גוסטב היינמן
 | |||||
| היינמן, 22 באפריל 1969 | |||||
| לידה |
23 ביולי 1899 שוולם, ממלכת פרוסיה | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
7 ביולי 1976 (בגיל 76) אסן, גרמניה המערבית | ||||
| שם מלא | גוסטב ולטר היינמן | ||||
| מדינה |
גרמניה | ||||
| מקום קבורה | בית הקברות העירוני של אסן | ||||
| מפלגה |
המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית (1945–1952) המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (1957–1976) | ||||
| דת | נצרות פרוטסטנטית | ||||
| בת זוג | הילדה היינמן (1976–1926) | ||||
| |||||
גוסטב ולטר היינמן (בגרמנית: Gustav Walter Heinemann; 23 ביולי 1899 - 7 ביולי 1976) היה פוליטיקאי גרמני. הוא כיהן כראש העיר של אסן משנת 1946 עד 1949, שר הפנים של גרמניה המערבית משנת 1949 עד 1950, שר המשפטים בין השנים 1969-1966 ולבסוף כיהן כנשיא הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (בימי גרמניה המערבית) מ-1969 עד 1974.
שנותיו הראשונות וקריירה אקדמית
נולד ב-23 ביולי 1899 בעיר שוולם שבמדינת נורדריין-וסטפאליה בימי ממלכת פרוסיה. הוא נקרא על שם סבו מצד אביו - מומחה לענייני מרצפות בעיר ברמן, בעל השקפות רדיקליות-דמוקרטיות שמאליות-ליברליות ופטריוטיות. סבו מצד אמו השתתף במהפכת 1848. אביו של היינמן, אוטו, היה מנהל מפעל הפלדה של משפחת קרופ באסן. בצעירותו, גוסטב כבר הרגיש צורך לשמר ולקדם את המסורות הליברליות והדמוקרטיות של שנת 1848. במשך כל חייו הוא נלחם נגד נְמִיכוּת רוּחַ והיררכיה. גישה זו סייעה לו לשמור על עצמאותו האינטלקטואלית גם מול הרוב במפלגות הפוליטיות ובכנסייה[1].
ב-1917, לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים, התגייס היינמן לצבא. שירותו הצבאי היה בימי מלחמת העולם הראשונה, אך הוא נמנע מלהישלח לחזית.
משנת 1918 הוא למד משפטים, כלכלה והיסטוריה באוניברסיטאות במינסטר, מרבורג, מינכן, גטינגן וברלין עד לסיום חוק לימודיו בשנת 1922. הוא קיבל תואר דוקטור בשנת 1922 ותואר דוקטור למשפטים ב-1929. החברויות שהיינמן צבר במשך שנות לימודיו נמשכו לעיתים קרובות לכל החייו. בין חבריו נמנו אנשים שונים כמו וילהלם רפקה, כלכלן שהיה לאחת הדמויות המובילות של הליברליזם הכלכלי, ארנסט למר, איש המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית וויקטור אגץ, מרקסיסט בולט.
בתחילת הקריירה שלו הצטרף היינמן למשרד עורכי דין ידוע באסן. בשנת 1929 פרסם ספר על שאלות משפטיות במקצוע הרפואה. בין השנים 1929–1949 עבד כיועץ משפטי לחברת "רייניש שטלהורקה" באסן, ומשנת 1936 עד 1949 היה גם אחד ממנהליה.
עבודותיו של מפעל הפלדה שנוהל אז על ידי אביו נחשבו חיוניות למלחמה ולכן היינמן לא התגייס לצבא. הוא שימש כמרצה בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת קלן בין השנים 1933–1939. ככל הנראה, סירובו להצטרף למפלגה הנאצית היה זה שגדע את קריירתו האקדמית[2].
משפחה ודת
בשנת 1926 נישא היינמן להילדה אורדמן (1896–1979), שהייתה מתלמידותיו של רודולף בולטמן, תאולוג פרוטסטנטי מפורסם בגרמניה. אשתו וכומר הקהילה של אשתו, וילהלם גרבר, הובילו את היינמן בחזרה לנצרות שממנה התנכר. באמצעות גיסתו הכיר היינמן את התאולוג השווייצרי קרל בארת, שהשפיע עליו מאד ובין היתר גרם לו לגנות במשך חייו את הלאומנות והאנטישמיות.
לגוסטב ולהילדה היינמן היו שלוש בנות, אוטה (לימים אוטה ראנקה היינמן), כריסטה (אמה של כריסטינה ראו, רעייתו לשעבר של הנשיא הפדרלי יוהאנס ראו) וברברה. היה להם גם בן, פיטר.
היינמן היה זקן (מכובד) בקהילתו של וילהלם גרבר באסן. כשגרבר פוטר מתפקידו ב-1933 על ידי שלטונות הכנסייה החדשים ששיתפו פעולה עם המפלגה הנאצית, הוא נסוג מהמנהיגות של הקהילה ב-1939. למרות זאת הוא המשיך להיות זקן בקהילתו, שבמסגרת תפקידו העניק ייעוץ משפטי לרדיפת נוצרים אחרים ועזר ליהודים שהסתתרו מהנאצים וסיפק להם מזון[3].
בחודש אוגוסט 1945 נבחר היינמן למועצת הכנסייה האוונגליסטית בגרמניה. כאשר המועצה הוציאה הצהרת האשמה של שטוטגרט (אנ') בחודש אוקטובר 1945, בה האשימה את הכנסייה הפרוטסטנטית בכך שלא התנגדה לנאצים ולרייך השלישי. היינמן ראה בהצהרה "רכיב מרכזי" בעבודתו למען הכנסייה.
בשנים 1949–1955 היה היינמן נשיא הסינוד הגרמני של הכנסיות הפרוטסטנטיות בגרמניה. הוא היה ממייסדי קונגרס הכנסייה הפרוטסטנטית הגרמנית (Deutscher Evangelischer Kirchentag). ב-1949 הוא היה גם אחד העורכים המייסדים של "Die Stimme der Gemeinde" ("קול הקהילה"), מגזין שיצא לאור על ידי ברודרט (מועצת האחים) של כנסיית הוידוי. במועצת הכנסיות העולמית הוא השתייך ל"ועדה לעניינים בינלאומיים".
קריירה פוליטית מוקדמת
כמו חבריו למר ורפקה, כסטודנט השתייך היינמן ל"רייכסבונד דויטשר סטודנטן", ארגון הסטודנטים של המפלגה הדמוקרטית הגרמנית, שהתנגדה הן לקומוניזם ולמהפכות השמאל בגרמניה והן לחוזה ורסאי, סלדה מלאומנות, אנטישמיות ורודנות מכל סוג ותמכה בקידום מתון של מודרניזציה.
כאשר היינמן שמע את אדולף היטלר נואם במינכן בשנת 1920, הוא נאלץ לעזוב את המקום בו נאם היטלר לאחר שקטע את דבריו נגד היהודים[4].
ב-1930 הצטרף היינמן לשירות העם הסוציאליסטי-נוצרי (אנ'), אם כי הוא הצביע למפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה בבחירות 1933 על מנת למנוע ניצחון של המפלגה הנאצית.
לאחר המלחמה
לאחר מלחמת העולם השנייה מינו השלטונות הבריטים (ששלטו באזור הכיבוש בו פעל היינמן) את היינמן לראש עיריית אסן וב-1946 נבחר רשמית לתפקיד שבו כיהן עד 1949. הוא היה ממייסדי המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית במדינת נורדריין-וסטפאליה, בה ראה ארגון בין-דתי ודמוקרטי של המתנגדים לנאציזם. הוא היה חבר בפרלמנט של נורדריין-וסטפאליה, ומ-1947 עד 1948 הוא כיהן כשר המשפטים בממשלה של קרל ארנולד, ראש המדינה הזמני של גרמניה.
כאשר קונרד אדנאואר נבחר להיות קנצלר גרמניה הראשון בשנת 1949, היינמן רצה להיות נציג הפרוטסטנטים בממשלת ה-CDU של אדנאואר. היינמן, נשיא סינוד הכנסיות הפרוטסטנטיות, הסכים בעל כורחו להתמנות לשר הפנים, אם כי התכוון לחדש את הקריירה שלו בתעשייה[5].
שנה לאחר מכן, כאשר נודע כי אדנאואר הציע בסתר השתתפות גרמנית בצבא מערב אירופה, התפטר היינמן מהממשלה. הוא היה משוכנע שכל צורה של חימוש בגרמניה המערבית תפחית את הסיכוי לאיחוד מחדש של גרמניה ותגביר את הסיכוי למלחמה[6].
היינמן עזב את המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית וב־1952 ייסד מפלגתו הפוליטית החדשה, מפלגת העם הגרמנית (GVP). בין חברי המפלגה נמנו יוהאנס ראו, לימים נשיא גרמניה וארהרד אפלר, לימים השר לשתוף פעולה כלכלי של גרמניה. המפלגה תמכה במשא ומתן עם ברית המועצות במטרה לאחד את גרמניה ולהפוך אותה לנייטרלית בין הגוש המערבי לגוש המזרחי, אך ה-GVP לא הצליחה למשוך רבים מהבוחרים. היינמן פיזר את מפלגתו ב-1957 והצטרף למפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (SPD), שהאידאולוגיות שלה היו די זהות לאידאולוגיות של מפלגתו שפיזר.
בחודש אוקטובר 1950 התחיל היינמן להתמחות כעורך דין. בבית המשפט הוא ייצג בעיקר מיעוטים פוליטיים ודתיים. הוא פעל גם לשחרור אסירים פוליטיים בגרמניה המזרחית. מאוחר יותר הוא הגן על סרבני מצפון לגיוס חובה ועל כת עדי ה' בבית המשפט. אלה סירבו לעשות עבודות קהילה במקום שירות צבאי בשל התנגדותם המצפונית[7].
כחבר הבונדסטאג, הפרלמנט של גרמניה המערבית, נלחם היינמן בלהט נגד תוכניותיו של אדנאואר לרכוש נשק גרעיני לצבא גרמניה המערבית (בונדסוור).
בממשלת "הקואליציה הגדולה" של הקנצלר קורט גאורג קיזינגר (CDU) ושר החוץ וילי ברנדט (SPD) כיהן היינמן כשר המשפטים (1966–1969). הוא יזם מספר רפורמות ליברליות, במיוחד בתחום המשפט הפלילי.
נשיא גרמניה
בחודש מרץ 1969 נבחר היינמן לנשיא הרפובליקה הפדרלית של גרמניה. לאחר שנבחר בעזרת רוב הנציגים של המפלגה הדמוקרטית החופשית (הליברלים), הבחירות שלו לנשיאות נתפסו כסימן של הליברלים לגבי קואליציה עתידית עם SPD (קואליציה חברתית-ליברלית שהתקיימה מאוקטובר 1969 עד אוקטובר 1982).
בראיון אמר היינמן שהוא רוצה להיות "נשיא של האזרחים" ולא "נשיא של המדינה". הוא הקים את מסורת של הזמנת אזרחים מן השורה לקבלות הפנים של נשיא המדינה, ובנאומיו עודד את הגרמנים להתגבר על רוח הכניעה בפני השלטונות, לנצל את זכויותיהם הדמוקרטיות ולהגן על שלטון החוק והצדק החברתי. גישה זו ופתיחותו כלפי מחאות הסטודנטים ב-1968 הפכו אותו לפופולרי בקרב הדור הצעיר.
כשנשאל האם הוא אוהב את המדינה הגרמנית, הוא ענה שהוא לא אוהב את המדינה אלא את רעייתו[8].
היינמן ביקר בעיקר במדינות שנכבשו על ידי חיילים גרמנים במלחמת העולם השנייה. הוא תמך במדיניות הפיוס של הממשלה הסוציאל-ליברלית עם מדינות מזרח אירופה.
בשל גילו המתקדם ובריאותו השברירית, הוא לא היה מועמד לכהונה שנייה לנשיאות בשנת 1974. הוא נפטר בשנת 1976.
קישורים חיצוניים
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל גרמניה | ||
|
פורטל אישים | ||
הערות שוליים
- ^ Helmut Lindemann: Gustav Heinemann. Ein Leben für die Demokratie. Munich (Koesel) 1986, (1st ed. 1978), p. 14
- ^ Gustav Heinemann, באתר Friedrich-Ebert-Stiftung (בגרמנית)
- ^ Diether Koch (2000). "Gustav Heinemann". In Bautz, Traugott (בגרמנית)
- ^ Lindemann (1986), p. 32
- ^ Lindemann (1986), p. 89
- ^ Hans Prolingheuer: Kleine politische Kirchengeschichte. Cologne 1984, p. 123
- ^ Diether Posser: Erinnerungen an Gustav W. Heinemann, Bonn, 1999 (בגרמנית)
- ^ Gustav W. Heinemann (בגרמנית)
| נשיאי גרמניה | ||
|---|---|---|
| רפובליקת ויימאר | פרידריך אברט • פאול פון הינדנבורג | 
|
| גרמניה הנאצית | אדולף היטלר (כפיהרר) • קרל דניץ | |
| גרמניה המערבית (במקביל לגרמניה המזרחית) | תיאודור הויס • היינריך ליבקה • גוסטב היינמן • ולטר של • קרל קרסטנס • ריכרד פון וייצזקר | |
| גרמניה המזרחית (במקביל לגרמניה המערבית) | וילהלם פיק | |
| גרמניה אחרי האיחוד | רומן הרצוג • יוהאנס ראו • הורסט קלר • כריסטיאן וולף • יואכים גאוק • פרנק-ואלטר שטיינמאייר | |
| פורטל גרמניה | ||
26108628גוסטב היינמן