טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף טבח מינכן)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן
אחד מהמחבלים עומד על מרפסת הבניין שבו הוחזקו בני הערובה
אחד מהמחבלים עומד על מרפסת הבניין שבו הוחזקו בני הערובה
תאריך 5 בספטמבר 19726 בספטמבר 1972
סוג פיגוע מיקוח, רצח המוני
הרוגים 12
מבצע ספטמבר השחור
מספר מפגעים 8
מניע טרור פלסטיני

טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן היה אירוע טרור פלסטיני שהתרחש ב-56 בספטמבר 1972, במהלך האולימפיאדה העשרים שהתקיימה במינכן בגרמניה המערבית. במהלך האירוע נרצחו אחד-עשר מאנשי המשלחת: ספורטאים, מאמנים ושופטים, חברי המשלחת האולימפית הישראלית, על ידי מחבלים פלסטינים מארגון "ספטמבר השחור". שניים מהחללים נרצחו בתוך מגורי המשלחת הישראלית בכפר האולימפי תוך כדי השתלטות המחבלים על חברי המשלחת. תשעת האחרים הוחזקו כבני ערובה במשך כ-19 שעות ונרצחו במהלך ניסיון חילוץ כושל של כוחות משטרת בוואריה בשדה תעופה סמוך לעיר. במהלך ניסיון החילוץ נהרגו גם שוטר גרמני אחד וחמישה מתוך שמונת המחבלים.

למרות השנים הרבות שחלפו נחשב הטבח עד היום לאחת מפעולות הטרור הידועות ביותר, עקב נסיבות התרחשותו במהלך אירוע הספורט החשוב ביותר, שהביאו אותו לפרסום עולמי. מחמוד דאוד עודה ("אבו דאוד"), ראש ארגון "ספטמבר השחור" ומתכנן פעולת הטרור, טען בספרו האוטוביוגרפי שמחמוד עבאס (אבו מאזן), לימים ראש הרשות הפלסטינית, היה בין המעטים ששותפו בסוד העניין והוא שדאג למימון הפעולה.[1][2] עבאס טען שלא ידע למה עתיד לשמש הכסף.[3]

רקע

בשנת 1972, קודם לטבח במינכן, התרחשו מספר אירועי טרור גדולים שבהם תקפו ארגוני הטרור הפלסטיניים יעדים ישראליים, בישראל ומחוצה לה. ב-8 במאי 1972 חטפו חברי הארגון "ספטמבר השחור" מטוס של חברת סבנה שהיה בטיסה מבריסל לתל אביב, והנחיתו אותו בנמל התעופה לוד. למחרת השתלטו כוחות מסיירת מטכ"ל על המחבלים ושחררו את בני הערובה. שלושה שבועות מאוחר יותר, ב-30 במאי, ביצעו חברי ארגון הטרור הצבא האדום היפני, שפעלו בשליחות החזית העממית לשחרור פלסטין, את הטבח בנמל התעופה לוד שבמהלכו רצחו 24 בני אדם. כן בוצעו פעולות שונות נגד שגרירויות ישראליות. זו הייתה "עליית מדרגה" משמעותית בפעולות הטרור נגד ישראל לעומת שנים קודמות. המודעות לטרור בעולם, ובמידה רבה גם בישראל, הייתה אז קטנה מאוד לעומת המצב כיום, ואמצעי הביטחון שננקטו נגד הטרור היו מצומצמים. לא בוצעו אז, למשל, בדיקות של מטען הנוסעים בשדות התעופה, וכך התאפשר למבצעי הטבח בנמל התעופה לוד להעביר את כלי נשקם במזוודות שהגיעו איתם בטיסה מרומא, וכאשר נחתו בלוד הוציאו אותם מהמזוודות והחלו לירות בנוסעים.

באותה תקופה נדחו על ידי ישראל ומדינות ערב כל הניסיונות למשא ומתן מדיני. זו הייתה תקופה שקטה למדי בסכסוך הצבאי עם מדינות ערב בכל החזיתות מאז סיום מלחמת ההתשה באוגוסט 1970, אולם הייתה החמרה בפעולות הטרור של הארגונים הפלסטיניים. אלה גורשו מירדן בספטמבר 1970, אשר כונה על ידי הפלסטינים "ספטמבר השחור" ועל שמו נקרא ארגון הטרור שביצע את טבח הספורטאים במינכן. אנשי הארגונים התמקמו באזור בדרום מזרח לבנון שכונה בישראל "פתחלנד". בנוסף לקרבות בין ירדן לפלסטינים, החמירה המלחמה הקרה בין מדינות המערב בראשות ארצות הברית לבין ברית המועצות ומדינות מזרח אירופה את המתח. המלחמה הקרה הייתה אז בשיאה, והגוש המזרחי, שניתק את הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים ב-1967, תמך פוליטית וצבאית במדינות ערב וסייע גם לארגוני הטרור הפלסטיניים.

"האולימפיאדה השמחה" ומחדל האבטחה

ערך מורחב – אולימפיאדת מינכן (1972)

האולימפיאדה ה-20 נערכה בעיר מינכן, במדינת המחוז בוואריה שבגרמניה המערבית, בשנת 1972. האולימפיאדה התקיימה 36 שנה לאחר אולימפיאדת ברלין שנערכה בגרמניה הנאצית בשנת 1936, ו-27 שנים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. מארגני האולימפיאדה שאפו להראות לעולם באמצעות האולימפיאדה את פניה של גרמניה החדשה, מדינה דמוקרטית ושוחרת שלום, לעומת זיכרונות האולימפיאדה הנאצית בברלין. מארגני האולימפיאדה כינו אותה "האולימפיאדה השמחה". אחד האמצעים ליצירת אווירה זו הייתה הימנעות מנוכחותם של אנשי צבא ומשטרה חמושים, שעלולים להזכיר את המשטר הנאצי. בשל כך המעיטו באמצעי אבטחה וכוחות ביטחון. כ-4,000 שוטרים מכל רחבי גרמניה נשלחו לאבטח את המשחקים, אולם הם שירתו בלבוש אזרחי ולא היו חמושים. בדיעבד התגלה שהיו ידיעות מודיעיניות על כוונה של ארגוני טרור לפגוע באולימפיאדה, אך לא התייחסו אליהן ברצינות ולא ניתנה עליהן, ככל הנראה, כל התרעה לממונים על הביטחון באולימפיאדה. לא היה עד אז תקדים לניסיון של טרוריסטים לחבל באירוע ספורט בינלאומי, ואנשים מעטים העלו על דעתם שאירוע טרור יכול להתרחש באולימפיאדה. השאננות של גורמי הביטחון הקלה על המחבלים לבצע את מזימתם ואפשרה את כניסתם לכפר האולימפי ללא קושי רב ומבלי לעורר חשד. גם גורמי הביטחון של מדינת ישראל לא התייחסו ברצינות ראויה לאיום של הטרור הפלסטיני בכלל וארגון "ספטמבר השחור" בפרט, והאבטחה של המשלחת הישראלית הייתה מינימלית. ועדת החקירה הישראלית שמונתה לאחר הטבח האשימה שניים מאנשי "המוסד" באחריות לכך והם הודחו מתפקידם.

אולם, היו כמה אנשים שהיו מודאגים ממצב האבטחה הלקוי. לפי דבריו של מנהל המשלחת הישראלית, שמואל ללקין, הוא התריע על הליקויים עוד לפני שהמשלחת הגיעה למינכן, והמשיך להתריע גם בהמשך, אך שום דבר לא נעשה. אחת הטענות העיקריות הייתה לגבי מיקום הבניין שבו שוכנה המשלחת הישראלית, סמוך לגדר הכפר האולימפי, שהייתה גדר רשת פשוטה שקל היה לחתוך אותה או לעבור מעליה, כפי שהתברר שעשו המחבלים.

גנרל אולריך וגנר, שכיהן כיועצו הצבאי של שר הפנים הגרמני, הנס-דיטריך גנשר, אישר את דברי ללקין והוסיף שגם היה איש ביטחון ישראלי "בדרג הרבה יותר גבוה מללקין" כדבריו, שחזר והעלה את בעיית המיקום בפני משטרת מינכן, שהייתה אחראית על ביצוע האבטחה, ובפני הוועדה המארגנת ואפילו בפני הוועד האולימפי הבינלאומי, אך ללא הועיל.

