תאוריית הקשר על הדחת השאה מאיראן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הפלת פסלו של השאה מוחמד רזא שאה פהלווי, ימי המהפכה האסלאמית

תאוריית הקשר על הדחת השאה מאיראן הן תאוריות קשר העוסקות בעומדים מאחורי המהפכה האיראנית של 1979 וגירוש השאה מוחמד רזא שאה פהלווי. לפי תאוריות אלו, ממשלות בריטניה, צרפת וארצות הברית עמדו מאחורי המהפכה האיראנית, והן שהפעילו ותמכו בסתר באנשי הדת השיעים ובפרט ברוחאללה ח'ומייני לשם גירושו המוצלח של מוחמד רזא שאה פהלווי מאיראן. גלגולה הראשון של תאוריה זו פותח עוד בראשית ימי ההפגנות שהניעו את המהפכה האסלאמית, במיוחד בקרב תומכי שלטון השאה וכן השאה מוחמד רזא שאה פהלווי עצמו, כפי שבא לידי ביטוי בראיונו האחרון לתקשורת.

לפי תאוריה זו, נציגי מדינות המערב באיראן בכוונה תחילה ייעצו ולחצו על השאה, החל מראשית ההפגנות, לקדם את עניין זכויות האדם בחברה שטרם הייתה מוכנה לכך, להימנע משימוש בכח צבאי או כח כלשהו לפיזור ההפגנות וכן לעזוב את איראן עד תום הפרעות – ועצות אלה הן שהובילו והביאו להעזבתו המכוונת על ידם. רעיון זה תפס מקום משמעותי בקרב דעת הקהל האיראני הבוגר,[1][2][3][4] כמו בקרב הגולים הפוליטיים האיראנים[5] ואף השפיעו על המוג'אהדין ח'לק[6] ועל עיתונאות מערבית.[7]

תאוריה זו גורסת כי המהפכה האיראנית של 1979 הייתה למעשה תגובה מערבית למהפכה הלבנה של פהלווי שנועדה לקדם את איראן ואנשיה, בצורה כזו שהייתה מסכנת את מעמדן הבינלאומי, הכלכלי וכן הפוליטי של יתר מדינות העולם. כשבשלב הראשון התעצמות כוחה של איראן הייתה מסכנת את מעמדן של מדינות אירופה ומאוחר יותר גם את מעמדה של ארצות הברית. לאור זאת חברו אנשי הדת (כשהאינטרסים שלהם היה להשיג שליטה על איראן) עם ארצות הברית, צרפת ובריטניה (שהאינטרסים שלהם היה לעכב את התפתחותה של איראן ולהשיג שליטה מחודשת על הנפט ומחיריו, זאת לאור מדיניותו של השאה באופ"ק וכך שחוזי הנפט היו עתידים לפקוע ב-1978)[8]). ח'ומייני דחה את ההאשמות, בטענה כי השאה הוא זה שהיה "סוכן" המערב באיראן, וזה שמנע את הקמתה של הממשלה האסלאמית עד למהפכה.[9]

טיעונים התומכים בתאוריה

בינואר 1978 פרסם המגזין האיראני "אטלאעאת" (Ettela'at) מאמר שהאשים את ח'ומייני בהיותו סוכן בריטי ו"משורר הודי מטורף". במאמר נטען כי הדבר מזכיר את ימי הקולוניאליזם הפיאודלי (הישן - שחור) והקומוניסטי (החדש - אדום). המגזין טען שהמולות ומדינות המערב יצרו ברית משותפת לחבל בפרויקט המודרניזציה של המלוכה הפהלווית. כשהתנגדותו של ח'ומייני לשאה התבקשה ומומנה על ידי קבוצות אינטרס בריטיות הקשורות לנפט.[10][11][12] תומכי ח'ומייני, זועמים על המאמר, ארגנו בתגובה הפגנות אלימות שהתגלגלו בסופו של הדבר למהפכה האיראנית והובילו לבריחתו של השאה כשנה לאחר מכן מאיראן.[13] עם תום המהפכה התפרסמו כתבות שונות בעניין, שכללו בין היתר וידויים של גורמי ממשל בכירים שטענו כי גם אליהם פנו אנשי CIA בבקשות לסיוע בגירוש השאה. בהצעה לפיה בתמורה לסיוע בהעזבת השאה, ה-CIA יסיע להם לעלות לשלטון במקום השאה. כמו כן נכתבו כתבות שטענו לכך שאנשי CIA לשעבר הקיפו את ח'ומייני בכל זמן שהותו בצרפת. כמו כן פורסמו סיפורים על מימון מלא שסיפקה ממשלת צרפת על מקום מגורו המפואר של ח'ומייני בצרפת.

שימוש בזכויות אדם ומדיה

מוחמד רזא שאה פהלווי טען בימיו האחרונים לשלטון כי: "אם תרימו את זקנו של ח'ומייני, תמצאו את הכתובת "תוצרת בריטניה" תחת סנטרו",[14] אמירה זו אומצה מאמרה אחרת; "אם תרימו את זקנו של המולא, תוכל למצוא "תוצרת בריטניה" מוטבע על סנטרו."[15] בספר זכרונותיו כתב: " לא ידעתי את זה אז - אולי לא רציתי לדעת, אך זה ברור לי כעת שהאמריקאים רצו להיפטר ממני. ברור שזה מה ששוחרי זכויות האדם ממחלקת המדינה רצו... מה היה עלי להסיק מההחלטה הפתאומית של המינהל לקרוא לג'ורג' בול, תת-מזכיר המדינה לשעבר, כיועץ לבית הלבן לענייני איראן?... הכדור היה בידי האמריקאים שרצו לנטוש אותי ובסופו של דבר את מדינתי".[16][17]

לפי פ. ויליאם אנגדהל(אנ') בשנת 1978 נרקמה התוכנית הקונספירטיבית המשותפת במעורבות בריטית ואמריקאית להעזבת השאה מאיראן, זאת לאור תום מועד חוזי והסכמי הבעלות על משאבי הנפט באיראן (ובהם של ה-BP). אנגדהל טוען כי ממשלת ג'ימי קרטר פעלה להגברת הסלידה הציבורית האיראנית נגד השאה וזאת על מנת למנוע את מעבר הבעלות על הנפט האיראני וכן את עצמאותה הכלכלית של איראן מידיים מערביות, כמו כדי למנוע עליית מחירי הנפט. בתוך כך יועציו הביטחוניים-אמריקאים של השאה קידמו ויעצו לו באופן מחושב להגביר את אכזריותה של המשטרה החשאית, הסאוואכ, תוך קידום מדיניות דיכוי ברוטלי; זאת על-מנת למקסם את הסלידה העממית לשאה. במקביל, ממשל קרטר החל לבקר את מדיניות ממשל השאה ולהפעיל עליו לחץ בינלאומי בטיעונים על הפרות "זכויות האדם". אנגדהל עוד טוען כי כשהחלו גלי המחאות נגד השאה, הן היו שוליות, אך ערוצי הטלוויזיה הבריטים כמו ה-BBC ששודרו בפרסית לאיראן העניקו לח'ומייני פלטפורמת תעמולה שהעצימה אותן בשידוריהם. עוד הוא טוען כי ערוצים אלו, שהיו תחת בעלות ממשלתית בריטית, סירבו לקבל או לשדר את תגובת ממשל השאה, כשגם ערעורים אישיים חוזרים ונשנים מטעם השאה עצמו לא הניבו תוצאה. הוא עוד מרחיב וטוען כי המודיעין האנגלו-אמריקאי עצמו היה מחויב להעזבת השאה.[18][19]

