2006 בישראל

«««  2005 2004 2003	דגל ישראל	2006 בישראל	»»» 2007 2008 2009
כל ערכי השנים בישראל • אירועים בולטים בעולם ב-2006 כרונולוגיה של אזור ארץ ישראל פורטל ישראל • לוח שנה של שנת 2006

2006 (ה'תשס"ו – ה'תשס"ז) הייתה שנת ה-58 להקמת מדינת ישראל. בקיץ שנה זו פרצה מלחמת לבנון השנייה .

בראשית השנה, בעיצומה של מערכת בחירות, לקה ראש הממשלה, אריאל שרון, באירוע מוחי ושקע בתרדמת. סמכויותיו הועברו לממלא מקומו, אהוד אולמרט, שהוביל את מפלגת קדימה לניצחון בבחירות שנערכו באותה שנה לכנסת. ממשלה חדשה בראשותו של אהוד אולמרט הושבעה ודליה איציק נבחרה ליושבת ראש הכנסת, האישה הראשונה בתפקיד זה.

ב־25 ביוני תקפו מחבלים פלסטינים טנק צה"ל סמוך לגדר המערכת בכרם שלום, חטפו את החייל גלעד שליט והרגו שניים אחרים. שלושה ימים לאחר מכן פתח צה"ל במבצע גשמי קיץ. ב־12 ביולי פתח ארגון חזבאללה בהפגזת יישובי הצפון כפעולת הסחה ובמקביל תקף שני כלי רכב צבאיים שסיירו על קו הגבול, הרג שלושה חיילים וחטף שניים. למחרת יצאה ישראל בסדרת מבצעים צבאיים בלבנון, כשמנגד ירה חזבאללה טילים ורקטות לעבר יישובי הצפון, במה שנודע לאחר מכן כמלחמת לבנון השנייה. המלחמה הסתיימה עם כניסתה לתוקף של החלטה 1701 של מועצת הבטחון של האו"ם והפסקת האש ב־14 באוגוסט.

הנהגה

• נשיא המדינה – משה קצב
• ראש ממשלת ישראל השלושים עד 4 בינואר – אריאל שרון, השלושים ואחת – אהוד אולמרט
• יושב ראש הכנסת הכנסת השש עשרה עד 4 במאי – ראובן ריבלין, הכנסת השבע עשרה – דליה איציק
• נשיא בית המשפט העליון – אהרן ברק עד 14 בספטמבר, מאז דורית ביניש
• ראש המטה הכללי – דן חלוץ
• מפכ"ל המשטרה – משה קראדי

פוליטיקה ויחסי חוץ

הבחירות לכנסת השבע עשרה והאירוע המוחי של אריאל שרון

ערך מורחב – הבחירות לכנסת השבע עשרה

הרקע לבחירות

גרף עוגה של התפלגות המפלגות שעברו את אחוז החסימה בבחירות לכנסת השבעה עשרה

הבחירות לכנסת ה־17 נערכו על רקע "תוכנית ההתנתקות" שנהגתה והוצאה לפועל על ידי ראש הממשלה אריאל שרון, כשהחנה הלאומי הפוליטי מתנגד לה. כתוצאה מחיכוכים בתנועתו שלו, הליכוד, פרש שרון והקים את מפלגת "קדימה" בראשותו. הבחירות התקיימו גם על רקע מדיניותו הכלכלית הליברלית-קפיטליסטית של שר האוצר בנימין נתניהו. בנוסף לכך, באותה תקופה פחתה עוצמתן של התקפות המחבלים הפלסטינים על ישראל, ולכן החלה הסוגיה החברתית לתפוס יותר מקום בתודעת הציבור. כמו כן, התגברה ההתמרמרות על השחיתות של המפלגות הקיימות והזעם עליהן גבר. במקביל עלו לדיון ציבורי ניצחון החמאס בבחירות השניות לפרלמנט הפלסטיני והתקדמות תוכנית הגרעין האיראנית.

בבחירות ניצח יו"ר ההסתדרות לשעבר, עמיר פרץ, בניגוד לסקרים. פרץ, אשר היה בין המצדדים ביציאה מידית מהקואליציה העביר במרכז מפלגת העבודה החלטה על יציאת המפלגה מהקואליציה, ובנובמבר 2005 מסר לראש הממשלה את מכתבי ההתפטרות של שרי מפלגת העבודה. בד בבד, המתח בתוך סיעת הליכוד בין תומכי שרון לבין "המורדים" החריף. לאחר שאיבד סופית את הרוב בכנסת עקב יציאת מפלגת העבודה מהקואליציה, החליט שרון לפרוש מהליכוד ולהקים את סיעת "קדימה". בנוסף, פנה שרון לנשיא המדינה, משה קצב, בבקשה להוציא צו לפיזור הכנסת. במקביל לכך, עברו באותו יום ברוב מוחץ הצעות לפיזור הכנסת, אשר קבעו את מועד הבחירות ל-28 במרץ 2006.

מערכת הבחירות

אירוע מוחי קל בו לקה אריאל שרון ב־18 בדצמבר 2005 וצנתור שהיה צפוי לעבור בעקבותיו העלו לראשונה אל סדר היום הציבורי את נושא מצבו הבריאותי. ב־4 בינואר לקה שרון באירוע מוחי חמור בשל דימום מוחי ואושפז במצב קשה. עוד באותו הלילה קיבל אהוד אולמרט את סמכויותיו של ראש הממשלה, שכן מונה לתפקיד ממלא מקום ראש הממשלה. שרון עצמו לא שב להכרה עד סוף מערכת הבחירות ולא יכול היה ליטול בה חלק. ההידרדרות במצבו של ראש הממשלה הביאה להקפאה למעשה של מערכת הבחירות למשך שבוע. במקום ראש הממשלה שרון נבחר לכהן בראשות קדימה אהוד אולמרט. לאחר טיפול החירום שניתן לשרון, הוא שקע בתרדמת, ונמשך אשפוזו בבית החולים הדסה עין כרם. ב־29 במאי הועבר שרון למחלקה לשיקום נשימתי שבמרכז הרפואי שיבא.

אירועים אחרים

• 2 בינואר – עופר עיני נבחר לתפקיד יו"ר ההסתדרות.
• 14 בספטמבר – דורית ביניש מתמנה לנשיאת בית המשפט העליון ובכך הופכת לאישה הראשונה בתפקיד
• 20 בספטמבר – עצמות פאולינה והאנס הרצל, ילדיו של בנימין זאב הרצל, מובאות לקבורה בהר הרצל

צבא, בטחון, פלילים ומשפט

בעלי תפקידים:

• שר הבטחון – שאול מופז (1 בינואר–4 במאי), עמיר פרץ (4 במאי–31 בדצמבר)
• השר לבטחון הפנים – גדעון עזרא (1 בינואר–4 במאי), אבי דיכטר (4 במאי–31 בדצמבר)
• שרת המשפטים – ציפי לבני (1 בינואר–4 במאי; 29 בנובמבר–31 בדצמבר), חיים רמון (4 במאי–22 באוגוסט), מאיר שטרית (ממלא מקום, 23 באוגוסט–29 בנובמבר)

תקציב משרד הבטחון לשנת 2006 עמד על כ-42.2 מיליארד שקל, תקציב המשרד לבטחון פנים לשנת 2006 עמד על כ-7.5 מיליארד שקל ותקציב משרד המשפטים עמד על כ-1.7 מיליארד שקל.

בשנת 2006 נהרגו 24 ישראלים מטרור פלסטיני לעומת 50 הרוגים ישראלים מטרור פלסטיני בשנה הקודמת, מגמת ירידה זאת נמשכה משנת 2002 בה מספר ההרוגים ישראליים מטרור פלסטיני עמד על כ-426. ירידה נוספת נרשמה במספר פיגועי ההתאבדות בישראל שעמד על שישה פיגועים לעומת שמונה בשנה הקודמת, מגמת ירידה זאת נמשכה גם היא משנת 2002 בה מספר פיגועי ההתאבדות בישראל עמד על כ־60. בשנת 2006 חלה עלייה חדה ביותר של מספר רקטות הקסאם ששוגרו לעבר שטח ישראל, שעמד על 1,722 לעומת 401 ב־2005.

בשנת 2006 הסתמנה ירידה של 7% במספר מקרי האלימות בקרב נוער אולם עוצמתם החריפה ו־50% מסך מקרי העבריינות בקרב נוער התרכז בגילאי 17–18.

פינוי עמונה

ערך מורחב – עמונה

תמונת אחד הבתים שנהרסו, שעות לפני העימות

ב־3 ביולי 2005 הוגשה עתירה לבג"ץ על ידי שלום עכשיו, אשר דרשה את הריסת הבתים בנימוק שנבנו על קרקע פרטית של פלסטינים, וכי כבר הוצאו כנגד המבנים צווי הריסה. בנובמבר 2005 הודיעה המדינה כי בכוונתה להרוס את מבני הקבע במאחז עד לסוף חודש ינואר 2006.

בלילה שלפני העימות הציע חנן פורת, בשם מועצת יש"ע, שתוענק למתיישבים ארכה של שבוע להעתיק את הבתים ליישוב עפרה, ואם לא יצליחו, הם יהרסו אותם בעצמם. ב־1 בפברואר 2006 הגיעו כעשרת אלפים שוטרים וחיילים בפיקודו של תנ"צ מאיר בוקובזה לעמונה, כדי להרוס את הבתים ולאבטח את המשימה. מולם התבצרו בבתים למעלה מאלף פעילים, רובם בני נוער, שניסו ללא הצלחה למנוע את הרס הבתים.

כוחות משטרה פרצו את המתרסים שהקימו מתנחלים ואחרי כן נתקלו בחומה אנושית. חומה זו נפרצה על ידי פרשי המשטרה. במהלך הפריצה נפצעו מספר שוטרים ומתנחלים רבים. כשהגיעו הכוחות לבתים עצמם, תגברו המתבצרים על אחד הגגות את יידוי האבנים, ואף הטילו בלוקים וזרקו מוטות ברזל על שוטרים ופצעו כמה מהם, אחד באורח בינוני. השוטרים הציבו סולמות על הבתים והורידו נערים מהגגות תוך שימוש באלות. מד"א הכריז על אירוע רב נפגעים. מספר הפצועים שפונו לבתי חולים עלה על 200, כרבע מהם מכוחות הבטחון וכשלושה רבעים מקרב המתנחלים. בתום 4 שעות של מאבק קשה הצליחו כוחות הבטחון לפנות את כל המתבצרים והרסו את הבתים.

הפינוי עורר סערה ציבורית רחבה. בישיבת הממשלה שלאחר הפינוי העריכו ראש השב"כ, יובל דיסקין, ואלוף פיקוד המרכז, יאיר נוה, שנוצר קרע חמור בין המתנחלים, החשים נבגדים, לבין הממשלה וכוחות הבטחון, וכן את החומרה בכך שרוב הציבור שמתנגד לפינויים דומים רואה במתבצרי עמונה גיבורים ולא פורעי חוק. למח"ש הוגשו 103 תלונות על אלימות שוטרים, רבות מהן מלוות בצילומים של האירועים, אך רובן נסגרו מסיבות שונות, 44 מתוכם בעילה של "עבריין לא נודע".

אסירים מכלא יריחו מסגירים את עצמם לידי כוחות צה"ל

מבצע הבאת ביכורים

ערך מורחב – מבצע הבאת ביכורים

ב־2001 התנקשה חוליית טרור מהחזית העממית לשחרור פלסטין, בהוראתו של אחמד סעדאת, בשר התיירות רחבעם זאבי. עד 2006 ישבו הרוצחים בכלא יריחו, שם נמצאו תחת פיקוח של פקחים מארצות הברית ובריטניה. אחרי שחמאס ניצח בבחירות למועצה הפלסטינית המחוקקת בינואר, הכריז אסמאעיל הניה על שחרור רוצחי זאבי. ב־14 במרץ בשעות הבוקר יצאו הפקחים הבריטים והאמריקאים מחשש לחייהם בעקבות עליית החמאס לשלטון ובעקבות תמיכתו של אבו מאזן בשחרור רוצחיו של השר הישראלי. עזיבת הפקחים אירעה שבועיים לפני הבחירות בישראל, ויש הטוענים כי ההחלטה לצאת למבצע נבעה גם משיקולי תעמולת בחירות. באותן שעות החלו כוחות של צה"ל לכתר את כלא יריחו ותבעו מהפלסטינים להסגיר לידיהם את אחמד סעדאת ועוד ארבעה מחבלים האחראים לרצח השר. הכתר לווה בחילופי אש שבמהלכם נפצעו מספר פלסטינים ונהרגו אסיר ושוטר. כוחות צה"ל השיבו אש מנשק קל וממקלעים ואף בפגזי טנקים. בדומה לנוהל סיר לחץ, קידם צה"ל כלי צמ"ה ממוגנים שהחלו להרוס את מתחם הכלא. הלחץ של צה"ל גרם לכך שכל המבוקשים הסגירו את עצמם לידי צה"ל, לרבות אחמד סעדאת ורוצחי זאבי. הפלסטינים החלו בהפגנות ומהומות המוניות, וטרוריסטים פלסטינים מהחזית העממית לשחרור פלסטין חטפו 14 אזרחים זרים בשטחים ואיימו לרוצחם אם לא תופסק הפעולה. יום למחרת האירוע שוחררו בלחץ המעצמות כל האזרחים הזרים שנחטפו על ידי הפלסטינים ללא פגע.

הפיגוע בקדומים

המתיחות שלפני הפיגוע בכניסה לקדומים הורגשה היטב בישראל. ב־7 במרץ נעצר במעבר ארז תושב זייתון שברצועת עזה שניסה לחדור לישראל לשם ביצוע פיגוע באמצעות ירי מנשק אוטומטי, תוך שימוש באישורים רפואיים כוזבים. שבוע לאחר מכן החל מבצע הבאת ביכורים. ב־21 במרץ נתפס כלי רכב שבו נמצאה חגורת נפץ במשקל 7 ק"ג, כשבין נוסעי הרכב שנעצרו היה גם פעיל הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, שהתכוון לבצע פיגוע התאבדות בשטח ישראל. יום למחרת עצר כוח צה"ל ברמאללה פלסטיני פעיל בארגון הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, שהתכוון לבצע פיגוע התאבדות בשטח ישראל. ב-29 במרץ עצר כוח צה"ל במחסום בקעות (מזרחית לשכם) צעיר פלסטיני, כשבבדיקה שנערכה על גופו התגלתה חגורת נפץ במשקל 6 ק"ג.

ב-30 במרץ בשעה 21:50 פוצץ עצמו מחבל מתאבד מחופש לחרדי בתוך כלי רכב של אזרחים ישראלים שהיה בדרכו ליישוב קדומים שבשומרון. כתוצאה מהפיצוץ נהרגו ארבעה אזרחים: רפי והלנה הלוי, רעות פלדמן ושקד לסקר. המחבל המתאבד היה אחמד משארקה, תושב אלבורג' שליד העיר הפלסטינית דורא, פעיל מבצעי של הפת"ח שהיה מבוקש על ידי כוחות הבטחון הישראליים. גדודי חללי אל-אקצה מארגון הפת"ח נטלו את האחריות לביצוע הפיגוע. דובר הארגון ציין כי הפעולה התבצעה בתגובה ל"מדיניות החיסולים" של ישראל. פיגוע ההתאבדות בכניסה לקדומים היה הראשון אשר מומש על ידי הפת"ח בעידן אבו מאזן. הפיגוע עורר תגובות מנוגדות בצד הפלסטיני, כשארגון חמאס הצדיק את הפיגוע, ולעומת זאת, יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן, גינה את הפיגוע ואמר כי פיגוע התאבדות הגורם לארבעה קרבנות לא יקדם את השלום. הוא ציין כי אש"ף נותר מחויב לשלום ודחק בממשלות המערב שלא להפסיק את הסיוע לממשלת החמאס ו"להעניש" בכך את העם הפלסטיני "על שבחר בדמוקרטיה".

הפיגוע במסעדת "ראש העיר"

בשנים שלפני הפיגוע הייתה התחנה המרכזית הישנה בתל אביב יעד בולט לפיגועים קטלניים. בינואר באותה שנה התפוצץ מחבל מתאבד בדוכן אותה מסעדה, מסעדת "ראש העיר". 15 בני אדם נפצעו, בהם אחד קשה, 4 בינוני ו־10 קל. כ־7 בני אדם נוספים לקו בהלם וטופלו במקום. פלוגות ירושלים של הג'יהאד האיסלאמי קיבלו את האחריות לפיגוע.

על פי ההערכות המשטרה, הגיע המחבל לפני הפיגוע בעזרת חוליה שהורידה אותו והסתלקה. ב־17 באפריל, סמוך לשעה 13:30, הגיע המחבל לאזור התחנה המרכזית הישנה ופוצץ מטען שנשא בתיק. כוחות גדולים הגיעו למקום ופינו את הפצועים הרבים לבתי החולים. מנכ"ל מד"א, אלי בין, אמר כי מדובר בפיגוע קשה מאוד וקרא לציבור לתרום דם".

צמרת המשטרה הגיעה למקום והמפכ"ל, רב-ניצב משה קראדי, קיים בזירה תדרוך. השוטרים פתחו בחיפושים אחריהם והציבו מחסומים בדרכים כדי ללכוד רכב שנמלט מהמקום. לבסוף נתפס רכב בכביש 443, סמוך למחנה עופר לכיוון רמאללה ובו שלושה ערבים־ישראלים שנחקרו ושוחררו מאוחר יותר. בעקבות הפיגוע הגבירה משטרת ישראל את מערך הבטחון השוטף, בדגש על תגבור כוחות במקומות הומי אדם. פלוגות אל-קודס של הג'יהאד האיסלאמי קיבלו אחריות לפיגוע. כמה שעות לאחר הפיצוץ הפיץ הג'יהאד האסלאמי קלטת וידאו שבה נראה המחבל המתאבד, סאמי סלים מוחמד, בן 20 מהכפר ערקה שליד ג'נין.

כמו בפיגוע בקדומים, הפיגוע עורר תגובות שונות בקרב הפלסטינים. ארגוני המחבלים בירכו על הפיגוע, ואחד מראשי הג'יהאד האיסלאמי בעזה צוטט כי הפיגוע הוא תגובה טבעית על "פשעי הכיבוש הציוני". דובר החמאס, סאמי אבו זוהרי, אמר כי ישראל היא האחראית לפיגוע בתל אביב והדגיש כי לעם הפלסטיני יש זכות להגן על עצמו. לעומת זאת, יו"ר הרשות, אבו מאזן, גינה את הפיגוע וכינה אותו "פעולת טרור". בהודעת יו"ר הרשות נאמר כי הפיגוע מנוגד להסכמה הלאומית הפלסטינית וגרם נזק לאינטרסים העליונים של הרשות.

לאחר הפיגוע התברר כי בידי השב"ס היה מידע על הפיגוע, אותו העביר אסיר שמרצה מאסר עולם. לאחר החשיפה הבהירה דוברת שירות בתי הסוהר כי אכן התקיימה פגישה, אך לטענתה "האסיר אינו אמין והמידע שמסר לא היה שלם". בתגובה נמסר מהשב"כ: "לא קיבלנו שום מידע אודות פיגוע אפשרי בשווארמה ראש העיר בתל אביב משירות בתי הסוהר". בתו של אחד הנרצחים בפיגוע אמרה כי "זה קשה מאוד לדעת שיכלו למנוע את 11 ההרוגים ולא עשו כלום".

חטיפת גלעד שליט ומבצע גשמי קיץ

ערכים מורחבים – גלעד שליט, מבצע גשמי קיץ

לאחר תוכנית ההתנתקות גבר ירי הרקטות מרצועת עזה ליישובים ישראלים סמוכים. ישראל הגיבה בירי ארטילרי ובהפצצות מהאוויר ומהים. בבוקר יום ראשון, 25 ביוני, תקפה חוליה של חמאס טנק מרכבה סימן 3, שהוצב לשמירה על גדר המערכת, ומוצב של צה"ל שנמצאו שניהם בשטח ישראל, לאחר שחצתה את הגבול מדרום רצועת עזה באמצעות מנהרה ליד מעבר כרם שלום. במהלך התקיפה נהרגו מפקד הטנק וחייל בצוות הטנק, וארבעה מחיילי המוצב נפצעו. החוליה חטפה את גלעד שליט, איש צוות הטנק, שככל הנראה נפצע בעת החטיפה, והעבירה אותו לרצועת עזה. דובר של ועדות ההתנגדות העממית טען כי ההתקפה בכרם שלום תוכננה כמעט חודשיים.

כוחות קרקעיים של צה"ל נכנסים לרצועת עזה

בלילה שבין 27 ל־28 ביוני הפציץ חיל האוויר הישראלי את תחנת הכוח היחידה ברצועת עזה, וגרם לניתוק חשמל לשני שלישים מאוכלוסיית הרצועה. מספר גשרים שלגביהם היה חשד שישמשו למילוט החייל החטוף פוצצו. במקביל נכנסו כוחות שריון, רגלים והנדסה אל דרום הרצועה וארטילריה נורתה לעבר שטחי שיגור בצפון הרצועה. צה"ל פעל גם באזור אל-בירה שליד רמאללה על מנת לאתר את החטוף אליהו אשרי. ב-29 ביוני נמצא אליהו אשרי, שארגון ועדות ההתנגדות העממית הודיע על חטיפתו ואף הציג את תעודת הזהות שלו, ירוי ליד רמאללה. על פי חקירת השב"כ את אחד מחוטפיו, התברר שאשרי נורה מיד כאשר נחטף ושאנשי הוועדות שיקרו כאשר טענו שהוא מוחזק בחיים. ב־1 ביולי דרשו חוטפיו של גלעד שליט לשחרר 1,000 אסירים תמורת שחרורו. ישראל דחתה את הדרישה, חזרה על עמדתה שלא תנהל עסקאות עם טרוריסטים ודרשה את שחרור החייל. יחד עם ההתנהלות הצבאית, החלו להתגבר חילוקי הדעות בין הפלגים ברשות הפלסטינית, כאשר שיאם הייתה הודעתו של אבו מאזן כי "מאמצי המצרים [לשחרור החייל] נתקלים בקשיים, בשל היעדר כתובת בצד של החמאס ובשל חוסר יכולתם לקבל החלטות". כמו כן, הפעילויות חשפו חילוקי דעות בין ההנהגה המדינית של החמאס בהנהגת אסמאעיל הניה וההנהגה הצבאית של החמאס ובראשה חאלד משעל.

ב־5 ביולי החליט הקבינט המדיני-בטחוני להעמיק את הפעולה בעזה ולהקים "רצועת בטחון" בצפון הרצועה. מבצע "אלוני הבשן" נגד הקסאמים אושר בקבינט כחלק מהמבצע הגדול יותר "גשמי קיץ". כוחות צבא גדולים נכנסו בליל 6 ביולי לשטח רצועת עזה ותפסו אזורי חיץ לקראת השתלטות על מרחבי השיגור ויצירת "רצועת בטחון". בלילה שבין 13 ל־14 ביולי יצא כוח צה"ל מהמקומות שאותם תפס במרכז הרצועה במסגרת מבצע "הילוך חוזר". הפלסטינים המשיכו בשיגור רקטות לישראל. צה"ל הגיב באש ארטילרית למוקדי השיגור. ביולי-אוגוסט המשיך צה"ל בתקיפת החמאס. בחודש ספטמבר דעך המבצע מפעילות מתמשכת לסדרה של פעולות נקודתיות שכללה סיכולים ממוקדים, מעצרים וכניסה קרקעית לאיתור וחשיפת מנהרות. במהלך חודש ספטמבר ביצע צה"ל מספר מבצעים שבהם חושפו מנהרות ונהרגו מחבלים, כגון מבצע "איש הגשם" בדרום הרצועה, מבצע "ארבעת המינים" בצפונה ומבצע "פרי סחוט" באזור ציר פילדלפי. ב־1 בנובמבר פתח צה"ל במבצע "ענני סתיו" בבית חאנון כדי למנוע ירי קסאמים. המבצע הסתיים ב־7 בנובמבר ונהרגו בו 68 פלסטינים, רובם מחבלים. ב-8 בנובמבר לפנות בוקר נהרגו בשנתם 19 פלסטינים, מרביתם בני משפחת עתאמנה, מפגיעת פגז תועה בבית מגורים בבית חאנון כשצה"ל ירה לאזורים מהם נורו קסאמים לעבר אשקלון. ב־26 בנובמבר הגיעו אהוד אולמרט ואבו מאזן להסכמה על הפסקת אש, אחרי שארגוני הטרור הפלסטיניים הסכימו להפסיק את הירי על שדרות בתמורה להפסקת פעולות צה"ל ברצועה.

במבצע נהרגו 5 ישראלים (שלושה חיילים ושני אזרחים) ו־394 פלסטינים (270 מהם מחבלים), ונפצעו עוד כ־1,000 פלסטינים. בתחילת המבצע נגרם נזק לתשתיות פלסטיניות, ובהן תשתית החשמל, אך ישראל פיצתה על כך בהעברת חשמל לרשות.

חטיפת חיילי צה"ל בגבול לבנון ומלחמת לבנון השנייה

ערכים מורחבים – חטיפת חיילי צה"ל בגבול לבנון (2006), מלחמת לבנון השנייה

הרקע למלחמה

צנחני מילואים בכניסה רגלית ללבנון

לאחר סיום מלחמת לבנון הראשונה ב־1985 שלט צה"ל בדרום לבנון באזור חיץ כדי להגן על היישובים הסמוכים לגבול. עקב אבדות רבות ולחץ ציבורי, הורה ראש הממשלה אהוד ברק במאי 2000 על נסיגה מאזור החיץ. לאחר הנסיגה התפרס חזבאללה ברחבי דרום לבנון ועל הגבול הבינלאומי וביסס בה את שליטתו בבניית בונקרים ובצבירת נשק רב.

לאחר הנסיגה, באותה שנה, בוצעו שתי חטיפות: חטיפת החיילים בהר דב וחטיפת קצין המילואים אלחנן טננבוים. במהלך תקופה זו התגלתה מחלוקת חדשה בין לבנון לישראל, כאשר לבנון החלה להקים מתקן הטיה ושאיבת מים סמוך לנחל הווזאני, שהוא אחד המקורות העיקריים של נחל החצבאני. בנוסף לכך, ירה חזבאללה במספר הזדמנויות פגזי נ"מ שנחתו ביישובי הצפון. צעדים אלו התפרשו בישראל כניסיונות התגרות של חזבאללה שמטרתם לתת לגיטימציה לחזבאללה לשגר אלפי רקטות כתגובה לצעד תוקפני של ישראל ובכך לגרור את ישראל למלחמה שתקנה לה תדמית של מדינה תוקפנית. מסיבה זו נקטה ישראל לרוב מדיניות של הבלגה, אף שלפני הנסיגה בשנת 2000 הצהיר ראש הממשלה אהוד ברק שבמידה שלאחר הנסיגה תיפתח אש לבנונית, "כל לבנון תבער". המדיניות ספגה ביקורת פנימית בטענה שלאחר הנסיגה מלבנון היא מחלישה את ההרתעה של צה"ל ובכך מעודדת את החזבאללה להמשיך במעשיו. מחליפו של ברק, אריאל שרון, המשיך במדיניות איפוק זו.

בשנת 2004 החליט אריאל שרון במסגרת עסקת שבויים לשחרר כ־400 אסירים לבנונים ופלסטינים תמורת שחרור טננבוים והשבת גופות שלושת החיילים שנהרגו במהלך החטיפה. הצלחה זו העניקה השראה לניסיונות נוספים בזירה הלבנונית והפלסטינית לחטוף חיילי צה"ל כקלפי מיקוח. בנובמבר 2005 כשל ניסיון לממש איומים אלה ברג'ר. תקוותיה של ישראל כי החלטה 1559 של מועצת הבטחון, שהתקבלה בסוף 2004 ואשר חייבה את פירוק המיליציות החמושות בלבנון מנשקן, וכן מהפכת הארזים, שהביאה לסיום השליטה הסורית בלבנון, יביאו לפירוק חזבאללה נכזבו. חזבאללה המשיך להתחמש ונכנס לפוליטיקה הלבנונית. עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה היו בממשלה הלבנונית בראשות פואד סניורה שני שרים המזוהים עם מפלגת חזבאללה. במהלך 2005 החלה בצה"ל הכנת תוכנית מגירה בשם "שוברת הקרח", שהייתה אמורה להיות המתווה לפעילות במקרה של הסלמה בגבול הצפון, אך במבחן המציאות צה"ל לא השתמש בה.

מניין ההרוגים בכל תקופה זו היה נמוך משמעותית ממספר האבדות בתקופת אחזקת רצועת הבטחון. ככלל הגבול היה שקט, מצבם הכלכלי של יישובי הצפון הוטב והתיירות הלכה והשתקמה. במשך שש השנים שלאחר הנסיגה חלה ירידה חדה בכמותן ובאיכותן של התקפות חזבאללה על ישראל. בתקופה זו שמר חזבאללה את העימות "על אש קטנה". מדיניות זו נבעה מסיבות פנים־לבנונית, כדי להמשיך לבצר את מעמדו בחברה הלבנונית, כמי שמוביל את "ההתנגדות" לישראל, מבלי לשלם מחיר יקר מדי על כך למול ישראל.

מהלך המלחמה

בניין מגורים שניזוק מפגיעת טיל בקרית שמונה

בבוקר 12 ביולי פתח ארגון חזבאללה בהפגזת יישובי הצפון כפעולת הסחה. באותו זמן באזור זרעית תקפה חוליית חזבאללה בטילי נ"ט שני כלי רכב צבאיים שהיו בסיור על קו הגבול והרגה שלושה חיילי צה"ל. מיד לאחר מכן פרצה חוליית חזבאללה נוספת את גדר המערכת, חדרה לשטח ישראל וחטפה שני חיילי מילואים מחטיבה 5 של צה"ל, אהוד גולדווסר ואלדד רגב, ונסוגה איתם לשטח לבנון. חוליה נוספת חמושה בנשק קל ובמכונות ירייה גיבתה את החוטפים. העיתון הלבנוני "אל-אח'באר" תיאר את ההכנות הרבות ופירט את מהלך החטיפה. טנק צה"לי ונגמחון נשלחו לאחר כשעה ללבנון בעקבות החטופים במטרה לאתרם. הטנק עלה על מטען גחון שנאמד במאות קילוגרמים של חומר נפץ וארבעת אנשי צוותו נהרגו. בקרב החילוץ שנוהל בהמשך נהרג חייל נוסף. תקיפת חזבאללה וחטיפתם של רגב וגולדווסר הייתה האירוע שפתח את מלחמת לבנון השנייה.

כבר מתחילת המבצע הדגיש ראש הממשלה אולמרט שאחת ממטרותיו היא להשיב את כושר ההרתעה של ישראל ולשבור את המיתוס סביב הצלחת חזבאללה בשנת 2000 בגרימת הנסיגה הישראלית מלבנון. למבצע היו מטרות נוספות בהן שחרור שני החיילים החטופים, הפסקת אש מוחלטת, פריסת צבא לבנון בכל שטח דרום לבנון והוצאת חזבאללה מאזור דרום לבנון.

בשלבי המבצע הראשונים (12 עד 18 ביולי) התבצעו מרבית ההתקפות הצה"ליות באמצעות הפצצות מסיביות מהאוויר והפגזות ארטילריה. ב־13 ביולי הטיל צה"ל מצור כללי על לבנון כמו גם סגר ימי ואווירי מלא. ב־13 וב־15 ביולי הופצצה תחנת הכוח "ג'ייה", הנמצאת 30 ק"מ דרומית לביירות, ודלק בכמות של כ-110 אלף חביות נשפך לים התיכון. עד 18 ביולי הצליח חיל האוויר להשמיד את מרבית מערך הרקטות ארוכות־הטווח של חזבאללה. במקביל, במשך כל שלבי המבצע, הפגיז חיל התותחנים הישראלי שטחי שיגור בדרום לבנון.

ב־17 ביולי החלו הריסת מוצבי חזבאללה הצמודים לגדר ההפרדה וחישוף השטח הסמוך לגבול. לאחר מכן נכנסו כוחות צה"ליים סדירים לתוך לבנון על מנת להשתלט על כפרים הסמוכים לגבול שבשליטת חזבאללה, כשהמפורסם בקרבות היה קרב מארון א-ראס. ב־20 ביולי פתח צה"ל במבצע קורי פלדה 1 אך המאמץ הוסט לאחר מכן לעבר מארון א-ראס. במסגרת המשך המבצע, שקיבל את השם "קורי פלדה 2" ב־23 ביולי, נכנסו כוחות צה"ל אל בינת ג'בייל, שם התנהלו קרבות קשים, בהם קרב בינת ג'בייל. ב־25 ביולי השמיד חיל האוויר עמדת תצפית של האו"ם באל-ח'יאם, וארבעה משקיפי יוניפי"ל נהרגו. ראש הממשלה התנצל בפני מזכ"ל האו"ם על התקרית.

ב־27 ביולי החליט הקבינט המדיני־בטחוני על גיוס אלפי חיילי מילואים. ב־29 ביולי התחיל מבצע "קורי פלדה 3" בכפרים נוספים הסמוכים לגבול. ב־30 ביולי, לאחר קריסת בית על תושביו בכפר קאנא, הסכים צה"ל להפוגה של 48 שעות בפעילות האווירית שלו. בעקבות זאת גם החזבאללה הפסיק לירות רקטות לעבר צפון ישראל. ב־1 באוגוסט, לאחר שהתחדשו שיגורים יומיומיים של מאות רקטות לעבר ישראל, אישר הקבינט פעילות קרקעית רחבת היקף, וחטיבות מילואים נכנסו ללבנון ופעלו לאורך כל הגזרה בכפרים.

חיילים מחטיבת הנח"ל צועדים בחזרה מלבנון לאחר הפסקת האש

ב־11 באוגוסט, כאשר כבר הוחלט באו"ם על הפסקת האש, הוחלט על מבצע "שינוי כיוון 11", שהוקפא מספר ימים לפני כן ובו שולשו כוחות צה"ל בלבנון. שיטת הפעילות של צה"ל שונתה, ובמקום להשתלט על כפר אחרי כפר, התמקד צה"ל בהתקדמות מהירה אל עבר נהר הליטני. בתים שמהם נורתה אש אל עבר חיילי צה"ל הופצצו. שלוש אוגדות חדרו לעומק השטח, כוחות צנחנים הוסקו בעשרות גיחות והחלה הרחבת הפעולה עד נהר הליטני. ב־10 וב־11 באוגוסט החלו כוחות חי"ר בליווי שריון את תקיפתם בעומק לבנון. בינת ג'בייל הפכה למוקד לחימה ששאב לתוכו חיילים רבים. בסופו של דבר, על אף הצהרות שצה"ל כבש את העיירה, העיירה לא נכבשה סופית עד סוף המלחמה. בקרבות הקשים של המבצע האחרון נהרגו 35 חיילים ונפצעו 410 חיילים ומהצד השני נהרגו 80 לוחמי חזבאללה.

ב־12 באוגוסט קיבלה מועצת הבטחון של האו"ם את החלטה 1701 הקוראת להפסקת אש בין הצדדים וזו נכנסה לתוקפה ב־14 באוגוסט. למרות זאת, מספר תקריות אש בין צה"ל לחזבאללה אירעו לאחר מכן. אחרי הפסקת האש התמקד צה"ל בעיקר בפעולות חישוף והשמדה של מערכות של מנהרות ובונקרים של חזבאללה ליד הגבול. ב־16 באוגוסט החלו כוחות יוניפ"ל להיכנס לשטח שצה"ל שהה בו, ובמקביל לפריסת כוחות יוניפי"ל וכוחות צבא לבנון, שלא פעלו למניעת תקריות עם חזבאללה, התבצעה היערכות מדורגת של כוחות צה"ל. ב־1 באוקטובר יצאו כל כוחות צה"ל מלבנון למעט חלקו הצפוני של הכפר ע'ג'ר.

מתחילת המלחמה הפגיז חזבאללה באופן מסיבי את העורף הישראלי בעשרות רקטות מדגם גראד 122 מ"מ (המכונות בישראל קטיושות), על מנת לחפות על החטיפה. ההפגזות התעצמו ככל שהחריף העימות. רקטות אלו פגעו בכל אזור הצפון מחיפה במערב עד אזור טבריה במזרח, בית שאן ועפולה בדרום. מירי הרקטות נהרגו 44 אזרחים באופן ישיר ועקיף. כמו כן, הירי גרם לעזיבתם של שליש מתושבי הצפון את בתיהם וירידתם למרכז ולדרום הארץ. אזרחים וגופים רבים התגייסו לעזרת התושבים בצפון במתן תרומות, וארגונים תרמו לפי יכולתם, דבר שהעלה את השאלה על יכולת המדינה לדאוג לאזרחיה בעורף.

תוצאות המלחמה

פעילות צה"ל גרמה לנטישה המונית של דרום לבנון ולנזק כלכלי לתשתיות אזרחיות שנאמד בלמעלה מ־2 מיליארד דולר. אף על פי כן, בדומה לישראל, לא כל הלבנונים ברחו. בדרום לבנון נותרו כ־120 אלף תושבים, בדרך כלל משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות שהעדיפו להישאר. לצד הפגיעה באזרחים נגרם הרס רב לערי לבנון ולתשתיותיה. רבעים שלמים נפגעו וכבישים וגשרים רבים ניזוקו. מתקני תשתית חשובים כגון בתי הזיקוק, שדה התעופה ואחרים נפגעו אף הם. כמו כן, נגרמו פגיעות כלכליות נוספת שמוערך בכמה מיליארדי דולרים.

למלחמת לבנון השנייה היו תוצאות רבות, בהן התפטרות הרמטכ"ל דן חלוץ, שר הבטחון עמיר פרץ וקצינים בכירים בצה"ל, בהם אלוף פיקוד ומפקד האוגדה הצפונית, שנמצא אחראי לכשל החטיפה. כמו כן, ישנה ביקורת מצד היסטוריונים צבאיים, עיתונאים, אישי ציבור וקצינים בכירים, הטוענים כי המלחמה לא התנהלה כראוי וכי ישראל לא השיגה את מטרותיה. הציבור הישראלי, אף שתמך ברובו הגדול ביציאה למלחמה, לא הסתפק בתוצאותיה. כתוצאה מכך, קמה מחאה עממית נרחבת שדרשה להקים ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את המחדלים. בעקבות כך הוקמה ועדת וינוגרד, ועדת בדיקה ממשלתית בראשותו של השופט בדימוס אליהו וינוגרד, שהגישה את הדו"ח הסופי שלה בסוף ינואר 2007. ועדת וינוגרד ציינה כי לצד היכולות המרשימות שהפגינו חיל האוויר והמודיעין, התגלו כשלים חמורים הן בתחום הצבאי והן בתחום הממשלתי. לצד התוצאות המידיות היו למלחמה תוצאות ארוכות טווח, כגון התגברות המעורבות הבינלאומית בלבנון. בנוסף, חזבאללה שיקם את תשתיותיו שנפגעו. ישנן טענות שמעמדו של חזבאללה נפגע כתוצאה מהמלחמה, לצד חוקרים אחרים שטוענים שהארגון התחזק כתוצאה מהמלחמה. כמו כן, לפי החלטת האו"ם צבא לבנון התפרס בתוך דרום לבנון וחזבאללה נדחק צפונה. הפגיעה בכלכלה הלבנונית, שנחשבה לכלכלה פגועת מלחמה, טרם שוקמה, לעומת כלכלת ישראל שהצליחה להשתקם מהר מנזקי המלחמה ולהמשיך בצמיחה חיובית. החיילים, שבשמם יצאה ישראל למלחמה, לא שוחררו בעקבותיה ולא נכללו בהסדרי האו"ם לסיום הלחימה. שנתיים לאחר הלחימה, לאחר משא ומתן בתיווך גרמני, בוצעה עסקת החלפת שבויים בין ישראל לבין חזבאללה. ישראל שיחררה חמישה שבויים לבנונים והחזירה 199 גופות, ובתמורה קיבלה את גופותיהם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב.

רצח תאיר ראדה

ערך מורחב – רצח תאיר ראדה

ב־6 בדצמבר נמצאה גופתה של תאיר ראדה בשירותים של בית ספרה בקצרין לאחר שדווח על היעלמותה. על הגופה נמצאו סימני אלימות קשים, וכן ניתן היה להבחין גם בכמה דקירות סכין, דבר שהעלה את החשד שמדובר ברצח. החקירה הראשונית העלתה כי ראדה יצאה משיעור מלווה בחברתה. לאחר מכן פנתה לשירותים, ומשבוששה לחזור הלכה חברתה הביתה.

המשטרה לא הצליחה לעלות על קצה חוט בפרשה בימים שלאחר האירוע, הגם שהזירה הייתה בית ספר סגור ונגבו עדויות מעדים רבים. ההערכה הראשונית של המשטרה הייתה כי מדובר באלימות בין בני נוער, שהובילה למעשה הרצח. עשרות מתלמידי בית הספר תושאלו על ידי חוקרים, ובמקביל החלה חקירה מאומצת גם בכיוונים אחרים. שעות ספורות לאחר הרצח, עצרה המשטרה תמהוני ששוחרר כעבור ארבעה ימים, את גנן בית הספר, ששוחרר לאחר יומיים לאחר שהתבררה אמינות האליבי שסיפק. במהלך חקירת המשטרה נבדק גם הכיוון הלאומני, אך הוא נשלל בעקבות הערכות המודיעין כי מדובר בכיוון חקירה קלוש.

ב־13 בדצמבר, עצרה המשטרה את רומן זדורוב, פועל בניין שעבד בשיפוצים בבית ספרה של ראדה. הוא החל לעבוד בחברה קבלנית שערכה שיפוצים במוסדות ובבתים פרטיים. במסגרת אחת העבודות הוא הגיע למקלט בבית הספר בו למדה ראדה. הרצח התרחש שעות אחדות לפני סיום יום עבודתו האחרון במקום. בתחילה הכחיש זדורוב כל קשר לרצח. לאחר שישה ימי חקירה, ב־19 בדצמבר, פרסמה המשטרה במסיבת עיתונאים כי זדורוב הודה ברצח ואף שחזר בפני החוקרים את המעשה. עוד נמסר כי לפי ההודאה, המניע לרצח היה גידופים ועלבונות שהטיחה הנרצחת בזדורוב בעקבות סירובו לבקשתה לסיגריה. על פי הודאתו, עקב זדורוב אחר ראדה לשירותי הבנות, שם שלף סכין ודקר אותה. כמו כן, גילה זדורוב בחקירתו כי סבל בעבר מהתפרצות זעם דומה. למחרת הפרסום חזר בו זדורוב וטען כי הודה ברצח בעקבות לחצים שהפעילו עליו השוטרים. גם הטענות בדבר עברו האלים של החשוד הוכחשו. המשטרה השיבה כי בידיה ראיות נוספות מזירת הפשע המאשרות את אשמתו של זדורוב ברצח. ב־29 בדצמבר, במהלך דיון משפטי בבקשת הארכת מעצר החשוד המרכזי, אמר נציג המשטרה, פקד שי פלג, איש היחידה המרכזית במרחב הגליל, ש"הסיגריה לא הייתה המניע לרצח". אולם לא נמסר מניע חלופי. עד היום לא ידוע בוודאות מי רצח את תאיר ראדה.

אירועים אחרים

• 14 בפברואר – נגזר עונשו של חבר הכנסת לשעבר עמרי שרון – תשעה חודשי מאסר בפועל, תשעה חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך של 300 אלף ש"ח
• 3 במרץ – זאב רוזנשטיין הוסגר לארצות הברית באשמת החדרת מיליון וחצי כדורי אקסטזי

כלכלה

בעלי תפקידים:

• שר האוצר – אהוד אולמרט (1 בינואר–4 במאי), אברהם הירשזון (4 במאי–31 בדצמבר)

תקציב המדינה לשנת 2006 עמד על כ־271.4 מיליארד שקל. תקציב משרד האוצר עמד על כ־1.55 מיליארד שקל.

שנת 2006 הייתה שנה טובה מבחינה כלכלית במגוון רחב של תחומים כגון עליית התמ"ג בכ־5.2% לעומת השנה הקודמת, עלייה בשכר הממוצע של העובדים הישראלים שעמד על כ־7,576 ש"ח לעומת 7,324 ב־2005, עלייה במדד הייצור התעשייתי בכ־9.8% לעומת השנה שעברה, ירידה דרסטית בגרעון המסחרי (ללא יהלומים ודלק) שעמד ב־2005 על כ־2.03 מיליארד דולר וירד בכ־57% ל־880 מיליון דולר, עלייה בכמות התפוקה החקלאית מ־19 מיליארד שקלים חדשים ב־2005 לכ־21.0 מיליארד שקלים חדשים ב־2006 וסיום היסטורי, פעם ראשונה בתולדות המדינה, עם עודף של למעלה מ־7.3 מיליארד דולר במאזן התשלומים. גם איכות החיים של התושב הישראלי הממוצע עלתה. כך לדוגמה הצמיחה לנפש עלתה ביותר מ־3%, רמת החיים עלתה ב־2.8%, הצריכה הפרטית הכוללת צמחה ב־4.6% והצריכה הבטחונית טיפסה ב־5.7% (כנראה בעקבות המלחמה). למרות הצמיחה הכלכלית בתחומים אלו, היו תחומים שבהם חלה ירידה מבחינה כלכלית כמו למשל בתחום התיירות. הנתון המפתיע היה שבשנה של צמיחה כלכלית מדד המחירים לצרכן ירד ב־0.1%.. בשנת 2006 זינק מדד תל אביב 25 בכ־13.8% (144 נקודות) לעומת שנת 2005.

תיירות

בעלי תפקידים:

• שר התיירות – אברהם הירשזון (1 בינואר–4 במאי), יצחק הרצוג (4 במאי–31 בדצמבר)

תקציב משרד התיירות לשנת 2006 עמד על 223,662,000 ש"ח.

בשנת 2006 חלה ירידה במספר התיירים הנכנסים לעומת 2005, מ־1,900,000 לכ־1,800,000. מספר התיירים היוצאים נותר ללא שינוי ועמד על כ־3,700,000, הן ב־2005 והן ב־2006. הירידה במספר התיירים הנכנסים נבעה כנראה ממלחמת לבנון השנייה שהתרחשה בקיץ 2006. מספר התיירים הנכנסים קטן ב־24% מהשיא של שנת 2000. 86% מהתיירים הנכנסים הגיעו דרך האוויר, 14% דרך היבשה ו־1% דרך הים. 55% מהתיירים באו מאירופה, 33% מאמריקה, 8% מאסיה, 3% מאפריקה ו־1% מאוקיאניה. 37% ממספר התיירים הנכנסים באו לביקור קרובים, 27% למטרות דת, 19% לתיור ו־17% למטרות אחרות. בדומה לשנת 2005 ההכנסות מתיירים עמדו על כ־1.9 מיליארד דולר.

אירועים אחרים

• 5 במאי – "ברקשייר האת'וויי" בניהולו של וורן באפט רוכשת 80% מחברת ישקר בסכום של 4 מיליארדי דולרים.

תחבורה ובטיחות בדרכים

בעלי תפקידים:

• שר התחבורה – מאיר שטרית (1 בינואר–4 במאי), שאול מופז (4 במאי–31 בדצמבר). תקציב תחומי התחבורה השונים לשנת 2006 עמד על כ־7.5 מיליארד שקל.

ב־12 ביוני 2006 אירעה תאונת רכבת בבית יהושע כאשר רכבת נוסעים שיצאה מנמל התעופה בן-גוריון אל עכו התנגשה בטנדר שנתקע על מפגש מסילת החוף עם כביש 553, סמוך לתחנת הרכבת בית יהושע. חמישה מנוסעי הרכבת נהרגו ויותר מ־80 נפצעו. התאונה אירעה כשנה לאחר אסון רבדים ותאונת הרכבת באחוזם, שנגרמו גם כן מהתנגשות במפגש כביש-מסילה, ולמרות נוכחות תצפיתן במפגש במקרה זה. בעקבות התאונה נפתחה חקירת משטרה נגד נהג הרכב ונגד בכירים ברכבת ישראל. על מנת להגביר את הבטיחות הורחבו שעות עבודת התצפיתנים ומוקמו תצפיתנים נוספים במפגשים, זאת על אף שנוכחות התצפיתן לא מנעה תאונה זו. כמו כן, נעשה מאמץ לזרז את הקמת ההפרדות המפלסיות בין כבישים ומסילות, ולמשך תקופה מסוימת הוגבלה מהירות הרכבות בקרבת המפגשים.

ב־23 באוגוסט נהרגו עשרה ישראלים בהתהפכות אוטובוס ליד העיירה א-סעדה, הסמוכה לנואיבה שבסיני. השלטונות המצריים וגורמים רשמיים בסיני דיווחו כי בתאונה נהרגו בסך הכל 11 בני אדם וכ־50 נפצעו. מפקד מרחב אילת במשטרה, ניצב משנה ברונו שטיין, הודיע כי האוטובוס התהפך כתוצאה מתקר בגלגל.

שנת 2006 נחשבה לשנה פחות קשה מבעבר מבחינת בטיחות בדרכים. מספר ההרוגים בתאונות דרכים בשנת 2006 היה הנמוך ביותר מאז 1967 – כ־446 הרוגים, לעומת 482 ב־2005. במהלך השנה דווח על 66,770 תאונות דרכים עם נפגעים. בהשוואה ל־2005, בשנה זו חלה ירידה של כ־7% במספר ההרוגים ושל כ־2% במספר התאונות הקטלניות. ב-2006 לעומת 2005 נרשמה עלייה של 1% במספר הכולל של תאונות ובמספר הנפגעים. העיר הקטלנית ביותר בישראל הייתה תל אביב עם 26 תאונות קטלניות שהתרחשו בעיר, אחריה ירושלים עם 13 תאונות קטלניות ובמקום השלישי חיפה עם 12 תאונות קטלניות. מבין הכבישים הבינעירוניים נרשם כביש 40 כקטלני ביותר, עם 23 תאונות עם הרוגים, אחריו כביש 4 עם 16 תאונות קטלניות ובמקום השלישי כביש 90 עם 13 תאונות עם הרוגים.

הדרכים העירוניות הן זירת ההתרחשות של רוב תאונות הדרכים בישראל. מתוך 17 אלף תיקי תאונות הדרכים שנחקרות מדי שנה, 73% הן בדרכים עירוניות ורק 27% בדרכים בינעירוניות. בזכות מהירויות הנסיעה הנמוכות יותר בדרכים העירוניות, חומרתן של התאונות בדרכים אלו פחותה מאשר בתאונות בדרכים הבינעירוניות, ורק 48% מבין 373 תאונות קטלניות שהתרחשו בשנת 2006 התרחשו בדרכים עירוניות. נצפתה מגמת ירידה במספר התאונות הקטלניות בדרכים עירוניות בשש השנים שקדמו. סוג התאונה שבו חלה הירידה הבולטת ביותר עד 2004 הוא התנגשות ברכב נע, אך בשנים 2005–2006 עלה מספר התאונות מסוג זה. בשנת 2006 חלה ירידה בשיעור של 10% במספר התאונות הקטלניות לעומת שנת 2005, מספר זה הוא הנמוך ביותר ב-10 השנים האחרונות.

בשנת 2006 הושקעו בתשתיות התחבורה למעלה מ-7 מיליארד שקל, כ־40% מסך ההשקעה בתשתיות. בשנה זאת עמד אורך הדרכים בישראל על 17.7 אלף ק"מ, כ־3000 ק"מ יותר מ-1995, מתוכם 35% דרכים לא עירוניות. בסוף שנת 2006 היו כ־2.2 מיליון כלי רכב בישראל (לעומת 1.5 מיליון בסוף שנת 1995), מתוכם 77.4% היו כלי רכב פרטיים, 16.3% משאיות, 3.9% אופנועים, 0.8% מוניות ו־1.6% כלי רכב "אחרים". בסוף 2006 היו 3.2 מיליון נהגים, עלייה של 44% לעומת התקופה המקבילה ב-1995 וממוצע של 1.5 נהגים לכלי רכב. 59% ממספר הנהגים היו גברים ו־41% היו נשים. בשנת 2006 היו 5,600 אוטובוסים ציבוריים בקווים קבועים (ירידה של 6% לעומת 1995) ו־18,400 מוניות (עלייה של 100% לעומת 1995). בשנת 2006 מספר הנוסעים ברכבת עמד על כ־28 מיליון נוסעים, כמעט פי 5 משנת 1995. בשנת 2006 נחתו בישראל כ־31,940 מטוסים, מחציתם ישראליים. מספר הנוסעים שיצאו מישראל ונכנסו דרך נמלי האוויר עמד על כ־8.9 מיליון לעומת 7.2 מיליון ב־1995, עלייה של 24%. בשנת 2006 הפליגו מנמלי הים במדינה, 5,240 ספינות, ירידה של כ־15% לעומת 1995.

אירועים אחרים

בתגובה לעיתון איראני נפוץ שיזם תחרות ציורי קריקטורות בנושא השואה כמחאה על קריקטורות מוחמד, הכריזו שני יוצרים ישראלים, על "התחרות הישראלית לקריקטורות אנטישמיות", שבה הורשו להשתתף רק ציירי קריקטורות יהודים, במטרה להבליט את היחס השונה שניתן לקריקטורות פוגעניות בעולם היהודי לעומת העולם המוסלמי ולהגחיך את התחרות האיראנית. כעבור מספר ימים נצטברו למעלה ממאה קריקטורות מועמדות. ב־6 באפריל בחר חבר השופטים את הקריקטורה "כנר על הגג" של ארון כץ לקריקטורה הזוכה.

חינוך, מדע, טכנולוגיה ובריאות

שלט הסגר סביב לול בנגב ב-2006

בעלי תפקידים:

• שר החינוך, התרבות והספורט – לימור לבנת (1 בינואר–14 בינואר), מאיר שטרית (18 בינואר–4 במאי); שרת החינוך – יולי תמיר (4 במאי–31 בדצמבר)
• שר המדע והטכנולוגיה – רוני בר-און (18 בינואר–4 במאי); שר המדע, התרבות והספורט – (4 במאי–30 באוקטובר) אופיר פינס-פז, יולי תמיר (ממלאת מקום, 5 בנובמבר–31 בדצמבר)
• שר הבריאות – דני נוה (1 בינואר–14 בינואר), יעקב אדרי (18 בינואר–4 במאי), יעקב בן יזרי (4 במאי–31 בדצמבר)

תקציב משרד החינוך לשנת 2006 עמד על כ־26 מיליארד שקל, תקציב משרד המדע והטכנולוגיה עמד על כ־100 מיליון שקל ותקציב משרד הבריאות עמד על כ־15.2 מיליארד שקל. 4.53% מהתמ"ג בישראל הוצא על מחקר ופיתוח.

מספר הסטודנטים באוניברסיטאות ובמכללות בישראל בשנת 2006 עמד על כ־245,000. בשנת הלימוד תשס"ו למדו כ-2,109,463 תלמידים ובשנת הלימוד תשס"ז למדו כ-2,129,216 תלמידים במוסדות החינוך.

מקרה ראשון של התפרצות שפעת העופות התגלה בישראל ב־17 במרץ בקיבוצים חולית ועין השלושה שבדרום הארץ ובמושב שדה משה שבחבל לכיש. ב־20 במרץ דווח על הידבקות עופות בשני יישובים נוספים בדרום – ניר עוז ועמיעוז. ב־23 במרץ אימת משרד הבריאות את התפשטות המחלה למושב בקעות בבקעת הירדן. ב-31 במרץ, התגלה מוקד נוסף של מגפת שפעת העופות, בקיבוץ כרם שלום הסמוך לקיבוץ חולית.

ב-29 במרץ נערך ליקוי חמה שנצפה בישראל באופן חלקי של 83%. ב-11 ביוני, נחשפו בירושלים 1,400 מכתבים של המדען המפורסם היהודי אלברט איינשטיין.

סטיבן הוקינג בביקורו בישראל

ב־7–15 בדצמבר ביקר המדען האנגלי המפורסם, סטיבן הוקינג, בישראל וברשות הפלסטינית. במהלך ביקורו פגש את ראש הממשלה אולמרט וכן פרחי מדע באירוע שמאורגן בידי המועצה הבריטית לתרבות במוזיאון בלומפילד למדע בירושלים. כמו כן, הוא הרצה בפני כ־1,000 איש באוניברסיטה העברית וביקר במכון ויצמן ובאוניברסיטת תל אביב, בהם פגש את נציגי האקדמיה למדעים של ישראל.

במבחן פיז"ה שנערך ב־2006 קיבלו תלמידי ישראל ציונים נמוכים למדי. במקצוע המדעים קיבלו תלמידי ישראל ציון 454, מקום 39 מתוך 57 בעולם, לעומת ממוצע מדינות ה-OECD שעמד על 500. ציונים נמוכים הופיעו גם במקצוע המתמטיקה ובמקצוע הקריאה. במתמטיקה קיבלו תלמידי ישראל ציון 442, מקום 40 מתוך 57 בעולם, לעומת ממוצע של 498 במדינות ה-OECD. בקריאה ממוצע הציונים היה 439, מקום 40 מתוך 50 בעולם, לעומת ממוצע מדינות ה-OECD שעמד על 492. במבחנים אלו ניתן לראות הבדלי רמות משמעותיים בין דוברי ערבית לבין דוברי עברית, פער בין 60 ל-80 לטובת דוברי העברית, ובין תלמידים מרקע חברתי-כלכלי גבוה לתלמידים מרקע חברתי-כלכלי נמוך. נוסף על כך ישנו פער קל לטובת הבנים במקצועות המדעים והמתמטיקה (4 ו־12 נקודות בהתאמה) אך פער משמעותי של 43 נקודות לטובת הבנות במקצוע הקריאה.

מקבלי פרס ישראל לשנת 2006 – פרופ' חיים אדלר ופרופ' מרים בן-פרץ (חינוך), יעקב בלידשטיין (מחשבת ישראל), פרופ' פנינה זלצמן ופרופ' מנדי רודן (מוזיקה), יעקב חודורוב ורלף קליין (ספורט), פרופ' רות לפידות ופרופ' אמנון רובינשטיין (משפטים), פרופ' נחום קידר (חקלאות), פרופ' צבי רפופורט (כימיה) ודבורה עומר, אל שווימר והתזמורת האנדלוסית הישראלית (מפעל חיים ותרומה מיוחדת לחברה ולמדינה).

איכות הסביבה

תחנת הכוח רידינג- ב-3 ביולי לפעול בגז טבעי בלבד

בשנת 2006 חלה ירידה בזיהום האוויר. בגוש דן נמדדו 59 ימים עם זיהום אוויר גבוה וגבוה מאד, לעומת 61 ימים בשנת 2005. בירושלים נמדדו 32 ימים עם זיהום אוויר גבוה, לעומת 52 ימים בשנת 2005, בחיפה נמדדו 15 ימים עם זיהום אוויר גבוה וגבוה מאד, לעומת 11 ימים בשנת 2005. בפברואר התחיל יישום מדרגת ההפחתה השנייה באמנת התעשיינים עם המשרד להגנת הסביבה שגרם להפחתת מזהמי האוויר מהתעשייה. במרץ נכנסה לתוקפה תקנה חדשה המחייבת בדיקת פליטה ברכבי בנזין משנת 1995 ומעלה. ב־3 ביולי, החלה הפעלת תחנת הכוח רדינג בגז טבעי בלבד. במהלך השנה נכנסו תקני "יורו 4" כתקני חובה, המגבילים את הפליטה המרבית מכלי הרכב בעשרות אחוזים ביחס לתקנים הקודמים. מפלס הכנרת בחודש מאי עמד על 210.68- מטר ובחודש דצמבר על 212.03- מטר, ירידה לעומת שנת 2005, שבה בחודשים מאי ודצמבר מפלס הכנרת היה 209.73- מטר ו־211.64- מטר בהתאמה. מגמה דומה חלה גם במפלס המים בים המלח, 417.68- מטר במאי ו־418.53- מטר בדצמבר לעומת 416.9- מטר ו־417.55- מטר בהתאמה. מגמת ירידת מפלס הכנרת וים המלח החלה ב-2004 לאחר עלייה משמעותית במפלס ב-2003. נוסף על כך, חלה מגמת עלייה משנת 2004 במליחות (ריכוז כלורידים) במיליגרם לליטר בכנרת סך הכל נפלטו בשנה זו 74,650,000 טונות של גזי חממה (10.58 טונות לנפש) לעומת 72,438,000 טונות של גזי חממה (11.52 טונות לנפש) בשנת 2000.

אירועים אחרים

• 9 בספטמבר – רעידת אדמה במגניטודה 4.4 בסולם ריכטר שמוקדה היה במעלה אפרים בצפון הבקעה הורגשה ברחבי הארץ.

דמוגרפיה

מספר תושבי ישראל עלה במשך 2006: בסוף השנה היו 7,116,700 איש בישראל לעומת 6,990,700 בסוף 2005, עלייה של 1.8%. אוכלוסיית היהודים וה"אחרים" (נוצרים לא ערבים ואנשים ללא סיווג דת), בהשוואה לשנת 2005, צמחה בשיעור של 1.6%, לעומת אוכלוסיית הערבים (מוסלמים, נוצרים ודרוזים) שצמחה בשיעור של 2.6%. במהלך השנה חלה עלייה במספר התושבים בכל מחוזותיה ונפותיה של המדינה. המחוז בעל העלייה החדה ביותר במספר התושבים היה: מחוז המרכז, עם עלייה של 2.4%. מיקום שלוש הערים הגדולות לא השתנה אך מספר תושביהם השתנה, כך שהעיר הגדולה ביותר בישראל הייתה ירושלים, אחריה תל אביב–יפו ובמקום השלישי חיפה.

התפלגות אוכלוסייה לפי לאום:

לאום	2006	2005
יהודים ואחרים	80.1%	80.3%
ערבים	19.9%	19.7%

גידול אוכלוסייה בשלוש הערים הגדולות:

עיר	2006	2005	שינוי באחוזים
ירושלים	733,300	719,900	1.9%
תל אביב–יפו	384,400	378,900	1.5%
חיפה	266,300	267,000	0.3%-

ב־2006 חלה עלייה של 3.8% במספר הזוגות המתגרשים לעומת 2005, עלייה של 10.4% במספר הזוגות המתגרשים בירושלים לעומת 2005 ועלייה של 4.4% במספר הזוגות המתגרשים בתל אביב לעומת 2005.

עלייה

בעלי תפקידים:

• השר לקליטת העלייה – ציפי לבני (1 בינואר–4 במאי), זאב בוים (4 במאי–31 בדצמבר)

תקציב המשרד לקליטת העלייה עמד על כ־1.4 מיליארד שקל.

בשנת 2006 עלו ארצה 20,955 עולים חדשים, רובם ממזרח אירופה (37.17%), כאשר דווקא המדינה שממנה הגיע מספר העולים הגדול ביותר הייתה אתיופיה (3,613 עולים חדשים), לעומת 2005 בה עלו ארצה 22,806 עולים חדשים, גם הם רובם ממזרח אירופה (43.19%), אלא שהמדינה שממנה הגיע מספר העולים הגדול ביותר הייתה רוסיה (4,221 עולים חדשים).

נפטרו

תמונה מהלוית הרב יצחק כדורי

• 4 בינואר – אירווינג לייטון, משורר יהודי קנדי (נולד ב-1912)
• 22 בינואר – יואל דה-מלאך חוקר חקלאות ובוטנאי ישראלי, חתן פרס ישראל (נולד ב-1924)
• 28 בינואר – רבי יצחק כדורי, זקן המקובלים (נולד ב-1900)
• 26 בפברואר – שלמה ניצן סופר ומתרגם ישראלי (נולד ב-1921)
• 26 במרץ – רודולף ורבה, פרופסור לפרמקולוגיה סלובקי יהודי, ניצול אושוויץ (נולד ב-1924)
• 13 באפריל – מיכאל שיר, סופר ישראלי (נולד ב-1923)
• 24 באפריל – רבי משה טייטלבוים, האדמו"ר מסאטמר (נולד ב-1914)
• 26 באפריל – יובל נאמן, פיזיקאי, פוליטיקאי ישראלי ואיש צבא (נולד ב-1925)
• 26 באפריל – רבי משה הלברשטם, דיין בבד"ץ של העדה החרדית (נולד ב-1932)
• 28 באפריל – בן ציון אורגד, מלחין ישראלי, זוכה פרס ישראל (נולד ב-1926)
• 29 באפריל – משה שמואל שפירא - ראש ישיבת באר יעקב ומחשובי ראשי הישיבות בזמנו. חבר מועצת גדולי התורה של תנועת דגל התורה, וחבר נשיאות מפעל הש"ס (נולד ב-1917)
• 19 במאי – יצחק בן אהרון, מדינאי ישראלי, אחד המנהיגים החשובים של תנועת העבודה, חתן פרס ישראל (נולד ב-1906)
• 29 במאי – ברכה רמות, פרופסור לרפואה וכלת פרס ישראל לרפואה (נולדה ב-1927)
• 5 ביוני – יוסף דורפמן, מלחין ומורה ישראלי (נולד ב-1940)
• 10 ביוני – צבי צימרמן, חבר כנסת מטעם הציונים הכלליים וגח"ל (נולד ב-1913)
• 13 ביוני – מיכאל כספי, עורך דין ואיש ציבור ישראלי (נולד ב-1914)
• 25 ביוני – גד נבון, איש צבא ודת ישראלי, הרב הצבאי הראשי ה-3 של צה"ל (נולד ב-1922)
• 26 ביולי – עזרא פליישר, חוקר הפיוט והתפילה, זוכה פרס ישראל (נולד ב-1928)
• 26 ביולי – רב סרן רועי קליין נהרג בקרב בבינת ג'בייל בעת שנשכב על רימון ובמותו הציל את חיי חייליו (נולד ב-1975)
• 18 באוגוסט – עמנואל מורנו, קצין בסיירת מטכ"ל (נולד ב-1971)
• 21 באוגוסט – ס. יזהר, סופר ישראלי (נולד ב-1916)
• 26 באוגוסט – יוסף הדר, מלחין ישראלי (נולד ב-1926)
• 29 באוגוסט – בנימין רביץ, פסנתרן ישראלי (נולד ב-1946)
• 8 בספטמבר – ישראל טוויטו, פעיל חברתי ישראלי (נולד ב-1965)
• 8 באוקטובר – יעקב מלץ, שופט בית המשפט העליון ומבקר המדינה הרביעי (נולד ב-1923)
• 13 בספטמבר – רבי אברהם אלטר פולק, האדמו"ר מבערגסאז-פתח תקווה, ובנו החורג של האדמו"ר רבי אהרן רוקח מבעלז (נולד ב-1934)
• 21 בנובמבר – רבי אליעזר וולדינברג, מחבר שו"ת ציץ אליעזר, מגדולי הפוסקים במאה העשרים (נולד ב-1916)
• 30 בנובמבר – עלי מוהר, פזמונאי ופובליציסט ישראלי (נולד ב-1948)
• 8 בדצמבר – משה ברנשטיין, צייר ישראלי (נולד ב-1920)
• 17 בדצמבר – הרב יהושע יגל, מייסד וראש הישיבה של מדרשיית נועם בפרדס חנה (נולד ב-1916)
• 24 בדצמבר – אורי דן, סופר ועיתונאי ישראלי (נולד ב-1935)
• 28 בדצמבר – גרשון שקד, חוקר ספרות עברית וחתן פרס ישראל (נולד ב-1929)

לקריאה נוספת

• נסים משעל, ישראל 60 (2006, עמ' 384 - 393), ידיעות ספרים, 2008

קישורים חיצוניים

• 2006, באתר הכנסת

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0