מרגמה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חייל אמריקאי יורה במרגמה 60 מ"מ

מרגמה היא כלי ירייה ארטילרי פשוט, המורכב מקנה מתכתי המחובר למשטח (סדן שבדרך כלל מונח על האדמה, או מותקן ברכב קרבי משוריין) ואשר יורה פצצות במסלול תלול בלבד, בניגוד לתותח נ"ט נגרר, טנקים, או רימוני רובה למיניהם. התחמושת שהמרגמה יורה נקראת "פצצת מרגמה" או בראשי תיבות: פצמ"ר.

אטימולוגיה

המילה "מרגמה", בדומה למילה "תותח", היא תחדיש שיצק משמעות מודרנית למילה יחידאית מהתנ"ך[1]. משמעותה המקורית הייתה כנראה קלע, כלי ליידוי אבנים. (לפי פירוש אחר, ערימת אבנים).

מבוא

מאפייני המרגמה

המרגמה נחשבת לנשק אמין הניתן לפריסה ולקיפול מהירים, ושאינו דורש משאבים מיוחדים מהכוח המסתייע (למעט קצין מטווח). התרחבות השימוש ב־GPS ובמחשבי ירי הפכה את המרגמה הפלוגתית לנשק מדויק לא פחות מארטילריית תותחים, תוך שהיא משמרת את מאפייני היסוד של המרגמה: ירי תלול מסלול, פשטות הפעלה, תחמושת זולה ומשך הכשרה קצר של מפעיליה.

סיווג

המרגמות מתחלקות לשלושה סוגים עיקריים: קלות, בינוניות וכבדות.

ניתן גם לחלק אותן חלוקת משנה לשני סוגים, לפי אופן פעולתן:

  • נוקר קבוע – בתוך המרגמה נמצא מעין מסמר מתכתי הנקרא "נוקר"; הרגם מפיל את פצצת המרגמה אחורנית לתוך המרגמה דרך הקנה, היא מקבלת מכה בפיקה שבתחתיתה, וכתוצאה מכך נורית בלחץ גזי הפיצוץ. רוב המרגמות הן בעלות נוקר קבוע.
  • נוקר נע (דינמי) – הנוקר מוסתר בתוך הסדן, וכדי להתחיל את שרשרת הירי צריך לבצע פעולת נקירה. מרגמות כאלה הן מרגמות 52 מ"מ ששימשו בצה"ל כנשק סיוע מחלקתי. אף מרגמת 120 מ"מ שמשמשת כנשק פלוגתי או גדודי בצבאות מערביים (למעט ישראל). ישראל הייתה בעבר מצוידת בנוקר מסוג זה, אולם עקב טעויות רבות, בהן קיבל צוות המרגמה הוראת ירי והוכנס פגז לקנה ולאחר מכן בוטלה ההוראה אך בטעות נשאר הפגז בתוך המרגמה, דבר אשר גרם לא פעם לאסון, הוצאו מרגמות אלו מהשירות על מנת להכניס בהן נוקר קבוע או סטטי. כיום טעויות מסוג זה לא יכולות להתרחש.

סוגי מרגמות ומאפייני פעולתן

קוטר ת"פ מסגרת שימוש הפעלה טווח
מרגמה קלה
52 מ"מ מחלקתי סיוע קרוב ומיידי 1-2 חיילים 450 מטר (יעיל: 300 מטר)
60 מ"מ מחלקתי או פלוגתי סיוע קרוב ומיידי לחי"ר 2-3 חיילים 2,600 מטר
60 מ"מ לחש"ן מחלקתי סיוע לטנקים חייל אחד (טען הטנק), על גבי טנק 2,900 / 3,100 (מרכבה 4)
מרגמה בינונית
81 מ"מ, "ליש" פלוגתי או גדודי ארטילריית כיס צוות (2–5 חיילים) 4,900 מטר
107, 120 מ"מ גדודי ארטילריית כיס, מופעלת כמחלקה צוות עד 8,200 מטר
מרגמה כבדה
160, 240 מ"מ חטיבתי או על־חטיבתי במסגרת גדוד מרגמות כבדות צוות גדול (5–8 חיילים) מעל עשרה ק"מ, תלוי בדגם ובקוטר
מרגמות מיוחדות
13 אינץ' המאה ה־19 פינלנד עשרות חיילים קילומטרים ספורים (לשם השוואה: עד לאחר מלחמת העולם השנייה, היה צורך בתותחי 16 אינץ' כדי להגיע לטווח של 40 ק"מ)
9.45 אינץ', "חזיר מעופף" מלחמת עולם ראשונה בריטניה ? ?
305 מ"מ מלחמת עולם ראשונה קיסרות גרמנית ? ?
60 ס"מ מלחמת עולם שנייה גרמניה הנאצית ? ?
מרגמות עתידיות
120 מ"מ צבאות מערביים שונים ירי אוטומטי מהיר ומדויק, חד ודו־קני צוות קטן 8,200 מטר
155 מ"מ ארצות הברית הצעה שעדיין לא יושמה, על בסיס תחמושת הוביצר הנפוצה צוות קטן 9,000 מטר

