רבי מנחם המאירי
 | |
| ספרו בית הבחירה מהדורת מכון המאו"ר | |
| לידה |
1249 ה'ט' קרקסונה (Carcassonne) |
|---|---|
| פטירה |
1316 (בגיל 67 בערך) ה'ע"ה |
| כינוי | המאירי |
| השתייכות | בית המדרש בפרובאנס, הושפע מאוד משיטת הרמב"ם |
| תחומי עיסוק | פרשן מקרא, פרשן תלמוד, פוסק ופילוסוף ביהדות |
| בני דורו | רבי דוד הכוכבי |
| חיבוריו | פירושו לתלמוד - "בית הבחירה", חידושים על התלמוד, ספר 'מגן אבות', "חיבור התשובה"; פירוש לספר תהילים ופירוש לספר משלי; "קריית ספר" וספרים נוספים שככל הנראה אבדו. |
רבי מנחם בן שלמה המאירי, מכונה בקיצור המאירי, היה מגדולי הראשונים (1316-1249[1]) - מפרשי התלמוד וחכמי פרובנס, נודע גם בשם "דון וידאל שלמון", ומחבר בית הבחירה. מוצא משפחתו של המאירי, תושב העיר פרפיניאן (Perpignan) שבפרובאנס (כיום בחבל לנגדוק-רוסיון שבדרום מערב צרפת) הוא במקור מקרקסונה (Carcassonne). משם ומנרבונה (Narbonne) היגרו המשפחות היהודיות הראשונות לפרפיניאן. היה מצאצאיו של רבי משולם בן משה מבדרש בעל ספר ההשלמה. (ר' משולם) היה תלמיד של רבי ראובן בן חיים בעל ספר התמיד. מן התעודות הנוטריוניות שנשמרו בפרפיניאן עולה שהמאירי התפרנס מהלוואה בריבית, כמרבית יהודי פרפיניאן, והסכומים המופיעים בתעודות אלו מעידים שרמת הכנסתו הייתה גבוהה למדי[2]. לא ידוע לנו שהמאירי נשא במשרה רבנית, אולם מצויים בידינו מסמכים המעידים על מעמדו החשוב בקהילה ובהם הוא חתום כאחד מראשי הקהילה ונציגיה[3].
הכינוי המאירי, ניתן לו כנראה על שם אחד מאבותיו שנקרא מאיר. שמואל מירסקי משער שהאדם שעל שמו כונה רבי מנחם בן שלמה בשם המאירי הוא רבי מאיר דטראנקטלייש, שהמאירי מזכירו בפתיחה למסכת אבות כאחד מזקניו[4].
חיבוריו וספריו
רוב כתביו של המאירי לא התפרסמו עד ראשית המאה העשרים, והם התגלו בכתב יד יחידי שנמצא בספרית פאלאטינה. קטעים בודדים מכתביו התפרסמו קודם לכן בספר שיטה מקובצת. בעקבות זאת, החזון איש טען שאין לדבריו מעמד שווה לדברי שאר הראשונים, משום שלא עבר תחת שבט ביקורתם של גדולי ישראל במהלך הדורות, וייתכן שנפלו טעויות סופר במהלך ההעתקה[5]. לעומת זאת, רוב האחרונים ראו את כתביו כדברי שאר הראשונים, בולט בגישה זו הוא המשנה ברורה שמביא להלכה את דברי המאירי למעלה ממאתיים פעמים.
בית הבחירה
ערך מורחב – בית הבחירה למאירי
חיבורו המרכזי הוא ספרו ההלכתי על סדר התלמוד - "בית הבחירה". רוב המסכתות שיש לנו עליהם חיבור מהמאירי הם מחיבורו "בית הבחירה", אם כי בחלק מהמסכתות[6] טעו המדפיסים וכתבו "חידושי המאירי", למרות שזהו שמו של חיבור אחר. בחיבורו בית הבחירה הוא מביא סיכום על דרך הפשט של הסוגיות עם נטייה לדברי הרמב"ם, וסיכום של דעות הפוסקים בדורות לפניו, וכותב את מסקנות הסוגיא בהלכה ומוסר היוצאים ממנו. לשונו העברית הברורה וסגנונו המיוחד מסייעים משמעותית להבנת דברי התלמוד. בהקדמה לספרו הסביר למה קרא לספרו "בית הבחירה", "להיות רוב חיבורי זה כולל דברים הנבררים באין תערובת קושיא ותירוץ ומשא ומתן".
