הכותל המערבי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף רחבת הכותל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המונח "הכותל" מפנה לכאן. לערך העוסק באלמנט אדריכלי בסיסי, ראו קיר.
הכותל המערבי
מידע כללי
שימוש

שימוש מקורי: קיר תמך למתחם הר הבית ההרודיאני

מאז המאה ה-14: מקום קדוש ואתר תפילה ליהודים
מיקום העיר העתיקה בירושלים
מדינה ישראל
רב בית הכנסת שמואל רבינוביץ
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה המאה ה-1 לפנה"ס – הווה
מידות
גובה הגובה המקורי היה כ-60 מטר. כיום הגובה המקסימלי כ-40 מטר

הכותל המערבי (בקיצור: הכותל) הוא אחד מארבעת קירות התמך המקיפים את הר הבית זה כאלפיים שנה, משלהי תקופת בית שני ועד ימינו. במסורת היהודית מיוחסת לכותל המערבי קדושה יתרה, ויהודים מתפללים בו במשך מאות שנים.

בגניזה הקהירית מתועדות תפילות יהודים בכותל כבר במאות התשיעית והעשירית[1] וככל הנראה כבר במאה ה-14 נקבע מקום תפילה בסמוך אליו, המשמש לכך עד היום.

לכותל המערבי חשיבות דתית והיסטורית עקב שייכותו למתחם הר הבית, ואחרי הצהרת בלפור החלו המוסדות הציוניים להבליט אותו כסמל לאומי.[2]. כתוצאה מכך מגיעים אליו מיליוני מבקרים בכל שנה, יהודים (כ-10 מיליון איש בשנה[1]) ושאינם יהודים. בני מצווה עולים שם לתורה בימי שני וחמישי, חיילי צה"ל נשבעים אמונים ברחבתו העליונה, ואנשים מרחבי העולם מבקרים בו.

תיאור המבנה

שלבי הבנייה של הכותל

הכותל המערבי נבנה כחלק מסדרת שיפוץ מקיפה ביותר שיזם המלך הורדוס בהר הבית במאה הראשונה לפני הספירה. עד ימיו של הורדוס היה הר הבית קטן למדי, והשתרע על שטחו הטבעי של הר המוריה. הורדוס הרחיב את המתחם אל הגאיות וההרים המקיפים את ההר. כדי לתמוך ברחבה הגדולה, ששוליה תוכננו להיות מעל פני הקרקע, הורדוס הקים ארבעה קירות תמך עצומים, שיצרו יחד מבנה טרפזי, ובחלל בינם לבין ההר בנה קשתות וקמרונות. הכותל המערבי, שהוא הארוך מבין הכתלים, נמשך לאורך כ-488 מטרים, גובהו המקורי היה כ-60 מטרים אך כיום הנקודה הגבוהה ביותר היא 40 מטרים. גובהו ברחבת התפילה הוא כ-32 מטרים[3]. בחפירות ארכאולוגיות שבוצעו בעבר בהר הבית לא נמדד עובי הכותל, אולם נראה כי עובי הכתלים היה מטר אחד. בחפירות ברמת שלמה התגלתה מחצבה שבה נחצבו סלעים הדומים ללבני הכותל, באורך של כ-8 מטרים וברוחב של מטר אחד[4].

הקיר נבנה ברובו באבני גיר מסוג אבן ירושלמית (מֵלֶכֵּה), שנחצבו כנראה בין השאר במערת צדקיהו, השוכנת במרחק של כמה מאות מטרים מהר הבית. גודל האבנים ומשקלן משתנה, ונע בין כשני טון לכמה מאות טונות כל אחת. האבן הגדולה ביותר שוכנת במנהרות הכותל ואורכה כ-14 מטרים. כדי לייצב את הכותל, שהיה נתון בלחץ עצום של הקשתות והקמרונות בחללים הפנימיים שמאחוריו, הוא נבנה בתבנית פירמידאלית, כך שכל נדבך נסוג בכשני סנטימטרים פנימה ביחס לנדבך שתחתיו. דבר זה מאפיין את הכתלים כולם, וניתן להבחין בשיפועים אלה בפינות הר הבית. לטענת דן בהט מטרת התבנית הפירמידאלית היא לתקן את האשליה האופטית הגורמת לעומד בסמוך לקיר גבוה לחשוב שהקיר נוטה לכיוונו. חלקו העליון של הכותל היה מעוטר בפילסטרים, שנהרסו על ידי הביזנטים בשנת 628 כאשר הם כבשו מחדש את ירושלים מידי הסאסאנים.

בשנת 2011 התגלו מתחת לנדבך הראשון של הכותל, באזור קשת רובינסון, מטבעות שככל הנראה הוטבעו כ-20 שנה לאחר מות הורדוס; תגלית זו מערערת את הקביעה כי הכותל המערבי נבנה כולו בתקופת הורדוס[5], ומוכיחה כי שיפוץ בית המקדש נמשך שנים רבות- עד לימי אגריפס השני.

הכותל המערבי קיים עד היום לכל אורכו, ומשתרע מפינת הר הבית הדרום-מערבית ועד הפינה הצפון-מערבית, לאורך הגן הארכאולוגי ירושלים, רחבת התפילה, בצמוד לבתים פרטיים ברובע המוסלמי ולאורך מנהרות הכותל. הקטע הדרומי, השוכן בגן הארכאולוגי, משתרע לאורך כ-80 מטרים; רחבת התפילה כוללת כ-60 מטרים, וכל המשכו של הקיר עובר במנהרות הכותל. החלק הגלוי המוכר ביותר של הכותל הוא רחבת התפילה, בה מתנשא הכותל לגובה של 15 מטרים, כ-8 מהם (7 נדבכים) מקוריים. מתחת לרצפת רחבת הכותל המערבי קבורים עוד 17 נדבכים מקוריים.

עם סיום המצור על ירושלים וכיבוש העיר על ידי הרומאים, הרסו חיילי הלגיון את כותלי הר הבית ופירקו את האבנים שהרכיבו אותן, עד שהאבנים המפורקות כיסו את השורות שנותרו. בפינות הר הבית השתמרו השורות ההרודייניות במפלס גבוה יותר, משום שאלו נבנו מאבנים גדולות של 40–50 טונות, שהקשו על פירוקן. לא ברור אם הריסת הכתלים התרחשה מיד אחר כיבוש העיר או מאוחר יותר. ניתן להניח כי הפירוק נעשה בידי הלגיון העשירי (שחנה בעיר למעלה מ-200 שנה מאוחר יותר). חלק גדול מהאבנים שנערמו לצדי הכתלים שימשו לבנייה חוזרת במקומות אחרים בתקופה הרומית המאוחרת, בתקופה הביזנטית ובתקופה המוסלמית[6].

שיפוץ הכותל התבצע מאוחר יותר בידי שושלת בית אומיה המוסלמית במאה השמינית או בידי הפאטמים. במסגרת שיפוץ זה בנו המוסלמים מספר נדבכים מעל אבני הכותל המקוריות, ופילסו את שטח הר הבית מחדש. ברחבת התפילה, למשל, ניתן להבחין בין האבנים המקוריות ובין השיפוץ: האבנים ההרודיאניות גדולות מאוד אך מגוונות בגודלן, הן מוחלקות, ולכל אחת מהן מסגרת שוליים מוקפדת. האבנים המוסלמיות, לעומת זאת, קטנות בהרבה, בעלות גודל אחיד, ופניהן חלקות לגמרי ללא גימור או מסגרת.

