טיוטה:קידושין

קידושין או אירוסין (בכתיב המקראי: ארושים, בלשון התורה נקרא קיחה או קנין), הוא מעשה קנין אשה לבעלה המתיר לו לבוא עליה. לאחר הקידושין, האשה נחשבת אשת איש, ואסורה לאחר לבוא עליה מדין אשת איש, ואם בא עליה מתחייבים שניהם במיתת בית דין, עד שתצא מרשות בעלה, או על ידי מתן גט, או כשימות הבעל. הקידושין נעשים על ידי כסף שטר וביאה.

לדינים אלו הוקדשה מסכת קידושין העוסקת ברובה בהלכות הקידושין.

תקופת האירוסין

מדאורייתא הקידושין (הנקראים בלשון חז"ל "אירוסין") בלבד מתירים את האשה להיבעל לבעלה, אך מדרבנן עדין אסור לבעל לבעול את אשתו עד הנישואין, הנעשים על ידי חופה או ביאה, וכנוסח הברכה ”ואסר לנו את הארוסות”.

בין האירוסין לנישואין נשארת הנערה בבית אביה, אך גם לפני הנישואין יש בה איסור אשת איש (כשלפני זה היה בה איסור קדשה בלבד), והבא עליה מתחייב מיתת בית דין, ואם רצה לגרשה צריכה הימנו גט, וכן אם קידשה אחר, אינם תופסים הקידושין. דין נוסף הוא בתקופת האירוסין, שבעלה מיפר את נדריה יחד עם אביה

כאמור, ארוסה אסורה על הארוס לביאה מדרבנן ואם בא עליה בבית חמיו מכים אותו מכת מרדות, אולם דעת הרבה ראשונים שאם בא עליה לשם נישואין קונה אותה לנישואין ואין בכך איסור^{[דרושה הבהרה]}.

ענין הקידושין קודם מתן תורה ולאחריה

קודם מתן תורה בכדי לבעול מאשה לא היה צורך לקדש אותה קודם לכן, אלא אם היו רוצים האיש והאשה להנשא, היה האיש לוקח את האשה לביתו ובועלה.

אך לאחר שניתנה התורה, צוותה התורה שאין לבוא על אשה ללא קידושין, המקור הוא מהאיסור ”לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל”, דהיינו שאין לבעול אשה בלא כתובה וקידושין. איסור זה גם מפורש בפסוק ”אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ”, וכתבו חז"ל בספרא ”זה המוסר בתו פנויה שלא לשם אישות, וכן המוסרת עצמה שלא לשם אישות”.

מצווה נוספת היא מצוות לקיחת אשה, האמורה בפסוק ”כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ”, תחילה יקח ואחר כך יבא עליה.

טעם המצווה

בטעם המצווה כתב החינוך:

יורה ענין זווגם טרם ישכב עמה, ולא יבוא עליה כבוא על הזונה, מבלי מעשה אחר קודם ביניהם. וגם נאמר שהוא כדי שתתן אל לבה לעולם, שהיא קנויה לאותו האיש, ולא תזנה תחתיו ולא תמרוד בו, ותתן לו יקר והוד לעולם כעבד לאדוניו, ובכן יהיה שבתם וקימתם בשלום לעולם, ויתקיים הישוב ברצון האל שחפץ בו.

דרכי הקידושין

המשנה בתחילת מסכת קידושין מפרטת שלושה דרכים בהם ניתן לקדש אשה:

• כסף - האיש נותן לאשה כסף או שווה כסף ובעד הכסף מקנה לו את עצמה.
• שטר - האיש נותן לאשה שטר ובו כתוב עליו את נוסח הקידושין.
• ביאה - האיש בא על האשה ובכך קונה אותה.

לדעת רב הונא ישנה דרך נוספת לקדש אשה, והוא על ידי חופה.

רב הונא לומד זאת מקל וחומר, ומה כסף שאינו גומר (=עושה נישואין) קונה (=עושה קידושין), חופה שגומרת, אינו דין שתקנה?!

הלכה אינה כרב הונא, והמקדש בחופה אינה מקודשת.

באגדה

הבן איש חי בספרו בן יהוידע כתב שאף התורה כונתה אשה לישראל, ואף התורה נקנית לישראל בשלושה דרכים אלו.

• בכסף - שישכור לו רב פיקח וירא שמים שילמדו תורה.
• בשטר - שירכוש ספרים מוגהים שילמד בהם.
• בביאה - שיוציא כוחו ויגיעתו בה.

השפע חיים מצאנז כתב שהטעם שקבעו בית הלל שנקנית בפרוטה, כדי שיוכל לצמצם פרנסתו וללמוד תורה מתוך הדחק, כמו הלל שהיה לומד תורה מתוך הדחק, כפי שמסופר מספר פעמים בגמרא.

קדושי כסף

קדושי כסף, הם על ידי שנותן לאשה כסף ואומר לה "הרי את מקודשת לי".

מקור

בגמרא הובאו ב' מקורות לקדושין:

• שיטת רב יהודה בשם רב: קדושי כסף לומדים מהפסוק ”וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף”, האמור גבי אמה עברייה שבצאתה מאדונה אינה משלמת לו כסף, ולומד מכאן רב שדווקא אמה עבריה בצאתה מאדונה אינה משלמת כסף, אך נערה, כשיוצאת מאביה על ידי שמקדשה בעלה כן צריך בעלה לתת כסף לאביה.
• שיטת הברייתא: שיטה נוספת מובאת בברייתא שלומדים זאת מהפסוק ”כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה” ולומדים משדה עפרון שבו נאמר ”נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי” שקיחה משמעותה בכסף. הברייתא שם מנסה ללמוד קדושי כסף מקל וחומר, מה אמה עברייה שאין נקנית בביאה נקנית בכסף, זו (=אשה) שנקנית בביאה אינו דין שתקנה בביאה?! אך יש לדחות שמה לאמה עבריה שכן יוצאה בכסף, ולכן אי אפשר ללמוד לאשה שלא יוצאת בכסף.

אף על פי שנראה שדעות אלו חלוקות הם, הגמרא במסכת קידושין מציינת, ששני הפסוקים נצרכים, כיון שמהפסוק "ויצאה חינם" נלמד גם שכשמקדש קטנה ונערה כסף הקידושין שייך לאביה, ואילו היה נכתב הפסוק "כי יקח" בלבד לא היה ניתן ללמוד דין זה, ואילו היה כתוב את הפסוק "ויצאה חינם" בלבד, הייתי חושב שהאשה מתקדשת על ידי כך שהאשה נותנת כסף לבעל, ומהפסוק "כי יקח" אנו לומדים שהמעשה נעשה על ידי הבעל, ולכן אם היה כתוב "ויצאה חינם" בלבד, לא היינו יכולים ללמוד דין זה.

השיטות שקדושי כסף הינם מדרבנן

אמנם רש"י ורשב"ם הביאו דעה שקדושי כסף הינם מדרבנן, אך דחו דעה זו. וכן כתב רבנו גרשום שקדושי כסף הינם מדרבנן.

הרמב"ם נקט שקדושי שטר וביאה הינם מדאוריתא וכסף מדברי סופרים. נושאי כליו התקשו שהרי הגמרא לומדת זאת מהפסוק כאמור לעיל. ומצינו מספר יישובים בנושאי כלים:

• המגיד משנה ביאר שדרכו של הרמב"ם לכנות את הדינים שנלמדים מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן "דברי סופרים". והקשה על זה בלחם משנה שאף שטר נלמד מהיקש.
• הרמ"ך בהגהותיו כתב שהרמב"ם בעצמו תיקן את זה וכתב ששלושת הדרכים מן התורה הם. וכן כתב הכסף משנה בשם רבי אברהם בן הרמב"ם בתשובה.
• הכסף משנה עצמו חולק על דברי הרמ"ך ור"א בנו, וסובר שאכן דעת הרמב"ם שקדושי כסף אינם מפורשים בתורה אלא הלכה למשה מסיני, והדרשה אינה אלא אסמכתא בעלמא, ובאמת דינם כדאורייתא לכל דבר.

סכום הקידושין

בסכום כסף הקידושין נחלקו התנאים.

• דעת בית שמאי: דינר ושווה דינר.
• דעת בית הלל: פרוטה ושווה פרוטה.

טעמם של בית הלל הוא שפחות מפרוטה אינו נקרא ממון.

ובטעמם של בית שמאי דנה הגמרא, שלכאורה לא מובן מה הסברא שיצטרכו דינר, הרי אף בית שמאי מודים שממון הוא פרוטה, וומצינו בגמרא ארבעה שיטות בזה:

• שיטת רבי זירא: גם בית שמאי מודים שאם התרצתה האשה תתקדש בפרוטה, אלא שהגמרא מדברת במקרה שקדשה בלילה או על ידי שליח, שלא ידעה את סכום הקידושין, ובמקרה כזה אינו תקנה בפחות מדינר, שכן אשה מקפדת על עצמה שלא להתקדש בפחות מדינר. וכל זה אמור בסתם אשה, אך אשה חשובה, מודדים לפי שוויה.
• שיטת רב יוסף: רב יוסף הסביר את שיטתם על פי דברי רב יהודה בשם רב אסי, שאמר שסתם כסף האמור בתורה הוא כסף צורי, ובכסף צורי אין פרוטה, שכן פרוטה היא של נחושת, ולכן סברו בית שמאי שהשיעור הוא דינר, כיון שהוא דבר חשוב. דעה זו נדחתה לבסוף, שלמסקנת הגמרא דברי רב אסי נסובים רק על כסף קצוב האמור בתורה, אך סתם כסף האמור בתורה הוא פרוטה.
• שיטת ריש לקיש: ריש לקיש מסביר את טעמם של בית שמאי על פי דבריו של חזקיה. חזקיה אמר שבדין גרעון כסף של אמה עברייה היא נותנת לאדון את האחוזים מכסף מכירתה לפי הזמן שנשאר לה לעבדו. ומסביר ריש לקיש, שלפי זה נמצא שאין אמה עבריה יכולה להקנות בפחות מדינר, שהרי אם תקנה בפרוטה לא יהיה לה במה להיגרע, שהרי לא שייך גרעון כסף בדבר שאינו ממון. ולפי זה לומדים אשה מאמה עבריה, כמו שאמה נקנית בדינר, אף אשה נקנית בדינר.
• שיטת רבא: שיטת רבא שמדאורייתא אף לבית שמאי נקנית בפרוטה, אלא שרבנן הפקיעו את הקידושין כדי שלא יהו בנות ישראל כהפקר שמתקדשות בדבר מועט.

במטבע

כתב הבית שמואל^{[דרוש מקור]} בשם המרדכי^{[דרוש מקור]} כי האשה אין דעתה על שוויו בתור חתיכת כסף, אלא בתור צורת מטבע היוצא בשוק, ולעתים מתבטלת.

המנהג לקדש בטבעת

כיום המנהג הנפוץ הוא לקדש אשה בטבעת, וזאת על פי דברי הרמ"א על פי טעם הכתוב בתקוני הזוהר. המנהג הוזכר לראשונה בתשובות הגאונים.

והחינוך והמהרי"ל כתב על פי דבריו לעיל, שמטרת הקידושין הוא שתתן האשה אל לבה כי היא שייכת לבעלה, ולא תזנה ולא תמרוד בו, על כן מקדשה בטבעת שיהיה לה זאת למזכרת תמיד על ידה.

טעם נוסף כתב הנחלת שבעה שכדי שיהא ניכר לכל שמקודשת היא.

וכתבו התוספות שנהגו לקדש בטבעת ללא אבנים, כדי שלא יטעו בשוויה, ובכל בו כתב שיש לומר לעדים שטבעת זו שוויה לפחות פרוטה.

אמנם בעל העיטור והרס"ג כתבו שהמנהג הוא לקדש בכוס ובתוכה טבעת, ולהגיד לאשה שתתקדש בכוס ובמה שבתוכה.

קדושי שטר

קדושי שטר, הם על ידי שנותן לה או לאביה (אם קטנה או נערה) שטר אף שאינו שוה את סכום הקידושין אשר כתוב עליו את נוסח הקידושין, ונחלקו הראשונים האם גם בשטר צריך אמירה, בפשטות דעת רש"י שאין צריך אמירה בשטר, אך ברש"י שעל הרי"ף כתב שאף בשטר צריך אמירה.

בשונה משטר מכירה בו המוכר כותב את השטר, בשטר הקידושין הקונה (כלומר הבעל) כותב את השטר, דין זה נלמד מהלכה למשה מסיני.

מקור

הגמרא במסכת קידושין לומדת את דין קדושי שטר מהפסוק העוסק בדיני גירושין ”וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר”, והגמרא מקישה את דין יציאה (=גירושין, המוזכר בתחילת הפסוק), לדין הויה (=קידושין, המוזכר בהמשך הפסוק "והלכה והיתה לאיש אחר"), וכשם שגירושין נעשים על ידי שטר, כך גם הקידושין נעשים על ידי שטר.

דין לשמה בשטר קידושין

בגמרא נסתפק רבי שמעון בן לקיש גבי שטר קידושין, שכתבו שלא לשם האשה, האם כשר או לא.

צדדי הספק הם, האם לומדים מגט, בו שטר שנכתב שלא לשמה פסול, או שלומדים מקדושי כסף, בהם פשוט שאין צריך שיטבעו המטבע לשם האשה.

לבסוף הסיק ריש לקיש ששטר קידושין שנכתב שלא לשמה פסול. טעמו הוא כיון שעצם המקור של שטר קידושין הוא משטר גירושין.

דעת האשה בכתיבת שטר הקידושין

בגמרא במסכת קידושין נחלקו האמוראים בדין שטר שנכתב שלא מדעת האשה. דעת רבא ורבינא שמקודשת, ודעת רב פפא ורב שרביא שאינה מקודשת.

רב פפא נקט בטעמם של רבא ורבינא, כיון שכמו בשטר גירושין לא צריך את דעתה, אף בשטר קידושין אין צריך את דעתה. וטעמו שלו הוא שכשם שבשטר גירושין צריך את דעת המקנה (=הבעל שמקנה את האשה לעצמה), כך גם באשה צריך את דעת המקנה (=האשה שמקנה את עצמה לבעל).

להלכה נחלקו הראשונים, דעת רבנו חננאל, הרי"ף, והרמב"ם שאינה מקודשת. ודעת ההלכות גדולות, הרמב"ן, והרשב"א שמקודשת. והשולחן ערוך פסק שקדושיו קדושי ספק., וכן פסק רב נטרונאי גאון.

וכתבו הרמב"ן והרשב"א שמכל מקום, אף לסוברים שצריכים את דעת המקנה, מכל מקום צריך את דעת הבעל

שטר שיש בו שוה פרוטה

הרי"ף הביא בשם הירושלמי ששטר שיש בו שוה פרוטה מועיל מדין קדושי כסף, וביאר הר"ן שמדובר באופן שהיה השטר פסול, ולכן כיון שאשה דעתה להתקדש גם כדי לזכות בנייר השטר מקודשת.

ודעת המאירי ששטר פסול אין יכולה להתקדש מדין כסף, שהרי נתן לה בתורת שטר. וכן נקט השער המלך בדעת הרמב"ם.

זכיה בשטר הקידושין

נחלקו הראשונים האם האשה צריכה לזכות בשטר הקידושין, דעת הריטב"א והר"ן שאינה צריכה לזכות, ודעת הרשב"א והתוספות רי"ד שצריכה לזכות.

ולהלכה נקט רבי אריה ליב הלר בספריו קצות החושן ואבני מילואים שאין צריך לזכות בשטר, והרמ"א הביא את שתי הדעות ולא הכריע.

קדושי ביאה

קדושי ביאה נעשים על ידי כך שמתייחדים בפני עדים, ובא עליה בינו לבין עצמו, ואין צריכים עדים למעשה הביאה.

בשונה משאר סוגי הקידושין בהם אומר האיש "הרי את מקודשת לי בכסף/שטר זה" בביאה אומר "התקדשי לי בביאה זו". את הסיבה לכך הסביר המהר"י בירב משום שאת האמירה יש לעשות בפני העדים, ובקדושי כסף כיון שעושה אותם בפניהם אומר "מקודשת", אך בקדושי ביאה שאין עושה אותם בפניהם אומר "התקדשי".

כאמור להלן, רבנן אסרו לקדש בביאה משום פריצות.

מקור

בגמרא מצינו מחלוקת במקור קדושי ביאה, דעת הברייתא שלומידם זאת מהפסוק ”וּבְעָלָהּ”, שמשמע שקונה אותה בביאה.

ריש לקיש חולק על כך, וסובר שלומדים זאת מהפסוק האמור גבי בא על אשת איש ”כִּי יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם אִשָּׁה בְעֻלַת בַּעַל”. ריש לקיש מדייק מהפסוק שהגורם לאשה להחשב נשואה (וממילא היא אשת איש) היא זה שהיא בעולת בעל, ומשמע שאשה מתקדשת בביאה.

האם עושה קידושין או נישואין

הגמרא מסתפקת האם הביאה עושה אירוסין או נישואין, ולהלכה פסק הרמב"ם שביאה עושה אירוסין.

קידושין האסורים משום פריצות

הגמרא במסכת קידושין מנתה מספר סוגי קידושין אשר מעיקר הדין חלים, אך אין לקדש מהם משום פריצות, ורב היה מלקה מכת מרדות את המקדש בקידושין אלו.

• מקדש בביאה.
• מקדש בשוק.
• מקדש בלא להשתדך קודם לכן.

בגמרא הובאה דעת בני נהרדעא שרב לא היה מלקה אלא על מקדש בביאה, ויש אומרים שאף בלא שידוכים.

לענין הלכה, דעת הרמב"ם שמלקים על מקדש בביאה ומקדש בשוק, אך דעת הרא"ש שאין מלקים אלא על קידושיו בביאה והטור הביא את שתי הדעות ולא הכריע.

קידושין בעכו"ם

דיני קידושין בעכו"ם הם כמו הקידושין שקודם מתן תורה, וכן אסור לעכו"ם לבוא על אשת איש, משום שנאמר ”ודבק באשתו”, ודורשים שבאשתו ולא באשת חבירו.

ואיסור זה אינו ממש איסור אשת איש, שכן אין קידושין בעכו"ם, אלא הוא איסור הדומה לאשת איש.

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.