היסטוריה של ארץ ישראל

היסטוריה של ארץ ישראל

לוח התקופות בארץ ישראל

ארץ ישראל מיושבת ברציפות עוד מהתקופה הפרה-היסטורית. ארץ-ישראל שימשה כנתיב נדידה עיקרי של בני-אדם קדמוניים מאפריקה לשאר יבשות העולם. היציאות הראשונות של האדם מאפריקה, תחילת השליטה באש, מנהג קבורת המתים והקמת יישובי הקבע - כל אלה תיעודם בארץ ישראל הוא מהקדומים בעולם. בנוסף, אזור זה הוא מהראשונים בעולם בו הופיעה החקלאות, ובו הוקמו ערים. גודלן של הערים הראשונות שהוקמו לא עלה על כמה עשרות דונמים, אך עם הזמן, ערים אלה התפתחו והיו לערי מדינה משגשגות בעלות קשרי מסחר עם הסהר הפורה, מצרים ואזורים אחרים. בתקופת הברזל התגבשו בארץ ישראל ממלכות, כממלכות ישראל ויהודה.

רקע

רקע גאוגרפי

חבלי ארץ ישראל

ערך מורחב – גאוגרפיה של ארץ ישראל

הגורם הגאוגרפי המכריע בתולדות ארץ ישראל, הוא מיקומה בקצה הדרום מערבי של האזור המיושב והפורה במזרח התיכון. אזור זה הדומה לקשת הנמתחת מן המפרץ הפרסי במזרח עד לחצי האי סיני במערב מכונה הסהר הפורה. בצדה המערבי, קשת זו מגיעה עד הים התיכון. בצפונה ובמזרחה היא מוקפת הרים גבוהים וקשים למעבר- הרי האמנוס, הרי הטאורוס, הרי אררט והרי הזגרוס.

בחלל הקשת שוכן המדבר הסורי-הערבי שהמשכו הוא חצי האי סיני אשר מפריד בין ארץ ישראל למצרים. הסהר הפורה מחולק כיום בין שטחיהן של עיראק, סוריה, לבנון, ירדן וישראל. החלק העשיר במים שוכן בין הנהרות הפרת והחידקל וכונה בעולם העתיק בשם מסופוטמיה. באזור זה הונחו יסודות הציוויליזציה. ארץ ישראל נמצאת בחלק היבש יחסית של הסהר הפורה, ומקורות המים שלה תלויים במידה רבה במי גשמים.

רקע כלכלי לתקופה ההיסטורית

הכלכלה בתקופה ההיסטורית לאחר המהפכה החקלאית התבססה על גידול עצמאי של מזון הנחוץ למחייתו של האדם. בשל היקף המסחר המצומצם, התפריט היה חד-גוני ופשוט והתבסס על הקיים באזור המחיה.

על כן היו גידולי שדה באזורים הפוריים, גמלים במדבריות סיני ואדום, צאן וסוסים בהרי אררט, נחושת וברזל מקפריסין (אלישה), עצי ארז מלבנון, אריגים בערי החוף. בארץ ישראל הושתתה הכלכלה על עצי פרי, צאן ובקר, דיג, חיטה ושעורה. בנוסף, על שפת הים היו מפעלי זכוכית ומצבעות ארגמן. ים המלח נוצל לאיסוף מלח ואספלט.

מיקומה המרכזי של ארץ ישראל בין היבשות אסיה, אירופה ואפריקה- הוביל להפיכתה לנתיב מסחר ולעורק תחבורה מרכזי במזרח הקדום. ארץ ישראל שוכנת ברצועה צרה בין המדבר לים ורק בה היה מעבר נוח בין מצרים למסופוטמיה. מכאן שהייתה משמעות רבה לשליטה בדרכי המעבר בארץ ישראל, דבר שהוביל להפיכתה לזירת קרבות בין מעצמות העולם העתיק.

מקומן של הדרכים בארץ נקבע כתוצאה מתנאי השטח ההרריים. הדרך הבינלאומית הראשית הייתה דרך הים (ישעיהו ח' 23) העולה ממצרים לאורך החוף ונמשכת דרך עמק יזרעאל לחצור ולדמשק. דרך המעבר העיקרית מן השרון לעמק עוברת בנחל ערונה ומכאן עמדת המפתח של מגידו החולשת על מעבר זה. דרך זו הייתה קרויה גם בשם "דרך פלשתים". נתיב בינלאומי שני הוא דרך המלך (במדבר כ"א 22) העוברת לאורך רמת ההר של עבר הירדן ובקרבת המדבר. זוהי מסילת משנה מדמשק למצרים, וחשיבותה נובעת מן הדרכים שירדו ממנה לערב.

העת העתיקה

ערך מורחב – ארץ ישראל בעת העתיקה

תקופת הברונזה (3300 - 1200 לפנה"ס)

ערכים מורחבים – כנען, תקופת הברונזה המאוחרת בארץ ישראל

תקופת הברונזה המוקדמת נחלקת ל 3 או 4 תתי תקופות, כאלף שנים עד 2300 לפנה"ס שבהן ישבו בארץ ישראל מקומיים, נוודים ונוודים למחצה. בהשפעת מסופוטמיה ומצרים, קמו בישראל ערים קטנות בין 2 דונם ל 200 דונם ויותר באזורי ההר, השפלה והעמקים. בערים אלו התקיימה חברה מרובדת על פי הממצאים הארכאולוגיים. בניגוד לערי המזרח הקדום, בישראל לא התפתח כתב ונראה כי טרם הגיע אליה. סביב לערים היו כפרים וחוות אשר קיימו קשר עם העיר שסיפקה להם שוק למכירת תוצרתם החקלאית, צרכים חומרים ורוחניים והגנה. תושבי הכפרים והחוות שסביב הערים התפרנסו מחקלאות דגנים, עצי פרי, זיתים וגפן. תושבי הערים היו מומחים מקצועית ובהם חרשי נחושת וקדרים. בסוף האלף השלישי לפנה"ס, ערים אלו ננטשו מסיבה שלא הובהרה עד כה.

בתקופת הברונזה הבינימית בסוף האלף השלישי לפני הספירה אוכלוסיית ישראל הייתה נוודית. רועי צאן שהשקיעו מעט בבתים והרבה מאד בקברים ותרבותם איננה ידועה. בראשית האלף השני לפני הספירה, בתקופת הברונזה התיכונה החלה מגמת עיור במערך ישובי מפותח ובהם אף יישובים מבוצרים דוגמת בית אל, גבעון, ירושלים ובית צור. עד המאה ה-12 לפני הספירה סוף תקופת הברונזה המאוחרת (קרויה לעיתים גם "התקופה הכנענית") גרו בשטחי ארץ ישראל כנענים בעלי תרבות פגנית, שעסקו בגידול עצי פרי, צאן ובקר, דיג, חיטה ושעורה. בנוסף, על שפת הים היו מפעלי זכוכית ומצבעות ארגמן.

בתנ"ך הם מכונים "שבעת עממי כנען": הכנעני, הגרגשי, החתי, האמורי, הפרזי, החוי והיבוסי. בבראשית ט"ו מוזכרים חמישה עמים נוספים: הקיני, הקניזי, הקדמוני, הרפאים והחורי. באותה תקופה עמי האזור היו כפופים לאימפריה המצרית, כפי שעולה ממכתבי אל-עמארנה, אם כי הייתה להם אוטונומיה מסוימת בניהול ענייניהם הפנימיים. העמים אשר ישבו בארץ לא היו בהכרח בעלי ברית, אם כי היה דמיון בתרבות ובפולחן הדתי ביניהם. בשל מיקומה האסטרטגי כחבל ארץ המחבר בין אסיה, אירופה ואפריקה, האימפריות הגדולות לטשו אליה עיניים וניסו לבסס את אחיזתם בה.