גאורג זיבר, פסיכולוג שהתבקש להכין תסריטים אפשריים של סיכונים ביטחוניים עבור הממונים על האבטחה, הכין בין 26 התסריטים תסריט אחד שדמה באופן כמעט מדויק לזה שהתרחש בפועל, תסריט מספר 21. מומחי האבטחה סירבו להתייחס ל"תסריט מספר 21" בטענה שהוא "בלתי סביר לחלוטין". למרות זאת, באולימפיאדת הנכים שהתקיימה חודש לפני אולימפיאדת מינכן, ב-2 – 11 באוגוסט 1972 בהיידלברג, לוותה נבחרת ישראל על ידי מאבטחים אנשי השב"כ, באישור שלטונות גרמניה המערבית. לספורטאים הנכים הוסבר שאותה אבטחה ניתנה מחשש לשלומם של הספורטאים נכי צה"ל שעלולים לשמש יעד לפיגוע חבלני.

ב-21 באוגוסט 1972 הגיעו למינכן ראשוני הספורטאים הישראלים, הסייפים דן אלון ויהודה וינשטיין. כיוון שהיו הראשונים, ניתנה להם האפשרות לבחור באיזו דירה לגור, והם בחרו בדירה 2 משום שהייתה היחידה שכללה מרפסת.

טקס הפתיחה של האולימפיאדה התקיים ב-26 באוגוסט 1972, ולאחריו החלו 15 ימי תחרויות שהיו אמורות להסתיים ב-10 בספטמבר (הן הסתיימו ב-11 בספטמבר בעקבות הפסקתן הזמנית ל-24 שעות ביום הטבח). זו הייתה האולימפיאדה הגדולה ביותר עד אז, בהשתתפות 7,170 ספורטאים מ-121 מדינות, שהתחרו ב-195 אירועים ב-23 ענפי ספורט.

המשלחת הישראלית

בניין המשלחת הישראלית, החדר שבו הוחזקו בני הערובה הוא מצד שמאל של הכניסה מתחת למרפסת
ערך מורחב – ישראל באולימפיאדת מינכן (1972)

הוועד האולימפי בישראל החליט לשלוח לאולימפיאדת מינכן משלחת בינונית בגודלה יחסית לאותה תקופה, שכללה 15 ספורטאים, מהם שתי נשים, שהתחרו בשבעה ענפי ספורט. בנוסף לספורטאים כללה המשלחת חמישה מאמנים, שני שופטים בינלאומיים שמונו לשפוט בתחרויות, ושמונה בעלי תפקידים נוספים, בסך הכול 30 אנשים. מנהל המשלחת היה שמואל ללקין. מבחינה כמותית בלטו במשלחת הענפים ה"כבדים", היאבקות והרמת משקולות, שבכל אחד מהם היו שלושה ספורטאים, מאמן ושופט. שמונה מבין 11 הנרצחים בטבח השתייכו לשני ענפים אלה. בשני ענפים, היאבקות ושיט, השתתפו באולימפיאדה זו ספורטאים מישראל בפעם הראשונה. בהרמת משקולות ובסיוף השתתפה ישראל בפעם השנייה (הראשונה באולימפיאדת רומא (1960)). בשלושת הענפים הנוספים, אתלטיקה, שחייה וקליעה, נהגה ישראל להשתתף בכל האולימפיאדות, או כמעט בכולן.

הספורטאית הבולטת במשלחת הייתה האתלטית אסתר רוט-שחמורוב, שהצטיינה בריצות קצרות וריצות משוכות, וזכתה שנתיים קודם לכן בשתי מדליות זהב ובמדליית כסף במשחקי אסיה שנערכו בבנגקוק ב-1970. משאר הספורטאים לא היו ציפיות להישגים גבוהים, למעט מרק סלבין, מתאבק בן 18 שהיה אלוף ברית המועצות לנוער ועלה לישראל מספר חודשים לפני האולימפיאדה.

מרבית חברי המשלחת הישראלית התגוררו בכפר האולימפי ברחוב קונולי 31. בבניין גרו גם משלחות אורוגוואי והונג קונג. בדירה 1, הסמוכה לכניסה לבניין, התגוררו חמישה מאמנים ושני שופטים. בדירה 2 התגוררו חמישה ספורטאים: שני קלעים, שני סייפים ואתלט אחד (ההלך שאול לדני). בדירה 3 התגוררו שישה ספורטאים: שלושה מתאבקים ושלושה מרימי-משקולות. בדירה נוספת שהו בעת כניסת המחבלים מנהל המשלחת שמואל ללקין ושני אנשי הצוות הרפואי. בסך הכול שכנו בבניין בבוקר 5 בספטמבר 21 ישראלים. שתי הנשים במשלחת, שחמורוב והשחיינית שלומית ניר, התגוררו בבניין נפרד בכפר האולימפי. שני השייטים, יצחק ניר ויאיר מיכאלי, ומנהל קבוצת השיט אלי פרידלנדר שהו בקיל שבה התקיימו תחרויות השיט.

יום הטבח, 5 בספטמבר, היה היום ה-12 של האולימפיאדה. עד אז סיימו רוב הספורטאים הישראלים את השתתפותם בתחרויות, ולכן יצאו חברי המשלחת בערב הקודם לחזות בהצגת "כנר על הגג" בכיכובו של שמואל רודנסקי, וחזרו לחדריהם בכפר האולימפי בשעה מאוחרת. ייתכן שהמחבלים ידעו על כך ותכננו לבצע את הפעולה דווקא ביום הזה, כדי שיהיה להם קל יותר להשתלט על חברי המשלחת. מתוך 11 הספורטאים ששכנו בבניין בקונולי 31, היחיד שלא סיים את השתתפותו היה מרק סלבין. הוא היה אמור להתחרות באותו יום, אך לא זכה להגיע לזירת התחרות.

שחמורוב, שגרה כאמור בבניין אחר, הייתה אמורה להשתתף למחרת בשלב חצי הגמר בריצת 100 מטר משוכות, וקיוותה לעלות לגמר, לאחר שקודם לכן הגיעה למקום החמישי בחצי הגמר בריצת 100 מטר והחמיצה את העלייה לגמר ב-4 מאיות השנייה. במקום לרוץ בחצי הגמר, היא הלכה אחרי ארונו של מאמנה עמיצור שפירא. השייטים ניר ומיכאלי יצאו ביום הטבח לשיוט השישי מתוך שבעה, וכשחזרו לחוף נודע להם על האירוע.

השתלטות המחבלים על הספורטאים

החטופים קהת שור ואנדריי שפיצר (בחולצה לבנה) בעת שיחה קצרה עם נציגים גרמניים

פעולת הטרור כונתה על ידי ארגון "ספטמבר השחור" בשם "מבצע בירעם ואיקרית" על שם עקורי איקרית ובירעם. מתכנני הפעולה היו מוחמד עודה, שנודע בכינוי אבו דאוד, ועאטף בסיסו. חוליית הטרור כללה שמונה מחבלים: מפקד הפעולה מוחמד מסאלחה, שכונה "עיסא", סגנו יוסוף נזאל המכונה "טוני" (שכונה על ידי כוחות הביטחון ואנשי התקשורת במקום "הקאובוי" בשל לבושו), עפיף אחמד חמיד (פאולו), ח'אלד ג'ווד (סלאח), אחמד שייח' טה (אבו האלה), מוחמד ספדי (בדראן), עדנאן אל-גאשי (דנאווי) ודודנו ג'מאל אל-גאשי (סמיר). המחבלים ידעו כולם גרמנית ועברו הכשרה צבאית ממושכת לקראת הפעולה. סיימון ריב טוען בספרו "יום אחד בספטמבר", עליו מבוסס הסרט באותו שם, ששלושה מחבלים, בהם עיסא וטוני, הועסקו בתפקידים שונים בכפר האולימפי, מה שאפשר להם לאסוף מידע רב על יעד הפעולה מבלי לעורר חשד. חבר ממשלחת אורוגוואי, ששכנה באותו בניין עם המשלחת הישראלית, העיד שראה את טוני בתוך הבניין יום לפני הטבח.

בליל 4 בספטמבר, מעט לפני חצות, התאספו השמונה במסעדה בתחנת הרכבת במינכן. הם ניגשו אל תאי שמירת החפצים והוציאו מהם תיקי ספורט שבהם הוחבאו הנשק והתחמושת, שכללו רובי סער מדגם קלשניקוב, אקדחי TT-33 ורימוני יד. המחבלים לבשו אימוניות על מנת להידמות לספורטאים, ונסעו בשתי מוניות אל הכפר האולימפי. ב-5 בספטמבר 1972, בשעה 04:10, ירדו מהמוניות שהביאו אותם סמוך לשער A25.

המחבלים עברו ללא קושי מעל הגדר ונכנסו לכפר האולימפי. מספר ספורטאים שראו אותם לא חשדו בהם ואף סייעו להם לעבור את הגדר. הם הגיעו לבניין שבו השתכנה המשלחת הישראלית, שלפו את כלי הנשק שהוסתרו בתיקים, פתחו את דלת הכניסה בעזרת מפתחות גנובים (כנראה על ידי המחבלים שעבדו בכפר האולימפי) ונכנסו אליו בלי לעורר חשד.

עם כניסתם לבניין נתקלו המחבלים במשה ויינברג, מאמן ההיאבקות, שניסה להתנגד להם בכוח ונורה בלחיו. יוסף גוטפרוינד, שופט ההיאבקות, הבחין במחבלים וניסה למנוע מהם לפתוח את דלת הכניסה לדירה 1, תוך שהוא צועק לחבריו "צאו החוצה". שותפו לדירה של גוטפרוינד, מאמן הרמת המשקולות טוביה סוקולסקי, סיפר: "התעוררתי מצעקותיו של גוטפרוינד, קמתי ממיטתי וראיתי אותו מנסה בכל כוחו להחזיק את הדלת סגורה". סוקולסקי הגיב במהירות, שבר את החלון וקפץ החוצה, וכך הצליח להינצל. ששת הדיירים הנוספים בדירה 1 לא הספיקו להימלט, והוכנעו על ידי המחבלים: ויינברג, גוטפרוינד, עמיצור שפירא, מאמנה של שחמורוב, מאמן הקליעה קהת שור, מאמן הסיוף אנדרי שפיצר, ושופט הרמת המשקולות יעקב שפרינגר.

לאחר שהשתלטו על המאמנים והשופטים בדירה 1, הורו המחבלים לוויינברג הפצוע להוביל אותם אל שאר הישראלים בבניין. ויינברג, ששמר על קור רוח למרות פציעתו, דילג על דירה 2 הסמוכה (ישנה גרסה לפיה הוא שכנע את המחבלים שבדירה הזו גרים ספורטאים ממדינה אחרת), והוביל אותם לדירה 3 בה שכנו המתאבקים ומרימי המשקולות. הוא חשב כנראה שלספורטאים החזקים יהיה סיכוי כלשהו להתנגד למחבלים. אבל הם היו שקועים בשינה עמוקה והמחבלים הצליחו להשתלט עליהם ללא קושי. כאשר המחבלים הוליכו את ויינברג וששת הספורטאים מדירה 3 אל דירה 1 עליה השתלטו קודם לכן, ניסה ויינברג פעם נוספת להתנגד למחבלים והצליח להכות עד עילפון אחד מהם. המתאבק גד צברי ניצל את המהומה ונמלט בריצה דרך היציאה האחורית אל החניון התת-קרקעי, כאשר הוא מתחבא מאחורי עמודים ומתחמק מיריות המחבלים שניסו לשווא לפגוע בו. צברי סיפר: "אני חושב שרצתי יותר מהר מולרי בורזוב" (המנצח בריצת 100 מטר).

המחבלים ירו למוות בוויינברג, והשליכו את גופתו העירומה והמגואלת בדם אל מחוץ לבניין. זו הייתה התמונה המזעזעת שנראתה תוך זמן קצר על מסכי הטלוויזיה בכל רחבי העולם. את המראה המבעית ראה גם הסייף דן אלון כאשר הציץ מחלון חדרו בדירה 2 לאחר שהתעורר מקול היריות שהרגו את ויינברג.

אלון סיפר: "בשעה 4:30 בערך התעוררתי מקולות של פיצוצים ויריות. חשבתי בתחילה שזו רק משלחת אחרת שחוגגת בסביבה. הרעשים נפסקו וחזרתי לישון. כ-20 דקות אחר כך שוב התעוררתי, והפעם קולות הירי היו ממש חזקים והרעידו את החדר. קפצתי מהמיטה. ניגשתי לחלון והצצתי החוצה, וראיתי על המדרכה שני מחבלים חמושים ואת גופתו של ויינברג. שמעתי בחדר הסמוך מחבל מדבר בטלפון עם המשטרה. הוא אמר שישראל צריכה לשחרר 200 מחבלים, או שהם יהרגו את הישראלים". אלון, שדיבר גרמנית, תרגם לשכניו לדירה את הנאמר. אלון וארבעת שותפיו לדירה: ההלך שאול לדני, הסייף יהודה וינשטיין, והקלעים הנרי הרשקוביץ וזליג שטרוך הבינו שהם חייבים לברוח מיד, אבל כדי לא לעורר רעש הלכו לאט לאט אל המרפסת, וממנה קפצו למטה[4].

ניצול אחר, הסייף יהודה ויינשטיין, סיפר: "פתחתי את הדלת וראיתי כמה אנשים עם תת-מקלעים בידיהם. אחד היה גלוי ראש וחברו לבש מעין סומבררו גדול. בו ברגע שמענו יריות ואז תפסתי שזו התקפה של מחבלים ערבים עלינו. סגרתי את הדלת ועם חבריי לחדר שהתעוררו אף הם התייעצנו כיצד לחמוק מהחדר ולמלט את נפשותינו. מאחר שהמסדרון היה שקט, פתחתי את הדלת והצצתי החוצה. איש לא נראה. חמקתי החוצה וסימנתי לחברי לבוא אחרי. הצלחנו להסתלק מבלי שיבחינו בנו ורצנו כל עוד נפשנו בנו לביתנים של משלחות אחרות"[5].

שמואל ללקין ושני חברי המשלחת שהיו בדירה 4 הצליחו לחלץ את עצמם מהבניין מבלי שהמחבלים הבחינו בהם. אנשי המשלחות האחרות ששהו בבניין ואותרו על ידי המחבלים שוחררו מיד.

חמשת הספורטאים מדירה 3 שנותרו בידי המחבלים, שהיו מרימי המשקולות יוסף רומנו, דוד ברגר וזאב פרידמן והמתאבקים מרק סלבין ואליעזר חלפין, רוכזו יחד עם חמשת המאמנים והשופטים בחדר אחד בדירה 1. בשלב זה היו בידי המחבלים עשרה בני ערובה.

זמן קצר לאחר מכן, תקף רומנו את עפיף אחמד חמיד בסכין לקילוף פירות, פצע אותו בפניו ולקח את רובהו. הוא נורה מיד על ידי מחבל אחר ונפצע קשה. המחבלים סירבו לתת לו טיפול רפואי והניחו אותו על הרצפה במרכז החדר לדמם עד מוות, ולאחר מכן הותירו את גופתו כאות אזהרה לחבריו. אלה נכפתו בידיהם וברגליהם, כאשר ארבעה בני ערובה יישובים על כל אחת משתי המיטות וקשורים זה לזה, והתשיעי קשור בידיו וברגליו לכיסא. במצב זה הם הוחזקו במשך כ-17 שעות עד סמוך ל-22:00 בלילה. על מותו של רומנו, הקורבן השני של הטבח, נודע מחוץ לבניין רק מספר שעות מאוחר יותר.

