ארתור רופין

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה. ארתור (שמעון) רוּפִּין (Arthur Ruppin;‏ 1 במרץ 1876 – 1 בינואר 1943) היה מנהיג ציוני, כלכלן וסוציולוג, מנהל המשרד הארצישראלי ביפו, ממעצבי ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. עמד בראש מחלקת ההתיישבות של ההנהלה הציונית ביישוב והיה יושב ראש הסוכנות היהודית.

ביוגרפיה

ארתור רופין נולד בעיר ראביץ' (ליד פוזנן), אז בפרוסיה שבקיסרות הגרמנית, בן בכור ליצחק אלברט ולסיציליה (בת יוליוס בורק) רופין, משפחה מסורתית אמידה. ביומנו תיאר את שנות ילדותו המוקדמות כמאושרות מאוד. אולם אביו של רופין פשט את הרגל, עסקו נסגר והמשפחה התקיימה בעוני מתרומות של בני משפחה. בעקבות זאת, עברה המשפחה בשנת 1886 למגדבורג. רופין היה תלמיד מצטיין וספג בחדווה את התרבות הגרמנית הפרוטסטנטית, במקביל להתרחקותו מהמסורת היהודית. ביומנו ציין, שאביו היה מהמר כפייתי הנוהג ליטול הלוואות מבני משפחתו וממכריו לצורך הימוריו, והוא האשים את אביו בעונייה של המשפחה ובמצבה הכלכלי הירוד, שאף אילץ אותו לעזוב את לימודיו עקב אי יכולתו לשלם את שכר הלימוד. כמו כן, אימו נאלצה לעבוד ברוכלות כדי לכלכל את המשפחה. בגיל 12 קרא את כל כתבי גתה ולאחר בר המצווה שלו העתיק הצגה שלמה של פרידריך שילר במטרה לזכור אותה בעל פה. כרבים מבני אותה תקופה חלם להיות למשורר גרמני[1].

בגיל 15 נאלץ להפסיק את לימודיו מסיבות כלכליות, ועבד בבית מסחר גדול לתבואות של שכן יהודי. הוא החל את עבודתו כשוליה, אך מהר מאד קודם לתפקידי ניהול, וכבר לפני מלאת לו 17 היה ליועץ למנהל העסק וניהל עסקאות גדולות שנוהלו לרוב רק בידי פקידים בכירים[2]. במקביל לעבודתו למד לקראת מבחני סיום הגמנסיה כנבחן אקסטרני והכשיר את עצמו להיות גרמני ראוי בלימודי שחייה, התעמלות, ריקוד וירי[3].

לאחר שהשלים את למודיו בעצמו ועמד בהצלחה בבחינות כנבחן אקסטרני, התקבל לאוניברסיטת ברלין בשנת 1896, אולם עקב עבודתו במגדבורג החל ללמוד רק באפריל 1899. במשך סמסטר אחד שמע הרצאות בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ברלין אולם למד גם מגוון רחב של קורסים במקצועות שונים. לאחר שעבר להתגורר בהאלה המשיך את לימודיו בהתכתבות, בלי שהשתתף בשיעורים בפועל[4]. רופין למד גם באוניברסיטת האלה משפטים וכלכלה. ב-1902 קיבל תואר דוקטור בכלכלה פוליטית על תאורית הערך של תונין והקשר לתאוריית התועלת השולית[5].

פרס קרופ

חבר של רופין ומנחהו באוניברסיטה שכנע אותו להשתתף בתחרות כתיבת עבודות באאוגניקה שנודע אחר כך כפרס קרופ, ומאמר שלו בשם "דרוויניזם ומדעי החברה" זכה במקום שני בפרס קרופ[6] בסך של 6,000 מרק, שהיו שווי ערך למשכורת שנתית של פקיד בכיר. רופין השתמש בכסף כדי להתרכז במחקריו וכן סייע בכסף לאחיו ולאחותו לפתוח עסקים משלהם.

לפני העלייה

זכייתו של רופין בפרס קרופ פתחה בפניו את השערים לחברה הגרמנית והוא פרסם מספר מאמרים בכתבי עת גרמניים בנושאי אאוגניקה. במקביל, בשנים 1902–1907, עבד כעורך דין והרגיש את מלוא עוצמתה של האנטישמיות הגרמנית שגרמה לו לעסוק בנושא היהודי. כבר בשנת 1902 הוא כתב מאמר דמוגרפי שהתפרסם בכתב עת מדעי כללי על היחסים של יהודי פרוסיה עם גרמניה. בשנת 1903 ביקר בגליציה ואסף מידע אנתרופולוגי על היהודים בה. בשנת 1904 עבר לברלין ועבד במכון לסטטיסטיקה של היהודים מיסודו של אלפרד נוסיג, ובמהרה מונה למנהל המכון[7].

בשנת 1904 פרסם את מחקרו הסוציולוגי, 'היהודים בימינו'.

הצטרפות לתנועה הציונית

רופין וטהון ב-1908
ארתור רופין (ראשון משמאל), במהלך טקס בתחנת הניסיונות החקלאית ברחובות (מכון וולקני) ב-1935, עוד בתמונה הנציב העליון ארתור ווקופ, חיים ויצמן ויצחק וולקני

ב-1905 הצטרף רופין להסתדרות הציונית, לאחר שהשתתף באותה שנה בקונגרס הציוני העולמי בבזל. הוא שולב בתת-ועדה כלכלית, ובשנת 1906 הצטרף למחלקה המשפטית של הוועד הפועל הציוני. ב-1907, בהמלצת אוטו ורבורג ויעקב טהון, נשלח על ידי דוד וולפסון, נשיא ההסתדרות הציונית, לחקור את מצב היישוב בארץ ישראל ולבדוק את האפשרויות לפיתוח החקלאות והתעשייה. בדצמבר 1907 הגיש דו"ח מפורט שהמליץ על רכישה נרחבת של אדמות בארץ ישראל והשגת רוב יהודי בגליל ובמישור החוף[8].

בראשות המשרד הארצישראלי

בשנת 1908 עלה רופין לארץ ישראל וייסד ביפו את "המשרד הארצישראלי" שמטרתו הייתה לכוון ולנהל את כל פעולות ההתיישבות בארץ ישראל מטעם התנועה הציונית העולמית, בהתאם להחלטת הקונגרס הציוני השמיני. בתחילה, שולמו משכורותיהם של רופין ושל עוזרו יעקב טהון על ידי פטרונו אוטו ורבורג בגלל סירובו של הוועד הפועל הציוני לממן את גישת הציונות המעשית של רופין[9]. עם זאת, החוזה של רופין העניק לו סמכויות נרחבות ביישום הוראות ההסתדרות הציונית. הגיבוי המלא שקיבל ממעסיקיו אפשר לרופין חופש פעולה מלא ועצמאות בקביעת המדיניות בארץ ישראל[10]. רופין ביקש לרכז את עיקר הכוחות הפועלים ביישוב היהודי בארץ ישראל תחת המשרד הארצישראלי ולכוון את פעולות ההתיישבות מלמעלה[11]. תוך זמן קצר מהגעתו לארץ ישראל, החל המשרד הארצישראלי לייצג במידה זו או אחרת גופים ציוניים רבים, בהם הקרן הקיימת לישראל, הכשרת היישוב, בצלאל, נטעים וגאולה. רופין דאג לתאם את פעולות רכש הקרקעות בין הגופים השונים, על מנת למנוע עליית מחירים בגלל תחרות על רכישת הקרקעות[12].

רופין ראה מהתחלה את מטרתו בהקמת בסיס יהודי עצמאי בארץ ישראל שאינו תלוי בשלטונות או בערביי ארץ ישראל. כדי להעביר את מרכז הכובד הכלכלי של היישוב היהודי לידי יהודים, הוא תמך בהקמת תל אביב ודחף לפיתוח העיר, למשל על ידי הקמת הגימנסיה העברית "הרצליה" בתל אביב, הרחק ממקום מגוריהם של רוב התלמידים, וזאת תוך מאבק בהתנגדות ההורים. רופין הטיף לפעילות מהירה ודחופה ליישוב הארץ והיו שהאשימו אותו בכך שהדבר בא על חשבון איכות הבנייה[13]. במקרים רבים חתם רופין על עסקאות בכספי קק"ל וארגונים אחרים אף בטרם קיבל אישור מסודר מהגורמים המוסמכים, וזאת בגלל תחושת הדחיפות ותפיסתו את הסביבה העסקית בארץ ישראל[14]. רופין גם השתדל לעבוד בפרופיל נמוך ואף ביקש מהקונגרס הציוני להימנע מדיונים פומביים בנושאי הפעילות בארץ ישראל, על מנת למנוע מהמידע להגיע לידי הערבים או לידי גורמים ספקולטיביים שהיו עלולים להפריע במימוש עסקאות לרכישת אדמות. מרגלית שילה אף טענה שחלק מהצהרותיו של רופין בקונגרס הציוני היו בניגוד למעשיו בפועל[15].

רופין דחף לתוכנית שתחבר צעירים יהודיים ממזרח אירופה להתיישב בארץ ישראל. הוא יזם תוכניות לרכישת קרקעות שיועברו לשימוש עולים חסרי אמצעים שיתיישבו עליהם כחוכרים או שיירכשו אותם בפריסת תשלומים על פני תקופה ארוכה[16]. כמו כן, יזם רופין מסעות שיווק של קרקעות בארץ ישראל במגוון תוכניות כדי למשוך בעלי אמצעים לקנות קרקעות בארץ ישראל. על מנת למנוע את איבוד הקרקעות שנרכשו, בהתאם לחוק העות'מאני הקובע שמי שמעבד קרקע שאינה מעובדת במשך שלוש שנים יכול לזכות בבעלות עליה, וכדי להכשיר את הקרקע שתצלח להתיישבות קבע, ארגן רופין קבוצות עבודה שהתיישבו על הקרקע.

בשנת 1908 יזם המשרד הארצישראלי בראשותו של ארתור רופין את הקמתן של חוות חקלאיות להכשרת פועלים להתיישבות חקלאית, והעמיד לרשותן מומחים לחקלאות ואגרונומים. כך הוקמו חוות בחיטין, בדלייקה, באום ג'וני, בבית עריף (בן שמן), בחולדה, בחוות פוריה, בשרונה, בכפר אוריה, חוות חפציבה בחדרה, ואף ראשיתה של העיר עפולה הייתה בחווה חקלאית.

מלחמת העולם הראשונה ולאחריה

לאחר פרוץ המלחמה נתמנה רופין לראש קרן הסיוע האמריקאי ליהודי ארץ ישראל[17][18].

ד"ר א. רופין

במהלך השנים עד כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה היו לרופין קשרים טובים עם שגריר גרמניה בארץ ישראל, והוא נעזר בו בקידום פעילות ההתיישבות הציונית. במיוחד סייעה התמיכה הגרמנית במאבק כנגד התנכלויות מצד השלטון העות'מאני[19]. בראשית 1916 הועברה ראשות המשרד הארצישראלי ליעקב טהון מכיוון שרופין לא היה נתין טורקי[20].

לאחר פרעות פטליורה כשרבים מהפליטים מאוקראינה ביקשו להימלט מאוקראינה ולעלות לארץ ישראל, התנגד רופין בטענה כי מדיניות העליה של ההסתדרות הציונית צריכה להיות רק כזאת שמקדם את מטרות הציונות "כל כמה שתהא רמתם של העולים גבוהה יותר, כן תקל כמובן השגת המטרה. ואת הרמה אנו יכולים להגביה אם ננפה את העולים ככל האפשר ונביא לארץ ישראל רק אנשים שלפי חנוכם, מקצועם ואפים מתקרבים הם ביותר למטרה שאליה אנו שואפים"[21].

ב-1920 הזמין רופין את הארכיטקט היהודי-גרמני, ריכרד קאופמן, לעלות לארץ ישראל ולהכין תוכנית אב כוללת ליישובים החקלאיים בארץ ישראל ולשכונות בעריה. רופין יזם את ההתיישבות הקבוצתית בדגניה ובכנרת, את עליית יהודי תימן, את מתן ההלוואה הראשונה ל"אחוזת בית" היא תל אביב, את ייסוד הקואופרציה והמושבה במרחביה, את הקמת "חברת הכשרת היישוב", היה ממייסדי שכונת רחביה בירושלים (שבה בנה את ביתו) ועוד.

הוא היה חבר "ועד הצירים" וההנהלה הציונית, ניהל את מחלקת ההתיישבות, היה חבר הנהלת הסוכנות היהודית ועמד בראשה בשנים 1933-‏1935. רופין הזמין אצל מהנדס המים שמחה בלאס את תוכנית "פנטסיה להשקיית הנגב", שהוגשה לו ביולי 1939.

באוניברסיטה העברית וב"ברית שלום"

קברו של ארתור רופין

משנת 1926 ועד לפטירתו שימש רופין כפרופסור לסוציולוגיה יהודית באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא היה ממייסדי "ברית שלום" ומהמטיפים למדינה דו-לאומית, אולם פרש מהברית לאחר טבח חברון ומהומות-הדמים באב תרפ"ט (אוגוסט 1929), ומאז סירב אף לדון בוויתור כלשהו על עליית יהודים לארץ ישראל ועל רכישת קרקעות. הוא אף סבר כי "התעמולה של "ברית שלום" עלולה להזיק יותר משהיא עשויה להועיל."[22], וכי רק נוכחות יהודית חזקה תשכנע את הערבים "שלא יהיה להם שום סיכוי להיפטר מאתנו"[22]. רופין נפטר בירושלים בשנת 1943, ונטמן בבית הקברות של דגניה א'.

משפחתו

רופין היה נשוי לבת דודו שולמית רופין. לזוג נולדה בת יחידה, רות, אשר הייתה לימים רופאת ילדים ידועה בתל אביב ונישאה לדב פלד. לאחר שהתאלמן משולמית נשא רופין את חנה, בתו של מרדכי בן הלל הכהן ואחותו של דוד הכהן. לזוג נולדו שתי בנות ובן. בתם כרמלה נישאה ליגאל ידין, בתם איה נישאה לצבי דינשטיין ובנם הוא רפאל רופין, איש משרד החוץ לשעבר (כיהן כשגריר ישראל בטנזניה), ממקימי מכמורת.

אחיו של ארתור רופין, קורט רופין, היה חבר הנהלת חברת הכשרת היישוב בארץ ישראל ויושב-ראש התאחדות עולי גרמניה בעיר מגוריו חיפה.

השקפותיו

למרות התנגדותו לדתיות, רופין ראה בדאגה את ההתבוללות שנלוותה להסרת החומות שהציבה הדת היהודית בין היהודים לגויים וראה בציונות את הדרך היחידה לשמר את העם היהודי לאחר הגעת היהודים לשלב הנאורות[23]. על השאלה לשם מה לשמר את קיום העם היהודי הוא ענה בכך שהעם היהודי נושא בחובו תכונות חיוביות רבות[24] וכי נישואי תערובת מזיקים לשימור התכונות הטובות של הגזע היהודי[25]. אף על פי שזיהה בעם היהודי תכונות חיוביות רבות, סבר רופין שהיהודים סובלים מנטייה למסחר קפיטליסטי אותו עליהם לדכא[26], על ידי מעבר לפרנסה מחקלאות.

במהלך השנים התחבט רופין לגבי הגזע אליו משתייכים היהודים, זאת בהתאם לשיח המדעי הרווח של זמנו שניסה לקטלג עמים שונים ל"גזעים". בתחילה הוא זיהה את היהודים כתערובת של שמים וחיתים ובהמשך טען שהם תערובת של ארמים, בדואים ופלשתים[27]. כן עסק רופין בסיווג משני של תת-גזעים בתוך העם היהודי. בנובמבר 1942, כחודש לפני פטירתו, הוציא תחת ידיו מסמך המסווג את הגזע היהודי לשמונה טיפוסים הנבדלים בצורת אפם, החל בטיפוס האשורי-בוכארי וכלה בטיפוס האשכנזי-נגרואידי[28].

ד"ר רופין ארתור

לגבי יהודי אתיופיה, סבר רופין שהם כלל אינם יהודים בגזעם. בישיבה של הנהלת הסוכנות היהודית שדנה בבקשה של ד"ר יעקב פייטלוביץ' להעניק 10 סרטיפיקטים ליהודים מאתיופיה הוא טען שהם "כושים, שגוירו בכח החרב במאה השישית לפני הספירה. אין להם קשר דם ליהודים. [...] (לכן) מספרם בפלשתינה אינו צריך לגדול." כאשר משה שרת אמר שהגזע אינו משנה אלא ההכרה הוא טען ש"הם רחוקים מתרבותנו, ובטוח הוא שאין להם כל קשר עם היהדות". עם זאת, רופין הצביע בעד החלטת הנהלת הסוכנות להעניק חמישה סרטיפיקטים ליהודי אתיופיה כמחווה לפייטלוביץ'[29][30][31].

ביקורת

בשנות ה-2000 נמתחה ביקורת על חלקו המכריע בעליית יהודי תימן, בעיקר על רקע הטענה כי לתפיסתו ראה את היהודי התימני כ"כוח עבודה זול". סיפורם הכאוב של תימני כנרת אותם שקד רופין להעלות, נחשף בספרו של פרופ' יהודה ניני "ההיית או חלמתי חלום, תימני כנרת – פרשת התיישבותם ועקירתם" והוצג כדוגמה ליחס מתנשא כלפי יהודי המזרח מצד חלק מראשי היישוב ורופין בראשם. לפי מחקריו של איתן בלום, פעולותיו של המשרד הארצישראלי כלפי התימנים גובשו על פי תוכניתו האיגנית (תוכנית להשבחת הגזע) של רופין, שסבר שהתימנים אינם יהודים "טהורי גזע" אלא "טיפוסים מיוחדים" (ערבים שהתגיירו או כאלה שדמם מעורב בדם ערבי) ומשום כך התנגד לנישואים בינם לבין עולי מזרח אירופה, בהם ראה את "החומר האנושי" החיובי שעליו צריך להיבנות העם היהודי המתחדש.

הנצחתו

שלט רחוב בתל אביב

על שמו של רופין נקראו בית ארתור רופין בירושלים, קיבוץ כפר רופין שבעמק בית שאן, בית הספר התיכון בית ירח שליד דגניה והמרכז האקדמי רופין (מדרשת רופין) שבעמק חפר. כן נקראו על שמו רחובות בערי ישראל ובהן ירושלים (דרך רופין בירושלים מובילה לכנסת ולקריית הממשלה, למוזיאון ישראל ולקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית בירושלים), תל אביב, חיפה, נתניה, ראשון לציון, פתח תקווה, רחובות והרצליה, וכן בעיר נעוריו מגדבורג. עיריית חיפה יסדה על שמו את פרס רופין.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ארתור רופין
  • עוזי אלידע, ״עיתונות ׳צהובה׳ ומסעי צלב עיתונאים : ׳דאר-היום׳ ופרשת רופין״, ישראל, מס׳24, 2016, עמ׳ 329-353.

הערות שוליים

  1. ^ איתן בלום, דוקטורט, עמ' 31-35
  2. ^ איתן בלום, דוקטורט, עמ' 36
  3. ^ איתן בלום, דוקטורט, עמ' 39-40
  4. ^ איתן בלום, דוקטורט, עמ' 50
  5. ^ איתן בלום, דוקטורט, עמ' 58, הערה 78
  6. ^ איתן בלום, דוקטורט, עמ' 62
  7. ^ איתן בלום, דוקטורט, עמ' 82-85
  8. ^ בלום, עמ' 148
  9. ^ בלום, עמוד 173
  10. ^ בלום, עמ' 183
  11. ^ בלום, 183-184
  12. ^ בלום, 185-186
  13. ^ בלום, עמ' 187-189
  14. ^ בלום, עמ' 190
  15. ^ בלום, עמ' 191-192
  16. ^ בלום, עמ' 193
  17. ^ המצב בפלשתינה, הצפירה, 28 בינואר 1915
  18. ^ יחיאל מיכל טוקצינסקי, מהנעשה בירושלים בשנת המלחמה העולמית, החרות, 10 באוקטובר 1915
  19. ^ בלום, עמ' 178-179.
  20. ^ בארץ ישראל, הצפירה, 5 בינואר 1916
    מורגנטוי על אדות מצב היהודים בטורקיה, הצפירה, 2 במאי 1916
  21. ^ "פִּתְחִי, מַסָּדָה, שְעָרַיך וְאָבֹאָה הַפָּלִיט!": העלייה השלישית בצל מלחמת האזרחים באוקראינה מאת: גור אלרואי https://www.ybzblog.org.il/single-post/gur-alroey-plitim
  22. ^ 22.0 22.1 מרגלית שילה, ארתור רופין, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
  23. ^ בלום, עמודים 92-93
  24. ^ בלום, עמוד 98
  25. ^ בלום, עמוד 102
  26. ^ בלום, עמוד 99
  27. ^ בלום, עמוד 106
  28. ^ איתן בלום, שם, עמודים 124-129
  29. ^ אביבה חלמיש, במרוץ כפול נגד הזמן, 2006, עמוד 311
  30. ^ איתן בלום, ארתור רופין וייצור התרבות העברית המודרנית, חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת תל אביב, 1 בדצמבר 2008, עמוד 126
  31. ^ יצחק גרינפלד, "הרבנות הראשית לארץ-ישראל ויהודי אתיופיה בשנות המנדט הבריטי" בתוך מחקרים בתולדות יהודי אתיופיה, מכון הברמן למחקרי ספרות, 2011, עמ' 186
יושבי ראש הנהלת הסוכנות היהודית
ארתור רופין • דוד בן-גוריון • ברל לוקר • זלמן שזר • משה שרת • לואי אריה פינקוס • פנחס ספיר • יוסף אלמוגי • אריה דולצ'ין • שמחה דיניץ • אברהם בורג • סלי מרידור • זאב בילסקי • נתן שרנסקי • יצחק הרצוג • יעקב חגואל (בפועל) • דורון אלמוג
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25961191ארתור רופין

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ארתור_רופין&oldid=1960222"