חוסיין עלא
 | |||||||
| לידה |
13 בדצמבר 1881 טהראן | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
13 ביולי 1964 (בגיל 82) טהראן | ||||||
| מקום קבורה | Imamzadeh Abdollah, Ray, טהראן | ||||||
 איראן | |||||||
| עיסוק | פוליטיקאי | ||||||
| מספר ילדים | 2 | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
חוסיין עלא (באנגלית: Hosein Alā ;בפרסית: حسین علاء; 13 בדצמבר 1881 – 13 ביולי 1964) היה דיפלומט ופוליטיקאי בולט באיראן, אשר כיהן במספר תפקידים מרכזיים בראשית המאה ה־20, ובין היתר שימש פעמיים כראש ממשלת איראן.
רקע
הוא נולד בשנת 1881 בטהראן, ואת שנותיו הראשונות בילה בלונדון. הוא התחנך בבית הספר וסטמינסטר ולמד משפטים באוניברסיטת לונדון, ולאחר מכן התקבל ללשכת עורכי הדין של אינר טמפל. מעורבותו בזירה הפוליטית החלה עם מינויו לתפקיד במשרד החוץ של איראן.[1]
קריירה
בתחילת דרכו הפוליטית שימש עלא כראש לשכת שר החוץ של איראן בשנים 1905–1916. לאחר מכן היה חבר במשלחת דיפלומטית איראנית שנשלחה לוועידת השלום בפריז בשנת 1919. למרות מאמצי המשלחת, בראשות עליקולי מסעוד אנסארי ובסיועו הפעיל של עלא, ממשלת בריטניה מנעה מאיראן להשתתף באופן רשמי בוועידה הדיפלומטית. בנוסף, מאחר שממשלת איראן בטהראן ניהלה באותה תקופה משא ומתן על ההסכם האנגלו-איראני, הוחלט להציב את אנסארי ועלא בנציגויות דיפלומטיות מחוץ לאיראן, כדי למנוע מהם לשמש מוקד להתנגדות להסכם. בשנת 1920 מונה עלא לשליח הדיפלומטי של איראן בספרד. זמן קצר לאחר מכן מונה לנציג של איראן בוושינגטון, שם ניסה לעורר עניין בקרב חברות נפט אמריקאיות להשקיע באיראן — מהלך שנועד לערער את המונופול של חברת הנפט האנגלו-פרסית.[2] לאחר מכן כיהן כחבר הפרלמנט האיראני, והיה בין המתנגדים לנפילת שושלת קאג'אר.
עלא כיהן כנגיד בנק מלי איראן בשנים 1933–1934 ופעם נוספת בשנים 1941–1942.[3] בין השנים 1934 ל־1936 שימש כשגריר איראן בבריטניה. בשנים 1946–1950 כיהן כשגריר איראן בארצות הברית.
בשנת 1951 נבחר עלא לכהונת ראש ממשלת איראן על ידי הפרלמנט, לאחר ההתנקשות בחייו של חאג'עלי רזמארא. כהונתו כראש ממשלה הייתה קצרה, והוא התפטר כעבור פחות משבעה שבועות, ב־27 באפריל, יומיים לאחר שמוחמד מוסאדק הגיש לפרלמנט הצעת חוק נוספת להלאמת תעשיית הנפט. סוגיית ההלאמה עוררה מחלוקת עזה, ועלא לא רצה להצטייר כמתנגד לה.[4] במהלך כהונתו הקצרה הוא הוביל להארכת תקופת כהונתם של חברי הפרלמנט משנתיים לארבע שנים. בהמשך מונה לשר החצר,[א] תפקיד שבו החזיק עד מותו.
עלא מונה לראש ממשלת איראן בשנית בשנת 1955. בנובמבר של אותה שנה הוא ניצל מניסיון התנקשות שהתרחש במהלך הלוויית בנו של אבול־קאסם כאשאני.[5] באפריל 1957 סיים את כהונתו, בעקבות תקרית בינלאומית חמורה שכללה את רציחתם של שלושה אזרחים אמריקאים בידי פורע החוק אחמד שאה וכנופייתו.
בשנת 1963 גברו המחאות שהונהגו על ידי אנשי דת באיראן, בעקבות מדיניותו של השאה מוחמד רזא פהלווי.[6] מוחמד עלי ורסתה, עבדאללה אנתזאם ועלא הביעו באופן אישי את חששותיהם מהמדיניות ומהשלכותיה האפשריות, דבר שהפך את שלושתם לדמויות בלתי רצויות בסביבתו של השאה.[6] נוסף על כך, עלא ואנתזאם סולקו מהסנאט האיראני, אליו מונו זמן קצר קודם לכן.[6]
חיים אישיים ומותו
עלא נפטר מדלקת ריאות ב־13 ביולי 1964, בגיל 82.[7] הוא הותיר אחריו בן ובת, ואלמנתו שנפטרה בשנת 1981. בנו, פרידון עלא, היה המנהל המייסד של השירות הלאומי להעברות דם באיראן, ומשמש נשיא כבוד של המרכז לטיפול בהמופיליה באיראן. בתו, איראן, נשואה לאסקנדר פירוז, מומחה ידוע לפאונה של איראן ולנושאי סביבה.
פרסים והוקרה
- עיטור הכתר, דרגה ראשונה.
- עיטור הכבוד הגדול בזהב עם סרט על תרומתו לרפובליקה של אוסטריה (1958).[8]
מקורות
- 'Alí Rizā Awsatí (عليرضا اوسطى), Iran in the Past Three Centuries (Irān dar Se Qarn-e Goz̲ashteh – ايران در سه قرن گذشته), Volumes 1 and 2 (Paktāb Publishing – انتشارات پاکتاب, Tehran, Iran, 2003).מסת"ב 964-93406-6-1ISBN 964-93406-6-1 (כרך 1),מסת"ב 964-93406-5-3 (כרך 2).
קישורים חיצוניים
ביאורים
- ↑ שר החצר (בפרסית: وزیر دربار) היה ראש משרד החצר המלכותי, גוף ששימש כמתווך בין השאה לבין זרועות השלטון, כולל הממשלה והפרלמנט. התפקיד, שהוקם בתקופת שושלת קאג'אר, הגיע לשיא השפעתו בתקופת השאח פהלווי, כאשר שר החצר ניהל טקסים מלכותיים, עניינים פיננסיים של החצר, ואף שימש כיועץ לשאה. שר החצר היה מקורבו הקרוב של מוחמד רזא פהלווי. לאחר המהפכה האסלאמית ב-1979, משרד החצר פורק, והתפקיד בוטל.
הערות שוליים
- ↑ "مؤسسه مطالعات تاريخ معاصر ايران Iichs".
- ↑ The Life and Times of the Shah by Gholam Afkhami - Hardcover, University of California Press (באנגלית)
- ↑ Īrān, Bānk-i Millī-i (27 בספטמבר 1958). "A History of the First Thirty Years of Bank Melli Iran, 1928-1958". Printed in Bank Melli Iran Press – via Google Books.
{{cite web}}: (עזרה) - ↑ Ervand Abrahamian (2013). The Coup: 1953, the CIA, and the roots of modern U.S.-Iranian relations. New York: New Press. p. 74. ISBN 978-1-59558-826-5.
- ↑ Seyed Mohammad Ali Taghavi (2004). The Flourishing of Islamic Reformism in Iran: Political Islamic Groups in Iran (1941–61). Routledge. p. 120. ISBN 9780203321621.
- ^ 6.0 6.1 6.2 Fakhreddin Azimi (2009). Quest for Democracy in Iran: A century of struggle against authoritarian rule. Cambridge, MA; London: Harvard University Press. p. 177. ISBN 978-0-674-02036-8.
- ↑ "Chronology June 16, 1964-August 31, 1964". The Middle East Journal. 18 (4): 463. Autumn 1964. JSTOR 4323777.
- ↑ "Reply to a parliamentary question" (PDF) (בגרמנית). p. 52. נבדק ב-2 באוקטובר 2012.
{{cite web}}: (עזרה)
חוסיין עלא41339853Q698713