ספרות

עיינו גם בפורטל פורטל הספרות מציג את מכלול הערכים והנושאים הקשורים לספרות על כל צדדיה. הפורטל מציג את התפתחות הספרות בעולם הקלאסי ועד לעת החדשה, מונחים מרכזיים, מחזות ומחזאים, ספרות חרדית, קלאסית, היסטורית ועוד.

ספרים ישנים

תנ"ך גוטנברג, הדפסה של הוולגטה המסמלת את ראשית מהפכת הדפוס

לוח אבן 11 ובו חלק מאגדת גילגמש המתאר את המבול.

סִפְרוּת היא שם כולל ליצירות אמנות המובעות באמצעות מילים כתובות. הגדרה מצמצמת יותר קובעת שמדובר ביצירות אמנותיות המובעות בכתב, שלא כמו המוזיקה או הציור, אמנויות שבהן היצירה מובעת באמצעות צליל או צבע. יצירת ספרות בהכרח מייצגת מציאות, בניגוד לאמנויות מופשטות. כמו כן, ביצירת הספרות קיים תמיד מספר המוסר את הדברים, מה שלא קיים באמנויות האחרות. ביצירה ספרותית ישנן דמויות ספרותיות שהן פרי המצאתו של הסופר, כמו בסיפור עם (אגדה), במשל או שהן מציאותיות וקיימות, כמו בביוגרפיה או ביומן. ההגדרה המצמצמת לספרות היא למעשה הגדרתה של ספרות יפה.

ספרות נכתבת בכל השפות, והיא מאפיין תרבותי שקיים ברוב ארצות העולם מאז המצאת הכתב. יש המביטים גם על ההיבט הספרותי של התנ"ך, למשל, כיצירה ספרותית.

היסטוריה של הספרות

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

ספרות המזרח הקדום

ספרות מסופוטמית

המיתולוגיה המסופוטָמית היא המיתולוגיה של השׁוּמֵרִים, והאכַּדִים, הבַּבְלִים, האשׁוּרִים. "מֶסוֹפּוֹטָמִיָה" (mesopotamia) ביוונית עתיקה פירושה "הארץ שבין הנהרות" והכוונה לאותן ארצות ששיגשגו בין הנהרות פרת וחידקל והיוו את ערש התרבות האנושית.

יצירות מהספרות המסופוטמית: עלילות גילגמש, חוקי חמורבי, אנומה אליש.

ספרות מצרים העתיקה

ערך מורחב – ספרות מצרים העתיקה

המיתולוגיה המצרית היא אסופת הסיפורים הדתיים של מצרים העתיקה בתקופה הטרום-מונותאיסטית. הסיפורים נוצרו במהלך תקופה ארוכה של כשלושת אלפים שנים. לכן הם כוללים פרטים סותרים, מסרים כפולים ומערכת סבוכה למדי של אמונות ומנהגים. כמו רוב מיתוסי העולם, גם הסיפורים המצריים מגוללים את קורותיהם של אלים ויצורים על-טבעיים שונים.

במצרים העתיקה, כתיבה הופיעה לראשונה בהקשר למלוכה על תגים המצורפים לפריטים שהושמו בקברים המלכותיים. עד הממלכה הישנה, מסורת כתיבה זו התפתחה לאוטביוגרפית-קבר, שבה האדם ביקש לכתוב על קברו את קורות חייו. הז'אנר הידוע כ"סבייט" (הוראות), פותח על מנת להעביר תורות והדרכה מאצילים.

בתקופת הביניים הראשונה ובממלכה האמצעית, סגנון הספרות השתנה, כש"סיפור סינו" הוא אחד מהקלסיים בספרות המצרית. בזמן זה נכתב גם פפירוס ווסטקר, סדרת סיפורים שסופרה לפרעה ח'ופו על ידי בניו, ועוסקת בניסים שנעשו על ידי הכהנים. לקראת סוף הממלכה החדשה נכתב סיפור וונמון, שעוסק באציל שנשדד בדרכו לקנות ארזים מלבנון, ומאבקו לשוב למצרים. טקטס זה מסמן גם את סוף מצרים המאוחדת ותחילת תקופת הביניים השלישית.

יצירות ספרות שנכתבו באותה תקופה: ספר המתים, מגילת ון אמון, משלי אמנ-אמ-אפה, סיפורו של שנהאת.

ספרות העולם הקלאסי

ספרות יוון העתיקה

ערך מורחב – ספרות יוון העתיקה

ספרות יוון העתיקה הוא מונח המתייחס לספרות שנכתבה ביוונית עד המאה הרביעית לספירה. תהיה זו הגזמה לטעון כי כל הספרות המערבית אינה אלא הערת שוליים לספרות יוון העתיקה (ברוח הערת וייטהד על יחס הפילוסופיה המערבית לאפלטון), אך בה במידה נכון הוא שעולמם המחשבתי של היוונים היה כה מקיף ורב השפעה עד כי קשה למצוא היום רעיון שלא התחבטו בו כבר סופרים יוונים.

יצירות מתקופת יוון העתיקה: אודיסיאה, איליאדה.

מחברים חשובים: הומרוס, הסיודוס, פינדרוס, אייסכילוס, סופוקלס, אוריפידס, אריסטופנס, הרודוטוס, תוקידידס, אפלטון, אריסטו, קסנופון, פוליביוס, מנאנדרוס, סאפפו.

ספרות רומא העתיקה

המיתולוגיה הרומית היא המיתולוגיה שנוצרה ברומא העתיקה, תוך עירבוב של מיתוסים, אגדות עם, אלים של עמים כבושים והעתקה של האלים במיתולוגיה היוונית, תוך שינוי שמותיהם.