תקופת הברזל (1200 - 586 לפנה"ס)

אילוסטרציה של בית המקדש הראשון

ערכים מורחבים – תקופת הברזל בארץ ישראל, התקופה הישראלית

הפילוג לממלכת יהודה וממלכת ישראל

ערכים מורחבים – ממלכת יהודה, ממלכת ישראל

בתקופה זו התקיימו שתי ממלכות: בדרום, ממלכת יהודה בראשותו של רחבעם (בנו של שלמה), אשר הורכבה משבטי יהודה ובנימין, ובצפון, ממלכת ישראל - אשר כללה את עשרת השבטים הנוספים, בראשותו של ירבעם בן נבט משבט אפרים. למען שמירת עצמאותה הדתית והתרבותית של ממלכת ישראל, אסר ירבעם על בני ממלכתו לעלות לבית המקדש בירושלים והקים שני מרכזי פולחן חלופיים, בדן ובבית אל. בשנה החמישית למלכותו של רחבעם, הותקפו הממלכות בידי שישק הראשון, מלך מצרים. מהפשיטה נפגעה בעיקר ממלכת ישראל, שרוב עריה המבוצרות נכבשו ונחרבו.

במהלך המחצית השנייה של המאה ה-8 לפנה"ס עלה תגלת פלאסר השלישי, מלך אשור על ארץ ישראל עם צבאו. תחילה החריב את הערים הגדולות - חצור ומגידו לאחר מכן כבש את הגליל, מישור החוף ועבר הירדן, ושלטונה של ממלכת ישראל צומצם לאזור הר אפרים. בשנת 722 לפנה"ס, לאחר מצור ממושך כבשה אשור והחריבה את מעוזה האחרון של ישראל בשומרון. בכך בא קץ ממלכת ישראל ותחתה הוקמה פחוה אשורית. רוב תושבי ממלכת ישראל הוגלו למחוזות רחוקים באימפריה האשורית ובמקומם הובאו לארץ תושבים אחרים מרחבי האימפריה (אשר כונו בהמשך בשם "כותים"), כחלק ממדיניות הענישה האשורית שכללה חילופי אוכלוסיות.

ממלכת יהודה שרדה מעל 130 שנה לאחר חורבן ממלכת ישראל. בתקופה זו קרסה האימפריה האשורית, ובמקומה עלתה האימפריה הבבלית. בשנת 586 לפנה"ס כבש נבוכדנצר השני מלך בבל את יהודה, החריב את ירושלים ואת בית המקדש הראשון, והגלה את מרבית העם לבבל.

התקופה הפרסית (332-586 לפנה"ס)

ערך מורחב – התקופה הפרסית בארץ ישראל

לאחר חורבן בית המקדש הראשון הפכה יהודה לפחווה של בבל. לאחר מות נבוכדנאצר התערער השלטון הבבלי, והנותרים ביהודה מרדו בו כמה פעמים, בהשפעתה וביוזמתה של מצרים. בשנת 539 לפנה"ס כבש את בבל כורש מלך פרס, וכל שטחי האימפריה הבבלית, ובכללם ארץ ישראל, עברו אליו. כורש פרסם את "הצהרת כורש", ואפשר לגולי בבל לחזור לארץ, בתהליך הקרוי שיבת ציון.

מלכי פרס נטו חסד ליהודים, אישרו לבנות את בית המקדש ואף כיסו את הוצאותיו מקופת הממלכה, אך כדי לא לחזק סיכוי למרד הרחיקו את בית דוד מהשלטון בארץ יהודה. היישוב היהודי חולק לפלכים עם ערי בירה וערי משנה. שטח יהודה עמד על כ-1,600 קמ"ר בלבד ומנה כ-40,000 אלף נפש לערך.

עם שאר תושבי הארץ נמנו שבטים ערבים (בני קדר), אדומים, פלשתים והשומרונים – גולים שהובאו לארץ ישראל על ידי אשור לאחר חורבן ממלכת ישראל. רוב תקופת השלטון עברה בשקט יחסי, במיוחד לאור האוטונומיה שפרס הרשתה בתחום הדתי. לקראת סוף התקופה התחזקה השפעת התרבות ההלניסטית.

התקופה ההלניסטית (332 - 141 לפנה"ס)

ערך מורחב – התקופה ההלניסטית בארץ ישראל

התקופה ההלניסטית בארץ החלה בכיבוש הארץ בידי אלכסנדר מוקדון בשנת 332 לפנה"ס, ונמשכה עד לפרוץ מרד החשמונאים בשנת 167 לפנה"ס. נהוג לכלול בתקופה זו גם את התקופה החשמונאית (160-63 לפנה"ס), בה הייתה ההשפעה ההלניסטית על הארץ ועל שליטיה מורגשת לא פחות מן התקופה בה היו שליטיה זרים.

התקופה ההלניסטית התחילה עם סיום הכיבוש הפרסי בארץ ישראל על ידי אלכסנדר מוקדון והמשיכה עם מאבקי הכוח על השליטה בארץ בין יורשיו השונים. החל מבית תלמי ששלט החל מ-301 לפנה"ס על ארץ ישראל ועד להשתלטות בית סלאוקוס על ארץ ישראל ב-200 לפנה"ס. מרד החשמונאים והתפוררות הממלכה הסלאוקית הביא להקמת מדינה יהודית עצמאית במידת מה בתחומי ארץ ישראל, עד לתחילת השלטון הרומאי על ארץ ישראל.

כיבוש ארץ ישראל על ידי אלכסנדר הביא לא רק לחילופי שלטון אלא גם לחילופי תרבויות באזור. התרבות ההלניסטית החלה משתרשת בארץ ישראל. בשלביה המוקדמים הורגשה השפעת התרבות רק באזורים העירוניים ובעיקר בירושלים. דווקא עם יסוד הממלכה החשמונאית החל תהליך מואץ של התיוונות וחדירת מנהגים הלניסטיים לחיי היהודים בארץ ישראל.

התקופה החשמונאית (141 - 63 לפנה"ס)

דגם של בית המקדש השני (נבנה על ידי הורדוס), במוזיאון ישראל

ערך מורחב – ממלכת החשמונאים

החשמונאים היוו את המשפחה השלטת ביהודה מעלייתו של מתתיהו הכהן (167 לפנה"ס) ועד מותו של אחרון מלכי בית חשמונאי, אנטיגונוס השני בשנת 37 לפנה"ס. בתקופה זו הייתה יהודה ממלכה עצמאית, שבה שלט שליט חשמונאי, כמלך או ככוהן גדול.

שלטון בית חשמונאי היה תקופה של עצמאות מדינית ועוצמה צבאית, לראשונה מאז מות צדקיהו, אחרון מלכי בית דוד, ואלה לא שבו במשך כאלפיים שנה לאחר נפילת החשמונאים. הייתה זו תקופה של זוהר ופריחה לעם היהודי ולתרבות היהודית. תקופה של רווחה כלכלית, שנבעה מהורדת נטל המסים ששולמו למדינות החוץ ששלטו ביהודה, ומההתרחבות הטריטוריאלית של גבולות הממלכה, כמו גם מההשתלטות על נמלים ועל דרכי המסחר.

לקראת סוף התקופה הגיעה ממלכת החשמונאים לשיא (בימי אלכסנדר ינאי ואשתו שלומציון), ולאחר מותה, בזמן ריב בניה על המלוכה, כבש את הארץ פומפיוס, המצביא מטעם האימפריה הרומית ההולכת ונבנית, כמעט ללא התנגדות.

