לדלג לתוכן

אמברוז ברנסייד

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
אמברוז ברנסייד
Ambrose Burnside
אמברוז ברנסייד
לידה ליברטי, אינדיאנה, ארצות הברית
פטירה בריסטול, רוד איילנד, ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות סוואן פוינט, פרובידנס, רוד איילנד, ארצות הברית
שם מלא אמברוז אוורטס ברנסייד
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
סנאטור מטעם רוד איילנד
4 במרץ 1875 – 13 בספטמבר 1881
(6 שנים)
מושל רוד איילנד ה־30
29 במאי 1866 – 25 במאי 1869
(3 שנים)
סגני מושל רוד איילנד ויליאם גרין
פרדון סטיבנס
שירות צבאי
השתייכות
דרגה מייג'ור גנרל (ארצות הברית 19) מייג'ור גנרל
1847–1865
(כ־18 שנים)
תפקידים בשירות
פעולות ומבצעים
  • קרב האי רואנוק
  • קרב ניו ברן
  • מערכת מרילנד
  • המצור על פיטרסבורג
  • קרב המכתש

אמברוז אוורטס ברנסייד (באנגלית: Ambrose Everts Burnside;‏ ‏23 במאי 1824 – 13 בספטמבר 1881) היה איש צבא ופוליטיקאי אמריקאי מרוד איילנד, איש המפלגה הדמוקרטית ולאחר מכן המפלגה הרפובליקנית, ששירת כקצין בדרגת מייג'ור גנרל בצבא האיחוד במלחמת האזרחים האמריקאית, וכיהן כמושל רוד איילנד ה-30 בשנים 1866–1869, וכסנאטור מטעמה מ-1875 ועד מותו. הוא גם היה ממציא ותעשיין מצליח.

ברנסייד השיג את כמה מהניצחונות הראשונים של האיחוד בזירה המזרחית במלחמת האזרחים האמריקנית (אנ'), אך לאחר מכן קודם אל מעבר ליכולותיו, וזכור בעיקר בשל שתי תבוסות הרות אסון, בקרב פרדריקסברג בדצמבר 1862, ובקרב המכתש (אנ') ביולי 1864 במהלך המצור על פיטרסבורג (אנ'), אם כי במקרה האחרון הוא נוקה מאשמה, אך הוא מעולם לא קנה לעצמו שם כמפקד צבאי.

ראשית חייו

אמברוז ברנסייד נולד בעיירה ליברטי שבאינדיאנה, כרביעי מבין תשעת ילדיהם של אדג'היל ופמלה (או פמילה) בראון ברנסייד, משפחה שמוצאה היה סקוטי, סקוטי-אירי ואנגלי.[1][2] סב-סבו, רוברט ברנסייד (1775-1725), נולד בסקוטלנד והתיישב בפרובינציית קרוליינה הדרומית. אביו היה יליד קרוליינה הצפונית. הוא היה מחזיק עבדים ששחרר את עבדיו כאשר עבר לאינדיאנה. אמברוז התחנך כנער צעיר בסמינר ליברטי, אך חינוכו נקטע כאשר נפטרה אימו ב-1841. הוא היה שוליה אצל חייט מקומי, ובסופו של דבר היה לשותף בעסק שלו.[2]

כקצין צעיר בתקופה שלפני מלחמת האזרחים, התארס ברנסייד עם שארלוט "לוטי" מון (אנ'), שעזבה אותו במהלך טקס הנישואים. כאשר הכומר שאל אותה אם היא תיקח אותו כבעלה, נאמר שהיא צעקה "!No siree Bob" (בשום פנים ואופן לא), ורצה אל מחוץ לכנסייה. מון נודעה בשל מעשי הריגול שלה לטובת הקונפדרציה במהלך מלחמת האזרחים. בהמשך ברנסייד עצר אותה, את אחותה הצעירה וירג'יניה "ג'יני" מון (אנ') ואת אימן. הוא אסר אותן במעצר בית במשך חודשים, אך מעולם לא האשים אותן בריגול.[3]

ראשית הקריירה הצבאית

ב-1843 עלה בידו של ברנסייד להיכנס ללימודים באקדמיה הצבאית של ארצות הברית בזכות הקשרים הפוליטיים של אביו והעניין שלו בתחום הצבאי. בימי ראשית לימודיו באקדמיה, שונה שמו האמצעי עקב טעות ברישום, והשם שונה ל-Everett במקום Everts. הוא סיים את לימודיו ב-1847, דורג במקום ה-18 בקרב 47 בני כיתתו, והוצב ברדגת ייצוג של לוטננט משנה ברגימנט הארטילריה השני של ארצות הברית. הוא יצא לוראקרוס כדי להשתתף במלחמת ארצות הברית-מקסיקו, אך הגיע לשם לאחר שמעשי האיבה נפסקו, והוא ביצע בעיקר תפקידי חיל מצב סביב למקסיקו סיטי.[4][5]

לאחר סיום המלחמה שירת ברנסייד שנתיים בחזית המערבית תחת פיקודו של קפטן ברקסטון בראג ברגימנט הארטילריה השלישי, יחידת ארטילריה קלה שהוסבה לתפקידי פרשים, והגנה על נתיבי הדואר המערביים שעברו דרך נבדה לקליפורניה. באוגוסט 1849 נפצע ברנסייד מחץ שחדר לצווארו במהלך התנגשות עם לוחמי אפאצ'י בלאס וגאס, ניו מקסיקו. בדצמבר 1851 הוא קודם לדרגת לוטננט ראשון. ב-1852 הוצב ברנסייד בפורט אדמס שבניופורט, רוד איילנד, שם הוא נשא לאישה ב-27 באפריל אותה שנה את מרי ריצ'מונד בישופ מפרובידנס. הנישואים נמשכו עד מותה של מרי ב-1876, אך לשניים לא נולדו ילדים.[2][4][5]

באוקטובר 1853 פרש ברנסייד מצבא ארצות הברית ומונה כמפקד במיליציה של רוד איילנד בדרגת מייג'ור גנרל, תפקיד בו הוא שירת שנתיים.

לאחר פרישתו מהצבא הסדיר, הקדיש ברנסייד את זמנו ומרצו לייצור כלי נשק שנשאו את שמו: "קרבין ברנסייד" (אנ'). מזכיר המלחמה של הנשיא ג'יימס ביוקנן, ג'ון פלויד, חתם על חוזה עם חברת כלי הנשק של ברנסייד לציוד חלק גדול של הצבא עם הרובים שלו, רובם מחיל הפרשים, והשפיע עליו להקים בתי חרושת גדולים לייצור כלי הנשק. מפעל הרובים בבריסטול לא הושלם לפני שיצרן נשק אחר לכאורה שיחד את פלויד כדי להפר את חוזהו עם ברנסייד, בסך 100,000 דולר.[2]

ב-1858 התמודד ברנסייד מטעם המפלגה הדמוקרטית לאחד המושבים של רוד איילנד בבית הנבחרים של ארצות הברית, אך הובס בהפרש קולות גדול. הטרחה של מסע הבחירות, והרס מפעל הנשק שלו בשריפה, תרמו לנפילתו הפיננסית, הוא נאלץ להעביר את הפטנטים על כלי הנשק שלו לידי אחרים. לאחר מכן הוא יצא מערבה בחיפוש אחר תעסוקה, והיה לגזבר של חברת הרכבות המרכזית של אילינוי, שם הוא עבד והתיידד עם ג'ורג' מקללן, שלימים היה אחד ממפקדיו.[2][5] באותה תקופה הוא הכיר את עורך הדין אברהם לינקולן, שזמן קצר לאחר מכן נבחר כנשיא ארצות הברית.[6]

מלחמת האזרחים

ברנסייד במלחמת האזרחים

קרב בול ראן הראשון

ערך מורחב – קרב בול ראן הראשון

עם פרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית, היה ברנסייד קולונל במיליציה של רוד איילנד. הוא גייס את רגימנט הרגלים המתנדבים הראשון של רוד איילנד, וב-2 במאי 1861 מונה כמפקדו.[7] שתי פלוגות של הרגימנט חומשו אז בקרבינים של ברנסייד.

תוך חודש קודם ברנסייד לפקד על בריגדה במסגרת מחלקת צפון-מזרח וירג'יניה. ביולי הוא פיקד על הבריגדה בקרב בול ראן הראשון, ובאופן זמני מילא את מקומו של בריגדיר גנרל דייוויד האנטר שנפצע בפיקוד על הדיוויזיה. הרגימנט שלו, שמלאו אז 90 יום להקמתו הוצא מהשירות ב-2 באוגוסט, והוא קודם לדרגת בריגדיר גנרל של צבא המתנדבים ב-6 באוגוסט וקיבל את המשימה לאמן את הבריגדות הזמניות בארמיית הפוטומק.[4][5]

המשלחת לקרוליינה הצפונית

מספטמבר 1861 ועד יולי 1862 פיקד ברנסייד על דיוויזיית החוף, או על חיל המשלוח לקרוליינה הצפונית שנקרא על שמו (אנ'), שכלל שלוש בריגדות שהתכנסו באנאפוליס ושהיו הגרעין לגיס התשיעי (אנ') שעליו הוא פיקד בהמשך. הוא ניהל מערכה אמפיבית שחסמה יותר מ-80 אחוזים מחוף הים של קרוליינה הצפונית בפני הספנות של הקונפדרציה עד לתום המלחמה. מערכה זו כללה את קרב אליזבת סיטי שהתנהל ב-10 בפברואר 1862 על נהר פסקווטנק ליד אליזבת סיטי שבקרוליינה הצפונית.

במערכה לקחו חלק ספינות של שייטת החסימה הצפון אטלנטית של צי ארצות הברית שמולו ניצבו כוחות של צי הקונפדרציה. הקרב היה חלק מהמערכה בקרוליינה הצפונית שהובל על ידי ברנסייד, שהסתיימה בניצחון של האיחוד, ובה נכבשו אליזבת סיטי והאזורים הימיים סביבה, וספינות צי הקונפדרציה נפלו שלל, הוטבעו או פוזרו.[2]

ב-18 במרץ קודם ברנסייד לדרגת מייג'ור גנרל בצבא המתנדבים כאות הוקרה להצלחותיו בקרב האי רואנוק (אנ') ובקרב ניו ברן (אנ'), שני הניצחונות המשמעותיים הראשונים של האיחוד בזירה המזרחית (אנ'). ביולי הועברו כוחותיו צפונה לניופורט ניוז שבווירג'יניה, והיו לגיס התשיעי בארמיית הפוטומק.[4][5]

לאחר כישלונו של מייג'ור גנרל ג'ורג' מקללן במערכת חצי האי, הוצע לברנסייד הפיקוד על ארמיית הפוטומק. הוא סירב להצעה זו בשל נאמנותו למקללן והעובדה שהבין את חוסר ניסיונו הצבאי, וניתק חלק מהגיס שלו לתמיכה בארמיית וירג'יניה (אנ') של מייג'ור גנרל ג'ון פופ (אנ') במערכת צפון וירג'יניה (אנ'). באותה עת הוא קיבל מברקים ממייג'ור גנרל פיץ ג'ון פורטר (אנ'), שבמפורש נמתחה בהם ביקורת על יכולותיו של פופ כמפקד, והוא העביר אותם אל המפקדים הממונים עליו. אירוע זה היה בהמשך בעל משמעות במשפט הצבאי שנוהל נגד פורטר (אנ') שבו הופיע ברנסייד כעד.[8]

גם לאחר כישלונו של פופ בקרב בול ראן השני, דחה ברנסייד הצעה לקבלת תפקיד פיקודי.[9]