מעל הבנייה המוסלמית הקדומה נוספו בתקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט הבריטי 16 נדבכים צרים לכותל באזור רחבת התפילה[7] (שהייתה אז סמטה צרה). ההוספה בתקופת המנדט (השורה העליונה בכותל, הבולטת בבוהקה הלבן) עוררה מתח בין יהודים ומוסלמים, ואף עלתה מצד היהודים כטענה על הפרת הסטטוס קוו בדיונים בפני ועדת הכותל המערבי.

צמחיית הכותל

קטע הכותל ברחבת התפילה מאופיין בצמחיית קירות טיפוסית. בין אבני הגזית הענקיות צומחים לא פחות מ-15 מינים השכיחים גם בשאר קירות וחמות העיר העתיקהאבי שמידע, אבי דרום פרחי ירושלים, ירושלים, כנה, כרטא 1986, פרחי ירושלים, ירושלים: כנה, כרטא, 1986, עמ' 32. הבולטים שבהם: צלף קוצני, שיכרון זהוב, שרביטן מצויאבינעם דנין, כותל הדמעות, עולם פורח 20, 2003, עמ' 64-65., מציץ סורי, צמרנית הסלעים, לוע-ארי סיצילי, כתלית יהודה, וארכובית שבטבטית[8].

כתובות על גבי אבני הכותל

הכיתוב "וראיתם ושש לבכם ועצמותם כדשא" המופיע על אחת האבנים מתחת לקשת רובינסון
דוגמה לכתובת מהעת החדשה

על אחדות מאבני הכותל המערבי (וכך גם בשאר כותלי הר הבית[9]) נחרטו במהלך השנים כתובות עבריות על ידי עולי רגל יהודים שביקרו במקום.

כתובת עברית קדומה מצויה מתחת לקשת רובינסון ומצטטת (לא במדויק) מדברי ישעיהו הנביא (פרק ס"ו, פסוק י"ד) את המילים "וראיתם ושש לבכם ועצמותם כדשא". בין הנוסח הזה לנוסח המסורה יש שני שינויים חשובים: "ועצמותם" במקום "ועצמותיכם", וחסרונה של המילה "תפרחנה" אחרי "כדשא". כתובת זו נחשפה בחפירות בידי בנימין מזר, והוא תיארכה למאה ה-4, וייחסה ליהודים שקיוו לבניין בית המקדש השלישי, בעקבות תמיכת הקיסר יוליאנוס הכופר בבנייתו. מאוחר יותר חפרו במפלס שמתחת לכתובת רוני רייך ויעקב ביליג וגילו בית קברות, ככל הנראה של נוצרים. אחת מהשערותיהם היא שהכתובת מתייחסת אל נקברים אלה, ושהשינוי בנוסח הפסוק נעשה בכוונה תחילה - כלעג לעצמות הגויים.

ברחבות הכותל המערבי מצויות, בנדבכים שמעל לראשי המתפללים, כתובות רבות המאזכרות שמות עבריים, ככל הנראה של עולי הרגל עצמם שבכך ביקשו להנציח את שמם על גבי האבנים הקדושות. כתובות אלו נחרתו על אבנים שהיו בעבר בגובה המתפללים, אך בשל הנמכת מפלס הרחבה קשה כיום לראותן. בין הכתובות היו שמולאו בצבע כדי להבליט את הכתובת על פני האבן, ובשאר הכתובות - עם חלוף השנים הצבע נעלם או הוסר והכתובות התמזגו עם גון האבן.

הכותל במסורת

קדושת המקום

בתנ"ך ובמסורת לאורך הדורות, נחשב מקום בית המקדש למקום הקדוש והמרכזי ביותר. אחד הביטויים לכך הוא ההלכה שבשעה שמתפללים מכוונים את הלב לכיוון ירושלים והמקדש.

היה עומד בחו"ל יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל שנאמר: "והתפללו אליך דרך ארצם". היה עומד בארץ ישראל יכוין את לבו כנגד ירושלים שנאמר: "והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת", היה עומד בירושלים יכוין את לבו כנגד בית המקדש שנאמר: "והתפללו אל הבית הזה", היה עומד בבית המקדש יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים שנאמר: "והתפללו אל המקום הזה", היה עומד בבית קדשי הקדשים... נמצא עומד במזרח מחזיר פניו למערב, במערב מחזיר פניו למזרח, בדרום מחזיר פניו לצפון, בצפון מחזיר פניו לדרום, נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם למקום אחד.

על הר הבית חלים דיני קדושה שונים. לפי דיני קדושה אלו נאסרו חלקים שונים ברחבי הר הבית לכניסה שלא בטהרה ושלא בקיום תנאים מיוחדים נוספים. גם לאחר חורבן הבית הקדושה עדיין קיימת באותם המקומות ומחמת שלא ניתן היום להיטהר מטומאת מת הרי שעל פי ההלכה הכניסה לחלקים מסוימים מהר הבית (אזור המקדש והעזרות) אסורה באיסור כרת[10]. מאחר שתקופה ארוכה לא הורשו יהודים להיכנס אל ירושלים ואל הר הבית, לא נשארה מסורת ברורה היכן בדיוק המקומות המותרים בו. תפילה מול כתליו השונים של הר הבית הייתה המקום הקרוב ביותר שלא היה ספק לגביו. מאוחר יותר זכה כותלו המערבי של הר הבית למעמד מיוחד לעומת שאר הכתלים.

בדרך כלל מדרשי האגדה המזכירים את הכותל המערבי מתייחסים בלשונם לכותלו של בית המקדש (שנחרב לבסוף, לכל המאוחר במאה השביעית), ולא לקיר התמך המערבי של הר הבית כולו - הכותל המערבי של ימינו. כך למשל במאמר ”מעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי של בית המקדש”[11]. מאז שלהי ימי הביניים ביטוי זה מאוזכר ומצוטט רבות בכתבי המחברים ועולי הרגל השונים בהקשר לכותל של ימינו. יש הטוענים שקישור זה הוא מאוחר ואינו כוונת המדרש[12]. אך במדרש "איכה רבה", יש כרוניקה המתארת את חורבן כותלי חומות ההר, ואת הדרך בה נשתייר הכותל המערבי. שם גם מופיע הנימוק לכך שדווקא כותל זה נותר על מקומו. עם השנים, כאשר נתקבע הכותל המערבי כמקום תפילה מרכזי ובעל חשיבות רבה, התרחב השימוש בציטוט המדרשים השונים כדרך לתאר את מידת חשיבותו של הכותל של ימינו[13].

"הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ" - אחר כותל מערבי של בית-המקדש, שנשבע לו הקדוש ברוך הוא שאינו חרב לעולם

שיר השירים רבה, פרשה ב, פסוק ט, אות ד

תקופת המשנה והתלמוד

תפילות של יהודים ועלייתם לאתרים סביב קירות הר הבית[14] מוזכרות בתלמוד[15] כבר לגבי חכמים בדור שלאחר החורבן, אולם לאחר מרד בר כוכבא אסרו הרומאים על יהודים לבוא לירושלים. תפילות של יהודים מול קירות הר הבית מתועדות החל מהמאה הרביעית בסיפורי נוסעים ועולים לרגל. עדות ראשונה לכך נמצאת בדבריו של "הנוסע מבורדו" - עולה רגל נוצרי, שהגיע לירושלים בשנת 333:

"יש שתי אנדרטאות של אדריאנוס, ולא רחוק מהאנדרטאות נמצאת אבן נקובה שהיהודים באים אליה כל שנה ומושחים אותה בשמן. הם מקוננים על עצמם באנחות וקורעים את בגדיהם ואז עוזבים".

