נאסר א-דין שאה קאג'אר

נאסר א-דין שאה קאג'אר
ناصرالدین شاه قاجار

נאסר א-דין שאה קאג'אר
נאסר א-דין שאה קאג'אר
לידה	16 ביולי 1831 תבריז, המדינה הנשגבת של פרס
פטירה	1 במאי 1896 (בגיל 64) טהראן, המדינה הנשגבת של פרס
מדינה	המדינה הנשגבת של פרס
מקום קבורה	מתחם הקבר של שאה עבד אל-עט'ים, בריי שבאיראן
דת	אסלאם שיעי
השושלת הקאג'ארית
אב מוחמד שאה קאג'אר אם מאלכ ג'האן ח'אנום צאצאים מוזפר א-דין שאה קאג'אר
השאה פרס ה־4 בשושלת הקאג'ארית 5 בספטמבר 1848 – 1 במאי 1896 (47 שנים) → מוחמד שאה קאג'אר מוזפר א-דין שאה קאג'אר ←
חתימה

נָאסֶר א-דִּין שָׁאָה קָאגָ'אר (בפרסית: ناصرالدین شاه قاجار; פונטית: Nāṣiru d-Dīn Shāh Qājār;‏ 16 ביולי 1831 - 1 במאי 1896) היה שאה (מלך איראן) מ-17 בספטמבר 1848 ועד מותו בהתנקשות, כ-50 שנה לאחר מכן. השליט הרביעי בשושלת הקאג'ארית. תקופת שלטונו היא השלישית באורכה בהיסטוריה של פרס, אחרי תקופות השלטון של המלכים שאפור השני ושאה תהמאספ הראשון. אף על פי ששלטונו התאפיין במגמות של פתיחות למערב ולמודרנה וביטול סמכויות אזרחיות של אנשי דת ומסירתן לפקידות חילונית, הוא היה שליט טוטליטרי שרדף על רקע דתי, בין השאר, את בני העדות הבהאית והבאבית. נודע במיוחד בכך שמסר נכסים ואינטרסים כלכליים של ארצו לידיים בריטיות, דבר שהוביל בסופו של דבר לרציחתו על ידי לאומנים.

שנותיו הראשונות ונסיך הכתר

נאסר א-דין מִירְזָא נולד ב-17 ביולי 1831 בקאהנמו שבחבל אסקו בפרברי העיר תבריז. הוא היה ילדם השלישי של מוחמד מירזא והנסיכה ג'האן חאנום. כאשר מוחמד מירזא היה בן שתים עשרה, בשנת 1827, בפקודת פֶתַח' עָלִי שָׁאָה קָאגָ'אר, הוא נישא לבת דודו בת הארבע עשרה, המלכה ג'אהן חאנום. נישואים אלה נעשו מתוך כוונה לבטל את החלוקה בין ענפי קוואנלו ודולו של שבט המלוכה הקאג'ארי.

נוכחותה של הנסיכה ג'האן חאנום בכפר קאהנמו נבעה ככל הנראה מהמטרה להימנע מלחלות בכולרה לאחר התפרצותה בתבריז. בזמן לידתו של נאסר א-דין מירזא, אביו יחד עם הנסיך עבאס מירזא, הכניעו שבטים סונים טורקמנים בח'וראסאן. במקביל, מוחמד מירזא הביא לניצחון טקטי כאשר הוביל לשחרור 20,000 האיראנים השיעים שנלכדו על ידי הסונים. לכבוד הניצחון הזה הוא כינה את בנו שזה עתה נולד "נאסר א-דין" (ناصرالدین; בתעתיק מדויק: נָאצֶר אַל-דִּין; משמע "ניצחון האמונה") במקום שמו של אבותיו. פתח' עלי שאה, שהיה אז במרכז איראן, חגג את צירופו של חבר חדש למשפחת המלוכה. בארבע השנים הבאות, עם מותם של ילדיו הצעירים של מוחמד מירזא, הפך נאצר אלדין מירזה לבנו הבכור שעוד נותר בחיים, וכתוצאה מכך הפך לנסיך הכתר וליורש המיועד אחרי אביו, אשר היה יורשו של פתח' עלי שאה.

פרט לנאסר א-דין, בין ילדיהם של מוחמד מירזא וג'אהן חאנום שהיו בוגרים מנאסר א-דין, עזאת א-דאולה הייתה היחידה ששרדה לבגרות. ההכתרה של נאסר א-דין מירזא כנסיך הכתר התקיימה בטבריז בשנת 1834, לאחר מותו של פתח' עלי שאה וירושת הכתר בידי מוחמד מירזא, שהוכתר תחת השם מוחמד שאה קאג'אר. נאסר א-דין היה אמור למנוע את ניתוק הענף המלוכני של השושלת הקאג'ארית מענף דולו. שליחותו הרשמית הראשונה של נסיך הכתר הייתה לרכב לירוואן כדי לברך את קיסר רוסיה, ניקולאי הראשון, שביקר באותה עת במחוזות שנכבשו לאחרונה בידי האימפריה הרוסית בחבל עבר הקווקז. במהלך הפגישה הניח הצאר הרוסי את נסיך הכתר על ברכו והעניק לו את טבעת היהלום שלו כאות חיבה. במהלך המשלחת, בשנת 1837, היה נאסר א-דין בן שש בלבד, והמשלחת הונהגה בידי הדיפלומט מִירְזָא תָּאקִי חָ'אן פָרְאַהאנִי (לימים אמיר כביר) ומספר אנשי דת.

בקיץ של אותה השנה, זימן מוחמד שאה את בנו נאסר א-דין לבירה. אז לא ראה את אביו כמעט חמש שנים באותה העת עקב ההפרדה התרבותית בין הילוד והוריו. במהלך שנת 1844, התחתן נסיך הכתר בן השלוש עשרה עם בת דודו של אביו, גלן. הנישואים הראשונים של נאסר א-דין סימלו את בואו לגיל ההתבגרות, מה שביטל את הצורך במינוי משנה למלך עת יוכתר, מכיוון שהוא כבר לא היה נסיך כתר קטין. באותה השנה, נמלט מושל אזרבייג'ן הפרסית, בהמאן מירזא לאימפריה הרוסית ונאסר א-דין הציע את שירותו לאביו למילוי המשרה. לבקשת בנו, מינה אותו מוחמד שאה למושל אזרבייג'ן הפרסית. במהלך תקופה זו התוודע נסיך הכתר לפרשיות מנהל מרכזיות שהרתיעו את ההנהגה המחוזית. במקביל הובא עלי מוחמד שיראזי, הבַּאבּ לתבריז למשפט וחקירה בצו של חאג'י מירזא אחאסי, והמשפט נערך בנוכחותו של נאסר א-דין. הבאב הכריז על עצמו בתור המהדי (המושיע) האסלאמי המובטח ובכך עורר מחלוקת דתית שערערה את מעמדה השלט של השושלת הקאג'ארית.

נאסר א-דין שאה, צילום של נדאר.

מוחמד א-דין שאה קאג'אר בתמונה מתקופת כהונתו המוקדמת.

כשמוחמד שאה, שסבל משיגדון (גַאוּט בלועזית) במשך שנים רבות, נפטר בשנת 1848 בגיל 43, המדינה סערה ואזרבייג'ן נחשבה לחלק השקט היחיד ברחבי הממלכה הקאג'ארית הפרסית. בתקופה זו נאסר א-דין מירזא, נסיך הכתר, שהיה אז בן שבע עשרה; התגורר בתבריז במסגרת משרת ההנהגה שלו. עקב היותו יורש העצר החלו מדינאים ויועצים מחצרות ההנהגה מרחבי הממלכה לפגוש בו.

חאג'י מירזא אחאסי, שר בחצרו של מוחמד שאה, שלא יכול היה לשמור על רגיעה בבירה טהראן, תפס מקלט במקדש עבדול-עזים והתיישב על כס המלוכה הפרסי בתור הטוען לכתר. מירזא אחסאי שלט וקבע ברצונו בממלכה למשך 45 ימי שלטון. שגריר ממשלת רוסיה, שחש שהוא נאלץ לתמוך בנסיך הכתר, העביר מיד הודעה לקונסול שלו בתבריז, בהנאם אנסקוב, באמצעות שליחו, והודיע לו על מותו של מוחמד שאה ועל המצב בטהראן בכדי שזה יעביר את הידיעה לנאסר א-דין.

בשעה שנודע לו על מות אביו והמצב בבירה, רכב נאסר א-דין, בתמיכת פמלייתו שהונהגה בידי מירזא תאקי ח'אן פראהאני, לטהראן. עוד לפני שהגיע לעיר, מינה נאסר א-דין את מירזא תאקי ח'אן לשר הראשי שלו (תפקיד הדומה לזה של ראש ממשלה והנושא בו משמש היועץ הראשי למלך וממלא דברו), משרה שנקבעה רק בידי השאה. כשהגיע לטהראן, נפל מירזא אחסאי לנוכח התמיכה העממית בנאסר א-דין שאה. מבין פעולותיו הראשונות של נאסר א-דין הוא העניק לאמו ג'האן חאנום תפקיד של משנה למלך בשל יכולתה המדינאית והדיפלומטית לנהל את המדינה, והפך את אמו לשותפה בהנהגת הממלכה. נאסר א-דין שאה עלה על כס הטווס, מושב השאה, ב-13 בספטמבר 1848.

השאה של פרס

בחסותו של אמיר כביר

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:

דיוקן של נאסר א-דין שאה קאג'אר.

בשנותיו הראשונות של נאסר א-דין שאה קאג'אר בשלטון, רוב הסמכות ניתנה בידי השאה הצעיר לשר הראשון, מירזא תאקי ח'אן, שנודע בכינוי "אמיר כביר". אחד האירועים החשובים ביותר בתקופת אמיר כביר היה המרד של חסן ח'אן סלאר, בנו של ח'אן אסיף אל-דולה, השר הראשי בתקופת כהונתו של פתח' עלי שאה, שהתמרד לאחר תום שלטונו של מוחמד שאה בטענה לכתר. אמיר כביר שלח את המפקד הצבאי מוראד מירזא חסאם אל-סלטאנה כדי לדכא את המרידה, שאחרי שלוש שנות מאבק הסתיימה לבסוף בחיסולו של סלאר ובהסדר שלטונו של נאסר א-דין. כמו כן, בתקופה זו דוכאו מנהיגי הבאביזם והבאב עצמו הוצא להורג בידי כיתת יורים לפי פקודתו של השאה.

כאשר הגיעו אמיר כביר ונאסר א-דין לטהראן עבור הכתרתו של השאה החדש, הם מצאו את הצבא הפרסי מוזנח לנוכח קיצוצים בתקציב. אמיר כביר, שהיה בעצמו מפקד צבאי במהלך עברו, העביר תקציב צבאי נרחב שהוביל לחלוקה צבאית מחודשת, הבאת יועצים צבאיים מאירופה עבור הפיקוד הפרסי ותמיכה בפריחתה של תעשיית המלחמה. השאה הורה להסיר תוארי כבוד מרובים בעת ההתכתבויות רשמיות, ולפי פקודתו אפילו הוא כונה בתואר הפשוט 'כבוד מעלתו'. אמיר כביר גם ניסה למנוע הונאות כספיות בחצר המלוכה ופעל להסדיר את הכנסות של בירוקרטים ועובדי ממשלה בכלל בכדי להפחית הוצאות.

אמיר כביר ניסה נוסף על כך להסדיר סמכות שלטונית על טהראן בכדי לקבוע את התפתחות הבירה, בהקשר זה החל לבנות שני שווקים (באזארים) חדשים בתוך העיר. הוא גם דאג לניקיון המרחצות ותכנן תשתית שנועדה לשאוב חלק ממי נהר קראג' לשתיית תושבי טהראן, תשתית אשר ננטשה בסיום שלטונו.

פעולותיו של אמיר כביר, שהיו לטובת ההמונים האיראניים ולרעת נסיכים, אצילים, מולאים ומקורבי ממשל אחרים, עוררו את כעסם של קבוצות אלה, ומאחר ואמיר מנע פעמים רבות את ההתערבות של המעמדות העליונים בהליך הממשל, כלל ההנהגה המדינית התכנסה סביבו. יועץ השאה מהד אוליה ניסה להחליף את אמיר כביר במירזא א'עא ח'אן נורי, שהיה אז שר החלוקה המדינית. אז פעל מהד, בתמיכת ג'האן חאנום, לשכנע את נאסר א-דין להדיח את אמיר, אם כי השאה הצעיר התנגד בתחילה לבקשתו. אט עם הזמן, החל משנת 1850, חל קרע בין השאה לאמיר כביר, והשאה נעשה חשדן כלפי השר הראשי של ממשלתו. חילוקי דעות התגלעו בין השאה לאמיר. למשל, פעם השאה שלח את אחד מאחיו הצעירים למשול בקום, אך האמיר החזיר אותו לטהראן, והשאה, בזעם על כך ששרו המרה את פיו, החזיר את אחיו לקום. דרך קרע זה הדיח השאה את אמיר כביר מהכס ומינה אותו לשלוט בכאשאן; אך זמן קצר לאחר ששגריר רוסיה נקט בפעולה צבאית לכאורה לטובת אמיר כביר, נאסר א-דין שאה, שנבהל מהמהלך, שלח את עמיר לכלא באג'ה סנפיר בכאשאן, וזמן קצר לאחר מכן אמיר כביר נרצח בפקודת השאה.

חיסולו של אמיר כביר התרחש בינואר 1852. לאחר רצח אמיר כביר, נחישותו של נאסר א-דין הצעיר לשנות את המנגנון הממלכתי של השושלת הקאג'ארית לא חזר על עצמו, אך הוא גרם לנאצר אלדין שאה להתעניין במידת מה ברפורמה שיבצע בצורה עצמאית, כל זאת בכדי למנוע גורם סמכותי בממשל שיאיים על מעמדו. מדיניות החוץ ומדיניות הפנים של נאסר א-דין שאה בשנים הבאות שלאחר מכן, הושפעה במידה רבה מהמדיניות של אמיר כביר.

רדיפת הבאביזם

עם עלות השחר בבוקרו של יום שישי, 30 באוגוסט 1856, כאשר נאסר א-דין שאה היה בדרכו לציד מחוץ לארמון הקיץ של ניוואראן, קבוצת צעירים שפעלו בחסותו של שייח' עלי עזים, תקפה את השאה במרחק קצר מהארמון. הם עתרו להתקרב לפמילייה של השאה, שבה נכללו אנשים ספורים בלבד שנעו על רגליהם ללא סוסים או מרכבות, ודרשו פיצוי בגין הפגיעה המרה שנעשתה לדתם לאחר ההתנקשות בסייד עלי מוחמד שיראזי, הבאב. שלושה מהם ירו שלושה חצים, בהתאמה, מהם החץ השני פגע בנאסר א-דין. בהתכתשות, שומרי השאה הרגו את אחד התוקפים ועצרו שניים אחרים.

ג'האן חאנום חשדה בבנה השאה שהוא מתכנן להתנקש בחיי השר הראשי מירזא אע'א ח'אן נורי, ומירזא אע'א ח'אן נקט נמרצות בכדי לזכות את עצמו מהכפשות והשמצות על שהיה מעורב בניסיון ההתנקשות בכך שהורה על דיכוי וסדרת עצירות נרחבות של תומכי הבאב. היו תומכי באב שנתפסו בידי הרשויות הרוסיות בניסיום לברוח דרך הגדול ולאחר מכן, חלק מאותם עצורים הועברו לידי הרשויות הפרסיות.

נאסר א-דין ספג רק פצעים שטחיים בניסיון חיסול זה, אך הורה לטבח בכל תומכי הבאב. מאמינים באבים רבים, ואפילו אלה החשודים בהיותם באבים, עונו והוצאו להורג באכזריות בטיהור פוליטי אלים שהוצא לפועל בהנהגתם של האולמה, פקידי הממשל, הנסיכים הקאג'ארים, בירוקרטים ואנשי עסקים רבים. כדי להפחית את הסבירות לפעולת תגמול מצד הבאבים, הורה מירזא אע'א ח'אן נורי לחלק את הקורבנות בין קבוצות שונות, כמו אנשי הצבא, האצילים המלומדים והתלמידים (רבים מאלו שהוצאו להורג התלמדו בבית המדרש דאר א-פונון), כך שהאחריות לאירוע תתחלק בין כיתות מבצעיו. כמה אלפי אנשים נהרגו בטבח.

נאסר א-דין שאה, שאיבד את נסיך הכתר הראשון שלו, הסולטאן מחמוד מירזא, עקב פטירתו בגיל ינקות בשנת 1849, בחר בבנו השני, סולטאן מוין א-דין מירזא לנסיך הכתר; אף על פי כן, בשל גילו הצעיר של מוין א-דין מירזא, הוא לא יכול היה להיות שאה עצמאי אילולא נאסר א-דין היה נהרג. שגרירי רוסיה ובריטניה בטהראן העריכו כי אחיו של נאסר א-דין, עבאס מירזא, היה ראוי ומתאים לרשת את המלוכה. בשעה זו ניצלו השאה ואמו ג'האן חאנום (שלא הייתה אם ביולוגית לעבאס מירזא) את ההזדמנות לחסל את עבאס מירזא, וזמן מה לאחר ניסיון ההתנקשות האשימו את האחרון על שהיה מעורב בפרשה. על מנת להעניש את עבאס מירזא, השאה החליט תחילה לעוור אותו, אך באזהרת השגרירים הרוסיים והבריטים הוא הסכים לכלוא אותו. לפי תרבות הממשל הפרסית, נאסר על עיוורים לרשת את כתר המלוכה הפרסי.

שאלת הראת והמאבק בבריטניה

ערך מורחב – המלחמה האנגלו-פרסית

איור של השאה רוכב על סוסו.

בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-19, הענקת התמיכה של ממשלת בריטניה באישים פרסים משפיעים לצד ההתערבות התכופה של שגרירים בריטים בענייניה הפנימיים של פרס, גרמו לנאסר א-דין שאה לחשד יותר ויותר כלפי אותה ממשלה בריטית. האידיאלים שבהם דגל המחנך מירזא מאלכ ח'אן, המתרגמן המיוחד של השאה ואחד ממורי בית המדרש של דאר א-פונון, השפיעו גם על שכנוע השאה להתנגד להשפעה הבריטית. בסופו של דבר, העניקה השגרירות הבריטית בטהראן חסות ליריבו הפוליטי של נאסר א-דין שאה, מירזא האשם נורי בשנת 1856, משבר דיפלומטי שנוצר מהדבר הוביל לניתוק היחסים בין שתי המדינות. האשם נורי לקח איתו לשגרירות גם את אשתו פרווין חאנום, אחותו של טאג' אל-דולה (אחת מנשותיו הנשואות של השאה).

בני הזוג התגוררו במושב מיוחד בגולחאק זמן רב ליד מושבו הרשמי של השגריר הבריטי. תקרית זו הובילה לשמועות נרחבות בטהראן על הקשר הסודי של פרווין ח'אנום עם השגריר הבריטי. למרות האזהרה של השגריר, נאסר א-דין לא נרתע והשתלט על השגרירות הבריטית בטהראן, מהלך שהוביל לניתוק הקשרים הדיפלומטיים הרשמיים ולהנפת דגל פרס מעל בניית השגרירות הבריטית.

לאחר התקרית הורה נאסר א-דין על גיוס צבאי לכל מושלי מחוזות פרס והורה לצבא המדינה בהנהגת אחיינו, הסולטאן מוראד מירזא חסאם אל-סלטנה, להתקדם לעבר כיבוש העיר הראת. במקביל לכל זאת, הייתה פרס במאבק אסטרטגי שאפתני מול חברת הודו המזרחית הבריטית שפעלה לחזק את שליטתה והשפעתה על מרכז אסיה מול ההשפעה הרוסית באזור. פרס מזה זמן רב הייתה בעלת השפעה על הישויות המדיניות באזור אפגניסטן ונשענה כלכלית על העיר הראת שהייתה מרכז מסחר וצומת דרכים אזורית אשר הייתה לאינטרס בריטי ורוסי גם כן. זמן קצר לאחר תחילת המצור הפרסי על הראת הודיע שגריר בריטניה בקונסטנטינופול לממשל בטהראן כי הוא נמצא במגעים לכינון היחסים מחדש. בתגובה, שלח השאה שגריר מטעמו להתדיין על הסדר אשר לא הגיע עקב חילוקי דעות בין הצירים. במהלך חודש הרמדאן הונפקה האזהרה הבריטית הראשונה לממשלת פרס נגד המצור.

השאה בצילום של נדאר.

עקב סירובו של נאסר א-דין להיענות לאולטימטום שהוצב בידי הבריטים, פרצה ב-1 בנובמבר המלחמה האנגלו-פרסית שבמהלכה נשלחו כוחות בריטים לפלוש לפרס ולשחרר את המצור מעל הראת. כישלונות טקטיים במהלך המצור על הראת וכריתת חוזה פריז (1856) בתום מלחמת קרים, לא הובילו לנסיגתו של השאה. במהלך המאבק נאסר א-דין שאה אף החליט לנוע מטהראן לח'וראסאן בכדי לפקד על המערכה, אך נורי עצר בעדו. השאה ציפה לתמיכה רוסית מול בריטניה שלא הגיעה, בעיקר עקב העובדה שידיה של רוסיה היו קשורות באותה העת במלחמת קרים. בחיפוש אחר תומכים חדשים, פנה השאה לצרפת. הוא ביקש מנפוליאון השלישי, קיסר הצרפתים, עזרה בפתרון הסכסוך הטריטוריאלי בין פרס לבריטניה, ושלח לו מתנות יקרות ערך, כולל עיטור מסדר האריה והשמש, פסל של הומרוס (שנגד את דת האסלאם) וכמה מחרוזות פנינים. נאסר א-דין שאה גם קרא לכריתת חוזה של ידידות עם ארצות הברית, ובכך מצא אמצעי חדש להפעלת לחץ על בריטניה במהלך המשא ומתן עימה. השאה עודד את ארצות הברית להקים בסיסים צבאיים במפרץ הפרסי, אך ממשל הנשיא ג'יימס ביוקנן לא מיהר להתערב במים הטריטוריאליים הפרסים. כמו כן ניסיונו של השאה להשיג תמיכה כלכלית מארצות הברית לא נחלה הצלחה.

הדרישות הבריטיות הועברו דרך אמין אל מולק, השליח הפרסי לדיונים עם הבריטים בקונסטנטינופול. הדרישות הבריטיות כללו העברת ריבונות על האי חרג' במפרץ הפרסי והעיר בנדר עבאס לחופי המפרץ, כמו גם הדחה של נורי מתפקידו בתור השר הראשי של השאה. כעבור שבועיים בלבד, הגיעה ההודעה לשאה על ניצחון הכוחות הפרסים במערכה לכיבוש הראת במקביל להודעה על מות בנו ויורשו סולטאן מוין א-דין מירזא.

ברגע שנכבשה הראת בידי הכוחות הפרסים, נכנס המפקד הצבאי הפרסי, אמין א-מולכ, שחיכה לפקודת השאה, למשא ומתן עם השליחים מטעמה של בריטניה. ממשלת בריטניה, שפרסה את כוחותיה בדרום איראן, התעקשה על תנאיה הקשים, אך השאה, בלהט כיבוש הראת, דחק באמין א-מולכ שלא להיכנע לדרישות הבריטים. נאסר א-דין שאה העלה בפני חצר המלוכה אפשרות של התערבות בעד כוחות הודים תומכי עצמאות במהלך המרד ההודי הגדול נגד שליטת האימפריה הבריטית על תת היבשת ההודית. מוחמד נג'ף מירזא, שהיה אחיינו של בהאדור שאה השני, שליט האימפריה המוגולית האחרון בהודו, עודד את השאה להעביר את כוחותיו מהראת לגבול הודו והבטיח לו שהמהפכה האנטי-בריטית מתבגרת בהודו, שבד בבד תתחזק עם הפלישה האפשרית של השאה להודו, אשר נועדה לגרום לייאוש האנגלים. אך התקדמותו של הצי המלכותי הבריטי בדרום איראן מנעה מהשאה שאיפות נוספות. הצי הבריטי צלח בכיבוש העיר בושהר לחופי המפרץ הפרסי והמשיכו בהתקדמותם על אדמת איראן מבלי להתמודד עם כל התנגדות מרכזית. ההתקדמות הבריטית מדרום הובילה לנסיגת הכוחות הפרסים בח'וזסתאן ולכיבושם בידי הבריטים. נאסר א-דין שאה, שלא הצליח להכין כוח סדיר להתעמת עם בריטניה בגלל המחסור הכלכלי באוצר הלאומי שלו, אשר הוביל אותו להסכם לשלום. בהוראתו, אמין אל מולק נסע לצרפת וחתם על הסכם פריז עם ממשלת בריטניה, שחייב את איראן לוותר על כל טענותיה לשליטה על הראת.

רפורמות במנהל הפנים

בשנת 1850 נולד בנו השני של נאסר א-דין, מסעוד מירזא, אשר היה אהוב על ידי אביו. כשמסעוד מירזא היה בן חמש, השאה העניק לו את התואר 'אמיר נזאם' ומינה אותו למפקד צבאי מרכזי של הצבא הפרסי. לאחר מותו של הסולטן מויו א-דין מירזא, נאסר א-דין שאה תכנן להכתיר את מסעוד מירזא לנסיך הכתר. השאה נמנע מהחלטה זאת עקב התנגדות מצד פלגים שונים בתוך השושלת הקאג'ארית ועקב העובדה שמסעוד מירזא לא היה בנה של המלכה הראשית, ג'יראן (בפרסית: جیران). לאחר הדחתו של נורי, נאסר א-דין שאה ביצע שורה של רפורמות וניסה להקים מוסדות ממשל בירוקרטים בנוסח ממשלות אירופאיות. כלומר, חלוקת משרדים אל משרד הפנים, ענייני חוץ, מלחמה, אוצר, צדק והטבות ציבוריות. המשרדים אורגנו במועצה הדומה לקבינט המכונה "מועצת המדינה", אך מועצה זו הוקמה רק בעת הצורך להתייעצות עם השאה, שהיה היחיד שיכול היה לזמן אותה. לשרים לא הייתה זכות להחליט ללא אישור המלך. בנוסף למועצת המדינה, הקים השאה מועצה מייעצת נוספת בשם בית הכדאיות, או בקיצור "האספה המייעצת". גוף פרלמנטרי זה הוסמך לדון בכל הנושאים החוקיים שהיו בראש סדר העדיפויות של הממשלה ובצורכה של המדינה, אך לא הייתה לה זכות להיכנס לנושאי מדיניות חוץ ללא רשות המלך. היו באספה עשרים וחמישה חברי פרלמנט שמונו מבין אנשי החצר. הרפורמה הבאה של השאה הייתה לבטל את משרת השר הראשי. אך אמונתו של נאסר א-דין ברפורמה דעכה במהרה לצד כל ההתלהבות הראשונית. במאמץ לשמור על סמכותו היורדת, הוא נקט במדיניות כפייה שעמדה בניגוד מוחלט לרצונו המוקדם עבור רפורמה.

השאה עם הזמן הוריד מסמכויותיה של האספה עד אשר הותיר את החלטותיו ללא התייעצות או סקירה כלל וכלל. עם השיבה מהרפורמות השאה שיחזר את תפקידו של השר הראשי. בנוסף, השאה מצא עצמו לכוד בכוחם השורשי העמוק של מעמד הדתיים האדוקים, שלא היה ברצונם להחליף את הדור הצעיר במערכת בתי המשפט, ועם זאת, לא יכלו לסמוך על כוונותיהם האמיתיות של הרפורמיסטים. בשנת 1860 נפטרה המלכה ג'יראן לאחר מחלה ממושכת ושחפת. על פי הנרי רולינסון, השגריר הבריטי בטהראן, ברגע שהופיעו הסימנים הראשונים לשחפת בג'יראן, נאסר א-דין שאה איבד את העניין בה ואף על פי שראה את ג'יראן על סף מוות, יצא לדרכו ולא שהה בבירה במהלך ימי הקבורה והאבל על מותה.

באותה השנה בחר נאסר א-דין בבנו השישי, מוזפר א-דין מירזא, יליד 1853, לרשת אותו בתור נסיך הכתר. בקיץ 1859 פרץ רעב גדול ברחבי פרס. התסיסה בתגובה למחסור במזון והעלייה במחירים של מצרכים בשווקים החלה בטהראן ובתבריז והתפשטה בהדרגה ברחבי כל פרס. כעסם של האנשים על הקשיים הופנה ישירות לשאה ולניהולו השגוי. השאה לא חשש מההתנגדות הגוברת לו ונסע למאזנדראן בחיפוש אחר התחביב האהוב עליו ביותר, ציד. אך בהיעדר השאה, התגברה התסיסה האזרחית בערים הגדולות עוד יותר. הוא חזר במהרה לטהראן, ביטל את משרת השר הראשי פעם נוספת והסדיר מחדש את הממשל הרפורמי שביטל קודם לכן.

מסעותיו של השאה

בשנת 1869, תכנן נאסר א-דין שאה לבקר באתרי הקודש השיעים בנג'ף, מסופוטמיה, האימפריה העות'מאנית. לשם כך השאה התכתב עם מירזא חוסיין ח'אן מושיר א-דאולה, השגריר הפרסי בחצר המלוכה העות'מאנית, כדי להתכונן לקראת ביקורו של השאה. בסופו של הביקור הורה השאה למושיר א-דאולה לשוב ממשרתו בחצר העות'מאנית לפרס ומינה אותו לשר המלחמה הפרסי במסגרת מערכת הממשל החדשה. פעולה נוספת של השאה שנגעה לצבא לאחר ששב מטיול זה הייתה הרחקתו של המפקד הצבאי מוסטפא א-מאלכ, שהיה שייך לסיעה השמרנית של חצר המלוכה. מוסטופיה א-מאלכ, עלה בסולם דרגות ההנהגה ובעת הורחק מתפקידיו היה בעל סמכות הדומה לזה של הנושא במשרת השר הראשי המבוטלת. לאחר פיטוריו הוגלה לכפר אבותיו אשטיאן. זמן קצר לאחר מכן, ב-12 בנובמבר 1871, מונה מושיר א-דאולה למשרה המחודשת של השר הראשי. אחת מפעולותיו הראשונות במשרה הייתה העברת חוזה ויתורי סמכויות של הממשל, בהסכמת השאה, למשקיע הבריטי פול יוליוס רויטרס. ויתורים אלו כללו בין היתר ניצול של כל המכרות האיראניים בידי המשקיע הבריטי.

מפת מסעו הראשון של השאה לפרס.

נאסר א-דין שאה קאג'אר עם אלכסנדר השני, קיסר רוסיה.

נאסר א-דין שאה יצא למסע לאירופה בשנת 1873 בהצעתו של שרו הראשי. מושיר א-דאולה התכוון להראות לשאה את התקדמות מדינות אירופה ולחשוף בפניו את חולשתה של איראן לעומת המעצמות האירופאיות. תחילה נסע השאה דרך הקווקז מטהראן למוסקבה, איפה שפגש באלכסנדר השני, קיסר רוסיה. לאחר רוסיה נסע השאה לברלין, הקיסרות הגרמנית, דרך וילנה וקניגסברג, ולאחר שנפגש עם וילהלם הראשון, קיסר גרמניה ואוטו פון ביסמרק, קנצלר גרמניה, יצא לבלגיה דרך פרנקפורט, קלן ואאכן. בבריסל התקבל בברכה על ידי לאופולד השני, מלך הבלגים. כמה ימים לאחר מכן הגיעה משלחת בריטית לבירת בלגיה ולקחה את המלך לבריטניה. בבריטניה קיבלו את פניו של נאסר א-דין שאה בניה של המלכה ויקטוריה וכמה אנשי חצר. שלושה ימים לאחר הגעתו ללונדון נפגש גם עם המלכה בארמון בקינגהאם. בפגישה זו בירכה ויקטוריה את השאה והעניקה לו תואר אביר מסדר הבירית. לאחר בריטניה, נסע לצרפת דרך תעלת למאנש, שם נפגש עם נשיא צרפת פטריס דה מק-מהון בפריז, ולאחר מכן נסע לווינה דרך שווייץ וממלכת איטליה. הוא פגש את ויטוריו אמנואלה השני, מלך איטליה והתקבל בברכה בפגישה רשמית על ידי פרנץ יוזף, קיסר אוסטריה. פגישה מיוחדת הייתה לשאה עם משה מונטיפיורי. השאה הציע למונטיפיורי לרכוש חלקות אדמה על מנת ליישב עליהם יהודים בחסות הממלכה הפרסית.

במהלך טיול זה הוזמן השאה לריקודי חצר, קונצרטים, אופרות והופעות אחרות. הוא האזין שעות לנאומים שנאמרו לכבוד נוכחותו בטקסים הרשמיים, והוא לעיתים לא הבין דבר מהתוכן מלבד תרגום מקוצר. במהלך מסעותיו, השאה התקשר גם עם דמויות בולטות, שחקנים וזמרים, ולעיתים אף התערבב באנשים רגילים, דבר שמעולם לא הצליח לעשות בפרס עצמה. אך בסופו של דבר, המלך לא היה שבע רצון מהטיול. היה זה מכיוון שהוא נאלץ להימנע ולציית לפי קודי ההתנהגות האירופאים. הוא אף נכנס לוויכוח עם קיסר רוסיה והושפל על ידי תפארתם ועוצמתם של ממשלות אירופה. "את החוקים וההתפתחויות החדשים בעידן זה יהיה קשה מאוד לאכוף בזמן הקרוב" הוא העריך.

טיולים אלה, שהתקיימו בשני סבבים ובנוסף גררו עלויות כבדות לממשלה ולאנשי איראן, הביאו הישגים חשובים למדינה והשאה אפשר בהמשך לגורפים שונים מטעמה של אירופה המודרנית להיכנס לפרס בתחומים שונים ובדרכים שונות. חוזים בתחום רכישת מכונות הטבעת מטבעות והקמת מטבעה בטהראן והדפסת חותמות הדואר הראשונות של פרס היו תוצאה של מסעותיו של נאסר א-דין שאה לצרפת. במהלך טיול זה ביקר נאסר א-דין שאה גם במטבעות של סנקט פטרבורג, לונדון ופריז, ורוב המטבעות של המדינות המארחות הטביעו מדליות הנצחה לכבוד הגעת השאה של פרס לארצן.

כשחזר השאה מאירופה, אנשי טהרן התקוממו ודרשו לבטל את הוויתור המסחרי שהעניק לקיסר הרוסי במהלך הטיול. מכתביהם ועתירותיהם של גורמים מבדי המדרשים וחוקרים אזרחיים בטהראן הופיעו בפני השאה, בהם הם מונים את טעויותיו של מושיר א-דאולה - בעת בראש כל הוויתורים הופיע הוויתור המסחרי לסוחרים הרוסים – ונדרש מצד גורמים אזרחיים להסירו. בסופו של דבר התפטר מושיר א-דאולה בהוראת השאה ונשלח למחוז גילאן. בשנת 1878, השאה שוב חשב לנסוע לאירופה. הוא הודיע שהפעם ייסע בעילום שם ועל חשבונו (במקום חשבון האוצר הלאומי) בכדי לראות את רמת ההתקדמות האירופית האמיתית שהוסתרה ממנו בטיול הקודם בשל הפורמליות והאירוח של הממשלות. עד מהרה הוא התגלה ועיתונים וגורמים ממשלתיים באירופה בירכו את ביקורו של השאה בנסיבות כאלה; אך עד מהרה שינה נאסר א-דין שאה את דעתו ורצה להתקבל על ידי הממשלות. במהלך טיול זה ביקר השאה במוסקבה, סנקט פטרבורג, וינה, ברלין ופריז, וחזר לפרס לקראת סוף השנה. השאה התפלא מיחידות הקוזאקים בתוך שורות צבא האימפריה הרוסית והסדיר הסכם עם הממשלה הרוסית שתתמוך בהקמת יחידה דומה בצבא הפרסי (לימים בריגדת הקוזאקים הפרסית).

רפורמות במערכת המשפטית

נאסר א-דין שאה קאג'אר בצילום משנות ה-90 של המאה ה-19.

השאה חיפש הזדמנות לצמצם את מעורבותם של אנשי דת ומתנגדי המודרניזציה בשורות חצר המלוכה וניסה להעביר את כלל הסמכויות שלהם לידי פקידי ממשל אזרחיים. לאחר פיטורי מירזא אע'א ח'אן הוקמה "מועצת הממשלה" עם שישה שרים, ואחד מהם, שעמד בראש משרד חדש בשם משרד ה"צדק הגדול", עבאס קולי ח'אן מוטאמד אל-דאולה ג'וואנשייר מונה על ידי השאה לתפקיד שר המשפטים הראשון של פרס. בשנת 1877 נאסר א-דין שאה, הורה על הקמת "בית המשפט לדיכוי", אשר בבחינה רשמית היה לסמכות הגבוהה ביותר להליכים משפטיים. עבור תלונות נגד פקידי ממשל התייחס השאה באופן אישי.

הגורם החשוב ביותר שהשפיע על מערכת המשפט במדינה בתקופה הקאג'ארית היה תבוסת פרס לרוסיה וכריתת אמנת טורקמנצ'אי. על פי פרק 7 לחוזה השלום בטורקמנצ'אי, סמכות השיפוט של בתי המשפט בפרס הושפעה מכניעה, ואזרחים זרים היו פטורים לחלוטין ממשפט בבתי המשפט הפרסים. אחת מפעולותיו של נאסר א-דין שאה במערכת המשפט במדינה, שחלק מההיסטוריונים כינו אותה "רפורמה", הייתה לחקות את מערכות המשפט האירופאיות ולפעול לפיהן. לאחר מסעותיו לאירופה ביקש השאה לשנות את כל המוסדות הממשלתיים לסגנון האירופי ולפי דבריו להפוך אותם ל"מערביים". אחד הצעדים החשובים ביותר שלו היה ההקמה של משרד המשפטים הפרסי תחת השם משרד ה"צדק הגדול".

משברים ושלטון מאוחר

ערך מורחב – מרד הטבק באיראן

זמן קצר לאחר שחזר נאסר א-דין שאה לפרס, החלו חיילים רוסים להתקדם מעבר לים הכספי אל עבר אזור צפון-מזרח איראן דרך כיבוש אזור טורקמניסטן. ממשלת בריטניה ניסתה להסית את השאה נגד הפעולה הרוסית, אך ראש מטהו הצבאי, שנטה לתמוך במדיניות הרוסית, שכנע את השאה שעבור פרס אין שכנה טובה מרוסיה להתמודדות עם שודדים טורקמנים. נאסר א-דין שאה חשב שרוסיה תגן על חבל ח'וראסאן מפני פלישת הטורקמנים וישמח לשמוע על כיבושים של הכוחות הרוסים שיגיעו עד לגבולות פרס. בתמיכה עות'מאנית פרץ מרד של שייח' ערבי באזור הרי זגרוס. הצבא הפרסי הפיל את המרד ומנע התערבות עות'מאנית ישירה בתוך פרס.

ויתורים כלכליים של פרס לבריטניה ורוסיה התחלקו לשלוש קטגוריות עיקריות: שירותי ציבור, ארגונים פיננסיים וחיפוש משאבי טבע וניצולם. הזיכיון הכלכלי המקיף ביותר ניתן בשנת 1872 למשקיע בריטי. הברון יוליוס דה ראוטר; לפי הזיכיון: במשך שבעים השנים הבאות הייתה ברשותו הזכות הבלעדית לנצל את רוב משאבי הטבע של פרס; לבנות סכרים, גשרים, כבישים, רכבות ומפעלים; לשנות את המכס; ולהשפיע על קבלת ההחלטות של ממשלת השאה בנוגע להקמת בנק לאומי. בשל ההתנגדות העממית בפרס וחוסר תמיכה ממשלתית בריטית ברוטר, השאה ביטל ויתור זה בשנת 1873. ויתורים של שירותים ציבוריים לאינטרסים בריטיים כללו גם שורה של רישיונות, שהונפקו מאז 1862, להקמה ולהפעלת קווי טלגרף בפרס; פתיחת נהר קארון לניווט בינלאומי בשנת 1888; ובין השנים 1890 עד 1913 הוענקו מספר ויתורים להקמה ותפעול כבישים ומסילות ברזל במחוזות הדרומיים והמערביים של המדינה. ויתורים ממושכים אלו תרמו לעורר חימה נגד השאה מצד העולמא, אשר ניסו לטרפד כל מהלך שיש בו משום הפחתת כוחם הדתי-לאומי או דריסת רגל גדולה מדי של מדינה אחרת בתוך איראן, מה שמהווה איום רציני על כוחם.

ויתורים דומים ניתנו לאינטרסים הרוסים, כולל, בשנת 1889, הזכות לנווט בנהרות פרס הזורמים אל הים הכספי, לעגון בלגונת אנזאלי ולבנות מחסנים וכבישים בין פירבאזר לחוף הים הכספי וטהראן; סדרת מענקים בין השנים 1881 עד 1894 לשימוש ובקרה של קווי טלגרף במחוזות צפון פרס; אישור לחברת ביטוח ותעבורה רוסית לבנות כביש מאנזאלי לקזווין בשנת 1893 ועוד.

בשנת 1890 נתן השאה זיכיון בלעדי ל"חברה הקיסרית לטבק" (Imperial Tobacco Company) הבריטית למכירה ולשליטה על הטבק ומוצריו באיראן. צעד זה הביא לפרוץ מרד הטבק באיראן. המנהיג הדתי, האייתוללה מירזא מוחמד חסן חוסייני שיראזי, הוציא פתווה האוסרת סחר בטבק ואף עישון ושימוש בטבק בקרב כל אזרחי איראן. המרד נמשך כשנתיים, בשנת 1892, כאשר השאה הבין כי לא נותרה לו ברירה, הוא ביטל את זיכיון הטבק והשאיר את איראן עם חוב של חצי מיליון ליש"ט, אותו היה צריך לצמצם בעזרת הלוואות מבריטניה ומרוסיה. "מרד הטבק" הוא אחד המיתוסים המכוננים של הלאומנות האיראנית.

ההתנקשות בחייו

קובץ:Nasser ed-Din Shah Funerals 1896.jpg

ההלוויה של נאסר א-דין ב-1896.

מירזא רזא כרמאני, חסיד נלהב של הפעיל הפוליטי-דתי ג'מאל א-דין אל-אפגאני שהאמין כי ויתורי השאה למעצמות זרות, כולל האימפריה הבריטית, עלולים לאיים על המזרח התיכון על ידי הפיכתו לפגיע בפני כיבוש על ידי האימפריאליזם האירופי באותה הדרך כפי שהודו נכבשה והייתה לראג' הבריטי. בעת ביקור במסגד שאה עבד אל-עט'ים בעיר ריי שליד טהראן, כרמאני נכנס למסגד עם מקלע וריסס את המתפללים, בהם גם השאה שנפצע אנושות. מילותיו האחרונות של השאה היו שימשול בצורה שונה כל עוד ישרוד את הפציעה החריפה. נאסר א-דין שאה קאג'אר מת מפצעיו זמן קצר לאחר ההתנקשות עצמה. יורשו, מוזפר א-דין, הוכתר לשאה במקומו. נאסר א-דין שאה קאג'אר נקבר במתחם הקבר של שאה עבד אל-עט'ים, בעיר ריי.

אופיו של השאה

נאסר א-דין שאה היה דובר שוטף של פרסית, ערבית, טורקית, צרפתית ואנגלית. הוא דבק בשריעה, הדין האסלאמי. נאסר א-דין היה מוסלמי אדוק ונהג מדי שנה לבצע חג' למכה וצם במהלך חג הקורבן. נאסר א-דין פעמים רבות לא סמך במידע שהועבר לידיעתו מיועציו הקרובים והעדיף להעסיק מתרגמנים שתרגמו לו חדשות מעיתונים אירופאים בכדי להתעדכן במתרחש ברחבי העולם. נאסר א-דין היה אדם שהאמין במספר רב של אמונות טפלות, בין לבין הוא וידא שיועצו הקרוב ביותר יהיה אסטרולוג.

ילדיו המשפיעים בהיסטוריה האיראנית

• מוזפר א-דין שאה קאג'אר - השאה החמישי של פרס מתוך השושלת
• זהרא ח'אנום תאג' א-סלטנה - פמיניסטית וכותבת זיכרונות על חיי החצר

ראו גם

• זהרה חאנום טאג' א-סלטנה

לקריאה נוספת

• דוד מנשרי, איראן: בין אסלאם ומערב, אוניברסיטה משודרת 1996.

• Abbas Amanat, Pivot of the Universe: Nasir al-Din Shah and the Iranian Monarchy, 1831-1896, מסת"ב 978-0520083219
• Kazemzadeh, Firuz. Russia and Britain in Persia, 1864-1914: A Study in Imperialism. London: Yale University Press, 1968.

סרטים עליו

• ביאטה פטרסן "נאסר א-דין שאה ו-84 נשותיו", 2011 [תקציר הסרט https://youtu.be/HHaBL6Cm4uc]

קישורים חיצוניים

• נאסר א-דין שאה קאג'אר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• נאסר א-דין שאה קאג'אר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• קג'אר, נאסר א-דין שאה (1831-1896), השאה של איראן, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36616326נאסר א-דין שאה קאג'אר