יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית

יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית

מדינה
דת	נצרות יוונית-אורתודוקסית
קיסר האימפריה הביזנטית 1 באוגוסט 527 – 14 בנובמבר 565 (38 שנים) שותף לשלטון תאודורה, קיסרית האימפריה הביזנטית (עד שנת 548) → יוסטיניוס הראשון יוסטינוס השני ←

פלוויוס פטרוס סאבטיוס איוסטיניאנוס (ביוונית: Ιουστινιανός), הידוע יותר בתור יוסטיניאנוס הראשון ויוסטיניאנוס הגדול (11 במאי 483 – 14 בנובמבר 565), היה קיסר האימפריה הביזנטית החל מ-1 באוגוסט 527 ועד מותו. הוא היה אחד השליטים החשובים של האימפריה הביזנטית וידוע בעיקר בזכות הקורפוס יוריס קיוויליס, רפורמה שערך בקוד החוקים הביזנטי ובזכות ההתפשטות הביזנטית שהגיעה לשיאה תחת שלטונו אשר נמשך 38 שנים. האיה סופיה המודרנית בקונסטנטינופול נבנתה בהוראתו של יוסטיניאנוס ולאורך שלטונו הוא פעל בניסיון לא מוצלח לגשר את פילוג הכנסייה הנוצרית. תקופת שלטונו של יוסטיאנוס ניכרת היטב גם בירושלים ששני השרידים הבולטים המאפיינים אותה הם הקארדו הביזנטי וכנסיית הניאה.

לאורך שלטונו שלח יוסטיניאנוס הראשון את גנרל צבאו, בליסאריוס, לסדרת מסעות כיבושים שמטרתם הייתה השבת השטחים שנשלטו בעבר בידי האימפריה הרומית המערבית לידי שליטת הביזנטים. במהלך מסעות אלו נכבשו חופי צפון אפריקה, דרום-מזרח חצי האי האיברי וחצי האי האפניני. הוא נמנה עם קדושי הכנסייה האורתודוקסית ויומו הוא 14 בנובמבר. יוסטיניאנוס נחשב לאחד מגדולי הקיסרים של האימפריה הרומית המזרחית, לצד קונסטנטינוס הגדול ובסיליוס השני בולגרוקטונוס.

ביוגרפיה

קודם עלייתו לכס

יוסטיניאנוס נולד בכפר בשם טאורסינה (במקדוניה הצפונית של ימינו) באיליריה לסבטיוס ולויגלטייה, שהייתה אחותו של המצביא הידוע בשם יוסטיניוס הראשון, אשר עלה משורות הצבא והצליח, ברבות השנים, להפוך לקיסר. דודו אימץ אותו ודאג לחינוכו ובעת הזמן השניים עברו לבירת האימפריה, קונסטנטינופול. יוסטיניאנוס סיים את מסלול הלימודים הרגיל, שכלל בעיקר משפט ופילוסופיה לצד אימונים גופניים. הוא התקדם במהירות בסולם הדרגות. יוסטיניוס מצידו עלה בדרגות הצבא וכאשר החל משבר ירושה עקב מותו של הקיסר אנסטסיוס הראשון הוא צלח בעלייה לשלטון והפך לקיסר הביזנטי הראשון מהשושלת היוסטיניאנית.

דיפטיכון המציין את הפיכתו של יוסטיניאנוס לקונסול לפני עלייתו לכס האימפריה הביזנטית

משתפס דודו את השלטון בשנת 518, נפתחו הזדמנויות רבות בפני הצעיר השאפתן. בשנת 521 התמנה יוסטיניאנוס למשרת הקונסול ולאחר מכן מונה למפקד הכוחות המזוינים של האימפריה במזרח. הוא שימש כעוצר בפועל זמן רב לפני שיוסטיניוס חלק עמו את השלטון באפריל 527. בשנת 523 נישא יוסטיניאנוס לתאודורה, שחקנית תיאטרון לשעבר. באותה תקופה שחקני תיאטרון היו נתונים ללעג בציבור. טרם תקופתו של יוסטיניאנוס נחשבו נישואים בין מעמדות לדבר לא ראוי אולם היות שיוסטיניוס העביר חוק המאפשר לזוגות ממעמדות שונים להינשא התאפשרו הנישואים. תאודורה כיהנה כקיסרית עם בעלה והייתה רבת השפעה על הנעשה באימפריה.

קיסר האימפריה הרומית המזרחית

משנפטר יוסטיניוס ארבעה חודשים מאוחר יותר, הפך יוסטיניאנוס לשליט יחיד על האימפריה רחבת הידיים. שלטונו הותיר את חותמו בתולדות העולם, ומהווה תקופה נפרדת בהיסטוריה של האימפריה הביזנטית והכנסייה האורתודוקסית. הוא היה הקיסר האחרון שניסה לשקם את האימפריה הרומית וזאת בעיקר ב-4 מישורים: כיבושים, חיזוק מעמדה של הדת הנוצרית האורתודוקסית, תשתיות בנייה נרחבות וחידוש קוד החוקים הלאומי.

רפורמה פנימית

באלף השנים שקדמו ליוסטיניאנוס נוספו חוקים והורדו חוקים לפי מערכת המשפט הרומאית שהשפיעה על הרפובליקה הרומית, האימפריה הרומית והאימפריה הביזנטית. עקב אי סדירות ברישום חוקים אלו, מחסור בקוד חוקים לאומי מוסדר ושחיתות מרובה בדרג המשפטי, יעילותה של המערכת המשפטית הצטמק והנושא הוזנח על ידי רוב הקיסרים שקדמו ליוסטיניאנוס. על כן גייס יוסטיניאנוס את המשפטן הפגאני טריבוניאנוס לחצר המלוכה שלו. בתוך 14 חודשי עבודה הצליח טריבוניאנוס להסדיר קוד חוקים לאומי שהופץ תחת הכותרת קורפוס יוריס קיוויליס; "גוף החקיקה האזרחית". בתמיכתו של יוסטיניאנוס כל מערכות המשפט האחרות ורישומי החוקים האחרים הוצאו מן החוק במטרה ליצור מערכת משפטית אחידה.

מזה זמן רב הייתה האימפריה הרומית, המערבית והמזרחית כאחת, בבעיה ממושכת של איסוף מיסים שהוזנחה גם היא על ידי רוב השליטים הקודמים. במהלך המאה ה-4, רוב האצולה הרומאית ובני המעמד הגבוהה הפסיקו לשלם מיסים. לטיפול בבעיית המיסים נעזר יוסטיניאנוס בפוליטיקאי יוחנן הקפאדוני. יוחנן יצא במדיניות שהעבירה את המס האזורי מידיהם של פקידים אזוריים לממשל המרכזי וביצע טיהור נגד השחיתות בתוך הדרג הפוליטי. מלבד זאת, יוחנן פעל באכזריות נגד האצולה וכאשר התגלה על בני אצולה שלא שילמו מיסים הם סבלו עינויים פומביים שהוצאו לפועל בהוראותיו של יוחנן ונועדו ראשית כל להרתיע את מעמד האצולה.

שלטונו הבלעדי של יוסטיניאנוס התאפיין במאמצים עמוקים לחזק את האימפריה ולהשיב את האומה לתפארתה הקדומה. לשם כך יוסטיניאנוס וידא כי המעגל הקרוב אליו יהיה נאמן לשלטונו ומינה יועצים, מנהלים וביורוקרטים שלא בהכרח היו במקורם ממעמד האצולה. עובדת מוצאו הצנוע של יוסטיניאנוס, לצד בחירתם של חברי חצר המלוכה שלא היו מהמעמד הגבוהה, תרמו למתיחות מתמשכת אל מול האצולה הביזנטית. מצב זה הוחמר על ידי גישתו הסמכותית של יוסטיניאנוס לממשל. הצהרתו כי צוואת הקיסר היא שווה בערכה לחוק משפטי ערערה עוד יותר את סמכותו של הסנאט, כמו גם את הפלגים בתוכו.

מרידת ניקה

ערך מורחב – מרידת ניקה

במסגרת חיי התרבות הביזנטים הייתה השפעה רבה למשחקי מרוצי מרכבות. מאחורי הקבוצות של הכרכרות היו ארגונים שניהלו כספים, ביצעו תעמולה לקראת משחקים ומאחורי הקלעים ניהלו גם הונאות כספים וארגנו קשרים פוליטיים שהביאו להשפעתם בקביעות חוקיות של הממשל הביזנטי. ארגונים אלו נכנסו לקטטה שהביאה למותם של מספר תושבים והוכיחה לממשל הביזנטי את האלימות שבה הם משתמשים. במטרה לסיים מצב זה ואת השפעת הארגונים הללו על החברה הביזנטית נתפסו ונאסרו חלק ממנהיגי הארגונים וגורלם נקבע להיות הוצאה להורג בתלייה פומבית. מתוך שבעה מהאזוקים, שניים מהם ברחו בעזרתם של כמרים מקומיים.

הדבר גרר אחריו תסיסה אזרחית ובתחילת ינואר 532 החל מרד עממי נגד הקיסר יוסטיניאנוס על פעילותו נגד הארגונים שפעלו בחסות קבוצות מרוצי המרכבות. למרד עממי זה ניתן הכינוי מרידת ניקה, משמע "מרידת הניצחון", על שם זעקות המורדים שהיו זעקות הניצחון במהלך מרוצי המרכבות. המרידה נמשכה יותר מחודש והדפה את מוצב הצבא הקיסרי בבירה. המרידה הביאה לאלימות ופרעות וחצי מהעיר הועלתה באש. יוסטיניאנוס נעזר ביועצו נרסס, סריס ממוצא ארמני בחצר הקיסרית, במטרה להסיט את המרד לכדי מאבק בין קבוצות המרוצים, הכחולים והירוקים, שעד אז פעלו יחדיו נגד ממשל יוסטיניאנוס. המורדים כשלו להכתיר את אחיינו של הקיסר המנוח אנסטסיוס ועם הגעת כוחות הצבא הביזנטי תחת פיקודו של הגנרל בליסאריוס אל תוך הבירה, המרד נפל. חלק נרחב מהמאבק נגד המרד וההכנות להפלתו בוצעו בידי הקיסרית תאודורה, רעייתו של יוסטיניאנוס, מה שהביא להאדרת שמה ויוקרתה.

מלחמה בוונדלים

יוסטיניאנוס תכנן זה זמן רב להשיב לשליטה הביזנטית את השטחים שנשלטו בעבר על ידי האימפריה הרומית המערבית קודם נפילתה. בעוד הוא העביר רבים מכוחותיו למאבקי הכיבוש, לא יכול היה לרכז את כל כוחותיו מכיוון שהיה צורך להגן בצורה הדוקה על הגבול המזרחי של האימפריה הביזנטית עם האימפריה הסאסאנית. הוונדלים שלטו בצפון אפריקה וריכזו את כוחם בקרתגו מאז כבשו את השטחים בצפון אפריקה מידי האימפריה הרומית המערבית בשנת 439 לספירה, ולאחר מכן הפיצו את השפעתם על חופי צפון אפריקה כולל טריפוליטניה וכבשו את קורסיקה, סרדיניה והאיים הבלאריים. בשנת 533 לספירה יוסטיניאנוס פתח במאמץ לכבוש מחדש את צפון אפריקה שמטרתו לתבוע אזורים אלה עבור האימפריה הביזנטית שהייתה היורשת החוקית של רומא. מסע כיבוש זה החל בהנהגתו של הגנרל הביזנטי בליסאריוס באביב 533 לספירה עם תחילתו של מרד עממי נגד הוונדלים בטריפוליטניה, שנתמך בידי הצבא הביזנטי. זמן קצר לאחר מכן הוביל הגנרל בליסאריוס את החיילים שברשותו לחופי צפון אפריקה דרך הים האגאי. תחילה עצרו הכוחות בסיציליה ובהמשך חנו באפריקה. סדרת קרבות החלה בעקבות הגעתם, ובחורף 534 לספירה נכנע מלך הוונדלים גלימר והשאיר את צפון אפריקה בידי השלטון הביזנטי לאחר כמעט מאה שנים של שלטון ונדלי.

פסל ביזנטי מסביבות המאה ה-6 של קיסר, אולי יוסטיניאנוס.

מלחמת שתי חזיתות

האימפריה הביזנטית בשיאה בימי יוסטיניאנוס

הגותים שלטו באיטליה ובסיציליה מאז שנת 476 לספירה, כאשר הקיסר הרומי האחרון במערב, רומולוס אוגוסטולוס, הודח. מלך איטליה הגותי, אודואקר, הודח בעצמו זמן קצר מאוחר יותר על ידי האוסטרוגותים אשר תחת ההנהגה של תיאודריך הגדול הכירו בסמכותו של הקיסר בקונסטנטינופול, אך אף על פי כן, המשטר האוסטרוגותי החל ליזום מדיניות בלתי תלויה בהשפעה הביזנטית עליה. האצולה הרומית של איטליה נותרה בעמדת מותרות גם לאחר הכיבוש הגותי, אך סכסוך וחוסר הסכמה התגלעו בשנת 524 לספירה עם הוצאתו להורג של הפוליטיקאי הרומאי האיטלקי המוביל בוטיוס. בהקשר זה של חוסר שביעות רצון במשטר הגותי, יוסטיניאנוס פעל לכבוש מחדש את איטליה וסיציליה. הכיבוש המהיר של אפריקה עודד את הקיסר, והוא שלח את בליסאריוס עם כוח קטן לתקוף את סיציליה, שנפלה במהירות לרומאים בשנת 535 לספירה. בשנת 540 לספירה, לאחר סדרת ניצחונות ותבוסות נגד הגותים ובעלי בריתם באיטליה כמו גם בדלמטיה, איטליה הובטחה לביזנטים והעיר רומא עצמה נכבשה. כיבושה של רומא האדיר את סמכותו והשפעתו של הקיסר יוסטיניאנוס והעניק לקיסרות הביזנטית סמכות רחבה על מוסד האפיפיורות.

כיבוש דרומה ומרכזה של איטליה לא סימן את סוף המלחמה האוסטרוגותית. אף על פי שחלק גדול מאיטליה היה בשליטה ביזנטית, הצפון ואזור הרי האלפים נותרו תחת השפעת הממשל האוסטרוגותי. אף שהובס קשות, שארית הצבא האוסטרוגותי הוסדר מחדש תחת הנהגתו של טוטילה. בסתיו 541 הוא הוכרז כמלך האוסטרוגותים, זמן קצר לאחר שהוביל לכיבוש מחדש של מרכז איטליה. אף על פי שעמד בראשו של כוח קטן יחסית. בערך באותה תקופה נפתחו פעולות איבה חדשות בין יוסטיניאנוס לאימפריה הסאסאנית, מה שאומר שהיה על הביזנטים לפצל משאבים בין מזרח למערב. האימפריה הסאסאנית חוזקה תחת הנהגתם של קבאד הראשון וח'וסרו הראשון והצליחו להביס את קיסרות אקסום הפרו-ביזנטית ולכבוש את אזור תימן בחצי האי ערב. הכוחות הסאסאנים הפתיעו את הביזנטים שלא ציפו לחזית מלחמה נוספת והצליחו להגיע עד לחופי הים התיכון אך כשלו בניסיון התקדמות לעבר ירושלים הביזנטית.

עם התפרצותה של מגפת דבר לנוכח המאבק הביזנטי-סאסאני טוטילה יכול היה לבלום את מתקפות הנגד הביזנטיות וכבש את נאפולי לאחר מצור בשנת 543. רומא עצמה החליפה ידיים שלוש פעמים ברצף, ובסופו של דבר, בשנת 549, נפלה לידי טוטילה. בליסאריוס ניסה להביס את טוטילה בכמה הזדמנויות לפני כן, אך כוחותיו נפגעו מחוסר אספקה ותמיכה מצד יוסטיניאנוס. מסע כיבוש חדש נערך על ידי אחיינו של יוסטיניאנוס, יוסטיניוס, אך הוא נפטר בשנת 551, והוחלף על ידי הסריס נרסס. בשנת 553 הביס נרסס את טוטילה ואיטליה שבה לידי השלטון הביזנטי.

מגפת הדבר

ערך מורחב – המגפה היוסטיניאנית

עוד בשנות השלושים של המאה ה-6 החלה התפרצות של מגפת דבר קטלנית, מקורה מוערך בנהר הנילוס. המגפה התפשטה ברחבי האימפריה הביזנטית והאימפריה הסאסאנית וכאמור השפיעה על הליך המלחמה בין שתי המעצמות. גם יוסטיניאנוס הראשון וגם ח'וסרו הראשון, שליט האימפריה הסאסאנית, נדבקו במגפה, מה שהוביל לכינוי המגפה בשם "המגפה היוסטיניאנית". לאורך תקופת החולי של יוסטיניאנוס השליטה בפועל על האימפריה הביזנטית עברה לידי תאודורה. יוסטיניאנוס נפגע קשות מהמחלה והעובדה ששרד בסופו של דבר הייתה בגדר נס לפי חצר המלוכה.

כיבוש איבריה

פסיפס של יוסטיניאנוס בזקנתו

מאז נפילתה של האימפריה הרומית המערבית היה חצי האי האיברי מחולק בין ממלכות שונות שנאבקו לסמכות והשפעה, הגדולה שבהם הייתה הממלכה הוויזיגותית, ששלטה גם בחבל אקיטן בגאליה (צרפת המודרנית). עוד בשנת 534 השתלט מוצב ביזנטי על סאוטה וממנה כבש את צפון מאוריטניה. עקב משבר ירושה וסדרת מרידות נחלשה הסמכות הוויזיגותית בחצי האי האיברי, מה שאפשר לכוחות הביזנטים להתחיל ולכבוש שטחים, תחילה באיים הבלאריים לחופי חצי האי ומאוחר יותר החלו בפלישה לתוך היבשת עצמה. תחילה נכבשה רצועת חוף בדרום-מערב חצי האי ועם סיום המלחמה באיטליה הגיעה משלחת צבאית ביזנטית שנייה בשנת 554 שהביאה לכיבוש נרחב של שטחים בחצי האי. גבולות הכיבוש הביזנטי הוסדרו בשנות השישים של המאה ה-6, לאחר ניסיון מתקפת נגד כושלת מצדם של הוויזיגותים. בנקודה זאת הקים הממשל הביזנטי את מחוז ספניה "פרובינציית ספרד", מתוך השטחים שנכבשו. עם כיבוש חלקים נרחבים בחצי האי האיברי הגיעה האימפריה הביזנטית לשיא גודלה והתרחבותה הטריטוריאלית לאורך כל שנותיה. יוסטיניאנוס צלח בכיבוש שטחים נרחבים מהאימפריה הרומית לשעבר אך כשל בהסדר שלטון מלא שכן פשיטות רבות המשיכו להגיע מאזור גאליה והצפון אל תוך איטליה והממלכה הוויזיגותית לא ויתרה על השטחים שנלקחו מידיה והמשיכה לנסות ולכבוש אותם.

סוף ימיו

תאודורה נפטרה ב-548, עקב סרטן ומותה השפיע קשות על יוסטיניאנוס, למרות זאת, יוסטיניאנוס האריך ימים ונפטר כ-17 שנה לאחר מכן, בשנת 565. ליוסטיניאנוס לא היו ילדים ואת תפקיד הקיסר ירש אחיינו, יוסטינוס השני. רוב המקורבים ליוסטיניאנוס נפטרו לפניו ובמותו נותר רק נרסס מבין אנשי סודו, אשר הגיע לגיל המופלג של 95 במותו שנים מאוחר יותר.

מקורות על חייו

כתביו של פרוקופיוס הם מקור המידע העיקרי על יוסטיניאנוס, אך גם כתביו של יוחנן מאפסוס תורמים פרטים חשובים. לשני ההיסטוריונים יחס שלילי כלפי יוסטיניאנוס ואשתו. לצד חיבוריו, שהאדירו את הקיסר, כמזכירו האישי של בליסאריוס כתב פרוקופיוס ספר נוסף, שנקרא "אנקדוטה" ומכונה, ההיסטוריה הסודית אשר עותקו המקורי ממוקם בספריית הוותיקן. בחיבור זה ריכז את דעתו ובה דברי רכילות וסיפורי השערוריות שהיו בחצרו של יוסטיניאנוס.

מורשת

יוסטיניאנוס שלט על האימפריה הביזנטית כמעט 40 שנה. הוא זכור בתור אחד מגדולי הקיסרים בהיסטוריה הרומית המאוחרת ובהיסטוריה הביזנטית. הישגיו בתחומי האמנות, האדריכלות, הרפורמה המשפטית וסדרת כיבושיו קנו לו מקום של כבוד בין שליטי האימפריה הרומית ממבט ראייתו ההיסטורי. עבודותיו של פרוקופיוס תרמו רבות להבנה זו וכן גם לביקורת על משטרו. אמונתו הנוצרית ניכרה בכל תחומי מפעלו, וסימנה צעד במעבר של קיסרים ממנהיגים במלחמה ופוליטיקה גם למנהיגי אמונה ופטרונים של תרבות.

מדיניות דתית

כבר בתחילת שלטונו יוסטיניאנוס ראה לנכון להפיץ על פי החוק את אמונת הנצרות היוונית-אורתודוקסית ברחבי האוכלוסייה הכללית; ולאיים על כל הכופרים בעונשים מחמירים ואילו בהמשך הצהיר כי הוא מתכוון לשלול מכל הכופרים את הזכות לקבל הגנה משפטית בעת הליך חוקתי. אף על פי שפעל מבחינת מדיניות החוץ שלו כאחד שמטרתו לאחד את פילוג הכנסייה הנוצרית, בפועל חיזק יוסטיניאנוס את הזרם היווני של הנצרות בארצו אשר מאוחר יותר הפך לנצרות האורתודוקסית. יתרה מזאת הוא העניק כוח משפטי לידי ארבע מועצות דתיות. בו בזמן, יוסטיניאנוס לא נתן חופש פעולה למועצות דת אלו ונהג להתערב בתוך קבלת ההחלטות ובדיוניהם. יוסטיניאנוס הגן על טוהר הכנסייה על ידי דיכוי הכופרים. הוא לא הזניח שום הזדמנות להבטיח את זכויות הכנסייה והכמורה, להגן ולהרחיב את סמכויות ומותרות הנזירות. קודקס החוקים של יוסטיניאנוס העניק מותרות רבות לידי הכנסייה. בתקופת שלטונו של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון הופסק מינוי הקונסולים ועקב כך מניין השנים הוחלף למניין השנים מבריאת העולם, על-פי האמונה הנוצרית.

מאז מינויו של לאו הראשון לאפיפיור ולבישוף של רומא, קיסרי האימפריה הביזנטית היו בעלי סמכות נרחבת בכל הנוגע למינויים של האפיפיורים שמשלו מהעיר רומא. בתקופת שלטונו של יוסטיניאנוס הוא מינה מספר אפיפיורים אשר עם חלקם נכנס ביחד עם הכמורה בקונסטנטינופול למאבקים תאולוגים חריפים. עם כינוס ועידת קונסטנטינופול השנייה הוחלט לאחד את הפלג הדתי של ה'מונופיזיטיזם' ביחד עם הכנסייה הממסדית (פעולה שנתמכה בידי הקיסרית תיאודורה, מונופיזיטית בעצמה). למרות ההחלטה, הסמכה ופיוס בין הפלגים בנצרות לא הושגה. האפיפיור, ויגיליוס, אשר הוחזק בידי יוסטיניאנוס כאסיר, סירב לחתום על החלטות הועידה ללא ייצוג מתאים של הפלג המערבי בכנסייה. לבסוף, מאמציו של יוסטיניאנוס להביא לפיוס כשלו והפילוג בכנסייה הנוצרית המשיך להעמיק עד אשר בוצע פילוג רשמי בין הכנסייה הקתולית והכנסייה האורתודוקסית.

יחסו אל היהודים

יוסטיניאנוס היה הקיסר הביזנטי הראשון שהורה על המרה של בתי כנסת לכדי כנסיות אם כי לאורך כל שלטונו התרחשה רק המרה אחת של בית כנסת לכדי כנסייה. במסגרת מסעות הכיבוש בצפון אפריקה קוטלגו יהודים ביחד עם מאמיני אלילים פגאנים כאשר הוצא חוק האוסר על פולחנים דתיים לא נוצרים מכל סוג שהם בשטחים הכבושים. יוסטיניאנוס הורה על חג הפסחא להיות עליון לחג פסח והשתמש בקודקס החדש במטרה להעביר קביעות פנים-יהודיות מהקהילות הפנימיות לידי הממשל הביזנטי. רוב החקיקות של יוסטיניאנוס נגד יהודים לא נאכפו היטב, הקיטלוג של יהודים ביחד עם לא-נוצרים אחרים הוביל לקרע תאולוגי פנימי במועצות הדת ובתגובה הדבר הוביל לכך שהתערערה סמכותו של הממשל הביזנטי בנוגע לחקיקות אלו הנוגעות ליהודים. בשנת 529 הנהיג יוליאנוס בן צבר את מרידת השומרונים הגדולה בארץ ישראל נגד השלטון הביזנטי, הפלתה הסופית בידי הצבא הביזנטי הובילה לפגיעה קשה באוכלוסיית השומרונים. בשנת 556 החל מרד נוסף שערך מספר שנים, הוביל לפגיעה מסדרת כנסיות בארץ ישראל, בהם כנסיית המולד ובסופו של דבר, הפלתו שהתרחשה רק לאחר מות יוסטיניאנוס סימלה את סוף מרידות השומרונים.

פיתוח אדריכלי

הכנסייה הגדולה ביותר בקונסטנטינופול, האיה סופיה, הושמדה ונשרפה לחלוטין במהלך מרידת ניקה. 39 ימים בלבד לאחר סופו של המרד החל יוסטיניאנוס בהקמת האיה סופיה המחודשת העומדת עד היום באיסטנבול המודרנית, טורקיה. האיה סופיה שבנה יוסטיניאנוס נועדה להאדיר את יוקרתה, גודלה וחשיבותה של האימפריה הביזנטית. הכנסייה הייתה הגדולה ביותר בעולם מזה מספר מאות שנים לאחר הקמתה. חמש שנים נמשכה בנייתה של האיה סופיה מחדש ובעבודות הבנייה שלה השתתפו כ-10,000 עובדים. בעת הושלמה הבנייה של האיה סופיה, יוסטיניאנוס צוטט כאשר הכריז: "ניצחתי אותך שלמה!" (Νενίκηκά σε Σολομών;) בכוונתו לכך שהאיה סופיה הייתה גדולה ומפוארת יותר מבית המקדש הראשון שנבנה בידי שלמה המלך. עם הקמתה המחודשת של האיה סופיה הורה יוסטיניאנוס גם על הקמתה של האיה אירינה, אשר הפכה לשנייה בגודלה מבין כנסיות העיר. כמעט אלף שנים מאוחר יותר, לאחר כיבוש קונסטנטינופול בידי האימפריה העות'מאנית, הקימו הסולטאנים העות'מאנים את ארמון טופקאפי, מושב שלטונם, אל מול הכנסייה בהתרסה לקודמם הביזנטים. מאוחר יותר במהלך שלטונו, בעת מסעות הכיבוש הביזנטי של חצי האי האפניני, הורה יוסטיניאנוס על בניית בזיליקת סן ויטאלה בעיר רוונה, איטליה המודרנית. בבזיליקה משני צדי האפסיס נמצאים גם פסיפסים שאחד מהם מראה את דמותו של יוסטיניאנוס עם הפמלייה שלו, ואילו מהצד השני רואים את תיאודורה והפמליה שלה.

בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט ניכרת תנופת בנייה בתקופתו של יוסטיניאנוס. מפעל הבנייה העיקרי בירושלים כלל את בניית כנסיית הניאה אשר התחיל בשנת 531 והסתיים 12 שנה לאחר מכן עת בשנת 543 נחנכה הכנסייה. החלק הדרומי של הקארדו המערבי בירושלים (דרומית לרחוב דוד של היום) הוא מפעל חשוב נוסף בתקופתו של יוסטיניאנוס. קיימת מחלוקת במחקר האם היה במקום קארדו עוד בתקופה הרומית כחלק מהקמת אילייה קפיטולינה באמצע המאה הראשונה או שהחלק הזה של הקארדו הוסף רק בימי יוסטיניאנוס. גם החוקרים הסוברים שהקארדו הדרומי נבנה על בסיס קארדו רומי קודם מסכימים שבתקופתו של יוסטיניאנוס חודש החלק הזה כדי שיתאים בגובהו לכניסה לכנסיית הניאה כנסייה אחרת שנבנתה מחדש בתקופתו של יוסטיניאנוס היא כנסיית המולד בבית לחם, לאחר שנהרסה בעקבות המרד השומרונים בשנת 539. שמו של יוסטיאנוס מופיע בארץ בכתובת הקדשה ביוונית שנתגלתה בסמוך לכנסיית הניאה שמספרת על הקמת הכנסייה על ידי יוסטיניאנוס ובכתובת פסיפס שהתגלתה בסמוך לשער שכם.

לצד חסות אדירה שנתן יוסטיניאנוס לפיתוח תשתיות ואדריכלות, התרחש בעידן שלטונו גם פיתוח של סגנונות האדריכלות. בתקופת שלטונו הוצג ייצור משי באדמות ביזנטיות מסין הקיסרית (דאז תחת שלטונה של שושלת טאנג), צורת אמנות אשר מאוחר יותר הפכה האימפריה בה למפורסמת בקרב מדינות אירופה בידי הביניים. בתחום האיקונים הדתיים, שלטונו של יוסטיניאנוס מובחן כאחד שהפיק מספר מהאייקונים המצוירים הראשונים ששרדו על גבי לוחות עץ. רוב אלה נמצאים כיום במנזר סט. קתרין בחצי האי סיני. ייתכן שחלק מהאייקונים הללו בסיני נשלחו כמתנות מהקיסר למנזר, בהבעת העליונות של מנזרי קונסטנטינופול. הקבוצה מייצגת כמה מהדוגמאות היחידות לאייקוני לוחות עץ ניידים ששרדו עוד לפני המחלוקת על האיקונוקלאזם.

לקריאה נוספת

• ספרי החוקים של יוסטיניאנוס קיסר (Corpus Juris Civilis), כרך א': האינסטיטוציות (Institutiones), מתורגמות מרומאית לעברית בצירוף מבוא, הערות, טבלאות ומפתחות מאת ד"ר שמואל אייזנשטדט. ירושלים: הוצאת המשפט, תרפ"ט–1929

• Glanville Downey, Constantinople in the age of Justinian, University of Oklahoma Press, 1960
• Michael Mass, The Cambridge companion to the Age of Justinian, Cambridge University Press, 2005
• Peter Sarris, Economy and society in the age of Justinian, Cambridge University Press, 2006
• J. A. S. Evans, The Age of Justinian, Cambridge University Press, 1996
• J. B. Bury, History of the later Roman Empire: from the Death of Theodosius I. to the Death of Justinian, New York: Dover Publications, 1958
• John W. Barker, Justinian and the later Roman Empire, University of Wisconsin Press, 1966
• W. H. Holmes, The Age of Justinian and Theodora, 2002, New Jersey: Gorgias Press, 2002
• Robert Browning, Justinian and Theodora, London: Thames and Hudson, 1987
• Peter N. Bell (translator), Three Political Voices from the Age of Justinian, Liverpool University Press, 2009
• R. W. Lee, The Elements of Roman law: with a Translation of the Institutes of Justinian, Princeton University Press, 2010
• A. A. Vasiliev, Justin the First: an introduction to the epoch of Justinian the Great, London, New York: Routledge, 1950
• Anthony Bridge, Theodora, New Jersey: Gorgias Press, 1984

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית בוויקישיתוף

• יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• יוסטיניאנוס ה-1, (483?-565), קיסר האימפריה הביזנטית, דף שער בספרייה הלאומית
• יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38361149יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית