ערך מומלץ

עיתונות עברית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הקיר החיצוני של בית העיתונאים על שם סוקולוב בתל אביב, המעוטר בקולאז' דפי שער של עיתונים עבריים מכל התקופות
שער "הצפירה" משנת תרכ"ב (1862), מהיומונים העבריים ארוכי החיים ביותר

עיתונות עברית, כלומר עיתונות כתובה בשפה העברית, החלה עם הוצאת כתב העת העברי הראשון, המאסף, בקניגסברג ב-1784. במהלך המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 נדפסו עיתונים עבריים בתפוצות, בעיקר במזרח אירופה, שהביאו לקוראי עברית מידע, חדשות, דברי ספרות והגות מקוריים ומתורגמים, דיווחים וסקירות בנושאים מגוונים. העיתונות העברית שימשה במה לדיון בנושאים פנים-יהודיים וכלל-יהודיים, בהם (החל בשלהי המאה ה-19) הציונות. היא הייתה כלי ראשון במעלה בתחיית הלשון העברית, הן כזרז לצורך לחדש מילים לשם דיווח על העולם המודרני והן כבמה לפרסום תחדישים. כותבים רבים השתמשו במאמריהם העיתונאיים על מנת להנחיל לציבור מתחדישיהם. מאז יציאת חבצלת על ידי ישראל ב"ק בירושלים ב-1863, ראו אור עיתונים עבריים באופן סדיר בארץ ישראל. במפנה המאה העשרים ירד מאוד מספר העיתונים העבריים במזרח אירופה עקב דלדול קהל היעד של עיתונות זו, ומרכז הכובד של העיתונות העברית עבר לארץ ישראל. עיתונות היישוב היוותה שופר אידאולוגי והתפלגה ברובה לפי קווים מפלגתיים (ע"ע עיתונות מפלגתית בישראל). מגמה זו המשיכה גם בעשורים הראשונים של מדינת ישראל. הליברליזם והאכזבה מהאידאולוגיות לאחר מלחמת יום כיפור הובילו לדעיכת העיתונות המפלגתית ולעלייתה של העיתונות המסחרית, שהובילה לפריחת כתיבה בסגנון ניו-ג'ורנליזם ועיתונות חוקרת לחשיפת שחיתות. פריחת העיתונות הכתובה נבלמה במחצית השנייה של שנות ה-90 עם עליית האינטרנט וההתמודדות עמה בצורת חינמונים.

רבים מראשי הציונות היו גם עיתונאים עבריים, בהם אליעזר בן-יהודה, ברל כצנלסון, נחום סוקולוב, משה שרת, זאב ז'בוטינסקי ורבים אחרים. בישראל קיים חוק שהספרייה הלאומית מחויבת לשמר כל עותק של עיתון שיצא בשפה העברית.

כתבי עת עבריים מוקדמים

גיליון "המאסף" מחודש אב תקמ"ד (1784), שנפתח בשיר שחיבר נפתלי הרץ וייזל לכבוד הקיסר יוזף השני

כתבי עת בעברית נוסדו כבר בסוף המאה ה-18 במרחב הדובר-גרמנית, ובפרט בממלכת פרוסיה, כבמה לחוג האינטלקטואלי של תנועת ההשכלה היהודית (שאף מכונה "דור המאספים"). העיקרי והחשוב שבהם היה המאסף, שראה אור בקניגסברג בשנים 1784–1797, 1809–1811, ומטרתו הייתה להפיץ ידע והשכלה בעולם היהודי תוך שימוש בשפה העברית. רוב הגברים היהודים ידעו עברית מלימודיהם בתלמוד תורה אך לא שלטו בשפת המדינה (גרמנית, רוסית, פולנית וכיוצא באלו), וכתב עת בעברית היה נגיש להם. מנגד, ביקשו אנשי ההשכלה לנתק את היהודים משימוש ב"ז'רגון" (כלומר יידיש) המדובר בפיהם, שנתפס אז כדיאלקט משובש של הגרמנית התקנית, ולהחיות את שפת המקרא הצחה.[1] כך שימשו כתבי העת המשכיליים צינור שדרכו קנו יהודים השכלה, חדשות מן העולם וידיעות בתחומים שלא נחשפו ולא יכלו להיחשף אליהם קודם, כגון חידושי המדע והטכנולוגיה. בנוסף לאתגר הקיום הכלכלי, שאיים תמיד על העיתונות העברית, ניצבה בפני מחברי כתבי העת המשכיליים השאלה האם השפה העברית, שמזה מאות שנים לא שימשה כשפת היומיום, מתאימה במצבה למסור את כל הנדרש מדיווח עיתונאי מודרני, וכיצד יש לחדש אותה. בכתבי העת הראשונים הובאו מונחים לועזיים בגרמנית באותיות עבריות, בתעתיק היידי המקובל. כתב עת משכילי מוקדם חשוב נוסף היה ביכורי העתים (וינה, 1820–1831), ובנוסף ראו אור "הצפירה"[2] של מאיר הלוי לטריס (גליציה, 1823); "ביכורי השנה" (אמסטרדם, 1844) ו"כוכבי יצחק" (וינה, 1845–1869).

קהל היעד של כתבי העת המשכיליים המוקדמים היה קטן ביותר ולא יכול לתמוך בהם כלכלית, ולפיכך רבים מהם יצאו במתכונת מצומצמת ובלתי סדירה ונסגרו בתוך זמן קצר. צורה נוספת להפצת כתב עת עברי הייתה "לוחות שנה", כלומר תקופון היוצא אחת לשנה ומרכז מאמרי הגות, דברי ספרות, סיכום אירועים בעולם היהודי והכללי ותוכן שימושי. כתבי העת המשכיליים בעברית דעכו במחצית הראשונה של המאה ה-19, כאשר, דווקא עקב הצלחת מגמת ההשכלה, נחשפו יהודים חפצי-דעת לשפת המדינה וצרכו את ידיעותיהם ישירות מן העיתונות הכללית בלשונה, והצורך בעיתונות עברית התייתר. בעיקר נכון הדבר בגרמניה, שהייתה ערש כתבי העת המשכיליים, אך החל בשנות ה-20 של המאה ה-19 עברו יהודיה לשפה הגרמנית.[3]

עיתוני התפוצות

עיתונות התפוצות במאה ה-19

שער עיתון "המגיד" ב-1870

במזרח אירופה, מקום מושבם של רוב יהודי העולם בראשית המאה ה-19, התקיימה אוכלוסייה יהודית גדולה שלא נטמעה בסביבתה ודיברה בשפתה שלה, יידיש, על ניביה. בשנות ה-50 של המאה ה-19 החלו לצאת באימפריה האוסטרו-הונגרית (בפרט בגליציה – השטח שעבר לידי אוסטריה בחלוקת פולין, שם ישבו מרבית יהודי האימפריה) ובאימפריה הרוסית כתבי עת שזכו לתפוצה רחבה ולאריכות ימים. העיתונות העברית, בזכות השפה המשותפת, שימשה כלי ייחודי ליצירת תקשורת בין הקהילות היהודיות ויהודים בודדים בתפוצות לשיתוף מידע, העברת ידיעות ובקשות לסיוע, ואִפשרה יצירת תנועות יהודיות כלליות לא-מקומיות. העיתונים הגיעו גם לקהילות יהודיות מחוץ לאירופה, שלא דיברו כלל יידיש או גרמנית, ואִפשרו חשיפה שלהן ומעורבות של בניהן בעולם היהודי האירופי. העיתונים יצאו בהוצאות פרטיות וללא תמיכה ארגונית או תנועתית. כל הוצאת עיתון, הן בשטחי האימפריה הרוסית והן באימפריה האוסטרו-הונגרית, נזקקה לרישיון מאת השלטונות וחויבה לעבור ביקורת של הצנזורה. תהפוכות הזמן פגעו בהוצאה הסדירה של העיתונים וגרמו להעברת מושבם מעיר לעיר, להפסקות ניכרות בהפצה ולשינויים בלתי מתוכננים בתדירותה. החומר העיתונאי התקבל מידי שליחים מיוחדים ששלחו למערכת מברקים (טלגרמות) או מתרגום ידיעות של סוכנויות ידיעות.

הראשונים, החשובים ומאריכי הימים בהם היו השבועונים המגיד (ליק ואחר-כך קרקוב, 1856–1903); המליץ (אודסה, 1860–1904) והצפירה (ורשה, 1862–1931). ב-1886 ראה אור בסנקט פטרבורג היומון העברי הראשון בהיסטוריה – היום; על אף שלא האריך ימים ונסגר כעבור שנתיים, הוא הוביל לראשית הופעתם של "המליץ" ו"הצפירה" כעיתונים יומיים. הדבר פיתח במידה רבה את לשון הדיווח העברית העניינית, התמציתית והמדויקת. הציונות, שהחלה לצמוח בעשורים האחרונים של המאה, הציבה לעיתונים העבריים אתגר, והם נעו בין דיווח נייטרלי ונימה של פלורליזם רעיוני בקשר לפתרון השאלה היהודית תוך סקירה ומתן פתחון פה לכל הזרמים, לבין תמיכה נלהבת ברעיון הציוני. שלושת כתבי העת החשובים, "המגיד", "המליץ" ו"הצפירה", תמכו משנות ה-80 של המאה ה-19 בתנועת חיבת ציון ובציונות, ודיווחו בהרחבה מן הקונגרסים הציוניים. על רקע צמיחתם מתוך עולם ההשכלה, ראו עורכי העיתונים חשיבות להקניית מושגים מדעיים לקוראי העברית ועשו שימוש בעיתונות כבמה למדע פופולרי ולדיווח על תגליות וחידושים טכנולוגיים. בין הכותבים החשובים בשדה זה נמנו כמה מחשובי העוסקים בעיתונות התקופה, כגון חיים זליג סלונימסקי, מייסדו ועורכו הראשון של "הצפירה", מנדלי מוכר ספרים (שלום אבּרמוביץ'), שלמה רובין ואהרון ברנשטיין.[4] ברומניה, שבה היה ריכוז גדול של חובבי ציון, יצא לאור ב-1856 ביאשי "עדות העתים"; בבוקרשט פורסם בעברית המוסף "ההולך",[דרושה הבהרה] וב-1882 פורסם בבוטושאן "האור".[5] ברומניה יצא לאור גם כתב העת הספרותי "זמרת הארץ" בעריכת הרב מתתיהו שמחה רבנר.

