מרכז העיר ירושלים
 | |
| צומת האיקסים, במרכז העיר | |
| מידע | |
|---|---|
| עיר |
 ירושלים |
| מדינה |
 ישראל |
 | |
מרכז העיר ירושלים הוא מרכז העיר הכלכלי וההיסטורי של ירושלים, בירת מדינת ישראל. מרכז העיר משתרע סביב צומת האיקסים והציר המרכזי בו הוא רחוב יפו, בו עובר הקו האדום של הרכבת הקלה. הוא כולל אתרים עתיקים ומודרניים של העיר, ובתחומו מצויים מתחמים ארכאולוגיים ושכונות ותיקות וציוריות שבהן מתגוררת אוכלוסייה מגוונת. מצויים בו מרכזי בילוי וקניות, מתחמי תרבות, בתי קפה ומסעדות.
בהגדרתו המצומצמת כשכונה, תחום מרכז העיר מצפון על ידי רחוב הנביאים, ממזרח על ידי רחוב שבטי ישראל, מדרום על ידי רחוב שלמה המלך ורחוב אגרון וממערב על ידי רחוב המלך ג'ורג', שמואל הנגיד ואליעש, כשהוא כולל שטחים מעטים מעבר להם באזור אקדמיית בצלאל.[1] מבחינה מנהלתית, משויך מרכז העיר למנהל העירוני "לב העיר" של רובע 5.[2]
בתחום מרכז העיר נמצאות השכונות נחלת שבעה, מגרש הרוסים, שערי ירושלים, נחלאות, מוסררה וממילא. מרכז העיר מובחן מסביבתו ומיד בקצהו מתחילות שכונות מגורים המובדלות מאוד מהמרכז העירוני. ברחבי העיר פרוסים מרכזים מסחריים קטנים בתוך שכונות המגורים אשר עונים על צורכי קניות יומיומיים, ובהתאם מושכים בעיקר תושבים מקומיים. באופן זה, שכונות המגורים העירוניות מתפקדות כמו פרברים של המרכז.
היסטוריה
התקופה העות'מאנית
ערך מורחב – ירושלים בתקופה העות'מאנית
בירושלים בתקופה העות'מאנית התקיימה מרבית הפעילות הכלכלית והיום-יומית של תושבי העיר בעיר העתיקה ובשווקים שפעלו בה.[3] אזור מרכז העיר של היום היה באותה עת גבעות טרשים צחיחות,[4] ובמרכזו עברה הדרך ההיסטורית יפו–ירושלים, אשר קישרה את העיר ליפו ולנמל יפו שבה, אשר חיבר את ארץ ישראל ליבשת אירופה בין היתר. לאחר שבמחצית השנייה של המאה ה-19 התהדקו קשריה (הצליינים והמסחריים) של העיר עם היבשת,[5] ולקראת ביקורו של של הקיסר האוסטרו-הונגרי פרנץ יוזף, נסללה הדרך בשנת 1869 וקיבלה את הכינוי "דרך יפו",[4] בדומה לדרכים אחרות שיצאו מירושלים ונקראו על שם עיר היעד אליה הובילו.
בתקופת שלטונו של מוחמד עלי על ארץ ישראל (1832–1840) הונהגו רפורמות חוקתיות וכלכליות מודרניזטוריות אחדות, בין השאר בהסכמתו לשדרוג הקפיטולציות, שבמסגרתן יכלו נתיני מדינות זרות לחסות בצל הקונסולים שלהם שהוצבו בארץ ישראל. תקנות אלה הובילו לחדירתן של המעצמות האירופאיות לארץ ישראל ולירושלים במיוחד.[6] האימפריה העות'מאנית, שהביסה את שלטונו, השאירה את התקנות על כנן ואף הרחיבה אותן, ובעקבות החדירה האירופית וההתפתחות הטכנולוגית גדלה מאוד האוכלוסייה הירושלמית שבין החומות.[7] בשל הצפיפות הרבה והבעיות התברואתיות שנוצרו עקב כך החלה יציאה מהעיר העתיקה. סיבות ביטחוניות וכלכליות הובילו את "פורצי החומות" להתיישב באזור הדרך הראשית ליפו, שעברה במרכז העיר של היום, וכך הפך אזור זה לעמוד השדרה להתפתחות העיר החדשה. במסגרת זו נבנו בו השכונות מגרש הרוסים, נחלת שבעה, מחנה יהודה ואחרות. בתחילה נבנו השכונות לצורך מגורים בלבד, אך עם התפתחות חיי הרחוב הראשי הוסבו חלק מחזיתות הבתים שפנו לרחוב לחנויות, בתי מלאכה ובתי קפה.[8]
על רקע הגידול בזרמי הצליינות הנוצרית לעיר, הקימו מדינות אירופאיות מתחמי דת נוצריים בתפר שבין רחוב יפו לעיר העתיקה, ואלו מגרש הרוסים ואת המתחם הצרפתי. אלו נועדו לתת מענה לעשרות אלפי הצליינים שהגיעו לירושלים מדי שנה, וכללו אכסניות, כנסיות, בית חולים ומבני מנהל. עם הזמן הפכו המתחמים לגדולים והמאורגנים ביותר שנבנו בירושלים החדשה.[9]
לאורך השנים התפתחה ההתיישבות באזור ורחוב יפו פותח ושופץ,[8][10] ולאורכו הוקמו מבני ציבור ואתרים שונים, בהם בית הספר אליאנס, בית החולים העירוני, בית החולים שערי צדק ובית היתומים הספרדי. ב-1891 הוקם גן העיר במקום מרכזי ברחוב והפך לרחבת כינוסים ומסדרים רשמיים של הצבא העות'מאני. בשנים אלה ובשנות המנדט הבריטי זחל מרכז העיר ירושלים בהדרגה למקומו כיום.[3]
המנדט הבריטי
- ערך מורחב – ירושלים בתקופת המנדט הבריטי
המנדט הבריטי שהחל ב-1917 חולל מפנה בתולדות מרכז העיר. רחוב יפו הפך לרחובהּ הראשי של העיר, ולאורכו השתכנו מוסדות ציבור, בנייני מסחר ומשרדים, והוא הפך למרכז העסקים הראשי של העיר. אזור נחלת שבעה הפך למוקד בילוי, ובאזור הוקמו בית דפוס, בית קולנוע, ומשרדיהם של ועד הצירים, מועצת הפועלים, מפלגת "אחדות העבודה" ועוד. במקביל פותחה רשת הדרכים העירונית: ב-1922 נסללו באספלט קטעים מהרחוב הראשי, בדצמבר שנתיים אחר כך נחנך רחוב המלך ג'ורג' החמישי, ובעקבותיו נסלל רחוב בן-יהודה. באזור מרכז העיר התפתחו שני מרכזים מסחריים: ממילא, הסמוך לשער יפו, שנועד לשמש מרכז מסחרי מודרני לכל תושבי ירושלים, ו"המשולש", בין הרחובות יפו, בן-יהודה והמלך ג'ורג', שהיה יהודי והכיל בתי עסקים ומגורים. מאורעות תרפ"ט בשנת 1929 והמרד הערבי ב-1936–1939 המריצו יהודים לצאת מהחומות לסביבה מודרנית, אך עם הפיכתו ההדרגתית של "המשולש" למרכז העיר היהודית עברו חלק מהעסקים בממילא לידי לא-יהודים.[3] הבריטים קבעו את מוסדות השלטון של המנדט במזרח האזור, במגרש הרוסים, עקב מיקומו האסטרטגי על אם הדרך ובקרבת העיר העתיקה. אכסניית הגברים הפכה לתחנת משטרה ולמרכז הבולשת הבריטית, אכסניית הנשים הפכה לבית הסוהר המרכזי, אכסניית המשלחת הדתית הפכה בחלקה לבית משפט מקומי ובחלקה למשרד הבריאות, ומעון הקונסול הרוסי הושמש מחדש כבית יולדות.[11]
תוכנית המתאר לירושלים הולידיי של האדריכל קליפורד הולידיי, שאושרה ב-1930, הייתה הראשונה להתוות רצועה מסחרית לאורך הרחוב המרכזי, משער יפו ועד לכניסה המערבית לעיר, והתנופה הכלכלית שחוותה העיר בעשור לאחר מכן סייעה למימושה. באזור הרחוב המתפתח הוקמו מבני ציבור ובהם בניין עיריית ירושלים, בנק אנגלו-פלשתינה וסניף הדואר המרכזי. פרויקטים למגורים, שחלקם כללו בניינים בני שבע ושמונה קומות, נבנו ב"משולש" וסביבו, ובחזיתותיהם הוקמו חנויות מעוצבות. בסוף העשור ובראשית העשור שאחריו חווה מרכז העיר את תנופת הפיתוח המשמעותית בתולדותיו, וזאת בעקבות העלייה החמישית, שהביאה לעיר פריחה כלכלית ותרבות עירונית מפותחת, ובעקבות מלחמת העולם השנייה, שהפכה את העיר למרכז חשוב של השלטון הבריטי על השטחים שכבש במזרח התיכון. המרכז אכלס משרדי עורכי דין חשובים, בנקים מרכזיים, והשתקעו בו סוכני ביטוח ונדל"ן, רופאים, חלפנים ובעלי מקצועות נחשבים אחרים. "המשולש" הפך למוקד התרבות העברית, וכיכר ציון הוקפה בחנויות ספרים ועיתונים ובבתי קפה. בסוף שנות ה-30 מנה במרכז העיר 67 בתי קפה ומסעדות, 65 בתי מלון ופנסיונים, וכעשרה בתי קולנוע.[3]
הבולשת הבריטית, שישבה במגרש הרוסית ופעלה נגד המחתרות העבריות ונגד כל התנגדות למנדט, היותה יעד ראשון במעלה ליהודים ולערבים שנאבקו במנדט הבריטי. ב-23 במרץ 1944, התקיף האצ"ל את המטה הארצי של הבולשת במגרש הרוסים ופוצץ חלק ממנו,[12] במקביל להתקפותיו על מטות המנהלת בחיפה וביפו.[13] בעקבות ההסלמה ביחסים בין השלטון הבריטי והיהודים, ובעיקר לאחר פיצוץ בית הבולשת, החלו הבריטים להגביל את הגישה למזרח האזור, הצמוד לעיר העתיקה, ולאבטח את אזור מגרש הרוסים. לאחר שיקום בית הבולשת ביוני 1946 נאסרה הכניסה למגרש דרך השער הראשי.[14] חודש לאחר מכן הוחרמו החנויות והמשרדים של קומות הקרקע בבנייני המגרש הפונים לרחוב יפו.[15] באוגוסט בוצר מגרש הרוסים והוקף גדרות תיל גבוהות ומחסומי משטרה.[16] בפברואר 1947 הגדירו הבריטים את המתחם כולו בתוספת קטע רחוב יפו הצמוד אליו כ"אזור ביטחון C", דבר שהביא לפגיעה חמורה בכלכלת מרכז העיר. בעלי עסקים רבים נאלצו לעבור מחוץ לאזור הביטחון מערבה והכנסותיהם נפגעו.[3]
מלחמת העצמאות וחלוקת ירושלים
- ערכים מורחבים – המערכה על ירושלים, מערב ירושלים
ב-2 בדצמבר 1947 הצית המון ערבי חנויות בבעלות יהודים בממילא, בזז אותן והשמיד חלקים נרחבים מהמרכז המסחרי, במהלך שפתח את המערכה על העיר במלחמת העצמאות. ב-1 בפברואר 1948 פוצצו פקודיו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני ועריקים בריטים מכונית תופת ליד מבנה העיתון "פלסטיין פוסט", אשר נמצא בבעלות יהודית, בקרבת מגרש הרוסים, במטרה לפגוע במלווי השיירות לירושלים שהתאכסנו בבית מלון שממול. בפיגוע נהרג אחד אחד, נפצעו עשרים ונזק רב נגרם לרכוש.[17] ב-22 בפברואר ביצעו אנשי אל-חוסייני ועריקים מהצבא הבריטי פיגוע ברחוב בן-יהודה באמצעות שלוש משאיות תופת, ליד בתי המלון שבהם שהו חברי הפלמ"ח שליוו את השיירות ומפונים מהרחוב שפונה לאחר הפיגוע הקודם. בפיגוע נהרגו 58 בני אדם.[18] ב-11 במרץ פוצץ מחבל ערבי מכונית תופת בחצר בניין המוסדות הלאומיים ורצח 12 בני אדם, פצע 44 נוספים והרס את אגף קרן היסוד.[19]
בצאת הבריטים מירושלים נתפס מגרש הרוסים ללא קרב על ידי כוחות ההגנה והאצ"ל במסגרת מבצע קלשון, קודם שהספיקו הכוחות הערביים לתופסו בעצמם, בעקבות תיאום בין מפקד העיר הבריטי לכוחות ההגנה.[20] ביולי פוצץ צבא הגנה לישראל את המבנים הנטושים שבמזרח רחוב יפו והביא לחסימת 150 מטריו בקטע זה, במהלך שהביא לניתוק מרכז העיר היהודי ממערב למרכז הערבי ממזרח, שכלל בעקבות הפעולה את ממילא. יש הרואים במהלך את חלוקת ירושלים בפועל.[3]
אולם עם קום המדינה ושנות ה-50 וה-60 חוותה העיר שינויים נוספים משמעותיים: בעוד האוכלוסייה גדלה באופן מהיר, המרכז המסחרי התמודד עם ירידה בכוח הקנייה, ירידה בתיירות ופגיעה בפעילות הכלכלית ברחובות המוקדמים. המגמות הללו הביאו לירידה בהשפעתן של מסגרות מסחר רבות באזור ולירידה בתדירות התנועה הציבורית במרחב זה בהשוואה לשנותיו המוקדמות.
בעשור האחרון של המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 התעורר במרחב המרכזי של ירושלים עניין מחודש באפשרויות ההתחדשות והחייאה שלו. נושא זה התעורר לא רק בתוכניות תכנון עירוני ברמת העירייה אלא גם במחקרים ובפרסומים של מכוני מחקר והגורמים התכנוניים בעיר. כבר בשנות ה-80 החלו יוזמות לשיקום אזורים מוזנחים במרכז, שבפועל יצרו מוקדי בילוי חדשים, חנויות, מסעדות ואירועי תרבות שהחזירו את מרכז העיר למסלול משמעותי יותר מבחינה אורבנית. התוכניות כללו לעיתים מדיניות תחבורתית חדשה, שיפור תשתיות ציבוריות וחיזוק הקשר בין שכונות ישנות למרכז המסחרי. אחד הכלים הבולטים בתהליך זה היה פיתוח של מסדרונות תחבורה – כולל תחבורה קלה – אשר נועדו לשפר את הנגישות והקישור בין אזורים שונים בירושלים ולהחיות את המרחב הציבורי.[21]
---
במחצית השנייה של המאה ה-19 נסלל רחוב יפו בתוואי הדרך ההיסטורית יפו–ירושלים, והיה לרחוב העירוני המרכזי של ירושלים שמחוץ לחומות. באזור זה, סמוך לרחוב, נבנה ב-1936 בניין עיריית ירושלים ההיסטורי. בהמשך, תחת שלטון מדינת ישראל, התפתחה העיר מערבה.[22] אזור זה התפתח כמרכזה של מערב העיר מאחר שהיא שוכנת באזור הררי בהר המרכזי ובעקבות כך תנועת הולכי רגל בין שכונותיה קשה והתחבורה הציבורית ומערכת הכבישים העירונית משכו את התושבים לאזור זה, שנמצא בקו ראש הרכס המרכזי של העיר, באזור הנגיש ביותר מבחינה תחבורתית.[דרוש מקור]
היותו של אזור זה מרכז העיר החדש במקום העיר העתיקה שהחזיקה בתפקיד זה קודם היציאה מהחומות משכה לאזור זה מסחר רב מרחבי העיר. בין היתר, שוק מחנה יהודה עבר למרכז העיר והוקמו בו חנויות רבות. מיקומו של מרכז העיר הפך אותו עם השנים לעמוס תחבורתית באופן שפגע קשות בנגישותו ובכוחו הכלכלי, ובעקבות כך החליטה עיריית ירושלים בעשור הראשון של המאה ה-21 לבטל בו כבישים רבים ולהופכם למדרחובים מסחריים, שקיומם ימשוך לאזור תיירות ומסחר ויטיב עם הכלכלה המקומית. לאורך השנים הוקמו באזור מדרחובים משמעותיים, כדוגמת בן-יהודה וממילא, שהכבישים בהם בוטלו. לאורך רחוב יפו המרכזי בוטל הכביש ובמקומו הונח הקו האדום של הרכבת הקלה, ובכל רחבי האזור הוקצו כבישים לתחבורה ציבורית בלבד.[22]
אתרים
מרכז העיר ירושלים משלב אתרי בילוי, תרבות והיסטוריה בולטים. לאורכו ולרוחבו פרוסים מדרחובים מסחריים רבים, כאשר הבולטים בהם אלו אזור המשולש ורחוב יפו, המדרחוב הארוך בישראל. כמו כן, נמצא באזור שוק מחנה יהודה, אחד השווקים הבולטים במדינה כולה. בכיכר ספרא שבמרכז נמצא בניין העירייה החדש וקריית הממשל, ובסמוך מצוי בית הנשיא ומוזיאון האסלאם במוזיאון האמנות על רחוב המלך ג'ורג'. לו צפונה ממוקם מתחם התחנה הראשונה בשדרות ממילא – תחנת רכבת היסטורית שהוסבה למתחם בילוי ואירועים. מדרום למרכז שוכנת שכונת טלביה היוקרתית, שבה נמצאים בין היתר בית הנשיא, תיאטרון ירושלים ומוזיאון האסלאם (המוצג כ“רובעי אל-קודס העתיקה” בתכנון הישן). בנוסף פועלים במרכז מוזיאונים קטנים ואמנותיים כגון מוזיאון ידידי ישראל וגוש קטיף, מרכז מורשת מנחם בגין ובית אבי חי (לא להבלב עם רחוב אבי חי), וכן קתדרלת סטנדרוס הסקוטית. סמלי תרבות אחרים הם מוסדות האמנות השונים בסביבת נחלאות והתחנה הראשונה, ותיאטראות כמו הלהקה הצעירה ותיאטרון המקומונים בנחלת שבעה.
ברחבי מרכז העיר מוזיאונים רבים, בהם היכל שלמה, המוזיאון לאמנות יהודית והמוזיאון יהדות איטליה. נמצאים בו בתי כנסת בולטים כגון בית הכנסת הגדול ובית הכנסת האיטלקי.