בהתחלה הרומאים האמינו כי כמעט בכל חפץ יש מהות אלוקית ולכן היו האלים הרומיים אלים מופשטים חסרי צורה מוגדרת וחסרי תווי פנים, עם התגברות ההשפעה ההלניסטית שנבעה משליטתה של האימפריה הרומית ביוון ומהשפעתה של הדת היוונית-הלניסטית על רומא, התחילו האלים ללבוש צורה.

ספרות ימי הביניים

המושג ספרות ימי הביניים מתייחס לתקופה רחבה של אלף שנה בין נפילת הקיסרות הרומית דרך הרנסאנס הקרולינגי עד לתוך שיאם של ימי הביניים הפאודליים. חלק גדול של ספרות זו קשור בדת הנוצרית ונכתב במנזרים, בסקרפטריום של המנזר, על ידי נזירים אשר עסקו יומם וליל בכתיבה והעתקה של כתבי יד.

כתבי יד מפורסמים מימי הביניים: מקראת הזהב, עיר האלוקים, הקומדיה האלוקית, המלך ארתור, וידויים, חורבן רומא (פואמה)

ספרות תקופת הרנסאנס

ערך מורחב – ספרות הרנסאנס הצרפתי

בתקופת הרנסאנס התפתחה האמנות בכלל והספרות בפרט.

יצירות בולטות מהתקופה:דקאמרון מאת ג'ובאני בוקאצ'ו, הנסיך מאת ניקולו מקיאוולי, אוטופיה מאת תומאס מור, גרגנטואה ופנטגרואל מאת פרנסואה רבלה.

ספרות מודרנית

ערך מורחב – ספרות מודרנית

סוגי ספרות

איור מתוך הרומן הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

מסכות המייצגות את שני סוגי הדרמה ביוון העתיקה, הטרגדיה והקומדיה

ערכים מורחבים – סוגה ספרותית, סיפורת, שירה ודרמה

החלוקה הראשונית של היצירות הספרותיות, היא על פי צורתן.

סיפורת

הסיפורת (פרוזה) מחולקת לשלוש קטגוריות עיקריות:

1. הסיפור הקצר שבו היצירות הספרותיות הן בעלות היקף מצומצם. מאפיינים מובהקים של הסיפור הקצר הם אחדות הזמן, אחדות המקום ואחדות העלילה.
2. הנובלה הנבדלת משני הסוגים האחרים בעיקר באורכה שאינו ארוך כרומן אך אינו קצר כסיפור קצר.
3. הרומן שהוא יצירת סיפורת שהיא רחבת היקף דיה.

סיפורת (פרוזה), אחת משולש הסוגות העיקריות בספרות והאחרונה שהתפתחה במסורת הספרותית המערבית, היא על פי רוב טקסט חופשי ממקצב, משקל או חריזה שיטתית, מוגש בלשון פשוטה יחסית, המזכירה את הלשון היומיומית. ניתן למצוא גם סיפורת נשגבה, דוגמת זו שבתנ"ך או איליאדה והאודיסאה, המתאפיינת דווקא במשקלה, אך אלו מקרים יוצאים מן הכלל. סוגי הסיפורת העיקריים: סיפור קצר, נובלה, רומן ואפוס

מאפייני הסיפורת:

עלילה סדרת אירועים פנימים בנפשו של הגיבור, או חיצוניים או שניהם הקשורים בהקשרי זמן (רצף כרנולוגי) או בהקשרי סיבה, כלומר אירוע אחד הגורר אירוע נוסף. לעיתים אירוע פנימי בנפש הגיבור גורם לאירוע חיצוני, דבר התורם להתפתחות העלילה והסתבכותה.

שלבי העלילה: האקספוזיציה, הקונפליקט (בסיס העימות, פיתוח העימות), משבר, השיא, נקודת המפנה: התרה, פתרון- סיום וסגירת המעגל.

קונפליקט: התנגשות בין כוחות, שאיפות, רצונות. ישנם קונפליקטים שונים בין אנשים, מדינות ורעיונות.

קונפליקט פנימי: מצב שבו האדם נמצא במאבק פנימי עם עצמו כי קשה לו להכריע (להחליט) בין שתי עמדות.

קונפליקט חיצוני: מצב שבו האדם נמצא במאבק עם גורם חיצוני, דבר אשר משפיע על המשך העלילה ועל הדמויות הפועלות.

תמה:תמה היא הרעיון המרכזי שמאחד בין אלמנטים שונים ביצירה ומבהיר את חשיבותה של היצירה ומוסר ההשכל הנלמד ממנה.

שירה

שירה היא צורה של אמנות בה נעשה שימוש בתכונותיה האסתטיות של השפה בנוסף למשמעות המילולית או במקומה. שימוש זה עשוי לכלול כתיבה בשורות קצוצות (בניגוד לפרוזה); עיסוק במצלול, במשקל וחריזה; כתיבה בשפה ציורית (פיגורטיבית); וטכניקות ספרותיות נוספות, שאינן נפוצות בפרוזה ובסוגים אחרים של ספרות.

ז'אנרים בשירה:

שירה לירית- בתקופות קדומות נהגו משוררים נודדים לשיר ולנגן את שיריהם. אך מזה חמש מאות שנים משוררים כותבים שירים ליריים שלא אמורים להיות מושרים או מנוגנים. ובכל זאת דבקו עקבותיו של כלי הנגינה העתיק בסוג שירה זה, המכונה שירה לירית, דהיינו שירה המביעה בעוצמה רגשית רבה הלך נפש אישי ופרטי ביותר. יש המתארים אותה כביטוי של "חוויה שלבשה צורה."