בחיבור מצויות פרשנויות הן מאשכנז והן מספרד. מלבד זאת, בניגוד לרוב פרשני התלמוד, הרבה המאירי להשתמש בתלמוד ירושלמי לצורך פרשנותו, ולפניו היו מונחות נוסחאות של חיבור זה, שאינן בידינו כיום.
לפי עדותו של המאירי עצמו הוא החל לכתוב את בית הבחירה בהיותו בן שלושים ושמונה וסיים אותו בהיותו בן חמישים ואחת[7].
חיבורים נוספים
המאירי כתב ספרים רבים, והיה אחד מגדולי המחברים בתולדות ישראל. מלבד ספרו "בית הבחירה" חיבר המאירי חידושים על התלמוד, שרק מיעוטם שרדו (למשל על מסכת עירובין[8], פסחים[9] וביצה[10]). כמו כן כתב את ספר 'מגן אבות', בו הוא דן ב-24 נושאים הלכתיים שונים. ספר זה כתב המאירי בעקבות מחלוקת עם תלמידי הרמב"ן שרצו להנהיג בפרובאנס את מנהגי רבם, והוא ביקש להגן על מנהגי המקום. הספר שימש מקור הלכתי חשוב לראשונים שלאחריו.
המאירי חיבר גם ספר בשם "חיבור התשובה"; פירוש לספר תהלים ופירוש לספר משלי; וכן הספר "קריית ספר" - הכולל הלכות כתיבת ספר תורה ובו רשימת מילים הכתובות בכתב מלא או כתב חסר, וספרים נוספים שככל הנראה אבדו.
בנוסף, היה רבי מנחם המאירי גם פייטן, ויש המייחסים לו קדושתא לראש השנה שנאמרה בימי הביניים בנוסח פרובנס.[11]
מתפיסותיו העקרוניות
יחסו לפילוסופיה
בנוסף להיותו של המאירי איש תלמוד והלכה מובהק, הוא גילה עניין בפילוסופיה ומדע יהודית. המאירי הושפע במיוחד ממשנתו של הרמב"ם. בוויכוח הגדול שהתפתח בעקבות ספרו של הרמב"ם 'מורה הנבוכים' והחרם שהטיל הרשב"א על לימוד הפילוסופיה, התנגד המאירי לחרם ותמך ללא סייג בעמדת המגינים על עמדת הרמב"ם, וטען שאין בכך כל פסול[12].
המאירי התנגד לאמונה במציאות השדים וסבר שלא הוזכרו בתלמוד אלא מפני ההמון ”בכמה מקומות ביארנו שבאותם הזמנים היו העם נמשכים אחר דברי' המוניים כלחשים ונחשים ופעולות המוניות... וכל שלא היה בהם סרך עבודה זרה ודרכי האמורי לא חששו בהם חכמים לעקרם וכל שכן במה שהיה הרגילות אצלם בו כל כך שהיה טבעם מקבל בענין חזוק או חולשה וכמו שהעידו בסוגיא זו דקפיד קפדינן ליה דלא קפיד לא קפדינן” (בית הבחירה למאירי, פסחים, דף קט עמוד ב)[13], ”דוגמה לדבר אפשר למצוא בפירושו ל"מזיקים" שהוזכרו בתלמוד המזיקים הידועים... והן הדעות הכוזבות והזקיקוהו בעיתות הפנאי לייחד את ה' כדי שלא יטעה באמונת השַּׁנְיוּת, וכשיקרא על הכוונה הראויה תהא מיטתו בטוחה מהם” (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ד, עמוד ב', בית הבחירה למאירי), ובדרכו הפילוסופית דחה את אמונת הגלגול נשמות ואף כינה את מאמיני השדים והגלגול סכלים, כלשונו:
...ובחכמות – במה שאין צד אמונה תלוי בו להתחייב האמנתו מצד העיון, כמציאות השד והעברתו וכביטול החלק והימצאותו, ובביטול מציאות הריקות וקיומו, ואמונת ההעתק וקיומה, וייחס החיות בצמח וכיוצא בהם כעניין חלקי הנפש ובכלל מציאותה, ושאר דברים נסכלים חשבום קצת הקדומים דברים אמיתיים. ומי יתן החרש יחרישון ותהי להם לחכמה
— פירוש המאירי על משלי, פרק י"ד פסוק ט"ו
על הכחשתו את מציאות השדים קיבל המאירי ביקורת קשה מהרדב"ז ”ולא תחשדני מפני שכתבתי לשון המאירי שאני מכחיש מציאות השדים... כי אני מאמין בכל דברי חז"ל אפילו שיחה קלה שלהם כ"ש שהכתובים פשטיהם מורים על מציאתם ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וגו'. יזבחו לשדים וגו'” (שו"ת הרדב"ז ג, תה)
המאירי התנגד נחרצות לתפיסה הגזירה קדומה, וטען שלאדם יש יכולת בחירה חופשית לשנות את תכונותיו[14].
יחסו לנכרי
בנוסף ראוי לציון גם יחסו של המאירי לגויים. בפירושו הוא עומד על כך שהאיסור לתת להם מתנות לא נאמר ב- ”אומות הגדורות בדרכי הדתות ושמודות באלקות”, ולפיכך אינו חל על המוסלמים, ואף לא על הנוצרים, שלדעתו אף הם אינם נחשבים לעובדי עבודה זרה. דוגמה לכך ניתן להביא מדבריו על מסכת עבודה זרה דף כא' בדין מכירת בתים לגויים: ”ולעניין פסק, דבר זה לא נאמר אלא בארץ, ובזמנים שהזכרנו.” ... ”שדבר זה עיקר איסורו לאותם עובדי האלילים שהיו אליליהם בבתיהם ומקטרים ומזבחים להם שם:”
יש הטוענים, שדבריו אלה של המאירי נאמרו מתוך חשש מן הנוצרים, ואינם משקפים את דעתו האמיתית. עמדה זו נדחתה על ידי יעקב בלידשטיין, אשר הראה כי עמדתו ביחס לגויים חוברת לדיונו הייחודי באשר לגר תושב וכי התלבטויותיו של המאירי וניסוחיו מורים כי אין המדובר באפולוגטיקה.[15] כך סבר גם הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אשר קבע, "שהעיקר הוא כדעת המאירי, שכל העמים שהם גדורים בנימוסים הגונים בין אדם לחבירו הם כבר נחשבים לגרים תושבים בכל חיובי האדם".[16] לעומתם, רבי דוד צבי הילמן כתב מאמר בו הביא מספר ראיות לכך שדבריו של המאירי בנושא זה אכן נכתבו רק כלפי חוץ ואינם משקפים את דעתו.[17]
פרופ' משה הלברטל בספרו "בין תורה לחכמה" סוקר את הסוגיות בהן המאירי שוטח את שיטתו בעניין זה, ובהן: האיסור לסחור עם הנכרי ביום אידו, האיסור למכור לנכרי חפצי פולחן, כמו קטורת ולבונה; האיסור להשכיר בית לנכרי, שמא יכניס לתוכו עבודת אלילים; איסור סתם יינם של נכרים בהנאה גזירה משום יין נסך; כפילת שלום לנכרי וכניסה לביתו לשאול בשלומו ביום אידו. פיצוי שווה על נזקי רכוש; חובת השבת אבדה; חובת הצלה; הענקת מתנת חינם; חובת טעינה; איסור הונאה; שוויון בענישה על שפיכות דמים של נכרי; איסור כבישת שכר שכיר; חילול שבת במקרה של פיקוח נפש; היתר למכירת נשק לנכרי; היתר העמדת בהמה בפונדקאות נכרי. הלברטל טוען כי המאירי פיתח שיטה חדשה במשפט העברי ובה אין הבדל בין יהודים לגויים כי אם הבדל בין בעלי דתות לשאינם בעלי דתות ומוכיח זאת מדברי המאירי בסוגיות המובאות לעיל[18].
פרשנותו לאגדות חז"ל
המאירי נקט לאורך כל פירושו בפרשנות אלגורית לאגדות שבתלמוד, בהקדמתו למסכת אבות כותב: ”וכבר יצאנו מהכוונה להציל המאמר לפי דרכנו מכף מלעיג ומתנבל ומחייב מלבו מצידה טענות מתנגדות” (שם) ובהקדמתו לבית הבחירה האריך לבאר דברי התלמוד שנכנסת נשמה יתירה באדם בשבת ”ואע"פ שדברים אלו נראים כדברי הבאי הם אמת ודבריהם אמת... שכבר ידעת שנפש האדם עם היותה אחת תחלק לג' חלקים... והם הצומחת העיונית והמשכלת... אבל השבת להיותו מיוחד לה' מאין פנותו בדברים הגשמיים... ואז גדל יותר הכח העיוני ונמצא שיש ולתועלתו נפש יתירה בשבת” (שם, ד"ה וזה אצלי)
המאירי אף חלק על דברי חז"ל באגדה, התלמוד אומר ש"יש מיתה בלא חטא" ואף דוחה בתיובתא (פירכא חזקה) את דברי רבי אמי שאמר "אין מיתה בלא חטא" "ותיובתא דרב אמי, תיובתא" ”אך המאירי כותב ואף על פי שנשאר דעת האומר כן בתיובתא, אין עיקרי האמונות תלויות בראיות של פשוטי מקראות ואגדות... וכבר ידעת שאין משיבין באגדה” (בית הבחירה למאירי, שם) ועל אחד מהאמוראים אמר שדבריו ”לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא” הם ”מילתיה באפיה נפשי קאמר” (מסכת מועד קטן דף כ"ח עמוד ב') כלומר, הוא אמר זאת מפני צערו ואין ללמוד מכך ”מפני שלא יסבלוהו עיקרי הדת” (שם)
מועד פטירתו
בין החוקרים קיימת מחלוקת על קביעת מועד פטירתו של המאירי, שנת מותו נקבעה על ידי חלק מן החוקרים לשנת 1306 אולם ככל הנראה יש לאחרה עד 1316.[19]
לקריאה נוספת
- שמואל מירסקי, "תולדות ר' מנחם המאירי וספריו", בתוך: חיבור התשובה, ניו יורק תש"י, עמ' 1-74.
- עדיאל ברויאר, "על שאלת זהות "ה"מ יצ"ו" המובא בחידושי המאירי לעירובין", בתוך: חצי גבורים כרך, אלול תשע"ד, עמ' ת"מ-תמ"ז.
- בין תורה לחכמה: ר' מנחם המאירי ובעלי ההלכה המיימונים בפרובנס - משה הלברטל, הוצאת מאגנס, 2003
- הרב יעקב חיים סופר (הנין), "בענין התוארים לחכמי ישראל במשנת הרב המאירי", בתוך: מנוחת שלום, ירושלים תשס"ב, חלק ה' עמ' קצ"ג-קצ"ט.
מחקרים המתמקדים ביחס המאירי לגוים:
- רבי דוד צבי הילמן, "לשונות המאירי שנכתבו לתשובת המינים", בתוך: צפונות, בני ברק תשמ"ט, חלק א' עמ' ס"ה-ע"ב.
- יעקב כ"ץ, בין יהודים לגויים, ירושלים תשכ"א, עמ' 116-128
- אפרים אלימלך אורבך, "שיטת הסובלנות של ר' מנחם המאירי – מקורה ומגבלותיה", בתוך: פרקים בתולדות החברה היהודית בימי-הביניים ובעת החדשה – מוקדשים לפרופסור י' כ"ץ, ירושלים תש"מ, עמ' לד-מד
- יעקב בלידשטיין, "יחסו של מנחם מאירי לנוכרי", ציון נא (תשמ"ו), עמ' 153-166
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: מנחם המאירי |
 טקסט בוויקיטקסט: מחבר:מנחם המאירי |
ספרים
- ספר מגן אבות למאירי
- סדר הקבלה[20]
- פירוש המאירי לספר תהילים
- קריית ספר למאירי
- חיבור התשובה, ניו יורק תש"י, באתר היברובוקס
- כתב יד, קרית ספר, מוסקבה, מאה 14, בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית
אודות
- שמואל קלמן מירסקי, תולדות ר' מנחם המאירי וספריו, נדפס כמבוא לחיבור התשובה, ניו יורק תש"י
- שמואל בנימין סופר, אור המאיר - תולדות רבינו המאירי וספריו, ירושלים תש"ב, באתר אוצר החכמה
- "מְאִירִי, מנחם בן שלמה", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ו, עמוד 78, באתר HebrewBooks
- מרדכי מרגליות (עורך כללי), "רבי מנחם המאירי", אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל, תל אביב: י' צ'צ'יק, תש"ו, עמ' 1044–1051, באתר HebrewBooks
- רבי מנחם המאירי, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- יעקב בלידשטיין, יחסו של ר' מנחם מאירי לנוכרי
, ציון נא (תשמ"ו), עמ' 153–166 - אברהם גרוסמן, האישה במשנתו של המאירי, באתר "דעת"
- אליקים קרומביין, כוונת הלב במצוות: ערך מול הלכה בתורתו של רבנו מנחם המאירי
- ישראל בן סימון, על מקורותיו של המאירי לפירוש משלי ולמושג 'אומות גדורות בדת', JSIJ 11, 2012
- יחיאל צייטקין, ר' מנחם המאירי כפרשן המקרא, JSIJ 14, 2018
| תקופת חייו של רבי מנחם המאירי על ציר הזמן |
|---|
|
שגיאה: התמונה שגויה או שאינה קיימת. |
הערות שוליים
- ^ לפי שמואל קלמן מירסקי, מבוא לחיבור התשובה
- ^ משה הלברטל, בין תורה לחכמה, מהדורה מתוקנת תשס"א
- ^ אמרי 1959, עמ' 28, הערה 1.
- ^ מירסקי תש"י, עמוד 12
- ^ חזון איש, מועד סימן סז אות יב
- ^ במסכת ברכות, שבת, עירובין, פסחים וסוכה
- ^ בית הבחירה אבות, עמ' 57
- ^ חידושי המאירי על עירובין, ירושלים תשל"א, באתר אוצר החכמה
- ^ חידושי המאירי על פסחים, באתר היברובוקס
- ^ חידושי המאירי על ביצה, באתר היברובוקס
- ^ בנימין בר-תקוה, "'אביר אזרחים לאור עולם כיצא': קדושתא לראש השנה קרוב לוודאי מאת מנחם המאירי", דרך אגדה יג (תשע"ו), עמ' 31–66.
- ^ תשובתו נדפסה בסוף בית הבחירה על מסכת אבות בהוצאת מכון אופק, ירושלים תשנ"ח.
- ^ בית הבחירה למאירי, מסכת שבת דף ס"ז עמוד א', סנהדרין דף ק"א ע"א, הוריות דף י"ג עמוד ב'
- ^ בית הבחירה למאירי, שבת, דף קנ"ו עמוד ב', מסכת מועד קטן דף כ"ח עמוד ב'
- ^ יעקב בלידשטיין, "יחסו של ר' מנחם מאירי לנוכרי: בין אפולוגטיקה להפנמה", ציון נא [ב] (תשמ"ו), עמ' 165–166. (להורדה)
- ^ הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אגרות הראי"ה, ירושלים, תשמ"ה, איגרת פט.
- ^ דוד צבי הילמן, "לשונות המאירי שנכתבו לתשובת המינים", צפונות א (תשמ"ט), עמ' סה-עב.
- ^ משה הלברטל, בין תורה לחכמה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, מהדורה מתוקנת תשס"א
- ^ צובל תש"ז, עמ' צג-צו; לוי 1899, עמ' 110-111; מירסקי תש"י, עמ' 70-72.
- ^ יוצא לאור מחדש על פי כתב יד לנינגרד (פטרסבורג), אוסף פירקוביץ, בצירוף הערות הגאון רבי חיים פאלאג'י, ו'שערי ציון' לר' יצחק די לאטיש, היוצא לאור מחדש על פי כתבי יד אוקספורד ומוסקבה.
| פרשני התלמוד בימי הביניים בפרובאנס | |
|---|---|
|
31071111מנחם המאירי