קרב אנטיאטם

גשר ברנסייד באנטיאטם, תמונה מ-2023.
ערך מורחב – קרב אנטיאטם

בתחילת מערכת מרילנד (אנ'), לטובת קרב ההר הדרומי (אנ'), ניתן לברנסייד הפיקוד על האגף הימני של ארמיית הפוטומק (הגיס הראשון והגיס התשיעי שלו), אך מקללן הפריד את שני הגיסות בקרב אנטיאטם, מיקם אותם בקצוות המנוגדים של קו החזית של האיחוד, והותיר את ברנסייד לפקד רק על הגיס התשיעי. במרומז סירב ברנסייד לוותר על הפיקוד על הגיס הראשון, וניתב פקודות אל הגיס בתחילה דרך מייג'ור גנרל ג'סי ל. רינו (שנהרג בקרב ההר הדרומי), ולאחר מכן דרך בריגדיר גנרל ג'ייקוב דולסון קוקס. הסדר מסורבל זה תרם לאיטיות בהתקפה והחצייה של מה שנקרא גשר ברנסייד (אנ') באגף הדרומי של קו החזית של האיחוד.

ברנסייד לא סייר באזור באופן מספיק, ולא ניצל את ההזדמנות להשתמש בכמה אתרי צליחה נוחים שמחוץ לטווח אש האויב. כוחותיו נקלעו לכמה מתקפות חוזרות ונשנות על הגשר הצר, שנשלט על ידי צלפי הקונפדרציה שניצבו על שטח שולט. בצהריים כבר איבד מקללן את סבלנותו. הוא שלח רצף של שליחים לדרבן את ברנסייד להתקדם הלאה, והורה לאחד מעוזריו, "אמור לו שגם אם הדבר יעלה ב-10,000 איש, הוא חייב לזוז כעת". הוא לחץ עוד יותר כאשר שלח את המפקח הכללי שלו להתעמת עם ברנסייד, שהגיב בכעס: "נראה שמקללן חושב שאני לא עושה כמיטב יכולתי לעבור את הגשר הזה. אתה השלישי או הרביעי שהגיע אלי הבוקר עם אותן הוראות".[10] בסופו של דבר פרץ הגיס התשיעי קדימה, אך העיקוב אפשר לדיוויזיה של מייג'ור גנרל איי פי היל (אנ') מצבא הקונפדרציה לעלות מהרפרס פרי ולהדוף את הפריצה של האיחוד. מקללן סירב לבקשות של ברנסייד לתגבורות, והקרב הסתיים בתיקו טקטי.[11]

קרב פרדריקסברג

ברנסייד, 1862
ערך מורחב – קרב פרדריקסברג

לאחר שכשל מקללן ברדיפה אחר כוחותיו הנסוגים של הגנרל רוברט אדוארד לי משדה הקרב באנטיאטם, הורה הנשיא אברהם לינקולן להעברתו מתפקידו ב-5 בנובמבר 1862, ויומיים לאחר מכן בחר בברנסייד כמחליפו. ברנסייד ציית להוראה באי-רצון, השלישית מסוג זה בקריירה הקצרה שלו, בין השאר בשל המסר שהועבר לו על ידי השליח שהגיע אליו עם הפקודה שאם הוא יסרב, הפיקוד יעבור תחתיו למייג'ור גנרל ג'וזף הוקר, שממנו ברנסייד סלד. הוא קיבל את הפיקוד על ארמיית הפוטומק בטקס חילופין שנערך בחוותה של ג'וליה קלאגט בבניו בולטימור שבווירג'יניה. מקללן ביקר את הכוחות כדי להיפרד מהם. קולומביה קלאגט, כלתה של ג'וליה קלאגט, העידה לאחר המלחמה שטקס החילופין נערך בחזית ביתם בחווה.[12]

הנשיא לינקולן לחץ על ברנסייד לנקוט בצעד תקיף וב-14 בנובמבר אישר את תוכניתו לכבוש את בירת הקונפדרציה, ריצ'מונד, וירג'יניה. התוכנית הובילה לתבוסה משפילה ויקרה של האיחוד בקרב פרדריקסברג ב-13 בדצמבר. התקדמותו לפרדריקסברג הייתה מהירה, אך ההתקפה התעקבה כאשר חיל ההנדסה היה איטי בהקמת גשרים צפים לחציית נהר רפהנוק (אנ'), כמו גם ההססנות של ברנסייד לפרוס חלקים מהארמייה שלו על פני נקודות המעבר. מצב זה אפשר לגנרל לי להתרכז לאורך רמות מרי ממערב לעיירה ולהדוף את המתקפות של האיחוד.

המתקפות מדרום לעיירה נוהלו בחוסר יעילות, בשעה שהן היו אמורות להיות ציר ההתקפה המרכזי, והפריצה הראשונית של האיחוד עברה ללא תמיכה. ברנסייד לא היה מרוצה מכישלון תוכניתו, ומהאבדות הכבדות של המתקפות החזיתיות החוזרות הכושלות, והכריז שהוא יוביל באופן אישי את המתקפה של הגיס התשיעי. מפקדי הגיס שלו שוחחו על כך עמו, אך היחסים בינו לבין הכפופים אליו היו מתוחים. בקבלו את האשמה במלואה, הוא הציע שהוא יפרוש מהצבא, אך סורב. מבקריו של ברנסייד תייגו אותו כ"קצב מפרדריקסברג".[13]

בינואר 1863 שיגר ברנסייד מתקפה שנייה נגד לי, אך היא נבלמה בגשמיי החורף לפני השלמתה והיא כונתה בלעג "מצעד הבוץ" (אנ'). בעקבותיה, הוא ביקש שכמה מהקצינים ישוחררו מתפקידיהם ויועמדו בפני משפט צבאי. הוא גם הציע את התפטרותו. עד מהרה קיבל לינקולן את הצעת ההתפטרות, וב-26 בינואר החליף את ברנסייד במייג'ור גנרל ג'וזף הוקר, אחד הקצינים שקשרו קשר נגדו.[5]

מחלקת אוהיו והמערכה בטנסי

תחריט של ברנסייד במדים מלאים מ-1882.

