פקס
פקס (קיצור של פקסימיליה או טלפקסימיליה) היא טכנולוגיה לתקשורת-רחק (טלקומוניקציה) אשר משמשת להעברת העתקי מסמכים, בעיקר על ידי מכשירים מתאימים אשר פועלים דרך רשת הטלפון. מקור המילה פקס הנוהגת היום, היא מלטינית - fac simile שפירושו "לעשות דומה", כלומר להעתיק באופן מוחלט למקור. המילה קוצרה מפקסימילה ל-פקס. מכשירי פקס הפכו לנגישים כלכלית ופופולריים מאד בשנות ה-80 של המאה ה-20. הם מעבירים דף (מודפס או כתוב ביד) אחד או יותר בדקה אחת, בשחור-לבן ברזולוציה של 200 נקודות לאינץ' (200 dpi). קצב ההעברה הוא 14.4 Kbps או מהר יותר. תבניות התמונה המועברות נקראות "ITU-T (לשעבר CCITT) קבוצת פקס 3 או 4". הטכניקה עליה הפקס מבוסס הומצאה ב-1929 על ידי רודולף הל (Rudolf Hell).
הפקס הבסיסי ביותר מעביר מידע רק בשחור-לבן. הדף המקורי נסרק ברזולוציה של 1728 פיקסל לשורה ו-1145 שורות לדף (גודל של דף A4). המידע הגולמי המתקבל נדחס על ידי שימוש בקוד הופמן מותאם, היעיל לטקסט כתוב, אשר משיג פקטור דחיסה ממוצע בסביבות ה-20. לרוב, דרושות 10 שניות לשדר דף, לעומת 3 דקות שהיה לוקח לשלוח את אותו מידע בצורה לא דחוסה של 1728 על 1145 ביטים במהירות של 9600 ביטים לשנייה. שיטת הדחיסה משתמשת בקוד הופמן על רצפי שחור ולבן בשורה אחת של סריקה, ולכן נקראת "חד-ממדית". שיטות דחיסה "דו-ממדיות" משתמשות בעובדה ששתי שורות סרוקות סמוכות לרוב דומות למדי, וכן חוסכות רוחב פס על ידי קידוד של ההבדלים ביניהן בלבד.
ישנן מספר מחלקות פקס שונות, כולל מחלקה 1, מחלקה 2 ו-CAS של אינטל.
מכונות פקס משתמשות במספר טכניקות אפנון של קווי טלפון. הן נבחרות בזמן "לחיצת היד" של הפקס-מודם (handshake). כיום, רק האפנון המהיר 14400 ביט לשנייה נמצא בשימוש, למרות שרוב המכונות תומכות גם בקצבי תעבורה נמוכים יותר, לצורך "תמיכה-לאחור".
- שיטת אפנון 9600 ו-14400 ביט לשנייה מנצלת את אפנון 9600 של trellis.
- שיטת אפנון 2400 ו-4800 ביט לשנייה מנצלת את אפנון ה-PSK.
- שיטת אפנון 7200 ו-9600 ביט לשנייה מנצלת את אפנון ה-QAM.
היסטוריה
הממציא הסקוטי אלכסנדר ביין (Alexander Bain) היה הראשון שהוציא פטנט על הפקס, בשנות ה-40 של המאה ה-19, עוד לפני המצאת הטלפון. הוא השתמש בידע שלו על שעוני מטוטלת חשמליים כדי להפיק מכניזם הסורק שורה אחר שורה קדימה ואחורה.
המכשיר הגיע לצורתו הנוכחית פחות או יותר, לפני שנת 1945, כאשר כוחות הברית במלחמת העולם השנייה, השתמשו בו להעברת מפות ותרשימים בשדה הקרב, אולם עד אמצע שנות השמונים של המאה העשרים סבל הפקס מפרדוקס הביצה והתרנגולת: כל עוד לא היו מספיק מכשירי פקס, איש לא קנה אחד. המצב הוחמר בגלל העדר סטנדרטים.
הבעיה נפתרה רק כאשר יצא התקן של Group 3 של האיגוד הבינלאומי לטלקומוניקציה, (International Telecommunication Union) שהתקבל על כל התעשייה והחל את תהליך התפשטות הפקס. תהליך זה היה מהיר מאד מסוף שנות ה-80 עד לאמצע שנות ה-90. אולם, לאחר מכן הואט התהליך בשל חדירת הדואר האלקטרוני, שבמקרים רבים משמש תחליף לפקס.[1]
פקס מחשב אוטונומי
פקס מחשב מודרני יכול להתחבר למדפסת או מכונה רב-תכליתית, על ידי שימוש בשתי יציאות USB, כדי לשלוח, לקבל ולהדפיס פקסים (ללא צורך במחשב).
אפשרות שנייה היא להשתמש בתוכנת פקס לצורך שליחת פקס. ישנו מגון רחב של תוכנות פקס או שירותי פקס אונליין.
תוכנות פקס יעילות, במיוחד כאשר רוצים לשלוח כמות גדולה של פקסים לרשימות דיוור.
חלופות
חלופה מודרנית לשליחת פקסים היא שליחה של דואר אלקטרוני עם קובץ תמונה אחד או יותר כקובץ מצורף. חלופה זו מאפשרת צבעוניות ויתר גמישות ברזולוציית המידע.
שירותי פקס לדואר מאפשרים להחליף את מכונת הפקס בשירות אשר מספק מספר פקס. בשיטה זו הפקס מגיע ישירות לתיבת הדואר האלקטרוני, בדרך כלל כקובץ PDF ואין צורך כלל במכונת פקס.
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: פקס |
הערות שוליים
- ^
רועי צ'יקי ארד, מי עדיין משתמש בפקסימיליות?, באתר הארץ, 26 באפריל 2013