מסחר
מרחב המסחר והעסקים במרכז ירושלים רב תחומי. רחוב יפו משמש כיום כבמרכז העסקים הראשי של ירושלים, עם אלפי מ"ר של חנויות, משרדים ובתי קפה לאורך שדרותיו. בסביבה נמצאים מרכזי קניות גדולים כמו קניון ממילא (בנקודה הממילאית של מסוף שער יפו) ומדרחוב בן-יהודה, וכן בתי כלבו גדולים ובנייני משרדים בשילוב מגורים. מרכז העיר מכיל גם מוסדות כלכליים ופרלמנטריים: בכיכר ספרא שוכן משרדו של ראש העיר ובהמשך במתואר היוקרתי ברחוב המלך ג’ורג’ נמצאים מוסדות ציבור ובתי מלון מובילים לצד בנייני משרדים חשובים. לדוגמה, ברחוב דוד המלך (בסמוך למרכז) פועל שילוב של בנייני מגורים לשימור, מלונות יוקרה ובתי חולים ומוסדות ממשלתיים שהפכו אותו לציר מרכזי ויוקרתי של העיר. למרות שירושלים אינה מרכז כלכלי עולמי, מרכז העיר מהווה עדיין צומת מסחרי ותעסוקתי מרכזי לחלקים נרחבים בעיר, ורשתות אופנה גדולות מחזיקות חנויות ברחובותיה.
תיירות
מרכז העיר מושך תיירים בזכות מגוון האטרקציות שבו. מתחם התחנה הראשונה (תחנת הרכבת הישנה ששוקמה) הוא מוקד בילוי עם חנויות, מסעדות ומופעי רחוב. מדרחוב בן-יהודה ונחלות שבעה מלאים ברחובות צבעוניים של בתי קפה, מסעדות גלריות ואמנות רחוב אותנטית. בסמוך לקלפיות נמצאים שכונת ממילא – עם טיילת אבן משוחזרת ומזרקות שבמהלכה ניתן לצפות לנוף החומות העתיקות של העיר. אתרי מורשת בסמיכות, כמו מגדל דוד ומתחמי חומת העיר, נגישים מכיכר צה״ל. מזג האוויר הירושלמי ומשפטי הקיץ החמים מאפשרים גם מקומות בילוי פתוחים כמו קיץ בגן הציבורי (גן הוורדים) או במתחמי בידור רחוב. על פי אתר התיירות הרשמי של העיר, מרכז העיר “מחבר בין אזורי הבילוי והאתרים הבולטים של העיר וביניהם שוק מחנה יהודה השוקק והצבעוני, מדרחוב בן יהודה שמציע חוויית קניות ירושלמית אותנטית, רחוב יפו המרכזי שאי אפשר לדלג עליו ושכונת נחלת שבעה הציורית”.
תחבורה
.jpg)
המרכז מחובר היטב ברכבת הקלה, באוטובוסים ובכבישים ראשיים. קו הרכבת הקלה האדום חוצה את הרחוב הראשי (רחוב יפו) ועובר בתחנת כיכר צה״ל וסבידור מרכז, ובמוקדם צפויים לפעול גם הקווים הירוק והכחול כחלק מרשת תחבורה מתקדמת בעיר. רכבת ישראל החדשה מתל אביב-ירושלים מגיעה לתחנת יצחק נבון הסמוכה במערב, ובהמשך צפוי להשתלב מתחם צפון מרכז העיר מתחנת חאן אל-חוט בדרום. לצדם נמצא ציר כביש 60 (דרך חברון ואגרון) המקשר לציר הצפוני ומחוץ לעיר, לצד צירי משנה רחבים וצפיפות תנועה גבוהה בזמני שיא. בתכניות עתידיות מדברים על הארכת קו הרכבת הקלה לכיוון תלפיות ונווה יעקב, ובמקביל משקיעים בפיתוח מדרכות והנגשת תחבורה ציבורית. פרויקט הכניסה לעיר ("שער העיר" על הציר המערבי) מתוכנן לשלב תחנת רכבת תחתית, מרכז תחבורה חדש ושכונת מגדלים סביב גשר המיתרים. בנוסף, קיימות תכניות פיתוח עירוניות שמטרתן להפוך את מרכז העיר למוקד הולכי רגל, כולל קירוי צירי תחבורה ראשיים והקמת מרחבים ציבוריים פתוחים (למשל בפרויקט כניסת ירושלים ובתכנית מתאר העיר).
תרבות
המרכז העיר משמש במה חיה לפעילויות תרבות ואירועים עירוניים. בבית אבי חי שברחוב המלך ג’ורג’ מתקיימות מופעים, הרצאות ותערוכות אמנות יהודית־ישראלית מגוונת. סינמטק ירושלים, צמוד לתיאטרון ירושלים בטלביה, מארח פסטיבלים והקרנות קולנוע. ברחובות המדרחוב ושוק מחנה יהודה מתקיימים במרוצת השנה פסטיבלים ואירועי אוכל (למשל פסטיבל המסעדות). על פי אתר הרשויות, ירושלים מקיימת אירועי תרבות ותיירות מרכזיים כגון מרתון ירושלים הבינלאומי, “מסעדות פתוחות”, פסטיבל בתים מבפנים ורכיבת אופני המרוץ GFNY במרכז העיר. גם מתחם התחנה הראשונה מארח סדנאות, הופעות לילדים וירידים בשבתות ובחגי ישראל. בזכות אירועים אלו ומרכזי התרבות שבה, מרכז העיר מייצג את החיים הישראליים-ירושלמיים בקהילה פעילה וצבעונית.
נדל"ן
מרכז העיר ירושלים מתאפיין בנדל"ן יוקרתי ויוקר מחיה גבוה. בשנת 2025 דווח על מספר עסקות נדל״ן יוקרתיות במיוחד באזור: עסקה אחת בולטת הייתה מכירת וילה היסטורית לשימור (שימשה בית למשפחתו של מרטין בובר) בשכונת טלביה שבמרחק הליכה מהמרכז תמורת כ-79 מיליון ש״ח. בבניין מגורים יוקרתי ברחוב דוד המלך במרכז נרכשה כמעט כל הדירות בידי משקיע אחד בעסקה כוללת של כ-145 מיליון ש״ח. שמאי מקרקעין מציינים כי בשוק המרכזי של ירושלים רמות המחירים גבוהות במיוחד עקב הביקוש, נוכח המיקומים המבוקשים ואופי הנכסים הייחודי. במקביל נבנות באזור פרויקטים חדשים, ביניהם מגדלי יוקרה ופרויקטים משולבים עם מסחר (כגון פרויקט מידטאון), כשתמורות העיר מנסות למתן את המחסור במגורים באזורים אלה. לדו"חות נדל״ן עולה כי מחיר ממוצע של דירה במרכז ירושלים הוא כמה מיליוני שקלים, ורמות השכירות הגבוהות משקפות את ערך המיקום העירוני.
תוכניות עתידיות
בשנים האחרונות הושם דגש על חיזוק ופיתוח מרכז העיר. אחת הדוגמאות הבולטות היא פרויקט Midtown Jerusalem – מתחם ענק על רחוב יפו הכולל ארבעה מגדלי מגורים ומשרדים בסך כ-700 יחידות דיור, לצד מלונות יוקרה, חנויות ובית כנסת חדש. פרויקטים עירוניים נוספים כוללים תכניות להקמת מגדלים בשכונת הכניסה מערבית (עד 36 קומות), החלפת מדרחוב בן-יהודה, ושיקום רחבת העירייה. מערכת התכנון העירוני מעודדת גם תחבורה ציבורית חזקה: משרד התחבורה ואגף התכנון אישרו הרחבת רשת רכבת קלה ל־5 קווים ברוטו עד 2030. תכניות חדשות של משרד התחבורה כוללות את הקווים הירוק והכחול (המתחברים מצפון ירושלים ועד לרמות ולגילה) ושילוב הקו האדום המוארך, על מנת לחבר את מרכז העיר אל כל שכונות הבירה בצורה נוחה ומהירה. פיתוח זה משלים את תכנית ה"עיר של 15 דקות" בירושלים, שמקדם מרכזי תעסוקה ומגורים קרובים למערך תחבורה רב־שכבתי. בכך שואפת עיריית ירושלים להפוך את המרכז למרכז עסקים משולב תרבות ופנאי לכל שעות היום – חזון אליו הצהירה העירייה שמובילה (לדברי עובדיה) למרכז עיר “תוסס, נגיש ומזמין” של פעילויות מסחר, תרבות ופנאי.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- מרכז העיר, באתר עיריית ירושלים
הערות שוליים
- ↑ מרכז העיר ירושלים, באתר המרכז למיפוי ישראל
- ↑ רובעי ירושלים, באתר ynet
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 קורותיו של מרכז העיר ירושלים והתפתחותו משנת 1860 ועד 2010, באתר All About Jerusalem
- ^ 4.0 4.1 דוד קרויאנקר, רחוב יפו, ירושלים, כתר, 2005, עמ' 24
- ↑ יהודה קרמון, תמורות בנוף העירוני של ירושלים במאה הי"ט, קתדרה 6, דצמבר 1977, עמ' 69
- ↑ Early foreign penetration in the holy land during the late ottoman period: the role of britain, Journal of Islamicjerusalem Studies, 2020 (באנגלית)
- ↑ אדר ארנון, מיפקדי האוכלוסיה בירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית, קתדרה 6, דצמבר 1977
- ^ 8.0 8.1 דוד קרויאנקר, רחוב יפו, ירושלים, כתר, 2005, עמ' 37
- ↑ European Land Purchases in the Holy Land *, Israel And You
- ↑ דנה צוער ורן אהרנסון, מדרך היסטורית לרחוב ראשי: עיצובו ופיתוחו של רחוב יפו בירושלים 1860–1948, קתדרה 121, ספטמבר 2006, עמ' 107
- ↑ ירושלים, מפת שמות הרחובות, 1925, באתר הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע"ש ערן לאור
- ↑ התקפה על מרכז הבולשת בירושלים, באתר "דעת"
- ↑ פרטים על מעשי הטרור וההרס, דבר, 26 במרץ 1944
- ↑ נאסרה הכניסה הראשית למגרש הרוסים, משמר, 9 ביוני 1946
- ↑ יוחרמו החנויות והמשרדים בבנייני הרוסים, משמר, 25 ביולי 1946
- ↑ האומנם יוחרב מרכז מסחר יהודי?, דבר, 5 באוגוסט 1946
- ↑ פצצה לבנין "פ. פוסט" בירושלים, דבר, 3 בפברואר 1948;
פיצוץ בנין "פ. פוסט" - כמעשה פאראן, דבר, 3 בפברואר 1948;
דליקה בבניין פלסטיין פוסט, בארכיון הסרטונים של Associated Press, פברואר 1948 ;
דליקה בבניין פלסטיין פוסט, 1948, בארכיון הסרטונים של British Pathé
- ↑ 43 מחללי ההפצצה בירושלים הובאו לקבורה ליד קברי הסנהדרין, דבר, 27 בפברואר 1948
- ↑ דומיניק לאפייר ולארי קולינס, ירושלים, ירושלים, הוצאת שוקן 1978, תרגום אהרן אמיר. עמ' 167-169
- ↑ בני מוריס, 1948: תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה, עם עובד וספריית ספיר, 2010, עמ' 185
- ↑ אביאל ילינק, אסף ויטמן ואמנון רמון, יורדים העירה: מרכז העיר ירושלים, היסטוריה, תמונת מצב ותוכנית התחדשות, באתר מכון ירושלים למחקרי מדיניות, 2011
- ^ 22.0 22.1 מאיר דנא-פיקאר, רחוב יפו, באתר מדרשת ראשית ירושלים
מרכז העיר ירושלים42821692Q137900362