משלב

בבלשנות, מִשְלָב (בנטייה: משלבּים) או משלב לשוני הוא אופן שימוש בשפה, התואם לנסיבות מסוימות. על פי רוב, זו מידת הרשמיות (פורמליות) או התקניות הדקדוקית או הסמנטית (או ההגייתית) של טקסט מדובר, כתוב, או מסומן.
במשלב בא לידי ביטוי ההקשר החברתי של הלשון – כורח הנסיבות והסיטואציה הספציפית שבה נאמרו, נכתבו או סומנו הדברים. אדם עשוי לשנות את משלב שפתו לפי בחירתו וראות עיניו ובהתאם לנסיבות. למשל כאשר אדם משוחח עם אשתו או ילדיו סביר שרמת הרשמיות של השיח תהיה נמוכה (משלב נמוך), ואילו אם אותו אדם יישא נאום בטקס רשמי סביר שיבחר להעלות את רמת לשונו (משלב גבוה).
מגזרים שונים ואוכלוסיות שונות נוקטים משלבים שונים.

מקובל לקבוע את המשלב בהשפעת כמה גורמים:

• תחום השיח: ישנם תחומים שמאלצים שימוש במשלב יותר גבוה לעומת תחומים אחרים, למשל שיח בתחום המשפט או הרפואה לעומת שיח בתחום הספורט.
• האמצעי (המדיום) התקשורתי: רמת הרשמיות הנדרשת בכתיבת מכתב למשל, שונה מהרמה הנדרשת בשיחה שבעל פה (גם כאשר מדובר באותם מוען ונמען).
• תפקיד המשתתפים במסרים: כאמור, אופי השפה הוא שונה כאשר מדובר למשל בשיחה בין בעל לאישה לעומת מפקד וחייל, מראיין ומרואיין וכו'.
• מידת הפורמליות של השיח: משלב בטקס רשמי הוא שונה ממשלב של שיחה אינטימית, משלב של מאמר מדעי שונה ממשלב של רשימת קניות, משלב של מכתב הממוען לחבר שונה ממשלב של מכתב הממוען למרצה באקדמיה וכו'.

משלבּים עיקריים

אין דרך מדויקת לקבוע או למדוד משלב, אך באופן גס, החלוקה הנפוצה של הלשון מציגה ארבעה משלבים עיקריים:

לשון גבוהה / מליצית ("שפה גבוהה")

שפה פיוטית המאפיינת את הלשון הספרותית והמקראית. כמעט שלא נמצאת בשימוש בשפה היום־יומית ומופיעה בעיקר בספרות, באקדמיה, בנאומים, במכתבים רשמיים וכו'. שימוש במשלב זה יציית לרוב לכל כללי "הלשון התקנית" ויכיל גם מילים נדירות שימוש או ארכאיות וצורות תחביר שגרתיות פחות, שמוכרות בעיקר למלומדים. משלב זה יכיל גם פתגמים וביטויים, שיעידו על הכרת יצירות ספרות חשובות. לדוגמה: "טוב היה אילו חזרתי לביתי, אלא שכבר ירד היום וביתי רחוק מן העיר" (עגנון, תשי"ט, עמוד 187). דוגמה נוספת: "ומני אז כבו עיניי / כל עולמי חשך עליי / כי לעגו לי ידידיי / טוב לי מותי מחיי / אנה אלך, אנה אברח / איך אתנחם, איכה אשכח" (אביהו מדינה, "כבר עברו השנים").

משלב זה, במיוחד בדוגמאות הקיצוניות שלו, הוא ספק משלב וספק סוציולקט – דהיינו ניב של שכבה סוציאלית, במקרה זה, של שכבת המלומדים. עובדה זו הופכת את השימוש במשלב הזה לנושא נוח לבדיחות. בספרם של דן בן אמוץ וחיים חפר, "ילקוט הכזבים", מופיעה בדיחה המלמדת על חשיבות השימוש במשלב הנכון:

פעם טבע בכנרת המורה לעברית של דגניה א'. דווקא באותו זמן ישבו במקום המון חברה מהקורס לספורט של הפלמ"ח, אבל המורה צעק "הושיעו, הושיעו", ואיש לא הבין מה הוא רוצה.

משלב זה נוח גם כדי להדגים קשיים אישיים בכושר במעברי משלב. כדוגמה לדובר עברית שבלט בחוסר מיומנותו לעבור ממשלב למשלב ודיבר במשלב זה יתר על המידה, אפשר להביא את הנשיא זלמן שזר, אשר נודע כדובר מליצי בנאומיו, בסגנון שפתו ובשפת הגוף שלו. כשבגמר גביע המדינה בשנת 1972, מיד בסיום המשחק שבו הפסידה קבוצת הפועל ירושלים לקבוצת הפועל תל אביב, אמר את הדברים האלה: "הידד למנצחים, ולמפסידים נאמר 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני' – יום יבוא וגם ירושלים תנצח!"

לשון תקנית

הלשון שנקבעה רשמית על ידי הממסד הלשוני, וכפי שבאה לידי ביטוי בנוסח החדשות בכלי התקשורת. יש לה שימוש ביום־יום בעיקר בקרב אנשי מקצוע, נותני שירותים, אנשי חינוך וכו'. במשלב זה אין דגש במילים, בביטויים או בדרכי תחביר שהשימוש בהם נדיר, אך הדגש מושם בעמידה בכללי התחביר ובשימוש במילים שמופיעות במילונים הרשמיים ובפירושן הרשמי. בעברית יש במשלב זה הקפדה על הגייה במלרע ובמלעיל, ובערבית תהיה במשלב זה הקפדה על הגייה נכונה של כל העיצורים והתנועות.
לדוגמה, הפיכת דברי עגנון למשלב זה תיראה בערך כך: "היה עדיף לשוב הביתה, אך בא הערב וביתי נמצא הרחק מהעיר".
יוצרים בולטים, שהקפידו על חוקי השפה אך לא נהגו לרוב לשלב בה מליצות היו נעמי שמר ונתן יונתן.

בלשונות שבהן יש הרבה מבטאים, מעבר למשלב זה עשוי לכלול גם מעבר להגייה שנחשבת ל"תקנית". לדוגמה, קריינים בכלי התקשורת בארצות הברית משתמשים במבטא של המערב התיכון כמבטא "תקני" כשהם מתבטאים במשלב זה. באותו אופן, בלשונות שבהן יש שלל ניבים אזוריים, המעבר למשלב זה עשוי לכלול גם מעבר לניב אזורי שהוכרז כ"תקני". באיטלקית, למשל, זהו הניב של פירנצה.

משלב דיבורי או לשון מדוברת

לשון מדוברת מתבססת על הלשון התקנית אך ללא הקפדה מדויקת על כל כלליה, מאופיינת בשימוש על ידי הציבור הרחב בשגרה היום־יומית וכוללת לעיתים מבעים אשר לרוב אינם בשימוש בשפה התקנית. דוגמה:
הפיכת דברי עגנון למשלב זה תיראה בערך כך: "היה הכי טוב אם הייתי חוזר הביתה, אבל כבר היה חושך ואני גר מחוץ לעיר".
יוצר בולט, שנהג לכתוב במשלב זה, היה יוסי בנאי – אילו נכתב שירו "אני וסימון וְמואיז הקטן" בעברית תקנית, היה שמו "אני וסימון וּמואיז הקטן". בנאי הקפיד גם ששמו יבוטא במלעיל כמקובל בעם, ולא במלרע, התואם את תקני השפה הרשמיים.

לשון תת־תקנית

לשון תת-תקנית, עגה או סלנג היא לשון שאינה כפופה לכללים רשמיים, והשימוש בה נעשה כראות עיניו של הדובר. משלב זה נפוץ ביותר בקרב בני נוער. מעין תמונת מראה של הלשון הגבוהה – סביר שלא יעשה בה שימוש בטקסט או שיח ספרותי, אקדמי או רשמי ואילו עיקר הופעתה תהיה במצבים בהם רמת הרשמיות המצופה היא הנמוכה ביותר כגון שיחות רחוב, שיח בין חברים, התכתבויות במסרונים וכו'. במקרים קיצוניים, סלנג כבד הוא סימן היכר של קבוצות אוכלוסייה המרוחקות מן הממסד, ומשלב זה הוא בעל חפיפה חלקית לסוציולקט. משלב זה היה מקובל בכתיבתם של נתן זהבי ובוקי נאה, כשאלו היו כתבי פלילים. בעזרת שליטה בסלנג קיצוני הם הוכיחו התמצאות באורחותיה של תת־תרבות הרחוקה מן הממסד.

לדוגמה, לו כתב עגנון את דבריו בצורת סלנג הם היו נראים בערך כך: "אם הייתי עף הביתה זה היה הכי טוב, אבל כבר היה לילה ואני גר רחוק לאללה".

אפיון דמויות ספרותיות בעזרת שימוש במשלב

ישנם יוצרים שמסתייעים בהשמת משלב שונה בפיה של כל דמות, כדי לאפיין את הדמויות. דוגמה קיצונית לכך היא המערכון של הגשש החיוור "חושחש הנחש". במערכון, השוטר, המדבר בשפה מדוברת (שייקה לוי), משחרר ממעצר עבריין (גברי בנאי) שמדבר בסלנג, ועוצר במקומו עובר אורח (ישראל פוליאקוב) שמדבר בלשון מליצית. שלוש הדמויות מתקשות להבין זו את דיבורה של זו והדבר יוצר מתחים ביניהן ("הנה התעודות, פשפש בהן ככל רצונך" / "אתה קראת לי 'פִשפש'?!"). במקרה זה, המשלב משמש כמעט כנושא המרכזי של המערכון ולא רק ככלי עזר לאפיון.

בספרו של דויד גרוסמן מישהו לרוץ איתו, לדמויות יש משלבים מגוונים. המספר עצמו, כשהוא מתאר את המעשים, כביכול כצופה נסתר, משתמש בעברית תקנית, עם נטייה מליצית קלה ("הנערה הייתה מרוכזת כולה בתנועות החבלים, ותמר לא יכלה להמשיך משם, כי הוקסמה אל הריכוז המוחלט שלה, שהכירה גם מעצמה"). הדמויות של הנערים בני הטובים מדברים בעברית ספק תקנית ספק מדוברת – הן משתמשות, למשל, בצורת העתיד במקום בצורת הציווי. לדמויות אחרות יש עברית מדוברת של ממש – הפושע, פסח בית־הלוי, הוגה את המילה "זכוכית" עם ס' במקום ז'. הנערה ששמה שלי מדברת עברית מדוברת עם ניואנסים של חברה דתית ("ישתבח שמו"), ויש גם דמויות עם נטיות לסוגי סלנג שונים. סלנג בהשפעה יידישאית אצל אמא של פסח, סלנג בהשפעה ערבית אצל עובד העירייה (שאומר "כַּלְבְּ" במקום "כֶּלֶב" ודמות ברחוב שאומרת "אחלה") וסלנג כבד, שהוא כבר ספק סוציולקט, של חברת המסוממים. הגיבורה, תמר, הייתה צריכה ללמוד מילים חדשות כדי להבין את הקבוצה הזו.

לכאורה טבעי לחלוטין שכל דמות ספרותית תתבטא באופן המצופה מאופייה ומהרקע הסוציאלי שלה. אולם אין הדבר כך. הספרות הקלאסית כתובה באחידות משלבית וגם חלק נכבד מספרות העת החדשה כתוב כך. לדוגמה, בספר אליפים מאת אסתר שטרייט־וורצל, כל הדמויות – בני טובים, נערי מצוקה, אנשי חינוך ודמות המספר – מדברות בעברית תקנית בלא מליצה ובלא שגיאת דקדוק. אפילו כשהדמות המספר מציגה לקורא את הביטוי "נכנס בשמחה ויוצא בתרועה", שהוא ספק סלנג וספק מליצה, היא מכינה את הקורא מראש ובמפורש לפגישה עם ביטוי ושמה את הביטוי במירכאות.

ראו גם

• ניב (סיווג שפה)
• דיגלוסיה

קישורים חיצוניים

• מהו משלב לשוני באתר סנונית

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31068662משלב