יומן מסע מבורדו לירושלים, תיאור ירושלים, חלק 591[16]

התיאור מתייחס ככל הנראה לטקסי האבלות של תשעה באב. מקומה של "האבן הנקובה" אינו ברור, אך לצד ההנחה שהכוונה לאבן בכותל המערבי, שכן הוא מופיע בפירוש בתיאורים דומים נוספים, יש שמעריכים שהיא עמדה דווקא באזור הפינה הדרומית-מזרחית של הר הבית. באותה תקופה הוטלו מגבלות חמורות על כניסת יהודים לירושלים, כך שיהודים פקדו בעיקר את הר הזיתים, שממנו היה אפשר להשקיף על הר הבית. כיוון שכך, ייחסו יהודים חשיבות מיוחדת דווקא לכותל המזרחי של חומת הר הבית, כיוון שהוא הנשקף מהר הזיתים, וכיוון שממנו יצאו הכהן הגדול ועוזריו להכין אפר פרה אדומה בתקופת המקדש.

בימי הביניים

עד למאה השביעית, עמדו בשממונן חורבותיו של בית המקדש. בשנת 614 גורשו הביזנטים על ידי הפרסים, שנעזרו ביהודים במלחמותיהם בארץ ישראל ובירושלים, ואלו העניקו ליהודים חופש פעולה מסוים שעורר תקוות משיחיות בקרב היהודים, שאף היו מעורבים בהרס הכנסיות שחוללו הפרסים[17][18]. כעבור זמן לא רב חל מפנה בעמדת הפרסים, שנטו אחר כך להעדיף לטפח את קשריהם עם המוני הנוצרים בשטחים שכבשו. השינוי בעמדתם של הפרסים הביא לקיצו את הניסיון היהודי להפוך את ירושלים לעיר יהודית[19].

עם שובם של הביזנטים לשלוט בירושלים בשנת 628 נפרעו מן היהודים על תמיכתם, וחוללו הרס בהר הבית. הכותל המערבי של הר הבית ניזוק פחות, שכן למרגלותיו שכנה שכונת מגורים, שהרס הכותל היה מחייב את פינוייה[20]. הארכאולוג מאיר בן דב, שהיה מנהל החפירות הארכאולוגיות ליד הר הבית ופיקח על חפירות הכותל, סבור כי בתקופת הרס זו החלה בניית "כנסיית ניצחון" מתומנת על הר הבית, צורה אדריכלית מקובלת במבנים נוצריים דומים, ודומה לזו של הכנסייה בגריזים[21]. אך זמן לא רב אחרי שובם של הביזנטים, בשנת 638, נכבשה ירושלים בידי המוסלמים. אלו שיפצו והגביהו את כתליו החרבים למחצה של הר הבית, הקימו מבני ציבור של הח'ליפות סמוך לכותל המערבי. הם בנו, אולי על בסיס יסוד הכנסייה הביזנטית, את מבנה כיפת הסלע[22].

בראשית התקופה הערבית הראשונה הגיעו לירושלים כשבעים משפחות יהודיות מטבריה, בהזמנת השלטון החדש אשר נזקק למלאכות שבהן עסקו. יהודים אלה קבעו את מקום מגוריהם בסמוך לכותל הדרומי של הר הבית[23]. נאסר עליהם להיכנס להר הבית, שאותו הפכו המוסלמים לאתר הקדוש להם.

על תפילות היהודים בסמוך לכתלים הדרומי והמזרחי של הר הבית בתקופה הערבית הראשונה, כותב מאיר בן דב:

"הבחירה של הדרום כאתר התפילה היהודי נבעה מכך שבכותל הדרומי נמצאו שני שערי חֻלדה: שערי הכניסה והיציאה הראשיים של הר הבית, בימי הבית השני. כמה עשרות שנים לאחר-מכן, בנו המוסלמים ארמון וכמה מבני-יוקרה הקשורים בו, מדרום להר הבית וסמוך לשערי חלדה. השערים ששוקמו היו לשערי כניסה להר הבית, אך נועדו רק לבאי הארמון, וכך נאלצו היהודים לחפש להם שוב אתר לתפילה.

הפעם פנו לכתל המזרחי. היה זה בשל שער הכהן, הוא שער שושן ובשל המסורת, לפיה כאשר יהודים לא יכלו להיכנס לעיר הם התפללו אל מול כותל המזרח ושער הכוהן מעל הר הזיתים. עם נפילת השושלת האומיית והזנחת מפעל הבנייה האדיר בדרום, חזרו יהודים להתפלל סמוך לשערי חלדה בדרום".

הרמב"ם אשר שהה בארץ ישראל בשנים 11651166, שביקר בירושלים למשך שלושה ימים, נכנס כנראה להר הבית עצמו להתפלל אך אינו מזכיר ביקור באחד מכתליו של ההר[24].

בנימין מטודלה, שביקר בירושלים בשנת 1170 בערך, מזכיר מקום מול כיפת הסלע: "כותל מערבי, אחד מהכתלים שהיו במקדש בקודש הקודשים, וקוראים אותו שער הרחמים, ולשם באים היהודים להתפלל בפני הכותל בעזרה"[25]. הוא מספר שהיהודים היו נוהגים ל"כתוב את שמם כל אחד ואחד על הכותל"[26]. תיאור דומה מופיע בספרו של רבי יצחק חילו, שבילי ירושלים, שיצא לאור ב-1333, וגם בתיאור זה נזכר "הכותל המערבי" עם הביטוי "שער הרחמים".

לדעת בן-דב בעקבות התפתחות הקהילה היהודית ברובע היהודי בראשות הרמב"ן שהחלה בשלהי המאה ה-13, ניתן לשער שהתפילה בכותל המערבי של הר הבית נקבעה במאה ה-14.

בראשית העת החדשה

הכותל המערבי בציורו של יוהאן ברנאץ, 1839

התיאור הראשון שאפשר לקשרו בוודאות למקום המוכר בימינו בשם "הכותל המערבי" נכתב בשנת 1488 בידי רבי עובדיה מברטנורא, בעקבות ביקורו בירושלים.

"וכותל מערבי, אשר הוא קיים עדיין, רצוני לומר חלק ממנו, אבניו הן אבנים גדולות מאוד ועבות, לא ראיתי כגודל האבנים ההן בשום בניין קדמון, לא ברומי ולא בשאר מקומות".

רבי עובדיה מברטנורא, אגרות ארץ ישראל, עמ' 134.


זמן קצר לאחר כיבוש ירושלים בידי העות'מאנים בשנת 1517, החל השלטון העות'מאני לשקם את העיר ואת המבנים שבה, ואף עודד יהודים ממגורשי ספרד להתיישב ברחבי האימפריה העות'מאנית בכלל, ובארץ ישראל בפרט. לפיכך, יהודים רבים יותר יכלו לפקוד את המקום והכותל המערבי הוכר כאתר תפילה יהודי באופן רשמי על ידי השלטונות בפקודת הסולטאן סולימאן הראשון, שגם בנה את חומות ירושלים. בחיבור "פרשת אלה מסעי" של הרב משה חגיז נאמר כי האדריכל העות'מאני סינאן תכנן ובנה את רחבת התפילה. התפילה נערכה בסמטה צרה ליד קטע קטן שאורכו היה עשרים מטרים, ובמרחק של כ-110 מטרים מצפון לפינה הדרומית-מערבית.

במהלך המאה ה-16 התרבו התיאורים של הכותל המערבי ברשימותיהם של נוסעים יהודים, רבניים וקראים, ונראה שבתקופה זו כבר הפך המקום לאתר תפילה יהודי מוכר וסמל קדוש ליהודי התפוצות[27]. מתקופה זו ישנם מקורות בהם חכמי ישראל מייחסים למעמד התפילה הסמוך לכותלו המערבי של הר הבית, יחס נכבד בדומה לעמידה בפני כותלו המערבי של בית המקדש[28].

במאה ה-19 נאלצו היהודים לשלם לשלטונות העות'מאנים עבור הזכות להתפלל ולקונן ליד הכותל. הקונסול האמריקאי אלברט רודס מסר כי מדובר בתשלום שנתי בסך 1,500 דולר. משה מונטיפיורי קנה את הזכות לתמיד[29]. עוד במאה ה-19 ידוע על מנהג התחיבה של פתקים ברווחים שבין אבני הכותל[30].

הכותל במסורת המוסלמית

הערבים כינו את הכותל בשם "כותל הדמעות" או "כותל הבכי" (حائط المبكى, חאאֶ'ט אלמַבְּכּא), על שם תפילותיהם ובכיים של היהודים שבאו להתפלל שם, וכינוי זה התקבל מאוחר יותר גם לתיאור הכותל בשפה האנגלית (The Wailing Wall) ו"כותל הקינות" (Le Mur des Lamentations) בשפה הצרפתית. באנציקלופדיה של האסלאם שיצאה בראשית המאה ה-20, בספרו של ההיסטוריון עראף אל-עראף, "ההיסטוריה המפורטת של ירושלים" וכן בספרי תיירות של הוואקף עד 1990 אין אזכור לכותל המערבי כקשור לאסלאם.

על פי ד"ר שמואל ברקוביץ', עד המאה ה-19 המסורת המוסלמית זיהתה את הכותל הדרומי או המזרחי כמקום אליו קשר הנביא מוחמד את הבהמה הפלאית שלו, "אל-בוראק", לאחר מסע הטיסה הלילי שלו ממכה לירושלים. כאשר התפתח המאבק סביב הכותל המערבי במאה ה-19, העתיקו המוסלמים, ממניעים פוליטיים, את מסורת זיהוי נקודת הקשירה של "אל בוראק" אל הכותל המערבי[31].

הכותל בעת החדשה

חיילי הגדודים העבריים בכותל המערבי, 1918
הכותל המערבי, 1920. מאוספי הספרייה הלאומית.
הכותל המערבי, 1920. מאוספי הספרייה הלאומית.

בתקופת השלטון הבריטי

ב"ה ירושלים ת"ו, יום כ"ט לחודש אייר תר"פ

כבוד המנהל הראשי, מיור גנרל ל.י. בולס

שר גדול,

"הנני בזה מביע להדרת כבודו, את הצער הגדול של היהדות הארץ ישראלית ושל היהדות הכללית של כל העולם כולו, שכולנו מרגישים אותה בנפשנו, על אשר הרשו לעצמם אנשים זרים שאינם מבני דתֵנו, לנגוע באותה הנחלה הקדושה לנו, קודש קודשים, זיכרונֵנו העתיק והקדוש קדושת עולמים - זהו הכותל המערבי של מקום בית מקדשנו... שום אמתלא של תיקון ושל יִפוי לא תוכל להיות מוֹעֶלֶת [=מועילה] לעשות בְּהכותל הקדוש הזה שינויים בלא ידיעתנו, ובלא המלכתם [=עצתם] של באי-כוח היהדות. על כן הנני מבקש מכבודך... שאותו הזכות העתיק השומר על מורשתֵנו לא ייפגע משום אדם שֶבעולם. אם ימצא איזה צורך של תיקון בְּהכותל הקדוש הזה, תואֵל נא הממשלה להודיע את הדבר לבאי-כוח היהדות, לאחד הרבנים הראשיים של העדה, או לאיזה כוח ציבורי יהודי בטוח. ואנחנו הננו תמיד נכונים למלא את הדרישה... אבל חלילה לְשום יד, ובפרט יד של זר, לנגוע בכל הוד השֵׂיבה של הכותל הקדוש הזה מבלי הרשאתֵנו, שזהו לנו עלבון דוקר עד הנפש בכל רִגשות הקודש שלנו". ...

ברגשי כבוד נעלים.

הק' אברהם יצחק הכהן קוק.

(מתוך מכתבו של הראי"ה קוק, הרב הראשי לארץ ישראל אל המושל הצבאי הבריטי ב-17.05.1920), אגרות הראי"ה ח"ד תשד"מ, עמ' ס' וקי"ג

לאחר כיבוש ירושלים בידי הבריטים בשנת 1917, ועם סיום מלחמת העולם הראשונה והתקופה העות'מאנית בארץ ישראל בשנת 1918, התגברה נוכחותם של יהודים תושבי הארץ ומבקרים מהתפוצות בכותל המערבי.

בין השנים 1918–1920 חידשה ההסתדרות הציונית באמצעות ועד הצירים את היוזמה לרכישת הכותל המערבי ופינוי שכונת המוגרבים הסמוכה לו. השטח היה חלק מהקדש "ווקף אבו מדין" ולכן ניתן היה לרוכשו רק בעסקת חליפין. מושל מחוז ירושלים רונלד סטורס היה מעורב ביוזמה וניהל מגעים חשאיים עם ההנהגה המוסלמית. במקביל התנהל משא ומתן בין נציגי הקהילה היהודית בירושלים בהובלת יוסף בר"ן מיוחס ומנהלי הווקף ללא ידיעתו של ויצמן. ישנן עדויות שאיש הביניים בין ועד הצירים והמופתי של ירושלים, כאמל אל-חוסייני, שעמד בראש הווקף, היה אחיינו של המופתי, אמין אל-חוסייני לו הובטחו דמי תיווך. ועד הצירים נסוג מן העסקה ומתשלום דמי התיווך משהודיע הרברט סמואל, בפברואר 1920, שכאשר ייכנס לתפקיד הנציב העליון תהיה ירושלים העתיקה לעיר עתיקות יפה, סמטאותיה הצפופות והמלוכלכות ייהרסו וממילא תפותח גם רחבת הכותל[32].

מאורעות תר"פ 1920 התחוללו בעיר העתיקה בסמוך לכותל.

זמן קצר לאחר מכן בעקבות הסכמת המושל הצבאי לתת למופתי את האפשרות לבצע תיקונים בכותל המערבי ללא צורך בהסכמת העם היהודי באמצעות נציגיו, פנה רבה הראשי של ארץ ישראל הרב אברהם יצחק הכהן קוק אל המושל במחאה על פגיעה בקדושתו של הכותל תוך שהוא מזהיר "כי חלילה לשום יד לנגוע בכותל הקדוש מבלי הרשאתינו".

במהלך שנת 1921 נרשמו אירועים של פגיעה בבאי הכותל, אך זרם הפוקדים את הכותל המשיך לעלות בהתמדה ובמיוחד בימי חג ומועד.

בפסח תרפ"ב (1922), כשלושה חודשים לאחר כינונה של המועצה המוסלמית העליונה בראשות המופתי של ירושלים חאג' אמין אל-חוסייני, מנעה המועצה מן היהודים, לראשונה, להביא לרחבת הכותל כיסאות. בעקבות תקרית זו, כדי למנוע מהומות, קבע רונלד סטורס, מושל מחוז ירושלים, שאין להביא לרחבת הכותל ספסלים וכיסאות[33].

בשל העומס הרב במקום בימים נוראים ובשל תודעתם הלאומית, הציבו היהודים לקראת יום הכיפורים מספר ספסלים עבור חלושי-כח, ובפעם הראשונה גם מחיצה להפרדה בין גברים לנשים. בעיצומו של יום הכיפורים של שנת ה'תרפ"ט, 24 בספטמבר 1928 התפרצו שוטרים בריטים והסירו, תוך כדי התנגשות בקהל המתפללים, את המחיצה והספסלים[34]. בנוסף המופתי הירושלמי אמין אל-חוסייני ציווה על המואזין לעמוד סמוך לכותל ולהשמיע מוזיקה בקול רם בשעת קריאת יזכור[35].

מיד לאחר התקרית ביום הכיפורים, פתחו אל-חוסייני והמועצה המוסלמית העליונה במסע תעמולה נמרץ להגנת מסגד אל-אקצא ושמירת זכויות המוסלמים בכותל, שהוחשב קדוש למוסלמים בתוקף היותו חלק מחומת המסגד[36]. בנובמבר 1928, החל המופתי להגביר את הלחץ על השלטונות לכפות את הסטטוס-קוו. הוא יזם מחאות בפני משרד המושבות בלונדון ובפני חבר הלאומים, וכן עצרות מחאה תדירות במסגד אל-אקצא, ובנוסף לאלה, יצר גם פרובוקציות בסמוך לכותל, כדי לאלץ את הממשלה לפעול: קריאה של המואזין של מסגד כיפת הסלע בעת תפילה של היהודים, עריכת טקסי "ד'יכר", המלווים קריאות חזקות ומכות תופים. לשם הקצנת המחלוקת, יזמה המועצה המוסלמית העליונה בניית אגף נוסף למבנה של בית הדין השרעי, שממנו ניתן להשקיף אל הכותל, ואף פתיחת פתח ברחבת הכותל, כדי להפוך אותה לדרך מעבר לתושבי המקום[37].

נקודת משטרה בכניסה לסמטת הכותל, 1933

בקיץ 1929 פרצו מאורעות תרפ"ט שהחלו בתשעה באב ברחבי הארץ. בעקבות אירועי הכותל ומאורעות תרפ"ט, הוקמו בקרב היישוב היהודי שתי ועדות לצורך הטיפול בענייני הכותל. הוועדות היו מורכבות מנציגים של המוסדות הלאומיים, הרבנות הראשית, ואגודת ישראל. בעקבות ועדות אלה נוצרה ב-1930 משרת רב הכותל והרב יצחק אביגדור אורנשטיין נתמנה לעמוד בראשה.

'ועדת הכותל' של חבר הלאומים

ערך מורחב – ועדת הכותל המערבי

'ועדת הכותל' מונתה בקיץ 1930 על ידי חבר הלאומים בהמלצת ועדת שאו שזומנה בתגובה לפרעות תרפ"ט.[38] - ועדה זו כונתה גם בשם "ועדת הכותל הבינלאומית". בקיץ 1930 פירסמה הועדה את מסקנותיה באופן חד צדדי משום אי נכונות הצד היהודי (הועד הלאומי תמך אך הרבנים הראשיים התנגדו) לפשרה שמשמעותה הכרה בבעלות מוסלמית על הכותל תמורת זכות שימוש ליהודים. הועדה הכירה כי "למוסלמים שייכת זכות הבעלות היחידה והקניין היחידי על הכותל המערבי מאחר שהוא חלק בלתי נפרד מחצר 'החראם אל-שריף'" וכן שלמוסלמים הבעלות על הרחבה הצרה מול הכותל ושכונת המוגרבים. מנגד יהנו היהודים מכניסה חופשית לכותל בכל עת בכפוף לסטטוס קוו שנהג, לדעת הועדה, טרם מינוייה. החלטות הועדה קבלו תוקף של 'דבר המלך במועצתו'. לאחר מלחמת ששת הימים קבע בג"ץ שעם הקמת מדינת ישראל פקע תוקפו של 'דבר המלך' על הכותל המערבי וממילא בעלות הווקף על הכותל.

במסגרת הסטטוס קוו אותו אישררה 'ועדת הכותל' נאסרה התקיעה בשופר ליד הכותל, ולכן לא התאפשרו תפילות ראש השנה יום הכיפורים לצידו. למרות זאת, בתפילת נעילה של יום הכיפורים תר"ץ 1930 תקע משה צבי סגל, צעיר מתנועת הנוער בית"ר[39]. ובמשך השנים, הוגנבו שופרות שבהם תקעו עם סיום היום בכל שנה.

למעשה בתקופה זו, מלבד בראש השנה, התקיימו בכותל המערבי תפילות בכל ימי השבוע. בימי חג ושבת היה הכותל הומה מרוב אנשים. גם מבקרים ותיירים רבים פקדו את המקום ותועדו כמדי יום ביומנו של הרב אורנשטיין. בשנת ה'תש"ו 1946 ביקרו בכותל, לפי הערכתו של רב הכותל, כ-370,000 נפש[40].

בתקופת השלטון הירדני

התפילה הציבורית האחרונה בכותל נערכה בט"ז בכסלו תש"ח, ערב החלטת החלוקה של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947. באותו יום נכחו בכותל כ-1,500 מתפללים שבאו במיוחד להתפלל להצלחת מדינת ישראל שבדרך. בחצות הלילה כמדי יום הגיעו קבוצות של חסידי ברסלב לערוך תיקון חצות. לאחר מכן חסמו הבריטים את הדרך אל הכותל. הערבים הטילו מצור על הרובע היהודי במשך 6 חודשים, עד שנפל בידי הלגיון הירדני באביב תש"ח 1948.

בהסכם הכניעה של יהודי העיר העתיקה, סוכם שתתאפשר גישה של אזרחי מדינת ישראל לכותל. אך בפועל מאז כיבוש העיר בידי הירדנים ב-1948 ועד 1967 נמנעה גישה של ישראלים לכותל. בתחילת התקופה היה הכותל סגור לתיירים, אך בהמשך נפתח לביקורי תיירים (לא ישראלים)[41]. בתשעה באב מדי שנה נהגו יהודים לעלות להר ציון ל"מצפה הבית" כדי לצפות על הר הבית והכותל המערבי[42].

הכותל המערבי מאחורי שכונת המוגרבים לפני הריסתה, 1917

בתקופת שלטון ישראל

עמוד ראשי
ראו גם – הסטטוס קוו בהר הבית
חישוף רחבת הכותל בימים שלאחר כיבוש העיר העתיקה

הכותל, כמו כל העיר העתיקה נכבש על ידי צה"ל במלחמת ששת הימים. תצלום הצנחנים בכותל המערבי הוא מהתמונות המפורסמות בתולדות המדינה. זמן קצר לאחר מכן הרסו דחפורי חיל ההנדסה של צה"ל את שכונת המוגרבים ששכנה בסמוך אל הסימטה הצרה של הכותל, ובמקומה נבנתה רחבה למתפללים ולמבקרים.

בשבועות תשכ"ז נפתחו שערי העיר העתיקה לתנועה חופשית של תושבי ישראל. יותר מ-200,000 איש הגיעו בהתרגשות רבה לבקר באזור, שביקורים בו נמנעו מהם במשך כשני עשורים.

עקב התנועה הרבה שלעיתים הייתה כרוכה בחילול חג המוני נדרשו כללים וסדרים חדשים להתנהלות במקום, תוך תשומת לב לקדושתו וחשיבותו התרבותית. בח' בתמוז תשכ"ז, (16 ביולי 1967) - חוקקה הכנסת את חוק השמירה על המקומות הקדושים. האחריות למתחם הכותל המערבי, סדריו, תחזוקתו וניהולו עברו מן הרבנות הצבאית אל משרד הדתות, אז בראשותו של השר זרח ורהפטיג. תקנות שהותקנו מכוח חוק זה קובעות את המותר והאסור בכותל המערבי ובאזור הסמוך אליו.

לקראת תשעה באב תשכ"ז 1967 התחיל חיל ההנדסה בהתקנת פנסים וזרקורים להארת המקום, כדי שאפשר יהיה לשהות בו גם בלילה, וכן נהרסו מבנים שנמצאו בסכנת התמוטטות. בתקופה זו התמנה האדריכל יוסף שנברגר לשמש יועץ שר הדתות לפיתוח רחבת הכותל. פרופ' בנימין מזר מונה לשמש ראש המשלחת הארכאולוגית לחפירות בכותל הדרומי ובכותל המערבי. במשך מספר חודשים שימש החלק הדרומי של רחבת הכותל כעזרת גברים, ואילו החלק הצפוני אשר מוגבה יותר שימש כעזרת נשים. הוחלט ליישר את השטח הצפוני המוגבה, ונחשפה הכניסה מתחת לבנין המחכמה. עפר, פסולת ושברי אבנים, מתחת לבנין המחכמה עד לקשת וילסון פונו. כמו כן חודשה משרת רב הכותל ועוגנה בתקנות מדינת ישראל במסגרת הרבנות הראשית לישראל וחוק השמירה על המקומות הקדושים. משנת 1988 נמצא הכותל באחריות מלאה של הקרן למורשת הכותל המערבי, שהוקמה בשנה זו. הקרן למורשת הכותל, הכפופה למשרד ראש הממשלה, אחראית על כל ענייני האדמיניסטרציה הקשורים בכותל המערבי, על אחזקה וניקיון של רחבת הכותל המערבי ומנהרות הכותל, פיתוח ובינוי של רחבת הכותל וסביבתה, וכן על תחומי חינוך הקשורים בכותל המערבי.

כיום

רחבת הכותל מלאה לרגל אמירת סליחות והתרת נדרים בערב יום הכיפורים, תשע"א 2010
דגל ישראל מתנופף ברחבת הכותל המערבי.
רחבת הכותל מחולקת ל"קפסולות" במהלך משבר הקורונה בישראל

אזור תחום ברחבה המשתרע עד הכותל עצמו נחשב כבית כנסת אורתודוקסי, בו נערכים מאות של מניינים במהלך כל היום ולפיכך קיימת בו הפרדה בין נשים לגברים. בכניסה אליו מתבקשים המבקרים לכסות את ראשם, והנשים מתבקשות לשמור על כללי הצניעות. יש נוהגים שנערים המגיעים לגיל מצוות באים לכותל כדי לעלות לתורה. התפילה במקום מתנהלת על פי ההלכה.

עקב זאת, מדי פעם מתעוררות מחלוקות; למשל בעקבות ניסיונות של קבוצת נשות הכותל (חלקן שייכות לתנועה ליהדות מתקדמת) להתפלל ברחבת הכותל כשהן עטופות בטליתות. בעקבות עתירה לבג"ץ אישרה הממשלה בינואר 2016 את מתווה הכותל - הסדר שלפיו תורחב עזרת ישראל, רחבת התפילה המעורבת בחלקו הדרומי של הכותל המערבי, והיא תנוהל בידי מועצה שבה נציגי הזרמים הלא אורתודוקסים ונשות הכותל. בלחץ המפלגות החרדיות חזרה בה הממשלה מהמתווה וביטלה אותו ביוני 2017.

הכותל המערבי הוא אתר מרכזי בטקסי ההשבעה של צה"ל; ברחבת הכותל משביעים את חיילי חטיבת כפיר, חטיבת הצנחנים, חטיבת הנח"ל וחיל המשטרה הצבאית בנוכחות מכובדים, אורחים ומשפחות החיילים; וכן נערכים בו אירועים ממלכתיים נוספים, כמו פתיחת אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה.

מבקרים בכותל נוהגים לכתוב פתקים עם בקשות לאלוקים ולשימם בין אבני הכותל. מספר ארגונים יהודיים מפעילים מצלמת אינטרנט המשדרת תמונה עדכנית במהלך כל שעות היום מהכותל. כמו כן, ישנו שירות חינם של חברת בזק לקבלת בקשות מכל רחבי העולם בפקס ובדואר אלקטרוני, על מנת לשים אותן בכותל. בערב ראש השנה ובערב פסח, אוספים שמשי הכותל את הפתקים הרבים ומעבירים אותם לגניזה.

כל אבן מאבני הכותל זכתה ל"תעודת זהות" משלה. כל האבנים מתועדות במערכת ממוחשבת המנהלת מעקב אחר מצב האבן, סדקיה ומימשקיה עם האבנים שסביבה. כתוצאה ממגע ידיים ונשיקות, סופגות האבנים לחות, זיעה ושומן שיחד עם הצמחייה והאקלים השורר במקום מביאים לבלייה של האבנים ומעלים את הצורך לבצע בהן פעולות שימור מורכבות[43][44].

בי"א באב תשע"ח, 23 ביולי 2018, נפלה אחת מאבני הכותל לתוך רחבת עזרת ישראל, ככל הנראה עקב רטיבות במסגד אל אקצה. לא היו נפגעים[45][46].

מספר הביקורים באתר הכותל מדי שנה נאמד ב-10 מיליון[47]. מאז שנת 2000, רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים הוא הרב שמואל רבינוביץ[48].

מעמדו המשפטי והמדיני

חנוכיה דולקת בכותל המערבי

בסוף המאה ה-15 הפכה סמטת הכותל לרכוש הווקף[49]. בימי השלטון העות'מאני היו הכותל ושכונת המוגרבים חלק משטח בבעלות הנהלת הווקף על הר הבית. יהודים הציעו לקנות את הכותל מידי הווקף, כדי להעבירו לבעלות יהודית. השר משה מונטיפיורי היה מעורב בניסיון רכישת שכונת המוגרבים, בשנות השבעים של המאה ה-19 (אך לא תרם לבניית נדבכי הכותל העליונים, למרות הנטען בשיר הידוע[50]). ב-1887 ניסה הברון אדמונד דה רוטשילד לרכוש את הכותל בעת ביקורו בארץ ישראל. ליוזמה זו התנגדו רבני ירושלים, מחשש לתגובה קשה של הערבים המוסלמים בעיר. יוזמה נוספת הייתה בשנת 1914, כאשר דוד ילין פנה אל שגריר ארצות הברית באיסטנבול, הנרי מורגנטאו, וביקש ממנו לפעול להסכמת השלטונות העות'מאניים להעברת הכותל לידי "החברה להחזקת המקומות ההיסטוריים בארץ ישראל" שנוסדה בידי ילין ואחרים. ילין העריך את הסכום שיש לגייס תמורת ההעברה בכמיליון פרנק צרפתי[51].

בשנים 1840 ו-1911 נקבע על ידי השלטונות העות'מאניים כי אין ליהודים זכויות ברחבה שלפני הכותל, מלבד הרשות לבקר במקום לשם תפילה – אך מבלי להביא ספסלים, מחיצות וספרי תורה. אולם היהודים לא השלימו עם האיסורים הללו, ובאמצעות שתדלנות בפני מושל המחוז והממונה על הווקף, היו משיגים את הסכמתם להתפלל כדרכם ללא הפרעה. בפסח 1922 מנעו המוסלמים מהיהודים להביא כיסאות למקום התפילה. השלטונות הבריטיים התערבו והמושל רונלד סטורס קבע באותה שנה, בהתאם למצב החוקי הקיים (ולא למצב בפועל), כי אין להביא כיסאות וספסלים[52].

במלחמת העצמאות נכבש הכותל בידי הלגיון הירדני, ובמלחמת ששת הימים נכבש על ידי ישראל. שטחי העיר העתיקה סופחו לישראל ב-1967. חקיקת חוק ירושלים ב-1980 קבע חובת שמירה על המקומות הקדושים בעיר לכלל הדתות.

קבוצות חרדיות אנטי-ציוניות (כגון חסידות סאטמר, נטורי קרתא ובעלי השקפה דומה) נמנעות מלבקר בכותל המערבי בעקבות פסיקתו של רבי יואלי'ש מסאטמר בספרו "על הגאולה ועל התמורה" כי אין להיכנס לכותל המערבי וקבר רחל מכיוון שהם נכבשו על ידי צה"ל במלחמת ששת הימים ועל כן הפך בעיניהן לאחד מסמלי המדינה והגעה אליו עשויה להתפרש כמתן לגיטימציה לה.

תעמולת 'אל אקצא בסכנה' והכחשת הקשר היהודי לכותל המערבי ולהר הבית

עם העלייה לארץ ישראל גברה ההכחשה של הפלסטינים והעולם המוסלמי את הקשר בין ישראל להר הבית והכותל המערבי ותעמולת 'אל-אקצא בסכנה'. על רקע החשש מפני הציונות, החלו ניסיונות רכישת הכותל על ידי היהודים להתפרש בקרב הציבור המוסלמי כתחילתה של השתלטות יהודית על הר הבית כולו. ב-1922 החל הנושא הזה להפוך למרכזי בהסברה הערבית, עם פתיחתו של מסע תעמולה בארץ ובעולם המוסלמי, על ידי המועצה המוסלמית העליונה והוועד הפועל הערבי, שהזהיר מפני סכנת השתלטות יהודית על קודשי האסלאם[52].

המופתי אמין אל-חוסייני עשה שימוש במסורת המחודשת של אל בוראק, בנוסף לטיעונים משפטיים, כדי לדרוש בעלות על הכותל בתקופת המנדט הבריטי. מסורת זו נעשתה מקובלת יותר ויותר בקרב ההוגים המוסלמים במהלך המאה ה-20, ככל שגבר הסכסוך בין היהודים לערבים, ובפרט לאחר מאורעות תרפ"ט שהחלו בכותל המערבי, ומכונות לפיכך בערבית "מהפכת אל-בוראק". כיום אין מוסלמים רבים המערערים על המסורת הזו. בהקשר זה המוסלמים מכנים את הכותל חָאיִט אַלְבּוּרָאק. בתחילת המאה ה-21, הכחישו לגמרי אישי דת מוסלמיים בכירים, בהם השייח' עכרמה צברי והשייח' מוחמד חוסיין, את הקשר ההיסטורי של היהודים לכותל המערבי, וטענו כי הוא שייך לווקף המוסלמי[31][53]. ארכאולוג פלסטיני טען כי מציאת המטבעות שכנראה מאוחרות מתקופת הורדוס, מתחת לכותל המערבי שהוגדר על ידו בטעות "הקיר המערבי של בית המקדש" מהווה לדעתו עוד הוכחה לטענה הכוזבת של היהודים לגבי הקיום האגדי של המקדש[54].

הכותל בתרבות ובאומנות

הכותל המערבי באומנות - ציור משנת 1880
שיר על הכותל מאת הרב ד"ר חיים גרשון וידאוֶור (ווידאווער) הלוי מקהילת בני ישורון בניו יורק, שפורסם בעיתון החבצלת במרץ 1871
הכותל וצילום אישי בכרטיס ברכה ל"שנה טובה ומאושרת, שנת גאולת קדשינו", תרצ"א 1931

הכותל הקטן

הכותל הקטן
ערך מורחב – הכותל הקטן

הכותל הקטן נמצא בהמשכו של הכותל המערבי לכיוון צפון. במקום מתקיימות תפילות המאורגנות על ידי ארגון "כותלנו", מיסודה של ישיבת עטרת כהנים, זהו המקום השני בקרבתו (מחוץ להר הבית) אל המקום המקובל כמקום קודש הקודשים. במנהרות הכותל נמצא "שער וורן", אשר נמצא מול קודש הקודשים במדויק.

הכותל הקטן נמצא סמוך לשער הברזל, ולמבקרים בו מתאפשרת לרוב הצצה אל תוך הר הבית. 'רחבת' הכותל הקטן היא סמטה צרה (כ-3 מטר) המובילה לבתי מגורים פרטיים.

מעלית הכותל ורכבל הכותל

ערך מורחב – מעלית הכותל
ערך מורחב – הרכבל לכותל

ב-2019 החלו העבודות להקמת מעלית הכותל האמורה להקל על ההגעה אליו מן הרובע היהודי[55]. באותה שנה אושרה גם הקמת הרכבל לכותל. תוואי הרכבל צפוי להתפרס על פני כ-1.4 ק"מ והוא צפוי לכלול כ-70 קרונות נוסעים[56].

גלריה

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 נדב שרגאי, "הדרך אל ההר עוברת בכותל", ישראל היום, 3 ביוני 2022
  2. ^ יובל ברוך, ארכיאולוג מחוז ירושלים, הסיפור האמיתי, באתר רשות העתיקות
  3. ^ ממדיו הכוללים של הכותל. באתר הקרן למורשת הכותל המערבי.
  4. ^ אבי בליזובסקי, ‏התגלתה המחצבה שממנה הובאו האבנים להרחבת המקדש על ידי הורדוס, באתר "הידען", 24 בספטמבר 2007.
  5. ^ צופיה הירשפלד, תגלית: חלקים מהכותל לא נבנו על ידי הורדוס, באתר ynet
  6. ^ רוני רייך, חורבן ירושלים בשנת 70 לסה"נ: תיאורו של יוסף בן מתתיהו והממצא הארכאולוגי, קתדרה, חוברת 131, ניסן תש"ס, מרס 2009, עמ' 28-27, באתר JSTOR; והארץ הייתה תוהו ובוהו - תולדות ארץ ישראל: פרק 8, סרטון באתר יוטיוב, דקה 52:43 ואילך.
  7. ^ גבריאל ברקאי, הכותל המערבי, אריאל 180–181, עמ' 32-17.
  8. ^ הכותל המערבי תעלומה ופתרון, וראו גם: עוזי פז, "צמחיית הכותל", אריאל, עמ' 180-181
  9. ^ יורם צפריר, שמואל ספראי (עורכים) ספר ירושלים: התקופה הרומית והביזאנטית 638-70, הוצאת יד בן צבי: ירושלים, 1999.
  10. ^ משנה תורה לרמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ג הלכות ז ויב
  11. ^ מדרש רבה על שיר השירים, ובספר הזוהר.
  12. ^ לפי המדרש, המבאר כי קדושת הכותל המערבי של בית המקדש נובעת מכך שמקום השכינה הוא במערב (ומשום כך אף כיוון התפילה, לפי אחת הדעות בחז"ל, הוא לצד מערב), יצחק ספיר, כיוון התפילה ומקום הפתח בבתי כנסת הקדומים, באתר "דעת"
  13. ^ המקדש והכותל המערבי (מאמר מאת הרב זלמן קורן)
  14. ^ ייתכן שגם ביקרו בתוך תחומו של הר הבית כי בזמנם היה ידוע להם היכן מותר
  15. ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף כ"ד עמוד א'
  16. ^ הקטע תורגם מהנוסח האנגלי של אוברי סטיוארט משנת 1887, כפי שמופיע באתר זה. הטקסט במקורו נכתב בלטינית.
  17. ^ יורם צפריר, שמואל ספראי (עורכים) ספר ירושלים: התקופה הרומית והביזאנטית 638-70, הוצאת יד בן צבי: ירושלים, 1999, עמ' 251-54
  18. ^ מאיר בן-דב, "ארכאולוגיה וארכיטקטורה", בתוך: הכותל, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, 1981. עמ' 49
  19. ^ יורם צפריר, שמואל ספראי (עורכים), ספר ירושלים: התקופה הרומית והביזאנטית 638-70, הוצאת יד בן צבי: ירושלים, 1999, עמ' 256-57
  20. ^ מאיר בן-דב, "ארכאולוגיה וארכיטקטורה", בתוך" הכותל, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב, 1981. עמ' 49-50
  21. ^ מאיר בן-דב, חפירות הר הבית: בצל הכתלים ולאור התגליות, ירושלים: הוצאת כתר, עמ' 281
  22. ^ מאיר בן־דב, "ארכאולוגיה וארכיטקטורה", בתוך: הכותל, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב 1981. עמ' 49-50
  23. ^ לפי מקור מהגניזה הקהירית ולפי תיאור של ממצאי החפירה מדרום להר הבית על ידי החוקרים בנימין מזר ומאיר בן דב באתר רשות העתיקות
  24. ^ ברשימה המיוחסת לרמב"ם כתוב: "ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו, ביום חמישי, ששה ימים לירח מרחשון. ובאחד בשבת, תשעה בחודש, יצאתי מירושלים לחברון". וראו: איגרות הרמב"ם, (מהדורת יצחק שילת), כרך א, ירושלים תשנ"ה, עמ' רכד-רכה.
  25. ^ ספר המסעות של בנימין מטודלה, (עורכת: מירה מאיר), תל אביב: ספרית פועלים, 1984.
  26. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ-ישראל, עמ' 140, הערה 122.
  27. ^ בצלאל לנדוי, הכותל - סמל ירושלים בגולה, באתר דעת, קדושת הכותל, באתר הכותל
  28. ^ בצלאל לנדוי, הכותל - סמל ירושלים בגולה, למשל רבי ישראל משקלוב: "ואנחנו פה, בארץ הקדושה, פורשים כפינו בתפילתנו נוכח שער השמים, מקום מקדשנו כותל המערבי, אשר לא זזה שכינה משם".
  29. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 156, הערה 37; עמ' 162.
  30. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, מרגרט תומאס (1897-1895), עמ' 829.
  31. ^ 31.0 31.1 נדב שרגאי, כשכבר כמעט הושגה הבנה, באתר הארץ, 26 בפברואר 2007.
  32. ^ דותן גורן, שותף אמין לרכישת הכותל המערבי חאג' אמין אל-חוסייני בשירות ועד הצירים 1918–1920, עת-מול, יד בן צבי, טבת תשע"ו, עמוד 18-20
  33. ^ אביבה חלמיש, ירושלים בתקופת המנדט הבריטי (יחידה 10 בקורס ירושלים לדורותיה), האוניברסיטה הפתוחה, תשפ"א–2020, עמ' 102.
  34. ^ המשטרה הבריטית "מנצחת" על יד הכותל המערבי, דבר, 25 בספטמבר 1928
    נוסח מלא של הספר הלבן על הכותל המערבי, דבר, 6 בדצמבר 1928
  35. ^ חאג' אמין וברלין, ג'ני לבל, הו"ל טכנוסדר בע"מ, ת"א 1996, עמוד 21
  36. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 216.
  37. ^ צבי אל פלג, המופתי הגדול, עמ' 26.
  38. ^ נדב שרגאי, כך כמעט אבד הכותל, ישראל היום, 28.7.2023, ע"מ 17-16 החלטת חבר הלאומים 14.1.1930, בתוך 'משפט הכותל' דין וחשבון הועדה, ע"מ 6
  39. ^ פלוגת הכותל: קבוצות בית"רים שהתארגנו להגן על יהודי הרובע היהודי, אתר דעת.
  40. ^ יומן הכותל המערבי, (עורך: שמואל אבן אור), עמ' 419-420.
  41. ^ חיים שושקס, בעיר העתיקה בירושלים, דבר, 16 בדצמבר 1960
  42. ^ לקראת ט' באב, דבר, 29 ביולי 1952
    המונים עולים להר ציון ביום האבל הלאומי, דבר, 8 באוגוסט 1954
  43. ^ מערכת השימור בפעולה
  44. ^ עופר בן-חורין אתר חדשות המדע, ‏האם שחיקה מהירה של חלקים מסוימים באבני הכותל המערבי תוביל בעתיד להתמוטטותו?, באתר "הידען", 5 בנובמבר 2014
  45. ^ ענבר טויזר ויעל פרידסון, נפילת האבן מהכותל: רטיבות או כשל הנדסי, רחבת "עזרת ישראל" נסגרה, באתר ynet, 23 ביולי 2018
  46. ^ יוסי אלי, אבן נפלה מהכותל המערבי: "אסון כבד נמנע" • תיעוד, באתר חדשות 13 (לשעבר ערוץ עשר), 23 ביולי 2018
  47. ^ מורשת 13/07/2011
  48. ^ בשנת 1995 התמנה הרב רבינוביץ' ל"רב המקומות הקדושים" ובשנת 2000 גם ל"רב הכותל". מינוי זה הוא לכל חייו.
  49. ^ צבי אל-פלג, המופתי הגדול, עמ' 23.
  50. ^ על פי עדות מונטיפיורי עצמו בספר זיכרונותיו, בשנת תרכ"ו, 1866, הוא בסך הכל רצה להקים גגון מחסה למתפללים, אך הדבר לא יצא לפועל, 'ספור משה וירושלים', ורשה 1881, עמ' 74-75
  51. ^ מכתבו של דוד ילין לשגריר ארצות הברית באיסטנבול פורסם על ידי "הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי" בירושלים, ראו: עמירם ברקת, גם מיליון פרנק לא הספיקו לקניית הכותל, באתר הארץ, 15 במאי 2007
  52. ^ 52.0 52.1 יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית, פרק שביעי: הסכסוך סביב "הכותל־המערבי" והשלכותיו, עמ' 210–211, 213–214.
  53. ^ המופתי הכללי מכחיש הזיקה היהודית לכותל המערבי, באתר מבט לתקשורת פלסטינית
  54. ^ ארכאולוג סותר את הטענות היהודיות בדבר מקדשם, באתר מבט לתקשורת פלסטינית, 6 בדצמבר 2011
  55. ^ נדב שרגאי, ‏עולים לרגל: מעלית הכותל עולה קומה, באתר ישראל היום, 30 במאי 2019
  56. ^ גיא נרדי, ‏קבינט הדיור אישר את פרויקט הרכבל לכותל המערבי, באתר גלובס, 4 בנובמבר 2019



הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36818032הכותל המערבי