התקופה הרומית (63 לפנה"ס - 324 לספירה)

ערך מורחב – התקופה הרומית בארץ ישראל

ממלכת יהודה תחת מלכות הורדוס

התקופה הרומית הקדומה

בשנת 63 לפנה"ס התחולל מאבק בין שני היורשים החשמונאים, בני אלכסנדר ינאי ושלומציון, הורקנוס השני ואריסטובולוס השני. בתחילה ידו של האח הצעיר - אריסטובלוס - הייתה על העליונה, אך אז התערב אנטיפטרוס האדומי ויעץ להורקנוס לבקש עזרה מהנבטים. אלה אכן סייעו לו, אך המאבק טרם הוכרע כשלאזור הגיע כוח חדש מצפון - פומפיוס הרומי. בפניו נקראו להתייצב שלוש משלחות: הורקנוס, שטען שהוא המלך בדין, מהיותו הבכור; אריסטובלוס, שטען שהוא כשיר יותר מאחיו לנהל את הממלכה; ומשלחת נכבדי העם, שטענה כי אף לא אחד מהאחים ראוי להיות מלך, ויש להשיב לקדמותו את שלטון הכהן הגדול, ולא המלך. פומפיוס החליט למנות את הורקנוס השני לכהן גדול ולזכותו בתואר "אתנרך" ("ראש העם"), תחת חסותו של יוליוס קיסר. בנוסף, חולקה הממלכה על פי "תנאי פומפיוס" לחמישה חלקים. אנטיפטרוס מונה לאפוטרופוס (מה שקודם לתואר "נציב") על ממלכת יהודה, ובתור שכזה הוא התיר מחדש לבנות את חומות ירושלים והשיב לממלכה חלקים שנקרעו ממנה על ידי פומפיוס.

לאחר מותו של אנטיפטרוס התמנה הורדוס בנו למלך יהודה, ותקופת שלטונו נחשבה ליציבה ומשגשגת במיוחד. בתקופה זו עבר היישוב בארץ ישראל התפתחות מסיבית בזכות בנייה הרבה, פיתוח הערים, השקט הצבאי והרווחה הכלכלית ששררה בארץ.

אחרי מותו של הורדוס החלה תקופת הנציבות, בה שלטו נציבים רומאים בארץ. רוב הנציבים בתקופת הנציבים הראשונה בשנות ג'תשס"ו - ג' תת"א (41-6 לספירה) העדיפו שלא להתנגש עם היישוב היהודי ולתת לו לנהל את ענייניו. לאחר תקופת שלטונו של המלך אגריפס הראשון בשנות ג'תת"א - תת"ד (44-41 לספירה), החלה תקופת הנציבים השנייה (ג' תת"ד - תתכ"ו) (66-44 לספירה), בה התערבו הנציבים הרבה יותר בחיי היישוב היהודי. התסיסה נגד גזירות השלטון הרומאי בתקופה זו ביחד עם הקיטוב והפילוג הפנימי בקרב היישוב היהודי הובילו לפרוץ מרד הגדול בשנת ג'תתכ"ו (66 לספירה), ועם דיכויו לחורבן בית המקדש השני ארבע שנים אחר כך בשנת ג'תת"ל (70).

התקופה הרומית המאוחרת

מטבעות כסף יהודיים מתקופת מרד בר כוכבא

לאחר אירועים אלו שינתה רומא את מדיניותה והעם היהודי לא נחשב עוד לגורם המרכזי בארץ אלא עוד קבוצה אתנית, וכדי לעגן זאת במציאות סופחו גם צור והבשן לארץ יהודה.^{[דרוש מקור]}

בשנת ג'תתס"ו (106לספירה) חוסלה גם המסגרת הלאומית של הנבטים. עם מות המלך הנבטי האחרון, רבאל השני, ממלכת הנבטים סופחה לרומא על ידי הקיסר טריאנוס באותה שנה או זו שאחריה, והפכה לפרובינקיה ערביה, שלא האריכה ימים.

בעקבות חורבן בית המקדש, פסקו הפלגים היהודיים השונים (צדוקים, פרושים ואיסיים) מלהתקיים ככאלה והעם היהודי כולו בארץ ישראל התאחד תחת הנהגתם של רבן יוחנן בן זכאי ורבן גמליאל והסנהדרין ביבנה. תקופת "דור יבנה" (ג'תת"ל - תתצ"ב, 132-70 לספירה) הייתה תקופת שיקום ביישוב היהודי והפיכת הגליל למרכז היהודי העיקרי. תקופה זו נקטעה ברוטאלית על ידי מרד בר כוכבא (ג'תתצ"ב - תתצ"ה, 135-132 לספירה). לאחר דיכוי המרד על ידי הרומאים התרכזו היהודים בעיקר בגליל, בגולן, בעמק הירדן הדרומי ובדרום הרי יהודה בין עין גדי לגרר, וכן בסביבת לוד, יבנה ואשדוד.

השומרונים הרחיבו את תחום מושבם לכיוון בית שאן, ומשכם לכוון השפלה.

כשנתיים לאחר שוך המרד וביטול גזירות אדריאנוס, נדד המרכז היהודי (הנשיאות והסנהדרין) לעיר אושא בגליל, בפיקוח רומי, ובראש ההנהגה היהודית עמד הנשיא רבן שמעון בן גמליאל, אשר דאג לשפר את היחסים עם השלטון הרומי. יורשו, בנו רבי יהודה הנשיא, או בקיצור "רבי", עמד אחריו בראש הנשיאות והסנהדרין. בתקופתו התמקם המרכז בבית שערים שבעמק יזרעאל ואחר כך בטבריה הגלילית. נשיאותו של ר' יהודה הייתה חסרת תקדים בכל המובנים: שיפור היחסים עם רומא, חיזוק מעמד הנשיאות, הטבה משמעותית בחיי הכלכלה, אבטחת חיים חברתיים תקינים וצמיחת היצירה התרבותית. גולת הכותרת הייתה עריכת המפעל המונומנטלי של המשנה וחתימתו בשישה סדרים.

פטירתו של רבי וירושת בנו (רבן גמליאל דרבי) ונכדו (רבי יהודה נשיאה) עמדו בסימן תקופת האנרכיה שבאימפריה הרומית (ג'תתצ"ה - ד'נ"ד, 294-235 לספירה), או המשבר האימפריאלי בארץ ישראל ויצרה אווירת משבר כלכלי פוליטי וחברתי, שהתבטא גם בשקיעת רמת הלימודים וגם בירידה פיזית של יהודים רבים מהארץ לבבל, שם המצב הכלכלי היה טוב בהרבה. למרות זה, הונחה התשתית באותה תקופה לעריכתו וחתימתו של התלמוד הירושלמי ("הטברייני").

סוף תקופה זו מתבטא בשקיעתה של התרבות ההלניסטית והתחזקותה של הנצרות, עם עלייתו לשלטון של הקיסר קונסטנטינוס בשנת ד'פ"ד (324 לספירה), לאחר שהכיר בנצרות כדת לגיטימית כ-11 שנים קודם לכן.