ברנסייד הציע את התפטרותו, אך לינקולן דחה את ההצעה, באומרו שעדיין יכול להיות מקום עבורו בצבא. כך, הוא הושב לפקד על הגיס התשיעי ונשלח לפקד על מחלקת אוהיו, שכללה את שטחיהן של אוהיו, אינדיאנה, קנטקי ואילינוי. היה זה אז אזור שקט עם פעילות מועטה, והנשיא לינקולן הסביר שברנסייד לא יוכל להיקלע ליותר מדי צרות שם. עם זאת, התחושות נגד המלחמה היו נפוצות מאוד במדינות המערביות, שכן באופן מסורתי היו להם קשרי סחר ענפים עם הדרום, והתחושות נגד העבדות או הרצון להילחם כדי לשים לה קץ לא היו נפוצות שם. ברנסייד היה די מוטרד מנטייה זו והוציא סדרה של פקודות שאסרו על "ביטוי ציבורי של דעות נגד המלחמה או נגד הממשל" בתחומי מחלקתו. גישה זו הגיע לשיאה בפקודה הכללית מספר 38, שבה הוכרז ש"כל אדם שיימצא אשם בבגידה יישפט בפני בית משפט צבאי ויאסר או יגורש אל מעבר לקווי האויב".

ב-1 במאי 1863 קיים חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם אוהיו, קלמנט ולנדיגהאם (אנ'), מתנגד בולט של המלחמה, עצרת ציבורית במאונט ורנון, אוהיו, שבה הוא גינה את הנשיא לינקולן כ"רודן" ששאף לבטל את החוקה וליצור דיקטטורה. ברנסייד שיגר כמה סוכנים לעצרת שתיעדו את שנאמר בה ומסרו את עדותם לברנסייד, שהכריז שקיימת עילה מספקת לעצור את ולנדיגהאם באשמת בגידה. בית משפט צבאי שפט אותו ומצא אותו אשם בהפרת הפקודה הכללית מספר 38, זאת על אף מחאותיו שהוא הביע את דעותיו בפומבי. ולנדיגהאם נידון למאסר עד לתום המלחמה והפך לקדוש מעונה של הדמוקרטים מתנגדי המלחמה. לאחר מכן הפנה ברנסייד את תשומת ליבו לאילינוי, שם העיתון "שיקגו טיימס" הדפיס במשך חודשים מאמרי מערכת נגד המלחמה. ברנסייד שיגר כוח צבאי למשרדי העיתון הורה על סגירתו.

לינקולן לא התעניין או קיבל מידע על מעצרו של ולדינגהאם או על סגירת השיקגו טיימס. הוא זכר את הסעיף בפקודה 38 שהכריז שהמפרים שלה יגורשו על מעבר לקווי האויב, ובסופו של דבר החליט שיהיה זה רעיון טוב שוולדינגהאם ישוחרר ממאסרו ויישלח לתחומי הקונפדרציה. בינתיים, הורה לינקולן על פתיחתו מחדש של השיקגו טיימס והכריז שברנסייד חרג מסמכותו בשני המקרים. לאחר מכן הוציא לינקולן אזהרה שהגנרלים לא יכלו לעצור אזרחים או לסגור שוב עיתונים ללא היתר מהבית הלבן.[14]

ברנסייד גם עסק בפשיטות של אנשי הקונפדרציה כמו ג'ון הארט מורגן (אנ').

במהלך מערכת נוקסוויל (אנ'), התקדם ברנסייד לנוקסוויל, טנסי, כשבתחילה הוא עקף את אגף קמברלנד שהוחזק על ידי הקונפדרציה ובסופו של דבר כבש את נוקסוויל ללא התנגדות. לאחר מכן הוא שיגר כוחות בחזרה לאגף קמברלנד. מפקד כוחות הקונפדרציה, בריגדיר גנרל ג'ון ו. פרייזר (אנ'), סירב להיכנע אל מול שתי הבריגדות של האיחוד, אך ברנסייד הגיע בראש בריגדה שלישית, ואילץ את פרייזר ואת 2,300 אנשיו להיכנע.[15]

בקרב צ'יקמוגה הובס מייג'ור גנרל ויליאם רוזקרנס, וברנסייד נרדף על ידי לוטננט גנרל ג'יימס לונגסטריט, שנגד חיילליו הוא נלחם ברמות מרי. בקרב קמפבל סטיישן (אנ') הוא הצליח להערים על לונגסטריט ועלה בידו להגיע לביצורים שלו בנוקסוויל, שם הוא צר עליה לזמן קצר עד לתבוסת הקונפדרציה בקרב פורט סנדרס (אנ') מחוץ לעיר. לכידתם של חייליו של לונגסטריט בנוקסוויל תרמה לתבוסתו של הגנרל ברקסטון בראג על ידי הגנרל יוליסס ס. גרנט במערכת צ'טנוגה (אנ'). הכוחות תחת פיקודו של מייג'ור גנרל ויליאם שרמן צעדו כדי לסייע לברנסייד, אך המצור כבר הוסר, ולונגסטריט נסוג ובסופו של דבר הגיע לווירג'יניה.

