מתקפת הטרור בנמל התעופה של מינכן (1970)

מתקפת הטרור בנמל התעופה של מינכן
הרוגים	1
פצועים	13

מתקפת הטרור בנמל התעופה של מינכן (1970), הייתה התקפת טרור, בה שלושה טרוריסטים, חברי ארגון הפת"ח, השליכו רימוני יד על נוסעי אל על בטיסה 435, ממינכן ללונדון. הפיגוע בוצע ב־10 בפברואר 1970, בנמל התעופה מינכן רים שבגרמניה. בפיגוע נהרג ישראלי אחד (אריה קצנשטיין) שנשכב על הרימון שהשליכו המחבלים לאוטובוס והציל חיי רבים על מעשה זה קיבל צל״ש. בנוסף נפצעו 13 בני אדם מהם חמישה ישראלים. בין הפצועים הייתה חנה מרון, שנפצעה קשה וסכנה נשקפה לחייה. כן נפצע קברניט המטוס.

האחראי על הוצאת הפיגוע לפועל, היה ד"ר עיסאם סירטווי, שלימים נרצח בידי פלסטינים, עקב העובדה שבחלוף הזמן העז להביע עמדות המצדדות בפיוס עם ישראל^[1].

הפיגוע

ב־10 בפברואר 1970, בשעה 8:30 בבוקר, המריא מנתב"ג (אז נמל התעופה לוד), מטוס בואינג 707 של חברת אל על, בדרכו מתל אביב ללונדון, בטיסה שכללה עצירת ביניים במינכן. המטוס, ובו 52 נוסעים ו-11 אנשי צוות, נחת במינכן בשעה 13:28 בצהרים, וממנו ירדו 34 נוסעים. 18 הנוסעים הנוספים המתינו בבית הנתיבות, כדי להצטרף לטיסה ללונדון.

בשעה 13:50 נקראו 18 הנוסעים ברמקול, להגיע אל שער היציאה כדי לעלות לאוטובוס שיסיעם למטוס. אל הנוסעים הצטרפו גם אנשי צוות המטוס. חלק מהנוסעים כבר ישב בתוך האוטובוס, כאשר אסי דיין וקברניט המטוס, אורי כהן, עמדו בשער. הם הבחינו בשלושת המחבלים, שקפצו לעומתם, האחד אוחז ברימון יד, השני באקדח והשלישי מחפה מאחור. המחבלים נגשו אל הקברניט איימו עליו בנשקיהם, וציווהו לבל יזוז. אחד המחבלים צעק באנגלית: "יש לי רימון". הקברניט לא שעה להוראותיו של המחבל, נאבק בו, ניסה להוציא את הרימון מידיו, ולמנוע ממנו לשלוף את הנצרה. הרימון התפוצץ בידיו של המחבל וידו נקטעה. הקברניט נפצע ברגליו.^[2]

בינתיים ניסה נהג האוטובוס להרחיק את הרכב על נוסעיו מהזירה, אך המחבל נושא האקדח נעמד מול האוטובוס, כשהוא שולף את האקדח ומכוונו אל הנהג, ובכך מנע מהנהג למלט את האוטובוס על נוסעיו מהמקום. על פי הוראות המחבל פתח הנהג את דלתות האוטובוס, ואיפשר לנוסעים לצאת החוצה. המחבל נושא הרימון השליך את רימונו אל תוך האוטובוס. האנשים ששהו באוטובוס נשכבו על הרצפה, בעוד הנוסע אריה קצנשטיין הטיל עצמו על הרימון והקריב את חייו להצלת יתר הנוסעים, כל זאת לעיני אביו שהיה לידו.^[3] קצנשטיין היה בן 32, תושב חיפה ואב לשלושה ילדים. לימים קיבלה אלמנתו של קצנשטיין, מכתב מאת נשיא המדינה יצחק נבון בזו הלשון ”הרשי נא לי להביע לך בזה בשמה של מדינת ישראל ובשמי, רגשי תודה כבוד ויקר לאישך המנוח אריה הי"ד, אשר נפל בהתקפת מחבלים שעה שחיפה בגופו על נוסעי אוטובוס אל על במינכן לפני יותר מעשר שנים”^[4].

חנה מרון

חנה מרון, שנסעה ללונדון, כבר יצאה מן האוטובוס, ועם תחילת ההתקפה היא נשכבה על הרצפה. כתוצאה מההתפוצצותו של אחד הרימונים רוסקה ברכה, והיא נפצעה בירכה ובשוקה. היא אושפזה בבית החולים "רכטס דר איזר" שבמינכן, כשמצבה קריטי והיא בסכנת חיים. עם הזמן השתפר מצבה של מרון,^[5] אך נותר חוסר ודאות בדבר היכולת להציל את רגלה שנפגעה קשות. על מנת לנסות ולהציל את הרגל, נלקח וריד מרגלה השנייה, והושתל ברגל הפגועה במטרה להזרים דם, למנוע נמק, ולהותיר את הרגל בחיים.

בסופו של דבר, לא נשאו המאמצים פרי, ורגלה של מרון נקטעה, בגובה עשרים ס"מ מתחת לברך.

אסי דיין

גם אסי דיין נסע ללונדון, כאשר החלו ההתפוצצויות, הצליח דיין להימלט למשרד שהיה בסביבה, והוא לא נפגע. לאחר מכן ליווה דיין את מרון באמבולנס בדרכה לבית החולים.^[6] בעבר טענה מרון שדיין פשוט ברח, אך דיין, על אף שטען שאינו זוכר במדויק את רגע ההתפוצצות, דחה את הדברים מכל וכל. בראיון שהתקיים עם חנה מרון בשנת 2010, ביקשה להניח לעניין^[7].

בהיותו בנו של שר הביטחון המכהן, משה דיין, הסתובבה שמועה, כי המחבלים התכוונו לחטוף באופן אישי את אסי. אך הוא מסר כי אפשרות זאת אינה הגיונית, וכי המחבלים לא יכלו להעלות על דעתם שהוא אחד הנוסעים בטיסה. עם זאת מאנפרד שרייבר, מפקד משטרת מינכן, לא לקח סיכונים מיותרים, והציב שמירה על דלת חדרו של דיין, ואף סירב למסור את שם המלון בו דיין מתאכסן.

המחבלים

המחבלים: מוחמד חדידי (ירדני בן 27), עבד אל רחמן צאלח (ירדני בן 21), מוחמד אל חאנאפי (מצרי בן 24), חברי ארגון "רשות הפעולה לשחרור פלסטין" - ארגונו של ד"ר עיסאם סירטאווי, שפעל בשיתוף פעולה עם הפת"ח, הגיעו למינכן מעיראק דרך פריז, שם נחתו יום לפני הפיגוע.

"רשות הפעולה" היה ארגון קיצוני, שהסתמך באופן מלא על תמיכה עיראקית. חוליית המחבלים שיצאה להתנקש בנוסעי אל על במינכן, כינתה את עצמה "יחידת עומר סירטאווי" על שמו של אחיו של עיסאם, טייס שנהרג שנה קודם לכן.

התנהלותם של המחבלים הייתה חובבנית ביותר, הם נראו לחוצים ביותר, ולא תפקדו כראוי. אחד מהם ניסה לברוח מהמקום עוד במהלך ההתקפה, והשני לא הצליח לתפעל את אקדחו. הלמוט גייסלר ראש המטה המיוחד לחקירת שלוש פרשיות הטרור שהתרחשו בפברואר 1970 במינכן^[8], מסר כי המחבלים מעולם לא טסו במטוס, ואף לא היו מודעים לנוהלים המחייבים נוסע טרם עלייתו למטוס.

גם חנה מרון מסרה בעדותה, כי המחבלים נראו מבוהלים ומבולבלים.

חטיפות לצורך מיקוח

המחבלים נעצרו בגרמניה, והיו צפויים להיות מואשמים ברצח, ובניסיון לרצח^[9]. המשפט נדחה מספר פעמים, תוך ביקורת ציבורית על סחבת ונקבע לסתיו 1970^[10]. לבסוף שוחררו המחבלים בעסקת חילופי שבויים לאחר חטיפת שלושה מטוסים אמריקאים בדצמבר 1973^[11].

תגובות

ראשת הממשלה, גולדה מאיר, הזהירה את מדינות ערב, כי ישראל לא תשלים עם פגיעה בנתיבי האוויר המוליכים אליה, ותעשה את מלוא חובתה כדי להגן עליהם. ראש הממשלה קראה לקהיליה הבינלאומית, לשים קץ לפיראטיות ולטרור האווירי^[12].
שר המשפטים יעקב שמשון שפירא אמר כי "ממשלת ישראל תדע להשיב על ההתנקשויות בחו"ל, ולא בדיבורים". הצהרתו זו נאמרה בעת דיון בכנסת על הצעת חוק של חבר הכנסת שמואל תמיר לפיה בתי המשפט בארץ יהיו רשאים להעניש כל מי שפוגע בישראלים או ברכוש ישראלי בחו"ל^[13].
דובר משרד החוץ הישראלי, בהגיבו להודעת שר החוץ הסורי כי סוריה תסייע לארגוני הטרור בכל האמצעים, אמר כי סוריה נושאת באחריות למעשי התוקפנות כנגד ישראל^[14].
נשיא 'הוועד הצרפתי לסולידריות עם ישראל', גנרל מארי-פייר קניג, (שנפטר באותה שנה) הודיע כי מדינות הנותנות מחסה לטרוריסטים ערביים יואשמו בהשתתפות בפשע. עוד אמר, כי יש לנקוט אמצעים דחופים לביטחונם של הנוסעים. ומעל הכל אמר כי יש להעניש את הפושעים ללא רחם^[15].
ארגון חברות התעופה הבינלאומי יאט"א, קרא להגדיר שוד אווירי כפשע בינלאומי. זאת כדי לאפשר להעמיד לדין כל חשוד שייתפס בחשד שכזה, בכל מקום שייתפס, וללא צורך בהליכי הסגרה^[16].
ב-31 ביולי 1970 כתב אפרים קישון בטורו הסאטירי "חד גדיא" שבעיתון "מעריב", את הפיליטון "ספינת המצורעים". המתאר בצורה הומוריסטית, את גורלם של הישראלים שנאלצו, בעקבות הפיגועים של אותם ימים, להידחק לפינות נידחות של שדות התעופה, בעוד שערבים המשיכו להתהלך כ"ג'נטלמנים".^[17]