התקופה הביזנטית (324 - 638)

ערך מורחב – התקופה הביזנטית בארץ ישראל

בשנת ד'פ"ד (324 לספירה), לאחר שנות אנרכיה באימפריה הרומית, עלה לשלטון הקיסר קונסטנטינוס כשליט יחיד של האימפריה הרומית. הוא הכריז על הדת הנוצרית (בצו מילנו בשנת 313) כעל דת מותרת או חוקית (בלטינית Religio Licita) באימפריה, ובנה בירושלים את כנסיית הקבר. כן נבנו עוד עשרות כנסיות ומנזרים והארץ הייתה למוקד עלייה לרגל של צליינים ונזירים. רוב היישוב היהודי שנותר בארץ ישראל ולא ירד לבבל, ישב באותה תקופה באזור הגליל, ורק מעטים במישור החוף ובהרי יהודה. על אף שקונסטנטינוס הקפיד יותר מקודמיו על הגזירות נגד היהודים שנגזרו בעבר על ידי קיסרי רומא (כאיסור הגיור, איסור התיישבות יהודית בירושלים ועוד), היהודים זכו בשנים אלו לשקט יחסי ויחס מתון ונסבל מצד השלטון. אך תוך זמן קצר הפכו הנוצרים לרוב מכריע בארץ, היישוב היהודי איבד מכוחו הפוליטי והחברתי והוטלו עליו גזירות נוספות. בשנת ד'קי"א (351) פרץ בציפורי מרד גאלוס אשר דוכא עד מהרה ועל הארץ הוטל שלטון צבאי. יוליאנוס "הכופר" אשר הוכרז כקיסר, התנגד לנצרות, ביקש לחזור להלניות וראה ביהודים בני ברית. בשנת ד'קכ"ב (362) הוא הציע ליהודים להקים מחדש בית מקדש ואף החל בעבודות להקמתו, אך עם מותו בקרב הופסקה הבנייה ונסתם הגולל על היוזמה.

לאחר שנים של רווחה יחסית בשלהי המאה ה-5, שלוותה בריבים פנימיים בין הפלגים הנוצריים, הדרדר מצב היהודים עם עליית הקיסר יוסטיניאנוס הראשון לשלטון בשנת ד'רפ"ז (527 לספירה). הקיסר החל להתערב בחיי הדת של היהודים, הגדיר אותם כ"כופרים", גזר גזירות בעניין חג הפסח ולימוד התורה שבעל פה, ובהשראתו חל המקרה הראשון הידוע של אינוס להמרת דת. ההערכות המקובלות מדברות על כ-150 עד 200 אלף יהודים שחיו בארץ ישראל בתקופה זו, והיוו כ-10% מכלל האוכלוסייה.

במאה ה-7 החלו הפרסים לחדור לתחומי האימפריה הביזנטית, ובניסיונם לכבוש את ארץ ישראל הם זכו לאהדת היהודים, שרצו לפרוק מעליהם את עול האימפריה הביזנטית הנוצרית. בשנת ד'שע"ד (614) כבש המלך הפרסי קוזרוי השני את סוריה ואת ארץ ישראל, בסיוע מרידות פנימיות של היהודים. הפרסים המשיכו בהתקדמותם לעבר קושטא, אך בשנת ד'שפ"ב (622) הצליח הרקליוס קיסר ביזנטיון לנחות במפרץ אלכסנדרטה וב-ד'שפ"ז (627) הביס את הפרסים בקרב המכריע ליד נינוה. השלטון הביזנטי חזר לארץ, ותחת חסותו הנוצרים ערכו טבח ביהודים, בתגובה לתמיכתם בפרסים, מה שגרם לדלדול משמעותי באוכלוסייה היהודית באותה תקופה. מאז ועד תחילת המאה ה-20 היישוב היהודי לא היווה גורם מדיני מרכזי בארץ ישראל.

תום העידן הביזנטי בארץ ישראל החל להסתמן בשנת ד'שצ"ח (638), אז כבשו הצבאות הערביים את ירושלים. כעבור שנתיים (שנת ד'ת - 640) נכבשה גם קיסריה, ובכך הקיץ הקץ על השלטון הביזנטי בארץ.

ימי הביניים

התקופה הערבית הקדומה (ד'שצ"ח - ד'תתנ"ט, 638 - 1099)

מפת מחוזות הארץ בתקופה הערבית הקדומה

ערך מורחב – התקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל

לאחר מספר פשיטות מצד הערבים לתוך ארץ ישראל, החלו במספר קרבות עד לניצחון נגד הביזנטים בשנת 634 ב-1 ביולי, באזור הנמצא בין רמלה לבית-גוברין, בקרב זה המוסלמים נחלו ניצחון נגד הביזנטים. לאחר ניצחון זה נכבשו ערי הארץ על ידי הערבים בזו אחר זו: לוד, שכם, עזה, שומרון, ובהמשך, ירושלים וקיסריה - וכך נכבשה כל הארץ עד שנת 641, עם כיבוש אשקלון.

הכובשים הערבים לא שינו את המערכת המינהלית של ארץ ישראל: ארץ ישראל הצפונית (שנקראה על ידי הביזנטים "פלשתינה סקונדה") הייתה למחוז הצבאי של ירדן ("אורדון") ובירתה נקבעה בטבריה, וארץ ישראל הדרומית (שנקראה על ידי הביזנטים "פלשתינה פרימה") הייתה ל"ג'ונד פילשתין" ובירתה נקבעה ללוד. השלטון בזמן התקופה הערבית נחלק בין בית אומיה, בית עבאס, הסלג'וקים וכן הפאטימים. בעקבות הכיבוש באה נדידה מסיבית של שבטים ערביים לאזור. תקופה זו סימנה ירידה משמעותית במעמדה הכלכלי והפוליטי של ארץ ישראל. בשל שינוי משמעותי בדרכי הסחר הבינלאומי, נפגע במיוחד מעמד הנגב והאוכלוסייה נדלדלה מאד. להתדרדרות תרמו גם שתי רעידות אדמה קשות שפגעו בארץ ישראל במאה ה-8 וה-11.

בסוף העשור הראשון של המאה ה-9 שוב החלו מהומות ומרידות פרצו. ראשית, בשנת 807 פרץ מרד בדרום ארץ ישראל, כנראה בגלל נטל המסים הכבד. במרד התאחדו הנוצרים, יהודים וערבים מוסלמים נגד השלטון העבאסי, מרד זה דוכא על ידי צבא עבאסי מבגדד ותגבורת שהובאה ממצרים. בשנת 942 השתלטו על ארץ ישראל נסיכים ממצרים והשליטה עברה לידי הפאטימים. בשנת 1071 כבשו הסלג'וקים, עם ממוצא טורקי, את מרבית חלקי ארץ ישראל, כולל ירושלים.

לאחר גלות ארוכה, חזר בתקופה זו המרכז היהודי לירושלים, על חשבון טבריה, שירדה מגדולתה. כמו כן הייתה התיישבות מרכזית של יהודים ברמלה, עיר המחוז, וקהילות קטנות יותר בחברון ובערי החוף צור, עכו, קיסריה, יפו, אשקלון ועזה. תחת השלטון הערבי, היו תושבי הארץ היהודים והנוצרים לנתינים מדרגה שנייה, כמקובל בארצות שהיו תחת חסות הדת המוסלמית. אמנם רדיפות הדת הופסקו, היה חופש פולחן אבל נותר החיוב במסים מיוחדים. גם הפקעת הקרקעות עבור המתיישבים הערבים והפרסים פגעה ביישוב היהודי. התנגשויות אירעו במאה ה-10 וה-11 בירושלים גם בין היהודים הרבניים והקראים.

התקופה הצלבנית (ד'תתנ"ט - ה'ך', 1099 - 1260)

ערך מורחב – ממלכת ירושלים

במהלך מסע הצלב הראשון נכבשה ירושלים על ידי הצלבנים ב-ד'תתנ"ט (1099), והוקמה ממלכת ירושלים. כיבוש הארץ היה אכזרי והצלבנים טבחו בתושבים לא-נוצרים רבים. בטבח בירושלים נרצחו לפי ההערכה כ-40,000 נפש, רבים מהם יהודים שהצטרפו למוסלמים במאמץ להגנת העיר. הצלבנים הביסו את תושבי הארץ ופנו להרחבת הממלכה (כיבוש ערי החוף ממצרים, הכנרת כגבול עם דמשק, הדיפת הערבים אל תוך המדבר וכיבוש עד הירדן). רוב מטרות אלו הושגו כבר בעשור הראשון, אך חלקן ארך מעט יותר (צור נפלה ב-ד'תתפ"ד (1124) ואשקלון- רק ב- ד'תתקי"ד (1154).

ביצורי העיר עכו מהתקופה הצלבנית

הצלבנים הביאו איתם את השיטה הפיאודלית והארץ נתחלקה לנסיכויות, רוזנויות וסניוריות שבראשן עמדו אצילים אירופיים. הכיבוש הביא לזרם של אלפי נוצרים שהגיעו ממערב אירופה וחיפשו להם נחלה בארץ ישראל. שפת הארץ הייתה לצרפתית. שרידי המדינה הצלבנית נראים במבצרים וביצורים רבים ברחבי ארץ ישראל.

בשנת ד'תתקי"ד (1154) חדלה דמשק להיות "ניטראלית" והממלכה הסורית התאחדה אל מול הצלבנים. ב-ד'תתקל"א (1171) הצטרפה מצרים לממלכה זו עם התנוונות ונפילת השושלת הפאטאמית ועליית צלאח א-דין, לאחר מותו של קרובו השליט נור א-דין (ד'תתקל"ד - 1174). צלאח א-דין ניסה לפלוש לדרום הארץ (עד אז נמנע מתוך רצון בחיץ בינו ובין שאר הממלכה), אך נכשל ופנה להשתלט על הממלכה של נור א-דין. ב-ד'תתקמ"ו - 1186 משימתו הוכרזה בהצלחה ומיד פנה לכיבוש הארץ. ב-ד'תתקמ"ז - 1187 הביס צלאח א-דין את הצלבנים בקרב קרני חיטין (לא רחוק מטבריה), ובאוקטובר נכנעה גם ירושלים והצלבנים נסוגו מהארץ.

הצלבנים חזרו ב-דתתקנ"א (1191) במסע הצלב השלישי בפיקוד ריצ'רד לב הארי, כבשו את עכו והביסו את צלאח א-דין אך לא עמד להם כוחם ולא הצליחו לכבוש את ירושלים. לבסוף הגיעו להסכם לפיו תוקם "ממלכת ירושלים השנייה", אשר תכלול אך ורק את רצועת החוף מיפו לצור, ולצליינים יותר לעלות למקומות ה"קדושים" לנצרות בירושלים. האפיפיור אינוצנטיוס השלישי ניסה לעורר מסע צלב נוסף, אך התנאים שאפשרו זאת בזמנו כבר לא היו קיימים ואירופה לא נענתה לו. ב-ד'תתקפ"ח - 1228 הגיע לארץ פרידריך השני בראש מסע הצלב השישי, ובמשא ומתן דיפלומטי עם סולטאן מצרים הצליח להרחיב משמעותית את גבולות הממלכה- בגליל, ברמלה, בבית לחם ובירושלים שחזרה לשלטון נוצרי ל-15 שנים נוספות, אף שהאוכלוסייה המוסלמית נשארה רוב מכריע. ב-ה' אלפים שנת ד' - 1244 עלו על הארץ ועל ירושלים הממלוכים, בתמיכת סולטאן מצרים, ולאחר ניצחונם בקרב הירביה, הרגו את מרבית התושבים הנוצרים של העיר. קרב זה סימל את תחילת הסוף של הממלכה, ועריה אבדו בזו אחר זו בקרבות עם המוסלמים, על אף שיתוף פעולה קצר עם המונגולים. תבוסת המונגולים בקרב עין ג'אלות ב-ה'ך' - 1260 הביא להגברת ההתקפות של הממלוכים בראשות הסולטאן ביברס על שרידי הממלכה הצלבנית. ביברס הרס את ערי החוף ומרכז הכובד של הארץ חזר אל פנים הארץ לשנים רבות. כיבוש עכו ב-ה' נ"א - 1291 סימן את סיום העידן הצלבני בארץ ישראל.

התקופה הממלוכית (ה'ך' - ה'רע"ז, 1260 - 1517)

קובץ:White t1.jpg

המגדל הלבן בעיר רמלה, נבנה בתקופה הממלוכית

ערך מורחב – התקופה הממלוכית בארץ ישראל

הממלוכים היו לוחמים-עבדים שחונכו במערכת החינוך הצבאית המצרית של צלאח א-דין. בעת מסע הצלב החמישי בראשות המלך לואי ה-9 אל מצרים, תפשו הממלוכים את השלטון ובשנת ה'ך' - 1260 יצאו להילחם בממלכה המונגולית המתרחבת והכוה בקרב עין ג'אלות בעין חרוד. בכך השתלטו הממלוכים למעשה על כל השטח מחלב שבסוריה בצפון ועד מצרים, ובתחום שלטונם נכללה כל ארץ ישראל. הנמל העיקרי של הממלוכים היה נמל עזה, שהייתה בירת ארץ-ישראל במשך רוב התקופה וריכזה סחר בהיקף עצום, חלק ניכר מכלכלת האימפריה הממלוכית נסמכה על המכס שגבתה ממסחר זה.

בהמשך המאה ה-13 הכו השולטאן הממלוכי ביברס וממשיכי דרכו את היישובים הצלבנים שנותרו בארץ, והרסו את ערי החוף ואת נמלי הים של הארץ (יפו, חיפה, קיסריה ועתלית). ארץ ישראל הפכה לתווך המרכזי לתקשורת בין המרכזים הממלוכיים במצרים ובסוריה ודרכה עברה דרך הדואר, דבר שהפך את הרצועה המרכזית של הארץ (תוואי עזה - יבנה - רמלה - ואדי ערה - מגידו - בית שאן) לאסטרטגית, מפותחת, ועשירה. נחלות חקלאיות נמסרו לקצינים ממלוכים פורשים לאורך רצועה זו וכן באזורי גידול הזיתים בשומרון. הארץ נחשבה במהלך רוב תקופה זו למקום שקט, רדום ושלו.

הממלוכים, שלא היו מוסלמים מבטן ומלידה אלא מתאסלמים, רצו להוכיח נאמנותם לאסלאם ולכן אימצו קנאות דתית מודגשת ומוצהרת כקו שלטוני. הם חידשו ובנו מבני דת ומדינה אסלאמיים רבים בארץ ישראל, בעיקר בירושלים ובאתרים המוזכרים בכתבי הקודש. כחלק מתפיסתם הדתית, אכפו הממלוכים בקפדנות את תנאי עומר, החוקים המגנים על בני החסות (ד'ימי), היהודים, השומרונים והנוצרים הלא-אירופאים. בחסות תנאי עומר זכו היהודים והנוצרים להגנה שלטונית על גופם, רכושם ואפשרות לקיום מצוות. מאידך היו במעמד מושפל, נאלצו לשלם מיסי-עושק (ג'יזיה) ולא יכלו להקים בתי-תפילה חדשים.

בשנים שבהן השלטון המרכזי היה חזק, רמת הביטחון האישי ורמת הסדר והארגון השלטוני היו גבוהות, אך עול המסים היה כבד, האדיקות הדתית המוסלמית הייתה רבה וחוקי האסלאם נאכפו בקפדנות וביד חזקה. מאידך, בשנות הרפיון וההתפוררות התחזקו מנהיגים מקומיים על חשבון השלטון המרכזי, וכנופיות בדואים ושודדי דרכים הטילו את אימתם על תושבי הארץ. ערים מרכזיות בתקופה זו היו עזה, שהייתה לבירת אזור הדרום, צפת שהייתה לבירת הגליל, רמלה, לוד ושכם.

התחזקות העות'מאניים למן אמצע המאה ה-15, התפוררות המבנה הכלכלי הממלוכי, ולבסוף כיבוש הארץ בידי הממלכה העות'מאנית העולה ב-ה'רע"ו - 1516 לאחר שהכו את הממלוכים מכה ניצחת אותה שנה בקרב מרג' דאבק הביאו לסיומו של השלטון הממלוכי בארץ ישראל.

העת החדשה

התקופה העות'מאנית (ה'רע"ז - ה'תרע"ז - 1517 - 1917)

חומות ירושלים, שנבנו בתקופה העות'מאנית בידי סולימאן המפואר

ערך מורחב – התקופה העות'מאנית בארץ ישראל

התקופה העות'מאנית בארץ ישראל מתחילה בכיבוש הארץ בידי הסולטאן הטורקי סלים הראשון בשנת ה'רע"ז - 1517, ומסתיימת בשנתה'תרע"ז - 1917, עם כיבוש הארץ בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה.

הארץ חולקה לחמישה מחוזות (מגידו, צפת, שכם, ירושלים ועזה) שנכללו בתוך פרובינציית דמשק. בראש כל מחוז עמד הפאשה (פחה). בתקופות הזוהר (המאה ה-16 בעיקר) הצליח שלטון זה לשמור על מנהל תקין וביטחון.

עד אמצע המאה ה-18 לא זכתה ארץ ישראל למעמד מיוחד בין השאר בגלל התמקדות האימפריה בשטחים אחרים בחבל הבלקן אך ממחצית המאה ה-18 ובהתחזקות הדרגתית אל אמצע המאה ה-19 עלה מעמדה, בין היתר בגלל המרד שערך איברהים פחה בטורקים. ב-ה'תקצ"א - 1831 עלה איברהים בראש צבא בן 40,000 חיילים על ארץ ישראל. הוא כבש את עזה, רמלה, יפו, חיפה וירושלים ללא קרב, ואת עכו לאחר מצור אכזרי של ששה חודשים. כיבוש הארץ בידי איברהים פאשה הביא לשינוי דמוגרפי מהותי.

במשך חלקים גדולים של התקופה, השלטון בפועל בחלקים שונים של הארץ היה בידי מנהיגים בדואים או דרוזים כגון פח'ר אל-דין השני במאה ה-17, ודאהר אל-עומר במאה ה-18. בסוף המאה ה-18 ערך נפוליאון את מסע הכיבוש שלו בארץ ישראל. למסע זה הייתה השפעה ישירה מועטה ביותר על הארץ. היחלשות האימפריה העות'מאנית הביאה במהלך המאה ה-19 גם להתגברות העניין של האימפריות האירופיות במתרחש בארץ ישראל, ולנסיונותיהן להגביר את השפעתן באזור.

היישוב היהודי בתקופה העות'מאנית

ערך מורחב – היישוב הישן

לאחר הכיבוש העות'מאני, התרכז היישוב היהודי בירושלים (בשנת 1553 התגוררו בעיר כ-1,800 יהודים) וכן בערים צפת, טבריה, חברון, עזה (עד למסע נפוליאון ב-1799) ושכם. מעט יהודים התגוררו גם בחלק מכפרי הגליל. לרוב היה היישוב היהודי והנתין היהודי נחות, עד כיבוש הארץ בידי איברהים פאשה ב-1831. האחרון התייחס באהדה לאוכלוסייה היהודית והנוצרית בארץ. החל ממחצית המאה ה-18 החלו לעלות לארץ, בעיקר מסיבות דתיות ואף משיחיות, קבוצות רבות של עשרות ומאות עולים מאירופה וצפון אפריקה, ביניהן עליית תלמידי הגר"א ועליית תלמידי הבעש"ט, ואלו תרמו לגידולו והתבססותו של כלל היישוב היהודי בארץ ישראל. בראשית המאה ה-19 מנתה האוכלוסייה היהודית בארץ כ-6,000 נפש, כמחצית מהם בירושלים. בשנת 1881 כבר מנה היישוב היהודי למעלה מ-25,000 בני אדם.

ראשית ההתיישבות הציונית, העלייה הראשונה והעלייה השנייה והקמת היישוב החדש, הביאו להתגברות משמעותית של קצב העלייה לארץ ישראל. תום מלחמת העולם הראשונה סימן תקווה עבור היישוב היהודי עם קבלת "הצהרת בלפור" בנובמבר 1917, בה הובטח ליהודים "בית לאומי בארץ ישראל".

המנדט הבריטי (1917 - 1948)

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:

עיצוב גבולה הצפוני של ארץ ישראל 1916 - 1924: הסכם סייקס-פיקו ייעד את ההתיישבות היהודית המתחדשת בצפון הגליל העליון שראשיתה בסוף המאה ה-19, התעבתה בזמן מלחמת העולם הראשונה ונודעה בשם אצבע הגליל וחלק ניכר מהגליל התחתון להיות תחת שליטה צרפתית בסדרים החדשים שיונהגו במזרח התיכון לאחר תום המלחמה. בפועל, האזור, לאחר שהכוחות הבריטים נסוגו ממנו בראשית 1919, הצרפתים לא קיימו בו נוכחות צבאית מתמדת, הלאומנים הסורים שאפו לספחו לממלכה הערבית של סוריה ושבטים מקומיים גם הם בחשו בקדירה, היה לשטח הפקר ומריבה עד לסימונו הסופי של הגבול - הסכם ניוקומב-פולה מ-1924 והוא התוואי המוכר כיום כגבול הבינלאומי בין ישראל, סוריה ולבנון

תקופת המנדט הבריטי בהיסטוריה של ארץ ישראל החלה בשנת 1917 ונמשכה עד להקמת מדינת ישראל בשנת 1948. המנדט היה יפוי כח שהוענק לבריטניה על ידי חבר הלאומים לשלוט בארץ ישראל, שנכבשה על ידי כוחות האימפריה הבריטית מידי האימפריה העות'מאנית במהלך מלחמת העולם הראשונה (1914–1918). עד לכינון המנדט הייתה ארץ ישראל נתונה במשך שלוש שנים בממשל צבאי בריטי. במקביל לכינון המנדט הבריטי בארץ ישראל כונן מנדט צרפתי על החלק הצפוני של האזור, בו נוצרו לימים מדינות סוריה ולבנון המודרניות.

המנדט, החל מתוך כוונה מוצהרת להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. בשלוש עשורי שנות קיומו נסוגה בריטניה בהדרגה מכוונה זאת. הדבר נגרם כתוצאה מהתעוררות הלאומיות הערבית הפלסטינית שבאה בתגובה לגלי העלייה היהודית, משינויים במדיניות הבריטית, שחלו עקב התהפוכות הפוליטיות השונות בבריטניה במהלך התקופה, ומיחס הפקידים המנדטוריים, שגיבשו גישה קולוניאליסטית כלפי הארץ ותושביה, על אף שארץ ישראל לא הייתה מושבה בריטית, אלא בחזקת פקדון שהופקד בידי בריטניה על ידי חבר הלאומים.

יחד עם זאת הקפידו הבריטים על שמירת מערכת שלטונית מסודרת שכללה חקיקה, מערכת בתי משפט על כל דרגותיה, מערכת מסודרת של מרשם מקרקעין ומשטרה, שהייתה תחת פיקוד בריטי אך שירתו בה גם בני הארץ, יהודים וערבים.