ב-2015 חשפו אילנה רומנו, אלמנתו של יוסף רומנו, ואנקי שפיצר, אלמנתו של אנדריי שפיצר בראיונות ובסרט תיעודי כי על פי תמונות ודוחות שנמסרו להם מהרשויות בגרמניה עולה כי הספורטאים הוכו ועונו לנגד עיני חבריהם בטרם נרצחו[6].

מתפיסת בני הערובה עד ניסיון החילוץ

דוח של ממשלת גרמניה שהודלף והגיע לידי אנקי שפיצר, רעייתו של אנדריי שפיצר, מאמן הסייף שנרצח בהתקפת המחבלים, וחקירת הבי בי סי בשיתוף פעולה עמה, גילו פרטים רבים על מהלך החילוץ הכושל, והסיבות לכשלים.

שומרי המקום גילו את הגופה המגואלת בדם, ולאחר מכן הבחינו במחבלים חמושים בחלונות. הם דיווחו למשטרה. תמונת הגופה צולמה בידי אנשי תקשורת, ורבבות אזרחים ואנשי תקשורת החלו לנהור לאזור ולצפות על ההתפתחויות.

מכיוון שהחוק הגרמני באותה תקופה אסר על הצבא התערבות בכל מקרה אזרחי שהוא, משטרת גרמניה טיפלה באירוע. למשטרה לא הייתה יחידת צלפים וגם לא יחידה לטיפול במחבלים. את המשא ומתן ניהל מפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר.

דף מודפס של המחבלים הושלך מאחד החלונות של מגורי המשלחת הישראלית, ובו דרישה מפורטת לשחרורם של 232 מחבלים שהוחזקו בישראל ועוד שני מחבלים שנכלאו בגרמניה, ואיימו שאם דרישתם לא תיענה עד 12:00 בצהריים, הם יוציאו להורג שני בני ערובה נוספים (בשלב זה לא ידעו על ההרוג בתוך חדר המשלחת). גרמניה שחררה מיד את שני המחבלים והם טסו לתוניסיה.

שרייבר, מפקד משטרת מינכן נפגש עם מוחמד מסאלחה שהציג עצמו כראש המחבלים ואת שמו כ"עיסא". שרייבר העביר את דרישותיהם לישראל.

ראש הממשלה גולדה מאיר ביקשה זמן על מנת לכנס את הממשלה, ומפקד המשטרה הצליח לשכנע את המחבלים לדחות את המועד האחרון לדרישותיהם בשלש שעות נוספות. סמוך לפקיעת מועד אחרון זה, הודיעה ראש הממשלה על סירובה של מדינת ישראל להיענות לדרישה ולנהל כל משא ומתן עם המחבלים. למרות זאת ראש המשטרה שכנע את המחבלים שישראל משתפת אתם פעולה. הוא רצה לדעת כמה מחבלים קיימים.

המחבלים הסכימו להציג את מצב הישראלים בפני פקידי האולימפיאדה. אלו ראו את יוסף רומנו ההרוג בחדר, וספרו ארבעה מחבלים וחמישי אפשרי. עתה, משנודע לכאורה מספר המחבלים, קבוצת שוטרי מקוף של המשטרה הגרמנית שנבחרו לשם כך, לבושים בגדי ספורטאים, החלו להתקדם לעבר דירת המשלחת, במגמה לפרוץ לבניין מהגג דרך החלונות בקומה העליונה, חלונות שהיו מוסתרים מעיני המחבלים, אבל אלו צפו בטלוויזיה, ראו בשידור חי את השוטרים, והורו למשטרה לפנות את כוחותיה.

הוועד האולימפי הבינלאומי החליט בתחילה שהאולימפיאדה תימשך כמתוכנן למרות רצח שני הישראלים ותפיסת בני הערובה, והתחרויות נמשכו עוד כ-7 שעות עד שהוחלט להפסיקן ב-16:00 אחר הצהריים. דבר זה הוסיף לחץ רב על צוות המשא ומתן והחילוץ הנמצא במוקד התקשורת, בתוך אולימפיאדה מושבתת. כן הוחלט לערוך למחרת בבוקר טקס זיכרון לשני הנרצחים, שהפכו בהמשך לאחד-עשר.

שעת האולטימטום נדחתה חמש פעמים במשך היום, כאשר הגרמנים ניהלו משא ומתן רצוף עם המחבלים. הגרמנים הבינו שהשתלטות בכוח על המחבלים בתוך הבניין אינה אפשרית, וממשלת ישראל אינה מתכוונת בשום אופן להיענות לדרישות המחבלים. לפי הפרשנות הרווחת, הדבר החשוב ביותר עבורם היה למצוא פתרון שיעביר את האירוע אל מחוץ לכפר האולימפי, כדי לאפשר את המשך האולימפיאדה ללא הפרעה. לעומת זאת, לפי הדוח הממשלתי המודלף, הייתה זו יוזמת "עיסא", בדרשו טיסה לקהיר במטוס משדה התעופה פירסטנפלדברוק הסמוך למינכן. לפי התוכנית, המחבלים ובני הערובה יוטסו בשני מסוקים אל שדה התעופה.

על פי הדוח וכן ראיונות עם אנשי צוות החילוץ הגרמני, התוכנית הייתה שצוות השוטרים מהפשיטה שהופסקה, מחופשים לאנשי צוות המטוס, יהרגו את שני המחבלים במטוס, ובמקרה שיכשלו, צלף בודד בשדה ואחר שהסתתר מאחורי רכב ישלימו את הפעולה. שלושה צלפים במגדל הפיקוח היו אמורים להרוג את שלשת המחבלים שבמסוקים, ואלו היו אמורים לנחות לרוחב כשהדלתות פונות אל המגדל.

הגרמנים הודיעו שברגע שהמחבלים יצאו משטח גרמניה, האירוע הסתיים מבחינתם והם יוכלו להמשיך במשחקים האולימפיים. יש הרואים בכך כיסוי והטעיה, על מנת להרגיע את המחבלים, אך יש עדויות רבות שאכן הדרג הדיפלומטי וכן הנהלת האולימפיאדה ראו את הדברים כך ורצו בזה.

בשעה 22:10 יצאו מהבניין החטופים ושוביהם, והוסעו באוטובוס אל מנחת סמוך, ממנו המריאו בשני מסוקי בל UH-1 אל שדה התעופה. בשלב זה דווח בעיתונות שמבצע החילוץ צלח, ושמחה ספונטנית פרצה בקרב הצופים הרבים.

ניסיון החילוץ ורצח בני הערובה

בליל 5 בספטמבר, בשעה 22:30, נחתו שני המסוקים שהטיסו את שמונת המחבלים ותשעת בני הערובה הישראלים בשדה התעופה. בשלב זה כבר היה ברור שיש שמונה מחבלים ולא חמישה, אך דבר לא נעשה כדי לשנות את התוכניות. המסוקים נחתו כשחרטום המסוק פונה לכיוון מגדל הפיקוח ובכך מנעו אפשרות צליפה. כמו כן הצלף בשדה היה עתה בקו האש של הצלפים במגדל. במסוק אחד היו חמישה בני ערובה ובשני ארבעה, אשר היו כפותים בידיהם זה לזה.

צוות השוטרים במטוס החליט שמדובר במשימת התאבדות, ובחר לנטוש את המטוס בטרם המחבלים הגיעו אליו.

שני מחבלים – מפקד הפעולה מוחמד מסאלחה ("עיסא") וסגנו יוסוף נזאל ("טוני") – ניגשו אל מטוס בואינג 727 של לופטהנזה שחנה בסמוך. כאשר גילו את התרמית, חזרו אל המסוקים תוך צעקות שמדובר בתרמית. השוטר ה"צלף" בשדה, שהיה לא יותר מחמישים מטרים מההולכים, ירה לעבר מסאלחה, הקרוב מבין השניים. הוא החמיץ את המטרה ופגע בירכו של נזאל. מהמסמכים עולה כי ה"צלף" השתמש ברובה ללא כוונות אופטיות, ושהצוות כולו היה ללא אמצעי ראיית לילה. נזאל הגיע למסוק והורה ליתר המחבלים לירות לכיוון המגדל. הצלפים במגדל השיבו אש. הצלף בשדה והצלף מאחורי המכונית נאלצו להישאר במקומם מכיוון שהיו בקו האש של צלפי המגדל.

הצלפים מהמגדל פגעו בשני מחבלים והרגו אותם במטח היריות הראשון. המחבלים הנותרים תפסו מחסה מאחורי המסוקים ומתחתם. בשלב זה טייסי המסוקים נמלטו. בני הערובה הישראלים נותרו קשורים בתוך המסוקים ללא יכולת לזוז. סימני נשיכה שנמצאו על החבלים שקשרו את ידיהם מעידים על כך שהם ניסו בעזרת שיניהם להשתחרר מכבליהם אך לשווא.

קרב היריות בין השוטרים והמחבלים נמשך לסירוגין, אך סמוך לחצות השוטרים חדלו לירות וחיכו לתגבורת. בשעה זו הגיעו לשדה שלשה נגמ"שים שהוזמנו זמן רב קודם. למראה הנגמ"שים הבין אחד המחבלים, ככל הנראה עיסא, שמותם ודאי, והחליט להרוג את הישראלים. הוא ירה מטווח קצר בבני הערובה במסוק המזרחי, שבו ישבו שפרינגר, חלפין, פרידמן וברגר. לאחר מכן הטיל רימון לתוך המסוק, אשר עלה באש כתוצאה מהפיצוץ ובני הערובה שבו נשרפו, חוץ מאחד (חלפין) שגופתו הועפה מחוץ למסוק ונותרה כמעט שלמה. הניתוח בגופות הנרצחים גילה שברגר נותר עדיין חי אחרי הירי ומת כתוצאה משאיפת העשן. מיד לאחר מכן נורה עיסא ונהרג, ומחבל נוסף שניסה להימלט נורה אף הוא למוות. בשלב זה נותרו ארבעה מחבלים.

לגבי נסיבות מותם של בני הערובה במסוק המערבי יש מספר גרסאות. על פי תחקיר שערך המגזין Time המסתמך בעיקר על דו"ח החקירה של התובע הבווארי, עולה כי אחד המחבלים, כנראה עדנאן אל-גאשי, עמד בפתח המסוק וירה צרור ארוך אל בני הערובה שבתוכו: גוטפרוינד, שור, סלבין, שפיצר ושפירא. מספר חורי הקליעים הרב שנמצאו בגופותיהם, ארבעה בממוצע, תומך בגרסה הזו. ישנה גרסה אחרת שטוענת שחלק מבני הערובה נורו בטעות על ידי השוטרים הגרמנים במהלך חילופי היריות עם המחבלים.

היריות נפסקו זמן קצר לאחר חצות, ורק אז התגלו במלואן התוצאות הטראגיות של פעולת החילוץ – כל תשעת בני הערובה היו מתים. מבין המחבלים, ארבעה נהרגו, שלושה נתפסו חיים (ג'מאל אל-גאשי נפצע בכף ידו, עדנאן אל-גאשי נפצע ברגלו ומוחמד ספדי לא נפגע כלל). המחבל השמיני, יוסוף נזאל, הצליח לברוח מזירת הקרב, אך אותר לאחר 40 דקות וחוסל לאחר קרב קצר. שוטר גרמני, סמל אנטון פליגרבאואר, נהרג (על פי אחת הגרסאות כתוצאה מירי חבריו). אחד הצלפים ואחד מטייסי המסוקים נפצעו מאש חבריהם.

כשלים בחילוץ

בתחקיר שנעשה לאחר האירוע התברר כי היו כשלים רבים וחמורים בתכנון מבצע החילוץ וביצועו. תכנון המבצע התבסס על מידע שגוי של מספר המחבלים. אי אפשר היה לדעת את מספרם כיוון שבמשך כל זמן החזקת בני הערובה בכפר האולימפי הם לא נראו לצופים מחוץ לבניין אלא לעיתים רחוקות, ורק אחד או שניים יצאו אל המרפסת או מחוץ לבניין וניהלו את המשא ומתן. כאשר ביקרו בתוך הבניין שני מנהלי המשא ומתן הגרמנים, הם לא ראו את כל המחבלים, ועל סמך עדותם הייתה הנחת עבודה מוטעית שישנם לא יותר מחמישה מחבלים. מספרם האמיתי (שמונה) התגלה רק כאשר הם יצאו מהבניין עם בני הערובה אל המסוקים בדרך לשדה התעופה, ואז כבר היה מאוחר לשנות את התוכנית. עם זאת, המידע החדש לא הגיע לצלפים בשדה התעופה משום שלא היו להם מכשירי קשר.

יחידת הצלפים מנתה חמישה שוטרים בלבד, כאשר לפי תורת הלחימה מספר הצלפים צריך להיות כפול ממספר המטרות האנושיות שיש לפגוע בהן. השוטרים שנבחרו למשימה עסקו בירי ספורטיבי בזמנם החופשי, ולא היו מאומנים בצליפה. הם הוצבו בנקודות בעייתיות שלא כיסו היטב את הזירה. המסוקים נחתו במקום אחר מזה שתוכנן, בזווית שלא אפשרה לצלפים לירות לתוכם. כתוצאה מכך נמצאו שניים מהצלפים שהוצבו על הקרקע בקו האש של שלושת האחרים שהיו על מגדל הפיקוח. אחד מצלפים אלו, וטייס שנמצא לידו, נורו על ידי חבריהם במהלך הקרב. חוסר מכשירי הקשר לא אפשר למפקדי הכוח לתאם את הירי בין הצלפים. הנשק בידי הצלפים, רובי Heckler & Koch G3, לא התאים למשימה, לה נדרשו רובי צלפים בעלי קנה ארוך יותר. הם לא צוידו בכוונות טלסקופיות ואמצעי ראיית לילה, וגם לא בקסדות ואפודי מגן.

היחידה שהייתה אמורה להסתתר במטוס מוסווה במדי דיילים ולהפתיע את המחבלים החליטה בהצבעה דמוקרטית של חבריה שהמשימה מסוכנת מדי ועזבה את המטוס. הנגמ"שים הוזמנו רק לאחר תחילת הקרב, והגיעו באיחור רב כי נתקעו בפקק תנועה. גם התאורה לא פעלה כראוי והקשתה על הצלפים, ובמהלך הקרב ירו המחבלים לעבר הזרקורים וכך השתרר בזירה חושך מוחלט (היה זה סמוך למולד הירח).

מפקד משטרת מינכן, מנפרד שרייבר, שפיקד על החילוץ, היה מעורב שנה קודם בחילוץ בת ערובה בעת שוד בנק. הוא הורה לצלף להרוג את השודד, אך זה החמיץ את המטרה, ובת הערובה נרצחה בידי השודד. שרייבר הועמד למשפט על הריגה מתוך רשלנות, אך לקראת האולימפיאדה בוטל המשפט נגדו.

בעת ניסיון החילוץ הכושל נכח בשדה התעופה ראש "המוסד", צבי זמיר, שנשלח לגרמניה על ידי גולדה מאיר בניסיון לסייע לגרמנים בהתמודדות עם המחבלים, אבל הם לא נתנו לו להתערב והוא צפה חסר אונים בטרגדיה. ממשלת ישראל ניסתה קודם לכן להציע לגרמניה סיוע של יחידה ישראלית, כנראה סיירת מטכ"ל, שארבעה חודשים קודם השתלטה בהצלחה מלאה על חוטפי מטוס סבנה, אך ההצעה נדחתה על הסף.

בעקבות כישלון פעולת החילוץ, מדינות שונות בעולם ערכו שינויים בפעילותן כדי להיערך ללוחמה בטרור. צרפת הקימה את יחידת GIGN, גרמניה המערבית הקימה את יחידת GSG-9 ובריטניה הקימה יחידה ייעודית ללוחמה בטרור (האגף ללוחמה אנטי מהפכנית, CRW) בתוך היחידה SAS. הפעולה המבצעית הראשונה של שתי היחידות האחרונות הייתה מבצע חילוץ של מטוס גרמני חטוף במוגדישו ב-1977.

המשך האולימפיאדה לאחר הטבח

קברי חמישה מהנרצחים בבית העלמין קריית שאול

לאחר סיומו הטרגי של האירוע החליט הוועד האולימפי הבינלאומי לערוך טקס אזכרה לנרצחים באצטדיון האולימפי, ואחר כך להמשיך את התחרויות לפי התוכנית 24 שעות לאחר שהופסקו. החלטה זו של הוועד, בראשותו של הנשיא אוורי ברנדג', שהכריז: "המשחקים חייבים להימשך", עוררה ביקורת רבה, אולם רק מספר מצומצם של ספורטאים החליטו לפרוש מהמשחקים (ביניהם יפים צ'ולק, שחקן כדורעף יהודי בנבחרת ברית המועצות). ברנדג' היה ידוע כפרו-גרמני עוד מאולימפיאדת ברלין (1936), כאשר בתפקידו כנשיא הוועד האולימפי של ארצות הברית התנגד בתקיפות לקריאות להחרים את האולימפיאדה הנאצית[7], והחליט להוציא שני רצים יהודיים מנבחרת השליחים של ארצות הברית[8].

הדגל האולימפי ודגלי המדינות המשתתפות הורדו לחצי התורן לאות אבל. מדינות ערב, למעט ירדן, התנגדו להורדת דגליהן והם נשארו בראש התורן.

בטקס האזכרה הכריז מנהל המשלחת, שמואל ללקין: ”ישראל לא תירתע מהטרור ותמשיך להשתתף באולימפיאדות ותחרויות ספורט בינלאומיות”. באופן סמלי, לאולימפיאדה הבאה שנערכה במונטריאול ב-1976 שלחה ישראל 11 ספורטאים בענפים אישיים, כמספר הנרצחים במינכן, בנוסף לנבחרת הכדורגל. אסתר רוט (שמה החדש של שחמורוב לאחר נישואיה לפטר רוט, שהפך למאמנה), שהייתה היחידה מהספורטאים במינכן שהשתתפה גם במונטריאול, נשאה את הדגל בטקס הפתיחה.

שאר חברי משלחת ישראל טסו לארץ מיד לאחר טקס האזכרה, כשיחד עמם הוטסו עשרת ארונות הנרצחים, שהובאו למנוחת עולמים בטקסים ממלכתיים בהשתתפות מלווים רבים. חמישה חללים נקברו בחלקות צמודות בבית העלמין קריית שאול בתל אביב, וחמישה במקומות אחרים בארץ. החלל האחד עשר, דוד ברגר, הובא למנוחות בעיר הולדתו, קליבלנד בארצות הברית, על פי בקשת משפחתו. ארונו הוטס לקליבלנד במטוס מיוחד שנשלח על ידי נשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון.

הקשרים בין גרמניה למתכנני הטבח

שלושת המחבלים שנתפסו (ג'מאל אל-גאשי, עדנאן אל-גאשי ומוחמד ספדי) לא נותרו זמן רב בכלא גרמני. ב-30 באוקטובר 1972, פחות מחודשיים לאחר האירוע, חטפו מחבלים מארגון "ספטמבר השחור" מטוס של חברת התעופה הגרמנית לופטהנזה. החוטפים דרשו מממשלת גרמניה לשחרר את שלושת מבצעי הטבח במינכן, והגרמנים נענו לדרישתם. בסרט התעודה "יום אחד בספטמבר" נטען כי המטוס נחטף בתיאום עם השלטונות הגרמניים, וכי המחבלים שוחררו משום שגרמניה לא רצתה להחזיקם בארצה וכך "למשוך אש" אליה מצדם של ארגוני הטרור.

באוגוסט 2012 פרסם העיתון הגרמני דר שפיגל כי גרמניה שיתפה פעולה באופן חשאי עם מתכנני טבח הספורטאים[9]. שגריר גרמניה בלבנון, ואלטר נובק, נפגש עם יוסוף א-נאג'ר, מראשי הפת"ח ו"ספטמבר השחור", והציע לו הסכם לפיו יימנעו הפת"ח וספטמבר השחור ממתקפות טרור בגרמניה ואילו גרמניה תעניק תמיכה מדינית ופוליטית לאש"ף. השבועון חשף כי גם שר החוץ הגרמני, ולטר של, ניהל מגעים סודיים עם הארגון[10]. לפי דר שפיגל, כך הפסיקה גרמניה לחקור את טבח הספורטאים במינכן והאחראים לו, לא הגדירה רשמית את האירוע כמעשה טרור ואף קיימה פגישות נוספות עם ראשי ארגון ספטמבר השחור.

תגובת ישראל

התגובה המיידית של מדינת ישראל לרצח הייתה תקיפה אווירית על בסיסי המחבלים בסוריה ובלבנון. בתקיפה נרחבת זו, שנערכה ב-8 בספטמבר, עשרות מטוסי קרב של חיל האוויר הישראלי פעלו בעת ובעונה אחת נגד עשרה בסיסים. מאוחר יותר באותו ערב הופצץ עוד ריכוז של מחבלים בדרום סוריה. בתקיפות אלו נהרגו כ-200 איש. למחרת ניסתה רביעיית מטוסי "סוחוי" לחדור לרמת הגולן כתגובה. רביעיית המטוסים הספיקה להטיל פצצות באזור קונייטרה אך יורטה על ידי מטוסי חיל האוויר הישראלי. בקרב אוויר קצר שהתפתח נפגעו ארבעת המטוסים. שלושה מהם נפגעו בטילי אוויר-אוויר, התפוצצו בלי שטייסיהם הספיקו לצנוח מהם, ונפלו בשטח סוריה. המטוס הרביעי נפגע אך לא הופל. כל המטוסים הישראלים חזרו בשלום לבסיסם[11].

ב-15 בספטמבר 1972, פשט כוח צה"ל על מחנה הפליטים ליד העיירה א-נבטיה בדרום לבנון. במבצע נהרגו כ-40 לוחמי פת"ח ושלושה חיילי צה"ל, נהרסו 150 בתים ופוצצו שני גשרים על הליטני[12][13].

ערך מורחב – מבצע זעם הא-ל

בנוסף, בעקבות הטבח, החליטה ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר לחסל את כל חברי ארגון "ספטמבר השחור" שהיו מעורבים ברצח הספורטאים. המשימה הוטלה על "המוסד", שבמבצע זעם הא-ל אכן הצליח להרוג, במאמץ שנמשך שנים אחדות, לפחות שמונה מהאחראים לרצח, ובהם מפקד הארגון, עלי חסן סלאמה, שחוסל ב-22 בינואר 1979.

חמישה ימים לאחר טבח הספורטאים נפגש בבריסל צדוק אופיר, קצין איסוף במוסד, עם מוחמד רבאח, אזרח מרוקאי, שהיה אמור להעביר מידע לישראל על פעילות "ספטמבר השחור" באירופה. רבאח ניסה להתנקש בחייו של אופיר, ירה בו ופצע אותו.

עאטף בסיסו, אחד ממארגני החטיפה, שעמד בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 בראש מערך הביטחון של אש"ף, חוסל בידי המוסד ב-9 ביוני 1992 בפריז.

בנוסף לפעולה ממוסדת זו, נערך גם ניסיון פרטי לנקמה: בספטמבר 1972 קשר עמיחי פאגלין קשר עם הרב מאיר כהנא, אברהם הרשקוביץ ויוסי שניידר, אנשי הליגה להגנה יהודית, להבריח נשק לאירופה לצורך פעולות נקם על טבח הספורטאים. התוכנית נחשפה בעת משלוח אמצעי הלחימה מישראל לרומא, והמעורבים הועמדו לדין בישראל ונדונו לעונשי מאסר על תנאי[14].

בשנת 2021 הגישו משפחות הנרצחים תביעת פיצויים נגד האו"ם על סך 110 מילון אירו (10 מיליון לכל משפחה)[15].