מערכת אוברלנד

ברנסייד הצטווה לקחת את הגיס התשיעי בחזרה לזירה המזרחית, שם הוא חיזק את כוחו כך שהוא מנה יותר מ-21,000 חיילים באנאפוליס.[16] הגיס לחם במערכת אוברלנד (אנ') במאי 1864 כיחידה בפיקוד עצמאי, שדיווחה בתחילה ישירות לגרנט, ולא היה חלק מארמיית הפוטומק, שכן ברנסייד היה גבוה בדרגה ממפקדה, מייג'ור גנרל ג'ורג' מיד, שהיה מפקד דיוויזיה תחת ברנסייד בפרדריקסברג. הסדר מסורבל זה תוקן ב-24 במאי, זמן קצר לפני קרב צפון אנה (אנ'), כאשר הסכים ברנסייד לוותר על דרגתו הקודמת והושם תחת פיקודו הישיר של מיד.

ברנסייד לחם בקרב הישימון (אנ') ובקרב בית המשפט של ספוטסילבניה (אנ'), שם הוא לא הצטיין במיוחד,[17][18] ביצע מתקפה חלקית, ונראה היה שהוא לא היסס לשלוח את חייליו למתקפות החזיתיות שמחיר הדמים שלהם היה גבוה. לאחר קרב פורט אנה וקרב קולד הרבור הוא התמקם בקווי המצור על פיטרסבורג (אנ').[19]

קרב המכתש

המכתש בפיטרסבורג לאחר הקרב.

כשניצבו שני הצבאות במבוי הסתום של מלחמת החפירות בפיטרסבורג ביולי 1864, הסכים ברנסייד לתוכנית שהוצעה על ידי חיילי אחד הרגימנטים של הגיס שלו שאנשיו היו כורים לשעבר, הרגימנט ה-48 של פנסילבניה: לכרות מחפורת מתחת לביצורי הקונפדרציה ולפוצץ חומרי נפץ כדי להשיג פריצת דרך בהפתעה. ב-30 ביולי הוחרב המבצר במה שנודע בשם קרב המכתש (אנ').

בשל התערבותו של מיד, קיבל ברנסייד הוראה, שעות ספורות לפני התקפת הרגלים, לא לעשות שימוש בדיוויזיה של האפרו-אמריקאים, שאומנה במיוחד למתקפה זו. תחת זאת, הוא אולץ לעשות שימוש ביחידות של חיילים לבנים בלתי מאומנים. לא עלה בידו להחליט באיזו דיוויזיה לבחור כתחליף, ובשל כך הוא ביקש משלושת המפקדים הכפופים אליו להטיל גורל כדי לקבל את ההחלטה.[20]

הדיוויזיה שעלתה בגורל הייתה בפיקודו של בריגדיר גנרל ג'יימס ה. לדלי (אנ'), שלא הספיק לתדרך את אנשיו על המצופה מהם, והוא נצפה שותה משקאות חריפים עם בריגדיר גנרל אדוארד פררו בתוך מחסה מוגן הרחק מאחורי הקווים במהלך הקרב, ולא גילה שום מנהיגות. כתוצאה מכך נכנסו אנשיו של לדלי אל תוך המכתש הענק במקום להקיף אותו, נלכדו בתוכו, והיו נתונים לאש כבדה מצד אנשי הקונפדרציה שהקיפו את שולי המכתש, תוך כדי שנגרמו אבדות כבדות. בתום הקרב נמנו בדיוויזיה 3,800 הרוגים.[21]

כתוצאה מהכישלון במכתש, שוחרר ברנסייד מתפקידו הפיקודי ב-14 באוגוסט ונשלח על ידי גרנט ל"חופשה ממושכת". עד לתום המלחמה הוא לא נקרא שוב לשירות. מאוחר יותר הטילה ועדת חקירה את האשמה בתבוסה עליו, על לדלי ועל פררו. בדצמבר התקיימה פגישה של ברנסייד עם הנשיא לינקולן ועם גרנט בנוגע לעתידו. הוא חשב על אפשרות של התפטרות, אך לינקולן וגרנט ביקשו ממנו להישאר בשירות. בתום הראיון כתב ברנסייד, "לא עודכנתי על שום תפקיד שהוטל עלי". בסופו של דבר, ב-15 באפריל 1865 התפטר ברנסייד מתפקידו, לאחר כניעת הגנרל רוברט אדוארד לי בקרב אפומטוקס.[4]

מאוחר יותר ניקתה הוועדה המשותפת של הקונגרס לניהול המלחמה (אנ') את שמו של ברנסייד, והטילה את האשמה על התבוסה בקרב המכתש על מיד בשל דרישתו שלא לשתף בקרב את דיוויזיית האפרו-אמריקאים.

לאחר המלחמה

לאחר התפטרותו משירותו הצבאי, היה ברנסייד חבר בכמה מועצות מנהלים של חברות רכבות ומפעלי תעשייה, כולל כנשיא של חברת הרכבות סינסינטי ומרטינסוויל, חברת הרכבות של אינדיאנפוליס וויסנס, חברת הרכבות קאירו ווינסנס, ומפעל הקטרים של רוד איילנד.

ב-1866 נבחר ברנסייד כמושל רוד איילנד ה-30, וכיהן בתפקיד במשך שלוש תקופות כהונה של שנה עד מאי 1869. במערכת הבחירות הראשונה לתפקיד הוא היה מועמד מטעם המפלגה הרפובליקנית, והוא ניצח ברוב סוחף. הייתה זו ראשית הקריירה שלו במפלגה זו, שכן לפני המלחמה הוא היה חבר במפלגה הדמוקרטית.[22] בתקופת כהונתו כמושל הוא היה פעיל מאוד בהשגת אישור מידי ותשלום של תביעות המלחמה של המדינה. כמושל הוא הקדיש תשומת לב למיליציית המתנדבים של רוד איילנד.[23]

ברנסייד היה עמית בפיקוד מסצ'וסטס של "המסדר הצבאי של הלגיון הנאמן של ארצות הברית" (Military Order of the Loyal Legion of the United States), אגודה צבאית של קציני צבא האיחוד ושל צאצאיהם, ושימש כסגן המפקד הזוטר של פיקוד מסצ'וסטס ב-1869. בשנים 1871- 1872 הוא היה המפקד העליון של אגודת ותיקי הצבא הגדול של הרפובליקה (אנ'), וכן שימש כמפקד מחלקת רוד איילנד שלו.[4] ב-1871 בחר בו איגוד הרובאים הלאומי כנשיאו הראשון.[24]

במהלך ביקור שערך ברנסייד באירופה ב-1870, הוא ניסה לגשר בין צרפת לבין גרמניה במלחמת צרפת–פרוסיה.[25]

ב-1876 נבחר ברנסייד כמפקד הגדוד של ניו אינגלנד של "לגיון המאה" (Centennial Legion), שהיה קואליציה של 13 יחידות מיליציה של שלוש עשרה המדינות הראשונות, שהשתתפו במצעד שהתקיים בפילדלפיה ב-4 ביולי אותה שנה לציון מאה שנים לחתימת הכרזת העצמאות של ארצות הברית.

ב-1874 נבחר ברנסייד על ידי הסנאט של רוד איילנד כחבר הסנאט של ארצות הברית. הוא נבחר לתקופת כהונה נוספת כסנאטור ב-1880, וכיהן בתפקיד עד מותו. הוא המשיך את חברותו במפלגה הרפובליקנית, ולקח חלק מרכזי באירועים צבאיים וכן שימש כיושב ראש ועדת החוץ של הסנאט ב-1881.

מותו

אמברוז ברנסייד נפטר בביתו שבבריסטול שברוד איילנד ב-13 בספטמבר 1881 כתוצאה מתעוקת לב, כשלצידו ניצבו רק רופאו ומשרתי המשפחה.[26]

ארונו הוצב בבניית עיריית פרובידנס עד להלווייתו שהתקיימה ב-16 בספטמבר. הארון נישא בתהלוכה על ידי עגלה רתומה לארבעה סוסים שחורים אל הכנסייה האוניטריאנית הראשונה של העיר שם נכחו מכובדים רבים. לאחר הטקס נטמן ברנסייד בבית הקברות סוואן פוינט שבעיר. אלפים השתתפו בהלוויה ועסקים ומפעלים נסגרו לחלק מהיום.[27]

מורשתו והערכת פועלו

כאדם, זכה ברנסייד לאהדה רבה, הן בצבא והן בפוליטיקה. הוא רכש ידידים בקלות, נהג לחייך הרבה, וזכר את כל השמות של בני שיחו. עם זאת, המוניטין הצבאי המקצועי שלו היה חיובי פחות, והוא נודע כעקשן, חסר מעוף ולא מתאים הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינה רגשית לתפקידי פיקוד גבוה.[28] גרנט ציין שהוא היה "בלתי מתאים" לפיקוד על ארמייה, ושאף אחד לא ידע זאת טוב יותר מברנסייד עצמו. ביודעו את יכולותיו, הוא סירב פעמיים לפקד על ארמית הפוטומק, והסכים לכך רק בפעם השלישית כאשר השליח שמסר לו את כתב המינוי ציין בפניו שאם הוא לא ייעתר להצעה, הפיקוד יימסר לג'וזף הוקר. ההיסטוריון ג'פרי ד. ורט (אנ') תיאר את ההקלה שחש ברנסייד לאחר קרב פרדריקסבורג בפסקה שמסכמת את הקריירה הצבאית שלו:

הוא היה המפקד החסר מזל ביותר בצבא, גנרל שקולל על ידי כך שירש את מנהיגו הפופולרי ביותר ואדם שהאמין שהוא אינו ראוי לתפקיד. תקופת שירותו עמדה בסימן של עוינות מרירה בקרב הכפופים לו, והקרבה איומה, אם לא מיותרת, של חיים. כפטריוט נאמן, הוא חסר את האישיות החזקה ואת הרצון להוביל גנרלים סרבנים. היה לו רצון להילחם באויב, אך המדרון האיום לפני ההגעה לרמות מרי עמד לו לרועץ ביצירת תדמיתו.[29]

ההיסטוריון והעיתונאי ברוס קאטון (אנ') סיכם את דמותו של ברנסייד:

...ברנסייד המחיש שוב ושוב שהייתה זו טרגדיה צבאית להעניק לו דרגה גבוהה יותר מקולונל. אחת הסיבות לכך הייתה עשויה להיות, עם כל הליקויים, שלברנסייד מעולם לא הייתה זווית ראייה לאופן תפקודו. הוא היה איש צבא פשוט, ישר ונאמן, שעשה כמיטב יכולתו אף אם זה לא היה ממש טוב, מעולם לא קשר קשר, או היה מעורב בתככים, או עסק ברכילות. הוא גם היה אדם צנוע. בצבא שרבים מהגנרלים שלו היו "כוכבים" בלתי נסבלים, ברנסייד מעולם לא טעה לחשוב שהוא נפוליאון. מבחינה פיזית הוא היה מרשים: גבה קומה, שמנמן מעט, ועל פניו השפם האומנותי ביותר שמישהו גידל מכל אנשי הצבא. באופן רגיל הוא חבש כובע לבד גבוה, בעל כתר פעמון, עם שוליים משופעים, לבש מעיל שהגיע עד לברכיו, וחגר חגורה למותניו - תלבושת אשר למרבה הצער נוטה להיראות בעיניים מודרניות כדומה לזו של שוטר עירוני כבד בשר משנות ה-80 של המאה ה-19.[30]

ברנסייד בלט בזכות זקנו הבלתי רגיל, שאיחד פיאות לחיים עם שפמו, אך עם לחיים שהיו מגולחות למשעי. השם ברנסייד נטבע ככינוי שתיאר סגנון זה, ובהמשך התהפכו ההברות שבשמו לשם "סיידברנס" (Sideburns).[28]

הנצחתו

פסלו של ברנסייד בפרובידנס.