במהלך תקופת המנדט שימשו בתפקיד ראש המינהל המנדטורי - הנציב העליון שבעה אישים. לכל אחד מהם היה יחס שונה לציונות ולסכסוך היהודי - ערבי בארץ. רוב הנציבים העליונים גילו גישה עוינת כלפי העלייה וההתיישבות הציוניות, או לפחות העדיפו את האינטרס השלטוני הבריטי. השיא של התנכרות הממשל הבריטי לציונות ולתנועת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל היה בספר הלבן של 1939 שהטיל הגבלות חמורות על העלייה היהודית לארץ ועל רכישת קרקעות על ידי יהודים, ונאכף בחוזקה בזמן השואה שהתחוללה באירופה.

שלוש מתוך חמש העלייות היהודיות - ציוניות לארץ ישראל, היו בתקופת המנדט, החל בעלייה השלישית וכלה בעלייה החמישית. במהלך עלייות אלה גדל מספר היהודים בארץ מעשרות אלפים אחדים בראשית תקופת המנדט לכ-600,000 איש עם סיום המנדט. נוצרה ישות יהודית טרום-מדינית שקיבלה את הכינוי "היישוב". הארץ יושבה בהדרגה וחל בה פיתוח עצום, נוסדו ערים, מושבים וקיבוצים, נבנתה תעשייה, הוקמו מוסדות חינוך והשכלה, לרבות השכלה גבוהה ועיתונות עברית רבת תפוצה. ליישוב היו ארגונים ומערכת מוסדות מסודרת, שהחשובה ביניהן היו הנהלת הסוכנות היהודית, שהייתה ממשלה בדרך, וההסתדרות הכללית שהייתה כלי ארגוני ופוליטי רב עוצמה.

במהלך תקופת המנדט התחוללו ארבע פעמים מאורעות שהיו התקפות של ערביי ארץ ישראל על היישוב היהודי. הארוכה והמכוננת שביניהן היו מאורעות תרצ"ו - תרצ"ט שקיבלו את הכינוי המרד הערבי הגדול וארכו שלוש שנים. מאחר שהערבים פתחו בהן לא רק בהתקפה על היישוב היהודי אלא גם במרד נגד הבריטים, נוצר שיתוף פעולה צבאי בין היישוב היהודי לבריטים.

במהלך מלחמת העולם השנייה שימשה ארץ ישראל שתחת שלטון המנדט הבריטי כמקום לשהייה ולהתארגנות של מאות אלפי חיילים של הצבא הבריטי ושל כוחות הצבא של האימפריה הבריטית. בארגון וציוד של הבריטים הוקם הפלמ"ח. מארץ ישראל המנדטורית יצאו כוחות אלה למערכה בסוריה ובלבנון ב-1941 לשחררן מידי כוחות צרפת של וישי. היישוב התגייס להתנדבות לצבא הבריטי ועשרות אלפים מצעירי היישוב שירתו בו. לקראת סיום המלחמה הוקמה הבריגדה היהודית.

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, כשנתברר כי בריטניה לא תקיים הבטחותיה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ונמשכה סגירת שערי הארץ לעליית שארית הפליטה מן השואה, התחולל המאבק של ההגנה וארגוני המחתרת אצ"ל ולח"י נגד השלטון הבריטי והוגברה תנועת ההעפלה, עד שהאירועים הובילו להקמתה בשנת 1946 של ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל שהמליצה על סיום המנדט הבריטי ועל חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות יהודית וערבית. העניין הובא להכרעת האומות בפני העצרת הכללית של ארגון האומות המאוחדות. ב-29 בנובמבר 1947 אישרה עצרת האו"ם את תוכנית החלוקה. למחרת החל השלב הראשון של מלחמת העצמאות, כאשר ערביי ארץ ישראל וכוחות בלתי סדירים ממדינות ערב תקפו את היישוב היהודי והתחולל הקרב על הדרכים. ב-14 במאי 1948 עזב הנציב העליון האחרון את ארץ ישראל ובתאריך זה הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל ובא הקץ על המנדט הבריטי בארץ ישראל.

מדינת ישראל (1948 והלאה)

ערכים מורחבים – מדינת ישראל, היסטוריה של מדינת ישראל

מיד לאחר הכרזת המדינה, החל השלב השני של מלחמת העצמאות, וצבאות מצרים, סוריה, ירדן ועיראק הצטרפו ללחימה לצד ערביי ארץ ישראל. ב-1949, במסגרת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות נקבעו קווי שביתת נשק, "הקו הירוק", שהפך ללמעשה לגבול הזמני של המדינה וכלל את שטחי הגליל והנגב. ירושלים חולקה בין חלקה המערבי בידי ישראל, וצידה המזרחי, כולל העיר העתיקה ובכללה הרובע היהודי, אשר נפל בידי ירדן. במלחמה נהרגו כאחוז מהאוכלוסייה היהודית (כ-6,000 איש). בעיית הפליטים הפכה לציר מרכזי בסכסוך הישראלי-פלסטיני שמלווה אותה עד היום. על התושבים הערביים שנשארו בתוך תחומי המדינה הוטל ממשל צבאי, שבוטל רק ב-1966.

פעולות חבלה וטרור שהגיעו ברובם מירדן ומצרים, פגעו ביישובי הספר של המדינה, בעיקר מדרום, ונענו בפעולות תגמול מצד ישראל. ב-1956, בעקבות הודעת מצרים על הלאמת תעלת סואץ והחלטתה לסגור מצרי טיראן בפני כלי שיט ישראליים, דחפו בריטניה וצרפת, את ישראל לפתוח במלחמת סיני ("מבצע קדש") - לכיבוש חצי האי סיני ולהשגת שליטה על תעלת סואץ. במבצע כבשה ישראל את רצועת עזה ואת חצי האי סיני וכוחות צה"ל נעצרו 16 ק"מ מתעלת סואץ בהתאם לדרישת הבריטים והצרפתים, אך נאלצו לסגת מסיני בלחץ האמריקנים.

בשנותיה הראשונות של המדינה החלה עלייה המונית של יהודים מארצות רבות ותוך מספר שנים הוכפל מספר היהודים במדינה. בשנת 1966 הסתיימה בניית פרויקטים גדולים - המוביל הארצי, נמל אשדוד, ומפעלי ים המלח.

ב-5 ביוני 1967 פתחה ישראל במתקפת מנע כנגד צבאות מדינות ערב, שהתפתחה למלחמת ששת הימים. המלחמה הייתה ניצחון כביר למדינת ישראל, שכבשה את חצי האי סיני, רמת הגולן רצועת עזה ויהודה ושומרון ובכך שילשה את השטח שבשליטתה. בהתאם לכך נקבעו גבולות השליטה החדשים - הקו הסגול. בשנת 1967 החלו גרעינים של אנשי הציונות הדתית לנסות ליישב את יהודה ושומרון. ניסיונות אלו בהתחלה נתקלו בהתנגדות של השלטון וגורמים בינלאומיים שונים, אבל במשך הזמן הגיעו לפשרות, שהובילו לייסוד ההתנחלויות הראשונות.

בתחילת שנות ה-70 החלו ארגוני הטרור הפלסטינים, בראשות אש"ף והחזית העממית בהפעלת גל טרור כנגד ישראל וכנגד מטרות יהודיות בחו"ל.

קובץ:Egyptians Crossing Suez Canal - Flickr - The Central Intelligence Agency.jpg

מצריים חוצים את תעלת סואץ במהלך מלחמת יום כיפור

ביום הכיפורים, 6 באוקטובר 1973, הפתיעו צבאות מצרים וסוריה את ישראל במתקפה - מלחמת יום הכיפורים, במטרה להשיב לעצמן את השטחים שאיבדו במלחמת ששת הימים. צה"ל ספג מכה בתחילת המלחמה, אך הוא יצא מהמלחמה כשידו על העליונה, וב-24 באוקטובר 1973, עם הכרזת האו"ם על הפסקת האש היו דמשק וקהיר בטווח הארטילריה הישראלית. ב-1979 חתמו ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין ונשיא מצרים, אנואר סאדאת, על הסכם שלום בין שתי המדינות, שבמסגרתו החזירה ישראל למצרים את חצי האי סיני ופתחת רפיח, ופינתה עשרות יישובים. היא גם הסכימה לתת אוטונומיה לערביי השטחים והזכות להחזיק כוח שיטור עצמאי חזק.

בעקבות ריכוז גדל והולך של מחבלים פלסטיניים בדרום לבנון ("פתחלנד"), וניסיון התנקשות בשגריר ישראל בבריטניה, פתחה ישראל ב-6 ביוני 1982 במלחמת לבנון הראשונה, שכונתה "מבצע שלום הגליל", במטרה להגן על יישובי צפון הארץ מהתקפות המחבלים. צה"ל פלש ללבנון ואף כבש חלק מביירות, והצליח לגרש את אש"ף לתוניס. בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה (=התקוממות) בשטחים. האינתיפאדה החלה בעיקר כהפרות סדר המוניות, אך הפכה בהמשכה לפעילות טרור מתמשכת, שנפסקה למעשה רק עם כינוס ועידת מדריד, ב-1991. בתקופת שלטונו השנייה של יצחק רבין, נחתמו הסכמי אוסלו עם הפלסטינים בשנת 1993, הסכמים אשר נועדו להביא לפתרון קבע את מכלול הסוגיות התלויות ועומדות בסכסוך הישראלי-פלסטיני. בשנת 1994 נחתם הסכם השלום עם ירדן. במקביל, התקיימו מגעים מתקדמים לשלום עם סוריה שלא נשאו פרי.

במהלך שנות ה-90 עלו לישראל כמיליון מיהודי ברית המועצות בעקבות התפרקות ברית המועצות. בעקבות קבלת הערבויות האמריקניות, הוזרם כסף רב לשיפור התשתיות של המדינה, לדוגמה, הקמת מחלפים רבים בכבישים המהירים.

ב-4 בנובמבר 1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין על ידי יגאל עמיר, מתנקש יהודי שהתנגד למהלכים הפוליטיים אותם הוביל רבין. ב-24 במאי 2000, נסוגה ישראל לאחר 18 שנה מרצועת הביטחון בלבנון. לאחר שהמשא ומתן בין ראש הממשלה ברק ליאסר ערפאת בקמפ דייוויד התפוצץ, פרצה האינתיפאדה השנייה. לאחר שאריאל שרון עלה לשלטון, לאחר כשנתיים של פיגועים קשים, יצאה ישראל למבצע חומת מגן למיגור הטרור ביהודה ושומרון. המבצע, פעולות צה"ל בהמשך והקמת גדר ההפרדה הביאו לדעיכת האינתיפאדה, אשר גבתה את חייהם מאלף ישראלים שנהרגו בפיגועי טרור.  באוגוסט 2005 פינתה ישראל את רצועת עזה והרסה את ההתנחלויות ברצועה, במסגרת תוכנית ההתנתקות. ביצוע ההתנתקות, יחד עם עלייתו לשלטון של מחמוד עבאס (אבו מאזן) לאחר מותו של יאסר ערפאת בשלהי 2004, הביא לתקווה שנכזבה שהאינתיפאדה תסתיים ויחודש התהליך המדיני, אך לאחר ההתנתקות התעצם הטרור והירי תלול המסלול לעבר ישראל מרצועת עזה. בתגובה, ישראל יצאה למספר מבצעים כנגד שלטון החמאס ברצועה, בין היתר מבצע עופרת יצוקה (2008), מבצע עמוד ענן (2012) ומבצע צוק איתן (2014).

חטיפת חיילי צה"ל בגבול לבנון (2006) התפתחה למלחמה שנמשכה למעלה מחודש בין צה"ל לחזבאללה, שנודעה כמלחמת לבנון השנייה.

ב-7 באוקטובר 2023 התרחשה מתקפת הפתע של החמאס בגבול רצועת עזה שהובילה למלחמת חרבות ברזל.

ראו גם

• לוח התקופות בארץ ישראל
• עליות לארץ ישראל
• היסטוריה של עם ישראל
• היסטוריה של ירושלים

לקריאה נוספת

סדרות

• בנימין מזר (עורך), היסטוריה של עם ישראל, סדרה א: מראשית עד מרד בר-כוכבא, 1-‏-11, תל אביב: הוצאת א' פלאי והוצאת עם עובד, תשמ"ב-תשמ"ג 1983-1982.

• יעקב שביט (עורך), היסטוריה של ארץ ישראל, א-י, ירושלים: הוצאת כתר והוצאת יד יצחק בן צבי, 1981-1985,

ספרי עיון

• נתן שור, תולדות ארץ ישראל; מן התקופה הפריהיסטורית עד ימינו, הוצאת דביר, תל אביב תשנ"ח 1998.
• יואל רפל (עורך), תולדות ארץ ישראל; מהתקופה הפרהיסטורית ועד עליית הבילו"יים, (כרך 1 / 2 כרכים), תל אביב: משרד הבטחון - ההוצאה לאור, תש"מ; תשמ"ה (1985)⁹; תשמ"ו-1986.¹⁰; תשמ"ט¹³ (1989)
• מיכאל איש-שלום, בצילן של מלכויות, תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל, הוצאת קרני, תשל"ו / 1975.
• חיים הלל בן-ששון (עורך), תולדות עם ישראל, א-ג, תל אביב: הוצאת דביר.
  • כרך א: אברהם מלמט, חיים תדמור, מנחם שטרן ושמואל ספראי, תולדות ישראל בימי קדם, תשכ"ט; תשל"ב.³
  • כרך ב: חיים הלל בן-ששון, תולדות ישראל בימי הביניים, תשכ"ט; תשל"ב-1972.³
  • כרך ג: שמואל אטינגר, תולדות ישראל בעת החדשה, תשכ"ט-1969.

אטלסים

• אטלס כרטא, ירושלים: הוצאת כרטא
  • יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא, 1964 1974.
  • מיכאל אבי יונה, אטלס כרטא לתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, 1966, 1974.
  • חיים ביינארט, אטלס כרטא לתולדות עם ישראל בימי הביניים, 1981.
  • מרדכי גיחון, אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל, מביתר ועד תל-חי, היסטוריה צבאית, 1969, 1974.
• האטלס ההיסטורי: תולדות עם ישראל, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות

• עופר בר-יוסף ויוסף גרפינקל, הפריהיסטוריה של ארץ ישראל: תרבות האדם לפני המצאת הכתב, ירושלים, הוצאת אריאל, 2008
• צבי ברס, שמואל ספראי, מנחם שטרן (עורכים), ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, הוצאת יד בן צבי, 1982

קישורים חיצוניים

• ציר הזמן באתר ynet
• אתר "עידן התנ"ך" - אתר בנושאי המקרא, ארכאולוגיה והיסטוריה של ארץ ישראל
• עודד ליפשיץ, ‏מקורותיה של האוכלוסייה היהודית במודיעין ובסביבתה, קתדרה 85, אוקטובר 1997
• יוסף ניצן וד"ר יהושפט נבו, ארץ ישראל ושכנותיה, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח