ערך מומלץ

רזא שאה פהלווי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המונח "רזא פהלווי" מפנה לכאן. לערך העוסק בנכדו, ראו רזא כורש עלי פהלווי.
רזא שאה פהלווי
رضا پهلوی
לידה 16 במרץ 1878
סוואדקוה, מאזנדראן, המדינה הנשגבת של פרס פרס (1910-1925)פרס (1910-1925)
פטירה 26 ביולי 1944 (בגיל 66)
יוהנסבורג, איחוד דרום אפריקה, האימפריה הבריטית דרום אפריקה (1928–1994)דרום אפריקה (1928–1994)
מדינה איראן
שושלת פהלווי
אב עבאס עלי ח'אן (פר')
אם נוש-אפרין (פר')
צאצאים המדם א-סולטנה פהלווי (אנ')
שמס פהלווי
מוחמד רזא שאה פהלווי
אשרף פהלווי
עלי רזא פהלווי
ע'ולאם-רזא פהלווי
עבד א-רזא פהלווי (אנ')
אחמד רזא פהלווי (אנ')
מחמוד רזא פהלווי (אנ')
פאטמה פהלווי (אנ')
חמיד רזא פהלווי (אנ')
יורש העצר מוחמד רזא שאה פהלווי
שאה איראן ה־1 בשושלת פהלווי
15 בדצמבר 192516 בספטמבר 1941
(15 שנים)

רֶזָא שָׁאה פַּהְלָוִ֫יפרסית: رضاشاه پهلوی, תעתיק מדויק: רצ'אשאה פהלוי; 16 במרץ 187826 ביולי 1944; בלידתו נקרא רזא חָ'אן, פרסית: رضاخان) היה קצין איראני בכיר, שעלה לשלטון באיראן בהפיכה צבאית. פהלווי ייסד שושלת על שמו ששלטה באיראן עד המהפכה האיראנית ב-1979. בעקבות הפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן ב-1941, אולץ לוותר על כיסאו לטובת בנו. הוא מכונה לעיתים "רזא שאה הגדול" (رضا شاه بزرگ), תואר שנועד לפאר את חשיבותו ומורשתו ההיסטוריים.

ב־1925 הכריז על עצמו שאה. הוא קידם תהליך מודרניזציה בארצו, ופעל לחיזוק הלאומיות האיראנית. בתקופת שלטונו התבצעו רפורמות רבות, והתהדקו קשרי איראן עם שכנותיה. פהלווי ריכז את השלטון בטהראן, הקים רשת חינוך ארצית, ייסד אוניברסיטה בטהראן, צמצם את סמכויות בתי הדין הדתיים לענייני ירושה ואישות ומיסד אותם בבתי הדין הממשלתיים, אסר על נשים להתכסות בצ'אדור, חוקק חוק המחייב גברים לחבוש כובעים אירופיים, לענוד עניבות וללבוש חליפות, וטיפח את הלאומיות האיראנית[1].

לאחר שנים בגולה נפטר רזא שאה פהלווי בשנת 1944 בדרום אפריקה, ונקבר בקהיר שבמצרים. ב-1950 הוחזרו שרידי גופתו לאיראן ונקברו בטהראן. זמן קצר לפני המהפכה האיראנית, ב-14 בינואר 1979, הועברו שרידיו חזרה למצרים[2]. בשנת 2016 נתגלתה כביכול גופתו החנוטה בעת שיפוץ במדרשה שהוקמה על חורבות המאוזוליאום שלו אחרי המהפכה האיראנית[3].

ראשית חייו

מוזיאון רזא שאה פהלווי, הבית בו נולד, סוואדקוה, מאזנדראן.

ילדותו

רזא שאה פהלווי נולד בשם רזא חָ'אן, (פרסית: رضاخان)[4] בעיירה אלשאט בפרובינציית מאזנדראן, ב-13 במרץ 1878[5]. אביו, הגנרל עבאס עלי ח'אן, נפטר טרם לידתו. אמו, נוש-אפרין, עברה עם בנה ומשפחתה לטהראן, בירת פרס הקאג'ארית.

מבחינה דתית המשפחה השתייכה לזרם השיעי העיקרי באירן בשם התריסריים, אך הדת לא שיחקה תפקיד מרכזי בחיי היומיום של רזא והקרובים אליו. רזא התגייס לבריגדת הקוזאקים הפרסית (שם היחידה נבע מניסיון חיקוי של מערך הקוזאקים הצבאי של האימפריה הרוסית, הגם שחייליה לא היו קוזאקים). יועצים צבאיים רוסים אימנו את היחידה, ושימשו בה בתפקידי פיקוד. הבריגדה, שהוקמה בהוראתו של נאסר א-דין שאה קאג'אר, הייתה היעילה והמפותחת ביותר בצבא האיראני. הבריגדה הוצבה לאימונים בתבריז, הורכבה מחיל פרשים, והופעלה רק במבצעים צבאיים מיוחדים.

בבריגדת הקוזאקים

הקמת בריגדת הקוזאקים הייתה חלק מתהליך גדול יותר שבמסגרתו, בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, העסיקה ממשלת פרס יועצים צבאיים אירופיים שונים להכשרת יחידות של צבא השושלת הקאג'ארית השלטת. זמן קצר לפני שהובאו הרוסים לאמן את בריגדת הקוזאקים החדשה, שנבנתה לפי מודל רוסי, הועסקו קצינים אוסטרים להכשרת חיילי חיל רגלים ויחידות ארטילריה, במה שהתברר כמיזם קצר מועד ולא מוצלח.

בשנת 1903 הפך רזא ח'אן לשומר הראש של שגריר הולנד בפרס. במהלך המערכה בפרס במלחמת העולם הראשונה שב רזא לבריגדה הקוזאקית, לנוכח פלישת האימפריה העות'מאנית לאזור ימת אורמיה. עד שנת 1915 השיג מוניטין של חייל אמיץ, ונבחר פעמים רבות על ידי מפקדיו הבכירים ללוות אותם במסעות צבאיים. המוניטין הצבאי והאינטליגנציה המקצועית שלו שירתו אותו היטב, ועד מהרה הפך לשם מוכר בערים מרכזיות באיראן, ובפרט בטהראן[6]. עד סיום מלחמת העולם הראשונה התקדם לדרגת בריגדיר גנרל[6].

תעודת הזהות של רזא ח'אן, שהונפקה עבורו בגיל 42 בשנת 1920.

ב-1903 נולדה בתו הראשונה. שנה לאחר מכן נפטרה אשתו הראשונה, מרים סודאכוהי. ב-1916 התחתן עם תאג' אלמלוכ, בתו הבכורה של טיימור ח'אן(אנ'), מייג'ור גנרל בצבא האיראני שמשפחתו הגיעה לאיראן מהקווקז (משפחות איראניות רבות עזבו את הקווקז והיגרו לאיראן לאחר 1828, עקב מלחמות רוסיה–פרס). לתאג' אלמלוכ ולרזא ח'אן נולדו ארבעה ילדים.

מעמדה הבינלאומי של פרס הלך ונחלש עוד מתחילת המאה ה-19, לנוכח חיזוק ההשפעה הבריטית והרוסית על המדינה. פרס הפכה לכלי במאבק הכוחות הגאופוליטי הממושך בין בריטניה ורוסיה, שנודע בכינוי "המשחק הגדול". המהפכה החוקתית בפרס השפיעה על דעותיו של רזא ח'אן ועל ראייתו את העולם הפוליטי, והוא האשים את המערכת הרב-מפלגתית של המג'לס (הפרלמנט), ששרר בו אי-סדר, בתככים וקושי בהעברת חקיקות וקידום המדינה.

רזא ח'אן פיתח אידאולוגיה לאומנית בצעירותו, מנעוריו גינה את מצבם הבזוי של המדינה הפרסית והצבא, וגיבש תפיסה פוליטית לאומנית שדגלה בחיזוק השפעתו וסמכותו של השלטון המרכזי. כחייל הוא השתתף במבצעים רבים, וביקר את העובדה שכמעט כל המבצעים נערכו בפיקודם של קצינים זרים, לרוב רוסים, ולא בפיקוד הפרסים.

אחרי המהפכה הרוסית התחלק פיקוד הבריגדה בין הקצינים הרוסיים, שחלקם צידדו בצבא האדום וחלקם בצבא הלבן. לבסוף יצאו הקצינים הרוסיים מהפיקוד על הבריגדה ובמקומם מונה רזא ח'אן למפקד היחידה[7].

העלייה לשלטון בפרס

רקע פוליטי והכנות להפיכה

ערך מורחב – המהפכה החוקתית בפרס

בין השנים 19061911 נפלה השושלת הקאג'ארית של איראן למשבר פנימי ומלחמת אזרחים סביב סוגיית המשטר, כאשר תושבים רבים קראו לסיום המונרכיה האבסולוטית ולהקמת פרלמנט. המלך מוזפר א-דין שאה קאג'אר הקים ב-1906 מוסד פרלמנטרי בממלכה, ובפועל הפך את המדינה ממלוכה אבסולוטית למונרכיה חוקתית. מוזפר נפטר בינואר 1907, ובנו ויורשו, מוחמד עלי שאה קאג'אר, שתמך באבסולוטיזם פוליטי, החל במאבק ממושך נגד הפלג הליברלי-חוקתי בממלכתו. המאבק הפנימי נמשך כמה שנים ואפשר לאימפריה הבריטית ולאימפריה הרוסית לחלק את הממלכה הפרסית לאזורי ההשפעה שלהם. בתוך אזורי השפעה אלו היה בפועל שלטון קולוניאלי והגמוניה כלכלית של המעצמה השולטת, ולממשלה הפרסית בטהראן לא הייתה סמכות מעשית. המאבק הפנימי הסתיים בניצחון הפרלמנטרים האיראנים ועליית אחמד שאה קאג'אר (בנו הצעיר של מוחמד עלי שאה קאג'אר) לכס השאה, כשבפועל, הכח הממשי היה בידי הפרלמנט.

ב-1917 פרצה בצורת ורעב כבד ששרר ברחבי פרס הוביל למותם של לפחות 2,000,000 בני אדם, וגל נוסף של כולרה התפרץ ברחבי המדינה[8].

לאחר מלחמת העולם הראשונה, נפילת האימפריה הרוסית למלחמת האזרחים ברוסיה אפשרה לבריטים להביא לחתימת ההסכם האנגלו-איראני בשנת 1919, שהעביר את כל זכויות הנפט האיראניות לחברת הנפט האנגלו-פרסית. המהלך הפך את הממלכה הפרסית למדינת חסות של האימפריה הבריטית. רזא ח'אן תכנן ביחד עם מקורבים לו וגורמי אופוזיציה שונים הפיכה נגד השושלת הקאג'ארית ונגד הממשלה הפרלמנטרית עוד מתחילת שנת 1921. בין המעורבים בתוכנית ההפיכה היה סייד זיא א-דין, עיתונאי רפורמיסטי צעיר, שאהד את השקפותיו הסוציאליסטיות של אלכסנדר קרנסקי. זיא א-דין נהנה מאמון אנשי הצבא הבריטי והדיפלומטים בטהראן והיו לו קשרים מתחת לשולחן עם הממשלה. מספר קצינים מבריגדת הקווקז הפרסית ובראשם רזא ח'אן היו מעורבים בתכנון ההפיכה. כהכנה להפיכה היה על רזא ח'אן לבצע תיאום עם נציגי האינטרסים הבריטיים בפרס וניתנה לו הבטחה מאדמונד איירונסייד, קצין בריטי בכיר בפרס שהיה זה שמינה את רזא ח'אן למפקד הבריגדה בזמן קריסתה של האימפריה הרוסית[9][10], שבריטניה לא תתערב לנוכח ניסיון הפיכה של הבריגדה נגד הממשלה הפרסית הקיימת[11].

הפיכה צבאית

פוסטר לזיכרון רזא שאה פהלווי

ביום שישי, 18 בפברואר 1921, השתתפו 2,200 אנשי בריגדת הקוזאקים ו-100 מתומכיהם החמושים בצעדה מקזווין (165 ק"מ צפונית-מערבית לטהראן) לעבר טהראן בפיקודו של רזא ח'אן, תוך התעלמות מפקודות חוזרות ונשנות של הממשלה לחזור למוצב שלהם בקזווין. בפאתי טהראן טען רזא ח'אן בפני נציגי הפרלמנט, השאה והכוחות הבריטיים בעיר כי כוחות בריגדת הקוזאקים מתכוונים להקים ממשלה חזקה בטהראן כדי למנוע כל אפשרות של מתקפה בולשביקית מהגבול הצפוני בידי ברית המועצות, דבר שהכוחות הבריטיים באיראן ראו כאיום מסוכן[11]. ואכן, בעת ההפיכה הצבאית כבשו מיליציות בולשביקיות את צפון-מערב איראן לחופי הים הכספי. רזא ח'אן נשבע בנאמנותו לאחמד שאה קאג'אר אך האשים את האליטה השלטת בהרס המדינה. לכידת טהראן בידי כוחותיו של רזא, שהושגה ב-21 בפברואר, התרחשה כמעט ללא שפיכות דמים[12]. עם זאת, המקורות ההיסטוריים נחלקים בשאלה האם הממשלה הפרסית, על פי עצת הלגיון הבריטי והשגרירות הבריטית בתוך העיר, החליטה שלא להתנגד להתקפה, או שהחיילים בעיר סירבו להילחם נגד הקוזאקים[12].

מייד בתום ההפיכה נעצרו פעילים פוליטיים ואילי הון שאחזו בהשפעה נרחבת על הממשלה הקודמת, כדי למנוע התנגדות מאורגנת, וכדי להטיל עליהם מיסים כבדים במיוחד עבור הבנק המדיני. התכנסויות פוליטיות בטהראן נאסרו, פעילותם של עיתונים שונים הופסקה, ומשרדי הממשלה נסגרו לצורך ארגון מחודש. ברים, מועדוני הימורים ובתי הקולנוע נסגרו. רזא ח'אן סירב לבקשתו של זיא א-דין לקבל את התואר "דיקטטור", ומינה אותו לראש ממשלת איראן בסמכויות מלאות, וזיא א-דין מצידו אישר את מינויו של רזא ח'אן לתפקיד מפקד הכוחות המזוינים, עם התואר הצבאי "סרדאר-א ספה" (מפקד הצבא). כמו כן, מונה ח'אן למשרת שר המלחמה בממשלת א-דין. הפרלמנט החדש של א-דין הורכב ברובו מאנשי צבא ממושמעים שתמכו בח'אן[13].

הפרלמנט של זיא א-דין קרא לרפורמה משמעותית במדינה ובחברה, עם עדיפות עליונה לבניית הכוחות המזוינים בתור צבא קבע סדיר. התוכנית כללה גם הצעה לבטל את האמנה האנגלו-פרסית משנת 1919, ולחתום על חוזה ידידות פרסי-סובייטי[14]. אף על פי שהתוכנית ופעילותה המוקדמת של הממשלה החדשה החלו בפעילויות כלכליות וחברתיות רבות למען פשוטי העם והליברלים, רוב המשקיפים, כולל מתיישבים זרים במדינה, נותרו ספקנים וחשדו במעורבות בריטית בהפיכה ובמדיניות המתגבשת של הממשלה החדשה. חלק נרחב מהוצאתה לפועל של ההפיכה נשען על תמיכתם הכספית והלוגיסטית של אנשי הצבא הבריטי בקזווין[11]. תאוריות קשר אלו מעולם לא הוכחו. בעוד לזיא א-דין היו קשרים ממשלתיים, היה זה רזא ח'אן שהיה בעל ההשפעה והסמכות על הצבא ועל כן היה בעל המילה האחרונה בממשלה המהפכנית החדשה שהוסדרה[15].

התפקיד שמילאו רזא ח'אן וזיא א-דין בשלב התכנון של ההפיכה נותר לא ברור. בשנים מאוחרות יותר ניסה כל אחד מהם לקבל את הקרדיט המלא כמארגן וכמנהיג הראשי של ההפיכה; אך למעשה נראה כי שניהם מילאו תפקידים חשובים[16]. שניהם היו מודאגים מגורל המדינה, וזיא א-דין בפרט הגיש הצעות שונות לטיפול ב"איום הבולשביקי" בפני הפרלמנט שקדם להפיכה. סביר גם שממשלת הודו הבריטית עודדה את ההפיכה ואת הקמתה של ממשלה לאומית מתונה בטהראן, ככל שהדבר היה סביר יותר בהשקפותיה של ממשלת המשנה למלך הודו. פקידים רבים בראג' הבריטי פעלו נגד ההסכם האנגלו-פרסי משנת 1919, וטענו כי זה פגע ברגשות לאומניים בתוך השושלת הקאג'ארית, ובאינטרסים בריטיים ארוכי טווח בכל האזור של איראן רבתי.

משטרו החדש של רזא ח'אן הפיל במהרה את הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הפרסית(אנ'): מדינת חסות של רוסיה הסובייטית שדגלה בבולשביזם, שלטה במחוז גילאן לחופי הים הכספי והייתה מעורבת במלחמת האזרחים ברוסיה[17]. לאחר מכן הנהיג רזא ח'אן מערכה צבאית נגד גרילה של בדלנים קומוניסטים באזור היערות המעורבים הכספיים-הירכאניים שהייתה למלחמת התשה. לאחר העלייה לשלטון, אחת מהפעולות הראשונות של הממשלה החדשה הייתה לגשר עם רוסיה הסובייטית ולהביא לחתימת הסכם ידידות בין מוסקבה וטהראן[18].

הסדר הסמכות השלטונית

באדום כהה: תחום השפעה בריטית. באדום בהיר: אזור בשליטה קומוניסטית. בירוק: אמירות ערבסתאן (אנ'), מדינה ערבית ריבונית בפועל תחת ההנהגה של שייח' ח'זעל. בכתום: מרד כורדי בהנהגתו של סימקו שיקאק.

כשר המלחמה ומפקד הצבא הראשי, ניסה רזא ח'אן לכונן בכוח סדר וביטחון במדינה על ידי דיכוי כמה מרידות קשות נגד השלטון המרכזי באזורים שונים באיראן, במיוחד באזורים השבטיים בפריפריה. בזמן ההפיכה של רזא ח'אן היה ח'זעל בן ג'אבר ח'אן (אנ')ערבית: خزعل بن جابر), שייח ערבי, למנהיגה בפועל של ח'וזסתאן, אזור בדרום-מערב איראן, בסמוך לגבול ממלכת עיראק המנדטורית שיש בו נטיות בדלניות חזקות עד עצם היום הזה. השייח נתמך בידי האימפריה הבריטית שבחשה בפוליטיקה הפנימית האירנית במטרה לבסס את השפעתה במדינה. ח'זעל החל לארגן מיליציה עצמאית לקראת מרידה אפשרית נגד רזא ח'אן זמן קצר לאחר שהאחרון עלה לשלטון. לפיכך, בנוסף ליצירת קשרים הדוקים עם כמה מחברי האופוזיציה בפרלמנט, שהתנגדו לקריאות הממשלה החדשה למודרניזציה ותיעוש, ח'זעל כרת גם ברית עם כמה ראשי שבטים מקומיים חזקים והקים קואליציה שבטית שהגדילה את השפעתו האזורית. ח'זעל פעל להראות כשומר הלגיטימי של האסלאם והחוקה, שעל פיו שניהם נרמסו על ידי רזא ח'אן. למחוז ח'וזסתאן חשיבות אדירה לממשל הפרסי. זהו המחוז היחיד בפרס הממוקם ממערב להרי הזגרוס באזור הסהר הפורה, הוא מקור לגידולים חקלאיים פוריים ולמרבצי הנפט של הארץ, שהוביל להיותו גם אינטרס בריטי בנוסף לפרסי[19].

נטיותיו הבדלניות של ח'זעל היו יכולות לשמש השראה לאנשים חזקים נוספים בפריפריה האירנית להתנתק מהשלטון המרכזי או להחליש אותו במטרה להשיג אוטונומיה לעצמם. רזא ח'אן ידע היטב כי נטיותיו להתנתקות מהווים מכשול מרכזי בתוכניתו השאפתנית ליצירת מדינה מאוחדת תחת שלטון מרכזי חזק. בתגובה הורה לפקידים בטהראן להתחיל במשפט לגבי תשלום המס של ח'זעל ואנשיו ועל עבירות מכס של האחרון. לאחר שהסדיר כוחות בלורסתאן כדי למנוע את התפשטות הבדלנות הערבית לעבר האוכלוסייה הלורית, רזא ח'אן לא רצה לבצע פעולה צבאית נגד ח'זעל משתי סיבות עיקריות; ראשית, צבאו עדיין לא היה מוכן למבצע כה גדול; ושנית, הוא לא היה בטוח בתגובותיהם של הבריטים במהלך כזה. באביב 1924 עזב סר פרסי לוריין, שגריר בריטניה, את טהראן לחופשה ארוכה כדי להתחתן. לוריין ידע שבהתחשב באופיו של רזא ובתנאים בפרס, במוקדם או במאוחר רזא ח'אן יתחיל בפעולות צבאיות כדי להכניע את ח'זעל. בפגישה שהתקיימה ב-28 ביולי 1924 בוועדת ההגנה הקיסרית של האימפריה הבריטית, הדגיש את החשש מפני פריצת מאבק בח'וזסתאן.

ב-4 בנובמבר 1924 עזב רזא ח'אן את טהראן לאספהאן ומינה את שר האוצר, מוחמד עלי פורוע'י, לראש הממשלה בפועל. פרסי נשלח לגשר בפרס ובדרכו פגש באחמד שאה קאג'אר בצרפת. תוכניתו הייתה לארגן פגישה בין ח'זעל לרזא ח'אן כדי למצוא פתרון להצלת המצב ללא שפיכות דמים. בינתיים, עיתונאים רבים בעולם הערבי (בבגדאד, דמשק וקהיר) הביעו תמיכה בח'זעל ובמאבקו לעצמאות ערבית. רזא ח'אן היה נתון ללחץ הפרלמנט לפעול נגד השייח' ח'זעל, שהיה בקשר חשאי עם כמה גורמי אופוזיציה בולטים שם; אלה האמינו שניצחון של רזא ח'אן בח'וזסתאן יהפוך אותו לדיקטטור בלתי ניתן לעצירה, וכתוצאה מכך יביא לשחיקת כוחם החברתי והפוליטי האישי. ח'זעל פעל להשתמש בקשרים עם מנהיגים דתיים נגד רזא וגלשו דיווחים על מעבר נשק לתוך ח'וזסתאן.

רזא ח'אן התקדם לשיראז, שם התקבל על ידי קהל רב ומספר אישים דתיים. בכל פעם שהבריטים דחקו לתוכנית לתווך בין הצדדים, רזא ח'אן התעקש שח'זעל ישלח לו מכתב כניעה ויפרק את המיליציה שלו, תנאים שלא היו מקובלים על השייח'. עם זאת, כאשר רזא ח'אן הגיע לשיראז, שינה ח'זעל את עמדתו ושלח אליו מברק, שהביע התנצלות וחרטה, והאשים "אחרים" בהתנהלותו המוקדמת. הוא גם הכריז על ציות לשלטון המרכזי ולרזא ח'אן עצמו. רזא ח'אן, בתגובה, שלח לו את המברק הבא: ”התנצלותך וחרטתך התקבלה, בתנאי כניעה מוחלטת”. שוב היו ניסיונות של הבריטים לארגן פגישה משולשת בבושהר. הצעה זו נדחתה לבסוף ולאחר התנגדות רבה שב רזא ח'אן צפונה לצפות בפיתוחים החדשים של הצבא האיראני אשר באותם חודשים החל לראשונה ביבוא טנקים. רזא ח'אן נפגש עם ח'זעל לבסוף ב-6 בדצמבר 1924. ח'זעל הגיע אל רזא ח'אן לאחר שנלקח בתור שבוי של הצבא הפרסי מאהוואז[20]. בהמשך הסדיר רזא ח'אן את מעמדה של ח'וזסתאן עם הבריטים ואלו חתמו על חוזי מסחר חדשים עם הממשלה הפרסית במקום עם ח'זעל[21].

בקיץ 1924 אנשי דת קיצוניים ביצעו לינץ' בקונסול אמריקאי. כדי להביא להסדר אזרחי הטיל רזא ח'אן משטר צבאי על טהראן והורה על הליך מעצרים המוני של המעורבים באירוע. בינואר 1925 חיזק את המוניטין הפוליטי שלו בקרב אנשי הדת כאשר ביקר בנג'ף ופגש באייתוללה נאיני. רזא ח'אן היה האדם הראשון לא ממעגל בני המלוכה הקאג'ארית שהתמנה לתפקיד מפקד הצבא[22].

הפיכה לשאה

בין השנים 1921–1925 בנה רזא ח'אן - תחילה כשר מלחמה ואחר כך כראש ממשלה תחת אחמד שאה קאג'אר - צבא שהיה נאמן אך ורק לו ולא לשום ממשלה פרלמנטרית, אף לא לשלטון המלוכני של השושלת הקאג'ארית. הרפורמות שתכנן רזא ח'אן שנועדו להחליש את המוסד הדתי הביאו לקרע בינו לבין זיא א-דין, שגדל בבית דתי וקרא לפשרה עם אנשי הדת. בסופו של דבר, בכוח השפעתו על הממשלה דרך הצבא, הורה רזא ח'אן על גירושו של זיא א-דין מאיראן בשנת 1922. הוא הצליח גם לכונן סדר פוליטי במדינה שבמשך שנים לא ידעה אלא מהומה. בתחילה רזא ח'אן רצה להכריז על עצמו כנשיא בנוסח מוסטפא כמאל אטאטורק, הנשיא הלאומי החילוני של הרפובליקה הטורקית[23], מכיוון שלא ייחס חשיבות להמשך קיום מוסד שלטוני מלוכני ולמעשה חשש כי הקמתה של שושלת חדשה תחתיו תגרור אחריה מאבק להשיג לגיטימציה שלטונית בפני הפלגים השמרנים שעוד תמכו בשלטון השושלת הקאג'ארית. למרות זאת, רזא ח'אן ידע כי הפיכת פרס למדינה ללא משטר מלוכני כלל תעורר את זעמו של הפלג הדתי הקיצוני רב העוצמה באופן חריף. על כן, בשנת 1925[24], בעודו ראש ממשלת איראן, הדיח רזא ח'אן את אחמד שאה הצעיר מהכס ומינה עצמו לשאהנשאה (מלך המלכים) של פרס. בהפיכתו לשליט המלוכני של פרס הקים רזא ח'אן, שקרא לעצמו כעת רזא שאה פהלווי, את שושלת פהלווי שהחליפה את השושלת הקאג'ארית[25].

כדי למנוע התנגדות מוקדמת למשטרו בתור שאה, מינה רזא את מוחמד עלי פורוע'י, אשר נודע בתור פוליטיקאי שקט שלא חיפש האדרה עצמית ושם בשביל עצמו, לראש הממשלה. בהפיכתו לשאה הוסיף רזא לעצור מספר מתנגדים פוליטיים אפשריים, בהם ראש הממשלה לשעבר, חסן מוסתוופי אל-ממאלכ. אשתו של רזא, תאג' אלמלוכ, הוכתרה למלכה (שהבאנו) של פרס ובנם הבכור של הזוג, מוחמד רזא פהלווי, מונה ליורש עצר. ההכתרה הרשמית של רזא שאה התרחשה באפריל 1926 ותוארו המלכותי היה שאהנשאה; מלך המלכים בתרגום מילולי, תואר המקביל לקיסר[26].

השאה של איראן

מדיניות פנים

רפורמה מנהלית

דיוקן צבוע של רזא שאה פהלווי
רזא ח'אן בתקופתו בתפקיד שר המלחמה

ההפיכה של שנת 1921, שהציבה את רזא ח'אן במרכז הפוליטיקה האיראנית, השפיעה באופן מהותי על מבנה הביורוקרטיה, אך לא שינתה את סדרי הסמכויות המסורתיים לחלוטין. מבחינה חוקית, התקיימה הביורוקרטיה לפי מסגרות שקבע המג'לס (הפרלמנט הפרסי). בפועל, תחת שלטונו של רזא שאה, המדינה חיזקה את סמכות המשטר הריכוזי וביטלה תחומי שיפוט אוטונומיים אחרים, בין אם הם זרים ונגזרים מיחסי ויתורים למדינות אחרות ובכך מחוץ לשטח הסמכות הפרסית, או אזורים אוטונומיים מקומיים ומבוססים על מוסדות חברתיים מסורתיים שבטיים או אחרים.

המבנים הביורוקרטיים החדשים שהביאו לאינטגרציה הפוליטית של איראן לאחר תקופה ארוכה של פיצול פוליטי ביטאו את מרבית המאפיינים הקשורים בדרך כלל לביורוקרטיות מודרניות: משרדים הופרדו מאישים, פקידים מההשפעה המקומית במגוריהם. ניכוס משרדים בידי אישים, שהיה נפוץ בעבר, הפך לנדיר. עסקים רשמיים התנהלו ברציפות על בסיס מערכת הקפיטל. תחומי סמכותו של הפקיד הוגדרו על פי חוקים כתובים. אף כי רשומות מעטות נראו בנושא זה קודם לכן, כל המסמכים נערכו ונשמרו כעת במשרדים המתאימים להם. מבנה חדש זה מנע את עלייתם של אישים אחדים למעמדות מפתח בממשל ובכך הפחית באפשרות ליריבות פוליטית שתהווה סכנה למשטר פהלווי.

מערכת החינוך החילונית שקידם השאה הורחבה במהירות, ובוגריה המשיכו למלא את שורות הביורוקרטיה ופעלו לענות על צרכיה ארוכי הטווח של פרס יציבה. כאשר החל רזא שאה את שלטונו בשנת 1925, היו רק 10,000 תלמידים בכל כיתות בתי הספר החילוניים באיראן[27]. כעבור ארבע שנים מספר התלמידים בבתי הספר החילוניים היסודיים בלבד כבר הגיע ל-138,947, ועוד 9,661 נרשמו לבתי ספר תיכוניים[27]. בתקופת שלטונו של רזא שאה עלו ההוצאות לחינוך מ-100,000 פאונד בשנת 1925 ליותר משני מיליון פאונד בשנת 1940[28]. ההישג החינוכי של תקופה זו כלל את פתיחת אוניברסיטת טהראן בשנת 1935. הרחבת מערכת החינוך החילונית הוסיפה מימד חדש למבנה הביורוקרטי של איראן וערערה את השפעת הקהילות המסורתיות והדתיות.

רזא שאה גם פתח דלתות רבות לקהילת הזורואסטרים, ואפשר להם להצטרף לצבא וקידם כמה קצינים מבטיחים מקרבם לתפקידי מפתח בצבא. זורואסטרים רבים הועסקו בתפקידים ממשלתיים, שקודם לכן יוחדו למוסלמים בלבד. תוכניתו של רזא שאה, למצוא גורם לאומי מאחד של הממלכה בתקופה הקדם אסלאמית התאחדה עם האדרת הקשרים בין הממשל והחברה הכללית לקהילה הזורואסטרית שדתה היוותה את הדת המרכזית בממלכת פרס הקדם אסלאמית.

פיתוח כלכלי ותיעוש

מפה של מסילת הברזל הטרנס-איראנית.

בנוסף ליזום רפורמות משפטיות ומוסדיות, שם רזא שאה דגש על פיתוח תשתיות המדינה. הוא החל במספר פרויקטים תחבורתיים ותקשורתיים חשובים, שהשאפתניים שבהם היו הקמת הרכבת הטרנס-איראנית באורך 1,394 ק"מ, המקשרת בין בנדר-אי שאה (כיום בנדר-טורקמן) לחופי הים הכספי לבנדר-אי שאפור לחופי המפרץ הפרסי[29]. הפרויקט החל בשנת 1927 ונמשך אחת עשרה שנים[30][31]. עלותו הגבוהה מומנה בעיקר באמצעות העלאת מיסים על ייבוא תה וסוכר. למסילת הברזל הטרנס-איראנית הייתה גם חשיבות פוליטית להדגשת את המודרניזציה ששלטון שושלת פהלווי הביא למדינה[32]. בין לבין, במסגרת התיעוש הוקם נמל התעופה הראשון באיראן, שלימים יקרא נמל התעופה הבינלאומי מהראבאד. המטבע האיראני הוחלף במהלך שלטון רזא שאה פהלווי מהטומאן (שהיה בשימוש בתקופה הקאג'ארית) לריאל האיראני.

לפיכך, המחצית הראשונה של שלטונו של רזא שאה, בין השנים 1921 ל-1929, הוקדשה בעיקר לבניית מדינה לאומית חדשה ולהסדרת המסגרת המשפטית והפוליטית הדרושה לתפקוד תקין של כלכלת שוק בסגנון מערבי. באותה העת היו הסכמי סחר חופשי, שנקבעו בגוליסטן (1813) ובטורקמנצ'אי (1828), עדיין בתוקף. עם זאת, הבנק הקיסרי של פרס שהיה בבעלות בריטית המשיך במונופול על הנפקת שטרות, וחברת הנפט האנגלו-איראנית עדיין פעלה תחת תנאי הזיכיון המקוריים שהוענקו לוויליאם נוקס ד'ארסי על ידי מוזפר א-דין שאה קאג'אר[33]. השפל הגדול שפרץ בשנת 1929 השפיע באופן שלילי על היצוא הפרסי ואילץ את רזא שאה לבחון מחדש את המדיניות הכלכלית במדינה בשלושת התחומים החשובים של נפט, סחר וכספים.

במסגרת זיכיון נפט חדש שנחתם עם חברת הנפט האנגלו-איראנית בשנת 1933, הסכימה חברת הנפט ל"תוכנית כללית" להגדלת התשלומים לפרס. תחת הזיכיון החדש, תמלוגי הנפט התייצבו והחלו לגדול יחד עם ייצור הנפט במחצית השנייה של שלטון רזא שאה. התמלוגים והסכומים האחרים ששולמו לפרס לטון נפט שהופק עלו בהתמדה מ-0.23 בשנת 1931 ל-0.44 לירות שטרלינג בשנת 1939. עם זאת, ההכנסות מנפט היוו עדיין חלק קטן יחסית מכלל הכנסות הממשלה, ולפי החישובים שבוצעו על ידי הממשלה, בשום נקודה בין השנים 19101950 לא עברו הכנסות הנפט 15 אחוזים מסך הכנסות הממשלה. ככל שמדובר בכלכלת הייצוא, לעומת זאת, בתקופת 19211941 יצוא הנפט היווה יותר מ-60 אחוז מכלל היצוא של המדינה[34][35]. הממשלה ניהלה את הרחבת הסחר הבינלאומי באמצעות פיקוח ממשלתי שהוסדר בשנת 1936 אשר בראש ובראשונה עקב אחר חלופת מטבעות.

אף על פי שלפתרון סכסוך הנפט בשנת 1933 היו השלכות חיוביות על המאזן התקציבי במדינה, התמלוגים והתשלומים האחרים שקיבלה פרס לא היו גדולים מספיק כדי לחלץ את הכלכלה המקומית מהשפל שנגרם כתוצאה מהמשבר העולמי. סגירת המסחר עם ברית המועצות לא אפשרה ייצוא נפט לשכנה הצפונית, מה שהוסיף לפגוע בכלכלה הפרסית והביא להישענות רבה יותר על הסחר עם הבריטים. לפני מהפכת אוקטובר השווקים הרוסיים היוו 70 אחוז מהיצוא הפרסי (לא כולל הנפט), אך הייצוא ירד ל-40 ו-27 אחוז בהתאמה בשנים 1925–1929. בין השנים 1930–1934 התייצב אחוז הייצוא לברית המועצות בסביבות 21 אחוזים לשאר תקופת שלטונו של רזא שאה. את הוואקום שיצרה ברית המועצות מילאה גרמניה בעיקר, כאשר החלק הגרמני בייצוא הפרסי שאינו נפט עלה מ-1% בשנים 1925–1929 ל-32% במהלך התקופה 1935–1939. במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20 התחזקו יחסי המסחר בין פרס וברית המועצות ומאוחר יותר גם עם רפובליקת ויימאר, יחסי מסחר שהמשיכו להתחזק לאחר עליית המשטר הנאצי בגרמניה[36].

בניית הצבא הלאומי האחיד

ערך מורחב – הכוחות המזוינים של איראן

אמנם היו לרזא שאה פהלווי הישגים בבניית כוח צבאי מודרני, אך אלה נבעו, בין היתר, מהפיגור היחסי שבהם נמצאו הכוחות המזוינים בתקופת השושלת הקאג'ארית. למעשה, בתקופה הקאג'ארית, ההשפעה החיצונית של הבריטים והרוסים הקשתה על הפיתוח והמודרניזציה של הצבא ומלבד בריגדת הקוזאקים לא היו יחידות צבאיות מודרניות בצבא הסדיר, אלא כמה יחידות מיומנות של צבאות שכירים. זאת במטרה להקשות על ההתחזקות הפרסית לעומת המעצמות הקולוניאליות ועל מנת להכפיף את יכולתה הצבאית של פרס לתחום ההשפעה של כוחות חיצוניים כדי שתהפוך ליותר ויותר נשענת על השפעה מחוץ. עלייתו המטאורית הוקלה באמצעות תמיכת בריגדת הקוזאקים שהייתה בהכשרה רוסית בת 8,000 איש, וצבאו המודרני הובל על ידי קצינים שנשלפו מהבריגדה וכן רבים שקיבלו הכשרה וניסיון בצבאות שכירים.

בעוד כמעט כל השושלות באיראן האסלאמית התבססו על כוחו של השבט שממנו צמחו, שושלת פהלווי היא היחידה שכוחה מלכתחילה לא היה מבוסס שבטית אלא היה תלוי בכלי המכשור של מוסדות המדינה. ההשלכות של אי-השקט במוסדות רבים לאחר ההפיכה הצבאית של 1921 באו בין לבין לידי ביטוי במערכת היחסים המיוחדת שקיימו שליטי השושלת החדשה עם הצבא ובחוסר האמון שגילו כלפי קהילות חברתיות רבות ולא מודרניות, המפורסמת מהם היא הקהילה הדתית. המדינה שהקים רזא שאה אוחדה באמצעות שימוש בכוח צבאי. שבטים הניחו את נשקם ואוטונומיות מקומיות הובאו לסופן עם שבועת אמונים לממשלה הריכוזית. הציות של האוכלוסייה הכללית הובטח באמצעות עמדתו הכל-יכולה של הצבא. חלק ניכר מהתעשייה, רשתות התקשורת והחינוך המודרניים היו מכוונים לצורכי הצבא. ככל שהצבא חלחל לכל היבטי החיים החברתיים הוא יצר באופן טבעי טינה בקרב האוכלוסייה שנפגעה. הקשר ההדוק בין דמותו של רזא שאה לצבא פגע קשות בדמותו של הצבא בעיני העם ולא אפשר לו להפוך למוסד לאומי בקרב דעת הקהל. הצבא נתפס בעיני רבים ככלי לבניית שושלת, ולא ככלי לבניית אומה.

אולם צמיחת המבנה הצבאי הייתה תגובה לתופעה מורכבת בהרבה. האיומים האחרונים על הריבונות האיראנית, כמו החלוקה האנגלו-רוסית של איראן לתחומי השפעה בתחילת המאה ה-20 והתפרקותה המעשית של המדינה בשנים 1918–1921 תחת ההגמוניה הכלכלית של האימפריה הבריטית, השפיעו במיוחד על ההחלטה להקים צבא לאומי מאוחד. בניגוד לצבאות שתפקידם העיקרי היה שמירה על השושלת והיציבות הפנימית כגון הצבא הקג'ארי, רזא שאה עשה שימוש מועט בקצינים זרים בשביל לשמור ולטפח את מעמדם של הקצינים האיראנים עצמם. קצינים מעטים ששירתו בצבא איראן היו מממלכת שוודיה, מדינה שלא היוותה איום על הריבונות האיראנית, או שהיו קצינים צארים שאינם רוסים שנמלטו מהבולשביקים וקיבלו אזרחות איראנית. במקום זאת נעשו ניסיונות רציניים להפוך את הצבא למודל לאומי שהשתלב מבחינה פוליטית בעזרת קשריו לרזא שאה עצמו. בעוד מעט קצינים זרים הועסקו, צוערים רבים נשלחו אל מחוץ לאיראן, בעיקר לאקדמיות הצבאיות ברפובליקה הצרפתית השלישית. כתוצאה מכך, המוסדות הצבאיים המתהווים הושפעו מאוד מהסגנון והארגון שרווחו בצרפת. המג'לס אישר את דרישתו של רזא בעודו שר המלחמה בשנת 1922 לשלוח שישים מועמדים לאקדמיות הצבאיות הצרפתיות. בכך החל תהליך אימון צוערים מחוץ לאיראן שנמשך עשור.

בשנת 1921, בתפקידו כשר המלחמה, פיזר רזא ח'אן את כל היחידות הצבאיות העצמאיות, בין אם הן מקומיות ובין אם הן זרות. הצבא הלאומי שנוצר במקומם סיפק את התנאי המוקדם העיקרי להתפתחות מדינה מודרנית בכך שהוא מאפשר לממשלה מונופול שימוש לגיטימי באלימות. זה היה הצבא האיראני המאוחד הראשון בתולדות איראן המודרנית. חקיקת חוק גיוס החובה הצבאי בשנת 1925 לא רק סיפקה מאגר של צעירים לצורכי הצבא, אלא נועדה להפוך גם את הצבא למוסד לאומי שתורם לבניית אומה. המוסדות הצבאיים באו לשקף את המבנה הדמוגרפי של החברה טוב יותר מכל מוסד חברתי או ביורוקרטי אחר. בניגוד לצבאות מזרח-תיכוניים שונים פרה-מודרניים, קולוניאליים או אפילו עכשוויים, הצבא האיראני לא היה תלוי בקבוצה אתנית אחת. החוק קבע ניסוח אוניברסלי שכל הבנים בני 21 יגויסו לשנתיים של פעילות צבאית ובני ה-23 ומעלה יגויסו למילואים. חוק הגיוס תרם להפצת האוריינות באזורים הכפריים, כאשר הצעירים שגויסו מהכפרים הנידחים למדו קריאה וכתיבה בתקופת שירותם הצבאי. לגיוס זה היו, עם זאת, השלכות לא רצויות מבחינה חברתית, כגון קצב עיור מהיר מדי לצמיחה הכלכלית העירונית ופיתוח מעמד צבאי רב עוצמה שתפס עמדות אזרחיות חשובות רבות.

הקג'ארים איחדו את המדינה באמצעות מערכת בריתות פוליטיות עם האוטונומיות השבטיות הרבות. רזא שאה, לעומת זאת, השתמש בכוח הצבאי כדי לאחד את המדינה. הגוח הצבאי התגלה כמתאים יותר למשימה זאת. לאור קיומם של כוחות שבטיים חמושים וגדולים, לא היה מנוס משימוש בכוח כדי לבנות מדינה מודרנית. המודרניזציה של הצבא התרחשה ברובה תחת עינו המפקחת של רזא שאה. הצבא הצטייד במכוניות משוריינות; פותחו גם חיל אוויר קטן וחיל ים קטן. עד שנת 1941, מנה הצבא האיראני 125,000 חיילים ויכול היה לגייס 400,000 חיילי מילואים, הישג יחסי טוב בהתחשב בכוחות הדלים והלא מאורגנים שהיו שני עשורים בלבד קודם לכן. חוק חדש שנחקק בשנת 1936, קבע תקנות מערביות והליכים ביורוקרטיים המסדירים קידום, משכורות, פרישה, פנסיה וביטוח, ואף העניק גם שמות פרסיים ליחידות ולדרגות. רזא שאה פהלווי הוסיף גם את חיל הז'נדרמריה המאוחד בתור חלק מהצבא הלאומי. החיל שירת בתור נספח צבאי שתפקידו לשטר באזורים הכפריים של הארץ[37]. בדצמבר 1921 התמזגה הז'נדרמריה הממשלתית עם בריגדת הקוזאקים הפרסית כדי להקים את הצבא החדש והמודרני. במרץ שלאחר מכן אישר המג'לס להקים כוח חדש, שנודע בתואר הרשמי הז'נדרמריה הממלכתית שייקח על עצמו את התפקידים שביצעה בעבר הז'נדרמריה הממשלתית, ובמיוחד היה על אנשיו לשמור בכל הקשור להגנה על כבישים ראשיים בהם היו לעיתים אורבים גנבים ושודדים אזרחים עוברי אורח. במקביל יצר השאה את השחרבאני, כוח אכיפת חוק שהוצב לפעול באזורים העירוניים של איראן[38].

מרידות בדלנים כורדים

ערכים מורחבים – בדלנות כורדית באיראן, מרד סימקו שיקאק

עוד לפני ההפיכה בשנת 1921, האוטונומיה השבטית של המיעוט הכורדי בצפון מערב פרס הובילה למאבק ממושך של הממשלה בטהראן נגד כוחות בדלנים כורדים. בשנת 1918 החל מרד סימקו שיקאק, שהביא לתחילת הבדלנות הכורדית המודרנית בפרס. לממשלה הקאג'ארית לא היה כמעט כוח צבאי לעמוד אל מול המורדים שרובם באו משבט שיקאק הכורדי. והמורדים טבחו באלפי אשורים נוצרים מקומיים ונתמכו בידי העות'מאנים (בעוד אומתם שלהם על ערש דווי) כמעין המשך לרצח העם האשורי שביצעו באותה העת בשטחם. לאחר ההפיכה בשנת 1921 החלו קרבות קשים בין הצבא למורדים והמרד הסתיים בשנת 1922 בתבוסת המורדים, שכשלו במטרתם המרכזית להפוך את מחוז כורדסתאן האיראני לריבוני או לכל הפחות לאוטונומיה כורדית. לאחר מכן הוצאו לפועל סדרת מרידות נוספות אם כי הופלו במהירות גבוהה יותר. מרידות אלו שימשו את רזא שאה כקרקע פורייה שעליה יכול היה צבאו להתנסות במאבק מזוין בתנאי אמת. המרידות הכורדיות נכשלו ברובם מתוך מספר סיבות. ראשית: הכוחות הכורדים המורדים לרוב היו שבטים בודדים אשר נאבקו על סמכות והשפעה אזורית בינם לבין שבטים מקומיים אחרים כמו שנאבקו נגד הסמכות של הממשלה הפרסית. שנית: היה הפרש טכנולוגי אדיר בין הכוחות הפרסים וכורדים והכוחות הפרסים היו ברובם תחת ההנהגה המנוסה של חברי בריגדת הקוזאקים. הכוחות הכורדים בנוסף לכך איבדו את התמיכה שניתנה להם קודם לכן מצדה של האימפריה הבריטית ועמדתם האזורית לחלשה לנוכח איבוד התמיכה הקולוניאלית.

הדת והמדינה

שלטונו של רזא שאה פהלווי התאפיין בהאדרת הלאומיות שפיארה את העבר הפרה-אסלאמי של פרס ולוותה בצעדים שמטרתם לגבש את השפעתם של אנשי הדת ולהסדיר את מעמדם. סדר יום זה היה בהשראת חלק מתוכנית החילון שהתרחשה באותה העת בטורקיה במסגרת רפורמות אטאטורק. בתחילה היחסים בין רזא שאה לאנשי הדת המובילים היו לבביים יחסית. בשנת 1924, בעודו מכהן כשר המלחמה, נפגשו שייח' עבד-אל-כארים צ'ארי ואחרים עם רזא ח'אן בקום וביקשו ממנו להרגיע את השמועות על מוסד הרפובליקה הממשמש ובא בחסותו. רזא ביטל בפניהם כל אפשרות להפוך את המדינה לרפובליקה ונשבע אמונים לאסלאם השיעי, בייחוד לזרם התריסריים. כתוצאה מכך באוקטובר אותה שנה חתמו מספר חכמי דת משפיעים על כרזה לפיה ציות לרזא ח'אן היא חובה דתית. המלומד היחיד שציין התנגדות לביסוס שלטון שושלת פהלווי היה סייד חסן מודארס, שהומת בשנת 1937 לאחר תקופת מאסר ממושכת[39].

עם התפתחות המדיניות החילונית שהותירה לבתי משפט חילוניים להסדיר ענייני נישואין וגירושין, הוצאתו של חוק לפיו נאסר על נשים להסתובב בפומבי עם רעלות והעברת סמכויות מאנשי הדת לממסד הממשלתי היחסים בין משטרו של רזא שאה לאנשי הדת התערערו קשות לאורך שלטונו. מספר התקוממויות בהשראת מנהיגי דת נגד רזא שאה התרחשו לאורך שלטונו, המפורסם ממרידות אלו התרחש במשהד בשנת 1935. המאבק בין הצבא הפרסי למורדים בתוך העיר נמשך 4 ימים, עד אשר הכוחות של צבא הקבע האיראני פשטו על מקדש האימאם א-רידא ויותר מ-140 איש מתו במהלך המאבק על המקדש. על אף המרידות התגובה החשובה ביותר למדיניותו החילונית של רזא, הייתה חידושו ופיתוחו של מוסד ההוראה הדתי בקום שהאדיר את השפעתו על הקהילה המסורתית ברחבי העולם השיעי. מבין הלומדים במדרסאות שבקום היה כהן הדת והמהפכן לעתיד, רוחאללה ח'ומייני, לימים מנהיג המהפכה האסלאמית באיראן[40]. לאחר העימות במקדש האימאם א-רידא, ניתק השאה כל קשרים של הממסד הדתי עם הממשל שבהנהגתו והוביל לניתוק הפוליטי המוחלט של אנשי הדת מהמוסד השלטוני ומכאן להפרדה מלאה בין הדת והמדינה. פעולה זאת גררה אחריה התנגדות נרחבת מצד הפלגים הדתיים הקיצוניים והחלה התנגדות ממושכת שלבסוף הגיעה לשיאה בתקופת השלטון של בנו ויורשו של רזא שאה, מוחמד רזא שאה פהלווי, כאשר זה המשיך את הרפורמות של אביו.

פיתוח תרבותי, מעמדות חברתיים

מבחינה תרבותית היו לשלטונו של רזא שאה פהלווי מספר הישגים משמעותיים. חורבות פרספוליס, בירתה העתיקה של האימפריה הפרסית, התגלו והחלו באזור העיר חפירות ארכאולוגיות רבות. המוזיאון הלאומי של איראן נפתח בבירה טהראן. נבנה במשהד קבר פֿירדוסי ונבנה בשיראז קבר חאפז. במסגרת האדרת הרגש הלאומי במדינה, רזא החזיר לפעילות את הלוח הפרסי והפך אותו ללוח השנה הרשמי במדינה. ב-8 בינואר 1936 עבר צו מדיני בהחלטתו של רזא ובהשראת מוסטפא כמאל אטאטורק שאסר על לבישת חג'אב בציבור. ערים רבות ויישובים ברחבי ממלכת פהלווי החלו בפיתוח מחדש לפי תשתיות מדיניות ותקציב מדינה שהועבר למימון תשתיות בפריפריה. כל היערות והשמורות במדינה הפכו לרכוש המדינה, הגדולים ביערות אלו היו (ועדיין נותרו) היערות המעורבים הכספיים-הירכאניים, בין הרי האלבורז לחופי הים הכספי. בשנת הפיכתו של רזא לשאה הוקם ארגון הצופים האיראני. מערכת בתי הספר הלאומית הראשונה הוקמה והונפקו ספרי לימוד חילוני ראשונים באיראן. במטרה לשמר את העתיקות הלאומיות נקבעו חוקים לשימורן. לפי החוקים שנקבעו בידי רזא שאה, מעבר על הסעיפים הבאים השתמע בכנס של בין 50 ל-1,000 טומאן (בהמשך הוחלף בריאל): א' - הרס או פגיעה בעתיקות לאומיות, כיסוי שלהם בטיח או צבע, או עיצוב גילופים או כתובות עליהם. ב' - ביצוע עבודות ליד עתיקות לאומיות העלולות לפגוע בהן, לשנות את המראה שלהם. ג' - ניכוס, קנייה או מכירה של פריטים או חומרים ממבנים מרשימת העתיקות הלאומיות ללא אישור המדינה. התיקון והשיקום של מבנים המסווגים כעתיקות לאומיות ושייכים לבעלים פרטיים יבוצעו בידי הבעלים רק באישור המדינה ובפיקוחה[41].

מבין עמי המיעוטים שתמכו במדיניות הלאומית של רזא שאה היו הלורים (קבוצה אתנית) שחיו בעיקר בדרום-מערב פרס, בחבל לורסתאן. רוב התושבים הלורים היו עובדי אדמה ובפשטות הביעו את תמיכתם כלפי רזא שאה עקב הקושי שהיה להם לכלכל את עצמם בימים של המחסור בממשל ריכוזי, כאשר ארגוני פשיעה שלטו על המחירים בשוק ואפילו בלעדיהם לא היו מחירים סדורים ולא הייתה הגנה מצד הממשלה על האזרחים הפשוטים. שליטים שבטיים אזוריים (בדומה לחזאל בח'וזסתאן) לא ראו הבדל רב בין הדיקטטורה השלטונית של הקאג'ארים וזאת של רזא שאה ועל כן נשבעו אמונים לשאה החדש ושושלתו ביודעין את יחסי הכוחות שלהם לעומת הממשלה הריכוזית בטהראן. רזא שאה מצידו ראה את אורך החיים השבטי המבוסס על היררכיה עתיקה כמנהג עתיק שעבר זמנו מהעולם. הלורים היו חלק מרכזי בסיפוח של עמי המיעוטים לתוך הזהות הלאומית החדשה שהנהיג ממשל רזא שאה[42].

הרפורמות שהוביל רזא שאה חילקו מחדש את החברה הפרסית למעמדות שונים. המעמדות הגבוהים החלו לכלול תעשיינים מוצלחים, יזמים, מממנים, בנקאים ומהנדסים בנוסף למגזרים בני המעמדות עוד קודם לכן, שכללו את אנשי הדת, האצולה והביורוקרטיה, הח'אנים השבטיים, שייח'ים ובעלי אדמות. מעמד הביניים החדש של מלומדים בחינוך מערבי נוסד הודות לרפורמות של ממשל פהלווי. מעמד הביניים הישן, שכלל סוחרים, אמנים ואחרים, נותר על כנו אך איבד חלק נרחב מפלך האוכלוסין שלו. מעמד הפועלים גם כן היה למעמד חדש שנוצר דרך התיעוש של פרס ומעמד חקלאים איבד חלק נרחב מפלך האוכלוסין שלו; מ-80% בשנות העשרים ל-50% בשנות החמישים[43].

מדיניות חוץ

רזא שאה פהלווי (משמאל) עם מוסטפא כמאל אטאטורק, נשיא טורקיה.
רזא שאה פהלווי (משמאל) עם פייסל הראשון, מלך עיראק.

מפרס לאיראן

מבחינה היסטורית, השם איראן היה שמה של הארץ האיראנית בפי בני המקום בעוד השם 'פרס' דובר בפי העולם המערבי. במסגרת עליית הלאומיות בממלכתו, דרש רזא שאה כי יידעו ברחבי העולם את שמה של אומתו בתור "אִירַאן" ולא פרס. רזא שאה העביר את דרישתו לכדי דרישה רשמית של המדינה במסגרת חבר הלאומים ובתוך כמה שנים מדינות מחוץ לאיראן, כגון ארצות הברית, קיבלו בכל הקשור ליחסים דיפלומטים את איראן בשמה כפי שדרש השאה והשינוי עבר עם הזמן גם לחברות בתוך מדינות אלו. חברת הנפט האנגלו-פרסית לדוגמה שינתה את שמה לחברת הנפט האנגלו-איראנית[44].

שכנות טובה

רזא שאה פהלווי, עם עלייתו לשלטון עשה כל שביכולתו כדי להרים את איראן מתוך המשבר הכלכלי ארוך השנים שלה. בתחום מדיניות החוץ הוא הגה מדיניות של "שכנות טובה", וחתם על חוזי ידידות טובה עם הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית[18] וממלכת אפגניסטן (אפגניסטן שוחררה מהחסות הבריטית בשנת 1919 לאחר המלחמה האנגלו-אפגנית השלישית נגד צבא הודו הבריטית) בשנת 1921[45], ולאחר מכן עם הרפובליקה הטורקית בשנת 1926[46]. רזא שאה שמר על יחסים קרובים עם נשיאה של טורקיה, אטאטורק, ששלט כשליט אבסולוטי בפועל בתור ראש המפלגה היחידה במדינה. רפורמות אטאטורק היו בעלי השפעה נרחבת על הרפורמות של רזא שאה. היחסים עם אפגניסטן התפרקו כאשר האחרונה נפלה בשנת 1928 לכאוס ומלחמת אזרחים אך מאוחר יותר היחסים הוסדרו מחדש בשנת 1935 בין ממשלות רזא שאה ומלך אפגניסטן, מוחמד זאהיר שאה.

בשנת 1929 הוסדרו יחסים עם ממלכת נג'ד וחג'אז (לימים ערב הסעודית) בחתימת הסכם ידידות בידי רזא שאה ואבן סעוד. היחסים עם בית סעוד נותרו סטטיים עד שנות ה-60 של המאה ה-20, בעיקר עקב השוני בפלגים הדתיים (איראן היא כמעט לגמרי שיעית בעוד ממלכת סעודיה הוקמה ראשית בשם הוהאביה, תנועה סונית-שמרנית שנוסדה במאה ה-18 בידי התאולוג האסלאמי מוחמד אבן עבד אל-והאב והייתה למעשה מאז הקמתה מבין התנועות השמרניות ביותר באסלאם[47]. הסכמים אלו עם הממלכה הסעודית כללו הכרה הדדית בריבונות בין שתי המדינות והסכם אי-התקפיות. לרזא שאה הייתה חשיבות מרכזית בהוצאה לפועל של מדיניות זאת אשר נועדה למנוע מאבקים עתידיים בין איראן לשכנותיה כדי שהממשל יוכל יהיה להתמקד בפיתוח הפנים מדיני.

יחסים עם ממלכת עיראק

ערך מורחב – יחסי איראן–עיראק

רזא הפגין רצון להסדיר יחסים גם עם ממלכת עיראק, מדינת חסות בריטית תחת פייסל הראשון, מונרך מהשושלת ההאשמית. טהראן ובגדאד, עוד טרם הכרתה הרשמית של איראן בעיראק בשנת 1929, היו בעלי קווי דמיון רבים; הם ניהלו מדיניות חוץ פרו-מערבית, היו אנטי-קומוניסטים ושיתפו פעולה כדי למגר פעילות בדלנית של שבטים, מורדים ופושעים החוצים את גבולותיהם. שתי המדינות התנגדו לדרישת טורקיה לספח את מחוז מוסול, שהועבר לעיראק על ידי חבר הלאומים בדצמבר 1925[48]. לבסוף, הם שיתפו פעולה למניעת הקמת מדינה כורדית עצמאית בעיראק, מחשש שלולא תשיג עצמאות היא תעודד את המיעוטים האתניים באיראן לחפש אוטונומיה ולערער את שלמותה הטריטוריאלית של איראן. למרות רוח שיתוף פעולה זו, היו מספר נושאים שנויים במחלוקת ביחסי המדינות; הממשל העיראקי הסוני במדינה שרובה שיעית, מעמדם החוקי של איראנים החיים בעיראק וסכסוכים טריטוריאליים שהיו מורשת של מאות שנות סכסוך בין העות'מאנים והפרסים על גבי השליטה במסופוטמיה. אף על פי שאיראן הייתה פסיבית ולא השתמשה באוכלוסייה השיעית של עיראק בתור קלף פוליטי, שכן רזא שאה חשש כי הדבר יחזק את המעמד של הדת בממשל, היא נקטה עמדה הרבה יותר אגרסיבית כלפי מעמדם החוקי של התושבים האיראנים בעיראק. ההערכות מציבות את מספר הפרסים בעיראק בשנת 1921 בין 100,000 ל-150,000, למעט ילדים לנישואים מעורבים. הקונסולים הפרסיים, הפעילו סמכות בלעדית כלפי נתינים פרסיים ב"ענייני משפט אזרחי ופלילי"[49].

עם זאת, בתחילת שנות העשרים חתמה בריטניה על חוזה שיפוטי עם עיראק שהעניק לכל אזרחים זרים, למעט הפרסים בעיראק, זכויות יתר, כולל הזכות להישפט רק בבתי משפט מיוחדים עם נציג בריטי שותף. איראן מחתה על אמנה שיפוטית זו בפני מועצת חבר הלאומים בשנת 1924, וטענה כי חוזי העבר שנחתמו על ידי האימפריות העות'מאנית והפרסית העניקו לנתינים האיראניים זכויות יתר במסופוטמיה, אשר יש לכבד אותן על ידי עיראק. ממלכת עיראק, בגיבוי בריטניה, טענה כי האמנות העות'מאנית-פרסית מושתתות על הדדיות והביעה תמיכה בניהול משא ומתן על הסכם שיפוטי חדש, הצעה שרזא שאה דחה. שתי המדינות התקרבו לפתרון הסכסוך המשפטי שלהן כאשר בשנת 1928 רזא שאה ביטל את משטר הייחוס למיעוטים באיראן, מה שהפך את זה לצבוע מבחינת איראן לדרוש זכויות ייחוס לפרסים בעיראק. שנה לאחר מכן ביטלה ממשלת בריטניה באופן חד צדדי את ההסכם השיפוטי עם עיראק. איראן בירכה על ביטול זה וביטלה את דרישתה להשיג זכויות ייחוס לפרסים בעיראק[49].

עם הריבונות הפרסית שאושרה מחדש על גבי ח'וזסתאן, רזא שאה החליט להפנות את תשומת הלב של הממשלה בסכסוכים הטריטוריאליים של איראן עם עיראק לאורכי הגבול. האסטרטגיה הראשונית של איראן הייתה לדחות את ההכרה הרשמית בעיראק על מנת להשיג ויתורים טריטוריאליים נוחים. אופטימיות זו התבססה על הבטחה מעורפלת שהעניק שגריר בריטניה בטהראן, במרץ 1929, לשר החוץ האיראני כי ”אם ממשלת איראן הייתה מכירה בעיראק, בשלטון הבריטי... ינתן סיוע בכל הקשור לדרישותיה הסבירות לתיקון [של הגבול]”[49]. חודש לאחר ההבטחה הזו איראן הכירה רשמית בעיראק והחלה במשא ומתן עמה. בריטניה הייתה מעורבת בעקיפין במשא ומתן זה, שכן עיראק הייתה מחויבת על ידי "אמנת הברית המועדפת" משנת 1930 להתייעץ עם לונדון בענייני מדיניות חוץ. למורת רוחה הרבה של איראן, בריטניה צידדה בעיראק במשא ומתן זה, דבר שערער עוד יותר את האמון של רזא שאה בממשלה הבריטית.

מדינות שונות

בשנת 1926 החלו מגעים להסדר יחסים בין איראן והאימפריה היפנית. שגרירויות בטהראן ובטוקיו הוסדרו בשנת 1929 והחל מסחר בין המדינות. בשנת 1939 חתמו שתי האומות על אמנת ידידות שהסדירה את תמיכתה של איראן תחת ממשלו של רזא שאה במאבק המלחמה של יפן נגד הממשלה הסינית הלאומית במסגרת מלחמת סין–יפן השנייה[50]. רזא שאה שמר וחיזק יחסים הדוקים עם הרפובליקה הצרפתית השלישית ובמסגרת יחסי איראן–צרפת נחתמו סדרת חוזים כלכליים, בייחוד בנוגע לעבודות ציבוריות. כאמור, צוערים איראנים צעירים רבים נשלחו ללמוד באקדמיה הצבאית הצרפתית בסן-סיר ואקדמיות צבאיות אחרות. בנו הבכור ויורשו של רזא שאה, מוחמד רזא פהלווי, חונך בלימודים גבוהים מספר שנים בצרפת ומאוחר יותר בלה רוזי, הקונפדרציה השווייצרית. בשנת 1939 הוסדרו שגרירויות בין איראן וממלכת מצרים. בהמשך אותה השנה חוזקו היחסים בין המדינות בעזרת נישואים פוליטיים; פאוזיה פואד, בתו של פואד הראשון, מלך מצרים, התחתנה עם מוחמד רזא פהלווי, יורשו של רזא שאה.

יחסו ליהודים ולציונות

הכתרתו של רזא שאה פהלווי.

השאה לא זכור בגישה חיובית כלפי מיעוטים דתיים (למעט הזורואסטרים), אך כל המיעוטים נהנו בעקיפין מהרפורמות שלו. הוא קידם את איראן כמדינה מודרנית, נטולת השפעה זרה, מאוחדת פוליטית וחזקה מבחינה צבאית. הוא התנגד לאומה של קבוצות שבטיות ורצה לחזק את האחדות הלאומית של עם איראני אחיד, בעל תודעה היסטורית ולאומית מפותחת המושתת על תרבות שמקורותיה טמונים בעיקר בהיסטוריה הקדם-אסלאמית. רזא שאה התנגד לכל פעילות פוליטית או אידאולוגית המקושרת בעמותות עם מדינה זרה או קבוצות מחוץ לאיראן, בין לבין בכדי לשמר אחדות לאומית[51]. כתוצאה מכך הוצאו פעילויות קומוניסטיות וציוניות מחוץ לחוק באיראן תחת שלטונו. קודם לכן, בשנים שבין הצהרת בלפור וועידת סן רמו, הייתה פעילות ציונית גלויה ונמרצת באיראן[52].

בתקופה זו הממשלה ניסתה לחסום את ההגירה של יהדות איראן לארץ ישראל, גם זאת עקב החשש כי הדבר עלול לגרום מאבקים אתניים ותסיסה אזרחית פנימית. המוסדות הציוניים בלונדון ומשרד החוץ האיראני ניהלו ויכוחים סוערים על האיסור המוחלט על הגירה לארץ ישראל ועל השימוש באדמת איראן על ידי יהודי רוסיה כתחנת מעבר בדרכם לארץ ישראל. עם זאת, למרות קשיים אלה, הגירת יהודי איראן מעולם לא פסקה. בספטמבר 1926 הורה רזא שאה על מעצרו של שמואל חיים, ראש הארגון הציוני האיראני, שהיה גם חבר במג'לס שקידם את העלייה של יהודי איראן לארץ ישראל. חיים הואשם, יחד עם כמה קצינים בצבא האיראני, בהיותו מרגל בריטי ובמעורבות בהפיכה כושלת נגד השאה. הוא נשפט, נכלא, ולבסוף הוצא להורג בידי כיתת יורים ב-15 בדצמבר 1931[53].

רזא שאה עצמו תמך ביהודי איראן להישאר במדינה והעביר כספים לבניית בתי כנסת ומוסדות יהודיים ברחבי המדינה, בייחוד בבירה טהראן[51]. במהלך שנת 1928 החלה מלחמת האזרחים האפגנית בין פלגים חילוניים ודתיים באפגניסטן ואלפים מיהודי אפגניסטן ברחו דרך איראן לעבר המנדט הבריטי בארץ ישראל. עם הזמן מדיניותו של רזא שאה הפכה יותר ויותר לפרו-יהודית, בעיקר מחשש שיעזבו יהודי איראן לארץ ישראל. יהודי איראן תחת שלטונם של רזא שאה ומאוחר יותר בנו מוחמד רזא פהלווי, נהנו סך הכל מזכויות וחירויות רבות שלא חוו בעבר, כולל חופש תרבותי יחסי ואוטונומיה דתית, הזדמנויות כלכליות חדשות שנפתחו עבורם, וזכויות פוליטיות משמעותיות. יהודים נהנו גם מהעובדה ששושלת פהלווי נטתה לעבר מדיניות פנים חילונית יותר. השינויים החברתיים שלאחר מדיניות החילון אפשרו ליהודים לעלות במעמדם ולהיכנס לתפקידים ומשרות בחברה הרחבה. למרות השינוי הזה, הרוב המוסלמי המשיך לראות באופן שלילי את יהודי איראן. ממשל רזא שאה היה עד לביטול כל החוקים המפלים שחלו על יהודים. ליהודים ניתנה הזכות לשרת בצבא ולהירשם לבתי ספר ממלכתיים (בסוף שנות העשרים של המאה העשרים, רזא שאה העביר את בתי הספר היהודיים למערכת החינוך הכללית, בשביל שיהיה להם רישיון ממשלתי ושם איראני). יהודים רבים החלו לעזוב את הרובע היהודי ולהתגורר היכן שרצו. הייתה להם הזכות להחזיק בעבודות ממשלתיות ולשמור על חנויות[54]. הם ניצלו את ההזדמנות ופתחו חנויות באזורים מסחריים מחוץ לרבעים היהודיים. בעבר, מספר קטן של יהודים פתחו את חנויותיהם מחוץ לרובע שלהם בטהראן ובכמה עיירות מחוזיות.

תחת רזא שאה, המגמה למודרניזציה, חילון ברמה המדינית ופיתוח תפסה תאוצה, שהובילה לשיפור מרכזי במצבם הכלכלי של היהודים. בתקופת שלטונו, רוב יהודי משהד, שהיו עד שנות ה-60 של המאה ה-19, אנוסים בעיר וחיו בחברה מוסלמית עוינת ורדיקלית בחלקה, עברו מהעיר מערבה לערים גדולות אחרות כגון טהראן, שיראז ואספהאן[55].

לאומיות גזעית

הזהות הלאומית החדשה שרזא שאה פיתח בקרב האוכלוסייה של איראן הייתה למעשה בעלת שני קצוות, בהתחשב בכך שהמדיניות הלאומית של הממשלה הניבה רגשות שנאת זרים, ולעיתים אף רגשות אנטישמיים. בעקבות התהפוכות בפוליטיקה האיראנית במהלך המאה העשרים, חלק מהאינטלקטואלים המודרניים והחילוניים של איראן פעלו לשחזור זהות איראנית לאומית המבוססת על ההיסטוריה של איראן בתור ההיסטוריה של העם הארי, לפי תורת הגזע. מסיבה זו, כמה אינטלקטואלים הכפישו את הגזע השמי ותקפו ערבים ויהודים איראנים כאחד. יהודים, שהיו למיעוט הדתי העתיק ביותר באיראן, לא נחשבו לאיראנים אתניים. מותג תודעה לאומי זה יצר בעיות ומתח בין היהודים לבין הקהילה האיראנית. יחסי איראן-גרמניה, שהיו חזקים מאוד בתקופת גרמניה הנאצית, סייעו בטיפוח גישה חדשה כלפי יהודים, המבוססת על תפיסות גזעיות. המצב הפוליטי, במיוחד בהקשר ליחסי איראן עם ברית המועצות והאימפריה הבריטית, הובילו את רזא שאה לחזק את קשריו עם גרמניה הנאצית במהלך שנות השלושים. המגע המסחרי וניסיון הגישור התרבותי בין שתי המדינות הלך וגדל. היה זרם גדול של מהנדסים וטכנאים גרמנים שעברו לאיראן. תעמולת הרדיו והעיתונות הנאצית הדגישה את "המוצא הארי המשותף" של שני העמים. לאומנים איראנים רבים שיתפו פעולה עם הנאצים, ויצרו מתח גדול עוד יותר בין יהודים ולא יהודים במדינה. הפלישה הגרמנית לברית המועצות והתקדמות הצבא הגרמני (ורמאכט) לאורך החזית הדרומית של ברית המועצות סיפקה את הפלג הפוליטי של הלאומנות הקיצונית באיראן, שתומכיו קראו להיפטר מהיהודים האיראנים תוך ניצול רכוש יהודי[56] ואף היו בפלג זה שקראו להתערבות צבאית של איראן במערכה של גרמניה הנאצית נגד ברית המועצות.

יחסים עם גרמניה הנאצית

ערך מורחב – יחסי איראן–גרמניה

אדולף היטלר, מנהיג המפלגה הנאצית ורודן גרמניה הנאצית, כתב על נחיתותם הגזעית לכאורה של אנשים שאינם אירופאים, במיוחד עמים שמים ואינדיאנים, בספרו מיין קאמפף, שפורסם בשנת 1925. לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, ובמיוחד לאחר שההנהגה הנאצית הביאה לתחילת מלחמת העולם השנייה בפלישה לפולין בשנת 1939, חיילים ודיפלומטים גרמנים, בתקווה לערער את כוחם של האימפריות הקולוניאליות הבריטיות והצרפתיות, ביקשו להשפיע באופן פעיל על ההתפתחויות באיראן, בהודו הבריטית ובמזרח התיכון הערבי[56]. למרות עמדותיהם של הגרמנים הנאצים על נחיתותם הגזעית של תושבי המזרח התיכון, רזא שאה נטה באהדה כלפי גרמניה, שכן בניגוד לאימפריה הבריטית או לברית המועצות, לגרמניה לא היה עבר היסטורי של התערבות בענייני הפנים של איראן או כיבוש שטחים איראנים. רזא שאה התכוון ללמוד על ניהול פוליטי וטכנולוגיה תעשייתית מגרמניה. הוא גם ראה בסחר עם גרמניה אלטרנטיבה לברית המועצות. עד 1940–1941 כמעט רבע מכל היבוא האיראני הגיע מגרמניה ואחוז גבוה מאוד מכלל היצוא האיראני הועבר לגרמניה. אף על פי כן, רזא שאה ניסה להפגין במפורש את "שיווי המשקל" המתמשך ביחס של איראן לכל המעצמות הזרות, ולכן רדף חוגים נאציים ופרו פשיסטים בטהראן.

יחסי המסחר עם גרמניה הובילו למשבר ביחסי איראן-ברית המועצות בשנת 1937. איראן נאלצה לבסוף להיכנע ללחץ הסובייטי על ידי נקיטת צעדים אנטי-גרמנים באביב 1938, אשר פגעו קשות ביחסים המסחריים, מכיוון שגרמניה הגיבה בכך שהעלתה בצורה דרסטית את מחירי הסחורות המיוצאות ממנה לאיראן במסגרת הסכם הסחר ביניהן משנת 1935. בסוף 1938 נאלץ אפוא רזא שאה לחפש הסדר אחר עם גרמניה. משא ומתן ממושך הוביל להסכם חדש (4 בינואר 1939) ויחסי המסחר החלו מיד להשתפר. בהקשר זה, איראן בירכה בתחילה על ההסכם הגרמני-סובייטי (הסכם ריבנטרופ–מולוטוב) באוגוסט 1939, שכן נראה שהביא לסיום הלחץ הסובייטי על יחסי המסחר בין גרמניה ואיראן. עם זאת, בסוף שנת 1939 טרם הגיעה סחורה גרמנית לאיראן דרך נתיבי המעבר הסובייטים, רדיו מוסקבה הגדיל את ההתקפות המילוליות על איראן וגרמניה והממשלה הסובייטית דחתה בקשה להעברת סחר נשק דרך שטחה. ממצב זה עלה החשש שגרמניה למעשה תמכור את איראן לברית המועצות. הערכה זו גרמה לסגל הכללי האיראני בסוף ינואר 1940 להציע לבריטניה לתקוף את הברית המשוערת בין גרמניה וברית המועצות באמצעות התקפה אווירית איראנית-בריטית משותפת נגד מרכזי הנפט בבאקו (בירת אזרבייג'ן הסובייטית). בריטניה דחתה את ההצעה הזו, וארצות הברית סירבה לבקשה איראנית לקניית מטוסי קרב. ללא גיבוי בריטי או אמריקאי, איראן תחת רזא שאה נאלצה להפגין את רצונה הטוב הן כלפי ברית המועצות והן כלפי גרמניה[57].

בפועל מאז אמצע יוני 1941 היו תוכניות גרמניות שנועדו לפלישה אל תוך הראג' הבריטי בתת-היבשת ההודית שעברו דרך איראן ותוכננו להתבצע לאחר סיום מוצלח שלהם יחלו הגרמנים בסוף מבצע ברברוסה, הפלישה לברית המועצות. משימות סיור של יועצים צבאיים גרמנים ברחבי איראן כדי להתכונן למימוש תוכניות אלה נקבעו לא לפני סוף אוגוסט 1941. לכן, כאשר בקשה בריטית-סובייטית משותפת דרשה מהממשלה האיראנית לגרש את כל האזרחים הגרמנים החיים בה באופן מיידי, הגרמנים באיראן, 690 איש על פי רישומי ממשלת איראן, עדיין לא היוו איום ממשי על בעלות הברית, ורזא שאה לא ראה חשיבות רבה בגורמים הגרמנים בתוך איראן עצמה[57]. מספר גרמנים אכן היו מעורבים במודיעין ובתעמולה, אך הם פעלו למען מוסדות גרמנים יריבים, שלעיתים קרובות חיפשו מטרות שונות או אפילו מנוגדות. יתר על כן, לא הייתה שום הוכחה להכנות הגרמניות המשוערות לקראת הפיכה נגד בעלות הברית באיראן. משבר פרץ כאשר ביוני 1940 התגלה שראש הממשלה האיראני, אחמד מתין דפתרי, קידם ריגול ואיסוף מודיעין אחר ראש הממשלה הבריטי, וינסטון צ'רצ'יל. דפתרי פוטר ונכלא בהוראת רזא שאה במיידית. הבריטים במיוחד חששו מהתערבות גרמנית באיראן לאחר שכזאת בעיראק הביאה למלחמה האנגלו-עיראקית. כאשר נשאלה בנוגע ל"בעיית היהודים" בידי גרמניה הנאצית, הממשלה האיראנית הודיעה לשגרירים גרמנים שהיא רואה איראנים יהודים כמוטמעים בין החברה האיראנים. התגובה סימנה את פועל הממשלה להציג את האחדות הלאומית שבין עמי איראן. פליטים רבים מבין יהודי פולין שגורשו מברית המועצות לאחר פלישתה לפולין, ברחו דרך איראן אל ארץ ישראל. סך הכל, לאורך מלחמת העולם השנייה, 120,000 פליטים פולנים הגיעו לאיראן במהלך המלחמה[58].

נפילתו של רזא שאה

רזא שאה פהלווי בשנת 1941.

הפלישה של בעלות הברית לאיראן

ערך מורחב – הפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן

גורמים לנייטרליות איראנית

בתחילת מלחמת העולם השנייה הכריז רזא שאה על איראן בתור מדינה נייטרלית אך חשיבותה הכלכלית של איראן עקב מצבורי הנפט הרבים שלה לא אפשרו לה להישאר נייטרלית בדומה לממלכת רומניה באותה התקופה. עם פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות במבצע ברברוסה החל שיתוף פעולה בריטי-סובייטי ושתי המדינות חששו מאיחוד כוחות בין איראן למדינות הציר. המצב היה בלתי-אפשרי בשביל איראן לבחור בין מדינות הציר לבעלות הברית; גרמניה סיפקה את רבע מכלל המסחר של איראן והכרזת מלחמה עליה יביא ברגע לקריסת הכלכלה האיראנית בעוד שיתוף פעולה עמה יביא למלחמה נגד הבריטים והסובייטים כאחד כמו גם עיצומים על סחר הנפט, מה שיהיה מלחמה בלתי אפשרית בשביל האיראנים. נוסף על כך היו לבריטים והסובייטים גם כן השפעה רבה על כלל כלכלת המסחר האיראנית כמו לגרמנים. עוד בשנת 1940, לנוכח החמרת הרוחות, הביע הממשל האיראני התעניינות בתעשייה האווירית הצבאית האמריקאית דרך שליחת דיפלומטים לארצות הברית כדי לקדם מסחר בנושא[59].

נוסף על כך, רזא שאה פהלווי ראה את המדיניות הגזעית של גרמניה הנאצית כמדיניות רדיקלית, שאם תנוסה באיראן תוביל להתנגדות חריפה מצדם של מיעוטים לאומיים. רזא שאה פהלווי גם ראה את גורלן של המדינות הבלטיות כאשר הן נענו לדרישות סובייטיות וחשש מכך שברית המועצות תנצל ברית עם איראן במטרה להפיץ את השפעתה הפוליטית על המדינה ולהביא לחיזוק מעמדה במזרח התיכון (חששות שהוכחו כמוצדקות: ראו משבר איראן (1946)). בעקבות פלישת גרמניה לברית המועצות בשנת 1941, בריטניה וברית המועצות הפכו לבעלות ברית. מצד בעלות הברית רזא שאה פהלווי היה קרוב הרבה יותר לרייך השלישי מבעלות הברית, תוך שהוא מוודא שהמדינה שלו תישאר נייטרלית. הבריטים חששו כי בית הזיקוק באבאדאן, שבבעלות חברת הנפט האנגלו-איראנית, ייפול לידי גרמניה הנאצית. בית הזיקוק הזה, שייצר שמונה מיליון טון נפט במהלך שנת 1940, היווה חלק מכריע במאמץ המלחמתי של בעלות הברית. ברית המועצות והאימפריה הבריטית הפעילו לחץ על איראן ועל השאה, אך לחץ זה רק הגביר את המתיחות והביא לעצרות פרו-גרמניות בבירה טהראן מצד תומכי הימין הקיצוני במדינה. רזא שאה סירב לגרש את תושבי גרמניה הרבים שנכחו באיראן עקב הפגיעה האפשרית של מהלך כזה בסחר הקריטי של איראן עם גרמניה. לאחר מכן הוא סירב להעביר את מסילת הברזל הטרנס-איראנית לבעלות הברית עקב הנייטרליות שהכריזה איראן ועקב פעולת תגמול אפשרית מצדה של גרמניה הנאצית. כל סיבות אלו הובילו בסופו של דבר להפרת הנייטרליות של איראן בידי בעלות הברית[60].

מהלך הפלישה

המצב במלחמה לבסוף הביא שבלי שעשתה כל מהלך, איראן נפלשה בכל מקרה. לאחר מספר הערות ואזהרות להפסיק את כל המסחר עם גרמניה מצד ברית המועצות והאימפריה הבריטית, ב-25 באוגוסט 1941 החלה הפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן. הגנת הנפט ואינטרסים אסטרטגיים של שתי המעצמות כנגד הפעילות הגרמנית החתרנית בתוך איראן ניתנה כסיבה העיקרית לפלישה, אך הצורך לתמוך ולספק כוח אדם, אספקה ונשק מהאימפריה הבריטית לברית המועצות דרך שטחה של איראן הפך למעשה לגורם בעל שיקול המכריע בהוצאתה לפועל של הפלישה. הכוחות המזוינים של איראן גייסו תשע דיוויזיות חיל רגלים. לאורך שנות שלטונו עלה ביציבות הסחר בין איראן וארצות הברית ועם תחילת הפלישה רזא שאה שלח מכתב לנשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, שידע כי היה איש מצפוני וטען כלפיו לתמיכה דיפלומטית. רוזוולט מצידו הציע לרזא שאה לצרף את איראן לבעלות הברית והמגעים לעירוב ארצות הברית לא התקדמו[61]. הכוחות הבריטים-סובייטים דרשו מאיראן פרוטקציה על מסחר הנפט של המדינה והחלו לשלוח כוחות לתוך דרום איראן. כוחות חיל הרגלים הבריטי הונהגו בידי אדוארד קינאן ונתמכו בידי כוחות הצי המלכותי הבריטי תחת פיקודו של ג'פרי ארבוטנוט. ההתקדמות הבריטית חולקה לשני כוחות. הראשון התקדם מדרום עיראק לעבר מרכז ייצור הנפט באבאדאן, ח'וזסתאן, והשני התקדם מהגבול במרכז עיראק לעבר כרמאנשאה, בפרובינציית כרמאנשאה. הכוח לעבר אבאדאן הונהג בידי אדוארד קינאן בעוד הכוח לעבר כרמאנשאה הונהג בידי ויליאם סלים. נחתים בריטים הגיעו במהרה לבנדר שאפור, אבאדאן וח'וראמשהר, ערי הגבול בדרום עיראק. עם הגעתם הנחתים הטביעו מספר אוניות מלחמה איראניות וצרו על מספר שייטות סוחרים גרמניות.

הכוחות הסובייטים חולקו לשלוש יחידות תחת פיקודו של וסילי נוביקוק. היחידה הראשונה התקדמה מעבר הקווקז לעיר תבריז (בירת מחוז מזרח אזרבייג'ן), השנייה התקדמה מעבר הקווקז לחופי הים הכספי והשלישית התקדמה אל משהד מהרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הטורקמנית במרכז אסיה. שלוש היחידות התקדמו כצפוי וההתנגדות האיראנית המעטה כמעט ולא השפיעה עליהן. בהגעה לפרפרי העיר החלו הסובייטים להפגיז את תבריז. ב-26 באוגוסט, יום לאחר תחילת הפלישה התאחדו הכוחות הבריטים עם הנחתים באבאדאן בעוד הכוחות הסובייטים כבשו את תבריז וחיל האוויר הסובייטי החל בהפצצה טקטית על טהראן. למחרת כבשו הבריטים את שאהבאד לעבר כרמאנשאה בעוד הכוחות הדרומיים כבשו את אהוואז, בירת ח'וזסתאן[62]. ההפסדים בפעולות הימיות כללו הטבעה של שתי אוניות מלחמה איראניות וארבע אחרות שנפגעו קשות והפכו חסרות תועלת על ידי הצי המלכותי. בערך 800 חיילים, מלחים וטייסים איראנים נהרגו במהלך המאבק הכולל, בין הנופלים האיראנים היה גולאמאלי בייאנדור, האדמירל האיראני של חיל הים האיראני. 200 אזרחים איראנים נהרגו בפשיטות אוויריות. ההפסדים הבריטים וההודים הסתכמו ב-22 הרוגים ו-42 פצועים, על האבדות הסובייטיות לא דווח. עם כיבוש מסדרון בין עיראק הבריטית ועבר הקווקז הסובייטי איראן הוחזקה בידי הכובשים ויכלה לספק זרימת אספקה מסיבית (יותר מ-5 מיליון טונות של ציוד צבאי) לברית המועצות דרך המושבות הבריטיות, אך גם בעיקר אפשרה לתנועה של כוחות בריטיים מהמזרח התיכון אל הראג' הבריטי, דרך בלוצ'יסטן.

הדחה וגלות

הממשלה האיראנית נכנסה לכאוס, בעיקר משום שהכוחות המזוינים של איראן לא היו מוכנים כלל למלחמה, במיוחד לא נגד שתי המעצמות. ב-27 באוגוסט, יומיים לאחר תחילת הפלישה, רזא שאה פיטר את עלי מנצור מראשות הממשלה על אי יכולתו להתמודד עם המשבר ופיזר את הממשלה. למחרת רזא שאה הקים ממשלה זמנית חדשה ומינה את מוחמד עלי פורוע'י בתור ראש ממשלה וקרא לו לפתוח במשא ומתן לכניעה עם שתי המעצמות הפולשות[63]. ב-29 באוגוסט הסתיימו הקרבות ברחבי איראן והמדינה נכנעה לתנאי בעלות הברית. ב-31 באוגוסט התחברו הכוחות הבריטים והסובייטים בקזווין, מה שאפשר ליצור דרך שטח להעברת אספקה וכוח מהאימפריה הבריטית לברית המועצות. בהיעדר תחבורה החליטו הבריטים לא לחזק את הכוחות המוצבים בין חמדאן לאהוואז. בינתיים, ראש ממשלת איראן החדש, פורוע'י הורה על עזיבת השגריר הגרמני וסגירת השגרירויות הגרמנית, האיטלקית, ההונגרית והרומנית בטהראן. בנוסף, לפי הדרישות של בעלות הברית, היה על כל האזרחים הגרמנים באיראן לעבור לרשויות הבריטיות והסובייטיות. אי מילוי תנאי בידי הממשלה האיראנית הביא לכניסתם של כוחות סובייטים ובריטים לטהראן ב-17 בספטמבר. הטענה הראשית באשר להדחתו של רזא שאה הייתה החשש כי אחז בסנטימנטים פרו-נאצים[64].

ערב הפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן במלחמת העולם השנייה, סר קורא בולארד, הציר הבריטי בטהראן, קרא לממשלתו של וינסטון צ'רצ'יל להדיח את רזא שאה. בשבועות שלאחר הכיבוש הבריטי-סובייטי באיראן, המשיך בולארד ללחוץ ולעצב את ההחלטה הבריטית האולטימטיבית לאלץ את רזא שאה להתפטר ולצאת לגלות. לאחר הפלישה ועם הסדר הכיבוש של איראן, הדרישות אל הממשלה האיראנית כללו את פיטוריו של רזא שאה. רבים באיראן תמכו בהמשך שלטונו של השאה, בהם גם הבלשן אחמד כסרווי שהיה בעל השפעה רבה על דעת הקהל. לאחר שהבין כי בלתי אפשרי לשמור על תפקידו בתור שאה, רזא שאה התפטר במהלך 16 בספטמבר 1941 ובנו הבכור ויורשו בן ה-21 החליף אותו והוכתר בתואר מוחמד רזא שאה פהלווי. לאחר שאיבד את שלטונו, יצא רזא שאה פהלווי לגלות ביוהנסבורג, איחוד דרום אפריקה, מושבה של האימפריה הבריטית. במהלך גלותו הוא שמר על קשר רצוף עם משפחתו, ומכתבים רבים הוחלפו בינו לבין בנו ויורשו.

מותו וקבורתו

רזא שאה בילה את השנתיים האחרונות בחייו בגלות ביוהנסבורג, במקומות שהותר לו להתגורר בהם לאחר מספר חודשים באיי מאוריציוס. הוא נתקל בסירוב מצד הבריטים להעביר אותו לקנדה[65]. חלק מילדיו יצאו ביחד עם אביהם לגלות. הוא היה מרוצה יותר ביוהנסבורג מאשר במאוריציוס. הוא טייל, התרשם מהשדרות הרחבות, מהאנשים באזור ונוכחותן של נשים במקומות העבודה בשכיחות גבוהה, נושא שבתקופת שלטונו נאבק במגזר הדתי השיעי בשביל להגיע אליו ואל שוויון זכויות עבודה בין נשים וגברים באיראן. הוא הצליח לקבל ביקורים של בני משפחה מאיראן. עם זאת, הבעיות נותרו. בניו לא קיבלו השכלה מתאימה. משפחת המלוכה נותרה בחסות השליטה הבריטית[66].

התעוררו בעיות בנוגע לדיור של רזא. רזא שאה נהיה חסר מנוחה, עם הזמן החל להתבודד יותר וייתכן כי הרגיש שהוא מתקרב לשנותיו האחרונות. הוא ביקש שוב ושוב לעבור למדינה הקרובה יותר לאיראן. אך הבריטים, שהאמינו כי העברתו רק תזיק לאינטרסים שלהם באיראן עצמה, סירבו בתוקף. ביולי 1944, רזא שאה לקה בהתקף לב קטלני, ובכך סיים את גלותו הארוכה כאשר נפטר ב-26 ביולי 1944[67]. לאחר מותו גופתו של רזא שאה פהלווי הועברה למצרים והוא נקבר במסגד א-ריפעי בקהיר. במאי 1950 הועבר קברו לטהראן. מאוזולאום קבורתו נהרס במהלך המהפכה האיראנית אך גופתו לא נמצאה.

ב-2 במאי 2016, במהלך חפירת אתר הקבר לשעבר, התגלתה גופה חנוטה, והועלו ספקולציות לפיהן גופה זו שייכת לרזא פהלווי. רזא כורש עלי פהלווי, נכדו של רזא שאה, סבור שהגופה שייכת ככל הנראה לסבו. כורש הצהיר כי[68]:

סוף סוף יש להטמין מחדש את גופתו של רזא שאה באיראן כפי שראוי. קברו של רזא שאה, אם לא כאבי איראן המודרנית או כמלך, אז רק כחייל ומשרת האומה והמולדת, חייבים להיות מסומנים וידועים לכל.

מורשת

לאחר המהפכה האיראנית הממשל הדתי החדש רמס את מורשתו של רזא שאה פהלווי בטענה כי היה כופר שפעל נגד המוסד הדתי. עם עליית ההתנגדות הפנים-איראנית לממשל הדתי היחס לרזא שאה פהלווי השתפר, בעיקר מצד הדור הצעיר. במהלך ההפגנות באיראן (2018–2019) רבים החלו למחות ולקרוא להשבת שלטון פהלווי. בשתי הערים קום ומהאד (הידועות כערים הדתיות ביותר באיראן), אלפי מפגינים שיצאו לרחובות להביע את התנגדותם לממשל קראו: "רזא שאה, תנוח על משכבך בשלום"[69]. את מורשתו של רזא שאה ניתן לסכם כהגעה למודרניזציה נרחבת והבאת בשורות החילוניות והלאומיות. בשיתוף עם אטאטורק בטורקיה ואמאנואלה ח'אן באפגניסטן, רזא שאה השיק את רעיון המודרניזציה באיראן. הוא העניק חינוך ציבורי וכללי לתושבים האיראנים, הקים אוניברסיטאות, הקים צבא מודרני וארגן את ענייני המנהל של המדינה להיות אפקטיביים כמה שאפשר.

רזא שאה פהלווי הוביל את איראן לעולם המודרני במאה העשרים אף על פי שהמודרניזם שלו היה אוטוקרטי, וכמה אינטלקטואלים ומתנגדים דוכאו. לאחר שהגן על החילוניות, החלה ההתנגדות הראשונה של אנשי הדת המוסלמים השיעים להמשך שלטונו עוד מאז שביטל את המלוכה הקאג'ארית, כאמור הייתה זאת ההתנגדות הדתית שהביאה את רזא שאה לא להפוך את איראן לרפובליקה אלא לשמור על מוסד המלוכה בדמות שושלת פהלווי. רזא שאה התעמת עם אנשי הדת במטרה להפחית את כוחם והשפעתם. אחד הצעדים שלו היה הקמת חוק שירות צבאי חובה. אנשי הדת לא רצו להישלח לשירות הצבאי. אמצעי נוסף של רזא שאה להחליש את הדת היה לאלץ הסרת רעלות מנשים, שאנשי הדת והמפגינים הדתיים התנגדו לה. הידיעה על ביטול השימוש בחיג'אב לנשים הכעיסה את אנשי משהד והמשווקים סגרו את חנויותיהם בשנת 1935, אך ההפגנות דוכאו[70].

משפחתו

נשים

לרזא שאה היו ארבע נשים, מהן תאג' אלמלוכ הפכה כאמור לשהבאנו, מלכת איראן. בנוסף לתאג', היו לו שתי נשים נוספות שהיו בנותיהן של נסיכים קאג'ארים ונוסף אליהן הייתה אשתו הראשונה, איתה התחתן בעת הפך לקצין.

ילדים

מארבעת נשותיו היו לרזא 11 ילדים. מוצגים לפי סדר גילם מהמבוגר לצעיר:

ראשי ממשלה תחתיו

  • מוחמד עלי פורוע'י (קדנציה ראשונה) בין נובמבר 1925 ליוני 1926. הוגה דעות ומלומד איראני במקור. ככל הנראה המקורב ביותר מראשי הממשלה לרזא שאה פהלווי עצמו.
  • חסן מוסתוופי אל-ממאלכ (קדנציה שישית) בין יוני 1926 ליוני 1927. עם עלייתו של רזא שאה פהלווי נכלא מחשש לאויב פוליטי. שוחרר לאחר מספר חודשים ושב לחיים הפוליטיים.
  • מהדי קולי הדאית (אנ') בין יוני 1927 לספטמבר 1933. סופר, מלומד והוגה דעות איראני במקור.
  • מוחמד עלי פורוע'י (קדנציה שנייה) בין ספטמבר 1933 לדצמבר 1935.
  • מחמוד ג'אם (אנ') בין דצמבר 1935 לאוקטובר 1939. בנו, פרידון ג'אם, התחתן מאוחר יותר עם בת השאה, שמס פהלווי.
  • אחמד מתין דפתרי (אנ') בין אוקטובר 1939 ליוני 1940. פוטר ונכלא בהוראת רזא שאה פהלווי לאחר שהתגלה שריגל אחרי ראש ממשלת הממלכה המאוחדת, וינסטון צ'רצ'יל ופעל בחשאי בשירות גרמניה הנאצית.
  • עלי מנצור (אנ') בין יוני 1940 לאוגוסט 1941. פוטר בידי רזא שאה פהלווי עקב אי יכולתו לתפקד אל מול משבר הפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן.
  • מוחמד עלי פורוע'י (קדנציה שלישית) בין אוגוסט 1941 למותו במרץ 1942 לאחר הדחתו של רזא שאה פהלווי.

עיטורים

עיטורים איראנים

  • עיטור הדיוקן הקיסרי
  • המסדר האימפריאלי
  • אבי וריבון מסדר הכבוד
  • אבי וריבון מסדר אור הארי
  • מייסד וריבון מסדר אוגוסט

עיטורים מחוץ לאיראן

  • ממלכת איטליהממלכת איטליה מסדר הבשורה הקדושה מכל
  • ממלכת איטליהממלכת איטליה מסדר הקדושים מוריס ולזרוס
  • ממלכת איטליהממלכת איטליה מסדר כתר איטליה
  • הרפובליקה הפולנית השנייההרפובליקה הפולנית השנייה מסדר העיט הלבן
  • האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית מסדר סטניסלב הקדוש
  • שוודיהשוודיה המסדר הסרפים המלכותי

גלריה

אילן יוחסין של שושלת בית פהלווי

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פאשא ח'אן אמין אל-מלכ (פר')
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מוראד עלי ח'אן (פר')
 
מהדי קולי ח'אן מג'ד א-דולה (אנ')
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ע'ולאם עלי דולתשאהי (פר')
 
 
 
טיימור ח'אן איירומלו (אנ')
 
עבאס עלי ח'אן (פר')
 
נוש-אפרין (פר')
 
 
 
 
 
 
 
 
עיסא ח'אן מג'ד א-סלטנה (פר')
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סואדכוהי[72]
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
[4]
עסמת דולתשאהי (אנ')
 
 
 
 
[2] תאג' אלמלוכ (המלכה)
 
 
 
רזא שאה
פהלווי

(השאה)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
[3]
תוראן אמיר סולימאני (אנ')
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
[1]
מרים סואדכוהי (פר')
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פואד הראשון
(מלך מצרים)
 
ע'ולאם רזא פהלווי
 
חליל אספנדיארי (אנ')
 
 
[5]
ספיה המדאני (פר')
 
 
אחמד רזא פהלווי (אנ')
 
מחמוד רזא פהלווי (אנ')
 
פאטמה פהלווי (אנ')
 
חמיד רזא פהלווי (אנ')
 
עבדול א-רזא פהלווי (אנ')
 
המדם א-סולטנה פהלווי (אנ')
 
האדי אתאבאי (פר')
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
[1] פאוזיה פואד
 
[2] סוראיה אספנדיארי
 
מוחמד רזא שאה פהלווי (השאה)
 
[3] [א] פארה דיבה (המלכה שהבאנו)
 
שמס
פהלווי
 
[אב: מחמוד ג'ם (אנ') רה"מ איראן] פריידון ג'ם (אנ')
 
עלי רזא פהלווי
 
אשרף
פהלווי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שהנאז פהלווי (אנ')
 
 
פרחנאז פהלווי (אנ')
 
רזא כורש עלי פהלווי
(השאה הגולה)
 
יסמין פהלווי (רעיה גולה)
 
עלי רזא
פהלווי השני
 
ליילה פהלווי
 
פטריק עלי פהלווי (אנ')
 
שהריאר שפיק (אנ')
 
אזאדה שפיק (אנ')
 
 
סיירוס עטאבאי (אנ')
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ארדשיר זאהדי (אנ') [בעלה ה-1]
 
 
חוסרו ג'האנבאני (אנ') [בעלה ה-2]
 
 
 
נור פהלווי (פר')
 
 
 
 
 
כאמיאר פהלווי[73] (הבא בסדר הירושה)
 
 

מקרא:        - השאה לבית שושלת פהלווי        - המלכה של השאה (שהבאנו)   [1] - חמש נשי השאה הראשון   [1] - שלוש נשי השאה השני

לקריאה נוספת

  • Cyrus Ghani, Iran and the Rise of the Reza Shah: From Qajar Collapse to Pahlavi Power, London, I.B.Tauris, 2001
  • Shaul Bakhash, The Fall of Reza Shah: The Abdication, Exile, and Death of Modern Iran’s Founder, London, I.B. Tauris, 2021
  • Chelsi Mueller, The Rise of Reza Khan and Iran’s Persian Gulf Policy, 1919‒1925, Cambridge, Cambridge University Press, 2020
  • Michael Zirinsky, Imperial Power and Dictatorship: Britain and the Rise of Reza Shah, 1921–1926, Cambridge, Cambridge University Press, 1992
  • Ervand Abrahamian, The iron fist of Reza Shah, Cambridge, Cambridge University Press, 2008
  • Yann Richard, Rezā Khān to Rezā Shāh: Defender of the Nation, Cambridge, Cambridge University Press, 2019

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רזא שאה פהלווי בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ עזרא שפייזהנדלר (1974), יהדות איראן, קיומה ובעיותיה, המכון ליהדות זמננו, מדור שפרינצק, האוניברסיטה העברית, עמ' 12-13.
  2. ^ Historical Iranian Sites and People. 12 December 2010
  3. ^ Saeed Kamali Dehghan, Mummified body found in Iran could be of ex-ruler Reza Shah, the Guardian, ‏2018-04-24 (באנגלית)
  4. ^ המורשת המפלגת של משפחת המלוכה של איראן, באתר וושינגטון פוסט
  5. ^ רזא שאה, באתר המוזיאון הבריטי
  6. ^ 6.0 6.1 רזא שאה פהלווי, באתר אישיות היסטורית
  7. ^ Persian Cossack Brigade | Iranian cavalry unit (בריגדת הקוזאקים הפרסית | יחידת פרשים איראנית), באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  8. ^ History of Cholera Outbreaks in Iran during the 19th and 20th Centuries (תולדות התפרצויות הכולרה באיראן במאה ה-19 והמאה ה-20), באתר US National Library of Medicine - National Institutes of Health (הספרייה הלאומית לרפואה בארה"ב - המכונים הלאומיים לבריאות)
  9. ^ IRONSIDE, WILLIAM EDMUND (איירונסייד, ויליאם אדמונד), באתר אנציקלופדיה איראניקה (באנגלית)
  10. ^ עם נסיגת ההנהגה הרוסית מהבריגדה לנוכח מהפכות 1917 ומלחמת האזרחים ברוסיה, השיגו גורמים בריטיים השפעה מנהלית על הבריגדה ולבסוף מינו מטעמם את רזא ח'אן.
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 מיכאל זירינסקי, סמכות קיסרית ודיקטטורה: בריטניה ועלייתו של רזא שאה, 1921 - 1926, 1992, עמ' 639
  12. ^ 12.0 12.1 COUP D’ETAT OF 1299/1921 (ההפיכה הצבאית של 1921\1299), באתר אנציקלופדיה איראניקה (באנגלית)
  13. ^ מרזא ח'אן לרזא שאה, באתר אוניברסיטת קיימברידג'
  14. ^ ANGLO-PERSIAN AGREEMENT OF 1919 (ההסכם האנגלו-איראני של 1919), באתר אנציקלופדיה איראניקה (באנגלית)
  15. ^ The Great War (המלחמה הגדולה), The Persian Coup And The British Thirst For Oil | THE GREAT WAR 1921 (ההפיכה הפרסית והצמא הבריטית לנפט | המלחמה הגדולה 1921), באתר יוטיוב, ‏13 בפברואר 1921
  16. ^ Michael Zirinsky (מיכאל זירינסקי), Imperial Power and Dictatorship: Britain and the Rise of Reza Shah, 1921-1926 (סמכות קיסרית ודיקטטורה: בריטניה ועלייתו של רזא שאה, 1921 - 1926), אוניברסיטה ציבורית בבויזי, אידהו, 1992, עמ' 645
  17. ^ קומוניזם 1. בפרס קדם 1941, באתר אנציקלופדיה איראניקה
  18. ^ 18.0 18.1 Persia and the Russian Socialist Federal Soviet Republic - Treaty of Friendship, signed at Moscow, February 26, 1921 (פרס והרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הפדרטיבית הרוסית - חוזה הידידות, נחתם במוסקבה, 26 בפברואר 1921)
  19. ^ Iran's Troubled Provinces: Khuzestan (המחוזות הבעייתיים של איראן: ח'וזסתאן), באתר United States Institute of Peace (מוסד השלום של ארצות הברית)
  20. ^ מיכאל זירינסקי, סמכות קיסרית ודיקטטורה: בריטניה ועלייתו של רזא שאה, 1921 - 1926, 1992, עמ' 655
  21. ^ ḴAZʿAL KHAN (ח'זעל ח'אן), באתר אנציקלופדיה איראניקה (באנגלית)
  22. ^ מיכאל זירינסקי, סמכות קיסרית ודיקטטורה: בריטניה ועלייתו של רזא שאה, 1921 - 1926, 1992, עמ' 649
  23. ^ איראן - עלייתו של רזא ח'אן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
  24. ^ העובדה שרזא שאה פעל מתוך השראה על רפורמות אטאטורק גרמה להנהגה הדתית לגעור בו מחשש שכוחם יצומצם ברבות כפי שאירע בטורקיה, שבין לבין ממשלתה הביאה לביטול מוסד הח'ליפות.
  25. ^ מיכאל זירינסקי, סמכות קיסרית ודיקטטורה: בריטניה ועלייתו של רזא שאה, 1921 - 1926, 1992, עמ' 657
  26. ^ גלן א. קורטיס, אריק הוגלונד, איראן - לימודי מדינה, חטיבת המחקר הפדרלית - ספריית הקונגרס: עמוד 27, 2008
  27. ^ 27.0 27.1 IRAN ii. IRANIAN HISTORY (2) Islamic period - page 5 (איראן ii. היסטוריה איראנית (2) התקופה האסלאמית - עמוד 5); REZA SHAH PAHLAVI; Educational reforms (רזא שאה פהלווי; רפורמות חינוכיות), באתר אנציקלופדיה איראניקה
  28. ^ EDUCATION vii. GENERAL SURVEY OF MODERN EDUCATION (חינוך vii. סקר כללי לחינוך מודרני), באתר אנציקלופדיה איראניקה
  29. ^ Trans-Iranian Railway (מסילת הברזל הטרנס-איראנית), באתר UNESCO (אונסק"ו) - World Heritage Site (אתר מורשת עולמית)
  30. ^ מסילת הברזל הטרנס-איראנית, באתר אונסק"ו
  31. ^ מסילת הברזל הטרנס-איראנית, באתר האנציקלופדיה
  32. ^ סדרת מחברים שונים, תרבות ופוליטיקה תרבותית בתקופת רזא שאה: מדינת פהלווי, הבורגנות החדשה ובניית החברה המודרנית של איראן, הוצאות לימודי איראן: עמ' 281, 2014
  33. ^ Anglo-Persian Oil Company | British corporation (חברת הנפט האנגלו - איראנית | תאגיד בריטי), באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  34. ^ מסחר בתקופת פהלווי ואחרי פהלווי, באתר אנציקלופדיה איראניקה
  35. ^ עבודה אקדמית, אוניברסיטת קיימברידג', Iranian Economy in Twentieth Century: A Global Perspective
  36. ^ Hadi Salehi Esfahani (האדי סלאחי אספהאני), M. Hashem Pesaran (מ. השארם פסראן), Iranian Economy in the Twentieth Century: A Global Perspective (הכלכלה האיראנית במאה העשרים: נקודת מבט גלובלית), קיימברידג', הממלכה המאוחדת: אוניברסיטת קיימברידג', 2008
  37. ^ ז'נדרמריה, באתר אנציקלופדיה איראניקה
  38. ^ לאחר אירועי המהפכה האיראנית בשנת 1979, חיל הז'נדרמריה בוטל ואת תפקידו החליפו בפועל משמרות המהפכה האסלאמית.
  39. ^ Mohammad H. Faghfoory (מוחמד ה. פגפורי), THE ULAMA-STATE RELATIONS IN IRAN: 1921-1941 (יחסי המדינה והעולמא באיראן: 1921 - 1941): הוצאות אוניברסיטת קיימברידג', 2010, עמ' 413
  40. ^ מי היה רזא שאה? מורשת של מנהיג מהדהדת באיראן, באתר תגובה גלובלית
  41. ^ סדרת מחברים שונים, תרבות ופוליטיקה תרבותית בתקופת רזא שאה: מדינת פהלווי, הבורגנות החדשה ובניית החברה המודרנית של איראן, הוצאות לימודי איראן: עמ' 140, 2014
  42. ^ סקאנדר אמנאולהי, רזה שאה והלורים: השפעת המדינה המודרנית על לורסתאן, מאמר עיתונאי, עמ' עמ' 201 - 202
  43. ^ המעמדות החברתיים באיראן בתקופת פהלווי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
  44. ^ מתי פרס הפכה לאיראן? (סרט תיעודי מונפש קצר), באתר יוטיוב
  45. ^ Frank Clements, Conflict in Afghanistan: A Historical Encyclopedia (מאבק באפגניסטן: אנציקלופדיה היסטורית), סנטה ברברה, קליפורניה, ארצות הברית: ABC-CLIO, 2003, עמ' 8
  46. ^ Turkey - Persia Text of Treaty of Friendship and Security (טורקיה - פרס; תוכן הסכם הידידות והביטחון), באתר JSTOR, פורסם בידי: Royal Institute of International Affairs
  47. ^ דורי גולד, ממלכת האיבה, ערב הסעודית - החממה של הטרור הבינלאומי החדש, 2004
  48. ^ The Mosul Question (שאלת מוסול), באתר CQ Press - CQ Researcher
  49. ^ 49.0 49.1 49.2 יחסי איראן-עיראק בתקופת פהלווי (1921–1979), באתר אנציקלופדיה איראניקה
  50. ^ JAPAN ii. Diplomatic and Commercial Relations with Iran (יפן ii. יחסים דיפלומטיים ומסחריים עם איראן), באתר אנציקלופדיה איראניקה (באנגלית)
  51. ^ 51.0 51.1 קהילות יהדות פרס בתקופת פהלווי (1925–1979), באתר אנציקלופדיה איראניקה
  52. ^ אמנון נצר, מהצהרת בלפור עד חוזה סן רמו, הפעילות הציונית באיראן, האוניברסיטה העברית בירושלים, עמ' 30
  53. ^ ḤAIM, ŠEMUʾEL (חיים, שמואל), באתר אנציקלופדיה איראניקה (באנגלית)
  54. ^ The History Of Jews In Persia/Iran (ההיסטוריה של היהודים בפרס/איראן), באתר Pars Times (זמני פרס)
  55. ^ הילדה נסימי, יהדות משהד מארץ גזירה לארץ הגירה; דת מסורת וזהות קהילתית בין יציבות לשינוי, מוסד בן צבי, עמ' 54
  56. ^ 56.0 56.1 איראן במהלך מלחמת העולם השנייה, באתר האנציקלופדיה של השואה
  57. ^ 57.0 57.1 היחסים הדיפלומטים בין פרס-גרמניה, באתר אנציקלופדיה איראניקה
  58. ^ POLISH REFUGEES IN IRAN DURING WORLD WAR II (פליטים פולנים באיראן במהלך מלחמת העולם השנייה), באתר Holocaust Encyclopedia (האנציקלופדיה של השואה)
  59. ^ Lyndon G. Bingaman (לינדון ג'. בינגמן), CONSCRIPTING THE STATE: MILITARY AND SOCIETY IN IRAN, 1921-1941 (גיוס ומדינה: הצבא והחברה באיראן, 1921 - 1941), הוצאות אוניברסיטת מרילנד, 2011, עמ' 86
  60. ^ Anglo-Soviet invasion of Iran; Background (הפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן; רקע)
  61. ^ מלחמת העולם השנייה: הפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן, באתר סקירת איראן
  62. ^ בעלות הברית פולשות לאיראן, מבצע ברברוסה ממשיך - מלחמת העולם השנייה - 105 - 29 באוגוסט, 1941, באתר יוטיוב
  63. ^ מוחמד עלי פורוע'י, באתר אנציקלופדיה איראניקה
  64. ^ ריי טאקיה, השאה האחרון: אמריקה, איראן, ונפילת שושלת פהלווי, הוצאות אוניברסיטת ייל: עמ' 2
  65. ^ Mohammad Gholi Majd, August 1941: The Anglo-Russian Occupation of Iran and Change of Shahs (אוגוסט 1941: הכיבוש הבריטי-סובייטי של איראן והחלפת השאה), הוצאות האוניברסיטה של אמריקה, 2012, עמ' 12
  66. ^ Shaul Bakhash, Life, and Death, of A King in Exile: The Final Years of Reza Shah Pahlavi, Founder of Modern Iran (חייו, ומותו, של מלך בגלות: שנותיו האחרונות של רזא שאה פהלווי, אביה של איראן המודרנית), לונדון, הממלכה המאוחדת: London, I.B. Tauris, 2021
  67. ^ Reza Shah Pahlavi | shah of Iran (רזא שאה פהלווי | השאה של איראן), באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  68. ^ רזא פהלווי: הגופה החנוטה ככל הנראה שייכת לרזא שאה, באתר BBC
  69. ^ מדוע האיראנים מזמרים "רזא שאה"?, באתר מדיניות בינלאומית מעוכלת
  70. ^ השפעת המודרניות של רזא שאה על התפתחות האופוזיציה הפוליטית, באתר שער המחקר
  71. ^ רזא שאה פהלווי, באתר פראה פהלווי
  72. ^ ‏‏ (Q108933097)
  73. ^ הבא בירושה אחרי רזא כורש עלי פהלווי, מקור: סדר הירושה בויקיפדיה הצרפתית | הפריט שלו בויקינתונים: ‏‏ (Q109170741)




ערך מומלץ
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35857855רזא שאה פהלווי