איי אראן
| נתונים מדיניים | |
|---|---|
 |
איי אראן (באירית: Oileáin Árann; באנגלית: Aran Islands) הם שלושה איים השוכנים סמוך לפתחו של מפרץ גולוויי, בחופה המערבי של אירלנד.
שלושת האיים, ממערב למזרח, הם: אינישמור (באירית: Árainn Mhór/Inis Mór; באנגלית: Inishmore) שהוא הגדול בשלושה; אינישמן (באירית: Inis Meáin/Inis Meadhóin; באנגלית: Inishmaan); והקטן בשלושה אינישיר (באירית: Inis Thiar/Inis Oírr/Inis Oirthir; באנגלית: Inisheer). אורכו של האי אינישמור הוא כ-14 ק"מ ורוחבו המקסימלי 3.8 ק"מ. האיים מהווים את ברונות אראן במחוז גולוויי. שפת רוב התושבים באיים היא אירית וליישובים בהם שמות איריים. בכלל האיים ישנם כ- 1200 תושבי קבע.
אקלים
אקלים האיים ממוזג באופן יוצא דופן לאזורם. הטמפרטורה הממוצעת נעה בין 15 מעלות בחודש יולי ל-6 מעלות בינואר. טמפרטורת הקרקע אינה יורדת בדרך כלל מ-6 מעלות. כיוון שעשב צומח בטמפרטורות שמעל 6 מעלות, קיימת באיים התקופה הארוכה ביותר לגידול חקלאי באירלנד ובבריטניה, למגוון רחב של גידולים. שלהי חודש מאי היא התקופה בה קיים המספר הרב ביותר של ימים בהירים והתקופה הטובה ביותר לחזות בפריחה באיים.
חי וצומח
הודות למזג האוויר המקומי יוצא הדופן, גדלים באיים זה לצד זה צמחים מאזורים קוטביים, ים תיכוניים ואלפיניים. האיים ידועים במגוון עשיר ביותר של צמחים ובעלי חיים. חריצי סלעי הגיר מספקים סביבה לחה ומוגנות למיני צמחים רבים כולל שיחים גמדיים. באזורי חצץ ניתן למצוא צמחייה קוטבית או אלפינית, ובמקומות שבהם קיימת שכבה דקה של אדמה, ניתן לראות ריכוזי עשב ובתוכו אף צמחים סחלביים וגנציינאים. באי מגוון חרקים ובהם פרפרים רבים.
תושבי האיים
סמוך לצוקי האי אינישמור ואינישמן נמצאים שרידי מצודות עתיקות שהן בין השרידים הארכאולוגיים הקדומים באירלנד. באיים רשת סבוכה של גדרות צאן ובקר עתיקות עשויות אבן, שאורכן הכולל בשלושת האיים הוא כ-1,600 ק"מ. על האיים אף נמצאו מכוורות עתיקות עשויות אבן. הנוצרי האירי אנדה מאראן (מת בשנת 530 לערך) יסד באי אינישמור, סמוך לקילאני (Killeany) את המנזר האירי הראשון. בתקופות מסוימות לאורך ההיסטוריה פעלו באי אינישמור לבדו כ-12 מנזרים ואנשי כמורה אירים רבים היה קשר כלשהו במהלך חייהם לאיים.
מהגרים רבים הגיעו לאיים לראשונה ככל הנראה עם כיבוש אירלנד בידי אוליבר קרומוול בשנים 1649–1653, כאשר האוכלוסייה הקתולית באירלנד עמדה בפני הברירה "ללכת לגיהנום או לקונכט". אירים רבים נמלטו באותה תקופה לאיים המפוזרים לאורך חופה המערבי של אירלנד שם סיגלו אורח חיים המתאים לתנאי ההישרדות הקשים, ללא תלות באספקה מן החוץ. בין השיטות שפותחו באיים היה ערבוב חול עם אצות והנחתו על הסלעים כדי ליצור שכבת קרקע המתאימה לגידולים חקלאיים כגון תפוחי אדמה וירקות אחרים. האצות שמשו אף כמזון לצאן ולבקר שחיו בין גדרות הסלעים. מן הצאן ומן הבקר נגזז הצמר וממנו יוצרו בדים לבגדים. תושבי האיים אף בנו סירות דיג ייחודיות ובקתות שגגותיהן מכוסים קש.
האיים הם באופן רשמי חלק מאזור גיילטאכט באירלנד, בו מדוברת השפה האירית כשפה עיקרית בכל השירותים הממשלתיים הרשמיים, כולל מערכת החינוך. בשלהי המאה ה-20 נמצא באוכלוסייה המבוגרת באיים אחוז גבוה מאד של דוברי שפה אחת בלבד, אירית. תרמו לתופעה זו בידודם של האיים וכן העיסוקים המקומיים המסורתיים. צעירים בני האיים בדרך כלל מסיימים את לימודי התיכון בגיל 18 ואז עוברים ליבשה להמשך לימודיהם. רבים תולים בשידורי הטלוויזיה באנגלית את ירידת קרנה ההדרגתית של השפה האירית באיים מאז שנות ה-60 ואת עזיבת הצעירים.
תחבורה
לאיים קיים שרות מעבורות בכל עונות השנה, אולם מעבורות אלה מעבירות נוסעים בלבד ולא כלי רכב. המעבורות יוצאות מהכפר רוזוויל (Rossaveal) שבמחוז גולוויי, אליו ניתן להגיע באוטובוס מגולוויי, ומגיעות לקילרונן, באי אינישמן, בתוך כ-40 דקות. בחודשים אפריל עד אוקטובר, קיים אף שרות מעבורות לאיים מן הכפר דולין (Doolin) שבמחוז קלייר, שיט של כשעה וחצי.
בכל אחד מן האיים קיימות דרכים בהן מוגבלת מהירות כלי הרכב ל-50 קמ"ש. כלי הרכב הקיימים באיים פטורים מחובת מבחן רישוי שנתי.
חברת תעופה אזורית, אייר אראן (Aer Arann), מקיימת טיסות מכל שלושת האיים לכפר קונמרה (Connemara) ממנו ניתן להגיע באוטובוס לגולוויי. הטיסה מאינוורין לאינישמן נמשכת כ-8 דקות[1].
תיירות
לאיים קיימת תנועת תיירים ערה, במיוחד בחודשי הקיץ. עיקר אתרי התיירות הם מספר מבצרים מתקופת הברזל: בהם:
- דן אנגוס (dūn aŋgəs) הנמצא על קצה מצוק בגובה 100 מטר מעל פני האוקיינוס האטלנטי, על האי אינשמור. במבצר מספר חומות היקפיות הכלואות זו בזו ובמרכזן המבצר המוגן בחומה בעובי כ-4 מטר.
- המבצר השחור (Dún Dúchathair)
- טירת אובריאן על האי אינישיר
- כנסיית ביניין (Teampull Bheanáin) שרידיה של הכנסייה הקטנה ביותר על האי אינישמור
נוסף לטיולים רגליים, באיים קיים שרות השכרת אופניים וטיולים בעגלות רתומות לסוסים. אל האי מגיעים אף תיירים למטרות ספורט אתגרי, טיפוס על מצוקים וצלילה. באי המרכזי פועל מלון אחד ובו 22 חדרים וכן חדרי אירוח בודדים.
תרבות מקומית
אחד מסופריה הבולטים של אירלנד, ליאם או'פלרטי (Liam O'Flaherty; 1896–1984) נולד בכפר Gort na gCapall באי אינישמור. מרטין או'דיריין (Máirtín Ó Direáin; 1910–1988), אחד מן המשוררים הבולטים בשפה האירית, נולד בכפר Sruthán באינישמור.
השפעת האיים על התרבות האירית חורגת מעבר לגודל האוכלוסייה המקומית. התרבות המקומית הייחודית וההיסטוריה של תושבי המקום, הפכו אותם לנקודת משיכה למגוון של סופרים ומטיילים אשר תעדו בכתובים את ניסיונם. החל מן משלהי המאה ה-19 החלו רבים מסופריה של אירלנד לבקר באיים. ליידי אוגוסטה גרגורי הגיעה לאראן בשלהי המאה ה-19 כדי ללמוד אירית. הצייר האירי שון קיטינג (Seán Keating; 1889–1977) היה מבקר באיים מדי שנה ובציוריו תיאר את האיכויות הייחודיות של תושביהם.
חלק מן המבקרים באיים ניסו לתעד ולשמר את הפולקלור הייחודי למקום, מעין גלולת זמן בתרבותה של אירלנד, מבקרים אלה לא ניסו להיטמע בתרבות המקומית אלא הסתפקו בתצפיות. אחד הבולטים בגישה אנתרופולוגית זו היה הבמאי התיעודי רוברט פלאהרטי, אשר יצר בשנת 1934 את סרטו הידוע "האיש מאראן".
הספר "איי אראן", של המחזאי האירי ג'ון מילינגטון סינג', מן היוצרים הבולטים בתנועת התחייה של הספרות האירית, מנסה לשלב בין סיפור אישי לבין ניסיון לשימור תרבות האיים הייחודית מנקודת מבט ספרותית. על מניעיהם של המבקרים באיים ניתן ללמוד מעצתו של ויליאם בטלר ייטס לסינג', כאשר אמר לו: "לך לאיי אראן ומצא חיים שמעולם לא באו לידי ביטוי בספרות"[2].
במחצית השנייה של המאה ה-20, עד לשנות ה-70 לערך, החלו להגיע לאיים מבקרים מסוג חדש. מבקרים אלה לא הגיעו בהכרח כדי לפגוש באופן האירי הייחודי של קהילת האיים, אלא מכיוון ששורה של אירועים היסטוריים ומצב גאוגרפי נתון יצרו חברה שבה מצאו עניין ובה בקשו ליטול חלק. אף שמעולם לא הייתה תרבות מגובשת ואחידה באוכלוסיית איי אראן כולה, וניתן למצוא הבדלים תרבותיים בין חלקים שונים של האיים, מבקרים אלה באו ונותרו באיים לאורך זמן בגלל משיכתם להיבטים מסוימים בתרבות אראן, כגון:
- בידוד האוכלוסייה מן התקשורת האלקטרונית והכתובה, ומשכך התפתחה במקום מסורת שבעל-פה אשר שימשה ככלי בידור ומקור חדשות גם יחד.
- זרים מעטים ביקרו במקום או שהובנו על ידי המקומיים.
- לתנאי מזג האוויר הקשים במפרץ גולוויי הייתה השפעה ניכרת על המסורות והגישות של המקומיים.
- באיים הייתה קיימת חקלאות קיום (subsistence farming) ודיג קיום.
- על האיים כמעט ולא היו מוצרי מותרות המאפיינים חלקים ניכרים מתרבות המערב מזה עשרות ואף מאות שנים.
מסיבות אלה אוכלוסיית האיים נראתה כמנותקת מהתפתחויות תרבותיות אשר שינו בתחילת המחצית השנייה של המאה ה-20 את מערב אירופה ובכללם, חלקים ניכרים באירלנד. אף שמבקרים, אשר ביקרו באיים בחיפוש אחר ייחודם זה, הבינו כי האיים קשורים בתרבותם באופן הדוק לאירלנד, פרשנותם לניסיונם באיים נטתה להתמקד בחיפוש אחר אמיתות כלליות על החיים וטבע האנוש, ולצורך כך ניסו לעיתים לחיות כבני האיים. אולם התנאים הקשים במקום, הדורשים עבודה מתמדת למציאת מקורות מזון ומאבק בתנאי האקלים, הותירו לעיתים זמן מועט בלבד לתצפיות התרבותיות שלשמן באו. כתיבת מבקרים מסוג זה נוטה להתמקד יותר בתיאורים אישיים, על אופיו של המחבר, יותר מאשר על התרבות הסובבת אותו.
מבקרים מסוג שלישי זה הפסיקו לבקר באיים בשלהי שנות ה-70, כאשר גברה תנועת התיירות לאיים, בזכות שיפור התחבורה הימית והאווירית בנתיבים המובילים אליהם. דוגמה בולטת לסוג זה של מבקרים ניתן לקרוא בספר "קינת אראן" של אנדרו מקניל[3], סופר אשר שהה באיים בשנת 1968.
סוג מבקרים רביעי לאיים, הבולט בתחילת המאה ה-21, מגיע לאיים מסיבות רוחניות ומתוך הערכה לנצרות קלטית אשר שרידיה קיימים באיים, או על רקע אמונות העידן החדש.
לבסוף, אלפי מבקרים מדי שנה מגיעים לאיים כתיירים גרידא: לראות את החורבות העתיקות, לשמוע אירית מדוברת כשפת העם בפאבים המעטים שעל האיים, לצפות בנופים מעוררי ההשראה ובגאולוגיה הייחודית של האיים. מספר התיירים המגיעים לאיים במאה ה-21 עולה בהרבה על מספרם של סוגי המבקרים שתוארו לעיל. אולם מעטים מן התיירים מפרסמים את תיעוד ביקורם במקום. ספריו של טים רובינסון "סלעי אראן: עלייה לרגל"[4] ו"סלעי אראן: מבוך"[5] מתמקדים בתיאור הגאוגרפיה של האיים והשפעתה על תרבות אוכלוסייתם מימי תקופת הברזל ועד לעידן המודרני.
אומנויות מקומיות
האיים ידועים כמקום יצורו של סוודר ייחודי, אשר זכה לשם "סוודר אראן", העשוי צמר כבשים מקומי בסריגה גסה, והפך למוצר הנמכר ברחבי תבל במהלך המאה ה-20. סירות הדייגים המקומיות, העשויות בד קנבס מרוח בזפת, המתוח על שלדה קלה, מסוגלות להתמודד עם תנאי הים הסוער לעיתים תכופות סביב האיים ואף לצאת לאוקיינוס הפתוח. בתחילת המאה ה-21 מעטות מסירות הדיג יוצאות עוד לדוג בים הפתוח, ורוב הדייגים עוסקים בדיג לובסטרים סמוך לחוף. חלק מן הסירות משמשות במרוצי סירות שנתיים הנערכים במקום.
כיוון שדופן סירות אלה עלולה להתנקב בקלות, הדייגים המקומיים אינם נועלים נעליים בעלות סוליה נוקשה בעת הדיג, אלא נעלי מוקסין רכות העשויות עור עגלים או עזים, והמכונות "פמפוטיס" (pampooties).
קישורים חיצוניים
- The Aran Islands: Complete Travel Guide, מידע תיירותי מקיף על האיים. (באנגלית)
- מדריך לתיירים באיי אראן בויקימסע האנגלי (באנגלית)
- מידע תיירותי על איי אראן (באנגלית)
- "האיש מאראן" (1934), סרטו התעודי של רוברט פלאהרטי
הערות שוליים
- ^ Aer Arann
- ^ J. M. Synge The Aran Islands. Serif Books
- ^ Andrew McNeillie, An Aran Keening. Lilliput Press, 2001. מסת"ב 1901866637
- ^ Tim Robinson, Stones Of Aran: Pilgrimage. Faber & Faber, 2008. מסת"ב 0571241042
- ^ Tim Robinson, Stones of Aran: labyrinth. Lilliput Press, 1995. מסת"ב 1874675503
25287765איי אראן