שירה אפית - שיר עלילתי-סיפורי, אבל לא סיפור בחרוזים ובמשקל. יריעתו הגדולה מאפשרת שילוב של תיאורים, עיצוב דמויות, מונולוגים ודיאלוגים של גיבורים, היסטוריים או אגדיים. הצורות הראשיות של השירה האפית הן האפוס, הפואמה והאידיליה. השיר האפי מצטיין בשאיפה לאובייקטיביות של הסיפור, התיאור והעיצוב, שאיפה המציינת את האפי בכלל. על פי רוב כתוב השיר האפי בטורים רחבים. חריזת שיר אפי תלויים בטעם הדור והמשורר. דוגמאות מהמאה ה-20: בלדת הסוס הלבן מאת ג.ק. צ'סטרטון, הקאנטוס מאת עזרא פאונד

בלדה: תחילה שיר מחול, כאשר המחול היה שר אותו. אחר כך הפך להיות שיר סיפורי שנושאיו היו היסטוריים או אגדתיים. הבלדה התפתחה בארצות הרומניות במאה ה13- (דרום צרפת, ספרד, איטליה). הבלדה האיטלקית הקדומה הייתה בעיקרה שיר-אהבה ריקודי. הבלדה הצרפתית היא שיר לירי, סיפורי הגותי. המבנה שלה- שלושה בתים בני 8 טורים וחתימה. והיא פותחת לעיתים במילה נסיך. לאחר כמה דורות נס ליחה של הבלדה אצל משוררי צרפת והיא זוכה לתחייה במאה ה 19. באנגליה הבלדה מצאה בית בעיקר בחבל ארץ שבין אנגליה וסקוטלנד. היא פרחה במאה ה15-. היא בנויה מבתים בני ארבע שורות. השורות מחורזות. אפשר למצוא בית חוזר (פזמון). כבלדות האנגליות מספרות על נסיכים וגבירות, על מעשי רצח, שודד אציל (רובין הוד), מעשי נסים. בארצות הברית נושאי הבלדה- מלחמות באינדיאנים, הווי כושי, חיי חוטבי- עצים, בוקרים וכו'. התפתחותה העיקרית של הבלדה בהיותה נוטה אל שירי עם. הבלדה קודרת, דרמטית, לעיתים טראגית. יש בה גם אהבה, נאמנות אך סופה אסון, מוות, הרס הגיבור.

הבלדה אינה מספרת על המאורעות המרכזיים אלא ממחישה אותם. קיימים דיאלוגים, והמתח הרגשי נבנה לקראת שיא. הדובר אינו מעורב. רגשותיו, עמדותיו ודעותיו אינם מתוארים והוא אינו מפרט את יחסו לאירועים. אם מוצגת בבלדה עמדה, היא אינה עמדה אישית של הדובר אלא עמדה כללית. העלילה תופסת מקום מרכזי. לא עולמן הפנימי של הדמויות מודגש אלא מעשיהן. התיאורים מועטים. קיימות בבלדות חזרות. החזרות מצטרפות ליסודות הצליליים האחרים בשיר, והן מבטאות וממחישות את עוצמת הרגשות, ומאפשרות לשומעים לקלוט ולזכור פרטים מרכזיים.

דרמה

דרמה היא סוגה ספרותית שנועדה לביצוע על ידי שחקנים מול קהל צופים. בניגוד לסיפורת ולשירה המועברים על ידי קריאה, הדרמה מועברת על ידי צפייה בשחקנים ופעולותיהם, התבוננות בגילום דמויות ושילוב אמצעים אמנותיים נוספים המעשירים את התיאטרון.

מאפייני הדרמה דיאלוג - דו-שיח בין הדמויות בלעדיו הדרמה אינה יכולה להתקיים. הדיאלוג יוצר את האווירה של הדרמה ואת התפתחותה בצורה שירשורית על ידי שילוב של דיאלוגים שונים. דיאלוג עשוי להיות רב שיח כאשר הוא מתקיים בין יותר משתי דמויות.
מונולוג - חד שיח, דמות אחת שבוחרת לומר את דבריה בפני האחרים. מונולוג יכול להיאמר בפני דמויות אחרות במחזה ויכול להיאמר בפני הקהל. המונולוג בא לשרת את הדמות שמבצעת אותו ומנסה לחשוף את התחושות, המחשבות והעקרונות המובילים של הדמות הדוברת.
קונפליקט - עימות שנוצר כתוצאה ממפגש של רעיונות מנוגדים שמיוצגים על ידי דמויות שונות. לקונפליקט שתי צורות ביטוי, הראשונה- קונפליקט חיצוני - מתבטא באמצעות מפגש עם דמות אחרת בעלת דעות שונות, בדרך כלל על ידי דיאלוג. והשנייה - קונפליקט פנימי - מתרחש בנפשה של הדמות ומתבטא בדרך כלל בעזרת מונולוג. הקונפליקט יכול להיות מאבק בין הדמות לגורלו או בין הדמות לחברה בה הוא חי. בדרמה הקונפליקט "מוליד" קונפליקט נוסף שמגולל את העלילה.
הסתבכות - הבעיה עצמה שדורשת פתרון ונוצרת בעקבות ריבוי הקונפליקטים.
שיא - מגיע כאשר הקונפליקט מגיע לשיא הסתבכותו והקהל מצפה לפתרון הולם. במחזה ייתכן ויהיו מספר שיאים כשם שיש מספר קונפליקטים. התרה - הפתרון לקונפליקטים שנוצרו בין הגיבורים במחזה לו מייחלים הקהל לאורך כל המחזה.
טרגדיה - מקור המילה טרגדיה מגיעה מהדיטרמבים שהם שירים יווניים לכבודו של האל דיוניסוס. הטרגדיה הציגה עלילה דרמטית נעלה, והייתה בעלת מעמד גבוהה מאד ביוון. מחזאים מוערכים שכתבו טרגדיות רבות שמתוכם כיום נשארו 34 בלבד הם - אייסכילוס שכתב בין היתר את "אגממנון", אוריפידס שכתב את אלקטרה, מחזה מפורסם מאד וסופוקלס שמבין כל מחזותיו נמנה גם המחזה אנטיגונה. המקהלה שמונה עשרים וחמישה שחקנים, מילאה בטרגדיה תפקיד דידאקטי והביע עמדה על ידי שירים, ריקודים ושיחות שונות עם גיבורי המחזה. בסיום המחזה המקהלה מדגישה כי חוקי האל קודמים לכל חוקי האדם באשר הוא יהיה. המקהלה מקשרת בין חלקי העלילה, מביעה עמדה, מציגה את חוכמתם של הזקנים, מייעצת לדמויות השונות ומסכמת את מוסר ההשכל של המחזה.