ב-1866 שינתה העיירה אליסון שבמישיגן את שמה לברנסייד, לכבודו.[31]

פסל של ברנסייד רכוב על סוס, שעוצב על ידי הפסל הניו יורקי לאונט תומפסון, נחנך ב-1887 והוצב ברחבת אקסצ'יינג' שבפרובידנס, כשהוא פונה לכיוון בניין העירייה.[32] ב-1906 הועבר הפסל לפארק העירייה, ששמו שונה לפארק ברנסייד.[33]

בבריסטול שברוד איילנד קרוי רחוב קטן על שמו של ברנסייד.[34]

אולם הזיכרון על שם ברנסייד בבריסטול הוא בניין ציבורי בן שתי קומות בסגנון התחייה הרומנסקית של ריצ'רדסון (אנ') שניצב ברחוב הופ. הבניין נחנך ב-1883 על ידי הנשיא צ'סטר ארתור ועל ידי המושל אוגוסטוס בורן. במקור היה אמור לעמוד בחזית הבניין פסל של ברנסייד. האדריכל שתכנן אותו היה סטיבן סי. ארל (אנ').[35]

העיר ברנסייד שבקנטקי (אנ') קרויה על שמו של ברנסייד.[36]

הכפר ניו ברנסייד שבאילינוי (אנ'), הניצב על מסילת הברזל קאירו וינסנס, שאת חברת הרכבות שלה ניהל ברנסייד, נקרא על שמו.

שכונת ברנסייד שבשיקגו (אנ'), קרויה על שמו של ברנסייד.[37]

ב-1966 נפתח בניין מעונות הסטודנטים על שם ברנסייד באוניברסיטת רוד איילנד.[38]

העיירה ברנסייד שבוויסקונסין (אנ'), קרויה על שמו של ברנסייד.[39]

בתרבות הפופולרית

דמותו של ברנסייד גולמה בסרט "אלים וגנרלים" (Gods and Generals) מ-2003 בבימויו של רונלד פ. מקסוול (אנ') על ידי אלכס הייד-וייט (אנ'). הסרט כולל אירועים מקרב פרדריקסבורג.[40]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אמברוז ברנסייד בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ↑ Marvel, William. Burnside. Chapel Hill: University of North Carolina Press, 1991, p. 3.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 Mierka, Gregg A. "Rhode Island's Own." Archived March 3, 2016, at the Wayback Machine MOLLUS biography.
  3. ↑ Eggleston, Larry G. (2003). Women in the Civil War : extraordinary stories of soldiers, spies, nurses, doctors, crusaders, and others. Jefferson, N.C.: McFarland. pp. 102-106.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 Eicher, John H., and David J. Eicher. Civil War High Commands. Stanford, CA: Stanford University Press, 2001, pp. 155–156.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 5.5 Warner, Ezra J. Generals in Blue: Lives of the Union Commanders. Baton Rouge: Louisiana State University Press, 1964, pp. 57–58.
  6. ↑ A. Lincoln, a Corporate Attorney and the Illinois Central Railroad. Sandra K. Lueckenhoff, Missouri Law Review, Volume 61, Issue 2 Spring 1996, p. 425.
  7. ↑ Combined Military Service Record
  8. ↑ Rick Beard, The Spectacular Rise and Fall of Fitz John Porter, The New York Times, January 10, 2013.
  9. ↑ Ambrose E. Burnside (1824-1881) - The Latin Library
  10. ↑ Sears, Stephen W. Landscape Turned Red: The Battle of Antietam. Boston: Houghton Mifflin, 1983, pp. 264–265.
  11. ↑ Sears, Stephen W. Landscape Turned Red: The Battle of Antietam. Boston: Houghton Mifflin, 1983, pp. 291–292.
  12. ↑ Civil War Claim of Julia Sanford Claggett of New Baltimore, Culpeper County - Phelps family history in America
  13. ↑ William Palmer Hopkins, The Seventh Regiment Rhode Island Volunteers in the Civil War 1862–1865. Providence, RI: The Providence Press, 1903, p. 56.
  14. ↑ McPherson, James M. Battle Cry of Freedom: The Civil War Era. Oxford History of the United States. New York: Oxford University Press, 1988, pp. 596–597.
  15. ↑ William W. Luckett, CUMBERLAND GAP NATIONAL HISTORICAL PARK, TENNESSEE HISTORICAL QUARTERLY, December, 1964, Vol. XXIII, No. 4.
  16. ↑ Grimsley, Mark. And Keep Moving On: The Virginia Campaign, May–June 1864. Lincoln: University of Nebraska Press, 2002, p. 245, n. 43.
  17. ↑ Grimsley, Mark. And Keep Moving On: The Virginia Campaign, May–June 1864. Lincoln: University of Nebraska Press, 2002, p. 230.
  18. ↑ Rhea, Gordon C. The Battles for Spotsylvania Court House and the Road to Yellow Tavern May 7–12, 1864. Baton Rouge: Louisiana State University Press, 1997, p. 317.
  19. ↑ Wilson, James Grant, John Fiske and Stanley L. Klos, eds. "Ambrose Burnside." In Appleton's Cyclopedia of American Biography. New Work: D. Appleton & Co., 1887–1889 and 1999.
  20. ↑ McPherson, James M. Battle Cry of Freedom: The Civil War Era. Oxford History of the United States. New York: Oxford University Press, 1988, p. 759.
  21. ↑ Wolfe, Brendan. Battle of the Crater. In Encyclopedia Virginia.
  22. ↑ "Rhode Island Republicans nominate Union General Ambrose Burnside for governor". House Divided. Archived from the original on June 14, 2020.
  23. ↑ Sobel, Robert, Raimo, John, eds. Biographical Directory of the Governors of the United States, 1789–1978, Vol. 4, Westport, Conn.; Meckler Books, 1978, pp. 1351-1352.
  24. ↑ "Timeline of the NRA". The Washington Post. January 12, 2013. Archived from the original on January 13, 2013.
  25. ↑ Ellen Hampton. Circle of Iron and Fire: Americans in Paris During the 1870–71 Franco-Prussian War. historynet. 7/15/2021
  26. ↑ "General Burnside Dead". The Boston Globe. September 14, 1881. p. 1.
  27. ↑ "The Lamented Burnside". Fall River Daily Herald. Fall River, Massachusetts. September 17, 1881.
  28. ^ 28.0 28.1 Goolrick, William K., and the Editors of Time-Life Books. Rebels Resurgent: Fredericksburg to Chancellorsville. Alexandria, VA: Time-Life Books, 1985, p. 29.
  29. ↑ Wert, Jeffry D. The Sword of Lincoln: The Army of the Potomac. New York: Simon & Schuster, 2005, p. 217.
  30. ↑ Catton, Bruce. Mr. Lincoln's Army. Garden City, NY: Doubleday and Company, 1951, pp. 256–257.
  31. ↑ Romig, Walter (1986) [1973]. Michigan Place Names. Detroit, Michigan: Wayne State University Press, p. 88.
  32. ↑ Raub, Patricia (February 21, 2012). "Burnside: Our Statue But Not Our Hero". The Occupied Providence Journal.
  33. ↑ "Major General Ambrose E. Burnside, (sculpture)". Smithsonian Art Inventories Catalog. The Smithsonian Institution
  34. ↑ Burnside Street Bristol RI - Buildings in New England
  35. ↑ Marshall, Philip C. "Hope Street Survey Descriptions". Philip C. Marshall. Archived from the original on March 4, 2016.
  36. ↑ Burnside, Kentucky - Kentucky Atlas and Gazetteer
  37. ↑ Reiff, Janice L. "Burnside". Encyclopedia of Chicago. Chicago Historical Society.
  38. ↑ "URI History and Timeline". University of Rhode Island. Archived from the original on November 14, 2012.
  39. ↑ Burnside origin of place name - Wisconsin Historical Society
  40. ↑ "אלים וגנרלים", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)