רוח הלאומיות ועליית הציונות הובילו לתסיסה חברתית בקרב צעירים יהודים במזרח אירופה, לרצון ללימודי עברית ולשאיפה לקבלת ידיעות ממושבות ארץ ישראל ומצעירים יהודים דומים להם. גם פריחת הספרות העברית ויצירת "רפובליקה ספרותית" של קוראים ומחברים כמנדלי מוכר ספרים, חיים נחמן ביאליק, פרץ סמולנסקין, י"ל פרץ, אחד העם, דוד פרישמן, יהושע ברזילי, י"ל גורדון, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי ואחרים, שפרסמו דברי ספרות וביקורת בעיתונים העבריים, יצרה סביבם קהל תוסס. כתבי עת עבריים משכיליים חשובים נוספים מאותה עת הם הכרמל (וילנה, 1860–1880); עברי אנוכי (לבוב ומאוחר יותר ברודי, 1865–1890) והשחר (וינה, 1868–1885) בעל הגוון הסוציאליסטי. יוצא דופן הוא העיתון החרדי העברי "מחזיקי הדת" (לבוב, 1879–1915). בתקופת התחייה הופיע כתב העת השילוח (אודסה, 1896–1926, ומ-1919 גם בירושלים). לצדם ראו אור האלמנכים האסיף (ורשה, 1884–1889, 1893) ולוח אחיאסף (ורשה, 1893–1904, 1923).

העיתונות העברית הצמיחה עורכים מוכשרים ומנוסים כיהודה לייב קנטור (עורך "היום" וביטאונים אחרים), אלכסנדר הלוי צדרבוים (עורך ומו"ל "המליץ"), דוד גורדון (עורך "המגיד"), ובראש ובראשונה אבי העיתונות העברית המודרנית, נחום סוקולוב (עורך "הצפירה", ו"האסיף" והרוח החיה ב"עברי אנוכי"), שבמידה רבה יצר את דמותה של העיתונות העברית המודרנית והעמידה על סטנדרטים אירופיים. סוקולוב, מתוך הכרה בחשיבותו של מידע עובדתי מעודכן ומדויק, הפך את "הצפירה" לכלי חדשותי מהימן ומעמיק. הוא יצר את צורתה ולשונה של הכתבה החדשותית (הרפורטז'ה) העברית, וטבע נוסח לשוני ייחודי המורכב מפסיפס של כל רובדי הלשון העברית המשובץ בתחדישים משלו למילים לועזיות. סוקולוב העביר לעברית את הפיליטון היידישאי, ביסס את סוגת רשימות-המסע והיה הראשון שצירף לעיתונו מוסף ספרותי שבועי סדיר. כמו כן, היה העיתונאי העברי הראשון שהגדיר אתיקה עיתונאית שבמרכזה חתירה לאמת ולדיוק תוך הימנעות מסנסציוניות צעקנית.[6] על שמו נקראים בית העיתונאים על שם סוקולוב בתל אביב והפרס החשוב ביותר לעיתונאים בישראל, פרס סוקולוב.

בניגוד לתפיסת העיתון כמוצר חולף, שלמחרת הדפסתו איננו מעניין עוד, התייחסו יהודים משכילים לעיתונים העבריים בכבוד המסורתי השמור לכתבים עבריים. העיתונים נאספו בסוף השנה ונכרכו בכריכה קשה לספר עב-כרס יוקרתי. הדבר אִפשר לקוראים צעירים, בהם בני ישיבות, לעיין בדיעבד בעיתונות משכילית והפך סוכן השכלה;[1] חיים נחמן ביאליק תיאר בזיכרונותיו (בפיליטון מפורסם שכתב ליובל "הצפירה") כיצד הסתופף בעליית-גג כדי לקרוא עותקים ישנים של "המליץ" ו"הצפירה", שלהם קרא "ה"יכין" וה"בועז" של ההשכלה".[7]

עיתונים עבריים אחדים יצאו לאור גם מחוץ למרחב האירופי. בארצות האסלאם היו מספר ניסיונות להוציא לאור עיתונים עבריים ומהדורות עבריות לעיתונים יהודיים בשפות זרות. אחד הניסיונות המוקדמים והממושכים ביותר היה העיתון הדו-שבועי "הדובר" (1863–1871), שיצא לאור בבגדאד. עם זאת, רוב הניסיונות האלה היו קצרי-ימים עקב גודלן הקטן של הקהילות ומיעוט המשאבים, וקהל קוראי העברית הסתמך בעיקר על עיתונות ההשכלה שהופצה מאירופה.

עיתונות התפוצות במאה ה-20

עם מפנה המאה העשרים ירד מאוד מספר העיתונים העבריים במזרח אירופה. ההגירה המסיבית ממזרח אירופה (בעיקר לארצות הברית), שהחלה עוד בשליש האחרון של המאה ה-19, דלדלה מאד את קהל היעד של עיתונות זו. בקרב רוב היהודים, שנותרו באירופה, רבים פנו לתנועת הבונד והפנו עורף לעברית לטובת פיתוח תרבות היידיש; ואחרים פנו לנתיבי התבוללות וביקשו להיטמע בתרבותה ובשפתה של ארצם, ולא נזקקו לעיתונות עברית.

"הצפירה" המשיך לצאת באופן סדיר במרכז היהודי בוורשה עד 1921 ובאופן בלתי סדיר עד 1931, אך העיתון הסב עורף לציונות. בשנת 1903 ייסד אברהם לודויפול את עיתון הצופה בוורשה, שהיווה תחליף ציוני ל"הצפירה" וינק את מקורותיו בעיקר מצרפת; העיתון נסגר כעבור שנתיים. בקרקוב ראה אור המצפה (1904–1915, 1917–1921), שבועון ציוני-דתי שהיווה מעין עיתון המשך ל"המגיד". במוסקבה ראה אור העיתון העם (שבועון (1916–1918), יומון (1917–1918)), שהיה העיתון העברי היחידי שראה אור ברוסיה בזמן מהפכת אוקטובר.

כן ראו אור היומון הזמן (סנקט פטרבורג ואחר כך וילנה, 1903–1915), השבועון האורתודוקסי "המודיע" (פולטבה, 1910–1915), ובניו יורק השבועון (ולאחר מכן ירחון) התורן (1914–1925) והשבועון הדואר (1921–2005). בוורשה ראה אור היום הציוני (1925–1939), שהיה בשעתו היומון העברי הסדיר היחיד בתפוצות. מרכז הכובד של העיתונות העברית עבר לארץ ישראל.

כתבי עת ארץ-ישראליים במאה ה-19

הגיליון הראשון של חבצלת, 3 ביולי 1863, י"ד באב תרכ"ג

בירושלים של היישוב הישן ראו אור ב-1863 שני עיתונים יריבים. ביטאון המתנגדים (האשכנזים-פרושים) היה הדו-שבועון הלבנון (הגיליון הראשון ראה אור בירושלים, ולאחר מכן עבר להידפס בפריז, במיינץ ובלונדון, 1863–1886) בעריכת יחיאל ברי"ל ובהשתתפות מיכל הכהן ויואל משה סלומון. העיתון ייצג עמדה אנטי-משכילית, אך לפחות בסוף ימיו תמך בחיבת ציון. יריבו, שנוסד כמה חודשים אחריו, היה עיתונם של החסידים והספרדים, חבצלת (ירושלים, 1863–1911), שנוסד ונדפס על ידי ישראל ב"ק יחד עם חתנו, ישראל דב פרומקין. בשנת 1882 התמנה אליעזר בן-יהודה לעורך העיתון. עיתון ארץ-ישראלי נוסף היה השבועון של חיים פרס "שערי ציון" (ירושלים, 1876–1884), שייצג זרם אורתודוקסי המצדד ביישוב ארץ ישראל, ו"האריאל" (1874–1877), ממשיך דרכו של הלבנון.

בשנת 1884 ראה אור גיליונו הראשון של הצבי, עיתונו של אליעזר בן-יהודה והיומון הראשון בעברית בארץ ישראל (העיתון נקרא גם "האור", 1890–1893). בן-יהודה ערך במקביל את כתב העת "השקפה" (1896–1908). עיתוניו של בן-יהודה ייצגו עיתונות אזרחית ועירונית מודרנית המוּנעת מסיפורים עיתונאיים עסיסיים (ואף "צהובים"), כשופר מרכזי להבעת עמדותיו של בן-יהודה בענייני השעה וכבמה לתחדישיו. העיתון ביטא עמדה נחרצת של התנגדות ליישוב הישן. עם הכותבים בעיתון נמנו דוד ילין, זאב יעבץ ויחיאל מיכל פינס. גם בן-יהודה טיפח מתוך התלהבות את תחום המדע הפופולרי והתגליות, שאף סיפקו צורך מתמיד לתחדישים לשוניים. על תחום זה בעיתוניו היו אמונים מנשה מאירוביץ ודוד יודילוביץ.[8]

ב-1893 הוציא בן-יהודה את העיתון "עולם קטֹן", עיתון הילדים הראשון בעברית, שממנו ראו אור רק שבעה גיליונות.

אברהם משה לונץ הוציא לאור את לוח ארץ ישראל (לוח שנתי, ירושלים, 1895–1915), שהתחלק ללוח שימושי ולחלק של מאמרים, רובם ככולם בידיעת הארץ, תיאורי מסעות בארץ ישראל, מידע תיעודי על מושבותיה ומידע היסטורי וגאוגרפי. כן התפרסמו בלוח הודעות על יציאת ספרים חדשים בעברית בארץ ישראל ובתפוצות.

עיתונות היישוב

Click to Shrink Back
יצחק בן-צבידוד בן-גוריוןיוסף חיים ברנריעקב זרובבלאהרון ראובני
לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏
חברי מערכת "האחדות", 1912, (מימין לשמאל) יישובים: יצחק בן-צבי, דוד בן-גוריון ויוסף חיים ברנר; עומדים: אהרן ראובני ויעקב זרובבל

Click to Shrink Back
ש"י עגנוןדוד שמעונייוסף חיים ברנראלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏
"הסביבה האינטלקטואלית" של "הפועל הצעיר" בראשיתו, 1910. מימין: דוד שמעוני, י"ח ברנר, אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ' (אז"ר) וש"י עגנון)

מספר העיתונים היומיים ביישוב היהודי שיצאו על ידי כל פלג אידאולוגי, היה בלתי-פרופורציונלי לגודלו הזעיר[9] (כעשרות אלפי בני אדם עד מאות אלפים ספורים). יתרה מזו, חלק מן העיתונים הופיעו בשתי מהדורות במהלך היום (בוקר וצהריים) ולעיתים אף במהדורה מיוחדת לעת ערב.[10] על דפי העיתונות סערו ויכוחים בנוגע לדמות המדינה שבדרך, ארגון העבודה, התנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, תגובות לשואה, היחס לערבים, המאבק בבריטים ועוד. השפה העיתונאית האידאולוגית נטתה לארכנות, ומאמרים פרוגרמטיים ואקדמיים ארוכים היו נפוצים מאוד. הטון והגישה ברוב העיתונות האידאולוגית הושפעו ממסורת העיתונות המזרח אירופית הכבדה וממורשת העיתונות היהודית הדתית-כיתתית בגולה, והיו לפיכך חד-צדדיים, כבעיתוני התקופה באירופה, שהתפצלה באופן חד בין אידאולוגיות יריבות. יוצאי דופן מבחינת השפה היו עיתוני משפחת בן-יהודה, שכיוונו למכנה המשותף הנמוך והפופוליסטי הן בשפתם והן בתכניהם.

עד מלחמת העולם הראשונה

מראשית העלייה השנייה (1904) ועד מלחמת העולם הראשונה (1914) צמחה בארץ ישראל עיתונות עברית מקורית ואידאולוגית. את עיתונות עידן היישוב הישן המשיכו היומון מוריה (ירושלים, 1910–1915), שהחליף את "חבצלת" שנסגר ב-1911, והחרות (ירושלים, 1909–1917) של קהל עדת הספרדים, שראה אור פעמיים בשבוע עד 1912 ומאז ראה אור כעיתון יומי. במקביל נדפסו בירושלים שני שבועונים בעלי תודעה ציונית-סוציאליסטית – הפועל הצעיר, ביטאון מפלגת הפועל הצעיר (ראה אור מ-1907 ועד 1970 והיה בכך לשבועון העברי בעל אורך החיים הרב ביותר), שעם מעצבי דרכו נמנו דוד שמעוני, אז"ר וש"י עגנון, והאחדות, ביטאונה של מפלגת פועלי ציון (1910–1915), שעם אנשיו נמנו יצחק ורחל ינאית בן-צבי, דוד בן-גוריון ויעקב זרובבל. יוסף חיים ברנר, באופן יוצא דופן, כתב בשני השבועונים. "האחדות" הצטיין בכך ששילב בקואופרטיב את מלאכת העיתונאות עם מלאכת הדפסת העיתון ב"דפוס אחדות". שני עיתוני הפועלים התפלמסו זה נגד זה והיו מאוחדים בבוז שרחשו לעיתוניו של בן-יהודה. ב-1915 הוציא השלטון העות'מאני בארץ ישראל צו סגירה לעיתונים העבריים, פרט ל"החרות", שהמשיך להופיע עד 1917. בשנת 1918 הוציא חיל המשלוח המצרי בפיקודו של אדמונד אלנבי עיתון מיוחד בעברית בשם "חדשות מהארץ", שביקש לחבר את הכוחות הבריטים לאוכלוסייה היהודית בארץ ישראל; בין היתר כתבו בו משה סמילנסקי ומרדכי בן הלל הכהן.[11]

לגבי עיתונות היישוב בתקופה העות'מאנית מציין הסוציולוג עוז אלמוג: "בשעה שעיתונות המערב יצאה במיליוני עותקים מדי יום והודפסה במכונות רוטציה חשמליות, יצאו עתוני ארץ ישראל פעם בשבוע בכמה מאות עותקים והודפסו במכונות ידניות; בשעה שעתונות המערב יצאה בפורמט פוליו גדול ובכמה עשרות עמודים לגיליון, שמרה העתונות הארץ ישראלית על פורמט קוורטו צנוע וגיליונותיה כללו בדרך כלל בין ארבעה לשמונה עמודים"[12]

ימי המנדט הבריטי

עמוד השער של "דואר היום", עיתונו הסנסציוני של איתמר בן אב"י, אחר יום הכיפורים תרפ"ט, ספטמבר 1928
נער מוכר עיתוני "דואר היום" ברחוב בירושלים (שנות ה-20)

תחילת המנדט הבריטי בישרה לראשונה על חופש עיתונות יחסי בארץ ישראל. ב-1919 נפתחו שני עיתונים "בורגניים": הארץ, שקם על בסיס "חדשות מהארץ", ביטא קו ציוני כללי ודגל בדיווח מאופק ומאוזן; ודואר היום (1919–1936), בעריכתו של איתמר בן אב"י, שהמשיך את הקו ה"צהוב" יחסית של עיתוניו של אביו, אליעזר בן-יהודה, וייצג את הימין הפוליטי. שני העיתונים הופיעו בירושלים, אך ב-1923 עבר "הארץ" לתל אביב. בשנת 1934 ראה אור עיתון הציונים הכלליים הבוקר. כן יצא במסגרת החוג הציוני-כללי השבועון בוסתנאי (רחובות, 1929–1939), ביטאונה של התאחדות האיכרים. ב-1937 החלה תנועת המזרחי להוציא את היומון הצופה.

ב-1925 החלה ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל להוציא את ביטאונה, דבר, בעריכתו של ברל כצנלסון, וזה הפך ליומון הנפוץ ביישוב והיווה למעשה שופרה של הנהגת היישוב, כלומר תנועת העבודה ובראשן מפא"י. עוז אלמוג מציין כי העיתון "עוצב בעיקרו במתכונת העיתונות המודרנית, אך היה שונה ממנה בחד-צדדיות המובהקת שלו שהתבטאה בנאמנות כמעט עיוורת למפא"י ולתנועה הציונית, בתקיפת יריבים מבית ומחוץ, ובטשטוש גבולות שכיח ובלתי מוסתר בין דיווח להבעת דעה".[12] העיתון ידע מאבקים רבים בין כותבים שביקשו חופש פעולה וסיקור לבין עסקני התנועה שהכתיבו את הקו. מוספיו השבועיים של "דבר" – "דבר לילדים" (צורף לראשונה ב-1931 כמוסף לעיתון), "דְּבר הפועלת" (החל מ-1934), "הגה" בעברית קלה לעולים חדשים (שבועון, 1940–1950) ו"דְּבר השבוע" (החל מ-1946) – נתנו כיסוי מלא לתחומי המשפחה והחיים, בפרט בקרב אנשי ההתיישבות העובדת, שליבנו מעל דפי "דבר" את פולמוסיהם, בתחומים שונים, מנושאי התיישבות וכלכלה ועד ספרות ותיאטרון. בין 1946 ל-1948 תמכה מפא"י בעיתון ערב בשם "חדשות הערב" במטרה להתחרות בעיתון "ידיעות אחרונות".[13] בשנים 1919–1930 ו-1943–1945 הוציאה מפלגת אחדות העבודה את השבועון "קוּנטרֵס". ב-1943 הוציאה תנועת השומר הצעיר את עיתונה "משמר", שב-1948 שונה שמו לעל המשמר; העיתון הופץ במשקי הקיבוץ הארצי והחל ב-1945 צורף לו גם שבועון הילדים "משמר לילדים". ב-1937 נוסד יומון מק"י, "קול העם" – הביטאון הקומוניסטי הראשון בעברית.

התנועה הרוויזיוניסטית, אשר יוצגה על ידי "דואר היום", החלה להוציא יומונים משלה – החלוץ שבהם היה חזית העם (1931–1934) בעריכתו של יהושע השל ייבין, ואחריו יצאו הירדן (1934–1939) והמשקיף (1938–1940) בעריכת אייזיק רמבה. במקביל ראה אור שבועונו של אלכסנדר זאובר, עיתון מיוחד (1933–1952), שבניגוד ליומונים, שבהם התפרסמו מאמרים פרוגרמטיים ופולמוסיים מול ההסתדרות ותנועת העבודה, התאפיין בעיסוק ברכילות ובכתבות צבע. שבועון רכילותי נוסף היה תשע בערב של העיתונאי אורי קיסרי, שראה אור לראשונה ב-1937 ושינה את שמו ב-1946 להעולם הזה. השינויים בשמות העיתונים נועדו לסכל צווי איסור וצנזורה שהטיל שלטון המנדט.

ב-1922 נוסד שבועונה של אגודת ישראל "קול ישראל" (1922–1950; נקרא גם "הקול"), וב-1932 החל לצאת באופן בלתי סדיר ביטאונה של מפלגת פועלי אגודת ישראל, "שערים", שב-1951 הפך ליומון.

התקופה שבין 1932 ל-1934 מכונה בפי חוקרי התקופה "מלחמת האזרחים ביישוב"[14] על רקע ארגון העבודה בין הרוויזיוניסטים להסתדרות. חלק ניכר מהמלחמה התבטא מעל דפי העיתונות המפלגתית, במאמרים נוקבים משני צדי המתרס לפני רצח ארלוזורוב ובעקבותיו.

בשנת 1933 חוקק השלטון המנדטורי את פקודת העיתונות, במטרה לתת לו מכשיר פיקוח יעיל על העיתונות היהודית והערבית כאחת ובכך לדכא גילויים של מחאה ומרי נגד השלטון. פקודה זו היוותה את אחת הפגיעות הקשות בחופש הביטוי ובחופש העיתונות. היא קבעה כי על מנת להוציא עיתון נדרש רישיון מהממשל, והעניקה לשלטון את הסמכות לסגור עיתון אם פורסם בו חומר כלשהו העלול לדעתו "לסכן את שלום הציבור", וכן את בית הדפוס שבו הודפס העיתון. עם קום מדינת ישראל אומצה פקודת העיתונות לספר החוקים הישראלי והיא עודנה בתוקף; הסמכות למתן רישיונות או לסגירת עיתונים נמסרה לשר הפנים.

ב-1936 רכש זלמן שוקן את "הארץ" ממשה גליקסון והפך אותו, בעריכת בנו, גרשום שוקן, לעיתון מודרני, מהימן ופתוח ברוח העיתונות האנגלית, בעל קו ליברלי ואף קפיטליסטי, אך פחות מחויב ומגויס מפלגתית משאר עיתוני היישוב. כיוון שביקורתו של "הארץ" על הנהגת היישוב בנושאים כלכליים נמסרה באורח מאופק ומאוזן, היא התקבלה בהערכה, בניגוד לפופוליזם ולבוז שיוחסו ב"דבר" ובתנועת הפועלים ל"דואר היום" ולעיתוני הרוויזיוניסטים.

ב-1939 ראה אור העיתון הבלתי-מפלגתי ועיתון הערב הראשון בעברית, ידיעות אחרונות, בשליטתו של יהודה מוזס ובעריכת עזריאל קרליבך. ב-14 בפברואר 1948, ללא כל הודעה מוקדמת, נטשה קבוצת עיתונאים עם צוות ההנהלה והדפוס הבכיר של העיתון, בהנהגתו של קרליבך, והקימה עיתון ערב מתחרה בשם "ידיעות מעריב", שהפך עד מהרה למעריב והיה לעיתון הנפוץ ביותר בראשית המדינה. משפחת מוזס הצליחה לשקם את "ידיעות אחרונות", אך לא סלחה מעולם על הקמת "מעריב".[15]

העיתונות העברית ביישוב יצרה את אחת הסוגות הייחודיות ורבות ההשפעה – הטור המחורז בענייני השעה. אהרון צפנת ("בעל הטורים") פרסם טורים כבר ב-1925 ב"היום" הוורשאי, וכן פִּרסמו טורים אלכסנדר פן (תחת שם העט "תנו רבנן"),[16] קדיש יהודה סילמן ויהודה קרני;[17] אולם הבולט והחשוב במסגרת סוגה זו היה נתן אלתרמן, מחברם של הטורים "סקיצות תל אביביות", ב"דבר" (יולי–נובמבר 1934) ו"רגעים", ("הארץ", מנובמבר 1934 עד ינואר 1943) ומאז ינואר 1943 "הטור השביעי", שראה אור במשך 24 שנים. הטורים[דרושה הבהרה] נטלו ידיעה חדשותית, לעיתים שולית, והפנו אליה זרקור, לרוב אישי, שנתן במה לדיון ציבורי. הטורים זכו להד עצום בציבור, נקראו על ידי הציבור הרחב ומנהיגי היישוב וזכו לתגובות רציניות אף מצד מתנגדיו של אלתרמן (כמו "טור מול טור" של מרדכי שלו, שהתפרסם בביטאון הלח"י, "המעש"). טורי עיתון ספציפיים רבים זכו להתייחסות שחרגה ממקומם העיתונאי ("מכל העמים", "הלשון השוודית", "נאום תשובה לרב-חובלים איטלקי", "על זאת" ו"מגש הכסף").[18]

בעת המצור על ירושלים במלחמת העצמאות הייתה העיר מנותקת ולא קיבלה עיתונים מתל אביב, ולפיכך ראו בה אור עיתונים עצמאיים: "ידיעות ירושלים", "חדשות הצהרים", "חדשות הערב", "ידיעות אחרונות" (מהדורת ירושלים) ו"ידיעות חדשות" (בגרמנית).[19]

עיתונות המחתרות

לוחית זיכרון למחת"ר במקום בו נכתבו עיתוני המחתרת של ההגנה, רח' נחלת בנימין 57 בתל אביב
לוחית זיכרון על הבית בו הודפסו גליונות "החזית" של לח"י ברח' גאולה 4 בתל אביב

בעת המאבק בבריטים, בעיקר בימי המאבק בספר הלבן ראה אור מספר גדול של ביטאונים מחתרתיים ובהם חומר הסברתי ותעמולתי, על אף הצנזורה הצבאית החריפה והעונשים הכבדים שהטיל השלטון.[20]

החל בדצמבר 1934 הוציא ארגון "ההגנה" עיתון מחתרתי בשם במחנה. ב-1947 הפך העיתון לביטאונה הרשמי של ההגנה ולאחר מכן היה לעיתון הרשמי של צה"ל. ב-24 באוגוסט 1941 ראה אור גיליונו הראשון של אשנב – העיתון המחתרתי הנפוץ ביותר ביישוב. העיתון הודפס בדפוס אחדות כדו-שבועון עד שלהי 1947 על ידי ארגון "ההגנה" וביטא את הזרם האקטיביסטי של מפא"י. מטרתו הייתה לפרסם ידיעות שנפסלו על ידי הצנזורה, בהן ידיעות על המפעל הציוני שאלמלא הצנזורה היו מוצאות את מקומן בעיתונות היומית הרגילה. מייסדו ועורכו הראשון של העיתון, ומי שקבע את שמו, היה ברל כצנלסון. כיוון שהעיתון לא היה חוקי, עריכתו והדפסתו נעשו בסתר, ובחלק מהמקרים הוצאו גיליונות בשם "א–ב" לאחר שהבריטים הטילו איסור לפרסומו ואחזקתו. בסך הכול הופיעו 157 גיליונות, כאשר 42 גיליונות הופיעו בשם "א–ב".[21] מקיץ 1945 ועד קום המדינה הופץ על ידי "ההגנה" עלון-הקיר החומה. העלון, שהודבק בלילות על קירות ביישוב היהודי על ידי נערי גדנ"ע, כלל הודעות בנושאים בלתי-לגאליים כגון העפלה, "יזכור" ללוחמים שנהרגו, הוראות לפעולה אזרחית ודברי הסברה ותעמולה, ולחם נגד מחתרות "הפורשים" (אצ"ל ולח"י).

ביטאון האצ"ל הראשון נקרא "המצודה" וראה אור בשנים 1932–1933. מ-10 במרץ 1942 ועד קום המדינה היה ביטאון האצ"ל הירחון חרות. הירחון, שכלל ארבעה עמודים, הופץ לרשימת כתובות של אנשים פרטים ומוסדות ובנוסף הודבק על קירות באתרים מרכזיים ברחובות הערים והמושבות בארץ ישראל, בידי נערי "חיל תעמולה" (חת"ם) של אצ"ל. לאחר קום המדינה המשיך כעיתון יומי וביטאונה של תנועת החרות עד 1965. הלח"י הפיץ מ-1942 ועד 1945 ביטאון תעמולתי בשם "החזית", שאותו החליף בין 1945 ל-1947 הביטאון המחתרתי "המעש" שהופץ בקרב תומכיו ועל הקירות. בין דצמבר 1947 לספטמבר 1948 פרסמה תנועת הלח"י את היומון מברק כעיתון תנועתי גלוי. בניגוד לשאר עיתוני המחתרות, שהיו תכליתיים וממוקדים בהסברה והנעה לפעולה, היו בעיתוני לח"י דברי ספרות, הגות ושירה (שהיוותה משקל-נגד ל"טור השביעי" של אלתרמן) מאת יוצרים כנתן ילין-מור, יונתן רטוש, ישראל אלדד ומרדכי שלו.[22]

עיתוני המחתרת של ההגנה: "החומה", "אשנב", "המגן", "העברי" והירחון "מערכות" נוצרו על ידי מחלקת התרבות (המחת"ר) של ההגנה שמשרדיה היו ברחוב נחלת בנימין 57. עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון לכך באותו מקום.

עיתונות המדינה

בית מעריב בתל אביב, בירת העיתונות העברית

מקום המדינה ועד מלחמת יום כיפור

עם הקמת המדינה התקיימו בה 11 יומונים עבריים (פרט ל"מברק", שנסגר על ידי מועצת המדינה הזמנית בעקבות הפעלת הפקודה למניעת טרור לאחר רצח ברנדוט בספטמבר 1948) – 8 מהם עיתונים מפלגתיים, שהמשיכו את עיתונות היישוב ("דבר" ו"הדור" של מפא"י, "הצופה" של תנועת המזרחי, "על המשמר" של מפ"ם, "הבוקר" של הציונים הכלליים ו"חרות" של תנועת החרות (שהתאחדו ב-1965 ל"היום", עם איחוד מסגרותיהם המפלגתיות ויצירת גח"ל), "המודיע" של אגודת ישראל (החליף את "הקול" ב-1950) ו"קול העם" של מק"י), ובנוסף העיתונים המסחריים "הארץ", "מעריב" ו"ידיעות אחרונות". העיתונות האידאולוגית-מפלגתית התקבלה בקרב השלטון כאתית, רצינית ומהימנה יותר מה"עסקים הפרטיים" שהעיתונאים בהם אינם אלא עט-להשכיר. ב-4 באפריל 1951 אמר ראש הממשלה בן-גוריון בכנסת: "חבר הכנסת בגין הביא נימוק מעיתון "הארץ". אבל מה זה עיתון? מי שיש לו כסף, עושה עסק, שוכר פועלים וכותב מה שהוא רוצה לכתוב", ובמזכירות המפלגה אמר: "עיתון בשביל מפלגה חיוני. כי לא ייתכן קיום מפלגה ללא עיתון".[23] ואכן, העיתונות והמפלגתיות הלכו בשנות ה-50 יד ביד. אל עיתוני היישוב נוספו יומון המפלגה הפרוגרסיבית "זמנים" (1953–1955) ו"למרחב" (1954–1971) של מפלגת אחדות העבודה - פועלי ציון, שהתפצלה ממפא"י. בית "דבר" של מפא"י, שלוֹ היה עיתון לכל מגזר, קידם את העלייה ההמונית בהחלפת השבועון "הגה" ביומון מנוקד בעברית קלה בשם "אוֹמֶר".[24] (ראה אור עד 1986). חשיבותה של העיתונות הייתה כה גדולה בעיני השלטון עד כי ראש הממשלה עצמו, בן-גוריון, פרסם מאמרים ב"דבר" תחת שם העט "ס. ש. יריב" (לאמור: סבא של יריב). החוקרת דינה גורן מציינת ש"עיקר מאמציהם [של העיתונאים בעיתונות המפלגתית] היה נתון לקידומן של מטרות אידאולוגיות, בין שהיו אלה מטרות המשותפות לכלל התנועה הציונית ובין שהיו של התנועות הפוליטיות שאליהן הם השתייכו. דפוסים אלה של עבודה עיתונאית גם הלמו את המקובל בארצות מוצאם של רוב העיתונאים ורוב הקוראים, כלומר, את הגישה המקצועית כפי שהתפתחה במזרח ובמרכז אירופה, שעיקרה הדגשת הצד האידאולוגי והפובליציסטי בעבודה העיתונאית, שבהשוואה אליו נחשבו הדיווח מן השטח ומלאכת הרפורטז'ה למלאכות פחותות בערכן".[12]

הפולמוסים החשובים של התקופה, כגון שביתת הימאים (1951), יחסי ישראל-גרמניה, השילומים, קליטת העלייה והעלייה הסלקטיבית, יחסי דת ומדינה ועוד התנהלו מעל דפי העיתונות ונחלקו אף הם לפי הקו המפלגתי. כמו בתקופת היישוב, הוקדש מקום נכבד לתיאור ארכני ומליצי של אספות-עם ומעמדים ציבוריים אחרים (בעיתונות תנועת העבודה, בפרט, נחגגו בפרטנות ובאריכות אירועי הקמת יישובים חדשים, קליטת עלייה, מפעלי משק וכלכלה והישגים אחרים של המדינה הצעירה). כמו כן נכתבו בכל העיתונים מאמרים ארוכים בשאלות שברומה של האומה ועתידה. בד בבד מיעטו עיתוני הזרם המרכזי, הקונפורמי, בדיווחים אקטואליים ובעבודה עיתונאית חוקרת לחשיפת עוולות חברתיות. עיתונאי העיתונות המפלגתית ראו בעבודתם קודם כל שליחות אידאולוגית ורק לאחר מכן מחויבות עיתונאית מקצועית, ביקורתית ופלורליסטית.[12]

עם זאת, כבר בתקופה זו החלו ניצנים של עיתונות אחרת, נשכנית וביקורתית. אחד הטורים הביקורתיים הראשונים היה טורם של בנימין תמוז ועמוס קינן "עוזי ושות'" ב"הארץ" (וב"יום-יום", מהדורת הערב של "הארץ", שראתה אור ב-1948), שהגיב על ענייני דיומא כביכול מנקודת מבטו של ילד ובלשון סלנג "צברית" ו"פלמ"חניקית" שהייתה חריגה בעיתונות התקופה, שהקפידה על שפה גבוהה ומצוחצחת. הטור ביקר את שלטון מפא"י ואת הממסד הדתי וחשף עוולות חברתיות ופוליטיות מנקודת מבט שמאלית. ב-1953 נעצר קינן והטור חדל להתפרסם.[25] את מגמת הטור המשיך כבר באותה שנה דן בן אמוץ (שכתב בעילום שם ובלשון רבים) בטורו "מה נשמע", שפורסם בתחילה ב"דבר השבוע" ולאחר מכן ב"מעריב". הטור הושפע מ"שיחת העיר" של "הניו יורקר" ונכתב באופן קליל ועוקצני ועל נושאי שוליים, בניגוד לכבדות ששרתה על העיתונות העברית וקשיי המדינה הצעירה.[26] ב-1952 החל אפרים קישון לכתוב טור ביקורת עוקצני ב"מעריב" בשם "חד גדיא", שהגדיר את הפיליטון העברי למשך שנים רבות (הטור פורסם ברציפות במשך 30 שנה, מספר פעמים בשבוע), המציא דמויות, הפנה זרקור אל חיי היחיד ולעג לביורוקרטיה המפא"יניקית.

לעיתונים מפלגתיים מסוימים נודעה חשיבות תרבותית רחבה יותר מאשר בתחום המפלגתי הצר. כך, למשל מוספו הספרותי של "למרחב", "משא", בעריכתו של אהרן מגד, היה אחד המוספים הספרותיים החשובים במדינה והבמה המרכזית של סופרי דור תש"ח; "הטור השביעי" של אלתרמן המשיך להופיע ב"דבר" וזכה לתהודה ציבורית ניכרת; ו"על המשמר" ועיתון הילדים שלו "משמר לילדים" היו במה שבה פרסמו משוררים כלאה גולדברג, אברהם שלונסקי, דן פגיס, ויהודה עמיחי.[27] כן צמחה פובליציסטיקה עברית מקורית בעמודים שיוחדו לכך, בעיקר בעיתוני הערב ("מעריב" ו"ידיעות אחרונות") וב"הארץ". עם הפובליציסטים הבולטים נמנו ישעיהו אברך, שמואל שניצר, שלום רוזנפלד, הרצל רוזנבלום, אליעזר ליבנה, יוסף נדבה, עזריאל קרליבך, דב סדן וגבריאל שטרסמן. מוספי השבת – בפרט "דבר השבוע" (שצורף משנת 1961 לכל עיתוני "דבר" ולא רק למנויים), "מוסף הארץ" (שהחל לצאת ב-1963), "חוֹתָם" (מוסף "על המשמר", החל לצאת ב-1964) ומוספי השבת של "מעריב" ("סופשבוע") ו"ידיעות אחרונות" ("7 ימים") – הפכו לחלק מחוויית הקריאה הישראלית בשבת ולבסיס שסביבו נערכו שיחות הסלון, והיו לכלי מרכזי של העיתונות בעיצוב דעת הקהל וסדר היום הציבורי.[12]

תל אביב הפכה באופן מובהק לבירת העיתונות העברית, שהשפיעה על הגאוגרפיה שלה. העיתונים הגדולים רכשו והקימו בה את בנייני המטה שלהם כגון בית מעריב (ברחוב קרליבך, שנקרא על שם מייסד העיתון), בית "הארץ" ברחוב שוקן ובית "ידיעות אחרונות" ברחוב מוזס (שנקראו אף הם על שמות מייסדי העיתונים).

על מנת להסדיר את יחסי הממשל והעיתונות, תוך אימוץ מדיניות של "צנזורה עצמית מרצון", גובשה ועדת העורכים, שכללה נציגות של עורכי העיתונים, אשר הסכימו לא למסור לציבור ידיעות העלולות לפגוע בביטחון המדינה, ובתמורה קיבלו תדרוכים לא-לפרסום מבכירי השלטון. השלטון התחייב לצמצם את השימוש בתקנות שעת חירום, והעיתונים התחייבו לפתור מחלוקות עם הצנזורה הצבאית באופן דיסקרטי באמצעות הוועדה. הדבר פיתח שפה ייחודית של רמזים, שבה הילכו העיתונאים על חבל דק בין פרסום לגיטימי לבין עבירה על ההסכמות. הדבר הגיע לשיאו בדיווחים על "הפרשה" ("העסק הביש"), שבהם כיכבו דמויות ורמזים כגון "האדם השלישי", "המזכירה" וכדומה. במשך כחמש שנים (1960–1965) העסיקה "הפרשה" את העיתונות ואת המערכת הפוליטית בישראל כמעט מדי יום. העיתונים נחלקו בין מצדדי שר הביטחון פנחס לבון, גישה שאותה הוביל "מעריב", לבין מצדדי ראש הממשלה בן-גוריון, גישה שאותה הוביל באופן נחרץ "הארץ". עיתונאי "דבר" נחלקו בין מצדדי לבון, ובהם בכירי המערכת והעורך הראשי חיים שורר, לבין מיטב הפובליציסטים, בראשות נתן אלתרמן, שתמכו בבן-גוריון. פוליטיקאים רבים הופתעו מהעיסוק האינטנסיבי בפרשה בעיתונות וראו בה גורם מזיק, מעכב ומתסיס בעיקר ערב הבחירות לכנסת השישית. "הפרשה" הייתה הקו שממנו החלה בישראל צמיחת עיתונות פתוחה יותר, ספקנית וחוקרת. היא העניקה לעיתונות חשיבות ראשונה במעלה בציבור ולגיטימציה לעיתונות הבלתי-מפלגתית ובראש ובראשונה ל"מעריב", שנחשב לפני כן לנחות.[28] בתגובה חוקקה הכנסת את חוק איסור לשון הרע (1965), שהגביל את הפרסום בעיתונות וחולל סערה ציבורית ושביתות.[29]

השבועון שהוביל את העיתונות החוקרת היה העולם הזה (1937–1993) של אורי אבנרי, ששילב רכילות ותצלומים פרובוקטיביים עם עיתונות לוחמנית ועוקצנית, והיה שנוא במידה שווה על ידי ראשי השלטון שנגדם יצא ועל ידי העיתונים היומיים, שראו בו איוּם. "העולם הזה" חידש את הלשון העיתונאית והוריד את המשלב הלשוני העיתונאי לרמה דיבורית כמעט; הוא שבר את היררכיית הנושאים "הראויים לסיקור" וסיקר תרבות פופולרית יחד עם אירועי-חברה, ובמסגרת זו טיפח לראשונה תרבות של ידוענים; כן סיקר בהרחבה מעשי פשע, שלא נדונו בעיתונות העברית בהרחבה לפני כן, ופיתח ביקורתיות וספקנות לגבי כל שלטון וממסד (הממשלה, המשטרה, הצבא, הש"ב ועוד). ב-1968 כתב עיתונאי "העולם הזה" אהרן בכר: "אין אולי עיתון בארץ שחיוב ושלילה מתרוצצים בו בצורה כל-כך קיצונית. "העולם הזה" מילא תפקיד ציבורי ראשון במעלה בשבירת קשר השתיקה סביב נושאים שהשלטון החליט כי השתיקה יפה להם, אך אותה שעה עצמה מילא תפקיד לא קטן בגיבוש הווי חברתי מסוים ובהפיכת רחוב דיזנגוף לסמל של ישראל... הוא המציא סגנון עיתונאי חדש, מקורי ותוסס, אך הפך ברבות הימים לשבועון הכתוב בחלקו בשפת נערות מספרה".[30]

ערב מלחמת ששת הימים ארגנו חלק מהעיתונים, ובפרט "הארץ", מסע נגד ראש הממשלה לוי אשכול, שנתפס כהססן – סטריאוטיפ שהודגש ונופח על ידי העיתונות – בקריאה למנות את משה דיין לשר הביטחון. לא ברור האם המסע העיתונאי שיקף דעה ציבורית או עורר אותה; כך או כך, העיתונות של סוף שנות ה-60 הייתה כבר בעלת כוח ציבורי ניכר ויכולת השפעה על החלטות הדרג המדיני.[31] לאחר מלחמת ששת הימים שקעה העיתונות הישראלית באופוריה ובאמונה ש"הכול בסדר". בשנת 1974, זמן קצר לאחר מלחמת יום הכיפורים, כתב דניאל בלוך כי באותה עת שררה בעיתונות אווירה שבה "אין מצביעים על פגמים, הכל מלא שירים ותשבחות, קושרים כתרים למצביאים ומשתחווים לפני הממסד."[32]

בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 הגיעה העיתונות המפלגתית למשבר. מחסור באמצעים ובפרסום ותפוצה דלה הכריעו את "היום" של גח"ל ב-1969, והליכוד נותר ללא ביטאון רשמי. המפלגה הקומוניסטית התפצלה ב-1965, ובנוסף ל"קול העם" נוסד שבועונה של רק"ח, "זו הדרך"; "קול העם" גסס עד שנסגר ב-1975. ב-1971 התמזג "למרחב" עם "דבר". נתח העיתונות העצמאית עלה לכדי 3 יומונים מתוך 8 (כ-40% לעומת פחות מ-30% בראשית שנות ה-50). "דבר" אמנם התחזק עקב קליטת כותבי "למרחב" ומינויה של העורכת חנה זמר, אך מאבקים פנימיים בהסתדרות וירידת קרנה של מפלגת השלטון בלמו את שגשוגו.[33]

ממלחמת יום כיפור ועד שנת 2000

לאחר מלחמת יום הכיפורים החל בישראל גל של ביקורת. העיתונות הלקתה את עצמה הן על הסיקור האופטימי והכנוע לפני המלחמה והן על הרמה העיתונאית בזמן המלחמה, שבה צורפו עיתונאים למטות האלופים, ניזונו מהם כמקור יחיד, דבררו אותם ואף ליבּוּ את "מלחמת הגנרלים" (המקרה הקיצוני ביותר, אך לא היחיד, היה עיתונאי "מעריב" אורי דן, שהצטרף לאריאל שרון). במקביל חסם דובר צה"ל פרסום מידע אליו התוודעו כתבים צבאיים בשטח, דבר שעורר זעם רב בקרב כתבים אלה. לאחר המלחמה חש חלק ניכר מהעיתונאים, כמו הציבור בכללותו, נבוך ומרומה, וזעמם על הממסד הפוליטי והצבאי היה גדול. אווירת "אנחנו אשמים" בקרב העיתונאים, שחשו שהיו כלי שרת בידי השלטון, הובילה לשינוי יסודי במערכת היחסים בין העיתונאים לממסד הפוליטי והצבאי. זרעי מהפכת העיתונות שהתחוללה כעשור לאחר מכן נזרעו אז, בדיונים פנימיים במועצת העיתונות בישראל שנועדו לליבון המחדל העיתונאי. טראומת המלחמה הולידה דור חדש של עיתונאים, שעבורם הייתה זו חוויית בגרות מעצבת, בהם אדם ברוך, אמנון דנקנר, אמנון אברמוביץ', יעקב ארז, יגאל לב, יגאל סרנה, אמנון לוי, תום שגב, נחום ברנע, אפרים סידון, יהונתן גפן, ב. מיכאל, גדעון לוי, דורון רוזנבלום, מאיר שלו, דן מרגלית, ירון לונדון, אהרון ברנע, גדעון סאמט, עלי מוהר, מאיר שניצר, חנוך מרמרי, רינו צרור ויוסי קליין.[34]

אחת התופעות של עידן זה הייתה גידול הנפח של העיתונים, שאליהם התווספו מוספים יומיים ושבועונים רבים, עשירים בחומר עיתונאי, עיתונאי-למחצה (כגון תוכן ממומן) ופרסומי). לכך גרמו הן מימון התוכן על ידי פרסומות והן הוזלת אמצעי הייצור וההפצה. בשנת 1991 נערך סקר משווה שבדק את מספר העמודים של ארבעת היומונים המרכזיים ("הארץ", "דבר", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב") ב-1961 וכעבור 30 שנה. לדברי העיתונאי והחוקר מרדכי נאור,

עִתוני 1961 היו בעלי גיזרה דקה: 4 עד 8 עמודים בעתוני הבוקר ו-12 עד 20 עמודים בימי שישי. ב-1991 מופיעים עיתונים כמו "הארץ" או "דבר" ב-16 עמודים ויותר בימי חול ובעשרות רבות (כולל מוספים) בימי שישי. ב"ידיעות אחרונות" ו"מעריב" הגידול בולט עוד יותר: ב-1961 החזיק "ידיעות אחרונות" 8 עמודים בימי השבוע, 12 בימי ראשון ו-24 בימי שישי. "מעריב" השתרע על פני מרחב עמודים דומה: בימי חול 8 עד 12 וביום שישי – 24 עמודים. בקיץ 1991 שני העתונים מופיעים בהיקף עמודים שלפני שלושים שנה נראה רק בחלום: בימי חול בהיקף של 36 עד 72 עמודים ובימי שישי 200 עד 240 עמודים.[35]

העיתונות המפלגתית הגיעה לקִצהּ עם סגירתם של "על המשמר" (נסגר ב-1995) ו"דבר" (1996). העיתונים היחידים שנותרו מפלגתיים היו "הצופה" (שהתמזג ב-2007 עם "מקור ראשון", כבית אידאולוגי לציונות הדתית ולאו דווקא כשופרה של המפד"ל) והעיתונים החרדיים.

מאז היווסדו ועד אמצע שנות ה-70 היה "מעריב" העיתון הנפוץ במדינה. אולם, לאחר כרסום מתמשך, הצליחו ראשי "ידיעות אחרונות", נח מוזס ודב יודקובסקי, ליצור עיתון פופולרי יותר מ"מעריב". "ידיעות אחרונות" החדש כלל כותרות גדולות, ידיעות תמציתיות ותצלומים בעמוד הראשי, שהיוו לכאורה סממן עממי. כמו כן גויסו לעיתון כותבים מהשורה הראשונה, בהם פובליציסטים מימין ומשמאל כגון עמוס קינן, בועז עברון, דידי מנוסי, זיוה יריב, סילבי קשת, דן בן אמוץ, הרב מנחם הכהן, ישראל אלדד ואליהו עמיקם, שיחד עם מעמדו הפופולרי הוכיחו שגם אנשים בעלי השכלה וממעמד סוציו-אקונומי גבוה אינם צריכים להתבייש לקרוא בו. במקביל הקים יודקובסקי בהדרגה צוות של כתבים ופרשנים שסיפקו לעיתון סקופים רבים, בהם איתן הבר, שלמה נקדימון, אריה אבנרי, עמנואל אלנקוה ויחזקאל אדירם.[36]

ניו-ג'ורנליזם בעברית

בעקבות חידושים בתהליכי הדפוס, שהוזילו את ההפקה, החלו לצאת בסוף שנות ה-70 בישראל שלל ירחוני כרומו, על ידי גורמים פרטיים שונים. רובם לא האריכו ימים. הירחון מוניטין (1994-1978) נוסד ב-1978 על ידי קבוצת אנשי עסקים. עורכו הראשון היה אדם ברוך, והוא התווה את המדיניות התוכנית והצורנית. את ברוך החליף תלמידו המובהק, רון מיברג. בראש הגיליון הובלטו לראשונה הכותבים, עם תמונתם, כנהוג בירחונים מקבילים בעולם המערבי ובניגוד לצניעות ואף הסתתרות הכותבים תחת שמות עט שאִפיינה את העיתונות העברית עד אז. ברוך הביא ל"מוניטין" את מקורות ההשראה שלו – המגזינים האמריקאים כגון "אסקווייר", "ניו יורק מגזין" ו"רולינג סטון". סגנונו השפיע על דור העיתונאים שלאחר מלחמת יום כיפור, שהפנה עורף לכתיבה המפלגתית המגויסת ופנה לעיצוב שפה אישית וכתיבה אינדיווידואליסטית ("אני" במקום "אנחנו"). לדברי עוז אלמוג, סגנון הכתיבה העיתונאי שפיתח ברוך בכתבותיו ובמאמרים שערך היו חדשניים ופורצי דרך וכללו מאפיינים כשפה רזה, תמציתית ומלוטשת, עמוסת רמזים, מטפורות ואסוציאציות מתוך העולם האינטלקטואלי המערבי ובקיאותו של ברוך בחברה ובתרבות היהודית והישראלית. רון מיברג תיאר את לשונו הניו-ג'ורנליסטית של ברוך כ"נעה בבת אחת מהנורמטיבי לתיאורי. שפה שבנתה יחס מדויק בין פני השטח לעומק. שפה הפונה לעם הארץ ולבני המעלה באותו תחביר. [...] מלים שנעו באחת משפע לרזון, מפרט לכלל, מ"סיפור" ל"הלכה", מנקודתי לפנורמי, ממקור לציטוט".[12] השפה העיתונאית השתדלה להיות ייחודית, גבוהה ומתוחכמת משפת עיתוני הערב, אך לא אקדמית, ארכנית וכבדה בסגנון שאפיין את הכתיבה המפלגתית, ושזורה בטון אירוני שהתבונן גם על מושגים "מורמים מעם" באורח משועשע, לא מעריץ וגם לא מתלהם. בנוסף לשפה העיתונאית קידם "מוניטין" את הפרסום העברי בעיתונות. מגזין נוסף ששאב מאותה רוח היה השבועון "כותרת ראשית" (1982–1988) בעריכת נחום ברנע ותום שגב.

ב-1978 ייסד יוסי קליין את המקומון הירושלמי כל העיר – ראשון במקומוני רשת שוקן – לפי דגמים כגון "וילג' ווייס" הניו-יורקי. שנה מאוחר יותר נוסד העיר התל אביבי בעריכתו של חנוך מרמרי. השפה שהוגדרה על ידי המקומונים הרחיבה והקצינה את השפה הניו-ג'ורנליסטית, הייתה דיבורית, פרובוקטיבית ובוטה והחדירה מחדש ללשון העיתונאית העברית, שטרחה כל ימיה על ניכוש הלעז וחידוש העברית, מושגים לועזיים רבים (אאוטסיידר, דד ליין, קליפ, פולו-אפ, קרייאטיב, אימג' וכדומה). תחומי הסיקור הורחבו תוך שבירת היררכיה תרבותית ונתנו במה נרחבת לתופעות שוליים שלא היו עד אז חומר לסיקור עיתונאי, כגון תיאטרון פרינג' ומוזיקת אינדי.

במרץ 1984 ראה אור גיליונו הראשון של היומון החדש של רשת שוקן, חדשות (1984–1993), בעריכת יוסי קליין ורינו צרור, וזה הביא את השפה העיתונאית המקומונית וערכיה לזרם המרכזי. העיתון היה בעל תדמית צעירה, שמאלנית ואנטי-ממסדית. השפה שבה נכתב העיתון הייתה עברית חדשה, משוחררת, צעירה, על גבול הסלנג, שבלטה על רקע האפרוריות, הרצינות והשמרנות של היומונים האחרים. העיתון הוביל עיתונים אחרים בעקבותיו, למשל בטור הרכילות "ציפורה", שהמציא פורמט ושפה ששימשו לאחר מכן דורות של רכילאים. עם זאת, הוא לא שמר על קו אחיד – לעיתים ניסה להיות צהוב, לעיתים הציג עצמו כעומד על עקרונות הדמוקרטיה ובשנותיו האחרונות ניסה להפוך לשמרני יותר.

לסגנון הניו-ג'ורנליסטי הייתה השפעה עמוקה על השפה העיתונאית העברית. ב-1983 הזמין דב יודקובסקי את אדם ברוך לערוך את מקומוני "ידיעות אחרונות" ואת המוספים "7 ימים" ו-"7 לילות", והוביל גם אותם לעבר הסגנון הניו-ג'ורנליסטי. באותה עת הביא מתי גולן סגנון זה ל"הארץ". עם התפרקות "כותרת ראשית" (1988), "חדשות" (1993) ו"מוניטין" (1994) הפכו כותביהם (בהם נחום ברנע, רינו צרור, רון מיברג, אמנון דנקנר, גבי ניצן, נתן זהבי, דורון רוזנבלום, אהוד אשרי, אמנון לוי, יוסי ורטר, ארי שביט, דב אלפון, אמנון אברמוביץ') למעצביה הבכירים של השפה העיתונאית העברית.

עיתונות ביקורתית, חוקרת וחושפת שחיתות

המגמה הביקורתית כלפי הממסד החלה עוד בסוף שנות ה-50 עם "העולם הזה", שעסק באיתור וחשיפת שחיתויות בצמרת מפלגת השלטון ומקורביה – בין היתר ראש עיריית חיפה אבא חושי (העיתון קרא לחיפה "חושיסטאן"), שמעון פרס ("הפשפש שעלה למעלה"), הרמטכ"ל משה דיין – אך הייתה נחלת מעטים. מספר אירועים תרמו לחידוד השיח העיתונאי ולמתיחת ביקורת, בעיקר טבח כפר קאסם (1956) וסיקור "הפרשה" (1960–1965). מלחמת ששת הימים השיבה לזמן מה את הנטייה הקונפורמית, אך גם בתקופה שבינה לבין מלחמת יום כיפור החלה נטייה ביקורתית ביחס לשטחים ולמלחמת ההתשה.

לאחר מלחמת יום כיפור השתנתה מגמת הביקורתיות והפכה לנוקבת וחריפה, עד כי העיסוק העיתונאי הפך למוגדר כביקורתי לשלטון. העיתונאים לא הסתירו עוד התבססות על הדלפות, ומאבקים עם הצנזורה וועדת העורכים הקנו לדור החדש של העיתונאים הילה מרדנית שהעלתה את קרנם. סאטירה נשכנית ותוקפנית בסגנון "זו ארץ זו" עברה מעיתוני שוליים כ"העולם הזה" למדור "דבר אחר" שבלבו של "דבר" הממסדי.

לעיתונות החוקרת החושפת נודעה השפעה מכרעת על הפוליטיקה הישראלית.[37] כך למשל חשיפת פרשת חשבון הדולרים של לאה רבין על ידי דן מרגלית ב-1977 הובילה לפרישתו של יצחק רבין מראשות הממשלה ומההתמודדות על התפקיד במפלגת העבודה, וחשיפותיו העיתונאיות של מרדכי גילת ב-1985 הובילו למשפטו ומאסרו של שר הפנים אריה דרעי. חשיפת העיתון "חדשות" את גורל המחבלים בפרשת קו 300 (1984) בישרה את ראשית מותו של מנגנון ועדת העורכים (שקרס סופית עם פרישת עיתון "הארץ" ב-1992 לאחר פרשת אסון צאלים ב') ואת לידתה של שיטת עקיפת הצנזורה באמצעות ציטוט "מקורות זרים", כלומר ידיעות שהודלפו לעיתונאי חוץ, פורסמו בעיתונות זרה ולפיכך אינם מהווים עוד סוד וניתן לצטטם כידיעה.

משנת 2000 ואילך

כבר ב-1995 פרסם "הארץ" את כל תוכן העיתון המודפס באינטרנט, תחילה במסגרת IOL ולאחר מכן באופן עצמאי. בשנת 2000 קם אתר האינטרנט של קבוצת ידיעות אחרונות, ynet, שפרסם חומר עיתונאי מקצועי בעברית ובחינם. ב-2002 עלה לאוויר אתר nrg של "מעריב". הנגישות לעיתונאות העברית העיקרית בחינם הציבה אתגרים קשים בפני העיתונות הכתובה – אתגרים שהשתלבו במגמה העולמית של "מות העיתונות המודפסת".[38] בנוסף, בשנת 1993 קם ערוץ 2 ופתח את עידן התקשורת המסחרית בטלוויזיה בישראל שבצדה נפתחה עבור עיתונאים-כוכבים אפשרות להשתכר בטלוויזיה משכורות גבוהות הרבה יותר מאשר בעיתונות הכתובה – מגמה שסימנה מעבר של עיתונאים לטלוויזיה. שבירת ארגוני העובדים בעיתונות, שהחלה עוד בעשור שקודם לכן, והצמצום הנדרש בעלויות הובילו לדרדור איכות העוסקים במקצוע ודרדור השפה העיתונאית. פיטורי מגיהים או העסקת סטודנטים במשכורת פעוטה הובילו לאיכות ירודה של הטקסטים, בפרט במקומונים.

על מנת להתמודד עם עיתונות האינטרנט החלו ב-2006 לצאת בישראל חינמונים יומיים. הראשון בהם היה "ישראלי", שנסגר בתחילת 2008. ביולי 2007 החל לצאת לאור ישראל היום, חינמון בבעלות המיליארדר היהודי-אמריקאי השמרן שלדון אדלסון, שגייס מספר כתבים ישראלים בולטים כגון מרדכי גילת, עמוס רגב ודן מרגלית. ב-5 באוגוסט 2007 החלה יציאתו של החינמון השלישי, "מטרו ישראל", ששינה שמו ל"ישראל פוסט". תקופה קצרה, בין ינואר 2008 ועד לסגירתו ביוני 2009, יצא גם חינמון בשם "24 דקות", מבית ידיעות אחרונות, שנחשב לצהובון; מאז מופצת חינם גרסה מצומצמת של העיתון.[39]

עיתונות חרדית

ערך מורחב – עיתונות חרדית
גיליון "קול ישראל", שכלל בעיקר ידיעות מגזריות

לצד העיתונות הכללית פעלה בישראל עיתונות חרדית בעברית עוד מימי "מחזיקי הדת" באמצע המאה ה-19. ב-1922 נוסד שבועונה של אגודת ישראל "קול ישראל" (1922–1950; נקרא גם "הקול"), וב-1932 החל לצאת באופן בלתי סדיר ביטאונה של מפלגת פועלי אגודת ישראל, "שערים", שהפך ליומון ב-1951 (עד 1981 ולאחר כך פעל במשך תקופה כשבועון עד לסגירתו). עיתונים אלה סיפקו בעיקר ידיעות פנים-מגזריות מהארץ ומהתפוצות. העיתון היומי החרדי רב-התפוצה הראשון במדינת ישראל היה ביטאונה של אגודת ישראל המודיע (החל להופיע ב-1950). ב-1985, עם הקמת מפלגת דגל התורה על ידי אלעזר מנחם מן שך ויעקב ישראל קניבסקי, יצא לאור לראשונה ביטאונה יתד נאמן כיומון חרדי שני. הפיצול הגובר בחברה החרדית גרם להוצאת כתבי עת רבים של הפלגים השונים. "יום ליום" הוקם בשנת 1993 כביטאון ש"ס, תחילה כיומון ולאחר מכן כשבועון. ב-2009 התפצל מן "המודיע" יומון חדש, "המבשר", שהוקם על ידי מנחם פרוש ובנו מאיר ומזוהה עם סיעת שלומי אמוני ישראל באגודת ישראל. ב-2012 הוקם, מתוך פולמוס חריף, עיתון "הפלס", המזוהה עם הזרם הליטאי השמרני ומפלגת בני תורה; העיתון הוקם בחסותו של הרב שמואל אוירבך על ידי כמה מבכירי העיתון "יתד נאמן" לשעבר, שפוטרו זמן קצר לפני כן על ידי אנשי הרב אהרן לייב שטיינמן, שהשתלטו על "יתד נאמן".

בנוסף, הרחוב החרדי עשיר בשבועונים, בהם "בשבע", "משפחה", "בקהילה", "כפר חב"ד", עיתון הילדים "זרקור" ועוד. שבועונים אלה הם נושא פולמוס בחברה החרדית (ע"ע המאבק בשבועונים החרדיים בישראל). בנוסף, מחולקים בבתי כנסת בשבתות מאות סוגים של עלוני שבת (מכונים גם "עלוני פרשת השבוע"), שבהם נדפסים דברי תורה המבוססים על פרשת השבוע, פעמים רבות כולל התייחסות לענייני השעה, עם ביטוי להשקפת עולמם של מוציאי העלון. גם בעניין עלוני השבת קיים פולמוס נרחב בחברה החרדית.

העיתונות החרדית מופקת על ידי עיתונאים חרדים וכפופה לכללי צנזורה ולפיקוח רבנים. העיתונות החרדית מעסיקה גם "משגיחים", שתפקידם לנטר את המידע ולצנזר מתוכו מינוחים או נושאים אשר חורגים מה"קו" שנקבע על ידי הרבנים. כך למשל:

  • לא מופיעים בעיתונות החרדית דיווחים על נושאים הקשורים לתרבות הפופולרית (ידוענים, ספורט, בידור, תרבות) או התרבות הגבוהה הלא-חרדית (ספרות, קולנוע, אמנות פלסטית וכיוצא באלה). דיווחים שכן נכתבים על התרבות הלא-חרדית מתמקדים בדרך כלל בהיבטיה השליליים: (חילול שבת, אכילת מזון לא-כשר, עבריינות וכו') או במאמרים פובליציסטיים הלועגים לתרבות הלא-חרדית.
  • מקרי פשיעה כמו מעשי שוד וגניבה מוזכרים במקרים חריגים בלבד.
  • לא מופיעות בה תמונות או איורים של נשים.
  • שמן הפרטי של נשים הכותבות בעיתון מופיע בדרך כלל כאות ראשונה בלבד. הן גברים והן נשים כותבים פעמים רבות בשמות עט, אולם בין הגברים הכותבים בשמם האמיתי מופיע בדרך כלל השם הפרטי במלואו.


ראו גם

לקריאה נוספת

  • משה פלאי, מכתבי העתים: עיתונות ההשכלה מ-1820 עד 1845, ירושלים: הוצאת מאגנס, תשע"ג.
  • מנוחה גלבוע, לקסיקון העיתונות העברית: א. ניצנים, תל אביב: בית הספר למדעי היהדות ע"ש חיים רוזנברג – אוניברסיטת תל אביב – מכון כץ לחקר הספרות העברית – הקתדרה לעיתונאות ע"ש עזריאל קרליבך, תשמ"ו 1986
  • מנוחה גלבוע, לקסיקון העיתונות העברית במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, ירושלים: מוסד ביאליק; אוניברסיטת תל אביב, תשנ"ב 1992.
  • גדעון קוץ, חדשות וקורות הימים: מחקרים בתולדות העיתונות והתקשורת העברית והיהודית, ירושלים: הספרייה הציונית- אוניברסיטת תל אביב, 2013.
  • גדעון קוץ, מעריכים ומכתבי עתים, תל-אביב: ירון גולן- ברית עברית עולמית, 1999
  • גליה ירדני, העיתונות העברית בארץ ישראל בשנים 1863-1904, תל אביב: הקיבוץ המאוחד; אוניברסיטת תל אביב, תשכ"ט.
  • אורן סופר, "אין לפלפל!": עיתון הצפירה והמודרניזציה של השיח החברתי והפוליטי, ירושלים: מוסד ביאליק; המרכז לחקר תולדות יהודי פולין ותרבותם – האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"ז 2007.
  • עוזי אלידע, העולם בצהוב: לידת עיתונות ההמון הארץ-ישראלית (מ"הצבי" ל"האור", 1914-1884), הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2015
  • גצל קרסל, תולדות העיתונות העברית בארץ ישראל, הספרייה הציונית ליד הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית, תשכ"ד.
  • מרדכי נאור, רבותי, העיתונות: פרקים בתולדות התקשורת הכתובה בארץ, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשס"ה 2004.
  • מרדכי נאור, "העיתונות בשנות החמישים", בתוך: חנה יבלונקה וצבי צמרת (עורכים), העשור הראשון: תש"ח–תשי"ח, ירושלים: יד יצחק בן-צבי – המחלקה לחינוך והדרכה, תשנ"ח 1997, עמ' 215–226.
  • מרדכי נאור, "התקשורת", בתוך: חנה יבלונקה וצבי צמרת (עורכים), העשור השני: תשי"ח–תשכ"ח, ירושלים: יד יצחק בן-צבי – המחלקה לחינוך והדרכה, תשס"א 2000, עמ' 47–60.
  • מרדכי נאור, "התקשורת", בתוך: חנה יבלונקה וצבי צמרת (עורכים), העשור השלישי: תשכ"ח–תשל"ח, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשס"ח 2008, עמ' 401–415.
  • דן כספי ויחיאל לימור, המתווכים: אמצעי התקשורת בישראל 1948–1990, תל אביב: עם עובד, תשנ"ג 1992.
  • יוסף אוליצקי, אמנות הדפוס: 400 שנים לאמנות הדפוס בארץ-ישראל, צפת: המוזיאון לאמנות הדפוס ומפעלי נייר חדרה, תשל"ג 1973, פרקים ד–ז, יז.
  • "קשר", כתב-עת לחקר תולדות העיתונות והתקשורת בעולם היהודי ובישראל, המכון לחקר העיתונות והתקשורת היהודית ע"ש שלום רוזנפלד, אוניברסיטת תל אביב
  • שלמה שבא ודן בן אמוץ, ארץ ציון ירושלים, הוצאת ויידנפלד וניקולסון, ירושלים, 1973.

קישורים חיצוניים

מאגרי עיתונות

מאמרים וסקירות

על עיתונות חרדית

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 דרור שגב, בימים שבהם עוד לא עטפו בעיתון דגים, באתר הארץ, 31 במרץ 2008
  2. ^ אין לבלבל עם עיתון הצפירה שראה אור משנת 1862 ועד 1931.
  3. ^ מנוחה גלבוע, לקסיקון העיתונות העברית: א. ניצנים, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 1986; משה פלאי, מכתבי העתים: עיתונות ההשכלה מ-1820 עד 1840, ירושלים: מאגנס, תשע"ג.
  4. ^ יעקב שביט ויהודה ריינהרץ, "האל המדעי": מדע פופולרי בעברית במזרח אירופה במחצית השנייה של המאה ה-19, בני ברק: הקיבוץ המאוחד (ספריית הילל בן חיים), תשע"א 2010, עמ' 9–12, 63 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"); אורן סופר, "אין לפלפל!": עיתון הצפירה והמודרניזציה של השיח החברתי והפוליטי, ירושלים: מוסד ביאליק; המרכז לחקר תולדות יהודי פולין ותרבותם – האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"ז 2007, עמ' 54–69.
  5. ^ Hary Kuller, Presa evreiască din România, Bucureşti: Tritonic, 2004 (ברומנית)
  6. ^ נחום סוקולוב, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
  7. ^ חיים נחמן ביאליק, ""המליץ" ו"הצפירה" – וצבע הניָר", בתוך ספר היובל של הצפירה: תרכ"ב–תרע"ב, ורשה: דפוס הצפירה, תרע"ב 1912, עמ' 40–46 (נדפס שוב בקיבוץ כתביו: ""המליץ", "הצפירה" וצבע הנייר"), בפרויקט בן-יהודה.
  8. ^ שביט וריינהרץ, האל המדעי (2010), עמ' 170.
  9. ^ גצל קרסל, תולדות העיתונות העברית בארץ ישראל, הספרייה הציונית ליד הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית, תשכ"ד עמ' 155
  10. ^ רשימות מרות מאת התם הנצחי, שמעתי והאמנתי, המשקיף, 26 בפברואר 1948
  11. ^ מרדכי נאור, רבותי, העיתונות: פרקים בתולדות התקשורת הכתובה בארץ, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשס"ה 2004, עמ' 33–44.
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 12.4 12.5 עוז אלמוג, מעיתונות מגויסת לביקורתית, באתר "אנשים ישראל - המדריך לחברה הישראלית" (מבוסס על ספרו "פרידה משרוליק - שינוי ערכים באליטה הישראלית").
  13. ^ "חדשות הערב" באתר תנועת העבודה הישראלית; בלה קמפל, ‏"'חדשות הערב' – עתון הערב של מפא"י, 1946–1948", קשר 3, אביב 1988, 93–98.
  14. ^ ראו אניטה שפירא, המאבק הנכזב: עבודה עברית 1929–1939, תל אביב: הוצאת אוניברסיטת תל אביב והקיבוץ המאוחד, 1977; וכן יהודה לפידות, לידתה של מחתרת: האצ"ל בשנות השלושים, תל אביב: ברית חיילי האצ"ל, תשס"ב 2001, "הפילו לידתה של מחתרת", באתר "דעת".
  15. ^ מרדכי נאור, ‏"'הפוטש הגדול': מלחמת 'ידיעות אחרונות'–'מעריב': ההתחלה", קשר 33, אביב 2003, 3–15
  16. ^ ביבליוגרפיה של שירי "תנו רבנן" בארכיון "דבר", אתר עיתונות יהודית היסטורית.
  17. ^ דן לאור, אלתרמן: ביוגרפיה, תל אביב: עם עובד (ספריית אפקים), תשע"ד 2013, עמ' 160; מרדכי נאור, שבע-מאות הטורים של "הטור השביעי", באתר של נאור.
  18. ^ זיוה שמיר, ההיסטוריה לפי אלתרמן, באתר הארץ, 14 במאי 2007; מרדכי נאור, ‏"אלתרמן כהיסטוריון וכפובליציסט ביקורתי", קשר 45, סתיו 2013, 68–82; ורד לי, ספרים | חמש שאלות לדבורה גילולה, באתר הארץ, 20 בינואר 2010
  19. ^ יחיאל לימור ואינס גבל, "עיר נצורה ועיתונים בה הרבה: העיתונות בירושלים במלחמת העצמאות", קשר 23 (1998), 25–44. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
  20. ^ על העיתונות המחתרתית ראו יוסף אוליצקי, אמנות הדפוס, צפת: המוזיאון לאמנות הדפוס ומפעלי נייר חדרה, תשל"ג 1973, פרק יז: "האות הלוחמת", עמ' 321–328; מרדכי נאור, ‏עיתונות המחתרת בארץ ישראל, קשר 9, אביב 1991, 22–31
  21. ^ אשנב, בלקסיקון "העין השביעית" לתקשורת ועיתונות
  22. ^ עיתונות במחתרת בבלוג מוזיאון לח"י, 2 בספטמבר 2012.
  23. ^ מרדכי נאור, "העיתונות בשנות החמישים", בתוך: חנה יבלונקה וצבי צמרת (עורכים), העשור הראשון: תש"ח–תשי"ח, ירושלים: יד יצחק בן-צבי – המחלקה לחינוך והדרכה, תשנ"ח 1997, עמ' 217 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר").
  24. ^ חדשות מנוקדות, דבר, 30 ביוני 1961
  25. ^ אריאנה מלמד, לעוזי היה מותר, באתר ynet, 14 בדצמבר 2007
  26. ^ אמנון דנקנר, דן בן אמוץ: ביוגרפיה, ירושלים: כתר, 1992, עמ' 280.
  27. ^ רמה זוטא, חייה ויצירתה של לאה גולדברג - חלק ב, אימגו, 14 במאי 2012.
  28. ^ מרדכי נאור, "התקשורת", בתוך: חנה יבלונקה וצבי צמרת (עורכים), העשור השני: תשי"ח–תשכ"ח, ירושלים: יד יצחק בן-צבי – המחלקה לחינוך והדרכה, תשס"א 2000, עמ' 49–50; דן כספי ויחיאל לימור, המתווכים: אמצעי התקשורת בישראל 1948–1990, תל אביב: עם עובד, תשנ"ג 1992, עמ' 280.
  29. ^ נאור, "התקשורת", בתוך: יבלונקה וצמרת (עורכים), העשור השני (2000), עמ' 52.
  30. ^ אהרון בכר, הנדון: אורי אבנרי: דיוקן פוליטי, תל אביב: יפעת, 1968, עמ' 13–14.
  31. ^ נאור, "התקשורת", בתוך: יבלונקה וצמרת (עורכים), העשור השני (2000), עמ' 53.
  32. ^ דניאל בלוך, "חייבים לעשות חשבון" (מתוך "העיתונות בימי מלחמה: דיון במועצת העיתונות"), ספר השנה של העיתונאים תשל"ד (1973/74), עמ' 111.
  33. ^ מרדכי נאור, "התקשורת", בתוך: חנה יבלונקה וצבי צמרת (עורכים), העשור השלישי: תשכ"ח–תשל"ח, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשס"ח 2008, עמ' 404–405.
  34. ^ עוז אלמוג, ‏מחקר דור ה-Y: צבר הולך ונעלם, בארכיון האינטרנט של אתר "אנשים ישראל", ליד הערה 147.
  35. ^ מרדכי נאור, "העיתונות הישראלית, קיץ 1961 וקיץ 1991: מחקר-זוטא משווה בין שתי השנים, מרחק של 30 שנה", אותות 135 (1991), 48–51.
  36. ^ נאור, "התקשורת", בתוך: יבלונקה וצמרת (עורכים), העשור השלישי (2008), עמ' 406.
  37. ^ נאור, "התקשורת", בתוך: יבלונקה וצמרת (עורכים), העשור השלישי (2008), עמ' 413.
  38. ^ רפי מן, טבלואידיזציה 2.0, באתר העין השביעית, 15 באוגוסט 2010
  39. ^ נילי אורן, הפרינט מת? כנסו כנסו, באתר של "רשת 13", 28 בדצמבר 2007 (במקור, מאתר "nana10"); איתמר ב"ז, זה לא החינם, טמבל, באתר העין השביעית, 1 במאי 2014


ערך מומלץ

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26643971עיתונות עברית

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=עיתונות_עברית&oldid=1668422"