הרפובליקה הרומית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הרפובליקה הרומית
Rēs pūblica Rōmāna
נס הרפובליקה הרומית עם ראשי התיבות SPQR
נס הרפובליקה הרומית עם ראשי התיבות SPQR
ממשל
משטר רפובליקני
שפה נפוצה לטינית
עיר בירה רומא
גאוגרפיה
יבשת אירופה ולאחר מכן אסיה ואפריקה
היסטוריה
הקמה הפלת המלוכה על ידי לוקיוס יוניוס ברוטוס
תאריך 509 לפנה"ס
פירוק מינויו של יוליוס קיסר לדיקטטור מתמיד בשנת 44 לפנה"ס
או כינון הפרינקיפאט על ידי אוגוסטוס בשנת 27 לפנה"ס
תאריך 44 לפנה"ס או 27 לפנה"ס

הרפובליקה הרומית (בלטינית: Rēs pūblica Rōmāna, בתרגום לעברית: "ענייני המדינה של הרומאים", מה שמסביר את הנוהג להגות ולכתוב את המונח גם רס־פובליקה, כלומר, "שלטון הכלל") היא תקופה בהיסטוריה של איטליה שבה נשלטו רומא ושטחיה על ידי מוסדות הסנאט הרומי, אספות העם והמגיסטראטים הנבחרים.

תחילת התקופה מתוארכת לשנת 509 לפנה"ס, שהיא, לפי המסורת הרומית, שנת ייסוד הרפובליקה וגירוש לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס, מלכה האחרון של רומא. תאריך סוף המשטר הרפובליקני, ותחילת התקופה הבאה, תקופת הקיסרות הרומית, שנוי במחלוקת, ושני התאריכים המקובלים ביותר הם השנים 44 ו־27 לפנה"ס.

בתקופה זו של כ־500 שנה הפכה רומא מהעיר הראשית של לאטיום, לבירת איטליה הקדם-רומית ולשליטה של אימפריה גדולה שכללה, במישרין או בעקיפין, חלק גדול משטחי מדינות הים התיכון.

החברה הרומית באותה תקופה הייתה בעיקר שילוב תרבותי של חברות לטיניות ואטרוסקיות, כמו גם של אלמנטים תרבותיים סביניים (אנ'), אוסקים ויוונים, מה שאפשר לראות במיוחד בדת הרומית העתיקה (אנ') Rome ובפנתיאון שלה. הארגון הפוליטי שלה התפתח בערך באותו זמן עם הדמוקרטיה הישירה ביוון העתיקה, עם רשויות תפקידים קולקטיביים שנתיים, בפיקוח הסנאט.[1] היו בחירות שנתיות, אבל השיטה הרפובליקנית הייתה בהתחלה אוליגרכיה אלקטיבית, לא דמוקרטיה; למספר מצומצם של משפחות חזקות היה במידה רבה מונופול על הרשויות. רק ב-287 לפנה"ס, בסיום המאבק בין הפטריקים לפלבאים ברומא העתיקה הפך המשטר ליותר דמוקרטי בעקבות ניצחון הפלבאים שזכו להיות גם הם מועמדים למשרות מדינה.[2]

המשטר הרומי

אתונה במאה החמישית לפני הספירה הורישה את רעיון הדמוקרטיה לעולם המודרני: מוסדות דמוקרטיים שהוקמו בסוף המאה השישית לפני הספירה (התאמה כרונולוגית עם גירוש מלכי רומא שלא אבדה למשקיפים קדומים, שרצו להציג את ההיסטוריה של שני המקומות כאילו הם מתנהלים במקביל). רומא הרפובליקנית הורישה את רעיון החירות, החשוב לא פחות. המילה הראשונה של הספר השני בתולדות טיטוס ליוויוס, שמתחיל את סיפורה של רומא לאחר המלוכה, היא 'חופשי'; והמילים 'חופשי' ו'חופש' חוזרות יחד שמונה פעמים בשורות הראשונות בלבד. הרעיון שהרפובליקה הוקמה על Libertas מצלצל בקול רם בכל הספרות הרומית, והוא הדהד דרך תנועות רדיקליות במאות מאוחרות יותר, באירופה ובאמריקה. לא במקרה הסיסמה של המהפכה הצרפתית – Liberté, égalité, fraternité מעמידה את 'חירות' בגאווה במקום ראשון; ולא במקרה ג'ורג' וושינגטון דיבר על החזרת 'אש החירות הקדושה' למערב; ולא במקרה מנסחי חוקת ארצות הברית הגנו עליה תחת השם הבדוי 'Publius', שנלקח משמו של פובליוס ולריוס פובליקולה, אחד הקונסולים הראשונים של הרפובליקה. אך כיצד הייתה החירות הרומית אמורה להיות מוגדרת? הייתה זו שאלה שנויה במחלוקת בתרבות הפוליטית הרומית במשך 800 השנים הבאות, דרך הרפובליקה ועד לשלטון האיש היחיד של האימפריה הרומית, כאשר הוויכוח הפוליטי הפך לעיתים קרובות לשאלה עד כמה החירות יכולה לדור בכפיפה אחת עם האוטוקרטיה. חירותו של מי הייתה על כף המאזניים? כיצד להגן עליה באופן היעיל ביותר? כיצד ניתן היה לפתור גרסאות סותרות של חירותו של האזרח הרומי? כל הרומאים, או רובם, היו מחשיבים את עצמם כמאמינים בחירות, בדיוק כפי שרובנו כיום מחשיבים את עצמנו כמאמינים ב'דמוקרטיה'. אבל היו סכסוכים חוזרים ונשנים באשר למשמעותה של החירות.[3]עמ' 128-9

פוליביוס, היסטוריון יווני במאה ה-2 לפנה"ס, טען שמעבר ליכולתם הצבאית הברורה, הרומאים חיו תחת משטר פוליטי שהשיג את האיזון המושלם בין שלוש צורות הממשל הקלאסיות: המלוכה-שלטון האחד; אריסטוקרטיה-שלטון על ידי מעטים; ודמוקרטיה-שלטון על ידי הרבים.[4]עמ' 7לפי התיאוריה הפוליטית האריסטוטלית, לכל צורת ממשל יש את היתרונות שלה, אך בהכרח תתגלגל להתגלמות המדכאת ביותר שלה עד שתיפול. כך תהפוך מונרכיה לעריצות שתופל על ידי אריסטוקרטיה נאורה, שתגלוש לאוליגרכיה דכאנית עד שהדמוקרטיה העממית תכריע אותה בתורה, וזו תפתח את הדלת לאנרכיה שתחזור שוב לידיה המייצבת של המלוכה. פוליביוס האמין שהרומאים עצרו את התהליך המעגלי הזה ובכך הם יכולים להמשיך ולצמוח בזמן שחברות אחרות יקרסו תחת החולות הנודדים של המערכות הפוליטיות הבלתי מספקות שלהם.[4]עמ' 7המרכיב המלוכני של החוקה הרומית היו הקונסולים שהיו הרשות המבצעת. הודות לסלידה הרומאית ממלכים, לרפובליקה במקום שליט אחד הם בחרו זוג קונסולים שחילקו ביניהם את הסמכות הצבאית, הפוליטית והדתית העליונה. כדי להגביל את הסיכון לתפיסת כוח רודנית, לכל שותף מנהל הייתה זכות וטו על החלטות עמיתו. יתרה מזאת, תקופת הכהונה של קונסול הייתה רק שנה בודדת. בתום שנת כהונתם, היו הקונסולים חוזרים לשורות הגוף האזרחי וזוג מנהיגים חדש החליפם.[4]עמ' 8

אולם הרומאים המעשיים הבינו את הצורך במשרת חירום ויצרו משרה כזו בשם הדיקטטורה. בעתות משבר, הקונסולים יכלו להעביר את השלטון לאדם יחיד שיחזיק בכוח מוחלט כדי לחלץ את רומא מסכנה. הכוונה לא הייתה רק לאיומים זרים: הדיקטטור הראשון מונה בגלל תסיסה פלבאית ברומא ולא איום מצד שכן עוין. אבל, באופן קריטי, הדיקטטורה פגה לאחר שישה חודשים. כיוון שהרומאים החזיקו בשנאה יוקדת למלכים, הסנאט אישר לכל אזרח, בכל עת, להרוג אזרח אחר שנתפס בניסיון להשיג כוח מלכותי. במשך כמעט חמש מאות שנה דיקטטורים רומאים מעולם לא נכשלו בלוותר על כוחם כחוק[4]עמ' 8

האלמנט האריסטוקרטי היה, כמובן, הסנאט. במקור מאה זקנים שאורגנו על ידי רומולוס לפעול כמועצת מדינה, הסנאט מנה כשלוש מאות זקנים בזמנו של פוליביוס. כשהוא שואב את חבריו מהמשפחות העשירות והחזקות ביותר ברומא, הסנאט התפתח למוסד הפוליטי המרכזי של הרפובליקה. כשהסנאט מורכב משופטים לשעבר, הוא שימש כיועץ הראשי של המנהיגים שנבחרו מדי שנה. לעיתים רחוקות נקטו קונסולים מדיניות ללא התיעצות בדיונים עם הסנאט. לבסוף, האלמנט הדמוקרטי נמצא באסיפות, שהיו פתוחים לכל אזרחי רומא. בזמן פוליביוס היו שלוש אסיפות עיקריות: אסיפת המאה (אנ'), שבחרה שופטים בכירים; האספה השבטית (אנ'), שבחרה שופטים זוטרים, העבירה חוקים ונתנה פסק דין משפטי; והאסיפה הפלבאית (אנ'), שהייתה לה רבות מאותן הסמכויות של האספה השבטית (אנ') אבל שבחרה את הטריבונים והייתה פתוחה רק לגברים ממוצא פלבאי. ממעיטים בערכו של האלמנט הדמוקרטי של במשטר הרומי לעיתים קרובות אך האסיפות היו חזקות להפליא. רק אספה יכולה לחוקק חוק או לגזור עונש מוות על אזרח ובעוד אזרח תמיד יכול לערער על פסק דין לאסיפות, לא היה ערעור להחלטות האסיפות.[4]עמ' 8

אנחנו רואים אפוא שהרפובליקה הרומית הורישה לא רק את החופש ומידה של דמוקרטיה כמושגים פוליטיים אלא גם אלמנטים נוספים של דמוקרטיה ליברלית מודרנית: הפרדת רשויות, החלפת שלטון בדרכים לא אלימות, כהונות מוגבלות בזמן ומערכת איזונים ובלמים כמנגנונים שאמורים לסייע בשמירה על החירות.

במבנה המתואר על ידי פוליביוס, שלושת היסודות של המשטר הרומי התקיימו באיזון שמנע מכל אחד מהם לשלוט. אבל למרות שפוליביוס היה תאורטיקן מחונן, בזמן שכתב את ההיסטוריה שלו באמצע שנות המאה המאה ה-100 כבר הופר האיזון שהוא העריץ. הסנאט יצא מהמלחמות הפוניות מחוזק יותר ממה שהיה לפני הפרישה הראשונה של הפלבס בשנות ה-400. במהלך המלחמות הפוניות התחלופה השנתית של מפקדים צבאיים בכירים הפך בכביד על תכנון המלחמה והסנאט יחד החל להוביל בפיתוח וביצוע מדיניות. הסנטורים גם הפכו מיומנים בלהבטיח שלקוחות כפופים להם ייבחרו כטריבונים. בתום המלחמות הפוניות לא פעלו עוד הקונסולים, הטריבונים והאסיפות כאיזונים ובלמים על הסנאט, אלא כהרחבה שלו. בתוך הזמן שבו פוליביוס כתב את שבחיו לאיזון החוקתי הרומי, האצולה הסנאטורית כבר גלשה לאוליגרכיה דכאנית.[4]עמ' 9

המוסדות הרומיים עברו שינויים ניכרים ברחבי הרפובליקה כדי להתאים את עצמם לקשיים הניצבים בפניה, כמו יצירת פרומגיסטריות לשלוט במחוזותיה הנכבשים, או הרכב הסנאט.

כרונולוגיה

תחילת תקופת הרפובליקה מתוארכת ל־509 לפנה"ס, השנה בה לפי המסורת הרומית גורש המלך לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס, מלכה האחרון של רומא. הרפובליקה הרומית מתחלקת לשלוש תקופות עיקריות:

  • הרפובליקה הקדומה – מ־509 לפנה"ס ועד 287 לפנה"ס. תקופה זו התאפיינה בשני מוטיבים עיקריים: מאבק פוליטי בין הפטריקים שלהם הייתה הבלעדיות על הכהונה במשרות המדינה, לבין הפלבאים שהודרו ממוקדי הכוח במדינה והשתלטות רומא על מרבית חצי האי האפניני. קץ תקופה זו הוא בניצחון הפלבאים על הפטריקים במאבקם החברתי.
  • הרפובליקה התיכונה – מ־287 לפנה"ס ועד 133 לפנה"ס. ידועה כתקופת הזוהר של הרפובליקה. בתקופה זו לא היו מאבקים פוליטיים חריפים בין הקבוצות החברתיות ברומא. רומא ניצחה בתקופה זו את קרתגו ואת הממלכות ההלניסטיות וביססה את עצמה כמדינה הדומיננטית בחופי הים התיכון.
  • הרפובליקה המאוחרת – מ־133 לפנה"ס ועד 44 או 27 לפנה"ס. בתקופה זו כבשה רומא שטחים עצומים והייתה לאימפריה גדולה. שנת 133 לפנה"ס נזכרת כנקודת ההידרדרות של המשטר הרפובליקני. בשנה זו נרצח הטריבון טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס, שהיה הוגה הוועדה האגררית שתפקידה חלוקת הקרקעות לאיכרים העניים. תקופה זו התאפיינה במאבק מר בין האופטימאטים לפופולרים שבסופו נכנסה רומא לעידן חדש, תקופת הקיסרות הרומית. שני התאריכים המקובלים ביותר לסוף הרפובליקה הם שנת 44 לפנה"ס, שנת מינויו של יוליוס קיסר לדיקטטור מתמיד (או לחלופין, רציחתו של קיסר בשנת 44 לפנה"ס), והתאריך השני המקובל יותר על החוקרים הוא שנת 27 לפנה"ס, השנה בה נוסד באופן רשמי משטר הפרינקפס של אוגוסטוס.

