פדיון שבויים

מצוות פדיון שבויים, היא הצלתם ושחרורם של בני עם ישראל הנתונים בשבי. מצווה זו ידועה כבעלת חשיבות רבה על פי ההלכה היהודית והיא כוללת בתוכה מספר מצוות שונות.

מקור

במקרא

כבר בתורה מסופר על אברהם שסיכן את חייו ויצא למלחמה כנגד ארבעת המלכים ששבו את אחיינו לוט והצליח לשחררו. במקרה נוסף שבו הכנעני מלך ערד מצליח לשבות שבויים מישראל, בני ישראל יוצאים למלחמה נגדו ומחרימים את עריו (במדבר כא א-ג). מקרה נוסף הוא הסיפור של פשיטת עמלק על עירו של דוד צקלג ולקיחת כל האנשים שהיו שם כשבויים, גם במקרה זה דוד ואנשיו פושטים על העמלקים ומחזירים את השבויים. בכל המקרים אלו לקיחת שבויים מהווה עילה למלחמה. על פי ד"ר מיכאל ויגודה המאורע של יציאת מצרים הוא אירוע מכונן שבו הקב"ה פודה את כל עם ישראל שהיו שבויים בידיהם של המצרים. אירוע שכל המועדים היהודיים נסמכים עליו.

בהלכה

הרמב"ם כותב:

פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו, הרי זה עובר על "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך", ועל "לא תעמד על דם רעֶך", ועל "לא יִרדנו בפרך לעיניך", ובטל מצות "פתח תפתח את ידך לו", ומצות "וחי אחיך עמָך", "ואהבת לרעך כמוך", ו"הצל לקוחים למות" והרבה דברים כאלו. ואין לך מצווה רבה כפדיון שבויים.

— משנה תורה לרמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ח', הלכה י'.

ומוסיף השו"ע וכותב:

כל רגע שמאחר לפדות השבויים, היכא דאפשר להקדים הוי כאילו שופך דמים

— שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנ"ב, סעיף ג'.

דיני קדימה

האשה קודמת לאיש כי יש חשש שיעשו בה עבירה, ואם השבאים רגילים במשכב זכור פודים את האיש קודם, וכן פודים את האיש קודם אם יש סכנת נפשות כי האיש מחויב במצוות, הוא אביו ורבו, הוא קודם לרבו ורבו קודם לאביו, ואם אביו תלמיד חכם אביו קודם ואמו קודמת לכולם, וכן אשתו קודמת לו, מלבד מקרה של סכנת נפשות.

כהן קודם ללוי, ולוי לישראל, וישראל לחלל, וחלל לשתוקי, ושתוקי לאסופי, ואסופי לממזר, וממזר לנתין, ונתין לגר, וממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ.

סייגים למצווה

חרף חשיבותה של מצווה זו, קבעו לה חכמים מספר סייגים:

כשהשבוי אשם בשבייתו

אחד הסייגים הוא כשאדם גורם לעצמו להיות שבוי פעם אחר פעם, בפעם השלישית אין חובה לפדותו. בהלכה מדובר כאשר מכר את עצמו או שנלקח לכלא עקב גניבה, חוב או כל פשיעה שביצע בכוונה. דבר זה אמור כאשר אינו בסכנת חיים, אבל במקרה ששוביו רוצים להורגו והוא נמצא בסכנת חיים, חובה לפדותו אפילו אחרי כמה פעמים.

אין מבריחים את השבויים

עוד סייג למצות פדיון שבויים הוא:

ואין מבריחין את השבויים מפני תיקון העולם

— משנה גיטין, פרק ד', משנה ו'

הטעם לתקנה זו היא מפני תיקון העולם, ויש שביארו זאת שמא על ידי שנשחרר אחד יאסרו השובים את שאר השבויים בשלשלאות של ברזל ויוסיפו בעינוייהם.

התקנה שלא מבריחים שבויים מסויגת בתלמוד בסיפור על רבי מאיר ששיחד את השומר מטעם השלטון בכסף רב והצליח להבריח את אחות אשתו מקובה של זונות בניגוד לחוק הרומאי, והפך להיות מבוקש, ועל פי אחד הפירושים בתלמוד הדבר גרם שגלה לבבל, כדי להנצל.

פדיית שבוי ביותר מדמיו:

עוד סייג במצוות פדיון שבויים:

אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, מפני תקון העולם.

— משנה, מסכת גיטין, פרק ד', משנה ו'

ומוסיף הרמב"ם:

אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן, מפני תיקון העולם – שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם.

— משנה תורה לרמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ח', הלכה י"ב

הפירוש של "יתר מכדי דמיהם" הוא: "יותר מהשווי הריאלי שלהם". אחת ממטרותיו של סייג זה היא כדי למנוע יצירת עידוד לחוטפים והשבאים, כי אם יראו שדרישת כופר עבור שבויים מעם ישראל, היא דרך מוצלחת לעשיית רווח כלכלי גדול כזה שמשלמים עבורם כל מחיר, יתאמצו לחטוף עוד ועוד ויקשה לשחררם.

ברם, כבר בתלמוד אנו מוצאים שתקנה זו אינה חלה בכל המקרים, למשל רואים בסיפור על רבי יהושע בן חנניה שפדה מבית סוהר ברומי, תינוק יתר על דמיו בניגוד לתקנה, בשל הנימוק ש- "מובטחני בו שמורה הוראה בישראל. העבודה (=לשון שבועה), שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו (=ומי הוא)? רבי ישמעאל בן אלישע". בעקבות הסיפור בתלמוד פוסקים פרשני התלמוד הראשונים, שתקנה זו מסויגת במקרה שמדובר בתלמיד חכם או אדם גדול.