הנרצחים

שם מקצוע גיל מצב משפחתי מקום קבורתו קישור לדף באתר לחללי פעולות איבה
דוד ברגר מרים משקולות 28 רווק קליבלנד, ארצות הברית דף לזכר דוד ברגר, ב"לעד" – אתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה
יוסף גוטפרוינד שופט היאבקות 40 נשוי + 2 בנות גבעת שאול, ירושלים דף לזכר יוסף גוטפרוינד, ב"לעד" – אתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה
משה ויינברג מאמן היאבקות 33 נשוי + תינוק פתח תקווה דף לזכר משה ויינברג, ב"לעד" – אתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה
אליעזר חלפין מתאבק 24 רווק קריית שאול, תל אביב דף לזכר אליעזר חלפין, ב"לעד" – אתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה
מארק סלבין מתאבק 18 רווק דף לזכר מארק סלבין, ב"לעד" – אתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה
זאב פרידמן מרים משקולות 28 רווק חיפה דף לזכר זאב פרידמן, ב"לעד" – אתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה
יוסף רומנו מרים משקולות 32 נשוי + 3 בנות הרצליה דף לזכר יוסף רומנו, ב"לעד" – אתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה
קהת שור מאמן קליעה 53 נשוי + בת קריית שאול, תל אביב דף לזכר קהת שור, ב"לעד" – אתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה
אנדריי שפיצר מאמן סייף 27 נשוי + תינוקת דף לזכר אנדריי שפיצר, ב"לעד" – אתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה
עמיצור שפירא מאמן אתלטיקה 40 נשוי + 4 ילדים דף לזכר עמיצור שפירא, ב"לעד" – אתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה
יעקב שפרינגר שופט הרמת משקולות 51 נשוי + 2 ילדים בת ים - חולון דף לזכר יעקב שפרינגר, ב"לעד" – אתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה

הנצחת י"א חללי מינכן

בישראל

הפסל "מלחמת בני אור בבני חושך" בתל אביב, לזכר 11 הישראלים שנרצחו באולימפיאדת מינכן

בגרמניה

המטס הגרמני-ישראלי מעל בסיס חיל האוויר פירסטנפלדברוק, אוגוסט 2020
  • לוח זיכרון הוצב סמוך לבניין ברחוב קונולי 31 בו שכנה המשלחת הישראלית. על הלוח נכתב בעברית ובגרמנית: "בבנין זה התאכסנו חברי משלחת ישראל למשחקים האולימפיים העשרים, מי"א אלול תשל"ב עד כ"ו בו. באותו היום נרצחו אחד עשר מהם על ידי רוצחים ימ"ש - הי"ד". בהמשך מפורטים שמות הי"א, ובסיום: "כבוד לזכרם".
  • בפארק האולימפי הוצבה אנדרטה הכוללת עמוד בטון מאוזן ועליו שמות החללים הישראלים והשוטר הגרמני אנטון פליגרבאואר, ולוח זיכרון ובו הכתובת בגרמנית: "ב-5 בספטמבר 1972, במהלך האולימפיאדה ה-20 במינכן, נספו במתקפת טרור אחד עשר ספורטאים ישראלים וסמל משטרה גרמני".
  • אנדרטה נוספת נמצאת בשדה התעופה פירסטנפלדברוק שבו נרצחו תשעת בני הערובה במהלך ניסיון החילוץ הכושל.
  • ב-6 בספטמבר 2017 במלאת 45 שנים לטבח נחנך אתר זיכרון רשמי בפארק האולימפי במינכן. האתר נחנך בטקס ממלכתי שבו השתתפו נשיא גרמניה פרנק-ואלטר שטיינמאייר, ראש ממשלת בוואריה הורסט זהופר, נשיא המדינה ראובן ריבלין ונציגי משפחות הנרצחים בטבח. עלות בניית אתר ההנצחה הייתה כ-2.5 מיליון אירו, ובמימונה נשאו, בין היתר, ממשלת בוואריה, עיריית מינכן, ממשלת גרמניה והוועד האולימפי הבינלאומי. באזור התצוגה של האתר משוחזרות השעות הדרמטיות של הפיגוע מנקודות מבט שונות, ומתוארים סיפוריהם האישיים והביוגרפיות של 11 הספורטאים הישראלים ושל השוטר הגרמני שנרצחו, כמו גם רקע קצר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני[17].
  • ב-18 באוגוסט 2020 קיימו חיל האוויר הישראלי והלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני), בהובלת מפקדיהם עמיקם נורקין ואינגו גרהרץ בהתאמה, את "מטס זיכרון לעתיד" – מטס של מטוס נחשון מטייסת 122 ושני מטוסי ברק מטייסת 105 בלוויית שני מטוסי יורופייטר טייפון גרמנים אשר עבר מעל מחנה הריכוז דכאו ומעל בסיס חיל האוויר פירסטנפלדברוק.[18]

בארצות הברית

  • אתר הנצחה לאומי על שם דוד ברגר נמצא בביצ'ווד, סמוך לקליבלנד[19].
  • י"א החללים מונצחים ב"היכל התהילה לספורט היהודי" בפילדלפיה.

אזכור הטבח באולימפיאדות

הוועד האולימפי הבינלאומי התנגד בתוקף לאורך שנים לכל טקס זיכרון לטבח הי"א במהלך המשחקים האולימפיים, בטענה שאין לערב פוליטיקה בספורט. המשלחת הישראלית עורכת טקס זיכרון בכל אולימפיאדה, אך הוא מתקיים בדרך כלל בבית השגריר הישראלי ולא בכפר האולימפי, מפני שהוועד האולימפי מתנגד אף לכך.

באולימפיאדת אתונה (2004) נכח לראשונה נשיא הוועד האולימפי, ז'אק רוג, בטקס הזיכרון לי"א חללי מינכן[20]. במהלך אולימפיאדת לונדון (2012) ערכה שגרירות ישראל בלונדון טקס אזכרה לחללים, שבו נכחו ראש ממשלת בריטניה דייוויד קמרון וראש עיריית לונדון. באולימפיאדת ריו דה ז'ניירו (2016) נערך לראשונה טקס אזכרה רשמי לחללי הטבח, והוחלט על פי הצעתו של נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי תומאס באך, להציב בטקס רשמי בכפר האולימפי אנדרטת "אבן זיכרון" לחללי הטבח מטעם הוועד האולימפי הבינלאומי, ובעתיד להעתיקה לכפרים האולימפיים הבאים בערים שיארחו את האולימפיאדות הבאות[21].

הקמפיין לדקת דומיה לזכר חללי מינכן באולמפיאדת 2012

ערך מורחב – הקמפיין לדקת דומיה לזכר חללי מינכן באולמפיאדת 2012

לקראת אולימפיאדת לונדון 2012 נערך קמפיין בינלאומי על מנת לשכנע את הוועד האולימפי הבינלאומי לקיים דקת דומייה בטקס הפתיחה של האולימפיאדה לזכר הספורטאים הישראלים שנרצחו באולימפיאדת מינכן. התמיכה בקמפיין הגיעה ממספר אנשי ציבור, בהם נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, מזכירת המדינה האמריקאית, הילרי קלינטון, מועמד המפלגה הרפובליקנית בבחירות לנשיאות ארצות הברית שנערכו ב-2012, מיט רומני, שר החוץ הגרמני, גידו וסטרוולה, הפרלמנט האיטלקי, הפרלמנט האוסטרלי, הפרלמנט הגרמני והפרלמנט הקנדי.

חרף התמיכה של גורמים אלו, הוועד האולימפי הבינלאומי דחה את הבקשה לקיום דקת דומייה בטקס הפתיחה של התחרות, אך גורמים בוועד כיבדו את הקורבנות בטקס שאורגן על ידי שגרירות ישראל בלונדון והקהילה היהודית בלונדון ונערך ב-6 באוגוסט 2012. ב-5 בספטמבר 2012 נערך טקס זיכרון בבסיס חיל האוויר פירסטנפלדברוק. נשיא הוועד, ז'אק רוג שסירב בתוקף לדקת הדומייה הרשמית ונימק זאת ב"אין לערב פוליטיקה באולימפיאדה" החליט בסופו של דבר לערוך דקת דומייה ספוטנטית בטקס שהתקיים ב-23 ביולי, טקס זה היה הפעם הראשונה בה הוועד האולימפי כיבד את הקורבנות הישראלים מטבח מינכן במהלך טקס בכפר האולימפי.

אולימפיאדת טוקיו (2020)

בטקס הפתיחה של אולימפיאדת טוקיו (2020) הוזכר לראשונה הטבח בספורטאים הישראלים במסגרת דקת דומייה כללית.[22]

סרטים בנושא

  • 21 שעות במינכן (Twenty One Hours at Munich)סרט טלוויזיה אמריקאי מ-1976, בבימויו של ויליאם גראהם, ובכיכובם של ויליאם הולדן, אנתוני קווייל, שירלי נייט, פרנקו נרו, ריצ'רד בייסהרט ופול סמית'. הסרט מבוסס על ספרו של הסופר-עיתונאי הצרפתי, סרג' גרוסאר, "The Blood of Israel". למרות שהופק במקור לטלוויזיה, הסרט הוקרן גם בבתי קולנוע בכמה מדינות בעולם.
  • חרב גדעון (Sword Of Gideon) – מותחן טלוויזיה קנדי בבימויו של מייקל אנדרסון, המתאר את מאמצי 'המוסד' הישראלי לתפוס ולהביא למשפט את הטרוריסטים אשר היו מעורבים בטבח, ובדומה לסרטו של ספילברג מ-2005, גם הוא מבוסס על הספר "נקמה" של הסופר היהודי-קנדי ג'ורג' ג'ונס (ספר שעל פי אנשי מודיעין בכירים נחשב לבדיוני, אם כי קשה לאמת זאת בשל האופי הסודי של האירועים). עם סטיבן באואר, מייקל יורק, רוד סטייגר, קולין דיוהרסט, לסלי הופ, לינו ונטורה, רוברט ג'וי, והשחקן הישראלי יאיר (קויה) רובין.
  • יום אחר בספטמבר (One Day in September) – סרט תיעודי משנת 1999 בבימויו של קווין מקדונלד, עם קריינות של מייקל דאגלס, ופסקול של פיליפ גלאס. הסרט זכה בפרס האוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר לשנת 2000.
  • מינכן (Munich) – סרט קולנוע אמריקאי משנת 2005 בבימויו של סטיבן ספילברג, המציג את סיפורם של סוכני "המוסד" הישראליים, שבמסגרת מבצע זעם הא-ל, חיסלו את המחבלים המעורבים בתכנון טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן.
  • טבח אולימפי במינכן (Munich Olympic Massacre) – פרק (S03E10) מתוך "שניות מאסון", סדרה תיעודית העוקבת אחר אסונות ומציגה את הסיבות המיידיות שהובילו להן. הוקרן לראשונה בספטמבר 2006.
  • Der Olympia-Mord (רצח אולימפיה) – סרט תיעודי גרמני משנת 2006 באורך של 90 דקות בבימויים של סבסטיאן דנהרט, אולי וידנבך ומנפרד אולדנבורג. הוקרן ב-ZDF (ערוץ 2 הממלכתי הגרמני).
  • 1972 - סרט תיעודי משנת 2008 באורך של 38 דקות, של היוצרת האמריקאית שרה מוריס, המתמקד בראיונות עם הפסיכולוג המשטרתי גאורג זיבר.
  • München 72 – Das Attentat (מינכן 72 – ההתנקשות) – סרט תיעודי של הבמאי הישראלי דרור זהבי, הופק בשנים 20112012 עבור ה-ZDF והוקרן לראשונה במרץ 2012.

לקריאה נוספת

  • משה אלעד, סָעַרְתְּ עָלַי, ארצי: אירועים שהסעירו את ישראל, הוצאת צמרת, תל אביב, תשפ"א 2021, עמודים 472-449

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Palestine: de Jérusalem à Munich, Abou Daoud avec la collaboration de Gilles du Jonchay, ... présenté par Jacqueline Raoul-Duval, Paris : A. Carrière, 1999, מסת"ב 284337085X
    Abou Daoud, Palestine : a history of the resistance movement by the sole survivor of Black September, New York : Arcade Pub., מסת"ב 1559704292
  2. ^ נועם שרביט, אבו מאזן דאג למימון טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 26 ביוני 2003
  3. ^ The Encyclopedia of the Arab-Israeli Conflict:, page 19
  4. ^ סער הס, 35 שנה אחרי: ניצול רצח הספורטאים מדבר לראשונה, באתר ynet, 23 באפריל 2007
  5. ^ גיל לבנוני, בשעה חמש בבוקר, בקונולי 31, יריות, באתר nrg‏, 13 ביולי 2004
  6. ^ חדשות 2, ‏סרט חושף מידע חדש על הטבח במינכן, באתר ‏מאקו‏‏, ‏1 בדצמבר 2015‏
  7. ^ האולימפיאדה הנאצית ברלין 1936 - החרם (אנגלית)
  8. ^ האולימפיאדה הנאצית ברלין 1936 - הרצים היהודים גליקמן וסטולר (אנגלית)
  9. ^ מערכת ישראל היום, ‏גרמניה שיתפה פעולה עם מבצעי הטבח במינכן, באתר ישראל היום, 26 באוגוסט 2012
  10. ^ ynet, גרמניה שיתפה פעולה עם מחבלי מינכן אחרי הטבח, באתר ynet, 26 באוגוסט 2012
  11. ^ שמעון עופר, הוכו בסיסי מחבלים בסוריה ולבנון, דבר, 11 בספטמבר 1972
  12. ^ שמשון עופר, כוח הפשיטה של צה"ל שהה הלילה בלבנון, דבר, 17 בספטמבר 1972
  13. ^ שמשון עופר, טוהרו 16 כפרים: פוצצו 150 מבנים: נהרסו 2 גשרים, דבר, 17 בספטמבר 1972
  14. ^ מאסר על תנאי לעמיחי פגלין וראשי "הליגה להגנה", דבר, 18 בנובמבר 1974
  15. ^ * אתר למנויים בלבד עופר אדרת, משפחות 11 הנרצחים באולימפיאדת מינכן תובעות 110 מיליון יורו מהאו"ם, באתר הארץ, 27 בנובמבר 2021
    * אתר למנויים בלבד יוסי מלמן, אלמנות נרצחי אולימפיאדת מינכן: להפשיר כספים של לוב לטובת פיצויים, באתר הארץ, 12 באפריל 2022
  16. ^ השיר "כוכבי ספטמבר" באתר Flix, בביצוע להקת צופי תל אביב, ביום השנה ה-35 לטבח
  17. ^ אריק בנדר, ‏אלמנות טבח הספורטאים: "רוצות שהגרמנים ייקחו אחריות על האסון", באתר מעריב אונליין, 6 בספטמבר 2017
    דור גליק, 45 שנים לאחר טבח הספורטאים במינכן: אתר זיכרון ראשון נחנך בגרמניה, באתר של "רשת 13", 5 בספטמבר 2017 (במקור, מאתר "nana10")
    אתר למנויים בלבד עופר אדרת, גרמניה חונכת אנדרטה לטבח הספורטאים במינכן, אך עדיין בורחת מאחריות, באתר הארץ, 6 בספטמבר 2017
    In Munich, a Tribute to Israeli Athletes and Families’ Persistence, באתר הניו יורק טיימס, 30 באוגוסט 2017 (באנגלית)
  18. ^ עמי רוחקס דומבה, מטס חיל האוויר מעל מחנה הריכוז "דכאו", באתר IsraelDefense, ‏19 אוגוסט 2020.
  19. ^ אתר הנצחה לאומי על שם דוד ברגר
  20. ^ נדב צנציפר, גם אחרי 40 שנה: אין טקס לזכר י"א הספורטאים, באתר ynet, 27 ביולי 2011
  21. ^ טל שורר, 44 שנים אחרי: חללי הטבח במינכן זוכים למקום של כבוד במשחקים האולימפיים, באתר של "רשת 13", 14 באוגוסט 2016 (במקור, מאתר "nana10")(הקישור אינו פעיל, 22 ביולי 2021) סרטונים
  22. ^ "סוף סוף נעשה צדק": לראשונה הוזכרו י"א חללי מינכן בטקס הפתיחה של האולימפיאדה, באתר ישראל היום, 23 ביולי 2021


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34499935טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן