדול פשט מדיו ונטמע באוכלוסייה בתום הקרבות. מספר ההרוגים היה ככל הנראה רבע מאלה או פחות מכך. לפי משרד החוץ כ-780 חללים וכ-3,000 פצועים.

לבנון

הופל מטוס הנטר לבנוני אחד.

חילופי השבויים

במהלך המלחמה נפלו בשבי מדינות ערב 15 מחיילי צה"ל: 11 במצרים, 1 בסוריה, 2 בעיראק ו-1 בלבנון. בנוסף להם, ישראל תבעה וקיבלה, במסגרת הדיונים לחילופי שבויים, גם את שחרורם של חייל וקצין מהקומנדו הימי שנלכדו בחודש יולי 1967 וחברי רשת העסק הביש שהיו כלואים במצרים. לידי ישראל הועברו גם גופותיהם של ישראלים שהיו בידי ארצות ערב, אך לא גופתו של אלי כהן, שהסורים סירבו לוותר עליה. במסגרת חילופי השבויים שחררה ישראל 4,338 אנשי צבא מצרים ו-899 אזרחים מצרים, 533 אנשי צבא ירדנים ו-366 אזרחים ירדנים, 367 אנשי צבא סורים[דרושה הבהרה] ו-205 אזרחים סורים.

חילופי השבויים התחילו מיד עם סיום המלחמה והסתיימו ב-23 בינואר 1968.[53]

שם המלחמה, אותות וציונים לשבח

אות מלחמת ששת הימים של צה"ל

בישיבה של ממשלת ישראל, שנערכה ב-26 באוגוסט 1967, נקבע ששם המלחמה יהיה מלחמת ששת הימים והמשתתפים במלחמה, מהצד הישראלי, יקבלו את אות מלחמת ששת הימים של צה"ל.

במדינות ערב שם המלחמה נקבע למלחמת יוני, על מנת לא להזכיר את עוצמת התבוסה (בשישה ימים בלבד). המלחמה נקראת בסוריה ובמצרים גם: نكسة حزيران. "נכסה" פירושה "תבוסה" או "מפלה". [54] בין מתנגדי ישראל יש גם הקוראים למלחמה בשמות מלחמת המזרח התיכון או מלחמת 1967, מאותן סיבות.[55]

ב-30 באוקטובר 1967 פרסם המטכ"ל הישראלי שמותיהם של אנשי הצבא שצוינו לשבח על פעולות גבורה יוצאות דופן במהלך מלחמת ששת הימים. פורסמו 51 שמות, 21 מתוכם צוינו לשבח לאחר מותם.[56]

השפעות המלחמה ותוצאותיה על ישראל ועל שכנותיה

שינויים טריטוריאליים עקב המלחמה
אחת מוותיקות היישוב תל קציר מחזיקה ציור סורי שנלקח שלל מהמחנה הנטוש בתאופיק בסיום המלחמה. ניתן להבחין שהציור קיבל השראה מהנוף שהיה פרוס לרגלי הכפר (עמק הירדן) בעת ההפצצות

כבר ב-6 ביוני מועצת הביטחון של האומות המאוחדות קיבלה החלטה הקוראת להפסקת אש.

ב-19 ביוני 1967, תשעה ימים לאחר סיום המלחמה, החליטה ממשלת ישראל על נכונותה להחזיר את רוב השטח שנכבש ממצרים וסוריה תמורת הסכם שלום.[57] הצעה זו הועברה לאמריקאים אך כעבור כמה ימים התקבלה התשובה כי סוריה ומצרים דוחות את ההצעה.

ב-1 ביולי, כשלושה שבועות מסיום המלחמה, הפרה מצרים את הפסקת האש בירי לעבר כוחות ישראלים ובצליחת התעלה על ידי כוח מצרי קטן. בכך החלה באופן לא רשמי "המלחמה שאחרי המלחמה", אשר לימים נודעה בשם "מלחמת ההתשה". ההפרה הראשונה של הפסקת האש בחזית הסורית התרחשה ביוזמה סורית כשלושה שבועות מאוחר יותר, ב-26 ביולי 1967.

בסוף אוגוסט התכנסה בח'רטום ועידה של ארצות ערב ("ועידת חרטום") ובהחלטותיה, שפורסמו ב-1 בספטמבר 1967, נקבע שארצות ערב לא ינהלו משא ומתן עם ישראל, לא יכירו בה ולא יכרתו אתה שלום. בוועידה זו, שהוחרמה על ידי סוריה, התקבלה גם החלטה על פיה אפשר לנסות להשיג את השבת השטחים שנכבשו על ידי ישראל בדרכים מדיניות והיו ארצות בעולם שראו בכך התרככות בעמדה הערבית, פתח שדרכו, לאחר מלחמת יום הכיפורים, התחילו את המשא ומתן לשלום.

באוקטובר 1967 החליטה ועדת השרים לענייני ביטחון של ממשלת ישראל לסמן במפות את גבולות מדינת ישראל בקווי הפסקת האש של מלחמת ששת הימים: שטחי יהודה ושומרון, רצועת עזה, חצי האי סיני ורמת הגולן תחת אלו של הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות - הקו הירוק.

המלחמה שינתה את מעמדה הביטחוני של ישראל והוכיחה למדינות ערב את עוצמתו של צה"ל. ההנהגה המצרית הבינה שבעתיד הנראה לעין אין סיכוי להביס את ישראל ולבטל את קיומה במלחמה כוללת ותחת זאת יש לנקוט באסטרטגיה של התשה באמצעות לחימה מתמדת, שתלך ותגבר ככל שישוקם הצבא המצרי.

ברבות השנים, המלחמה שינתה את מצבה של ישראל במישור המדיני. בעקבות השליטה הצבאית באזורים בהם חיו ערבים, דמותה של ישראל בעיני חלק ממדינות העולם התהפכה, ממדינה קטנה הנאבקת על קיומה מול המדינות הסובבות אותה, שגדולות ממנה ועוינות אותה, לדמות מדינה השולטת בחיי התושבים שכבשה. עובדה זו הביאה להידרדרות במעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל ותדמיתה בדעת הקהל העולמית.[58]

המלחמה הביאה גם לשינויים אידאולוגיים בקרב מגזרים שונים בחברה הישראלית. בקרב רבים בציבור הדתי-לאומי התפתחה תפיסה לפיה ההישגים במלחמה הם פרי של תהליכים משיחיים וגברה התמיכה ברעיון "ארץ ישראל השלמה". המלחמה הביאה לתחילתו של ויכוח פוליטי מר בין השמאל והימין בנוגע לעתידם של השטחים המוחזקים: יהודה ושומרון, חבל עזה, רמת הגולן וסיני. הוויכוח בנוגע לשאלת "שטחים תמורת שלום" עומד במרכז הזירה הפוליטית במשך עשרות שנים.

בקרב ערביי ישראל התחזקה הזיקה לערביי השטחים, וכתוצאה מכך, התחזקה גם זהותם הפלסטינית של הערבים אזרחי ישראל. מיד לאחר מלחמת ששת הימים, ב-14 ביוני, כתב נציב אונר"א, ד"ר לורנס מיצ'למור, למיכאל קומיי, היועץ הפוליטי של שר החוץ הישראלי, מכתב בזו הלשון, שחזר על שיחה בין השניים: "על פי בקשת ממשלת ישראל, אונר"א תמשיך בסיוע לפליטים הפלסטינים, בשיתוף פעולה מלא של רשויות ישראל, בגדה המערבית וברצועת עזה. ממשלת ישראל תקל על משימתה של אונר"א כמיטב יכולתה, בלא לגרוע מתקנות או הסדרים שייתכן שיידרשו משיקולי ביטחון צבאי." במכתב התגובה שלו כתב קומיי: "אני מסכים שמכתבך ותשובה זו מהווים הסכם זמני בין אונר"א לממשלת ישראל, שיישאר בתוקף עד להחלפתו או לביטולו." חלופת מכתבים זו שימשה מאז כבסיס היחסים בין ישראל לאונר"א.

המלחמה הביאה לשינויים במזרח התיכון. עוצמת התבוסה של צבאות ערב בהתמודדות עם ישראל והפער העצום בין הציפיות שטופחו על ידי אמצעי התקשורת הערביים והמציאות שלאחר המלחמה, גרמו לזעזוע קשה בחברה הערבית ובעיקר בארצות שהיו מעורבות ישירות במלחמה. החברה הערבית התקשתה להתמודד עם התוצאות, לכן נקטה בטקטיקות דוגמת האשמת ארצות הברית והממלכה המאוחדת בקונספירציה עם ישראל וסיוע לה בתקיפת ארצות ערב.[54]

בסוריה, בעקבות התבוסה במלחמת ששת הימים ואובדן השליטה על רמת הגולן, התחדד המאבק בצמרת הסורית בין הפלג היותר קיצוני, בהנהגתו של סלאח ג'דיד ובין הפלג היותר פרגמטיסטי בהנהגתו של חאפז אסד. שני הפלגים ניסו להטיל זה על זה את האשמה בתבוסה, ולבסוף ניצח הפלג של חאפז אסד. בעקבות עלייתו לשלטון של אסד הורחקו מהצמרת ג'דיד ואנשיו וגם רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, סוידאני. חלק מאישים אלה הושמו בכלא לשנים רבות וחלקם מתו בכלא או שוחררו רק לקראת מותם.[59]

לקריאה נוספת

מאמרים

קישורים חיצוניים

מאמרים
מדיה

הערות שוליים

  1. ^ אייל נווה, נעמי ורד, דוד שחר הלאומיות בישראל ובעמים – בונים מדינה במזרח התיכון, הוצאת רכס פרויקטים חינוכים בע"מ, 2009, עמ' 212.
  2. ^ מוחמד אל-בדר הוכתר זמן קצר לפני הדחתו בעקבות מות אביו.
  3. ^ אל-אהראם, 27 ביוני 1962
  4. ^ אל-יוסף, 19 בספטמבר 1966
  5. ^ 5.0 5.1 אריה יודפת ובהשתתפות חיים יעבץ, ברית המועצות והמזרח התיכון, קצין חינוך ראשי, הוצאת משרד הביטחון, 1973
  6. ^ מיכאל אורן, מי רצה במלחמת ששת הימים?, תכלת 7, אביב התשנ"ט 1999
  7. ^ 7.0 7.1 דוד בוקעי, מי אשם בפרוץ מלחמת 1967? ירדן ומלחמת ששת הימים, עיונים בתקומת ישראל 9, 1999
  8. ^ יוסי מלמן‏, איש הסוד בפרויקט הגרעין, באתר וואלה!‏, 28 במרץ 2013
  9. ^ יותר מכך, צמד החוקרים מייחס לסובייטים את דרדור המצב במזרח התיכון למלחמה בכוונת מכוון ומתוך כוונה לקחת חלק בתקיפת ישראל, הפצצת הכורים בשורק ובדימונה ונחיתה בחופי ישראל, תוכניות שהשתבשו משום המכה המקדימה של ישראל
  10. ^ אבנר כהן, הולכים על האופציה הגרעינית, באתר הארץ, 21 במאי 2007
  11. ^ במחנה, 12 בספטמבר 1966
  12. ^ איתן הבר, "היום תפרוץ מלחמה", עידנים – ידיעות אחרונות, ירושלים 1987, עמ׳ 146 - 147
  13. ^ הוארך שרות-החובה בצה"ל, דבר, 9 בנובמבר 1966
  14. ^ דוד בוקעי, מי אשם בפרוץ מלחמת 1967? ירדן ומלחמת ששת הימים, עיונים בתקומת ישראל 9, 1999, עמ' 251
  15. ^ מעריב, 2 ביוני 1972
  16. ^ משה דיין, "אבני דרך", עמוד 395
  17. ^ אל-אהראם, 20 באפריל 19
  18. ^ יוחאי סלע, ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק א
  19. ^ אייל זיסר, "בין ישראל לסוריה – מלחמת ששת הימים ולאחריה", עמוד 229
  20. ^ יהודה בן מאיר ולימור שמחוני (עורכים), המחויבויות של ארצות הברית לישראל – תמצית דיון שנערך במכון למחקרי ביטחון לאומי, יוני 2009
  21. ^ פסח מלובני כשטייסי חיל האוויר המצרי פגשו את עבד אל-נאצר 'רואים מלמ' יולי 2018.
  22. ^ חלק ראשון: מוחמד חסניין הייכל, עורך אל-אהראם, ותפקידו במלחמת ששת-הימים, יוני 1967 - מוחמד חסניין הייכל, עורך אל-אהראם, ותפקידו במלחמת ששת-הימים, יוני 1967
  23. ^ יוחאי סלע, אחמד סעיד ומצרים במלחמת ששת-הימים, יוני 1967
  24. ^ 24.0 24.1 24.2 מיכאל אורן, מי רצה במלחמת ששת הימים? באתר הסוכנות היהודית
  25. ^ אייל זיסר, בין ישראל לסוריה - מלחמת ששת הימים ולאחריה, עמודים 229 - 230
  26. ^ פסח מלובני "ידיעת הזהב" וההתקפה המצרית שלא הייתה 'רואים מלמ' יולי 2018.
  27. ^ ישיבת ועדת השרים לביטחון עם פורום מטכ"ל, 2 ביוני 1967, באתר ארכיון המדינה
  28. ^ 28.0 28.1 מתי נפלה ההחלטה לפתוח במלחמת ששת הימים, ולמה נקבע יום ה-"ע" ל-5 ביוני?
  29. ^ שמשון עופר, מ. דיין: אין אנו רוצים שחיילים זרים ילחמו למעננו, דבר, 4 ביוני 1967; המשך
  30. ^ ישיבת ממשלה כוועדת השרים לביטחון, 4 ביוני 1967 - אחר הצהרים, באתר ארכיון המדינה
  31. ^ 1967 war: One page in Egypt’s history, literally
  32. ^ בנימין זאב וכסלר, מלחמת ששת הימים - מהלכים עיקריים, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
  33. ^ מבצע "מוקד", באתר חיל האוויר הישראלי, 5 ביוני 1967
  34. ^ מטוסי הפוגה תוקפים, באתר חיל האוויר הישראלי, 5 ביוני 1967
  35. ^ שי שבח, "היד רועדת לי", בטאון חיל האוויר
  36. ^ גל תקיפה שני, באתר חיל האוויר הישראלי, 5 ביוני 1967
  37. ^ גל התקיפה השלישי והרביעי, באתר חיל האוויר הישראלי, 5 ביוני 1967
  38. ^ 38.0 38.1 התגובה הערבית, באתר חיל האוויר הישראלי, 5 ביוני 1967
  39. ^ על התקיפה השנייה ניתן לקרוא בספר חליפת לחץ, מאת מירב הלפרין ואהרון לפידות, הוצאת משרד הביטחון, ישראל תשמ"ז, עמ' 43-41.
  40. ^ מסמכי מוחמד חסנין הייכל, פסקת: Discussion on the Sinai and Strategic Depth, אתר האקדמיה של הצי האמריקאי. על פי מקורות אחרים, פקודת הנסיגה ניתנה ב-6 ביוני אחר הצהריים, לאחר שעאמר למד על כיבוש מתחם אום-כתף וכישלון מתקפת הנגד המצרית בביר לחפן.
  41. ^ 15 אזרחים נהרגו ו-500 נפצעו בירושלים, דבר, 7 ביוני 1967)
  42. ^ הכנסת במלחמת ששת הימים מאת אליעזר רחמים, סרטון בערוץ "מוזיאון הכנסת", באתר יוטיוב (אורך: 01:12)
  43. ^ תום שגב, 1967 – והארץ שינתה את פניה עמוד 362
  44. ^ שחרור הכותל והעיר העתיקה – שידורו של הכתב רפאל אמיר
  45. ^ האוניברסיטה הפתוחה - המזרח התיכון בימינו, עמוד 105
  46. ^ יגאל בן-נון, תקועים במדבר: מעורבות מרוקו בששת הימים, באתר ynet, 7 ביוני 2018
  47. ^ גילויים חדשים על מעורבותה של מרוקו במלחמת ששת הימים, הרצאה באתר יוטיוב
  48. ^ מלחמת ששת הימים - 1967, באתר חיל הים
  49. ^ "גילויים חדשים בפרשת ליברטי", בעיתון Chicago Tribune,‏ 2 באוקטובר 2007 (באנגלית)
  50. ^ אייל זיסר, בין ישראל לסוריה - מלחמת ששת הימים ולאחריה, עמוד 240
  51. ^ ינון רויכמן, יצחק רבין מדבר על המלחמה, באתר ynet, 2 בנובמבר 2006
  52. ^ רועי גולן ששת ימי תהילה פרק י
  53. ^ דובר צה"ל - מלחמת ששת הימים (חילופי שבויים)
  54. ^ 54.0 54.1 יוחאי סלע, 2_a-110/ התבוסה והתבוסות שלאחריה, יוני 1967
  55. ^ Brain Kingdom - מהי מלחמת ששת הימים?
  56. ^ 51 הצל"שים תשכ"ז: סיפוריהם של החיילים שצוינו לשבח על ידי רמטכ"ל על מעשיהם במלחמת ששת הימים, משרד החינוך והתרבות, תשכ"ח
    רשימת מקבלי העיטורים והצל"שים במלחמת ששת הימים, באתר הגבורה
  57. ^ יגאל קיפניס, ההר שהיה כמפלצת - הגולן בין סוריה וישראל, עמ' 166.
  58. ^ אתר למנויים בלבד נעה לנדאו, הפרלמנט הדני אישר ברוב גדול החלטה להחריג התנחלויות מהסכמים עם ישראל, באתר הארץ, 26 בינואר 2018
  59. ^ אייל זיסר, בין ישראל לסוריה - מלחמת ששת הימים ולאחריה, עמודים 211-210


דגל ישראל
דגל ישראל
דגל ישראל
דגל ישראל
מלחמות ישראל
העצמאות סיני ששת הימים ההתשה יום הכיפורים לבנון הראשונה המערכה ברצועת הביטחון לבנון השנייה חרבות ברזל
19471949 1956 1967 19671970 1973 1982 19822000 2006 2023
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37269786מלחמת ששת הימים