אתרא קדישא

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אַתְרָא קַדִּישָׁא (ארמית: "מקום קדוש") הוא ארגון חרדי הפועל להגנתם ושימורם של קברי יהודים בישראל ובעולם, מתוך אידאולוגיה הלכתית של כבוד המת.

יו"ר אתרא קדישא, הרב דוד שמידל

היסטוריה

הארגון הוקם בשנת ה'תשי"ט (1959) בעקבות מאבקים שהתנהלו בין חרדים וארכאולוגים בנושאי חפירה ארכאולוגית בקברים עתיקים לצורך חקירתם – פעולות האסורות על פי ההלכה, ואשר נתפסו בעיני רוב הציבור החרדי וחלק מהציבור הדתי כחילול כבודם של הנפטרים.

יוזם הקמת הארגון היה חיים ראטה, חסיד סאטמר מארצות הברית. לאחר שקיבל את הסכמת רבו, רבי יואל טייטלבוים, נסע לישראל והעלה את היוזמה בפני רבי יצחק זאב סולובייצ'יק, "הרב מבריסק", שפרס את חסותו על הארגון והתווה את דרכו, ואף היה זה שהציע את שמו. נשיאי הארגון היו רבי דב בעריש וידנפלד, הרב אליעזר יהודה פינקל והרב יחזקאל אברמסקי. לאחר פטירתם של שני הראשונים התמנו כחברי הנשיאות רבי יעקב ישראל קנייבסקי (ה"סטייפלער") והרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, בנו של הרב מבריסק.

היו"ר הראשון של הארגון היה אברהם ברוך ארטן ובין חברי ההנהלה היה נחום יואל הלפרין. גזבר הארגון היה איש העסקים יחיאל בנדיקט (חמיו של הרב מאיר סולובייצ'יק) ואחריו הרב משה יהושע לנדא. בתחילת שנות ה-70 פרש ארטן ובמקומו התמנה הלפרין. ארטן המשיך בפעילותו כחבר הנהלה. כעבור כמה שנים התמנה כיו"ר הרב דוד שמידל, ומאז הוא הדמות המרכזית של הארגון[1].

לאורך השנים היה הארגון הקול החרדי הבולט ביותר בנושא זה, והיה מעורב בכל פרשיות החפירות הארכאולוגיות שהיו במדינת ישראל. בעקבות זאת הוכר על ידי שר הפנים כבעל זכות להגיש התנגדות לתוכנית מתאר שיש לו עניין ציבורי בה. רשות העתיקות, המהווה סמכות בכל הנוגע לחפירות ארכאולוגיות, לא הכירה תחילה ברעיון של כבוד המת בהגדרתו ההלכתית, כערך בעל משקל במערכת שיקוליה. לאורך השנים ובעקבות המאבק הציבורי שהובילו פעילי הארגון, נאלצה הרשות לקחת בחשבון את פעולות ההתנגדות לפני כל חפירה ארכאולוגית[2].

בצו שהוציא שר הפנים אריה דרעי, בשנת 1993[3], צורף "אתרא קדישא" לרשימת הגופים הרשאים להגיש התנגדות לתוכנית מתאר מחוזית, מקומית או מפורטת, שיש להם עניין ציבורי בה[4]. נוהל של רשות העתיקות קובע כי במקרה של מציאת קברים שיש יסוד להניח שהם קברי יהודים, יש לדווח על המציאה למשרד הדתות ול"אתרא קדישא"[5].

הארגון נחשב לקיצוני יחסית, גם בתוך הציבור החרדי, והוא הואשם במקרים רבים בהתנהלות אלימה בדרך להשגת מטרותיו. בסוף שנות התשעים חל בו פילוג, וקבוצה מפעיליו הקימה ארגון דומה – "האגודה למניעת חילול קברים", שניהם לא מייצגים את כל החרדים, ואף נמתחה עליהם ביקורת.

מרבית פעילי הארגון נמנים עם חוגי העדה החרדית מירושלים, ודרכי המאבק שלו דומות לדרכי המאבק הכלליות של העדה החרדית. בתחילת 2011 התמנה גאב"ד העדה החרדית - הרב יצחק טוביה וייס - לנשיא הארגון.

בשנת 2013 פורסם תחקיר של אתר וואלה ולפיו כאשר נודע לאנשי הארגון על אתרי בנייה שבהם קיים חשש של הימצאות קברים, הם פונים ליזמים ומבקשים לפקח על הבנייה בתשלום. כאשר היזמים מוכנים לשלם להם - מסייעים אנשי הארגון בפינוי קברי יהודים משטחים המיועדים לבנייה. אהרלה יקטר אמר בתחקיר שמי שמסרב לשלם - "הם ידאגו למרר לך את החיים ויפגינו לך מתחת לבית, יאיימו על הילדים שלך ויעשו הכול כדי לעצור את העבודות". מנגד, העמדה הרשמית של 'אתרא קדישא' לגבי גבית עלויות פיקוח ושינוי תוכניות, כי כל מה שקשור לעלויות הפיקוח ימומן באופן עצמאי ע"י הארגון שמבוסס על תרומות, ואילו עלויות העבודות עצמם ושינוי התוכניות יוטלו על המבצע, זאת לטענתם כדי למנוע מצב של סחטנות וניגוד עניינים. שלום פריד, יועץ משרד הדתות לענייני קברים שעבד גם הוא בעבר במשך שנים רבות בארגון, אמר שאנשי הארגון קוברים בעצמם עצמות בבית קברות ביסודות, בניגוד לחוק הדורש את העברת העצמות לידי משרד הדתות[6].

הרקע ההלכתי לפעילות הארגון

על פי הלכה, הוצאת מת מקברו ללא סיבה – אסורה. התלמוד רואה בפתיחת קברים עונש חמור לחיים ולמתים, ובלשונו: ”'והייתה יד השם בכם ובאבותיכם' – אמר רבה בר שמואל: זו חטוטי שכבי, דאמר מר: בעון חיים מתים מתחטטין”[7].

ישנם מקרים שבהם מותר לפנות מתים מקבריהם, כך נאמר בברייתא: ”שלוש קברות הן: קבר הנמצא, קבר הידוע וקבר המזיק את הרבים; קבר הנמצא – מותר לפנותו... קבר הידוע – אסור לפנותו... קבר המזיק את הרבים – מותר לפנותו”[8]. הפרשנים מסבירים כי "קבר הנמצא" הוא קבר שהתגלה בתוך שדה פרטי, והמת נקבר שם ללא רשותו של בעל השטח. קבורתו של מת זה נעשתה בגזל ולכן מותר לפנותו; "קבר הידוע" פירושו קבר שנעשה ברשותו של בעל השטח, ולכן אסור לפנותו, גם בהתחלף בעלי השטח; דוגמה ל"קבר המזיק את הרבים" הוא קבר הסמוך לדרך ציבורית, והעוברים שם עלולים להיטמא בטומאת מת עקב נוכחות הקבר – קבר כזה מותר בפינוי, על מנת למנוע נזק מן הרבים. הלכות אלו נפסקו בשולחן ערוך, ללא חולק[9].

קברים עתיקים של יהודים המתגלים באקראי תוך כדי עבודות בינוי בהווה אינם נחשבים כ"קבר הנמצא" המותר בפינוי, כיוון שהאפשרות הסבירה היא שהם נקברו בעבר בהיתר ולא בגזילה, ולכן מוסכמת ההלכה שאין כל היתר לפנות קברים אלו לצורך בנייה פרטית או מסחרית וכי יש למצוא פתרון למקום הקברים ללא הזזתם. שונה הדין כאשר מדובר בפרויקט ציבורי, כגון סלילת כביש, המיועד לשימוש הרבים. מצד הלכות טומאה וטהרה הקבר אינו גורם נזק, משום שבימינו נחשבים כולם טמאי מת[10], ואף שלכהנים אסור להיטמא שוב בטומאת מת, הם טרם הורגלו לעבור במקום זה, ולכן הקבר אינו נחשב ל"קבר הנמצא". עם זאת, נגרם לציבור נזק ודאי במניעת התועלת העשויה לבוא על ידי סלילת הכביש או המבנה הציבורי. הפוסקים דנו בסוגיה זו – האם מניעת תועלת מסוג זה נחשבת ל"קבר המזיק את הרבים". בחלק גדול מהמקרים ניתן למצוא פתרונות הלכתיים-הנדסיים, כגון בניית מערכת של כיפין על גבי כיפין המאפשרת לכהנים לעבור מעל הקברים (זאת מאחר שכיפין חוצצים בפני הטומאה שלא תעלה מעלה), גשרים, מנהרות וכדומה, המאפשרים את השארת הקברים במקומם, או הסטת תוואי הכביש במקומם של הקברים; אך פעמים רבות עבודות אלו מייקרות באופן משמעותי את עלות הפרויקט, והפוסקים דנו בשאלה האם ייקור הפרויקט נחשב אף הוא ל"נזק הרבים"[11].

מתנגדי "אתרא קדישא" טוענים כי כל אימת שמתגלים קברים בישראל טוען הארגון כי הקבורים הם יהודים גם כאשר ישנם ממצאים סותרים[דרוש מקור]. חלק ממתנגדי הארגון טוענים כי רק ארכאולוגים מוסמכים לחוות דעה בשאלת זהות הקבורים, בעקבות הכשרתם המקצועית וניסיונם בשטח[דרוש מקור]. ב"אתרא קדישא" סבורים כי להם יש את המומחיות והמוניטין בקביעת זהות הנפטרים, ומפקפקים בחוות דעת ארכיאולוגיות בפרט אלו הניתנות לצורך הענין, אולם מודים כי בכל מקרה של קבר לא מזוהה בארץ ישראל הם חוששים שמא מדובר בקברי יהודים, אך לעומת זאת במקרים שבהם הקבורים ודאי אינם יהודים, הם מסכימים לפינוים[12][13].

מאבקים מפורסמים

במהלך שנות פעילותו הארגון נטל חלק בשורה ארוכה של מאבקים. פעילות הארגון התבצעה בעיקר בישראל, והחל משנות התשעים החל הארגון לפעול גם באירופה, כנגד חפירה לצורך בנייה בבתי קברות יהודיים.

פרשת קבר הרמב"ם

קבר הרמב"ם - תמונה משנות ה-50

בשנים הראשונות להקמת מדינת ישראל החלו ארכאולוגים ישראלים לחפור במקומות רבים במדינה. חלק מאתרי החפירות היו בתי קברות עתיקים ידועים, וחלקם היו אתרים מסוגים שונים – אך היו בהם גם קברים עתיקים. בספרות חרדית נטען כי החוקרים נהגו לקחת עצמות לבדיקות שונות, ולזרוק את העצמות שלא היה בהן צורך מדעי[14].

ההתנגשות הראשונה בין החרדים לבין הארכאולוגים הייתה סביב קבר הרמב"ם בטבריה. בסוף 1955 החלו באתר עבודות פיתוח מטעם משרד הדתות, ועד מהרה התגלו קברים רבים מסביב לקברו של הרמב"ם. עובדי מע"ץ המשיכו בעבודות למרות הימצאות הקברים, ומאוחר יותר הצטרפו לחפירות באתר עובדי אגף העתיקות והמוזיאונים ונטלו מהמקום ארונות קבורה ועצמות[15]. לאחר מספר שבועות של עבודות באתר, ב-1 בינואר 1956, הוזמנו למקום אנשי חברא קדישא מטבריה, והם הובילו לקבורה את שאריות העצמות שהיו פזורות בשטח[16].

ידיעה קצרה שפורסמה ב-2 בינואר בעיתון "הארץ" על "טיהור חצר קבר הרמב"ם מטומאת הקברים הלא-ידועים שנתגלו בו" ועל "טקס שנערך לקבורת העצמות שנאספו מתוך הסרקופגים והקברים והועברו בטקס לוויה לקבורה ליד בית העלמין היהודי בגלל הספק בדבר יהדותם"[17], עוררה סערת רוחות בקרב החוגים החרדיים בישראל ובחו"ל. למול הפרסום בעיתון על "ספקות בדבר זהותם של מתים אלו אם הם 'בני ברית' או לא", טען רבה הראשי של תל אביב - הרב יעקב משה טולידנו - כי "סביבת קבר הרמב"ם מלאה לה קברי גדולי ישראל... מתקופת הנשיאים ובעלי המסורת... ואף אחד לא פקפק בזה לחשוב שיש שם קברים של לא-יהודים"[18].

אחד מהמנהיגים הבולטים של הציבור החרדי אז, הרב יצחק זאב סולובייצ'יק, הזדעזע ממה שראה כחילול כבוד המתים. הוא פנה לרבני העדה החרדית ונטורי קרתא – הרב עמרם בלוי והרב אהרון קצנלנבוגן – וביקש מהם לארגן הפגנות ולמנוע ככל יכולתם את המשך העבודות בקברים שבטבריה. הם יצאו עם מספר רב של פעילים לאתר קבר הרמב"ם ומחו על הריסת הקברים. המחאות השפיעו, ומשרד הדתות ומחלקת העתיקות נרתעו והחליטו להקפיא זמנית את העבודות באתר[19]. הקפאת העבודות הביאה לשתי שאילתות בכנסת, שלהן השיב סגן שר הדתות זרח ורהפטיג[20].

לאחר תקופת-מה חודשו הפעולות שנתפסו בעיני החרדים כחילולי הקברים, ועִמן המחאות וההפגנות מצד החרדים. אנשי נטורי קרתא הציבו משמרות סביב הקברים לאורך כל היממה על מנת למנוע בגופם מהפועלים ומהארכאולוגים להתקרב אל הקברים. למחאה הצטרפה קבוצת חרדים מבני ברק, בהם הרבנים חיים שאול קרליץ, שמריהו גריינימן ודוד שמידל. קבוצות המוחים מנו מאות אנשים, והם ערכו גם הפגנות ברחובות טבריה. אנשי נטורי קרתא פרסמו כי הם שוקלים פנייה לאו"ם על מנת שיתערב בפרשה זו.

באחד הימים פגע אחד הטרקטורים שעבדו במקום בקברו הסמוך של השל"ה[21]. אף כי הפגיעה הייתה בשוגג, פרצה במקום סערת רוחות, ונהג הטרקטור מיהר להמלט על נפשו. בעקבות תקרית זו התחוללה מהומה קשה, והמחאה הקיצונית שהתרחשה ביום ההוא הביאה להחלטה הסופית להשעות את העבודות באתר קבר הרמב"ם. נציגי משרד הדתות והרבנות הראשית התחייבו ששום עבודת חפירות לא תתבצע עוד במקום[22]. החרדים החלו מיד בליקוט העצמות המפוזרות וקבורתן – מלאכה שארכה שבועות אחדים. העצמות נקברו בסמוך לקבר הרמב"ם, והוקמה עליהן מצבה שעליה הכיתוב: "ליקוט עצמות"[23][24].

חפירות בית שערים

בית שערים – מערות הקבורה

מעט אחרי שהסתיימה פרשת קבר הרמב"ם פרצה פרשה חדשה סביב החפירות הארכאולוגיות בבית שערים. בעונות החפירה של 1956 ו-1957 נמצאו במקום גלוסקמאות וקברים רבים, והעצמות שהיו בהם נלקחו על ידי החוקרים למטרות מחקר. כאשר התפרסמו הדברים בקרב הציבור החרדי הם עוררו סערת רוחות, ובעקבות כך התקיימו הפגנות וננקטו פעולות מחאה. בבית שערים, שלא כבטבריה, לא יכלו החרדים לשהות במקום עקב מחסור בתנאי שהייה ולינה, ומסיבה זו התנהלה רוב הפעילות בדרך של שדלנות – פניות לגורמים בכנסת ובמשרדי הממשלה הנוגעים בדבר[25].

עיר דוד

במתחם שטח G בעיר דוד, ראשית המאה ה-20

בקיץ 1981, לאחר שתי עונות חפירה קודמות, נערכו חפירות ארכאולוגיות בעיר דוד, בסמוך לירושלים העתיקה. בצפון מתחם החפירות (שטח G) התגלו קברים ועצמות, ומשרד הדתות הורה לצמצם את החפירות. הוראה זו לא סיפקה את פעילי "אתרא קדישא", והם הגיעו לאתר החפירות כדי למחות כנגדן ולמנוע את המשכן. הארכאולוג האחראי, ד"ר יגאל שילה, טען שהקברים אינם קברי יהודים, אך פעילי הארגון ואנשי משרד הדתות טענו כי הקברים הם קברי יהודים מתקופות קדומות. גם הרבנים הראשיים שלמה גורן ויצחק ניסים סברו כן ופרסמו פסק הלכה לפיו אין להמשיך את החפירות. לאור כל זאת החליט שר החינוך והתרבות, זבולון המר, להפסיק את הפעילות הארכאולוגית באתר.

המכון לארכאולוגיה של האוניברסיטה העברית, החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה ויגאל שילה עתרו לבג"ץ נגד החלטת השר, ועתירתם התקבלה. בית המשפט קבע כי ”בהחלטתו אסור לשר להיות מושפע ממעשי אלימות, וכי חוות דעת הלכתיות אינן מחייבות נושאי משרה ממלכתיים”[26]. לאור הפסיקה התחדשו החפירות ועמן ההפגנות והמחאות האלימות. בסופו של דבר מאבקו של "אתרא קדישא" נכשל, והקברים שבאתר נחפרו כרצון הארכאולוגים.

גני חמת

בסוף שנת 1984 היה מקרה נוסף שנחשב בעיני הארגון לחילולי קברים – פרשה בעלת השלכות עד היום (2010) – כאשר הנהלת מלון "גני חמת" (כיום הולידיי אין) בטבריה החליטה להוסיף אגף חדש לבית המלון. בחפירות שנערכו לצורך יציקת היסודות נתגלו עצמות וקברים רבים. במקרה זה לא היה ספק שמדובר בעצמות יהודים, עקב העובדה שמיקומו של בית המלון נשק לבית העלמין העתיק של טבריה. המלון היה בבעלותה של חברת אפריקה ישראל, שהייתה אז חברה בת של בנק לאומי לישראל.

עם היוודע המקרה פרצו שוב הפגנות ומחאות רבות, בטבריה ובריכוזים חרדיים בישראל. הופעלו לחצים רבים על בנק לאומי כדי שיורה ל"אפריקה ישראל" להפסיק את הריסת הקברים, אך ללא הועיל. מכיוון שהנדון היה בניית מלון ולא חפירות ארכאולוגיות, הוצעו להנהלת המלון פתרונות הלכתיים-טכניים לפיהם יישארו הקברים במקומם, ובניית האגף תתבצע על הגבהה מיוחדת. "אפריקה ישראל" סירבה גם לזאת, והמחאה נמשכה בעוצמה רבה.

תפנית משמעותית התרחשה כאשר החליטו מנהיגים בולטים בציבור החרדי דאז – הרב יעקב ישראל קנייבסקי, הרב אלעזר מנחם מן שך ואחרים – לקרוא לחרם צרכני כנגד בנק לאומי. הרבנים פרסמו מכתב שבו נאמר בין השאר: ”בדבר השערוריה הנוראה על הריסת קברי ישראל בזדון, שנעשה בטבריה על ידי חברת בת של בנק לאומי בע"מ, לצורך בניית והרחבת בית מלון ולאחר שהוזהרו כמה וכמה פעמים להפסיק פשע חמור זה, עוד הוסיפו עכשיו בתעלוליהם והרסו וחיללו עוד חלק ניכר מבית הקברות רח"ל. לכן אנו רואים חובה לאסור כל שתוף פעולה ומסחר עמהם או בחברות בת שלהם”[27]. הקריאה הבלתי שגרתית קוימה על ידי הציבור החרדי, שמשך בהמוניו את פיקדונותיו מבנק לאומי והעביר את חשבונותיו לבנקים אחרים. גם מיליונרים חרדים שניהלו פעילות כלכלית ענפה באמצעות בנק לאומי, הפסיקו את קשרי המסחר שלהם עם הבנק[28].

החרם הכלכלי הביא את הנהלת הבנק להגמיש במידת מה את עמדותיה, והיא הורתה להנהלת המלון למצוא פשרה שתהיה מקובלת על "אתרא קדישא". לאחר משא ומתן שנמשך ללא תוצאות, פורסמה הודעה מטעם הרבנות הראשית לישראל, שבה נאמר ש"אפריקה ישראל" קיבלה על עצמה להפסיק את הריסת הקברים. "אתרא קדישא" לא אישר את נכונות הדברים, ומבחינתו נותרה הפרשה ללא פתרון ראוי. כתוצאה מכך מעט מהציבור הליטאי ממשיך את החרם על הבנק, ואילו קבוצות חרדיות אחרות, בעיקר חסידי גור, הסירו את החרם נגד הבנק וחזרו להשתמש בשירותיו הכלכליים[29].

הקברים מהתקופה הביזנטית בממילא

פשקוויל של אתרא קדישא כנגד החפירות בממילא,תש"ן 1990

בעקבות הקמתו של פרויקט הבנייה הגדול בממילא נערכה במקום חפירת הצלה מטעם רשות העתיקות. תחילה נערכה חפירה על ידי אהרון מאיר (1989). החפירה העיקרית נערכה בין השנים 1989–1992 בהנהלתו של הארכאולוג פרופסור רוני רייך.

מהתקופה הביזנטית נחשפו באתר קברי שוחה אחדים. במרחק מה משער יפו נחשפה בנובמבר 1992 קפלת תפילה נוצרית קטנה, עם אפסיס הפונה למזרח, ובו עקבות פרסקו המתאר את סצנת הבשורה. בקיר הצדדי נפער פתח אל מערה ובה נמצאו מושלכות כמויות ניכרות של עצמות אדם. לפני הפתח נמצאו שרידים של כתובת יוונית עשויה ברצפת הפסיפס ובה נאמר: ”לישועה ולהצלה של מי שהאל יודע את שמותיהם” – נוסח הידוע מכנסיות נוצריות אחרות בנות התקופה. צלבים תוארו גם ברצפה וגם על משקוף הפתח למערה. ניפוי ממצא העצמות העלה תליונים אחדים דמויי צלב ומטבעות שהמאוחרת ביותר מביניהן היא מימיו של הקיסר הביזנטי פוקאס (602–610). נתונים אלה ושיקולים נוספים הביאו את החופרים למסקנה שמדובר באחד ממקומות הקבורה שאליו נאספו כ-20,000 קרבנות הטבח שערכו הכובשים הפרסים הסאסאנים, בעת כיבוש ירושלים בידי הפרסים בשנת 614[30]. על כשלושים מקומות קבורה שכאלה אליהם אסף תומאס הקברן את שיירי הגופות של קרבנות הטבח ידוע מהמקורות ההיסטוריים (רשימה שנשתמרה בשש גרסאות בערבית ובגאורגית) באזור בריכת ממילא. וכן, שהמערה הזו הייתה אחת ממקומות הקבורה, והמקום הראשון בסדרה זו שהתגלה בחפירות[31]. הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית בירושלים בדקה גם היא את הממצאים ממערת הקבורה וקבעה שמדובר במתים נוצרים. בסיום החפירות הועברו העצמות למוזיאון רוקפלר ונשמרו במחסן מיוחד במוזיאון[32].

המאבק על עצמות מערת הקבורה בקפלה הנוצרית

ב-22 בנובמבר 1992 גילו החרדים את החפירות ותוך זמן קצר התארגנה במקום הפגנה. הארכאולוגים עזבו את המערה והחפירות הופסקו. מסקנתם של הארכאולוגים ושל הכנסייה היוונית אורתודוקסית לא התקבלה על דעת "אתרא קדישא", שסבר שקיים היה סיכוי סביר שמדובר במערת קבורה מתקופת בית ראשון שבה נקברו נוצרים בקבורה משנית[33]. לפני מערה זאת נמצאו באזור ממילא יותר מ-60 מערות קבורה שפונו בהסכמת "אתרא קדישא"[34].

ב-21 בנובמבר 1992, במוצאי שבת לאחר חצות, הגיעו הארכאולוגים החופרים רוני רייך ואלי שוקרון אל מערת הקבורה כדי לאסוף מתוכה מטבעות וממצאים ארכאולוגים נוספים, וכששבו למכוניותיהם גילו ששמונת הצמיגים במכוניותיהם נוקבו[35].

ב-3 בינואר 1993 הסתיימו החפירות במערת הקבורה, והוצאו ממנה מאות שקי עצמות. בעקבות כך פרצו באותו יום לפנות בוקר הפגנות חרדים נרחבות בירושלים שנמשכו כל היום. המפגינים תקפו שוטרים, חילונים והפכו מכוניות של בני מיעוטים. כיכר השבת נחסמה, מדי פעם נחסמו גם עורקי תנועה בעיר. ההפגנות כללו גם יידוי אבנים והצתת עגלות אשפה. 6 שוטרים נפצעו מיידוי האבנים וחלקם נזקקו לאשפוז. המשטרה הפעילה גז מדמיע וירתה כדורי גומי במטרה לפזר את ההפגנות[36][33].

ב-21 בנובמבר 1993 החליט מנהל רשות העתיקות אמיר דרורי להעביר את עצמות המערה לידי משרד הדתות וזאת על סמך הבטחתם להעביר את העצמות לידי הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית. למחרת הגיעו נציגי משרד הדתות עם עשרות פעילי "אתרא קדישא" למוזיאון, פתחו את המחסן והעמיסו שקים של עצמות. דרורי, שהיה עסוק באותו זמן במאבק דומה בתל שבע, הורה למנוע מהחרדים לעזוב את המקום עם העצמות. לעזרת אנשי "אתרא קדישא" הגיעו למקום עשרות תלמידי ישיבות ובמקום התפתחה מהומה שבמהלכה הגיעו למקום שוטרים. כדי לסיים את המהומה הסכים דרורי לשחרר את העצמות תמורת מכתב ממנהל אגף הקבורה במשרד הדתות זליג ברוורמן שבו נאמר: "בתור נציגי המשרד, אני מקבל מרשות העתיקות עצמות של נוצרים ביזנטיים ממילא למשמרת עד שיוחלט על ידי הגורמים המוסמכים מה לעשות בהם". למרות המכתב פעילי "אתרא קדישא" נסעו עם העצמות למקום מחבוא בבני ברק. הם לא הסכימו להחזיר את העצמות למשרד הדתות אלא אם העצמות יובאו לקבורה יהודית מלאה. העצמות נקברו בליל 24 בנובמבר 1993 בבית קברות שהוגדר כיהודי בסמוך למושב יסודות[32].

גבעת אנדרומדה

גבעת אנדרומדה ביפו

בשנת 1995 נערכו ביפו חפירות מטעם רשות העתיקות, כהכנה לבניית פרויקט המגורים "גבעת אנדרומדה". במקום נתגלו קברים רבים ופעילי "אתרא קדישא" דרשו את הפסקת החפירות. פעילי מנוף - המרכז למידע יהודי עתרו לבג"ץ נגד המשך העבודות, אך בית המשפט דחה את העתירה והחפירות נמשכו. במקום החלו הפגנות סוערות, והמשטרה הפעילה כוח רב במטרה לפזר אותן. בסופו של דבר הוכתר המאבק בהצלחה חלקית, כאשר נמנעו היזמים מבניית החניון התת-קרקעי שתוכנן באזור הקברים. כך ניצלו קברים רבים מפגיעה[37]. החרדים הטילו על המעורבים בפרשה זו קללת "פולסא דנורא", וזקפו לקללה זו את מותם של שלושה מעובדי הפרויקט[38].

בשנת 2010 חודשו העבודות במקום, לשם בניית בית מלון, ובמקביל גם המחאות, במהלכן נרשמו מספר ימים סוערים באתר העבודות עם מספר רב של עצורים, במהלכן הוחלט לאיים בחרם על חברת "אלקטרה", שרשומה כיזם מרכזי באתר הבנייה (אף שחדלה להיות מעורבת במיזם), איום שגרם לעצירת העבודות במקום[39]. לאחר מכן חודשו שוב העבודות ובעקבות כך יצא בג' תמוז תש"ע, כרוז מטעם רבנים אחדים "להימנע מקשרי מסחר עם חברת אלקטרה - עד שיחזרו בתשובה". עתירה לבג"ץ להפסקת העבודות נדחתה[40].

ביום 27 במרץ 2011 דיווחה רשות העתיקות שבקברים נמצאו פגרי חזירים שהוטמנו לצד הנקברים, עובדה זו היא הוכחה שהקברים הם קברי פגאנים ולא קבורה של יהודים[41].

ירושלים (תל אל פול), כביש מס' 1

בשנת 1997 נערכו בתל אל פול חפירות מטעם רשות העתיקות, כהכנה לסלילתו של כביש מס' 1 בקטע שמחבר את צומת הגבעה הצרפתית עם שכונת נווה יעקב. החפירות במקום נוהלו על ידי ד"ר יובל ברוך מטעם רשות העתיקות שגילה באתר עשרות קברים. עם גילוי הקברים, דרשו פעילי "אתרא קדישא" את הפסקת החפירות. שתדלנים חרדיים בראשותו של הרב מיכה רוטשילד מירושלים נקראו למצוא פתרון לבעיה. בסיועו של הרב רוטשילד הגיע הרב אלישיב לפתרון, לפיו לצד כל קבר יערך קידוח ממפלס הקרקע לתוך מעבי הסלע. לתוך הצינור הקדוח יוכנסו העצמות כשהן ארוזות בכדי חרס. כך האמין הרב אלישיב לא יוזזו העצמות ממקום קבורתם. פתרון זה לא התקבל על ידי אנשי "אתרא קדישא" ואלה יחד עם מאות חרדים (בעיקר מחסידות סאטמר) ארגנו הפגנות אלימות קשות. בסופו של דבר הפרויקט נעצר וסלילת הכביש לא הושלמה.

מחלף הרכבת בעכו

בקיץ 2004, במהלך חפירות הצלה שערכה רשות העתיקות בסמוך לגבעת נפוליאון לצורך הקמת מעבר תת-קרקעי מתחת לפסי הרכבת ברחוב בן עמי בעכו (חלקו המערבי של כביש עכו-צפת), התגלו במקום קברים עתיקים. הארכאולוג שחפר במקום טען כי מדובר בקברי חיילים רומאים מהעת העתיקה[42], אך "אתרא קדישא" ו"האגודה למניעת חילול קברים" (ארגון שהתפלג מ"אתרא קדישא") טענו כי מדובר בבית קברות יהודי עתיק, שבו טמונים חלק מבעלי התוספות שעלו לארץ ישראל. הם הסתמכו על עדותו של תלמיד הרמב"ן שכתב: ”בין השער המזרחי של עכו לבין ההר מצוי בית העלמין העתיק”, על מקורות נוספים שלפיהם באזור זה נהגו יהודי עכו לקבור את מתיהם ואף על דברי יוסף ברסלבי שחקר את המקום ב-1946 וכתב כך בספרו[12].

אנשי האגודות הציעו להקים במקום גשר במקום מעבר תת-קרקעי, אך חברת יפה נוף שביצעה את הפרויקט התנגדה לכך מנימוקים כלכליים. מהנדס העיר עכו הביע אף הוא התנגדות להצעה, בעיקר מטעמים אסתטיים[43]. בעקבות כך פרצו שוב הפגנות מחאה בירושלים ובאתר החפירות בעכו. המשטרה פעלה באלימות והנושא אף עלה לדיון בוועדת הפנים של הכנסת[44]. בסופו של דבר הקפיא ראש הממשלה אריאל שרון את עבודות החפירה[12].

העבודות חודשו רק בקיץ 2008, לאחר שמבצעי הפרויקט הסכימו להשאיר את הקברים במקומם ולכסותם בשכבת בטון עבה[45], והמעבר נפתח לתנועת כלי רכב פרטיים בספטמבר 2012. עם זאת, בשל הקברים המנהרה נמוכה (כ־2.2 מ'), דבר המונע מאוטובוסים ומשאיות להשתמש במעבר, ומאלץ את קווי התחבורה הציבורית לשני הכיוונים לבצע עיקוף של כ־2.5 ק"מ.

כביש 6

בדצמבר 2004, במהלך עבודות בקטע 18 שבכביש 6, התגלו בסמוך לקיבוץ רגבים מערות קבורה. "אתרא קדישא" ו"האגודה למניעת חילול קברים" החלו למחות נגד מה שנחשב בעיניהם חילול הקברים, ומאות חרדים באו למקום לנסות למנוע את המשך העבודות. פשרה שגובשה אפשרה את המשך העבודות, אך תוך זמן קצר נתגלו מערות קבורה נוספות והעבודות הופסקו בשנית[46]. המאבק נמשך זמן רב, ומשרד התחבורה וחברת דרך ארץ הציעו פתרונות שונים שנדחו על ידי "אתרא קדישא". בירושלים ובאתר העבודות התקיימו הפגנות סוערות והועמדו משמרות קבועות מצד החרדים. מחלוקת חדשה שהתעוררה בין הצדדים נסבה סביב השאלה האם ניתן לסלול את הכביש במקום שממנו פונו הקברים. היזמים טענו שמכיוון שכרגע אין במקום קברים אין מניעה לסלול שם כביש, ואילו אנשי "אתרא קדישא", שחששו מקביעת תקדים, טענו ש"לא יהא חוטא נשכר", ואין להתיר את הסלילה על גבי המערות המרוקנות. גם בקרב פוסקי הלכה התעורר ויכוח, והרב ישראל רוזן טען כי אין מניעה הלכתית להמשיך עבודות שכבר החלו[47].

לפי הערכות שפירסמה חברת דרך ארץ, הנזק הכלכלי שנגרם כתוצאה מההפגנות והעיכוב בבניית הכביש עומד על 150 מיליון ש"ח[47] המהנדס הראשי של כביש 6, ראובן לב-און, העריך את הנזק הכלכלי שנגרם ב-80 או 90 מיליון ש"ח. לדבריו, פעילי "אתרא קדישא" נהגו באלימות קיצונית, שכללה איומים טלפוניים ברצח ותקיפה של בתי מנהלי חברת דרך ארץ. בדבריו הוא משווה את התנהלותם של פעילים ירוקים לפעילותם של פעילי "אתרא קדישא", וקובע כי האחרונים נהגו באלימות רבה וכי "אנחנו נמצאים עמוק בתוך מלחמת תרבות"[48]. מנגד נטען כי פעילותם של הירוקים לא נשאה פרי, ולולי אלימות מצד פעילי "אתרא קדישא" לא היו הרשויות נענות לדרישותיהם[49].

לאחר יותר משנתיים של השעייה הוחלט להסיט את תוואי הכביש במספר מטרים, וכך התאפשרה סלילתו של הקטע הצפוני בכביש[50].

בית החולים ברזילי באשקלון

ערך מורחב – מרכז רפואי ברזילי

אחרי שבמבצע עופרת יצוקה פונו רוב המטופלים ממרכז הרפואי ברזילי באשקלון, משום שהוא אינו ממוגן נגד רקטות, החלו תוכניות הרחבה לבית החולים[51]. רשות העתיקות ביצעה סקר ארכאולוגי מקדים באתר הבנייה, ובו התגלו קברים מהתקופה הביזנטית[52], על סמך מיעוט הממצאים לא היה ניתן לקבוע בוודאות את זהות הנקברים, אך להשערת הארכאולוגים הקבר הוא חלק ממערך של קברים של לא יהודים מהתקופה הרומית והביזנטית. עם זאת לא נשללה האפשרות שמדובר בקברי יהודים [דרוש מקור]. "אתרא קדישא" ו"האגודה למניעת חילול קברים" טענו כי מחמת הספק יש לנהוג בקברים שנמצאו כקברי יהודים, ופעלו למניעת המשך העבודות. משרד ראש הממשלה הורה לרשות העתיקות להפסיק את העבודות בשטח הקברים עד למציאת פתרון מוסכם לבעיה.

הרב הראשי האשכנזי יונה מצגר קבע "לאור העובדה שכל שינוי במקומו של הבניין יעכב את הקמתו בכמה שנים ומכיוון שבפיקוח נפש עתידי וצורכי רבים עסקינן, ומכיוון שהקברים אשר נמצאו הם ספק קברי יהודים... יש להתיר את פינוי הקברים אשר נמצאו באתר למקום מכובד וראוי"[51]. חשובי הפוסקים החרדים חלקו על היתרו של הרב מצגר, וטענו כי "הזכרת היתר פיקוח נפש לדברים עתידיים כאלה הוא סילוף שיש בו עקירת התורה... ולפי מה ששמענו שישנה אפשרות לבנות את בית החולים מצד אחד שבו לא תהיה פגיעה בקברים, הרי כל הדיון הוא ללא צורך", כתבו הרב נסים קרליץ והרב שמואל וואזנר. הוסיף על כך הרב יוסף שלום אלישיב: "על פי הבירורים והנתונים שהוצגו לפניי, אין מקום להתיר לפנות המתים במתחם בית החולים באשקלון, ויש להקים את האגף החדש בצורה שלא יפגעו בבית הקברות"[53]. לעומת זאת רבנים אחרים הביעו את דעתם שמותר לפנות את הקברים אף אם יוברר שאלו קברי יהודים, לדוגמה רבני צֹהר[54] והרב מאיר מאזוז[55].

סגן שר הבריאות יעקב ליצמן החליט, חרף העמדה שהביע מנכ"ל משרדו, לקדם את העברת בניית האגף החדש של בית החולים לצד צפון של המבנה הקיים, ובכך למנוע את הפגיעה בקברים[56]. במרץ 2010 אישרה הממשלה את תוכניתו של ליצמן.

הפרשה הסתיימה לאחר שהממשלה החליטה לפנות את הקברים מהמתחם. הפינוי בוצע תחת אבטחה משטרתית, שמנעה מפעילי "אתרא קדישא" להפריע לעבודות הפינוי, יצויין שהעבודות להרחבת בית החולים לא החלו נכון לראשית 2022.

מתחם גולובנציץ בית שמש

ערך מורחב מתחם גולובנציץ

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בפרויקט בנייה המיועד לציבור החרדי בבית שמש התגלו מערות שלדברי אתרא קדישא ייתכן שהן קברי יהודים עתיקים. הארגון נאבק במטרה למנוע את הבנייה. בין רבני העדה החרדית נתגלעו חילוקי דעות, כאשר הגאב"ד, הרב יצחק טוביה וייס, אסר את הבנייה והראב"ד, הרב משה שטרנבוך, התיר אותה. במקום התגלה שדה קבורה גדול, אולם הרב שטרנבוך ואחרים סברו שאין איסור לבנות במקום משום שאין מדובר בקברי יהודים[57]. בעקבות המחלוקת התפטר היזם, אברהם סלונים, והרוכשים החליטו בהצבעה למנות ועדה שתקדם את המשך הבניה. אנשי הארגון הפגינו במשך תקופה ארוכה במקום. הם תקפו את היזמים אריה גולובנציץ[58] ואברהם סלונים והשמיצו את הרב שטרנבוך. מאבק זה החליש את הארגון וגרם להתנגדות לו בקרב חלק מהקבוצות השייכות להעדה החרדית, כמו תולדות אהרן וחסידות דושינסקי, שלהן חסידים רבים שרכשו דירות בפרויקט.

בה'תשע"ט, פורסמו מכתבים מחלק מרבני העדה החרדית, שבהם נקרא הציבור להחרים את המתחם. מנגד פורסם מכתב מהרב חיים קניבסקי שלפיו מותר להתגורר שם אף לכהנים[59].

פעילויות נוספות

כחלק מפעילויות שימור הקברים, מסייע "אתרא קדישא" בשיקום ושימור בית הקברות היהודי בהר הזיתים. לאחר מלחמת ששת הימים החלו פעילי הארגון במיון העצמות שהתפזרו בשטח ההר בתקופת שלטונם של הירדנים. הפעילים סייעו גם באיתור קברים נעלמים של העדה הבוכרית, ופיקחו על הקמת המצבות המחודשות. הארגון גם מפקח על פעולות שיקום המצבות שמבצעת החברה לפיתוח מזרח ירושלים בהר הזיתים[60].

פעילות הארגון בחו"ל

במקביל לפעילות "אתרא קדישא" בישראל, עוסק הארגון בשמירה על קברי יהודים גם באירופה ובמקומות נוספים. הארגון היה פעיל במאבק הציבורי למען שמירת בתי עלמין בוויניצה[61], באומן[62] ובברדיצ'ב שבאוקראינה[63], בווילנה שבליטא[64], בפילזן שבצ'כיה[65], בברצלונה שבספרד[66] ובאיסטנבול שבטורקיה[67]. הפעילות נעשית בשיתוף פעולה הדוק עם מרכז רבני אירופה ואגודת "אהלי צדיקים"[68]. לרוב נושאת הפעילות בחו"ל אופי של שדלנות ולחצים דיפלומטיים, ולא הפגנות המוניות והפרעות פיזיות לעבודות.

היחסים בין הארגון לבין רשות העתיקות

היחסים בין "אתרא קדישא" לבין רשות העתיקות – הגוף הממונה על ביצוע חפירות הצלה במדינת ישראל מכוח חוק – ידעו במשך השנים עליות ומורדות. בתקופתו של אמיר דרורי, מקים הרשות ומנהלה הראשון, אירעו התנגשויות רבות בין הצדדים. דרורי לא נטה להתפשר עם החרדים, ההפגנות והמחאות לא הרתיעו אותו, ואף לא טקסי "פולסא דנורא" והטרדות טלפוניות שלטענתו בוצעו נגדו. בתקופתו הגיע המתח שבין החרדים לארכאולוגים לשיא. על דרך התנהלותו של דרורי התקיים ויכוח גם בין אנשי מקצוע, והיו שטענו כי הוא נוהג בקשיחות רבה מדי[69][70].

המנכ"ל שבא אחריו - יהושע דורפמן - התפשר יותר עם החרדים, וחל שיפור ביחסים עם פעילי "אתרא קדישא". דורפמן קיבל החלטה עקרונית להימנע ככל האפשר מחפירות קברים ולחפש פתרונות טכניים-הלכתיים במקרי הצורך. על החלטתו זו ספג דורפמן ביקורת - גם מארכאולוגים, ובתחקיר עיתונאי נטען כי דורפמן אינו עומד על עקרונותיה של רשות העתיקות, נכנע לחרדים, ושתחת ניהולו "הארגון מתנהל כבובה של הארגון החרדי 'אתרא קדישא'"[70].

פעילים ב"אתרא קדישא" ו"האגודה למניעת חילול קברים" טוענים שהתנהלותו של דורפמן שונה לחלוטין משל דרורי. לטענתם, דרורי "חיפש מלחמות עם החרדים", ואילו דורפמן "פשוט בן-אדם יותר מתורבת. יש פעמים שהוא לא מוותר, אבל מרגישים שיושבים מול בן אדם שאפשר לדבר אתו". גם במשרד הדתות מציינים ש"רשות העתיקות לא חופרת היום קברים"[2].

יוסף רוטשטיין, חסיד גור המשמש יועץ ל"אתרא קדישא" ומתווך בינם ובין ארכאולוגים, טען שההקפאה הכמעט מלאה של חפירות רשות העתיקות נובעת מחוסר תקשורת, וציין: "לא מזמן פנתה אלי ארכאולוגית לגבי עיר דוד. אני אישרתי לה את החפירה. ירושלים מלאה קברים, גם מתחת לבית שלי יש קבר. אז מה, בגלל זה לא יגורו בה חרדים ולא ימשיכו לבנות בתים?"[71]

הפילוג בארגון

בקיץ 1998, במהלך עבודות לסלילת דרך עוזי נרקיס בירושלים, נמצאו קברים בתוואי הכביש המתוכנן, בסמוך לפסגת זאב. הרב יוסף שלום אלישיב הביע את דעתו שניתן להעביר את הקברים בתנאים מסוימים, ולעומתו סברו חברי הבד"ץ של העדה החרדית כי אין היתר הלכתי להזיז את הקברים ממקומם. לדעה זו הצטרפו הרבנים רבי משולם דוד ורבי מאיר סולובייצ'יק, בניו של הרב מבריסק, שסברו שאף אם מבחינה הלכתית ניתן להעביר את הקברים, אין לעשות זאת מחשש שהדבר ייחשב כתקדים שבו ייעשה שימוש במקרים שבהם אסור הדבר מבחינה הלכתית.

גם דעתם של פעילי "אתרא קדישא" הייתה שאין להתפשר וליצור תקדימים מסוכנים מבחינתם, והם התנגדו בחריפות לדעתו של הרב אלישיב. קיצוניים מפעילי הארגון גייסו מפגינים שהפגינו מול ביתו של הרב אלישיב, ואף השליכו אבנים לעבר הבית[72]. תלמידיו של המנהיג הליטאי התקשו להבליג על פגיעה כה חמורה בכבודו, וב"יתד נאמן", עיתונם של הליטאים, נכתב מאמר תקיף נגד "אתרא קדישא". מספר פעילים בולטים בארגון פרשו ממנו, והקימו את "האגודה למניעת חילול קברים" שבראשה עמד הרב מיכה רוטשילד - מקורבו של הרב אלישיב.

בדרך עוזי נרקיס, סמוך לפסגת זאב, המשיכו פעילי "אתרא קדישא" וקבוצות חרדיות ירושלמית להפגין נגד המשך החפירות, ובסופו של דבר הוחלט להימנע מסלילת הכביש מעל הקברים ולהקים במקום גשר - מחלף שער מזרח.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • צבי ויהודה משי-זהב, מורד הר הבית - יומן המערכה קיץ תשמ"א, ירושלים, תשמ"ה

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ יאיר אטינגר, מחזיק תיק כבוד המת ומלחמתו בביה"ח, באתר הארץ, 24 במרץ 2010.
  2. ^ 2.0 2.1 דליה שחורי, הארכאולוגים נכנעו ללא תנאי, באתר הארץ, 9 בספטמבר 2003.
  3. ^ צו התכנון והבניה (קביעת גופים ציבוריים ומקצועיים לעניין סעיף 100(3) לחוק), התשנ"ג-1993, ק"ת 5503 מיום 25 בפברואר 1993.
  4. ^ הרשימה כוללת (במאי 2010) 19 ארגונים, ובהם אדם טבע ודין, המועצה לארץ ישראל יפה, המרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי, אגודת האדריכלים בישראל והתאחדות התעשיינים בישראל.
  5. ^ מירון רפופורט, רשות העתיקות פינתה מאזור הר הבית שלדים מהתקופה המוסלמית ללא דיווח, באתר הארץ, 1 ביוני 2008.
  6. ^ יקי אדמקר ויהושע בריינר‏, פרוטקשן חרדי: שלם – ותוכל לבנות על קברים, באתר וואלה!‏, 2 בספטמבר 2013.
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ג ב'
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין דף מ"ז, ב'
  9. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שס"ג סעיף א', וסימן שס"ד, סעיפים ב' ו-ה'.
  10. ^ מכיוון שלא ידועים מיקומם של כל הקברים, וקיים חשש סביר כי רוב בני האדם עברו מעל לקבר, ומשכך נטמאו. מקור: ערוך השולחן, יורה דעה, סימן שס"ט, ב'. מלבד זאת, בימינו רוב התינוקות נולדים בבתי חולים שבהם ישנם מתים או נפלים - דבר הגורם אף הוא לטומאה.
  11. ^ ראו: הרב ישראל רוזן, "פינוי קברים לצורכי ציבור", תחומין י"ח, הוצאת צומ"ת תשנ"ח, עמ' 254–273.
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 זהו עצם העניין באתר "שופר ניוז"; דוד רטנר, כך חוסמים הליגיונרים הרומאים את הכניסה לעכו, באתר הארץ, 12 בספטמבר 2004(הקישור אינו פעיל, 1.6.2019)
  13. ^ אלעזר לוין, ‏רשות העתיקות חידשה החפירות באתר של אפריקה-ישראל ברמת אביב - לאחר שהתברר שהקבר אינו של יהודי, באתר גלובס
  14. ^ שמעון יוסף מלר, הרב מבריסק, הוצאת פלדהיים, ירושלים ה'תשס"ו, חלק ג', עמ' 433.
  15. ^ מתקדמת עבודת שיקום קבר הרמב"ם, דבר, 17 בנובמבר 1955
  16. ^ שמעון יוסף מלר, הרב מבריסק, הוצאת פלדהיים, ירושלים ה'תשס"ו, חלק ג', עמ' 438.
  17. ^ הארץ, מבצע טיהור, 2 בינואר 1956
  18. ^ מתוך מכתבו שפורסם ב"הארץ", 5 בינואר 1956, עמוד 2 במדור "מכתבים למערכת".
  19. ^ יעקב אביאל, "הסערה מסביב לקבר הרמב"ם", "הארץ", 23 בינואר 1956.
  20. ^ ורהפטיג מסביר פרשת קבר רמב"ם, דבר, 24 בינואר 1956
  21. ^ שמעון יוסף מלר, הרב מבריסק, הוצאת פלדהיים, ירושלים ה'תשס"ו, חלק ג', עמ' 469
  22. ^ ידיעות אחרונות, נטורי-קרתא בטבריה:ניצחנו 10 בפברואר 1956.
  23. ^ שמעון יוסף מלר, הרב מבריסק, הוצאת פלדהיים, ירושלים ה'תשס"ו, חלק ג', עמודים 472-471
  24. ^ על כל הפרשה בהרחבה ראו: שם, עמ' 433-474.
  25. ^ שם, עמ' 474–481.
  26. ^ בג"ץ 512/81 המכון לארכאולוגיה נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד לה(4)53
  27. ^ "מכתבים ומאמרים" מאת הרב שך, בני ברק ה'תשנ"ג, מכתב תשנ"ט.
  28. ^ סיקור הפרשה בעיתון "דבר"
  29. ^ גני חמת בערה ולא שככה, באתר שופר
  30. ^ Y. Naggar, C. Taitz and R.Reich, What Can we Make of these Fragments? Excavation at ‘Mamilla’ Cave, Byzantine Period, Jerusalem, International Journal of Osteoarchaeology 9 (1999), pp. 29-38.
    R. Reich, The Ancient Burial Ground in the Mamilla Neighbourhood, Jerusalem, in: Ancient Jerusalem Revealed, (ed. H.Geva), Jerusalem, 1994, pp. 223-225.
  31. ^ רוני רייך, בית הקברות באזור ממילא בירושלים, קדמוניות 103–104 (תשנ"ד), עמ' 103–109.
    R. Reich, The Ancient Burial Ground in the Mamilla Neighbourhood, Jerusalem, in: Ancient Jerusalem Revealed, (ed. H.Geva), Jerusalem, 1994, pp. 223-225.
    רוני רייך ואלי שוקרון, הרובע שממערב לחומות העיר ירושלים ומחוצה לה בתקופה הביזנטית, בתוך: יעקב אשל (עורך), מחקרי יהודה ושומרון, דברי הכנס העשירי, תש"ס, המכללה האקדמית יהודה ושומרון, קדומים-אריאל, תשס"א, עמ' 147–152.
  32. ^ 32.0 32.1 משה טמקין, "משרד הדתות העביר עצמות נוצרים לאתרא-קדישא", כל העיר, 26 בנובמבר 1993
  33. ^ 33.0 33.1 ר' צביאלי,"שוטרים ירו כדורי גומי ופיזרו גז מדמיע לעבר מפגינים חרדים שמחו על חילול קברי הקדמונים בירושלים", יתד נאמן, 4 בינואר 1993
  34. ^ שחר אילן, "אלף השלדים במערת הקבורה בממילא מסכנים השקעה של כחצי מיליארד דולר", הארץ, 24 בנובמבר 1992
  35. ^ ורם לוי, "עצמות המריבה", דבר, 27 בנובמבר 1992
  36. ^ שחר אילן, "לראשונה ירתה המשטרה כדורי גומי כדי להרגיע את מהומות החרדים בי-ם שנמשכו כל היום", הארץ, 4 בינואר 1993
  37. ^ סכנה מחודשת לחיטוטי דשכבי במתחם אנדרומדה ביפו, באתר "צופר".
  38. ^ נרי ליבנה, קללת אנדרומדה, באתר הארץ, 05 במאי 2004
  39. ^ חנן ויזנטל, העדה החרימה - ו'אלקטרה' התקפלה, באתר בחדרי חרדים
  40. ^ בג"ץ 8119/10 משה פרידמן ואחרים נ' שר הפנים ואחרים, ניתן ב-13 בינואר 2011
  41. ^ הקברים בגבעת אנדרומדה - של פגאנים וחזירים, יואב זיתון, 27 במרץ 2011
  42. ^ דוד הכהן, עכו: חפירות הופסקו בגלל הפגנות חרדים, באתר ynet, 19 באוקטובר 2004
  43. ^ עיכוב בהקמת מעבר כביש 85 מתחת למסילה בעכו (הקישור אינו פעיל, 14 במרץ 2010) באתר חדשות הרכבת.
  44. ^ פרוטוקול מס' 314 מישיבת ועדת הפנים ואיכות הסביבה, 15 בנובמבר 2004 (סדר היום: אלימות השוטרים כלפי אזרחים ומפגינים בהפגנות נגד הרס בית הקברות בעכו).
  45. ^ פרויקט הפרדה מפלסית: חודשו העבודות ליצירת מעבר תת-קרקעי בעכו.(הקישור אינו פעיל, 1.6.2019)
  46. ^ אלי לוי, ושוב: העבודות בכביש 6 מופסקות לשבוע, nrg מעריב, 4 במאי 2005.
  47. ^ 47.0 47.1 שרון קדמי, כשנגיע לקבר נעקוף אותו, דה-מרקר, 9 בדצמבר 2005.
  48. ^ דבורה פרידמן, ביום שני ייפתח כביש 6 לתנועה (ראיון עם ראובן לב-און, המהנדס הראשי של כביש 6), באתר מועצה אזורית מגידו, 17 ביולי 2009.
  49. ^ עוזי בנזימן, פקק בכביש 6, באתר הארץ, 4 במאי 2005
  50. ^ יחודשו העבודות בקטע 18 בחוצה ישראל באתר "חוצה ישראל".
  51. ^ 51.0 51.1 שלי לוי, מיגון המחלקה לרפואה דחופה במרכז הרפואי ע"ש ברזילי באשקלון
  52. ^ אלנה קוגן-זהבי, אשקלון, ביה"ח ברזילי - דוח סופי באתר רשות העתיקות, 28 ביוני 2007.
  53. ^ קובי נחשוני, מיגון ברזילי: החרדים לחצו - הרבנות מתקפלת?, באתר ynet, 22 בינואר 2009
  54. ^ קובי נחשוני, צהר: ההלכה מתירה לפנות גם קברי יהודים, באתר ynet, 21 במרץ 2010.
  55. ^ מנחם כץ, הרב מאזוז פסק: "בניית חדר המיון - פיקוח נפש", "כיכר השבת", 24 במרץ 2010.
  56. ^ "המבשר": ליצמן עצר פינוי קברים באשקלון, באתר "חרדים"
  57. ^ תשובות והנהגות חלק ו תשובה קנ"ו
  58. ^ ישי כהן, ‏אנשי 'אתרא קדישא' תקפו באכזריות ותועדו במצלמות, באתר כיכר השבת, 8 באוגוסט 2013
  59. ^ חומי ברמן, מרן הגר"ח על מתחם גולבנציץ: "פעלו על פי הוראת גדולי התורה" באתר JDN
  60. ^ החרצנים של הזיתים, באתר שופר ניוז.
    הירדנים הרסו, ר' לוי משקם, באתר שטורעם.נט.
    מעוין - דברים ששווים עיון
  61. ^ זעקת הקבורים בויניצא
  62. ^ קורות הציון באומן
  63. ^ בראדיטשוב: ראש העיר קטע חופשה כדי להפסיק החפירות בבית העלמין, באתר בחדרי חרדים
  64. ^ הכדור במגרש הליטאי(הקישור אינו פעיל, 27.9.13) באתר הצופה
  65. ^ נטע סלע, הפגנה: "זיסר בונה קניון על קברים בצ'כיה", באתר ynet, 10 באפריל 2007
  66. ^ ספרד: עצמות יהודים הוצאו מקברם, באתר ערוץ 7, 5 ביולי 2007
  67. ^ נחלי דמעה סביב קברו של ה"סמיכת חכמים" בטורקיה,, עמ' 24-25
  68. ^ מאחדים כוחות למען בתי העלמין באירופה
  69. ^ דליה טל, ‏יוצא מהחפירות, באתר גלובס, 14 באוגוסט 2001
  70. ^ 70.0 70.1 מרדכי גילת, עוזי דיין, מיכל שבת, עלילות דורפמן וקוברי העתיקות, ישראל היום, 14 באוקטובר 2009
  71. ^ תמר רותם, העולמות המתנגשים של היסטוריון חרדי, באתר הארץ, 13 במאי 2005
  72. ^ נטע סלע, "הסיקריקים" מפחידים את החרדים בירושלים, באתר ynet, 31 באוגוסט 2006
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26588341אתרא קדישא

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אתרא_קדישא&oldid=2672520"