מושלי רוד איילנד רוד איילנדרוד איילנד
ניקולס קוק • ויליאם גרין • ג'ון קולינס • ארתור פנר • הנרי סמית' • אייזק וילבור • ג'יימס פנר • ויליאם ג'ונס • נחמיה נייט • ויליאם גיבס • ג'יימס פנר • למואל ארנולד • ג'ון בראון פרנסיס • ויליאם ספראג השלישי • סמואל וורד קינג • תומאס וילסון דור • ג'יימס פנר • צ'ארלס ג'קסון • ביירון דימן • אלישע האריס • הנרי אנתוני • פיליפ אלן • פרנסיס דיימונד • ויליאם הופין • אלישע דייר • תומאס טרנר • ויליאם ספראג הרביעי • ויליאם קאזנס • ג'יימס סמית' • אמברוז ברנסייד • סת' פדלפורד • הנרי הווארד • הנרי ליפיט • צ'ארלס ואן זאנדט • אלפרד ליטלפילד • אוגוסטוס בורן • ג'ורג' וטמור • ג'ון דייוויס • רויאל צ. טאפט • הרברט לאד • ג'ון דייוויס • הרברט לאד • דניאל ראסל בראון • צ'ארלס ליפיט • אלישע דייר הבן • ויליאם גרגורי • צ'ארלס קימבל • לוציוס גרווין • ג'ורג' אטר • ג'יימס היגינס • ארם פותייר • רוברט ליווינגסטון ביקמן • אמרי סן סוסי • ויליאם פלין • ארם פותייר • נורמן קייס • תאודור גרין • רוברט קווין • ויליאם הנרי ואנדרבילט השלישי • ג' הווארד מק'גראת' • ג'ון פסטור • ג'ון מקירנן • דניס רוברטס • כריסטופר דל ססטו • ג'ון נוטה הבן • ג'ון צ'ייפי • פרנק ליקט • פיליפ נואל • ג'ון ג'וזף גראהי • אדוארד דיפרטה • ברוס סנלן • לינקולן אלמונד • דונלד קרצ'ירי • לינקולן צ'ייפי • ג'ינה ריימונדו • דניאל מקי
חברי הסנאט של ארצות הברית מטעם מדינת רוד איילנד רוד איילנדרוד איילנד
קבוצה 1 תאודור פוסטר • סמואל פוטר • בנג'מין האולנד • פרנסיס מלבון • כריסטופר צ'מפלין • ויליאם האנטר • ג'יימס דה-וולף • אשר רובינס • נייתן דיקסון הראשון • ויליאם ספראג השלישי • ג'ון בראון פרנסיס • אלברט קולינס גרין • צ'ארלס טילינגהסט ג'יימס • ג'יימס סימונס • סמואל ארנולד • ויליאם ספראג הרביעי • אמברוז ברנסייד • נלסון אולדריץ' • הנרי פרדריק ליפיט • פיטר גרי • פליקס הברט • פיטר גרי • ג' הווארד מק'גראת' • אדוארד לייהי • ג'ון פסטור • ג'ון צ'ייפי • לינקולן צ'ייפי • שלדון וייטהאוס חותם הסנאט של ארצות הברית
קבוצה 2 ג'וזף סטנטון הבן • ויליאם ברדפורד • ריי גרין • כריסטופר אלרי • ג'יימס פנר • אלישע מת'יוסון • ג'רמיה האוול • ג'יימס בוריל הבן • נחמיה נייט • ג'יימס סימונס • ג'ון הופקינס קלארק • פיליפ אלן • הנרי אנתוני • ויליאם פיין שפילד האב • ג'ונתן צ'ייס • נייתן דיקסון השלישי • ג'ורג' וטמור • לברון קולט • ג'סי הוטון מטקלף • תאודור גרין • קלייבורן פל • ג'ק ריד

אמברוז ברנסייד42890001Q355444

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אמברוז_ברנסייד&oldid=3657283"