גם ברגמן בספרו "נקודת האל חזור" מעלה את עניין הסיוע והתמיכה הבינלאומית המוגברת לה זכה ח'ומייני בהתנגדותו לשאה בתקופתו בגולה. ברגמן טוען כי שלוש המדינות: צרפת, בריטניה וארצות הברית העניקו לח'ומייני תמיכה. התמיכה הבריטית בעיקרה הייתה פסיבית וכללה בעיקרה הענקת במה בינלאומית לחופש הביטוי ולהפצת רעיונותיו. צרפת, בראשות ואלרי ז'יסקר ד'אסטן, העניקה לח'ומייני את שנתנה בריטניה, אך אף הרחיקה לכת כשואלרי ז'יסקר ד'אסטן ביקש מבעלי בריתו המערביים של השאה שלא להאריך את שלטונו באופן מלאכותי, ואף ביקש שיסיעו לח'ומייני לעלות לשלטון במקום השאה. ארצות הברית לחצה על השאה, גם בזמן ההפגנות ב-1978, לאפשר את קיום "זכויות האדם" ו"חופש הביטוי" באיראן ובכלל. כשלחציו של קרטר על השאה סייעו לכך עד למאוד, שכן קרטר לחץ של השאה לשמור על זכויות-האדם וחופש-הביטוי בארצו, תחת האיום שאם התנאי לא יתקיים ארצות הברית לא תממש את עסקת מטוסי ה-F-16. לאור זאת, סירב השאה לעצת יועציו האיראנים-צבאיים; לפזור את המפגינים בדרך הצבאית, כפי שעשה פעמים קודמות. ואף מאוחר יותר סירב לשמוע לעצתם להפיל את מטוסו של ח'ומייני שהיה בדרך לטהראן. איומים אמריקאים אלו הם שאפשרו לח'ומייני לקיים את מאבקו נגד השאה בחופשיות, ללא התנגדות וללא ריסון, ובסופו של דבר אפשרו את קיומם של ההפגנות והמהפכה עצמה.[20]

מניעים כלכליים - נפט

בשנת 1973 היו לאיראן חובות על סך 3 ביליון דולר. אך עם עליית מחירי הנפט, כנראה בעקבות יסוד אופ"ק ב-1960, שנה לאחר מכן החזירה איראן את כל חובותיה והחלה להרוויח 19 ביליון דולר לשנה מהנפט. לטענתו של היכל היה זה בעקבות חרם הנפט של מדינות ערב כלפי המערב, וזאת בעקבות מלחמת יום הכיפורים - חרם בו איראן לא השתתפה. איראן העלתה את מחירי הנפט, דבר שהיה גם לטובת ארצות הברית. שכן באותו הזמן הנפט נסחר בדולרים, כך ששער הדולר גם עלה ותרם לכלכלת ארצות הברית.[21]

בשנת 1981 עבד אלרחמן הוציא ספר בו הוא מפרט על חשבונות רווחי הנפט, תוך פירוט המניעים שהיו לבריטניה, ארצות הברית וצרפת לשמר את חזקתם על שדות הנפט באיראן. לפי עבד אלרחמן תוכניתו של השאה הייתה לפתח טכנולוגית זיקוק נפט (טכנולוגיה בה עד היום מחזיקים רק חברות בריטיות ואמריקאיות, כמעט באופן בלעדי) ולמכור את הנפט האיראני ללא מתווכחים חוץ-מדינתיים. כך שרווחי האוצר האיראני מהנפט יעלו על ידי חיזוק קרטל אופ"ק והעלאת מחירי הנפט, כמו אי-חידוש חוזי הייצור עם הבריטים והאמריקאים, שתוקפם היה עתיד לפקוע ב-1978.[22]

מניעים פוליטיים

הושנג נהאונדי טוען כי נפילת משטר פהלווי היה כתוצאה מקשירת קשר על ידי ממשלות זרות ובמיוחד ארצות הברית ובריטניה. הוא טוען כי מפלתו קרתה על רקע חבירתו של השאה למצרים, עיראק, סין ובעיקר לסובייטים בימי מלחמת יום הכיפורים. כשדבריו של הנרי קיסינג'ר למועצה לביטחון לאומי ממחישים זאת; "חלק מאיתנו מאמינים כי על השאה להחליף את מדיניותו או שעלינו להחליף אותו". הוא טוען כי השאיפות הבינלאומית הגבוהות לאיראן שהיו לשאה ובהם התוכניות להגברת כוחה בכל התחומים; הכלכליים, טכנולוגיים, כספיים וצבאיים הם שהדאיגו את ארצות הברית. זאת בנוסף לרעיון שינוי הבריתות ושינוי דרכה של איראן[23][24] נהאונדי טוען כי אפילו הרעיון שכוחה הצבאי של איראן באזור יעלה על זו של ישראל היה בלתי נסבל. כשבמיוחד לא נסבל היה הרעיון שמדינה עם תרבות עתיקה שנחרבה תשוב להשתייך לכוחות הצבאיים הגדולים והכלכליים בעולם.[25] בספר מאוחר יותר משנת 2010 נהאונדי מייחס את כלל המהפכה באיראן לקשירת קשר מצד המשטר האמריקאי נגד השאה, ומציג את נאומו המלא כביכול של הנרי קיסינג'ר, שצוטט מאוגוסט 1974[26]; "אם השאה ימשיך במדיניות הכללית וכן במדיניות הנפט שלו במסגרת אופ"ק, ייתכן כי השפעתו על התמונה תלך ותגדל לתמיד. יגיע היום בו יהיה עלינו לשים אותו אישית בסיכון. אין ספק שהוא כבר אימץ מדיניות שתוכל לשים אותנו ביום מן הימים תחת לחץ. ביום זה אל לנו לרצותו בתחומי העניין שלו, קל יותר לדמיין את ההפך. זה מהאינטרס של השאה להוביל את מדינתו להיות לכח גדול. לא תוך עזרה והסתמכות עלינו, אלא תוך שימוש בלעדי בגורמים ששכנתה הרוסית העבירה לידיה. במקום זה נמצאים אנשים שחושבים שעל השאה לשנות את עצמו, או שיש להחליף את השאה."[26]

בשנות ה-70 ביטל השאה את פגישותיו השבועיות עם ראש ה-CIA וביקש להוציא מאיראן את כל עובדי ה-CIA שהוכנסו למשרדים האיראנים אחרי 1953. להמשך תכנן וביצוע ביטול כל התקשרות בין איראן לוושינגטון תוך מתיחת קו ישיר בין נשיא ארצות הברית לארמון האיראני. מהלכים אלו בוצעו לאחר הידוק הקשרים בין איראן למדינות ערב - תפקיד שאיראן שמחה לקחת בו חלק. בנושא האיראנים והנפט טען השאה כי אינו תומך באמריקאים וכדוגמה הביא את התנגדותו לרצון האמריקאים לפרק את אופ"ק מבפנים. כשהוא היחיד שהתמודד מולם בסוגיה זו, בעוד האחרים פחדו.[21]

מניעת התחמשות גרעינית

אכבר גנג'י, בבלוג שכתב לBBC בפרסית, טען כי ישנם רבים מתומכי משטר-פהלווי הטוענים כי מדינות ארצות הברית, אנגליה, צרפת ואולי אף ישראל קשרו קשר והפילו את משטר-השאה. הוא מציג את טענותיו של הושנג נהאונדי בספריו השונים וכן משטח את כלל הסיבות והאינטרסים שהיו יכולים להיות למדינות שונות בהעזבת השאה. הוא טוען כי לפי דו"ח הקונגרס האמריקאי לשנת 1976 הרכש הצבאי של איראן היה "הגדול בעולם", וכי בין השנים 1953 -1977 השאה הכפיל ב-12 את תקציב צבא והעלה את כח-האדם הצבאי מ-127,000 ל-410,000 אנשים.[27] כשלפי דו"ח הקונגרס של ארצות הברית: "ההוצאות הצבאיות של איראן חורגות מההוצאות של המדינות החזקות ביותר באוקיינוס ההודי, כולל אוסטרליה, אינדונזיה, פקיסטן, הודו, ודרום אפריקה". הוא טוען כי לפי דו"ח זה השאה תכנן להקצות 33 מיליארד דולר (וכי ישנם מומחים המאמינים כי הסכום האמיתי היה גדול פי שלוש) לבניית עשרים כורים גרעיניים עד לשנת 1994. וכי אם בניית מרכזים אלו יתבצעו בשיתוף וסיוע גרמני, צרפתי וואמריקאי, איראן תהפוך ליצרנית האנרגיה הגרעינית הגדולה ביותר באזור האוקיינוס ההודי. הוא גם טוען שאיראן באותה תקופה הפכה לכח הגדול ביותר באוקיינוס ההודי והמפרץ הפרסי, ופעלה תחת הכותרת "השוטר של ארצות הברית באזור". כששאיפת השאה לאיראן הייתה להפוך אותה לאחת מהכוחות הגדולים בעולם ובפרט הכוחות הגרעיניים. הוא טוען כי בימים אלו תואר וכונה השאה על ידי גורמים מערביים שונים כ"נפל חזק לאשליות נפוליאון לתפארת וגדולה ובפרט למגלומניה". זאת במיוחד לאור הכתרתו העצמית של השאה והכתרת אשתו בטקס המלכותי, המפואר והראוותני שקיים בשנת 1967, כפי שעשה נפוליאון.[28]

טיעונים למעורבות ישראלית

עמוד ראשי
 ראו גם – יחסי איראן-ישראל

הושנג נהאונדי טוען בספריו המוקדמים לאפשרות למעורבות ישראלית בקנוניה, לאור אינטרסים שונים שהיו יכולים להיות לה, כמו: להפוך לכלב השמירה הבלעדי של ארצות הברית במזרח התיכון, למנוע מאיראן מלגבור על ישראל בעוצמתה האזורית, כמו גם לאור חבירתו של השאה לפלסטינים, לסדאם חוסיין ולמצרים. הוא אף טוען כי גם אילו ישראל לא לקחה חלק אקטיבי בקנוניה נגד השאה, חוסר נאמנות השאה לארצות הברית ולישראל היא שהובילה לכך שבימי ראשית המהפכה הגורליים, ישראל עמדה מנגד ולא סייעה או תמכה בשאה. בכתביו המאוחרים יותר, מעביר נהאונדי את כובד האשמה על ארצות הברית, ג'ימי קרטר ותעשיית הנפט.[25][29] אכבר גנג'י שולל את האפשרות למעורבות ישראלית, וטוען כי ישנם מסמכים רבים המעידים על כך.[29] גם ברגמן שולל מעורבות ישראלית בטענתו כי "ידוע כי ישראל הייתה מבין הראשונות להשמיע את פעמון האזהרה לסכנת שלטונו", בפני השאה.[30]

טיעונים המפריכים את התאוריה

בשנת 1991 יצא בשפה הפרסית הספר "זיכרונותיהם של שני שגרירים" מאת ויליאם סאליבן ואנתוני פרסונס- שגרירי ארצות הברית ובריטניה באיראן בתקופת המהפכה. בספר ניסו השניים להפריך את הטיעון לקשר אמריקאי ובריטי במהפכה האיראנית. בין יתר הטיעונים שמציג הספר נמצא טיעונו של סיירוס ואנס, מזכיר המדינה האמריקאי באותה התקופה, כי הבית הלבן לחץ על השאה להשתמש בכוחות צבאיים לדיכוי ההתנגדויות. כשהוא נותן אור ירוק גם להפיכה צבאית, אם כי רק כמוצא אחרון. שכן השאה היה המוצא האחרון לשמירת האינטרסים האמריקאים באיראן.[31] פרסונס, שגריר בריטניה, טען כי מדינות המערב והשאה לא צפו ולא יכלו לחזות את אירועי 1978-1979 ולכן לא יכלו לעשות דבר, וכותב "אנחנו ראינו שהשאה חשב בטעות כי ארצות הברית ואנגליה יכולים לשמור על מלכותו, אלא אם כן תהיה להם סיבה אחרת". הוא עוד כותב כי "לא רק האיראנים בגולה, אלא גם הרבה מהאיראנים עצמם חושבים, שח'ומייני והעם האיראני לבדם לא היו יכולים להפיל את משטרו הכוחני של השאה. ולכן מהפכה זו לא יכלה להתרחש אלא בקשירת-קשר מצד ארצות הברית או אנגליה. העם האיראני אומר שלארצות הברית ולאנגליה היה תפקיד חשוב בכך. ושהאנגלים היו הבמאים של כל האירוע. "פרסונז טוען כי תומכי שלטון השאה טוענים כי בריטניה מעולם לא סלחה לשאה על הלאמת והורדת מחירי הנפט באיראן, כמו שלא סלחה לו על השבתת תעשיית הנפט בתקופת המהפכה. עם זאת טוען פרסונז כי דווקא אלו מוכיחים את אי-המעורבות הבריטית שכן אירועים אלו בדיוק היו לטובת בריטניה, שכן הם הובילו לעליית מחירי הנפט ולהגדלת הרווחים הבריטים מהם. מכאן שולל פרסונז את הטיעונים וטוען כי הם מגוחכים. פרסונז עוד טוען כי בריטניה הייתה מודעת לכך שכל משטר חלופי למשטר השאה יהיה לאנטי-מערבי ואנטי-בריטי. בנוסף לכך שאיראן בתקופת פהלווי הייתה לשוק רווחי עבור בריטניה, עם ייצוא של אלפי מיליוני פאונד.[29]

אכבר גנג'י מסכם כי המשטר האמריקאי לא נקט ואפילו בפעולה הקטנה ביותר להעזבת השאה וכי גם אם הייתה לו מעורבות, מעורבות זו הייתה רק כחלק מהתפקיד הנרחב שהיה לאמריקאים בענייני הפנים באיראן ובהגנתם על השאה, דבר שגרם לסלידה ציבורית כלפי השאה. כשמעורבותם הנרחבת של ארצות הברית ובריטניה בענייני הפנים של איראן היא זו שהביאה למהפכה, היא זו שגרמה לאיראנים לתפוס את משטר פהלווי כמייצג אינטרסים זרים ולהגיב בהתנגדות לו. שכן השאה נהג לערב ולעדכן את האמריקאים בכל הקורה באיראן ואף העניק לאמריקאים זכויות שוות לאלו שהיו מקבלים בארצות הברית. כך מתנגדי השאה צפו בהתנהלות פרו-מערבית זו של השאה ויצרו מהפכה מלמטה למעלה בהשראת מהפכת פינושה וזיכרון הדיפת מוחמד מוסאדק ב-1953. זאת בתקופה בה שלטו בעולם השלישי האידאולוגיות האנטי-אימפריאליסטיות והאנטי-מערביות.[29]

רשימת מעורבים

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ interviews with the families of Iran-Iraq War Casualties, according to a sermon by Ayatollah Ahmad Jannati, December 20, 2002, translated by BBC Worldwide Monitoring.] quoted in Kurzman, The Unthinkable Revolution in Iran, (2004), p.13
  2. ^ Amuzegar, Jahangir, The Dynamics of the Iranian Revolution, Albany, NY: State University of New York Press, 1991, p.79-96
  3. ^ Daneshvar, Parviz, Revolution in Iran, St. Martin's Press, 1996, p.94, 126
  4. ^ Moshiri, Farrokh, The State and Social Revolution in Iran, NY, Peter Lang, 1985, p.220] quoted in Kurzman, The Unthinkable Revolution in Iran, (2004), p.13
  5. ^ Hakimfar, Bahram Bob `The Downfall of Late King Muhammad Reza Pahlavi: View of the Iranian Community in Southern California` Ph. D. dissertation, U.S. International University
  6. ^ P. Shiva. 1991. Reagan had Activate Khomeini. Raha Azadi Vol. 12.(בפרסית)
  7. ^ ראו גם: The Real Story of 1979 Islamic Massacre in Iran - British & USA's Political Mistake
  8. ^ Engdahl, William. A century of war: Anglo-American oil politics and the new world order. Aware Journalism, 2004. P. 171-172.
  9. ^ Khomeini, Imām, Ruhollah Khomeini, and Hamid Algar. Islamic government: governance of the jurist. Alhoda UK, 2002.‏ p.139, also p.27-28, p.34, p.38.
  10. ^ Kamrava, Mehran. "Reinventing Khomeini: The Struggle for Reform in Iran." The Middle East Journal 55.4 (2001): 684.‏P.92.
  11. ^ Cooke, Miriam, and Bruce B. Lawrence, eds. Muslim networks from Hajj to hip hop. Univ of North Carolina Press, 2005.‏ P.77.
  12. ^ Ettela'at January 7, 1978, 7; republished with minor punctuation changes in Shirkhani, Ali, Hamaseh-ye 19 Dey, (The Uprising of January 9 [1978]) Tehran: Entesharat-e Merkez-e Asnad-e Enqelab-e Eslami, 1998, p. 233-236.
  13. ^ U.S. Library of Congress Country Studies, Iran. The Coming of the Revolution. December 1987.
  14. ^ Kumaraswamy, P. R. "The Hidden Hand: Middle East Fears of Conspiracy: Daniel Pipes." Digest of Middle East Studies 6.4 (1997): 72-74.‏ P.80.
  15. ^ Defying the Iranian Revolution: From a Minister to the Shah to a Leader, Manouchehr Ganji, מסת"ב 0-275-97187-2, page 37
  16. ^ Engdahl, William. A century of war: Anglo-American oil politics and the new world order. Aware Journalism, 2004.‏ Pp. 171-172.
  17. ^ ראו גם: shah of iran interview with david frost 1979 contadora island panama full uncut version
  18. ^ Engdahl, William. A century of war: Anglo-American oil politics and the new world order. Aware Journalism, 2004.‏ Pp. 171-175.
  19. ^ ראו גם: This is a proof why Shah had to be changed
  20. ^ רונן ברגמן, ושחר אלתרמן. נקודת האל־ חזור: המודיעין הישראלי מול איראן וחזבאללה. כנרת, 2007.
  21. ^ 21.0 21.1 pp.97,100,108-109.(Heikal, Mohamed. "Iran: The Untold Story (New York." Pantheon 13 (1982
  22. ^ عبدالرحمن. مرداد 1981. هدیه شاهان. مشخصات نشر :کانادا; سنگر. (בפרסית)
  23. ^ Houshang, Nahavandi. The Last Days, End of Reign, And Death of the King (Los Angeles: Book Publishing Company, 2004). Pp. 49-53, 208-209. (בפרסית)
  24. ^ IRAN SHAH INTERVIEW 1978
  25. ^ 25.0 25.1 Houshang, Nahavandi, Three Events And Three Statesman, A Fresh Look At A Decade Of Iran's Contemporary History (Los Angeles: Book Publishing Company, 2010). Pp.708. (בפרסית)
  26. ^ 26.0 26.1 Houshang, Nahavandi, Khomeini in France (Los Angeles: Book Publishing Company, a 2010). Pp. 95-96. (בפרסית)
  27. ^ oreign Relations Senate Committee, US Military Sales to Iran to Iran (Washington, DC: US Printing Office, 1976), p. 5.
  28. ^ US Congressional Joint Committee, Economic Consequences of the Revolution in Iran (Washington, DC: US Printing Office, 1980), p. 76.
  29. ^ 29.0 29.1 29.2 29.3 اکبر گنجی, 2012, بیگانه هراسی ناشی از توازن قوا با اسرائیل, BBC Persian UK. (גישה: 15.02.2013). (בפרסית)
  30. ^ רונן ברגמן, and שחר אלתרמן. נקודת האל־ חזור: המודיעין הישראלי מול איראן וחזבאללה. כנרת, 2007.
  31. ^ خاطرات دو سفیر. ۱۳۷۰. غرور و سقوط. آنتونی پارسونز. نشر علم. ص 487, 484.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25719815תאוריית הקשר על הדחת השאה מאיראן

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=תאוריית_הקשר_על_הדחת_השאה_מאיראן&oldid=654761"