ישנם מקרים נוספים בהם תקנה זו מסויגת. כמו במקרה שהשבוי רוצה לשלם בעצמו עבור שחרורו את המחיר המופרז, או במקרה שבעל פודה את אשתו.

אחת הדוגמאות הבולטות למורכבות סוגיה זו הייתה פרשת מאסרו של המהר"ם מרוטנבורג גדול רבני אשכנז במאה ה-13 אשר על פי דברי המהרש"ל אסר המהר"ם לפדותו מהכלא, מפני התקנה הנ"ל, אף שעל פי ההלכה היה מותר לבזבז עליו כספים רבים, חשש המהר"ם מפני ההשלכות שיהיו אם ישלמו עליו מחיר מופרז והוא אכן מת בשבי. דוגמה אחרת הייתה מאסרו של השל"ה בירושלים ביחד עם קבוצת נכבדים, על ידי מחמד בן פרוך. במקרה זה שילמה הקהילה סכום כסף רב עבור שחרורם של הנכבדים.

יש עוד מקרה בו יש דעה שפודים את השבויים יותר מכדי דמיהם וזהו במקום שיש חשש סכנה ופיקוח נפש לשבוי, אמנם יש שאמרו שגם לדעה זו באם יש חשש שהפדיון הגבוה יגרום לשובים לשבות עוד פעמים, אזי אין לפדות ביותר מדמיהם גם במקרה זה של פיקוח נפש לשבוי אמנם יש שסברו שאף במקום סכנה אין פודים את השבויים יתר על דמיהם. אבל להלכה סברו רוב פוסקי המאה העשרים שיש לפסוק כדעה ראשונה ושבמקום סכנה תמיד פודים אף יותר מכדי דמיהם.

פדיון שבוי על ידי שחרור מחבלים

סוגיה זו זכתה לדיון מחודש, טעון ביותר מבחינה רגשית ולאומית, בכל הנוגע לפדיון שבויי צה"ל או אזרחי ישראל תמורת מחבלים. ובזה דנו הפוסקים מחמת הסכנה כיון שיש חשש סביר שהמחבלים שישוחררו יהרגו יהודים אחרים. ולמעשה פסקו רוב פוסקי המאה עשרים שהסכנה המיידית לחטופים גוברת על חשש עתידי ושאינו ודאי שיהרגו יהודים אחרים מחמת מחבלים אלו. עוד נידון הוא האם פודים השבויים יותר מכדי דמיהם ושלכן יש לשחרר רק מחבל אחד תמורת יהודי, אמנם פסקו רוב הפוסקים שבמקום סכנה פודים יותר מכדי דמיהם, ויש שהוסיפו שכיון שבאמת יהודי שווה יותר מהמחבלים ולכן אינו נקרא יותר מכדי דמיהם. בגלל טעמים אלו ועוד טעמים פסקו למעשה רבים מפוסקי המאה העשרים וביניהם הרבנים שאול ישראלי, עובדיה יוסף, יצחק יוסף, חיים דוד הלוי, שלמה גורן ויעקב אריאל שניתן לשחרר שבויי צה"ל אף במחיר של שחרור מחבלים רבים, בהם רוצחים מורשעים.

תפילות על השבויים

כל שבוע בימי שני וחמישי (ימי החול בהם בתפילת שחרית, מתבצעת קריאת התורה בציבור) נאמרת בבתי הכנסת התפילה הבאה :

"אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה,

העומדים בין בים ובין ביבשה,

המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה,

ומאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה,

השתא בעגלא ובזמן קריב"

בימינו, יש קהילות בהן נהוג בשבת לומר בסמוך לקריאת התורה "מי שברך" מיוחד להצלת שבויי צה"ל. לתפילה זו יש נוסחים שונים שקבעה הרבנות הראשית לישראל או שיצרו באותה קהילה.

ראו גם

• חילופי שבויים

לקריאה נוספת

• תחומין, כרך ד', "שחרור שבויים תמורת בני ערובה", הרב אברהם יצחק כלאב, עמ' 116
• תחומין, כרך ו', (עמ' 305 ), "לא תיקחו כופר נפש למחבל", ד"ר איתמר ורהפטיג.
• תחומין, כרך יג', (עמ' 257), "החזרת מחבלים תמורת חטוף יהודי", הרב נתן אורטנר.
• תורת המדינה, (עמ' 434-436), הרב שלמה גורן.
• שו"ת חוות בנימין, סימן טז' עמ' קכג' אות ז', הרב שאול ישראלי.

קישורים חיצוניים

• פדיון שבויים, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• הרב מיכאל ויגודה, על פדיון שבויים, באתר "דעת"
• שמואל ספראי, ארץ ישראל והתפוצה היהודית: ד. פדיון שבויים, באתר "פשיטא"
• אורי ישראל פז, דילמות מוסריות סביב עסקת חילופי החיילים השבויים, באתר "פאזל"
• פדיון שבויים - מקורות להדרכה לשיחה ועיון, הוצאת מנהל חברה ונוער (מכיל מקורות תורניים וקטעי עיתונות רבים)
• רב-שיח, ‏שבויים ופדיון שבויים בתרבויות העולם - וידאו, באתר הערוץ האקדמי, 13/03/2007

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

פדיון_שבויים23476301Q7191316