דורותיאה קרוק, מחברת הספר "יסודות הטרגדיה", זיהתה ארבעה אלמנטים שחייבים להתקיים בטרגדיה:

1. המעשה המביש - חטא חמור, שובר מוסכמות.
2. הסבל והייסורים - אשר מגיעים בעקבות המעשה המביש.
3. הידיעה - הארה של הגיבור הטרגי.
4. האישור מחדש - אישור מחדש של המוסכמות החברתיות בעקבות המעשה המביש.

אריסטו היה פילוסוף יווני שחקר את הטרגדיה, כתב כי מטרתה של הטרגדיה היא להביא את הצופים לקתרזיס ותחושה כי הסדר שב אל כנו והקהל מקבל אישור למוסר בו הם חיים. קומדיה - "הקומדיה העתיקה" - התפתחה לאחר הטרגדיה. הקומדיה עסקה בעניינים אקטואליים שקשורים בפוליטיקה ובאומנות. בניגוד לטרגדיה, הקומדיה לא זכתה בכרה רשמית ולא לקחה חלק בחגיגות הדיוניסיה. בקומדיה לקחה חלק מקהלה ובה עשרים וחמישה שחקנים, המוזיקה והתנועה של המקהלה שימשה ליצירת רגעים קומיים. המשחק של חברי המקהלה היה משחק מוגזם ומוקצן ליצירת האפקט הקומי בהצגה. חברי המקהלה לבשו בגדים שיצרו אשליה של עירום חלקי והשתמשו במסכות שהדגישו את הגיחוך על הדמויות אותם השחקנים מגלמים. לאחר המאה החמישית לפני הספירה התפתחה "הקומדיה החדשה" שצברה מעמד ומקום מכובד יותר, אך עדיין לא הגיעה למעמד הטרגדיה. ב"קומדיה החדשה" חמישה חלקים, המקהלה תופסת מקום מועט יותר, השינוי המרכזי ב"קומדיה החדשה" הוא הנושא, הקומדיה החדשה עוסקת בנושאי היומיום של המעמד הבינוני באתונה. התלבושות בקומדיה החדשה היו קרובות יותר ללבוש בחיי היומיום והמסכות תיארו יותר טיפוסים באותה העת. בקומדיה החדשה ניתן לראות את ההתפחות הריאליזם בעיצוב הבמה, במוסכמות התיאטרוניות, במשחק ובהגשת הדמויות.

אמצעים אמנותיים בספרות:

• מוטיב - חפץ, אירוע או רצף מלים החוזרים פעמים אחדות ומתקשרים לתוכן היצירה. תפקיד המוטיב הוא לקדם את העלילה.
• מוטיב חוזר (לייטמוטיב) - מוטיב מרכזי ביצירה, שסביבו נעים שאר המוטיבים של אותה יצירה. המוטיב עצמו הוא יחידת טקסט בעלת מלה או שתיים, החוזרת ביצירה יותר מפעם אחת ומעניקה ליצירה משמעות נוספת, מעבר לפירוש המילולי של אותה המילה. בסיפור "האדונית והרוכל" של עגנון מצויים מספר מוטיבים: מוטיב החיזור, מוטיב העין והמבט, מוטיב הסכין, מוטיב החיוך, מוטיב האכילה והפיטום ומוטיב הגג. המוטיבים נמצאים לאורך כל הסיפור והם בעלי משמעות.
• האנשה - מתן תכונות אנושיות לחפצים דוממים או בעלי חיים, האנשה רווחת במשלים ובאלגוריות. ניתן למצוא את השימוש בהאנשה ביצירות ספרתיות ותיאטרוניות שונות בניהם, "מעשה ביונה" מאת חיים גורי, השיר מתאר מפגש בין אדם לבין יונה וממחיש את המפגש בין העולם השמימי לעולם הארצי, המפגש נגמר בטרגדיה. הרקע לכתיבת השיר, ככל הנראה היא מלחמת השחרור בה השתתף המשורר חיים גורי. והמחזה "שחור על גבי לבן" של אפרים קישון - המספר על המתח העדתי שקיים בין ספרדים לאשכנזים בסוף שנות החמישים על ידי הצגתם כשתי משפחות של עכברים האחת משפחה של עכברים אפורים והשנייה משפחה של עכברים לבנים שבין ילדיהם "נרקם" סיפור אהבה.
• דימוי - מרכיב לשוני המחבר בין שני מרכיבים מתחומים שונים בעלי יסוד משותף שונה אך אינו זהה. הדימוי יוצר השוואה בין שני דברים ולכן נוכל למצוא לפני הדימוי את המילה "כמו" או את אות היחס "כ" המשמשת להשוואה. מטרת הדימוי הא יצירת רושם על הקורא על ידי תחכום בחיבור.
• סמל - פרט מוחשי בעל משמעות רעיונית או מייצג תכונה. המסומן אינו מפורש בשיר. הקורא צריך להשלימו מתוך ההקשר. ישנם סמלים מוסכמים וישנה כאלה שמיוחדים למשוררים מסוימים כמו: "השושנה" בשיר "כל שושנה" שהוא סמל לנפש האדם ולרוחו על פי זלדה.
• מטפורה - אחד מסוגי הלשון הציורית, היא ביטוי לשוני, אשר בו תכונות של דבר מתחום אחד מושאלות ומועברות לדבר מתחום אחר. במלים אחרות: מטפורה היא ביטוי המערב באמצעות השפה בין תחומים שונים של המציאות. למשל: אש האהבה לא תכבה. המלה "אהבה" מסמנת רגש, ואילו המלה "אש" מסמנת תופעה פיזיקלית בעלת תכונות ידועות: להט, סכנה, סגולת התפשטות וכדומה. אש בוערת כאשר יש לה חומרי בערה, והיא נכבית כאשר היא מכלה חומרים אלה, או כאשר שופכים עליה מים, למשל. הצירוף הלשוני בין שני התחומים - אש ואהבה - מעביר את תכונות האש (החום, הלהט, אולי גם הסכנה) אל האהבה.

זוהי דוגמה של מטפורה שגורה. היא כל כך מוכרת ושחוקה, עד שאין בכוחה להפתיע את שומעיה. ואכן נוטים להבחין בין מטפורה שגורה (או מטפורה מתה) למטפורה חיה (או מטפורה חופשית). לא צריך להיות משורר כדי ליצור מטפורות. כולנו יוצרים מטפורות, אפילו בלי לשים לב, גם ילדים. (ילדה אחת, בת שלוש, אמרה לאמה: "תדליקי לי את החושך." היא יצרה כאן לא רק מטפורה, אלא אוקסימורון ממש. כוונתה הייתה ודאי לומר: תכבי את האור, אבל הצירופים הלשוניים המקובלים עדיין לא כובלים אותה). בשדה השירה פורחות מטפורות בלתי צפויות ומפתיעות בחדשנותן (ולמי שלא שם לב גם זאת הייתה מטפורה). מטפורות יצירתיות כאלה, המשבשות את החלוקה המקובלת של המציאות לתחומים ברורים והגיוניים, עשויות להאיר תופעות באור לא-צפוי.

חלוקה על פי סוגה

נהוג גם לחלק את היצירות הספרותיות לז'אנרים (סוגות), על פי מאפייניהן, או על פי ההתאמה שלהן לקבוצה מסוימת (לדוגמה, ספרות ילדים או ספרות בלשית). כמו כן, אפשר לחלק אותן על פי זרמים שאליהם הן משתייכות, על פי השקפות עולם אותן הן מייצגות, או על פי תקופות בהן נכתבו.

מקצוע הספרות

בחלוקה גסה ניתן לתאר את האנשים העוסקים בספרות כשייכים לאחד משני מחנות: יוצרי הספרות וחוקרי הספרות.

היוצרים

אמן העוסק בספרות נקרא סופר, משורר, פזמונאי, מחזאי או תסריטאי, על פי הסוגה בה הוא עוסק. סופר הוא אדם העוסק בכתיבת סיפורים, משורר הוא אדם העוסק בכתיבת שירה, פזמונאי עוסק בכתיבת שירים להלחנה מחזאי כותב מחזות תאטראליים ותסריטאי כותב תסריטים לסרטים. מעטים מאד מצליחים להתפרנס ביושר מהספרות. לכן רוב אמני הספרות הם בעלי מקצוע נוסף, לכן גם נוצרו פרסים רבים האמורים לעודד אמנים מבטיחים ולעזור להם בפרנסתם. ישנם מקרים בהם האמנים מרוויחים הרבה מאד מפרי עטם למשל סופרי רבי-מכר או תסריטאים של שוברי קופות. המקצוע שהכי קשה להתפרנס ממנו בז'אנר זה הוא השירה וזאת כיוון שיש קהל יעד קטן למדי לשירה. בעברית נכתבו יצירות רבות, על ידי סופרים רבים. בישראל מאורגנים הסופרים כותבי העברית במסגרת אגודת הסופרים העבריים בארץ ישראל שמקום משכנה הוא בבית הסופר בת"א.

החוקרים

השם הכולל לתאוריות השונות על אודות הספרות, אופני הפרשנות שלה ואף אופיה האונטולוגי הוא תורת הספרות. האנשים העוסקים בתורת הספרות נקראים חוקרי ספרות או מנתחי ספרות. עשרות ספרים בנושאים השונים של הספרות ראו אור ומתקיימות הרצאות רבות בנושא. כמו כן ברוב האוניברסיטאות ישנה פקולטה לספרות.

בנוסף לחוקרי הספרות ישנם מבקרי ספרות שגם הם עוסקים בספרות לא דרך היצירה. תפקידם הוא לתת את חוות דעתם על יצירות שונות כדי לעזור לציבור הקוראים לבחור את רכישותיו.

מחקר הספרות

ערך מורחב – תורת הספרות

התפתחות תורת הספרות

תורת הספרות קיימת עוד מימי הפואטיקה לאריסטו דרך הארספואטיקה להוראציוס ועד לימי הרומנטיקה, ועד בכלל. עם זאת, מרבית התאוריות שקדמו למאה העשרים היו יותר נורמטיביות מאשר דסקריפטיביות, הן ניסו לתאר כיצד ראוי לכתוב ולא מהי ספרות והמנגנונים הפועלים בה ומתוכה.

המחצית הראשונה של המאה העשרים הביאה תחת כנפיה שורת אסכולות שעסקו בתורת הספרות במובן דסקרפטיבי. מגמה זו החלה להשתנות עם עליית הזרם הפוסט סטרוקטורליסטי ואסכולות המחקר שיצאו ממנו. כיום משמש המונח תורת הספרות לכיסוי מגוון אסכולות ותופעות בעלות אוריינטציה תאורטית (ואף אוריינטציה שאינה תאורטית במוצהר) שונה. אי לכך קשה, ואולי אף בלתי אפשרי, לתחום את גבולותיה.

תחומים בחקר הספרות

תורת הספרות עוסקת בתחומים שונים ומגוונים, בהתאם לאוריינטציה המחקרית של האסכולות השונות. בין עיסוקיה המרכזיים ניתן למנות תחומי מחקר אלה:

• נרטולוגיה - חקר הנרטיבים
• הרמנויטיקה - חקר הפרשנות (כיצד יש לפרש טקסטים)
• אינטרטקסטואליות - חקר רמיזות טקסטואליות לטקסטים אחרים.
• לשון פיגורטיבית - חקר הלשון הפיגורטיבית (מטאפורות, דימויים וכדומה)
• מדעים קוגניטיביים (ביקורת תגובת הקורא) - חקר האופן בו קוראים מגיבים ומפרשים טקסטים.
• ז'אנרולוגיה - חקר סוגות ספרותיות.

ספרות עברית וישראלית

ערכים מורחבים – ספרות עברית, ספרות ישראלית

הספרות העברית עד הקמת המדינה

מגילת אסתר כתובה על קלף מגולגל

מספר שורות מכתב יד קאופמן

העמוד הראשון בתלמוד הבבלי במהדורת וילנא

אליעזר בן יהודה, בלשן הנחשב למחיה השפה העברית

שמואל יוסף עגנון, מוכר גם בשם המקוצר ש"י עגנון, מגדולי הסופרים העבריים בעת החדשה

חיים נחמן ביאליק, משורר, סופר מגדולי המשוררים העבריים בזמנו, זכה לתואר "המשורר הלאומי"

ספרות עברית היא כלל הספרות שנכתבה בעברית במהלך הדורות. מקובל לחלק את הספרות העברית על פי התקופות, כל תקופה ואיפיוניה. חלוקה נוספת היא על פי סוגות.

מרבית הספרות העברית היא ספרות יהודית ובהדרגה, מאז הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, גם ספרות ישראלית. הגלגול שעברה הספרות העברית במהלך ההיסטוריה, מספרות של עם היושב בארצו ומדבר בשפתו לספרות של עם גולה עם שפה קפואה שאינה בשימוש יום-יומי ועד לתחיית השפה העברית ועצמאות מדינית ותרבותית מחודשת, הגלגול הזה הכתיב במידה רבה את תוכני הספרות העברית במהלך הדורות.

הספרות העברית הקדומה ביותר היא ספרות תקופת המקרא התחומה בין ראשית הספרות העברית ובין שנת 200 לפני הספירה ומכילה את ספרי התנ"ך. התקופה הבאה מתחילה מסיום תקופת המקרא ונמשכת עד ראשית המאה ה-7 וכוללת את הספרים החיצוניים, ספר המשנה והתוספתא, המכילתא, תורת כהנים, ספרי, התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי ומדרשי אגדות שונים. ספרות תקופת הגאונים בבבל באה לידי ביטוי בצורת שאלות ותשובות בנושאי הלכה, שקובצו יחד. תקופה זו כוללת גם התפתחות של הפיוט העברי דוגמת הפיוטים של סעדיה גאון, האי גאון ועוד.

במחצית השנייה של ימי הביניים ובתקופת הרנסאנס, התרכזה הספרות העברית במרכזים יהודיים בספרד, איטליה, ביזנטיון, צפון אפריקה, דרום צרפת ומרכז גרמניה. שירת ימי הביניים של יהדות ספרד הפיקה יצירות, שחלקן מושרות כפיוטים דתיים וחלקם בפי זמרי מוזיקה פופולרית.

בתקופה שבין המאה ה-10 ובין מחצית המאה ה-18 הספרות העברית מתרכזת בספרות תורנית (במיוחד בשיטת השאלות ותשובות), מחקרים בדקדוק עברי, פרשנות המקרא, פילוסופיה ומוסר, מדעי הטבע ובמיוחד רפואה.

המהפכה הצרפתית ולאחריה נפולאון בונפרטה הביאו ליהודים את בשורת האמנציפציה, אך הבשורה הייתה כרוכה בתהליך של מודרניזציה בחברה היהודית ואף בדת. החברה היהודית המסורתית הולידה מתוכה את תנועת ההשכלה היהודית שיצרה זרמים רפורמיים מתבוללים במידה כזאת או אחרת, אך גם זרמים מסתגרים ומתבדלים. בתוך המאבקים האלה, תוך התבוננות בלאומיות החדשה של עמי אירופה, לאומיות שדחתה את היהודים, יהודים רבים התחילו לחפש מסילות ללאומיות יהודית, צעדו בדרך שהובילה לציונות. בדרך הזאת גילו מחדש את ארון הספרים היהודי ואת השפה העברית ולימודה התרחב מאוד. עם ריבוי יודעי העברית התרבו גם היוצרים בשפה זו וגם הטקסטים העבריים, כולל עיתונות עברית. העיתונות הכתובה עברית, דוגמת המאסף, שנוסד על ידי "חברת דורשי לשון עבר" (הוקמה ב-1782), הקלה על ציבורים יהודים רחבים את הגישה לטקסטים כתובים עברית. העיתונות העברית, שהתפשטה והגיעה לכל ריכוזי היהודים הגדולים באירופה, נאבקה על הקוראים עם העיתונות היהודית בשפות המקום ובשפות יידיש ולדינו.

תקופת התחייה, שהתחילה עם הסופות בנגב ובמהלכה התרחשה תחיית הלשון העברית באירופה ובארץ ישראל, סימנה דרך חדשה עבור הספרות העברית, הדרך שליוותה את המפעל הציוני והסתיימה עם הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. אליעזר בן יהודה, חידש מילים עבריות רבות, שהיו חסרות בגלל היות העברית, עד אז, שפת פולחן בלבד. השפה המתפתחת והמתעשרת במילים חדשות, הייתה כלי טוב יותר בידי כותבי העברית ואיפשרה את פריחת הספרות העברית.

בהדרגה, לאחר ניצחון העברית במלחמת השפות ובמקביל להתפתחות וגידול היישוב היהודי בארץ ישראל, עלו אליה יוצרים בשפה העברית ואחרים צמחו מתוך היישוב, שחיי התרבות שלו התנהלו, במידה הולכת וגוברת, בשפה העברית. בקיץ 1926, נערך לראשונה בתל אביב, ביוזמת ברכה פלאי, שבוע הספר העברי, אירוע שבמהלכו נמכרו ספרים עבריים בהוזלה. האירוע נערך שוב ושוב במהלך השנים ומשנת 1961 היה לאירוע קבוע המתרחש במועד קבוע מראש. במאבק המתמיד בין העברית ובין השפות האחרות שהיו שגורות בפי יהודי ארץ ישראל ובמיוחד היידיש, העברית התחזקה יותר ויותר, גם בעזרת גדוד מגיני השפה.

במקביל להתפתחות הספרות העברית בארץ ישראל, במזרח אירופה, בברית המועצות, השלטון הקומוניסטי קבע שאין עם יהודי, לכן גם אין לו שפה לאומית ופעל לדיכוי התרבות העברית. תרבות היידיש, שלא הייתה משותפת לכל היהודים, קיבלה עידוד מסוים, כדי להרחיק את היהודים מהעברית.

הספרות הישראלית

הספרות העברית בישראל הייתה המשך ישיר של הספרות העברית שנכתבה בארץ ישראל ובתפוצות ישראל לפני הקמת המדינה. לפי החוק במדינת ישראל, הספרייה הלאומית של האוניברסיטה העברית בירושלים מקבלת שני עותקים של כל ספר אשר פורסם בישראל.

ספרות דור תש"ח - סופרי דור תש"ח או דור הפלמ"ח או דור מלחמת השחרור או דור בארץ הם הכינויים שניתנו לחבורת יוצרים, מרביתם מיוצאי הפלמ"ח, שהובילו את הספרות העברית בשנות הארבעים ושנות החמישים של המאה ה-20. החוויה המרכזית של דור יוצרים זה טמונה בהקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות. הדור הזה נבדל מהדורות שקדמו לו גם בשפת הכתיבה שלו, עברית יום-יומית ולא השפה הלימודית או הנמלצת ששימשה את הסופרים שקדמו לדור זה‏.

בין סופרי דור הפלמ"ח נמנים: משה שמיר, חיים חפר, ס. יזהר, מרדכי טביב, דוד שחר, נתן שחם, אהרן מגד, חנוך ברטוב, שלמה ניצן, יהודית הנדל, יונת ואלכסנדר סנד, יגאל מוסינזון, בנימין תמוז, נעמי פרנקל, אהרן אמיר, אידה צורית, דוד שחם ועוד. במקביל לקבוצת דור הפלמ"ח פעלה בישראל קבוצה קטנה יותר של יוצרים, בהנהגת יונתן רטוש, הכנענים.

המשוררים של דור זה היו: אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, אמיר גלבוע, זרובבל גלעד, חיים גורי, ע. הלל, בנימין גלאי, יצחק שלו, אבא קובנר, יחיאל מר, עוזר רבין, טוביה ריבנר, אבנר טריינין, שלמה טנאי, נתן יונתן ואחרים.

במחזאות בלטו בעיקר: ניסים אלוני, יגאל מוסינזון, משה שמיר, בנימין גלאי, נתן שחם, אהרון מגד ועוד.

יוצרים מבני העליות החדשות - גלי העלייה של ראשית המדינה הצמיחו מתוכם גם יוצרים שתרמו רבות לספרות העברית. חלק מיוצרים אלה הביאו אל הספרות העברית את זכרונות השואה, תהומות הרשע שהכירו, גבורת הפרטיזנים ומורדי הגטאות, תחושת הגעגועים לבני המשפחה והידידים שנרצחו, תחושת האשם של השורדים והנקמה. לצד יוצרי ספרות השואה היו גם יוצרים שחיפשו את הדרך אל החוויה החדשה של עם חופשי במולדתו, להיות "צבריים" יותר מהצברים, כמו דן בן אמוץ ואחרים, כמו אפרים קישון, שהביאו מטען תרבותי מארץ הולדתם והתאימו אותו לחברה הישראלית.

סופרי הגל החדש - סופרי שנות השישים של המאה ה-20, שכונו על ידי מבקרי הספרות דן מירון וגבריאל מוקד בשם דור המדינה, כונו גם בשם "הגל החדש" על ידי אהרן מגד ומבקר הספרות גרשון שקד. ספרות הגל החדש נוטה אחרי השינויים שחלו בספרות המערב, תוך העדפת סגנונות כתיבה אבנגרדיים בסיפורת. יש העדפה של התרכזות בפרט על פני המצב האנושי והגיבור עוטה דמות חדשה, דמות האנטי גיבור. יוצרי תקופה זו מושפעים מהפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית מבחוץ ומבצע סיני ומלחמת ששת הימים מבית וברקע המוסרי פרשת לבון והעסק הביש.

בין סופרי דור זה התבלטו: עמוס עוז, א.ב. יהושע, עמליה כהנא-כרמון, אהרון אפלפלד, יהושע קנז, שולמית הראבן, יצחק אורפז, יורם קניוק, דן צלקה, פנחס שדה, רחל איתן, אמנון שמוש, ישעיהו קורן, אהוד בן-עזר, שולמית לפיד, סמי מיכאל, שמאי גולן, שמעון בלס, דן שביט ועוד.

הבולטים בין המשוררים היו: יהודה עמיחי, משה דור, משה בן-שאול, אריה סיון, אנדד אלדן, דוד אבידן, דן פגיס, נתן זך, דליה רביקוביץ, ישראל פנקס, אשר רייך, יונה וולך, מאיר ויזלטיר, יאיר הורביץ, איתן איתן, יחיאל חזק, ישראל הר, איתמר יעוז-קסט, יעקב בסר, ישראל אלירז ועוד.

סופרי הגל המפוכח - יוצרי "הגל המפוכח", פעלו במהלך שנות השבעים של המאה ה-20. הדור כונה הדור המפוכח, משום ההתפכחות שהתרחשה אצל יוצרים אלה כתוצאה ממלחמת יום הכיפורים, התפכחות שבאה לידי ביטוי ביצירתם.

בין סופרי הגל הזה התבלטו יעקב שבתאי, יצחק בן-נר (שני הראשונים נחשבים למבשרי הגל), חיים באר, רות אלמוג, אלי עמיר, ישראל המאירי, יעקב בוצ'ן, דוד שיץ, אריה סמו, אברהם הפנר, יצחק לאור, דוד גרוסמן, מאיר שלו ועוד.

בין המשוררים נמנים: מאיה בז'ראנו, יוסף שרון, רוני סומק, אמיר אור, אלון אלטרס ועוד.

בתחום התיאטרון בלטו: יהושע סובול, הלל מיטלפונקט, שמואל הספרי, חנוך לוין ועוד.

סופרי הגל האחר - סופרי "הגל האחר", הוא הכינוי שנתן פרופסור אברהם בלבן לסופרי המחצית השנייה של שנות השמונים של המאה ה-20 ושנות התשעים של המאה ה-20 בספרו "גל אחר", שיצא לאור ב-1995 (מבקר הספרות יוסף אורן כינה את הדור הזה בשם "הקולות החדשים").

סופרי הגל האחר שייכים לזרם הפוסט מודרניסטי.

בין סופרי קבוצה זו נמנים אורלי קסטל-בלום, אתגר קרת, דודו בוסי, משה אופיר, דרור בורשטיין, רן יגיל, דן בניה-סרי, סביון ליברכט, נאוה סמל, גבריאלה אביגור-רותם, יצחק בר-יוסף, איתמר לוי, חנה בת-שחר, יהודית קציר, יובל שמעוני, רונית מטלון, דורית אבוש, אלברט סויסה, אילנה ברנשטיין, לאה איני, מירה מגן, גידי נבו, חגי ליניק, יעל הדיה, גיל הראבן, צרויה שלו, אלונה קמחי, דורית רביניאן, אשכול נבו, סמי ברדוגו ועוד.

הספרות החרדית

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

ערך מורחב – ספרות חרדית

ראו גם

• ספרות חרדית
• מונחים
  • טכניקות ספרותיות
  • ספרות יפה
  • שירה
  • אידיליה - בלדה - חמשיר
• יוצרים
  • סופרים - משוררים - מחזאים
  • סופרים עבריים
  • משוררים עבריים

קישורים חיצוניים

ז'אנרים בשירה בימים האחרים, תמורות השירה העברית בין תש"ח לתש"ך

• מיזם ויקימדיה לטקסטים חופשיים - "ויקיטקסט" - המיזם באנגלית - ויקיטקסט בעברית
• סיכומים בספרות, באתר סיכומונה
• 100 הספרים הגדולים בכל הזמנים, נפלאות התבונה והידיעה - תפוז בלוגים
• מילון מונחים בספרות
• אתר לכתיבת תסריטים בקוד פתוח
• סִפְרוּת או סַפְרוּת? באתר האקדמיה ללשון העברית