יתרונות וחסרונות המרגמה

תיאור יתרון חיסרון
ירי תלול־מסלול
המרגמה יורה בזוויות שבין 45 ל־81 מעלות ניתן לירות כשהמרגמה מוסתרת או מבוצרת, מעל־גבי מכשולים ולמשרעת טווחים רחב מאוד המרגמה מדויקת הרבה פחות מתותח ויש לה כח אש קטן יותר. סוגי ארטילריה אחרים הם הוביצר, היורה הן במסלול תלול והן בשטוח, ותותח, היורה רק במסלול שטוח.
הפעלה בקרב־המשולב
המרגמה נמצאת עם הכח המסתייע ומטווחת על ידי קצין חי"ר או שריון הפעלה גמישה בהרבה מזו של תותחים, לרוב אין צורך במפקדת סיוע בניגוד להפעלה המסורתית, של סוללה או של גדוד, בתיווך מפקדה מטווחת ומבקרת אש, הפעלה בקרב משולב (נניח, קנה בודד על ידי מ"מ חי"ר או שריון) דורשת אימון ומיומנות רבים שאינם טריוויאליים להשגה. כישלון הקרב המשולב בצה"ל ביום הכיפורים ושלום הגליל, הוציא את מרגמות 160 מ"מ ו־120 מ"מ מצה"ל, מכיוון שלא היו בנמצא קציני חי"ר ושריון שיוכלו להסתייע בהן. מאז שנת 2000 נעשה בצה"ל מאמץ יוצא דופן להנחיל את טקטיקת הקרב המשולב, אך הפעם ללא ארטילריה וממילא ללא מרגמות
גמישות וזמינות
מרגמה מגיבה מהר מתותח לפקודת אש מזדמנת "המרגמה היא ארטילריית הכיס של המג"ד". הפעלת מסורבלת ברמת החטיבה ומעלה.

הפעלת מרגמות כבדות ברמת החטיבה או האוגדה מחייבת העסקת כח אדם רב בבקרת אש במפקדת היחידה המסתייעת. כלי העבודה המסורתי הוא הכנת סכימת אש. סכימת האש היא תוכנית מוכנה מראש של יעדים להפגזה עם כמות האש שתונחת עליהם. התוכנית מנסה לצפות מראש את התפתחות הקרב והתפתחות דרישות הכח המסתייע. במהלך הקרב, מופעלים סעיפים מסכימת האש, כשכל הצדדים יודעים למה לצפות. אש שניתנת שלא לפי סכימת האש נקראת אש מזדמנת. מחשש לירי על כוחות ידידותיים (כפי שאירע למשל באסון צאלים א'), אש מזדמנת נורית על ידי מעט קנים ככל האפשר ובמצבים קיצוניים בלבד.

הפעלה בשטח עירוני
המרגמה יכולה לירות גם כשהיא מוצבת ברחוב צר נטען כי סומליה ובוסניה מוכיחות שלמרגמה יתרון עצום על־פני ארטילריה אווירית (מוטסת ומוסקת) בשטח עירוני. אין למרגמה תחליף בשטח עירוני.

היסטוריה

חשיבותו של נשק תלול־מסלול נובעת מהעובדה שביצורים ומערכי אויב כמעט תמיד פגיעים יותר מלמעלה מאשר מהצדדים. נשק תלול־המסלול מנצל חולשה זו. הנשק תלול המסלול הכבד הראשון היה הקטפולטה, שהומצאה במקביל ביוון העתיקה ובהודו. קטפולטות שימשו בעיקר כנשק מצור, שהמטיר על הנצורים אבנים ועצמים אחרים, כשהוא עוקף את הביצורים.

מרגמות של נשק חם הופיעו לראשונה בקוריאה או בסין, כבר בתחילת המאה ה־15[2]. במחצית המאה עשו הטורקים שימוש נרחב במרגמות בלוחמת מצור. המרגמות הללו היו כבדות ומסורבלות, ועל כן לא היה אפשר לעשות בהן שימוש כנשק בשדה הקרב.

מרגמות קלות די הצורך לשימוש על גבי ספינות פותחו ברבע השלישי של המאה ה־17 (לפי ה־Canon Research Project). מרגמות קטנות בקוטר 3–4 אינץ' הותקנו על אניות ואילו מרגמות בקטרים עד 13 אינץ' הותקנו ביבשה בלבד. הן הוצבו בזווית קבועה של 45 מעלות וטווחן שונה באמצעות שימוש במטעני הדף בגדלים שונים.

המרגמה במלחמת העולם הראשונה

מרגמת סטוק "3, מלחמת עולם ראשונה

מרגמות 2 ו־3 אינץ' היו נפוצות במלחמת החפירות במערב אירופה, בעת מלחמת העולם הראשונה. הדרישה לאספקת נשק תלול מסלול עבור הכוחות הבריטים הוצאה לאחר שהכוחות התייצבו בחזית סטטית והחלה מלחמת החפירות לקראת סוף שנת 1914 בעיקר בצרפת ובבלגיה. הפיקוד הבריטי דרש נשק בעל טווח קצר יחסית (90 מטר), עם הפעלה פשוטה, בעל תכונות שמאפשרות הסוואה קלה ומהירה, ויכולת הטלת פצצות שיגרמו להרס חפירות האויב. במקור לא צוידו הכוחות הבריטים במרגמות היות שהתכנון המקורי של חיל המשלוח הבריטי היה לפעול בתנועה ולא להגרר למלחמה סטטית בחפירות. במצב חדש זה מצאו עצמם הכוחות ללא תשובה ראויה למרגמת החפירות הגרמנית.

מרגמה "1.57

בשלב ראשון ייצרה חברת ויקרס מרגמה בקוטר "1.57 שנשלחו החל ממרץ 1915 לחזית. עד 1917 נשלחו בסך הכל 275 מרגמות מסוג זה. הפצצות היו במשקל 18 ו־33 פאונד (8.1 ק"ג ו־15 ק"ג בהתאמה). הן היו בנויות מיציקת ברזל שמולאה בפרכלוריט. הפצצה הקטנה הייתה בעלת אפקט קטן מדי והגדולה הגיעה לטווח קצר מדי של 180 מטר בלבד. פרט לכך, המרגמה הייתה יקרה לייצור ומורכבת מדי.

לקראת סוף 1917 הוחלפה המרגמה בנשק חדש בקוטר "2. המלחמה הסטטית איפשרה הגדלת קוטר המרגמה ושיפור יכולת חדירת הביצורים שלה על חשבון קלות הפעלה וניידות, שממילא לא באו לידי ביטוי.

מרגמה "2 דגם ראשוני

מרגמות ה־"2 הוכנסו לשירות בתחילת 1915. החימוש היה שני סוגים של פצצות רסק. והגיעה לטווחים של 90–540 מטר. הפצצות הופעלו בצורה בטוחה תוך שימוש במרעום ארטילרי. באוגוסט 1915 הוצאה דרישה לייצור 800 מרגמות יחד עם הזמנת 675,000 פצצות ממספר יצרנים. גוף הפצצה היה גדול מקוטר הקנה והותקן עליו. הפצצות נראו כמו סוכריות על מקל ולכן זכו לכינוי "סוכריות תפוח". הכדור היה בערך בגודל של כדורגל. הוא מולא בחומר מסוג אמאטול ונצבע בפס ירוק כהה, או שמולא בחומר מסוג אמונאל ונצבע בצבע ורוד. משקל הפצצות עצמן היה 18 ו־19.22 ק"ג. משקל הפצצות יחד עם מרעום הצינור היה 23 ק"ג. באמצע 1917 הוחלפו המרגמות במרגמות כבדות יותר. חלק מהכוחות האוסטרלים המשיכו להשתמש במרגמות בעיקר לשיגור פצצות עשן.

לקראת הקרב על הסום ביולי 1916, צייד הצבא הבריטי כל דיוויזיית חי"ר בשש סוללות מרגמות – שלוש בקוטר 2 אינץ', שתיים של 3 אינץ' ואחת בקוטר 9.45 אינץ'. המרגמה הכבדה, שזכתה לכינוי חזיר מעופף בשל מהירות הלוע האיטית שלה וגודל הפגזים, לא הצליחה להיכנס לשימוש ולבסוף נזנחה כליל.

הקיסרות האוסטרו־הונגרית הפעילה בחזית גליציה מרגמה מתוצת "סקודה" בקוטר יוצא דופן של 305 מ"מ. המרגמה נוידה על גבי רכב 4X4, פרי המצאתו של פרופ' פרדיננד פורשה (למעשה הייתה הדיסרטציה שלו בהנדסת מכונות).

המרגמה במלחמת העולם השנייה

כיחידה אורגנית של דיויזית החי"ר ה־45 של הקורפוס השני של צבא ארצות הברית, גדוד מרגמות 107 מ"מ (Second Chemical Bn)[3] נחת בסיציליה עם מרגמות מובלות על־גבי נגררים ("עוקבים"). בהצבה קרקעית מראש החוף, הגדוד ביצע ירי מזדמן על מטרות בורחות. המרגמות הנגררות נעו יחד עם כוחות החי"ר, שהתקדמו בקצב של 25 מייל ליום. בנוסף לכך, הייתה בשימוש צבא ארצות הברית מרגמת M1.

בצבא יפן היו בשימוש מרגמות מסוג Type 97. הצבא האדום וורמאכט אף השתמשו באותו הדגם של מרגמה.

מרגמה "2

מרגמה "2 (52 מ"מ) תוצרת ההגנה ששימשה את הגנת נשר במלחמת העצמאות. שוכנת במבנה האנדרטה לחללי נשר במערכות ישראל

מרגמה "2 היא נשק מחלקתי המאפשר להעסיק את האויב באש ארטילרית פשוטה ויעילה. המרגמה פותחה על ידי התעשייה הצבאית הבריטית בתקופת מלחמת העולם הראשונה כאשר הדגם המוכר יותר פותח באמצע שנות ה־30 של המאה העשרים על בסיס מרגמה ספרדית בקוטר 50 מ"מ. הניסיונות החלו בשנת 1937 עם מרגמות בקוטר "2 (51 מ"מ). ההזמנה הראשונה נמסרה לייצור בתחילת 1938. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב־1939 היו לצבא הבריטי רק 500 מרגמות עם חימוש תואם משני סוגים: נפיץ ועשן. במהלך המלחמה פותחו כ־8 סוגים שונים של המרגמה.

  • משקל כולל: 4.8 ק"ג
  • אורך: 53 ס"מ
  • צוות: 2 אנשים
  • טווח אפקטיבי: 100-457 מטר
  • קצב אש: 8 פגזים לדקה
  • משקל פגז נפיץ: 1 ק"ג
  • משקל פגז עשן: 909 גרם
  • משקל פגז תאורה: 600 גרם
  • אורך פגז: 254 מ"מ
  • קוטר פגז: 50.7 מ"מ

בניגוד למרגמת ה־52 הצה"לית, המרגמה הבריטית הופעלה באמצעות משיכה בחוט קצר שהפעיל מנוף עם נוקר.

במרגמה זו עשו שימוש מבצעי במלחמת עולם שנייה ומלחמת קוריאה ובצה"ל השתמשו בה במלחמת העצמאות.

התעשייה הצבאית בארץ החלה לייצר את המרגמה בקוטר 52 מ"מ עוד בתקופת מלחמת העצמאות.

מרגמה "3

זנב פצצת מרגמה ML3. פצצת הזרחן נורתה על ידי הצבא הירדני ב־5 ביוני 1967 ונחתה בירושלים המערבית תוך גרימת נזק מועט

מרגמה "4.2

המרגמה האמריקאית

היסטוריה

זו מרגמה שנכללת במסגרת המרגמות הכבדות. המרגמה הראשונה בקוטר זה הייתה מתוצרת אמריקאית. היא נכנסה לשימוש בשנת 1928 וכונתה בשם: M1. הפיתוח שלה החל בשנת 1924 והתבסס על המרגמה הבריטית ממלחמת העולם הראשונה שהייתה בקוטר של "4 (102 מ"מ) ובעלת קנה חלק קדח. המטרה בפיתוח זה הייתה להגיע לנשק עם דיוק רב יותר וטווח גדול יותר, דבר שהתאפשר על ידי שינוי הקנה החלק לקנה עם סלילים. הסלילים שבקנה גרמו לפגז תנועה סיבובית מסוימת שהגדילו את דיוקו ואת הטווח שלו. שינוי מבנה הקנה מסוג חלק לסוג עם סלילים, הביא להגדלת הקוטר מ־"4 ל־"4.2. הטווח שלה הגיע ל־2,195 מטר עם פגזים בעלי ראש כימי – זרחן לבן.

עם כניסתה של ארצות הברית למלחמה בשנת 1941, החליטו ראשי הצבא לפתח תחמושת נפיצה (HE) לשימוש נגד מטרות חי"ר. על מנת להגדילך את הטווח ל־2,926 מטר, הוסיפו מטעני הדף וגוף המרגמה חוזק. בסופו של התהליך הגיעה המרגמה המשופרת לטווח מרבי של 4,023 מטר. הדגם המשופר הזה כונה M2. השימוש המבצעי הראשון בדגם הזה נערך בפלישה לסיציליה כאשר למעלה מ־35,000 פגזים נורו על האויב. המרגמה הוכיחה את עצמה ככלי יעיל ביותר בשטחים הרריים ובג'ונגלים, אזורים בהם היו בעיות מעבר קשות לתותחים. ה־M2 נותרה בשימוש עד 1951 כאשר הוחלפה בדגם מתקדם יותר מסוג M-30.

ארגון טקטי

המרגמה הופעלה במסגרת גדודי מרגמות ללוחמה כימית. בכל גדוד מרגמות היו ארבע פלוגות עם 12 מרגמות בפלוגה. בסך הכל היו בגדוד כזה 48 מרגמות. בתקופת מלחמת העולם השנייה הייתה לכל דיוויזיה של חי"ר פלוגה או שתיים של מרגמות. המצבה נשארה בת 12 מרגמות בפלוגה. בתקופת מלחמת קוריאה הוצבה פלוגת מרגמות בת 12 מרגמות לכל גדוד חי"ר כיחידה אורגנית.

המרגמה הבריטית

המרגמה השנייה בקוטר זה הייתה מתוצרת בריטית. היא נכנסה לשירות מבצעי בשנת 1942 תחת השם SB 4.2" Mortar. המטרה הראשונית הייתה לספק ליחידות ההנדסה הבריטיות את היכולת לשגר תחמושת כימית. הדגם השלישי שפותח נקרא Mark 3 והפך לדגם הסטנדרטי. למרגמה היה קנה חלק קדח. היא פותחה על ידי יחידות המחקר והפיתוח של משרד ההגנה הבריטי. למרגמה היה בסיס אינטגרלי נגרר. עם הבאתה למצב ירי הגלגלים של הבסיס משוחררים ומורמים. בזמן הגרירה הקנה והחצובה מותקנים עליהם. צוות המרגמה כולל 6 איש, אולם כדי להביאה למצב ירי מספיקים שני חיילים. התחמושת כללה נפיץ במשקל 9.1 ק"ג ועשן במשקל 10.2 ק"ג. שני מטעני הדף היו בשימוש.

בתקופת מלחמת העולם השנייה השתמשו בשני סוגי פצצות:[דרושה הבהרה] השימוש המבצעי הראשון במרגמה היה בקרב אל־עלמיין השני. בקרב זה השתמשו יחידות הארטילריה הבריטית בכל התחמושת שעמדה לרשותן. בשלב מוקדם[דרושה הבהרה] בוצעו שינויים ארגוניים במבנה יחידות הארטילריה הבריטיות ולכל פלוגה חטיבתית של מכונות ירייה כבדות הוקצו מרגמות "4.2.

אף שהיחידות האוסטרליות במערכה באוקיינוס השקט צוידו והשתמשו במרגמות אלה, הן לא סופקו ליחידות הבריטיות בבורמה.

במלחמת העצמאות (1948)
  • צבא עיראק – במסגרת הסכם פורטסמות' אמורות היו להישלח לצבא עיראק 16 מרגמות כאלה, אולם ביטולו של ההסכם מנע את המשלוח.
  • צבא מצרים – לא ברור מקור וכמות המרגמות שהפעיל הצבא המצרי. הוכחות לשימוש במרגמות כאלה על ידו עלו לאחר חשיפת שני פגזים שלא התפוצצו, אחד בשנת 2006 ושני בשנת 2008 ביד מרדכי[4].

מרגמה 60 ס"מ

שש יחידות של מרגמה מתנייעת בקוטר 60 סנטימטרים[5] הוזמנו על ידי הצבא הגרמני ב־1937, נבנו ונכנסו לשימוש במהלך המלחמה תחת השם קרל גרט. מתוכן, שתיים תפס הצבא האמריקני ב־1945.

המשקל המקסימלי של הפגזים היה 2.117 טון והמרגמה ירתה בקצב של שישה פגזים לשעה.

ארבע מהמרגמות השתתפו במצור על סבסטופול ב־1942.

המרגמה בקרב המשולב

הקרב המשולב היא טקטיקת התקפה צבאית שפותחה בנאט"ו לאחר מלחמת העולם השנייה במטרה למקסם את יתרונות החי"ר, השריון, ההנדסה והארטילריה. טקטיקת הקרב המשולב קראה לשילוב בין ארבעת החילות ברמה נמוכה ככל האפשר. כך למשל, מפקד גדוד חי"ר נקרא לדעת להפעיל ביעילות פלוגת הנדסה, פלוגת שריון ולטווח ארטילריה. על מנת להתגבר על הקושי העקרוני בטווח ארטילריה, שולבה מחלקת מרגמות בינוניות בגדודי שריון וחי"ר עצמם, על מנת להשיג שיתוף פעולה רחב ככל האפשר ביניהן לבין הכח המסתייע.

טקטיקת הפעלת מרגמות בינוניות ברמת הגדוד

יחסית לגופים המסתייעים (שריון וחי"ר), המרגמה היא נשק מורכב להפעלה. לכן, אף על פי שבמחלקת מרגמות תקנית יש שישה קנים, היא מופעלת כמעט בכל תצורה אפשרית:

  • קנה בודד – מסייע בדרך כלל לפלוגה ומטווח על ידי הפלוגה.
  • שני קנים – מאחד יתרונות הזמינות של הקנה הבודד עם כח אש של קנה כפול.
  • שלושה קנים – מאפשר כח אש מוגבר ללא האיטיות היחסית של מחלקה שלמה.
  • ארבעה עד שישה קנים – מאפשר ירי מסודר לפי התו"ל, ריכוז כח אש משמעותי, במחיר זמינות ופגיעות.

ככל שיותר קנים יורים יחד, עולה חשיבותם של בעלי תפקידים שונים בטיווח ולא בפיקוד על המרגמות או בהפעלתן. לדוגמה, בעוד שקנה בודד יכולים להפעיל שלושה עד חמישה חיילים, הרי שבהפעלת מחלקה שלמה בין שלושה לשישה בעלי תפקידים נוספים (קצינים ומש"קים) עוסקים בניהול הטיווח עצמו ואינם יכולים לעסוק בהפעלת המרגמה.

המרגמה כנשק גרילה וטרור

קלות הייצור וההפעלה של המרגמה, הפכו אותה לנשק גרילה נפוץ:

המרגמה בצה"ל

מרגמה 52

ערך מורחב – מרגמה 52

מרגמה בקוטר 52 מ"מ, לטווחים קצרים יחסית. זה נשק ארטילרי קל ונייד יחסית שהופעל על ידי ארגון ההגנה וצה"ל כנשק מחלקתי.

דוידקה

ערך מורחב – דוידקה
ה"דוידקה"

הדוידקה היא מרגמה בקוטר 3 אינץ' מתוצרת תע"ש. הפצצה, ששקלה 40 ק"ג, הייתה בקוטר גדול מזה של הקנה והיא "הולבשה" עליו.

שתי מרגמות נמסרו לכל אחת משלוש חטיבות הפלמ"ח. המפורסמות מביניהן היא המרגמה של חטיבת יפתח (יפת"ח־פלמ"ח) שמוצבת היום בכיכר על־שמה בעיר צפת ומרגמה נוספת עם פגז בקנה שמוצבת בכיכר הדוידקה בירושלים במפגש הרחובות יפו והנביאים.

הדוידקה זכתה ללעג רב בקרב מפעיליה וחיילי החטיבות שזכו להסתייע בה. היא נחשבה לנשק לא אמין, לא מדויק, גוזל משאבים ולא יעיל. למרות זאת, הדוידקה עשתה רעשים חזקים בעת הפעלתה והטילה מורא רב על כוחות האויב ובכך גרמה להם לברוח מעמדותיהם.

טווח: כ־300 מטרים.

חטיבה 18

במקביל לפיזור מרגמות 3 אינץ' בין החטיבות השונות, נעשה במלחמת העצמאות ניסיון להקים חטיבת מרגמות שתוכל לסייע באש מסיבית לפי דרישה. באותה תקופה חיל התותחנים היה מצויד בנפוליאונצ'יקים – תותחים תלולי ושטוחי מסלול בקוטר 65 מ"מ – ומרגמות 120 מ"מ היו פאר הארטילריה הצהלי"ת.

החטיבה פורקה בסיום המלחמה, הוקמה שוב כלקח ממבצע קדש, הפכה לחטיבה משוריינת מס' 45 שלה גדוד מרגמות, והתפתחה לכדי חטיבת שריון 188 מיד לאחר מלחמת ששת הימים.

עם פירוק חטיבה 18 התקיימו מספר גדודי מרגמות כבדות בחיל התותחנים. הגדודים הופעלו לפי התו"ל שהתפתח בחיל, ובנפרד מהמרגמות הבינוניות שהיו נפוצות בגדודי השריון והחי"ר.

גמ"כ (גדוד מרגמות כבדות)

מכמ"ת – מרגמות כבדות מתנייעות

חימוש
שימוש

שני גדודי המרגמות הכבדות אוישו בחיילי חי"ר מתוך כוונה לשמש יחידות ארטילריה אורגניות בתוך חטיבות החי"ר. הגדודים פעלו במבצע קדש, במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים, ופורקו לאחר מכן. מרגמות 160 מ"מ יצאו סופית משירות בתחילת שנות התשעים.

מרגמות ושריון

מרגמה 60 מ"מ

במספר דגמי טנקים ( סדרת המרכבה וסדרת המג"חים) ונגמ"שים (האכזרית והנמ"ר) של צה"ל ישנה מרגמה של 60 מ"מ המשמשת לירי פצצות תאורה, פצצות עשן ופצצות נגד חי"ר. המרגמה משמשת כנשק מסייע ושימושית למתארי לוחמה של שריון בשריון ושריון מול חי"ר. המרגמה מאפשרת ירי תלול מסלול לאויב המסתתר מאחורי גבעה וכן ירי יעיל של פצצות תאורה מבלי לחשוף את הטנק היורה. בעוד שהמרגמה בטנקי המג"ח היא חיצונית ובעלת נוקר קבוע, המרגמה בטנקי המרכבה היא פנימית והנוקר בה הוא נוקר דינמי.

ה"קשת"

ערך מורחב – קשת (מרגמה)

ב־2006 נכנסה לשירות חטיבות חיל הרגלים מרגמה מתנייעת בשם "קשת". ה"קשת" היא מרגמת 120 מ"מ תוצרת סולתם מערכות הנשלטת בידי מחשב ומותקנת על גבי נגמ"ש M-113. ה"קשת" נחשבת למרגמה מדויקת, מהירת ירי ויעילה. ה"קשת" הופעלה במבצע עופרת יצוקה ובמבצע צוק איתן.

עתיד המרגמה

שני גורמים עשויים לחולל מהפכה עתידית בהפעלה של המרגמה:

חזרה לקוטר גדול

במהלך שנות ה־90, עם הכנסת תותח 120 מ"מ לטנקים מערביים, עלה טווח הירי שלהם ועבר את טווחי המרגמות הבינוניות. נדרשת מרגמה שתוכל לנוע עם הכח המסתייע ולירות לטווחים רלוונטיים (שישה קילומטרים כיום, 8-9 בעוד עשור).

GPS ומחשב ירי

השימוש ב־GPS ובמחשב ירי מאפשר למרגמות לא לפגר אחרי קצב ההתקדמות של הטנקים ולספק אש מדויקת ומהירה על־פי דרישה. דיוק מושג על ידי הכרת נקודת המוצא (נ"צ של עשר ספרות); מהירות מושגת על ידי העברת חלק מהתפקידים המסורתיים של מפקדת הסיוע אל הקנה הבודד.

הצעה למרגמה 155 מ"מ

צבא ארצות הברית, שהחליף את מרגמות הנחתים מ־81 מ"מ ל־120 מ"מ, בוחן הצעה[6] לעבור למרגמות 155 מ"מ, על פי העקרונות הבאים:

  • תחמושת זמינה – קיים מגוון רחב מאוד של תחמושת 155 מ"מ הוביצר, שמשמשת תומ"תים כבר ארבעים שנה, כולל תחמושת נ"א חדשנית, כך שאין צורך לפתח תחמושת חדשה.
  • התאמת המרגמה – כדי להתמודד עם הדף הירי, המרגמה תהיה קלה. לשם כך, טווח הירי יתקצר מאוד, לכדי שישה קילומטרים.
  • התאמת הקנה – הקנה יהיה סלילי, טעינת הפגז ומטען ההדף יהיו מהסדן. להצעה זו חסרונות משמעותיים בקצב האש ובגודל הצוות שיפעיל את המרגמה.
  • ניוד – המרגמה תובל על האמר ותירה בהצבה קרקעית, על בסיס טכנולוגיה לפריסה מהירה של מרגמה כבדה שכבר קיימת במרגמה 240 מ"מ רוסית.

AMOS

מרגמה 120 מ"מ מתוצרת פינלנד, אוטומטית ודו־קנית, הנישאת על־גבי נגמ"ש ייעודי. המרגמה מיועדת לספק מטח של 24 פגזים תוך דקה מדרישת האש, ללא קביעה מראש של המטרה ("אש מזדמנת").

קרדום / קשת / Dragon EFSS

"קשת" – מרגמת 120 מ"מ על גבי נגמ"ש

מרגמה 120 מ"מ מתוצרת סולתם הישראלית, מיוצרת עבור צה"ל וצבא ארצות הברית ונישאת על־גבי נגמ"ש ייעודי אמריקני. מיועדת לספק מטח של 16 פגזים על־פי דרישה. המרגמה אינה אוטומטית והטעינה נעשית מהקנה.

על־פי החלטת חיל הנחתים האמריקאי מינואר 2004, המערכת תיקרא Dragon EFSS ("מערכת סיוע־אש יבילה") ותחליף בעתיד את תותחי הוביצר 155 מ"מ יבילים שנמצאים היום בשימוש.

בצה"ל משרת הקרדום תחת השם "קשת".

Fireball

ב־2003 נחשף פגז 120 מ"מ מונחה לייזר מתוצרת התעשייה האווירית[7]. מלבד מערכת הנחיית לייזר, נוספו לפגז סנפירי גוף וזנב המכפילים את טווחו לכדי 15 ק"מ.

יתרונות
  • דיוק
  • טווח
חסרונות
  • ראש נפץ מוקטן
  • סירבול במתן תיקונים לסדרת הירי
  • חזרה והעצמה של חסרונות הפעלת המרגמה בקרב המשולב
  • הגדלת מפקדת הסיוע הדרושה להפעלת המרגמה

Bighorn

מרגמה 120 מ"מ Bighorn היא וריאציה נוספת של מרגמה המצוידת בטעינה אחורית אוטומטית ומחשב ירי מבוסס GPS. היצרן טוען לטווח של 10 ק"מ, כנראה בשל הקנה, באורך שני מטרים.

פצמ"ר 120מ"מ מצרר

התעשייה הצבאית פיתחה[8] את פצמ"ר המצרר אשר מכיל 24 פצצונות נ"א/נ"ט בעלות יכולת השמדה עצמית. כל פצצה מכסה שטח של מעל 4,000 מ"ר כאשר כל פצצונת חודרת כ־105 מ"מ פלדת שריון ומספקת כ־1,200 רסיסים. הפצמ"ר מיועד לירי מכל מרגמה עם קנה חלק כולל המרגמות המתקדמות באורך של 3 מטר כדוגמת ה־AMOS.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: מרגמה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מרגמות
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מרגמות בישראל

הערות שוליים

  1. ^ משלי כ"ו, פסוק ח: כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה; כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד
  2. ^ Siege Weapons of the Far East (2): AD 960–1644 By Stephen Turnbull pg. 13
  3. ^ WWII History of the 2nd Chemical Mortar Bn, www.4point2.org
  4. ^ צילום וחלקים מוצגים במוזיאון יד מרדכי.
  5. ^ הצבא הגרמני סימן קטרים של כלי נשק בסנטימטרים ולא במילימטרים, כמקובל היום.
  6. ^ URBAN PUNCH: 155mm mortars, www.g2mil.com
  7. ^ Ancile, www.deagel.com
  8. ^ SDF Bomblet – פצמ"ר מצרר של התעשייה הצבאית
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35528371מרגמה

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מרגמה&oldid=2252418"