היסטוריה

הרפובליקה המוקדמת

ייסודה של הרפובליקה

ערך מורחב – ייסוד הרפובליקה הרומית
"בתחילה שלטו בעיר רומא מלכים: את החירות ואת הקונסלאט הנהיג לוקיוס בורוטיוס"
(ספרי השנים, 1.1, מאת טקיטוס)

העיר רומא נוסדה, לפי הסברה המדעית הרווחת, במהלך המאה ה-8 לפנה"ס (לפי המסורת הרומית, ב-753 לפנה"ס). ברומא התגבש משטר מלכותי, שבראשו עמדו, ככל הנראה, מלכים אטרוסקים. בצד המלוכה פעלו הסנאט הרומי, גוף מייעץ של זקני העם ואספת העם הרומית, שתפקידה היה לאשר את שלטונו של המלך.

במהלך המאות ה־7 וה־6 לפנה"ס רכשה רומא מעמד של עיר ראשית בלאטיום, בזכות כוחה הצבאי, גידול דמוגרפי, ארגון מדיני מוצלח וכלכלה פורחת. ערב ייסוד הרפובליקה היו הרומים כוח חשוב ביותר, אם לא החשוב ביותר, באיטליה המרכזית. באותו זמן הכוח הבולט באיטליה היה האטרוסקים, ששלטו על אטרוריה מצפון ללאטיום, קמפניה ומספר ערים לאטיניות, וציים שלט במימי הים האדריאתי.

האוכלוסייה הרומית הורכבה משבטים שונים שהעיקריים בהם היו ממוצא לאטיני וסביני. החברה הרומית התגבשה בשני מעמדות שונים:

  1. בעלי האזרחות, ילידיה המקוריים של רומא שנהנו מזכויות וחובות מסוימות בשלטון המלוכה הרומי.
  2. הגרים, או תושבי החוץ, שהיגרו לרומא, ונהנו ממעמד משפטי מסוים שלא העניק להם את מלוא הזכויות שמהם נהנו בעלי האזרחות.

משתי שכבות אלה התפתחו מאוחר יותר שני המעמדות, הפטריקים והפלבס.

המלך האחרון טרם ייסוד הרפובליקה, לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס, היה עריץ, ומעשיו ומעשי בניו גרמו להדחתו על ידי לוקיוס יוניוס ברוטוס ואנשיו, אשר לפי המסורת הרומית, מרדו בשנת 509 לפנה"ס. התמוטטות המלוכה הרומית הייתה חלק בלתי נפרד מהתמוטטות ההגמוניה האטרוסקית בלאטיום כולה. משטר המלוכה הרומית בוטל והוקם במקומו שלטון רפובליקני שהושתת על שיתוף פעולה בין־מעמדי בין אצילי רומא, הפטריקים ומעמד צאצאי הגרים בעיר, הפלבאים. בראשות הרפובליקה החדשה עמדו שליטים שנתיים, הקונסולים, ולצידם שימשו שני גופים ישנים־חדשים, הסנאט הרומי ואספת העם. באותה שנה העיר עמדה במצור אטרוסקי הודות למעשה גבורה של גאיוס מוקיוס סקבולה.

ביסוס כוחה של הרפובליקה הרומית במאות ה־5 וה־4 לפנה"ס

לאטיום וסביבותיה

בסוף המאה ה־6 לפנה"ס עמדה המדינה הרומית בצומת דרכים היסטורי. תמורות רחבות שעברו על רומא ומשטרה עם גירושו של אחרון מלכיה, לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס וייסוד הרפובליקה, במקביל להתמוטטות השלטון האטרוסקי בלאטיום, הובילו להיחלשותה המדינית של רומא ולאובדן השליטה שלה על הברית הלטינית.

רומא עמדה גם בפתחו של מאבק בין מעמדי בין הפלבאים לפטריקים, מאבק שאיים על הישרדותה של המדינה.

במהלך המאות ה־5 וה־4 לפנה"ס הצליחה רומא להתגבר על קשיים אלה, לבסס מחדש את שלטונה בלאטיום, לגבש את מוסדותיה הפוליטיים הפנימיים וליצור ברית חברתית בין מעמדותיה השונים. הרומים הצליחו ליצור בריתות חזקות עם הלטינים וההרניקים, להדוף את מתקפות הוולסקים, הסאבינים (אנ') והאיקווים, ולעמוד בפרץ הגאלי. תהליך התחזקותה של רומא בא על חשבון האטרוסקים, תהליך שהגיע לשיאו עם נפילת העיר האטרוסקית ויי לידי רומא בשנת 394 לפנה"ס. בעקבות פריצת המלחמה הלטינית בשנת 340 לפנה"ס והניצחון הרומי על הלטינים ב־338 לפנה"ס נוצרו הסדרים חדשים בין רומא והלטינים. הסדרים אלה, יחד עם בריתות בין רומא לבין קרתגו ולבין הסאמניטים, הישגיה הצבאיים של רומא נגד האטרוסקים והקמת מושבות בכל רחבי האזור, הביאו לביסוס מעמדה של רומא כעיר המדינה החזקה ביותר בלאטיום והפיכתה לאחד מהכוחות הראשונים במעלה באיטליה כולה.

פירוקה של הברית הלטינית וכיבוש חצי האי האפניני

איטליה במאה הרביעית לפני הספירה

ניצחונה של רומא במלחמה הלטינית בשנת 338 לפנה"ס הפך את הרפובליקה לכוח המדיני המרכזי באיטליה. בעקבות הניצחון פורקה הברית הלטינית, רומא השתלטה על שטחי הוולסקים והאורונקים, חדרה לתוך צפון קמפאניה ופתחה בתנופה של הקמת מושבות. כל אלו הציבו את הרפובליקה כשליטה למעשה של לטניום ודרום אטרוריה. התחזקות זו הובילה להתנגשויות עם הכוח השני בחשיבותו שהתגבש באיטליה באותן שנים, הסאמניטים, במסגרת עימותים שנודעו כמלחמות הסאמניטיות.

הסאמניטים היו שבטים סאבלים שהתיישבו בסאמניום, חבל ארץ ששכן בהרי האפנינים מדרום מזרח ללאטיום ובעוד רומא התפשטה מזרחה ודרומה התפשטו הללו מערבה ודרומה. שני הצדדים נאבקו כבר בעבר על רקע התפשטותם לשטחים של הוולסקים ולקמפאניה. המלחמה הראשונה ביניהם, שנערכה בין השנים 343–341 לפנה"ס, נסתיימה בניצחונם של הרומאים, בקביעתו של נהר הליריס כגבול בין הכוחות ובחתימתה של ברית צבאית. שני העמים נלחמו כצדדים משותפים במלחמה הלטינית אולם תוצאותיה הסופיות של מלחמה זו שינו את מאזן הכוחות ביניהם לטובת רומא. האינטרסים הנוגדים של שני הכוחות השונים ובייחוד המאבק על חבל קמפניה הפורה, הובילו בהכרח למאבק על ההגמוניה באיטליה כולה, מאבק שנמשך בחמשת העשורים הבאים וכונה לימים המלחמות הסאמניטיות.

מלבד האופי הטריטוריאלי של עימות זה היה לו גם גוון אתני (בין לטינים וסאבלים). הצדדים השקיעו שנים רבות במאבק, ספגו אבדות גדולות ובסופו הכניעה רומא הן את הסאמניטים והן את בני בריתם, הגאלים והאטרוסקים. רומא השתלטה על מרכז איטליה ועל חלקים גדולים מדרומה וכן גיבשה וביססה את שלטונה באטרוריה. הסאמניטים המשיכו להוות מקור קבוע של תסיסה ואף מרדו בגלוי מספר פעמים עד שהושמדו, בשנת 80 לפנה"ס, על ידי לוקיוס קורנליוס סולה במהלך מלחמת האזרחים הרומית.

בשטחיה החדשים המשיכה רומא בנקיטת המדיניות של הפרד ומשול, הקמת מושבות וסלילת דרכים, מדיניות אותה גיבשה במאה ה־5 לפנה"ס. הודות לכיבושיה ומדיניותה זו נוצר אזור שליטה רומאי שהשתרע על רוב דרום ומרכז איטליה עד לעמק הפו. לדברי ההיסטוריון ישראל שצמן, שטח המדינה הרומית, האגר רומאנוס ("ager romanus") (אנ') גדל מ־5,290 קמ"ר בשנת 338 לפנה"ס ל־24,000 קמ"ר בשנת 264 לפנה"ס.[5] שטחם של בני הברית הלטינים ובעלי הברית האיטלקים השתרע על כ־12,000 קמ"ר ו־100,000 קמ"ר בהתאמה.[6] לדברי שצמן, ייתכן שבאמצע המאה ה־3 לפנה"ס מנתה המדינה הרומית כבר למעלה מרבע מיליון אזרחים (גברים).[7] אופן השליטה של הרפובליקה לא היה ישיר ואפשר חופש פנימי רחב לבעלות בריתה ונתינותיה, תוך הסתמכות על שיתוף הפעולה והנאמנות שלהם ושיעבוד מוחלט של מדיניות החוץ. הרפובליקה הרומית הכריחה את בנות הברית להעמיד לרשותה את כוחות צבא שלהן בשעת הצורך. תיאור מדויק של טיבו ומצבו של שלטון זה אפשר למצוא בערך "רומא" באנציקלופדיה העברית: בקרב 180 היחידות המדיניות השונות שהרכיבו את איטליה מדרום לעמק הפו במאה ה־3 לפנה"ס, רומא שימשה כ"הציר המרכזי, שקשר מבחינה מדינית את כול המדינות".[8]

הרפובליקה התיכונה

מלחמה נגד פירוס

התרחבותה של רומא הביאה איתה חיכוכים נוספים, הפעם עם הערים היווניות שישבו בדרום איטליה ועל חופיה ובראשן טרנטיום, הגדולה והחשובה שבהן. החיכוכים, שהתחילו בראשית המאה השלישית לפנה"ס, הובילו למלחמה גלויה. הטרנטים קראו לעזרתו של פירוס, מלך אפירוס, שליט הלניסטי שניסה לנצל את המלחמה הזו על מנת לכונן לעצמו ממלכה רחבה. לפירוס עמדו היתרונות של חיילות רגלים משובחים, פילים, ויכולתו הטקטית הגבוהה כמצביא: הוא הצליח להסב מפלות כבדות לרומאים בהרקליה ואסקולום ובכך פגע ביוקרתם של הרומאים, אך לא הצליח להביס את הרפובליקה במערכה כולה, אם בשל אופיו ההרפתקני ואם בשל כוח עמידתם של הרומאים. פירוס נסוג בחזרה לאפירוס ותוך מספר שנים נפלו לידיהם של הרומאים כל ערי החוף היווניות, וטרנטיום בראשן.

המלחמות הפוניות

רומא לא יכלה לנוח על זרי הדפנה של ניצחונותיה ימים רבים, ההגמוניה החדשה והשלווה היחסית שהיא השיגה באיטליה הואפלו במהרה על ידי פריצתו של עימות חדש עם מי שהיוותה בעלת בריתה של רומא עד לאמצע המאה ה־3 לפנה"ס, קרתגו. עימות זה שינה את פניו של אגן הים התיכון ונודע לימים כמלחמות הפוניות.

"הו, רעים, איזה מגרש התגוששות אנו משאירים כאן לרומאים ולקרתגים"
(חיי אישים, פירוס, פרק 23, מאת פלוטרכוס.[9]

שנת 266 לפנה"ס הייתה שנת מפנה לרפובליקה הרומית. עד לשנה זאת השתלטה רומא, בתהליך הדרגתי, על איטליה, ביססה את עצמה ככוח המדיני השולט ברשת של כ־180 יחידות מדיניות שונות וגיבשה צורת משטר פנימית וחיצונית. לפי היסטוריונים מודרניים כגון תאודור מומזן[10] מדיניותה של הרפובליקה הייתה ממוקדת בהטלת מרותה על איטליה, כלומר בהשתלטות על חצי האי האפניני בלבד. מסלול התקדמות אפשרי שהיה יכול להתאים למדיניות זאת היה השתלטות על שטחי הגאלים והליגורים בעמק הפו ומצפונה לו. במקום זאת בחרה רומא להיחלץ לעזרתם של המאמרטינים (אנ'), חבורת שכירי חרב הרפתקנים שהשתלטו על העיר היונית מסינה, ולפלוש לסיציליה, שהייתה תחת תחום שליטתה של קרתגו במשך שנים ארוכות.

כמה מהמקורות העתיקים כגון פוליביוס[11] מנסים לספק את הסיבות לשינוי מדיניות זה. היסטוריונים מודרניים כגון ישראל שצמן[12] טוענים שמקורות אלו אינם מבוססים מספיק ודלים מדי ולכן אינם מספקים הסבר חד משמעי להחלטתה של רומא לפרוץ מתוך גבולותיו של חצי האי האפניני ולהיכנס לעימות עם המעצמה הימית של קרתגו, מהלך שחלקם מתייחסים אליו כהרפתקני ולא מחושב.[13][14] עד לשנת 266 לפנה"ס ניהלו קרתגו ורומא מערכת יחסים של שיתוף פעולה שנמשכה כמעט ללא הפרעות במשך 250 שנה,[15] הפלישה הרומית לסיציליה הכניסה את שני הצדדים לעימות שנמשך כ־120 שנה עד לניצחונה של האחת, רומא ולחורבנה של השנייה, קרתגו.

רומא וקרתגו נלחמו זו בזו בשורת מלחמות שנקראו לימים המלחמות הפוניות. חלקו העיקרי והמכריע של המאבק התרחש במאה ה־3 לפנה"ס, בשתי מלחמות ארוכות, מתישות ועקובות מדם, ששינו את פניו של אגן הים התיכון.

בעוד המלחמה הפונית הראשונה, שהתחוללה בשנים 264 עד 241 לפנה"ס, היוותה מאבק על השליטה בסיציליה, הרי המלחמה הפונית השנייה, שנמשכה בין 218 לפנה"ס ועד 201 לפנה"ס, הייתה עימות חובק יבשות וימים. ההיסטוריון מ. קארי אף מרחיק לכת ומכנה אותה "מלחמת עולם של התקופה העתיקה".[16] במלחמה זאת הצדדים הנצים ובני בריתם נלחמו על אדמות איטליה, סיציליה, צרפת, ספרד, יוון, צפון אפריקה ובים התיכון. במהלך העימות התחוללו כמה מהקרבות והמהלכים הצבאיים הידועים והמפורסמים ביותר בהיסטוריה, כגון קרב קנה וקרב זאמה. במאבקים אלו זכו לתהילת עולם שניים מהמצביאים המהוללים ביותר בהיסטוריה הצבאית, חניבעל ברקה הפוני וסקיפיו אפריקנוס הרומאי.

רומא יצאה משתי המלחמות כמנצחת הבלתי־מעורערת. בד בבד היא הצליחה להגדיל את שטחיה באיטליה מעבר לקו גבול עמק נהר הפו ולהשתלט על קורסיקה וסרדיניה. כיבושם של חלקים מאיליריה במהלך המלחמות האיליריות ומאבקה בפיליפוס החמישי במהלך המלחמה המוקדונית הראשונה איפשרו לה להכניס רגל לבלקן ולמזרח ההלניסטי. קרתגו יצאה מסיבוב זה של העימות מובסת ודואבת: כל שטחיה מחוץ לאפריקה נלקחו ממנה, שטחים נרחבים שהיו בשליטתה באפריקה נמסרו לנומידיה, היא חויבה לשלם פיצויים כבדים במיוחד לרומא ובפועל הפכה למדינת חסות של הרפובליקה. ועם זאת, קרתגו לא הושמדה ואף על פי שאיבדה את מעמדה המדיני, היא השתקמה והצליחה לבסס את עצמה כעיר מסחר שוקקת ופורחת, אם כי לתקופה קצרה בלבד.

העימות שינה לא רק את פניו של אגן הים התיכון כי אם גם את אופייה ומשטרה של הרפובליקה עצמה, שהתמודדה עם בעיות חדשות כגון שליטה על שטחים מעבר לים ואובדן אוכלוסייה נרחב, בעיות שאילצו אותה לעבור שינויים חברתיים, צבאיים, דמוגרפיים ומדיניים מרחיקי לכת.

201–167 לפנה"ס – התגבשותה של אימפריה

השטחים הצבועים הם השטחים עליהם שלטה רומא, באופן ישיר או עקיף, ב־201 לפנה"ס.
   שטח שנכבש מידי קרתגו במלחמה הפונית השנייה
   פרובינקיה רומית
   שטח בשלטון ישיר של רומא ובנות בריתה האיטלקיות
   שטח חסות רומי
   אזור עימות בין רומאים לגאלים

המלחמות הפוניות שנערכו במאה ה־3 לפנה"ס חוללו שינויים עמוקים, פנימיים וחיצונים, הן ברפובליקה הרומית והן במארג המדיני והפוליטי של ארצות אגן הים התיכון. ניצחונה של רומא בעימות עם הפונים, הקרתגנים, זיכה אותה בשליטה על שטחים נרחבים מחוץ לאיטליה ובתחום השפעה נרחב אף יותר. הישגים אלו לא היו נטולי מחיר, שהתבטא בין השאר במחויבויות צבאיות וכלכליות הולכות וגדלות, אזורי עימות חדשים, ופגיעה במארג החברתי והתרבותי שלה.

ההתפשטות הטריטוריאלית וההגמונית של רומא בשנים אלו התפרסה בשלושה כיוונים שונים, מזרחה לאזור הבלקן, צפונה לאזור חצי־האי האפניני שבין עמק הפו ובין הרי האלפים, ומערבה לרחבי חצי האי האיברי.

התפשטותה של רומא כלפי מזרח, בעיקר מבחינת השפעתה ומעמדה, אך גם מבחינת שטח, באה על חשבונן של הבולטות שבממלכות ההלניסטיות שקמו על חורבותיה של אימפריית אלכסנדר הגדול: מקדוניה בבלקן, האימפריה הסלאוקית במזרח הים התיכון וממלכת תלמי במצרים.

מטבעות, המוצגים כיום במוזיאון הבריטי, לונדון, בריטניה, עם דיוקנם של שליטי הממלכות ההלניסטיות הבולטות של תקופתם. מפינה שמאלית עליונה בכיוון השעון: פיליפוס החמישי, אנטיוכוס השלישי, ותלמי החמישי. כל אחד משליטים אלו הכיר בעליונותה של הרפובליקה הרומית: פיליפוס ואנטיוכוס לאחר שהובסו על ידיה, ותלמי בשל חולשתו המדינית.

כבר במהלך המלחמה הפונית השנייה פרץ עימות בין רומא לבין מקדוניה, שבראשה עמד פיליפוס החמישי, לאחר שהאחרון חתם ברית צבאית עם אויבה המר של רומא, חניבעל. מלחמה זו התרחשה בין 214 ל־205 לפנה"ס, והסתיימה ללא הישגים ממשים לאף אחד מהצדדים: הרומאים הפנו את רוב מאמצם נגד האיום הפוני, ופיליפוס התמקד ביוון. לפי ההיסטוריון ישראל שצמן, על אף שהמלך המוקדוני לא היווה איום ממשי לרומא והעימות לא דרש ממנה השקעה צבאית רבה, משקעי חוסר האמון והטינה שנוצרו, הניעו את הרפובליקה להתערב בענייני יוון, לאחר סיומה של המלחמה הפונית השנייה.[17]

בשנת 200 לפנה"ס הכריזה רומא בשנית מלחמה נגד פיליפוס, והעילה לכך הייתה פגיעתו בבנות בריתה במזרח.[18] הפירוש ההיסטורי המקובל הוא שהכרזת המלחמה הייתה "פעולת מנע הגנתית", הרומאים חששו מהתעצמותו של פיליפוס ויצאו למלחמה מתוך מטרה להחלישו, להביא את יוון למצב של חולשה ותלות ברומא, ומטרתה הכללית הייתה להבטיח ששום כוח מקומי לא יצמח בה.[19] המלחמה הסתיימה בניצחונה של רומא ובשנת 196 לפנה"ס הכריז הקונסול טיטוס קווינטיוס פלאמינינוס על חירות היוונים.[20] שנתיים לאחר מכן, התפנו הלגיונות הרומאיים מיוון. התנהלות רומא במהלך מלחמה זו ולאחריה אפיינה את מדיניותה במזרח ההלניסטי, היא המשיכה להציג את התערבותה כשוחרת שלום, כאשר מטרתה הייתה ביסוס יוקרתה ודיכוי כוחות מקומיים, ולא כיבוש שטחים נוספים.[21]

בשנת 192 לפנה"ס פרצה מלחמה נוספת נגד ממלכה הלניסטית, האימפריה הסלאוקית, ונגד בני בריתה האיטולים ביוון. המלחמה נערכה באסיה הקטנה יוון ובים האיגאי ורומא נעזרה רבות ברודוס ובפרגמון. קרב מגנסיה, שנערך בשנת 189 לפנה"ס, סיים את המלחמה בניצחונה של רומא. כמו במלחמה הקודמת, הניצחון הרומי כמעט ולא לווה בסיפוח שטחים אך ההסדרים הפוליטיים והמדיניים שעקבו אחריו, ובייחוד ההגבלות שהוטלו על הסלאוקים, לא רק שהכניסו את אסיה הקטנה לתחום השפעתה של רומא אלא גם חרצו את גורלה של הממלכה הסלאוקית לטווח הרחוק.[22][23]

האחרונה בממלכות ההלניסטיות הגדולות, ממלכת תלמי, לא נכנסה לעימות צבאי עם הרומאים. ממלכה זו סבלה ממשברים פנימיים וחיצוניים בשנים אלו ורומא לא אוימה על ידה ולא ראתה צורך בריסונה.[24][25] הן בשל חולשתה והן בשל התעצמותה של רומא, נראה שמצרים אף נכנסה בשנים אלו לחסותה של האחרונה.[26]

חצי האי האיברי בעת החלוקה הראשונה לפרובינציות.

ההתנהלות הרומית באיביריה, הטריטוריה החדשה שירשה הרפובליקה מידי הקרתגנים, הייתה שונה מהתנהלותה במזרח. בעוד המלחמות בממלכות ההלניסטיות לא גררו כמעט סיפוחי שטח, השלטון הרומאי בספרד, במילותיהם של עורכי האנציקלופדיה העברית, היה "ברוטלי הרבה יותר".[27] בניגוד למזרח, לרומא הייתה נוכחות צבאית קבועה באזור, והיא לא התכוונה לוותר עליה.

האזור שעליו רומא השתלטה במהלך המלחמה הפונית השנייה השתרע לאורך מישור החוף של חצי האי, מאמפוריום בצפון מזרח, ועד גאדס בדרום מערב. תושבי האזור היו שבטים איברים קלטאיבירים, פיניקים ויוונים שישבו בערי חוף. חוץ מהחשיבות האסטרטגית של האזור לרפובליקה, הוא גם הפך במהירות לבעל חשיבות כלכלית בזכות אוצרות הטבע הרבים שנמצאו בו.[28] בשנים הראשונות לשליטה הרומית לא נקבע הסדר ברור לאזור. רק בשנת 197 לפנה"ס קבע הסנאט הרומי סדרי שלטון מנהלתיים קבועים: הטריטוריה חולקה לשתי פרובינקיות חדשות, היספניה קיטריור והיספניה אולטריור, שבראש כול אחת עמד פראיטור בעל סמכות פרוקונסלרית.[29]

שנת 197 לפנה"ס הייתה גם השנה בה החלה שורה של מרידות, עימותי גבול ומלחמות בלתי פוסקות בכל רחבי חצי האי, עימותים שהעסיקו את הכוחות הרומאיים כ־20 שנה. רבים מעימותים אלו פרצו בשל עול השלטון הרומי והניצול של בני הפרובינקיות על ידי הנציבים הרומאים, ותודלקו על ידי שאיפותיהם של האחרונים לתהילה ושלל.[30][31] המלחמות חרגו משטח הפרובינציות, נגד השבטים הלוסיטאנים בקצה הדרום מערבי של חצי האי ונגד השבטים הקלטאיבירים בפנים הארץ. שקט יחסי, שנמשך כ־26 שנה, הושג רק בסיומה של המלחמה הקלטאיבירית הראשונה בשנת 179 לפנה"ס. הרגיעה הושגה בשילוב של אמצעים דיפלומטים וצבאיים שנקט נציב ספרד הקרובה טיבריוס גראקכוס הבכיר.[32]

כאמור, הזירה השלישית של התפשטות רומא בתקופה הייתה לצפון איטליה וסביבותיה. אזור זה היה מושבם של שבטים גאלים בפנים הארץ, בין נהר הפו ובין הרי האלפים; ליגורים לאורך מישור החוף, מנהר הארנו ועד אזור מאסיליה (מרסיי המודרנית שבצרפת); ושבטים איסטרים באיסטריה בצפון מזרח. הגאלים ורבים משבטים הליגורים חברו לחניבעל במהלך המלחמה הפונית השנייה. הם אפשרו לו גישה חופשית דרך אדמתם והעניקו לו סיוע, צידה ותגבורת צבאית. נוסף על כך, לאחר סיומה של המלחמה התקיפו שבטים גאלים מושבות רומיות, אולם רק לאחר סיומה של המלחמה המאקדונית הראשונה התפנתה רומא לתגמול. ב־196 לפנה"ס הובסו האינסוברים והקנומאנים, ובשנת 191 לפנה"ס הובסו הבויים ואדמתם נכבשה. כיבושו הסופי של עמק הפו אפשר לרפובליקה הרומית להתפשט צפון מערבה, ובשנת 177 לפנה"ס הובסו האיסטרים וארצם סופחה. גורלם של הליגורים לא היה שונה וארצם נכבשה בהדרגה על ידי הרומאים בשורה של עימותים שנמשכו עד כמעט אמצע המאה השנייה לפני הספירה.

השתלטות רומא על האזורים אלו לא נשענה על ניצחונות צבאיים בלבד. מצד אחד נקטה הרפובליקה במדיניות של הגליה המונית של השבטים המקומיים[33][34] ומצד שני עודדה ויזמה התיישבות רומית ולטינית באזור, מחזקת מושבות ישנות ומקימה חדשות. כלי חשוב נוסף היה רישות האזור בדרכים, שהגדילו את יכולותיו הטקטיות והאסטרטגיות של הצבא הרומי, והגבירו את תהליך הרומאניזציה של האזור. לפי שצמן, שילובם של אמצעים אלה עם ההישגים הצבאיים הבטיחו את שליטתה של רומא בצפון איטליה,[35] שליטה שלא התרופפה עד לפלישתם של הקימברים מאה שנה לאחר מכן, בסוף המאה השנייה לספירה.

כיבושיה הנרחבים של רומא, הנטל הכבד של המלחמות הבלתי פוסקות, החשיפה לתרבויות ועמים שונים והעושר שזרם אליה, במיסים, בשלל, באדמות ועבדים, חוללו השפעה רחבה על אופייה. אולי הבולט בשינויים אלו היה הפגיעה האנושה במעמד האיכרים הזעירים, מעמד שהיווה את עמוד השדרה של הצבא הרומי. רוב אזרחי רומא השתייכו למעמד זה, והנטל הצבאי הכבד נתן בהם את אותותיו: ממוצע של 45 אלף רומאים שירתו בצבא כול שנה בתקופה זאת, וכל אזרח היה יכול לשרת במצטבר 16 שנים, חלקן ברציפות. רבים מהם נפלו חלל הן בקרבות והן בשל תנאי החיים הקשים במחנה. רבים אחרים חזרו נכים לביתם וכך איבדו את יכולתם לעבוד בחקלאות ועל כן מכרו את נחלותיהם.[36] גם אלו ששבו בריאים לביתם, גילו לעיתים קרובות שנחלותיהם ונחלות משפחותיהם עברו לידיהם של תקיפים, אם באמצעות אלימות ואם באמצעות פיתוי כספי.[37] גם בני הברית של רומא, הלטינים והאיטלקים, חשו באותה פגיעה, פגיעה שהוחמרה בשל זכויות היתר שהיו לאזרחי רומא עליהם ובשל רמיסת האוטונומיה של עריהם על ידי הרפובליקה.[38]

במקביל לכך, מיעוט קטן קצר את מלוא יתרונות הישגיה המדיניים של הרפובליקה: שלל המלחמה העשיר את המצביאים ומקורביהם, כמעט תמיד בני מעמד הנוביליטאס, וההזדמנויות העסקיות שהמלחמות והכיבוש סיפקו העשירו את אלו שיכלו לנצל אותם, בעיקר בני מעמד הפרשים.[39] עושר זה, הגדיל את כוחם הפוליטי של המעמדות העליונים וחיזק את שליטתם ברפובליקה ובמוסדותיה. העושר שהצטבר שימש גם להעלאת רמת חייהם, מותרות ושעשועים, אך בעיקר להשקעות באדמה חקלאית.[40][41][42] עם זאת, טוען ההיסטוריון צבי יעבץ שכול שכבות העם הרומי נהנו, ברמות שונות, מהמצב החדש: שנת 167 לפנה"ס הייתה השנה האחרונה בה שילמו אזרחים רומיים מס, הטלת מס קרקע באיטליה הופסקה וברומא התפתחו חיי מותרות שהשפיעו על כול חלקי העם.[43]

תהליך נוסף שהשפיע עמוקות על הרפובליקה, תהליך שהחל במאה השלישית לפנה"ס והמשיך עד ימיה האחרונים של הרפובליקה, היה הפיכתה של החברה האיטלקית בכלל והרומית בפרט לחברת עבדים, כלומר חברה בה מספר העבדים מהווה כ־20 אחוז האוכלוסייה והם מהווים חלק חיוני בכלכלה.[44] העבדים שינו את מבנה החקלאות הרומית, הם אפשרו את צמיחתה של הלאטיפונדיה, אחוזת הענק, דחקו את האיכרים המנושלים והפועלים החופשיים לערים, ותרמו להרחבת ענפי המרעה, מטעי זיתים וכרמי גפנים על חשבון גידולי הפלחה.[45] העבדים שינו גם תחומים אחרים בכלכלה הרומית, והם הועסקו במספרים גדולים במלאכה ובתעשייה, במסחר, בכרייה ובתור משרתים ופועלים בבתיהם ואחוזותיהם של המעמדות הגבוהים ברומא. אלו האחרונים כללו בתוכם, בין השאר, גם רופאים, פקידים, אדריכלים ומורים.[46] לריבוי העבדים היה גם השפעות עקיפות ואיטיות יותר על החברה הרומאית, על הדמוגרפיה שלה ועל תרבותה. העבדים הביאו איתם את תרבותם, דתם ומנהגיהם, שהשפיעו באופן ישיר על מי שבא במגע איתם[47] בנוסף לכך רבים מעבדים אלו שוחררו והפכו לאזרחים רומאיים, תהליך ששינה את מבנה והרכב החברה הרומית.

טטרדרכמא מהמאה השנייה לפנה"ס, עם דויקנו של פרסאוס מלך מוקדון, המטבע מוצג במוזיאון הבריטי, לונדון, בריטניה. פרסאוס היה שליטה העצמאי האחרון של מוקדון, לפני שזאת הובסה ופורקה על ידי הרפובליקה הרומית.

את סיומה של תקופה זאת, בה התגבשה רומא כאימפריה ים תיכונית אפשר לראות בשנת 172 לפנה"ס, עם פריצתה של המלחמה המוקדונית השלישית. בשנים שעברו מאז מלחמת אנטיוכוס שמרה רומא על מעמדה והשפעתה בעולם ההלניסטי באמצעים דיפלומטים, מבטיחה שאף אחת מהיחידות המדיניות בו לא תתעצם. בשנים אלו הצליחו פיליפוס ויורשו פרסאוס, לחזק בהדרגה את מוקדון פנימית וחיצונית, ולהגביר את השפעתה ביוון. פעולות אלו לא היו איום לרומא, אולם נראה, כפי שישראל שצמן מנסח זאת, שבשלב זה רומא כבר לא יכלה לסבול שגשוג של שום גורם בתחום השפעתה, וכאשר נקרו לה הזדמנויות לרסן גורמים אלו, היא ניצלה אותן ללא היסוס.[42]

המלחמה פרצה רשמית בשל ההאשמות שפרסאוס הפר את החוזה שאביו חתם עם הרפובליקה, פגע בבנות בריתה ושהוא ערך הכנות למלחמה נגדה.[48] היא נמשכה כארבע שנים ונסתיימה בקרב פידנה, בניצחונה של רומא. קרב פידנה סימן שינוי במדיניות החוץ של הרפובליקה הרומית. ההסדרים שכפתה רומא על מדינות יוון היו קיצוניים: מוקדוניה ואליריה חדלו להתקיים כמדינות עצמאיות, אפירוס נבזזה והוחרבה ומעמדה של רודוס כמעצמת סחר ימי נשבר לתמיד. רומא אמנם לא השיתה שלטון ישיר על יוון, אבל צעדיה הבהירו שהיא לא תבחל באמצעים להבטיח את היציבות באזור ואת השפעתה עליו.[49] אולי התיאור המדויק ביותר לשינוי מדיניות זה אפשר למצוא במילותיו של תיאודור מומזן:[50]

תקופת בעלי הברית בעלי שלטון למחצה ובני חורין למחצה הגיעה לקצה: התחילה התקופה של כניעת אין אונים גמורה.

167–133 לפנה"ס – מהגמוניה לאימפריליזם ומאחדות לפילוג

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.
חורבן קרתגו
ערך מורחב – המלחמה הפונית השלישית

הרומאים שזכרו את התנהלותה של המלחמה הפונית השנייה, שבה קרתגו כמעט כבשה והשמידה את רומא, החלו לחשוש מהתאוששותה המהירה של קרתגו ומהאפשרות שזאת תהפוך שוב לאיום על שליטה של רומא בים התיכון. התאוששותה של קרתגו הביאה את הרומאים להבנה שרק מלחמה תוכל לנטרל כל איום עתידי שקרתגו תוכל להווה על רומא, קאטו הזקן, שהיה ממובילי הקו האנטי־קרתגני היטב לבטא את זה שסיים כל נאום עם המילים "מלבד זאת אני סבור שיש להרוס את קרתגו".

לבסוף העוינות המחודשת של רומא הובילה לפריצתה של מלחמה חדשה בשנת 149 לפנה"ס, הכוחות הרומאים הטילו מצור על קרתגו בתחילה המלחמה נקלעה למבוי סתום אולם עם בחירתו של פובליוס קורנליוס סקיפיו איימיליאנוס למשרת הקונסול של 147 לפנה"ס הרומאים הצליחו לפרוץ אל תוך העיר, קרבות מרים התנהלו על השליטה בכל רובע. כל רובע שהרומאים כבשו נשרף עד היסוד במצוותו של סקיפיו, לבסוף אחרי שישה ימי לחימה, המפקד הקרתגי של העיר עזרובעל (אנ') הגיש את כניעתו לסקיפיו.

מבחינתה של קרתגו תוצאות המלחמה היו הרסניות, מתוך חצי מיליון תושבים רק עשרה אחוז שרדו את המלחמה ואף עליהם גורלם לא שפר מכיוון שנמכרו לעבדות על ידי הרומאים. במצוות הסנאט סקיפיו שרף את קרתגו עד עפר, אדמתה נחרשה, פוזר עליה מלח והוטלה קללה על כל אדם שינסה לבנות את העיר מחדש. קרתגו כישות מדינית חדלה להתקיים ושטחה הפך לפרובינקיה רומאית בשם אפריקה.

לאחר שהמלחמה הפונית השנייה הסתיימה בשנת 202 לפני הספירה, כלכלת איטליה עברה מהפך אדיר. הלגיונות שכבשו את ספרד, יוון וצפון אפריקה חזרו הביתה עם עושר בקנה מידה חסר תקדים. פרוקונסול חזר ממסע במזרח כשהוא נושא 137,420 פאונד כסף גולמי, 600,000 כלי כסף ו-140,000 זהב. זה היה עומס מטורף של אוצר שהיה בלתי נתפס בעיני הרומאים החסכניים והמחמירים של הרפובליקה המוקדמת. באמצע המאה השנייה לפני הספירה, רומא התגלגלה בעושר של הים התיכון. הרומאים שהתעשרו לאחרונה הוציאו את כספם על מגוון מותרות: שטיחים משובחים, כלי כסף מעוטרים, רהיטים מעוטרים ותכשיטים עשויים זהב, כסף ושנהב. ההשפעה של זרם העושר הזה החלה להדאיג כמה סנאטורים ערניים. כבר בשנת 195, קאטו הזקן הזהיר את עמיתיו, "חצינו ליוון ואסיה, מקומות מלאים בכל פיתוי הרע, ואנחנו מטפלים באוצרות המלכים... אני חושש שהדברים האלה ישיגו אותנו דווקא מאשר אנחנו אותם." מדי כמה שנים, הסנאט ינסה לרסן גילויי עושר ראוותניים אלה, אך המגבלות בהכרח לא נענה ולא נאכפו. אך הסיפור הזה של עושר מופלא שהוביל לריקבון מוסרי השפיע רק על הקבוצה הקטנה של משפחות אצילות ששלטה בשלל המלחמה. עבור רוב האזרחים הרומאים, כיבוש הים התיכון פירושו היה מחסור, לא שגשוג. בימיה הראשונים של הרפובליקה, השירות בלגיונות לא הפריע ליכולתו של האזרח (שהיה קרוב לוודאי איכר) לשמור על רכושו – מלחמות נלחמו תמיד קרוב לביתו ובקצב התואם את עונות החקלאות. אבל כשהמלחמות הפוניות הפיצו את הלגיונות על פני הים התיכון, אזרחים גויסו להילחם בקמפיינים שנמשכו במשך שנים במרחק אלף קילומטרים מהבית. בגלל המלחמות האינסופיות הללו, משפחות מהמעמד הנמוך "הועמסו בשירות צבאי ועוני", ורכושן נקלע למצב של הזנחה סופית. עם שובו הביתה, החייל משוחרר עשוי היה למצוא את הזמן, המאמץ והמשאבים הנדרשים כדי להחזיר את אדמתו לתפוקה הקודמת מעבר ליכולותיו. משפחות אצילים עשירות החריפו את הפער בין עשירים לעניים כשהם חיפשו להשקיע את הרכוש החדש שלהם. הם מצאו אלפי חלקות רעועות שרק מחכות שיגרפו אותן. לפעמים משפחות חסרות כל מכרו חלקות אלה ברצון, שמחות לקבל משהו תמורת רכוש שכבר לא יכול היה להניב פרנסה. אלה שבכל זאת התעקשו להחזיק בהם "שוכנעו" בבריונות כדי לעזוב את אדמתם. כאשר חלקות קטנות אלה שנרכשו התאחדו לאחוזות גדולות, הנוף החקלאי הרומי החל להשתנות מחוות עצמאיות קטנות לפעילות מסחרית גדולה שנשלטת על ידי כמה משפחות. מצוקתם של האזרחים המנושלים אולי לא הייתה כה חמורה אילו הורשו לעבור להפוך לכוח העבודה של באחוזות המסחריות אלה. אבל המלחמות הזרות המוצלחות הביאו להצפות עבדים בתוך איטליה במאות אלפים. אותם אצילים עשירים שקנו את כל האדמה קנו גם עבדים כדי לעבוד את אחוזותיהם הגדלות ולכן הדרישה לעבודה חופשית בשכר צנחה בדיוק כאשר המשפחות הרומיות העניות שנדחקו מאדמתן היו זקוקות לכך ביותר. כפי שציין ההיסטוריון דיודורוס: "כך הפכו גברים מעטים לעשירים ביותר בעוד ששאר אוכלוסיית איטליה נחלשה תחת המשקל המעיק של העוני, המיסים והשירות הצבאי." חלק מהאזרחים שנעקרו מהמקום היגרו לערים בחיפוש אחר עבודה בשכר, רק כדי לגלות שגם שם עבדים תפסו את כל העבודה בערים. אז רובם נשארו במולדתם הכפריות, ויצרו מעמד חדש של איכרים חסרי קרקע שימשיכו לעבוד את אדמתם כחוכרים וכאריסים בלבד ולא כבעלים. בעלי הבית החדשים שלהם אהבו את הסידור הזה שאפשר את ניצול החקלאים הללו לייצור דגנים ברווחים נמוכים, בעוד עבדיהם גידלו יבולים רווחיים יותר כמו זיתים וענבים. לבעלי בתים בעלי כשרון פוליטי היה תמריץ נוסף לקדם שכירות: איכרים אלה נותרו לקוחות פוליטיים שניתן לסמוך על קולותיהם באספה. זן חדש זה של חוכרים עניים אלה יהיה קשור לבעלי הבית שלהם לנצח, אלא אם כן מישהו יבוא ויציע להם מוצא. זה הרקע לכך שטיבריוס גראכוס בעזרת סנטורים ליברליים, מפורסמים ועשירים, ביניהם חותנו אפיוס קלאודיוס פולכר שהיה יושב ראש הסנאט, הציעו את החוק האגררי שלפיו יוקם לתחייה חוק עתיק ויחרים קרקעות שהיו ציבוריות במקור (שטחים שנכבשו על ידי רומא במלחמות קודמות) אך הוחזקו בפועל על ידי בעלי קרקעות מבוססים. לא ברור האם עשו זאת מתוך אידיאליזם או שקיוו להשיג בוחרים חדשים לרשתות הפוליטיים שלהם, אך ברור שהחוק עורר התנגדות רבה בקרב העשירים והסנטורים האחרים שעמדו להפסיד אדמות ולכן, בניגוד למקובל, גראכוס הגיש את הצעת החוק ישירות לאספת הפלבס מבלי להתייעץ בסנאט קודם לכן. זה היה צעד פוליטי ראשון מבין שורת צעדים שנקטו בהם הן מצדדי החוק והן המתנגדים ודורות המשך של פוליטיקאים סוגיות אחרות, צעדים שאמנם לא סתרו אף חוק מפורש אך היו בניגוד גמור לנוהג ומוסר המקובל ובסופו של דבר הוביל לרצח של גראכוס (שבתור טריבון היה חסין). זאת יחד עם ההתבצרות של כל אחד מהגורמים הפוליטיים בהגנה על האינטרסים הצרים שלו מבלי להתחשב בצרכי הרפובליקה (התחשבות שהייתה מן הסתם מיטיבה גם אתם בטווח הארוך) גרמו לתהליך ההיסטורי המתואר להלן שהביא לסוף העידן של הרפובליקה.[4]

133–27 לפנה"ס – הרפובליקה המאוחרת

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

אחיו של טיבריוס, גאיוס, נבחר כטריבון עשר שנים מאוחר יותר בשנת 123 ונבחר מחדש ל-122. הוא הניע את הפלבים לאכוף את זכויות הערעור לעם נגד עונשי מוות ללא משפט ולכונן רפורמות לשיפור רווחת העם. בעוד שמקורות עתיקים נוטים "לראות בחקיקה של גרכוס מזימה משוכללת נגד סמכות הסנאט... הוא לא הראה שום סימן לרצות להחליף את הסנאט בתפקידיו הרגילים".[51] עמ' 78על רקע רפורמות רחבות היקף ופופולריות ליצירת סובסידיות תבואה, שינוי מאגרים לבחירת חבר מושבעים, דרישה מהסנאט להגדיר מחוזות לפני הבחירות, גאיוס הציע חוק שיעניק זכויות אזרחות לבעלות בריתה האיטלקיות של רומא.[51] עמ' 82-83 הוא עמד לבחירה לכהונה שלישית בשנת 121 אך הובס. במהלך הפגנות אלימות על ביטול הצעת חוק הקולוניזציה של בעל ברית, הסנאט העביר נגדו את הסנאט הכרזה סנאטוריאלי סופית (אנ') ראשונה בהיסטוריה, שהובילה כתוצאה מכך למותו, יחד עם רבים אחרים, באוונטין[51] עמ' 84. החקיקה שלו (כמו זו של אחיו) שרדה; האריסטוקרטיה הרומית לא אהבה את התסיסה הגרצ'אנית אך קיבלה את מדיניותם.[51] עמ' 65

העלייה של מאריוס

פְּרוֹטוֹמָה, שזוהתה באופן מסורתי כזו של גאיוס מריוס, נבחר לקונסול שבע פעמים

גאיוס מריוס היה לגאטוס תחת הקונסול שניהל את מלחמת יוגורתה, ונבחר לקונסול בשנת 107 לפני הספירה על רקע התנגדויות הסנאטורים האריסטוקרטים, בעזרת התמיכה של אנשי העסקים והעניים. מריוס מימה עצמן מחדש את לפיקוד הנומידי באמצעות האספה העממית, ועם לכידת יוגורטה בתום מערכה ארוכה, סיים את המלחמה; לאחר מכן, הרומאים נסוגו במידה רבה מהפרובינציה לאחר שמינה מלךמטעמו.[52] ניצחונו של מריוס הבליט נושאים קיימים של שחיתות וחוסר יכולת סנאטורית, והכישלון הצבאי של ההנהגה הסנאטורית במלחמת הקימברים.[51] עמ' 94

מלחמת הקימברים (113–101) הייתה עניין חמור בהרבה מהעימותים הגאליים המוקדמים בשנת 121. השבטים הגרמאניים של הקימברים והטבטונים[53] היגרו מצפון אירופה אל השטחים הצפוניים של רומא,[54] והתעמתו עם רומא. ובני בריתה. תבוסתם של אריסטוקרטים שונים שנלחמו בהם, יחד עם המוניטין של מריוס כמצביא, הובילו לכך שהוא החזיק בחמש קונסוליות עוקבות כדי לאפשר לו להנהיג את הצבאות נגד האיום.[51] עמ' ?בקרב Aquae Sextiae ובקרב ורצ'לה, מריוס הנהיג את הצבאות הרומיים, אשר השמידו למעשה את שני השבטים, ובכך הסיר את האיום.[51] עמ' 96

כל הקריירה של מאריוס התקדמה לא הייתה תואמת את החוקים והנוהג של הרפובליקה – החוק הרומי אסר על אדם לשרת כקונסול פעמיים בתוך עשר שנים, והמועמד היה צריך להיות נוכח פיזית ברומא כדי לעמוד לבחירה. מאריוס נבחר פעם שנייה בתוך 3 שנים כשהוא עדיים במלחמת יוגורתה באפריקה. עוד לפניכן בקמפיין שלו לקונסולט הראשון הוא ביקר את ניהול המלחמה של מטלוס באפריקה שהיה מפקדו באותו הזמן – דבר כזה לא נשמע ברומה עד אז. הוא עוד יהיה קונסול 5 פעמים.

היות שהיה צריך לגייס צבא למלחמה באפריקה הוא ביקש פטור מהדרישה לרכוש של המתגייסים לצבא. השעיית חירום של דרישות הרכוש לא הייתה ללא תקדים. אב קדמון של הגראצ'י אפילו הוביל לגיון שהורכב מעבדים וגלדיאטורים במהלך הימים האפלים ביותר של המלחמה הפונית השנייה. אבל מה שהופך את הרגע הזה לכל כך חשוב הוא שהוא מהווה מעבר קבוע מצבאות זמניים המגויסים מקרב האזרחים החופשיים לצבאות מקצועיים המורכבים מחיילים שעשו את הקריירה שלהם בצבא – שנאמנויותיהם תהיה לגנרלים שלהם ולא לסנאט ולעם של רומא ובכך עוד ציון דרך בהידרדרות הרפובליקה.

הרחבת גבולות הרפובליקה הרומית בין 200 ל־100 לפנה"ס

מלחמת בעלות הברית

ערך מורחב – מלחמת בעלות הברית

מלחמת בעלות הברית הוא שמה של מלחמה שהתנהלה בשנים 90 עד 88 לפני הספירה בחצי האי האפניני, בין צבא הרפובליקה הרומית בהנהגת גאיוס מריוס, לוקיוס קורנליוס סולה ואחרים מצד אחד לבין ערים ושבטים באיטליה, שהיו בעלות בריתה קודם לפרוץ המלחמה, מהצד שכנגד. הערים שנלחמו היו תחת שלטון רומא, וחויבו לשלם לה מיסים ולהמציא לה חיילים לצורך מלחמותיה, אך לא קיבלו במקביל זכויות שוות לאזרחי רומא.

סוגיית זכויות האזרח הייתה במוקד מחלוקת חריפה ועקובה מדם בתוך הציבור הרומאי עצמו. בעוד הסיעה האופטימאטית, התנגדה להענקת זכויות אלו, כמו גם להענקת קרקעות לחיילים מהמעמדות הנמוכים, הרי שהסיעה הפופולרית תמכה בכך.

המלחמה גבתה רבבות הרוגים משני הצדדים, והסתיימה בניצחון צבאי רומאי, אך גם בהענקת זכויות אזרח לכל תושבי איטליה במסגרת Lex Julia – חוק שהתקבל ב־90 ו-Lex Plautia Papiria שהתקבל שנה לאחר מכן ולפיהם היה יכול כל תושב איטליה לקבל אזרחות בתנאים מסוימים. יש להדגיש שאימוץ חןקים אלה (שהוו הענות לדרישות המורדים שבעתים פרצה המרד) בזמן המלחמה היא ששכנעה רבים מן המורדים האיטלקים לפרוש מהמלחמה.[55]עמ' 178

סכסוך אזרחי נוסף החל בשנת 88. אחד מהקונסולים באותה שנה, לוקיוס קורנליוס סולה, הופקד לגייס צבא נגד המלך הפונטי מיטרידטס. המושל המקומי שם הובס, אך גאיוס מריוס, הניע טריבון לפרסם חקיקה המחזירה את הפיקוד של סולה למריוס. סולה הגיב בשכנוע ושיחוד צבאו לצעוד לרומא (העיר הייתה ללא הגנה אך זעמה פוליטית כיון שהיה אסור בתכלית האיסור לאיים ובוודאי להיכנס עם צבא למרכז העיר רומא. סולה הוביל לגיון שלם על פני הפומריום, הגבול הפנימי הקדוש של רומא, שבתוכו אף אזרח לא היה אמור לשאת נשק.זה אחד הקווים האחרונים והקדושים ביותר של מוס מאיורום נחצה), והכרזה על מריוס ו-11 מבעלי בריתו כפורעי חוק לפני שיצאו מזרחה למלחמה עם מיטרידטס.[56] מריוס, שנמלט לגלות, חזר, ועם לוקיוס קורנליוס קינה השתלט על העיר.[57]

לאחר שהמריאנים (תומכי מריוס) השתלטו על העיר, הם החלו לטהר את אויביהם הפוליטיים.[58] הם בחרו, באופן לא לגמרה חוקי, את מריוס (בפעם השביעית ! ואחרונה) וקינה לקונסול של שנת 86 לפני הספירה. מריוס מת שבועיים לאחר כניסתו לתפקיד. קינה השתלט על המדינה: מדיניותו אינה ברורה והרישומים על כהונתו מבולבלים בגלל ניצחונו הסופי של סולה לאחר מכן.[59] משטר קינה הכריז על סולה כאויב ציבור ולכאורה החליף אותו בפיקוד במזרח. במקום לשתף פעולה עם מחליפו, שסולה ראה בו כלא לגיטימי, הוא עשה שלום עם מיטרידטס המנוצח (לאחר שהגביל אותו לשטח ממלכתו פונטוס המקורי והטיל עליו מס כבד) והתכונן לחזור לאיטליה.[60] בשנת 85 לפני הספירה, תומכי קינה ברומא החלו בהכנות להגן על חצי האי מפני פלישה של סולה בחזרתו מהמזרח[60] בשנת 83 עם צבא קטן אך מנוסה[61]עמ' 187. התגובות הראשוניות היו שליליות ברחבי חצי האי האיטלקי, אך לאחר שזכה במספר ניצחונות הוא הצליח להתגבר על ההתנגדות ולכבוש את העיר רומא. בקרב על שער קולין (אנ'), ממש מחוץ לרומא,[61]עמ' 194-5 צבאו של סולההביס את מגיני רומא מבין תומכי מריוס ולאחר מכן המשיך "להתפרע... להרוג למטרות רווח, הנאה או נקמה אישית כל מי שרצה".[61]עמ' 197 לאחר מכן הוא הנהיג נהלים לריכוז ההרג, ויצר רשימות של אנשים אסורים שניתן להרוג עבור רכושם ללא עונש (אנ').[62] לאחר ביסוס השליטה הפוליטית, הפך סולה את עצמו לדיקטטור למשך כל חייו (בניגוד לחוק שאפשר דיקטטורה לזמן חירום למשך חצי שנה בלבד) ויחד אתה סמכות אבסולוטית לחיים ולמוות של כל רומאי כפי משרת הדיקטטור אפשרה. הוא העביר שורה של רפורמות חוקתיות שנועדו לחזק את עמדת השופטים והסנאט במדינה ולהחליף את המנהג בחוקים חדשים מפורשים ונוקשים שנאכפו על ידי בתי משפט קבועים חדשים.[3]עמ' 246[63] סולה התפטר מהדיקטטורה בשנת 81 לאחר בחירתו כקונסול ל-80. לאחר מכן פרש, ומת בשנת 78 לפנה"ס.[56]עמ' 205-7 למרות כל הרפורמות החוקתיות שלו להחזרת הסדר התקין של הרפובליקה בדור הבא, הכללים הארציים של הסדר הרפובליקאי החווירו לעומת הדוגמה של אדם בודד המחזיק בכוח בלתי מוגבל וללא הגבלת זמן. הדיקטטורה של סולה, לא הרפובליקה של סולה היא זו שתהיה מורשתו המתמשכת[4]עמ' 252

רפובליקה של סולה

גנאיוס פומפיוס מגנוס שירת את משטר סולה במהלך סכסוך קצר שהופעל על ידי הקונסול של הרפובליקה עצמו, M. Aemilius Lepidus, בשנת 77 לפני הספירה[64]עמ' 208–10 ולאחר מכן הוביל כוחות בהצלחה נגד הכוחות האנטי-סוליים שנותרו במלחמת סרטוריוס (אנ'); הוא הביא לסיום המלחמה בהצלחה בשנת 72 לפני הספירה. בזמן שפומפיוס שהה בספרד, הרפובליקה התמודדה עם תסיסה הן בחו"ל והן בפנים הארץ. המאבק הפוליטי הפנימי העיקרי היה החזרת סמכויות הטריבונים שבוטלו במהלך הדיקטטורה של סולה.[64]עמ' 210–11 לאחר שמועות על הסכם בין הרפובליקה הגולה לכאורה של סרטוריוס,[65] ומיטרידטס, לבין קבוצות פיראטים ים תיכוניות שונות, חשש משטר רפובליקה של סולה מכיתור והגביר את המאמצים נגד האיומים: הם חיזקו את פומפיוס בספרד וביצרו את ביתיניה. באביב 73 לפנה"ס, מימש מיטרידטס את האיומים ופלש לביטיניה.[64]עמ' 213

בשנת 73, החל מרד עבדים בדרום איטליה תחת ספרטקוס, גלדיאטור, שהביס את כוחות המצב הרומיים המקומיים וארבעה לגיונות תחת הקונסולים של שנת 72.[64]עמ' 222 בראשם של כ-70,000 איש, ספרטקוס הוביל אותם במלחמת העבדים השלישית שחיפשו חופש על ידי בריחה מאיטליה. הם שהובסו בסופו של דבר על ידי כוחות שגויסו על ידי מרקוס ליקיניוס קראסוס.[64]עמ' 222-221 למרות שפומפיוס וקראסוס היו יריבים, הם נבחרו שניהם לקונסולים של שנת 70. במהלך הכהונה שלהם, הם הביאו – עם מעט התנגדות – חקיקה לפירוק נאת ההגבלות על הטריבונים שנכפו על ידי הרפורמות החוקתיות של סולה.[64]עמ' 225-224 הם גם הובילו לחקיקה ליישוב העניין השנוי במחלוקת של רפורמת חבר המושבעים.[64]עמ' 226-225

ל. ליסיניוס לוקולוס (אנ'), אחד מהסגנים המוכשרים ביותר של סולה, לחם נגד מיטרידטס במהלך המלחמה המיטרידטית הראשונה לפני מלחמת האזרחים של סולה. מיטרידטס גם נלחם ברומא במלחמה מיטרידטית שנייה (83–82 לפני הספירה).[66]עמ' 229 רומא מצדה הייתה להוטה באותה מידה למלחמה ולשלל וליוקרה שהיא עשויה להביא.[67] לאחר פלישת מיטרידטס לבתיניה בשנת 73, לוקולוס הוצב נגד ממיטרידטס ובעל בריתו הארמני טיגרנס הגדול באסיה הקטנה.[66]עמי 234–35לוקולוס נלחם במלחמת תמרון נגד קווי האספקה של מיטרידטס והצליח לאלץ את מיטרידטס לסגת מניסיון מצור על קיזיקוס ולרדוף אחריו לתוך פונטוס ומשם לארמניה.[66]עמי 236, 239 לאחר שתבוסה אילצה את הרומאים לסגת מחלקים נרחבים מארמניה ומפונטוס בשנת 67, לוקולוס הוחלף בפיקוד על ידי פומפיוס.[66]עמי 244 פומפיוס נע נגד מיטרידטס בשנת 66.[66]עמי 252 לאחר שהביס אותו בקרב והבטיח את כניעתו של טיגרנס, ברח מיטרידטס לקרים[66]עמי 253, שם נבגד ונהרג על ידי בנו פרנקס בשנת 63.[66]עמי 254 פומפיוס נשאר במזרח כדי להרגיע את האזור וליישב את הכיבושים הרומיים באזור (אנ'), והרחיב גם את השליטה הרומית דרומה ביהודה.[66]עמי 255-6

מותה של הרפובליקה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

הטריומווירט הראשון

ערך מורחב – הטריומווירט הראשון

פומפיוס חזר מהמלחמה המיתרידטית השלישית בסוף שנת 62 לפני הספירה. בינתיים, לפני שובו לאיטליה, הסנאט דיכא בהצלחה קונספירציה והתקוממות בראשות סנטור, לוציוס סרגיוס קטילינה, כדי להפיל את הקונסולים של אותה שנה.[68]בעקבות הקונספירציה, שזכתה לעידוד עממי, העביר הסנאט חקיקה שנועדה למתן תסיסה באיטליה: הרחבת קצבת התבואה ויישום רפורמות אחרות.[69]עמ'432-33 פומפיוס, שנחת בברונדיסיום, פיטר בפומבי את חייליו, כדי להראות שאין לו שום רצון ללכת בדרכו של סולה ולשלוט ברפובליקה בכוח, כפי שחששו כמה סנאטורים שמרנים.[70] הוא ניסה לאשרר את יישוביו המזרחיים בסנאט; אשרור זה לא הגיע עקב התנגדותם של לוקולוס, קראסוס וקאטו הצעיר.[71]

לאחר בחירתו של יוליוס קיסר לאחד מהקונסולים של שנת 59 לפני הספירה, כרתו פומפיוס, קיסר וקראסוס ברית פוליטית (שמכונה על ידי החוקרים באופן מסורתי הטריומווירט הראשון).[72] הברית הועילה מאוד לשלושת בעלי הברית: קיסר העביר חקיקה לחלוקת אדמות מדינה כסיוע עניים תוך סיפק קרקעות לוותיקי צבאות פומפיוס; הוא גם אשרר את היישובים המזרחיים החדשים של פומפיוס; עבור קראסוס הוא הבטיח הקלות מס לחקלאים ומקום בוועדה אגררית.[73] עבורו זכה קיסר בתמיכה הפוליטית הדרושה כדי לקבל את הפיקוד הפרובינציאלי הרווחי בגאליה ולהבטיח את עתידו הפוליטי.

כשניסה תחילה להעביר חלקים מהתוכנית שלו דרך הסנאט, מצא קיסר את הסנאט עקשן בהתנגדותו. לכן חשף את בריתו עם פומפיוס וקראסוס והעביר את החקיקה שלו בפני העם במקום דרך הסנאט. ההתנגדות הפוליטית לברית ההטריומווירט הייתה עצומה.

קיסר גם סייע בבחירתו של הפטריק לשעבר פובליוס קלודיוס פולכר לטריבון של שנת 58. קלודיוס החל להסיר מאויביו הסנאטוריים של קיסר שניים ממנהיגיהם העקשנים יותר - קאטו וקיקרו. קלודיוס ניסה לשפוט את קיקרו על שהוציא להורג אזרחים ללא משפט במהלך קונספירציית קטילינה, ולכן קיקרו יצא לגלות עצמית. קלודיוס גם העביר הצעת חוק שאילצה את קאטו להוביל את הפלישה לקפריסין ובכך להרחיק אותו מרומא לכמה שנים. קלודיוס גם העביר חוק להרחבת סובסידית התבואה החלקית הקודמת לקצבת תבואה חופשית מלאה לאזרחים.[74]

מפת המלחמות הגאליות

לאחר כהונתו כקונסול בשנת 59, מונה קיסר לתקופת כהונה של חמש שנים כמושל הפרוקונסולרי של גאליה ציסלפינית (חלק מצפון איטליה הנוכחית), גאליה הטרנס-אלפינית (דרום צרפת הנוכחית) ואיליריה (חלק מהבלקן המודרני).[75] קיסר חיפש סיבה לפלוש לגאליה (צרפת ובלגיה המודרנית), פלישה שתעניק לו את ההצלחה הצבאית הדרמטית שחיפש. כאשר שני שבטים מקומיים החלו לנדוד במסלול שייקח אותם ליד (לא לתוך) הפרובינציה הרומית של גאליה הטרנס-אלפינית, מצא קיסר תירוץ במספיק בקושי לפתיחת המלחמות הגאליות שלו, שהתרחשו בין 58 ל-49.

קיסר הביס צבאות גדולים בקרבות גדולים בשנים 58 ו-57. בשנים 55 ו-54 הוא ערך שני מסעות צבאיים לבריטניה והיה בכך הרומאי הראשון לעשות זאת. קיסר הביס לאחר מכן בשנת 52 איחוד של שבטים גאליים בקרב אלסיה,[76][77]עמ' 212 והשלים את הכיבוש הרומי של גאליה הטרנס-אלפינית. משנת 50 כל גאליה הייתה בידיים רומיות.

קלודיוס הקים כנופיות חמושות שהטילו אימה על רומא ואלה בסופו של דבר החלו לתקוף את חסידיו של פומפיוס, שבתגובה מימנו כנופיות נגד שהקים טיטוס אניוס מילוא. הברית הפוליטית של הטריומווירט התפוררה. דומיטיוס אהנוברבוס התמודד על משרת הקונסול בשנת 55, והבטיח לקחת בחזרה את הפיקוד של קיסר על לגיונות רומא בגליה. בסופו של דבר חודש הטריומווירט בלוקה. לפומפיוס ולקראסוס הובטח שיהיו הקונסולים של שנת 55, ותקופתו של קיסר כמושל גאליה הוארכה בחמש שנים. החל מקיץ 54, גל של שחיתות פוליטית ואלימות שטף את רומא.[78] הכאוס הזה הגיע לשיאו בינואר של 52, כשמילו רצח את קלודיוס במלחמת הכנופיות.

בשנת 53, קראסוס פתח בפלישה רומית לאימפריה הפרתית (עיראק ואיראן המודרנית). לאחר הצלחות ראשוניות,[79] נותק צבאו בעומק שטח האויב, הוקף ונטבח בקרב חרן, שבו נספה קראסוס עצמו. מותו של קראסוס ערער את הטריומווירט. בזמן שקיסר נלחם בגאליה, פומפיוס המשיך עם אג'נדה חקיקתית שלו לרומא שחשפה כי הוא במקרה הטוב אמביוולנטי כלפי קיסר.[77]עמ' 214 אשתו של פומפיוס, יוליה, שהייתה בתו של קיסר, מתה בלידה ודבר זה ניתק את הקשר האחרון שנותר בין פומפיוס לקיסר. בשנת 51, כמה סנאטורים רומיים דרשו שקיסר לא יורשה לעמוד לבחירה כקונסול אלא אם יעביר את השליטה בצבאותיו לידי המדינה. קיסר בחר במלחמת אזרחים על פני הנחת הפיקוד על צבאותיו והעמדה לדין לכאורה מפני שכיבוש גאליה של יוליוס קיסר הושווה (לא באופן בלתי הוגן) לרצח עם וזכה לביקורת מצד הרומאים באותה תקופה במונחים אלה,[3]עמ' 17 אך למעשה משום שכולם ובפרט הסנטורים פחדו ממנו.

מלחמת האזרחים של קיסר והדיקטטורה

ערך מורחב – מלחמת האזרחים של יוליוס קיסר
דיוקן טוסקולום (אנ'), פסל רומי של יוליוס קיסר

ב-1 בינואר 49, נציג של קיסר הציג אולטימטום לסנאט שבו דרש שהפיקוד של פומפיוס בספרד יבוטל אם הוא אמור לוותר על פיקוד צבאותיו בגאליה.[80] האולטימטום נדחה, והסנאט קיבל אז החלטה שהכריזה שאם קיסר לא יניח את נשקו עד יולי אותה שנה, הוא ייחשב לאויב הרפובליקה.[81] בינתיים, הסנאטורים אימצו את פומפיוס כאלוף החדש שלהם נגד קיסר, תוך שהם מעבירים הכרזה סופית של הסנאט (אנ') שהעניקה לפומפיוס סמכויות דיקטטוריות. ב-10 בינואר חצה קיסר עם צבאו הוותיק את נהר הרוביקון, הגבול החוקי של איטליה הרומית שמדרומה לו אף מפקד לא מורשה להביא את צבא ועד אביב 49 סחף את חצי האי האיטלקי לעבר רומא. התקדמותו המהירה אילצה את פומפיוס, הקונסולים והסנאט לנטוש את רומא ליוון. קיסר נכנס לעיר ללא התנגדות. לאחר מכן הפנה קיסר את תשומת לבו למעוזי פומפיי בהיספניה (ספרד המודרנית)[77]עמ' 217 אך החליט להתמודד עם פומפיוס עצמו ביוון.[77]עמ' 218 פומפיוס ניצח בתחילה את קיסר, אך לא הצליח לנצל את הניצחון, והובס תבוסה ניצחת בקרב פרסלוס בשנת 48[77]עמ' 227[82] פומפיוס ברח שוב, הפעם למצרים, שם נרצח.

מותו של פומפיוס לא סיים את מלחמת האזרחים. בשנת 46 קיסר איבד אולי אפילו עד שליש מצבאו, אך בסופו של דבר חזר כדי להביס את הצבא הפומפיאני של מטלוס סקיפיו בקרב על תאפסוס, ולאחר מכן נסוגו הפומפייאנים שוב להיספניה. לאחר מכן הביס קיסר את הכוחות הפומפייאנים המשולבים בקרב מונדה.

לאחר שפומפיוס הובס והסדר הושב על כנו, קיסר רצה להשיג שליטה בלתי מעורערת בממשל. את הסמכויות שהעניק לעצמו קיבלו מאוחר יותר יורשיו האימפריאליים[83]. קיסר החזיק הן בדיקטטורה למשך כל החיים[84] והן בטריבונט, והחליף משרות לסירוגין בין משרת הקונסול וזו של הפרוקונסול.[83] בשנת 48 ניתנו לו סמכויות בית דין קבועות. זה הפך אותו למקודש (אנ'), נתן לו כוח וטו על הסנאט, ואפשר לו לשלוט במועצה הפלבייית (אנ'). בשנת 46 קיבל קיסר סמכויות צנזוריות,[85]עמ' 135 שבהן השתמש כדי למלא את הסנאט בתומכיו שלו. לאחר מכן העלה את מספר החברים בסנאט ל-900.[85]עמ' 137 זה פגע ביוקרתה של האצולה הסנאטורית, והפך אותה לכפופה לו יותר ויותר.[85]עמ' 138 קיסר החל להתכונן למלחמה נגד האימפריה הפרתית. היות שהיעדרו מרומא יגביל את יכולתו למנות קונסולים, הוא העביר חוק שאפשר לו למנות את כל השופטים, ובהמשך את כל הקונסולים והטריבונים. זה הפך את השופטים מנציגי העם לנציגי הדיקטטור.[85]עמ' 137

דיוקנו של ברוטוס על מטבע המנציח את רציחת קיסר

קיסר היה עתה הדמות הדומיננטית במדינה הרומית, שאכף וביצר את סמכויותיו. אויביו חששו שיש לו שאיפות להפוך לשליט אוטוקרטי. בטענה שהרפובליקה הרומית בסכנה, קבוצת סנאטורים בראשות גאיוס קסיוס ומרקוס ברוטוס רקמה קשר ורצחה את קיסר בישיבת הסנאט ב-15 במרץ 44. כמעט כל הקושרים נמלטו מהעיר לאחר מותו של קיסר מחשש לנקמה.

הטריומווירט השני

ערכים מורחבים – הטריומווירט השני, המלחמה האחרונה של הרפובליקה הרומית

מלחמות האזרחים שבאו לאחר מכן הרסו את מה שנותר מהרפובליקה.[85]עמ' 133

לאחר הרצח, שלושת המקורבים החשובים ביותר של קיסר, מרקוס אנטוניוס, שהיה קונסול השותף של קיסר, אוקטביאנוס, בנו המאומץ של קיסר ואחיינו, ולפידוס, המגיסטר אקוויטום של קיסר, כרתו ברית הידועה בשם הטריומווירט השני.[77]עמ' 237 הקושרים גאיוס קסיוס ומרקוס ברוטוס שרצחו את קיסר הובסו בקרב פיליפי עם בשנת 42 על ידי הטריומווירט.

בעקבות קרב פיליפי, שטחי רומא חולקו בין הטריומווירים, אך ההסכם היה שברירי. אנטוניוס תיעב את אוקטביאנוס ובילה את רוב זמנו במזרח, בעוד שלפידוס העדיף את אנטוניוס אך הרגיש שהוא בצל של עמיתיו. לאחר תבוסת (אנ') של סקסטוס פומפייוס, פרצה מחלוקת בין לפידוס ואוקטביאנוס בקשר להקצאת קרקעות, ובשנת 36 לפנה"ס, לפידוס נאלץ לגלות בקירקי ונשללו ממנו כל משרותיו למעט משרת פונטיפקס מקסימוס. מחוזותיו הוענקו לאוקטביאנוס.

אנטוניוס, בינתיים, התחתן עם אהובתו של קיסר, קלאופטרה ממצרים התלמיית, מתוך כוונה להשתמש במצרים העשירה כבסיס לשליטה ברומא. אוקטביאנוס השאפתני בנה בסיס כוח של חסות ואז פתח בקמפיין נגד אנטוניוס. מלחמת אזרחים נוספת פרצה בין אוקטביאנוס מצד אחד ואנטוניוס וקלאופטרה מצד שני. היא הגיעה לשיאה בתבוסה של האחרון באקטיום בשנת 31 לפני הספירה; לאחר מכן רדפו כוחותיו של אוקטביאנוס את אנטוניוס וקלאופטרה לאלכסנדריה, שם התאבדו שניהם בשנת 30 לפני הספירה.

אוקטביאנוס קיבל שורה של סמכויות מיוחדות, כולל אימפריום יחיד בתוך העיר רומא, סמכויות קונסולריות קבועות, וקרדיט על כל ניצחון צבאי רומאי. בשנת 27, הוענק לו השם "אוגוסטוס", ומכאן ואילך נחשב בדרך כלל לקיסר הרומי הראשון.

כינון הקיסרות הרומית

ערכים מורחבים – התהוות הפרינקיפט
אולם אוקטביאנוס למד מטעויותיו של קיסר, הוא הבין שכל ניסיון להמליך את עצמו למלך יתקל בהתנגדות גדולה מצד הציבור והסנאט הרומאי ויביא לאובדנו הפוליטי. פתרונו לכך היה להקים משטר מלוכני למעשה אך לא להלכה – הוא הכריז על החזרתה של הרפובליקה הישנה, הקונסולים ובעלי התפקידים האחרים המשיכו להיבחר כל השנה אולם בפועל אוקטביאנוס שלקח את התואר פרינקפס ("האזרח הראשון") החזיק בידיו סמכויות שלטוניות רחבות שרוקנו מתוכן את המשרות הרפובליקניות הישנות ולמעשה הוא הפך למלך בכל מלבד תוארו.

המערכת החוקתית בתקופת הרפובליקה

ערך מורחב – מוסדות פוליטיים ברומא
תפקיד תיאור תפקיד תנאים מוקדמים מספר בעלי תפקיד בו זמנית צורת מינוי גוף בוחר משך כהונה תקופת צינון
סנאטור עד 287 אישור או פסילה של חוקי האספות

אחר כך רק המלצות וייעוץ

בהתחלה רק פטריקים, אחר כך גם פלבאים 300–500 משתנה התאם לתקופה היסטורית מינוי קונסולים, ואחר כך קנסורים כל החיים, אלא אם הודח על ידי קנסור ---
קונסול אחד מראשי הממשל, בעל אימפריום, יכול להיות גםמפקד צבאי מיומנות ומוניטין צבאיים במלחמה

סיום כל השלבים במסלול המשרות

2 בחירה אספת הקנטוריות שנה 10 שנים
פראיטור יישום החוק האזרחי.[86]עמ' 32ופיקודו על צבאות

פרובינקיאליים.

גיל 39 לפחותבהתחלה רק פטריקים, אחר כך גם פלבאים

אחרי שנת 180 – לא קונסול לשעבר

2–16 משתנה התאם לתקופה היסטורית בחירה אספת הקנטוריות שנה
קנסור אחראי על מפקד האוכלוסין

פיקוח על המוסר הציבורי פיקוח על היבטים מסוימים של כספי הממשל

קונסול לשעבר 2 בחירה אספת הקנטוריות שנה וחצי עד 5 שנים לא יכול להיבחר שנית
קוואיסטור ברומא פיקח על אוצר המדינה וערך ביקורות

בפרובינקיות אדמיניסטרציה ולוגיסטיקה

אחרי רפורמות של סולה (אנ'):

אחד מהויגינטיסקסווירי טריבון צבאי גיל 30 לפחות

19–20 משתנה התאם לתקופה היסטורית[87] בחירה אספת השבטים[87] 1–2 שנים
איידיל אחראים לתחזוקה של מבני ציבור (aedēs) הסדרת פסטיבלים ציבוריים

אכיפת את הסדר הציבורי

הבטחת ההספקה לעיר רומא

הבטחת תשתית אזרחית מתוחזקת היטב

מקובל אחרי תפקיד קוואיסטור ולפני תפקיד פראיטור

לפני שנת 180 – גיל מינימלי 27↵אחרי – כנראה 36[88]

2–4 ממעמד פלבאים ו-2 ממעמד הפטריקים בחירה אספת השבטים[87] שנה[89]
טריבון ייצוג השבטים והפלבס 2–10 טריבונים פלבאים[90] בחירה אספת השבטים אוהמועצה הפלבאית (אנ') שנה[90]
דיקטטור שליטה מוחלטת בזמן חירום עד שנת 361 – קונסול לשעבר 1 מינוי על ידי הקונסולים בעצת הסנאט 6 חודשים אך יש חולקים על כך[91]
מגיסטר אקוויטום "אדון הסוסים", סגנו ומחליפו הנבחר של הדיקטטור 1 מינוי בדרך כלל הדיקטטור, אלא אם ייעוץ סנאטוריאלי קבע מינוי אחר כמו הדיקטטור שמינה אותו
פונטיפקס מקסימוס הכוהן העליון של הדת ברומא העתיקה 1 בחירה החל מן המאה ה-3 לפנה"ס החל הפונטיפקס מקסימוס להיבחר בתהליך בחירה ייחודי בו נטלו חלק רק 17 מתוך 35 השבטים

ההיסטוריה החוקתית של הרפובליקה הרומית החלה עם המהפכה שהפילה את המלוכה בשנת 509 לפנה"ס, והסתיימה ברפורמות חוקתיות שהפכו את הרפובליקה לאימפריה הרומית, בשנת 27 לפנה"ס. החוקה של הרפובליקה הרומית הייתה מערכת בלתי כתובה מתפתחת ללא הרף של קווים מנחים ועקרונות שהועברו בעיקר באמצעות תקדים, לפיהם פעלו הממשל והפוליטיקה שלו.[86]עמ' 161

הסנאט

ערכים מורחבים – הסנאט הרומי, SPQR
הקוריה יוליה (אנ'), בית הסנאט שהוקם על ידי יוליוס קיסר בשנת 44 לפנה"ס והושלם על ידי אוקטביאנוס בשנת 29 לפנה"ס, והחליף את קוריה קורנליה (אנ') כמקום המפגש של הסנאט.

סמכותו של הסנאט נבעה מהערכתם ויוקרתם של הסנטורים[86]עמ' 96. הערכה ויוקרה זו התבססו על תקדים ומנהג כאחד, כמו גם על רמתם ועל המוניטין של הסנאטורים. הסנאט העביר הכרזות שנקראות סנאטוס קונסולטום. אלה היו רשמית "עצות" מהסנאט לבעל תפקיד אך בפועל בעלי התפקיד נשמעו להם.[86]עמ' 44 בעת הרפובליקה התיכונה והתרחבותה של רומא, הסנאט נעשה דומיננטי יותר: היה המוסד היחיד בעל המומחיות לנהל את האימפריה בצורה יעילה, שלט על כספי המדינה, הקצאת בעלי תפקיד, ענייני חוץ והצבת כוחות צבאיים. היה גם גוף דתי רב עוצמה, הוא קיבל דיווחים על אותות מהאלילים והחליט על התגובות הרומיות על פי הם.[92]

כאשר החלו זכויותיו להתערער במאה ה-2, הסנאט איבד את הזכות לאישור מוקדם של החקיקה לפני העמדתה להצבעה. יתרה מכך, לאחר התקדים שנוצר בשנת 121 לפנה"ס עם הריגתו של גאיוס גרכוס, הסנאט לקח על עצמו את הסמכות להוציא הכרזה סופית של הסנאט (אנ'): הכרזות כאלה הורו לבעלי תפקיד לנקוט בכל הפעולות הנדרשות כדי להגן על המדינה, ללא קשר לחוקיותן, וכן אותת על נכונותו של הסנאט לתמוך באותו בעל תפקיד אם פעולות כאלה יאותגרו מאוחר יותר בבתי המשפט.[93]

חברי הסנאט מונו בדרך כלל על ידי צנזורים, שבחרו בדרך כלל בעלי תפקיד חדשים נבחרים לחברות בסנאט ובכך הפך את הסנאט לגוף נבחר חלקית. מעמד הסנאטור לא היה תורשתי ותמיד נבחרו אנשים חדשים, אם כי לבנים של בעלי תפקיד לשעבר היה קל יותר להיבחר לרשויות המתאימות. בשעת חירום ניתן היה למנות דיקטטור לצורך מינוי סנאטורים (כפי שנעשה לאחר קרב קנאה). עם זאת, לקראת סוף הרפובליקה אנשים כמו קיסר וחברי הטריומווירט השני נכסו סמכויות אלו לעצמם.[92]

אסיפות מחוקקות

הפורום הרומי, המרכז המסחרי, התרבותי, הדתי והפוליטי של העיר והרפובליקה אשר שיכנו את המשרדים ומקומות המפגש השונים של הממשלה

מעמדה המשפטי של האזרחות הרומית היה מוגבל ותנאי הכרחי חיוני לבעלות על זכויות משפטיות חשובות רבות, כגון הזכות למשפט ולערעור, להתחתן, להצביע, לכהן בתפקיד, להתקשר בחוזים מחייבים ולפטורים מיוחדים ממס. אזרח זכר בוגר עם סט מלא של זכויות משפטיות ופוליטיות כונה optimo iure (מילולית "בעל הזכויות הגדולות ביותר"). אזרחים כאלה בחרו את האסיפות שלהם, והאסיפות בחרו בתורן את בעלי התפקיד, חוקקו חקיקה, עמדו בראש משפטי תיקי הון, הכריזו מלחמה ושלום והקימו או ביטלו אמנות. היו שני סוגים של אסיפות מחוקקות: comitia ('ועדות'), שהיו אסיפות של כל האזרחים שהם optimo iure, ו-consilia ("מועצות"), שהיו אסיפות של קבוצות ספציפיות של אזרחים optimo jure.[85] עמ' 251

אספת הקנטוריות

האזרחים היו מאורגנים בקנטוריות ובשבטים (אנ') אשר התאספו באסיפות משלהם. אספת הקנטוריות הייתה אספת אנשי צבא. נשיא האספה היה בדרך כלל קונסול. קנטוריות הצביעו, בזו אחר זו, עד שהצעה קיבלה את תמיכת הרוב. באספת הקנטוריות נבחרו בעלי משרה שהיו בעלי אימפריום, כלומר הסמכות, העוצמה והרשות לצווֹת. אלו היו קונסולים ופראיטורים. היא גם בחרה בקנסורים. רק אספת הקנטוריות יכולה הייתה להכריז מלחמה ולאשר את תוצאות מפקד האוכלוסין.[85]עמ' 257 היא שימשה כערכאת הערעור הגבוהה ביותר בתיקים שיפוטיים מסוימים. האספה נחלקה לשבע מחלקות, כל מחלקה (מלבד הפרשים והפרולטריים) חולקה לשנים: צעירים (בני 18–46) ובכירים (שהיו בגילאים 47 ומעלה).

חלוקת ההצבעה באספת הקנטוריות
מחלקה דרג הכנסה מספר קנטוריות הערות
פרשים 18 מצביעים ראשונים
ראשונה 100,000 איסר 80 40 קנטוריות מבוגרים ו־40 צעירים
שנייה 75,000 איסר 22 10 קנטוריות מבוגרים, 10 צעירים ו־2 קנטוריות של נפחים ונגרים המצביעות אחת עם הבכירים והשנייה עם הצעירים
שלישית 50,000 איסר 20 10 קנטוריות מבוגרים ו־10 צעירים
רביעית 25,000 איסר 20 10 קנטוריות מבוגרים, 10 צעירים
חמישית 11,000 איסר 32 15 קנטוריות מבוגרים, 15 צעירים נוספות ו־2 קנטוריות של חצוצרנים המצביעות אחת עם הבכירים והשנייה עם הצעירים
פרולטריים חסרי רכוש 1
סה"כ 193

אספת השבטים

ערך מורחב – אספות העם ברומא העתיקה

אספת השבטים, כלומר אזרחי רומא, נוהלה על ידי קונסול, והורכבה מ-35 שבטים. ברגע שהצעה קיבלה תמיכה מרוב השבטים, הסתיימה ההצבעה. אף על פי שלא העבירה חוקים רבים, אספת השבטים בחרה בקוואיסטורים, איידילים וטריבונים צבאיים.[94]

המועצה הפלבאית

המועצה הפלבאית (אנ')[85]עמ' 196 הייתה זהה לאספת השבטים, אך לא כללה את הפטריציים. הם בחרו קצינים משלהם, טריבונים פלבאיים ואיידילים פלבאיים. בדרך כלל טריבון פלבאי היה ראש האספה. אספה זו העבירה את רוב החוקים, ויכלה לשמש כבית משפט לערעורים.

בעלי תפקידים

ערך מורחב – מגיסטראט

כל בעל תפקיד רפובליקני החזיק בסמכויות חוקתיות מסוימות. לכל אחד הוקצה פרובינקיה על ידי הסנאט. בהוראתו המקורית שימש המונח "פרובינקיה" לציון מרחב סמכות של פקיד שלטון או מצביא. מרחב זה לא היה בהכרח מרחב גאוגרפי. ברבות הימים נעשה שימוש נפוץ יותר במונח לציון הוראתו הגאוגרפית-מנהלית.[95][96]עמ' 101 סמכויותיו של בעל התפקיד הגיעו מאנשי רומא (הן הפלבאים והן הפטריציים).[209] האימפריום הוחזק על ידי קונסולים ופרייטורים כאחד. להלכה הייתה זו הסמכות לפקד על כוח צבאי בלבד, אך למעשה, היא התרחבה בתחומים ציבוריים אחרים, כמו דיפלומטיה ומערכת המשפט. במקרים קיצוניים בעלי סמכות האימפריום היו יכולים לגזור עונש מוות על אזרחים רומאים. לכל בעלי התפקיד היה גם כוח של coercitio (כפייה). בעלי התפקיד השתמשו בכוח זה כדי לשמור על הסדר הציבורי על ידי הטלת עונש על פשעים.[96]עמ' 97 לבעלי התפקיד הייתה הן הסמכות והן החובה לחפש אחר סימנים מן האלילים נוגע להחלטה שעמדה בפניהם. כוח זה יכול היה לאפשר להם לחסום יריבים פוליטיים.

הגבלה אחת על כוחו של בעל תפקיד הייתה זו של הקולגה ('קולגיאליות'). כל משרה שלטונית התנהלה במקביל על ידי לפחות שני אנשים וזאת כדי למנוע נסיבות בהן ירוכז כוח רב מדי בידיו של אדם אחד. הגבלה נוספת כזו הייתה הפרובוקציה (זכות הערעור של מורשע)[97]. בהיותם ברומא, כל האזרחים היו מוגנים מפני כפייה, על ידי פרובוקציה, צורה מוקדמת של הליך הוגן. זה היה הליך המבשר את ההליך של הבאס קורפוס. אם בעל משרה כלשהו ניסה להשתמש בסמכויות המדינה נגד אזרח, אותו אזרח יכול היה לערער על החלטת בעל המשרה לטריבון. בנוסף, לאחר שתסתיים תקופת כהונתו של בעל משרה, הוא ייאלץ להמתין תקופת צינון של עשר שנים לפני שיוכל לשמש שוב בתפקיד זה. זה יצר בעיות עבור כמה קונסולים ופראטורים, ובמקרים אלה הללו הוארכה תקופת הכהונה מדי פעם על ידי כך שלמעשה, הם שמרו על סמכויות הכהונה (בתור פרומג'יסטראט) מבלי להחזיק בכהונה זו באופן רשמי.[96]עמ' 113

דיקטטור

ערך מורחב – דיקטטור (רומא העתיקה)

בעתות חירום צבאיות, מונה דיקטטור לתקופה של שישה חודשים.[86]עמ' 24 הממשל החוקתי פורק, והדיקטטור היה השליט המוחלט של המדינה. כאשר הסתיימה כהונתו של הדיקטטור, הוחזר הממשל החוקתי.

קנסור

ערך מורחב – קנסור

הקנסור היה בעח משרה ברומא העתיקה שהיה אחראי על קיום מפקד האוכלוסין, פיקוח על המוסר הציבורי ופיקוח על היבטים מסוימים של כספי הממשל.[98] כוחו של הקנסור היה מוחלט: אף בעל תפקיד אחר לא יכול היה לבטל את החלטותיו למעט קנסור אחר שירש אותו. הסדרת המוסר הציבורי של הקנסור היא מקור המשמעות המודרנית של המילים צנזורה וצנזורה.[99] במהלך המפקד, הם יכלו למנות אזרחים לסנאט, או להדיח אותם מהסנאט.[86]עמ' 26

קונסול

ערך מורחב – קונסול (רומא העתיקה)

הקונסולים של הרפובליקה הרומית היו בעלי המשרה הרגילים הבכירים ביותר. כל קונסול שירת שנה אחת.[86]עמ' 20 סמכויות קונסולריות כללו את האימפריום, הסמכות של מלכי רומא לשעבר. לקונסולים היה כוח עליון בעניינים אזרחיים וצבאיים כאחד. בהיותם בעיר רומא, היו הקונסולים ראשי הממשל הרומי. הם היו יושבי הראש בישיבות הסנאט והאסיפות. מחוץ לאיטליה פיקד כל קונסול על צבא.[86]עמ' 179 סמכותו בחו"ל הייתה כמעט מוחלטת.

טריבון

מכיוון שהטריבונים ייצגו את מגזר הפלבאים, הם נחשבו קדושים (אנ') על פי המשפט הרומי. קדושתם נאכפה על ידי התחייבותם של הפלבאים להרוג כל מי שפגע בטריבון או הפריע לו במהלך כהונתו. פגיעה בטריבון, התעלמות מהווטו שלו או הפרעה לטריבון בכל דרך אחרת הייתה עבירה שגררה עונש מוות.[86]עמ' 23

פראיטור

ערך מורחב – פראיטור

פראיטורים יישמו את החוק האזרחי.[86]עמ' 32ופיקדו על צבאות פרובינקיאליים.

איידיל

ערך מורחב – איידיל

איידילים היו קצינים שנבחרו לנהל ענייני פנים ברומא, כגון ניהול משחקים ומופעים ציבוריים.

קוואיסטור

ערך מורחב – קוואיסטור

קוואיסטורים סייעו בדרך כלל לקונסולים ברומא, ולמושלים במחוזות. תפקידיהם היו לעיתים קרובות בנושאים כלכליים.

יהודים ויהודה בתקופת הרפובליקה

יהדות רומא

ערך מורחב – יהדות רומא

לא ידוע בדיוק מתי נוסדה קהילה יהודית ברומא, הידיעה הראשונה על הימצאותה של קהילה היא משנת 139 לפנה"ס והיא מתייחסת לגרושם לכאורה של היהודים מהעיר על ידי בעל משרה שיפוטית ברומא, קורנליוס סקיפיו היספנוס (Gnaeus Cornelius Scipio Hispanus), אולם לפי דעה אחרת מדובר בטעות בקריאת הטקסט והוא אינו מתייחס ליהודים. יש הרואים את כריתת הברית בין החשמונאים לרומא בשנת 161 לפנה"ס כזמן ייסוד הקהילה היהודית ברומא.

עם כיבוש יהודה על ידי פומפיוס הגיעו שבויי מלחמה יהודים לרומא שחלקם נפדו על ידי הקהילה המקומית, על פי דבריו של מרקוס טוליוס קיקרו בנאומו משנת 59 לפנה"ס נראה שהקהילה היהודית הייתה גדולה ובעלת השפעה בעיר. מבחינה פוליטית היהודים נטו לתמוך ביוליוס קיסר, אם מפני שאישר את זכויותיהם הדתיות והקהילתיות ואם מפני ששנאו את אויבו פומפיוס על שום שחילל את בית המקדש.

יחסי יהודה ורומא

ערך מורחב – התקופה הרומית בארץ ישראל

תחילת היחסים בין יהודה לרומא במשלחת דיפלומטית רומאית ששהתה במזרח והגישה סיוע ליהודים, שבשלב זה מרדו באימפריה הסלאוקית בעקבות גזירות השמד שהטיל המלך אנטיוכוס הרביעי. הקשרים הפכו לרשמיים בשנת 161 לפנה"ס כשמנהיג המרד יהודה המכבי שלח משלחת לרומא שכרתה ברית עם הרפובליקה. הברית הייתה מבוססת על העוינות ההדדית לסלאוקים ההלניסטיים. ויורשיו של יהודה, יונתן הוופסי, שמעון התרסי ויוחנן הורקנוס הראשון חידשו את הברית ונקטו מדיניות פרו־רומאית.

מצב זה השתנה בימי מלכותו של אלכסנדר ינאי, שלא כקודמיו בחר אלכסנדר ינאי שלא לחדש את הברית עם רומא. ככל הנראה מניעיו של ינאי היו התפוררותה של האימפריה הסלאוקית והפחד מפני כוחה המתעצם של רומא במזרח, הדעת נותנת שבחר לקשור את עצמו לברית מזרחית אנטי רומאית עם האימפריה הפרתית, פונטוס וארמניה ולא להפוך למדינת חסות רומאית.

בשנת 63 לפנה"ס, במהלך מסעו של פומפיוס למזרח האימפריה, הגיעה משלחת מטעמם של הורקנוס השני ואריסטובולוס השני, שהיו מעורבים במחלוקת על השליטה ביהודה, אל הכוחות הרומאיים בבקשה לשלוח כוחות לעזרת אחד הצדדים. בתחילה פומפיוס לא החליט בדעתו האם ובמי לתמוך אולם עם ניסיונו של אריסטובולוס לשלוח כוחות נגד הרומאיים, פומפיוס החליט לעלות לירושלים ולכבושה. פומפיוס כבש את ירושלים בשנת 63 לפנה"ס אסר את אריסטובולוס ומשפחתו ושלחם לרומא. כמו כן, חילל את בית המקדש כשנכנס לקודש הקודשים בעצמו. עתה פומפיוס מסר את הממלכה להורקנוס תוך שהוא ממנה אותו לאתנארך על ממלכת יהודה (תואר שמשמעותו "ראש העם", תפקיד הנחות ממלך), קורע מספר מחוזות משליטתו ומקים מחדש את הפולייס ההלינסטיות שהחשמונאים החריבו. פומפיוס אישר את המשך קיום עבודת המקדש ולא גרע מנוכחות וטקסיים יהודיים במקום.

נוכחותה של רומא עוררה התנגדות עזה ביהודה, בשנת 57 לפנה"ס הניף את נס המרד אלכסנדר השני שהיה בנו של המלך המודח, יהודה ארסטיבולוס. המרד דוכא בידי מושל סוריה אולוס גביניוס. לאחר ניצחונו, הגיע גביניוס למסקנה שכדי להכפיף את יהודה למרותה של רומא צעדים קיצוניים יצטרכו להינקט – על הבסיס הרעיון של הפרד ומשול ועל המודל של הכיבוש הרומאי במוקדון, פירק גביניוס את ממלכת יהודה וחילק אותה לחמישה מחוזות נפרדים: ירושלים, יריחו, ציפורי, חמתן ואדוריים. מטרת גביניוס בחלוקה זאת הייתה לפורר את האחדות הלאומית היהודאית שהייתה מקור כוחו של רוח המרד נגד שלטון רומא. אולם, צעד זה לא השקיט את המרדנות היהודית ובשנת 56 לפנה"ס ברח המלך לשעבר אריסטובולוס השני ובנו מתתיהו אנטיגונוס השני משביים ברומא ועשו דרכם ליהודה. כשהגיעו ליהודה אספו לוחמים ויצאו למרד, ניסיון כושל שהובס במהרה על ידי גביניוס.

לאחר מלחמת מלחמת האזרחים הרומית וניצחונו של יוליוס קיסר בשנת 45 לפנה"ס, קיסר איחד מחדש את מחוזות יהודה תחת שלטונו של הורקנוס ומינה את אנטיפטרוס לאפיטרופוס של יהודה שזה מינה את בניו פצאל והורדוס למושלי ירושלים והגליל. מצב זה לא נמשך זמן רב, קיסר נרצח בשנת 44 לפנה"ס ואנטיפטרוס נרצח בשנה שלאחר מכן. יהודה נפלה תחת השפעתם של רוצחי קיסר שכמו בכל מקום שלטו שלטון רודני וסחטו כספים רבים מן הערים שהיו תחת מרותם.

מצבה המדיני של יהודה השתנה שפר בעקבות ניצחון הטריומווירט השני בקרב פיליפי. יהודה נפלה למרותו של מרקוס אנטוניוס שאישר את מעמדם של פצאל והורדוס והעלה אותם לדרגת טטרכים. שלטון האחים נמשך עד שנת הפלישה הפרתית בשנת 40 לפנה"ס, הפרתים כבשו את יהודה והמליכו את אנטיגונוס כמלך מטעמם, בנו של יהודה ארסטיבולוס המלך שהודח על ידי פומפיוס. בינתיים הורדוס עשה את דרכו לרומא והצליח לשכנע את הטריומווירט להמליכו למלך יהודה ובשעה שהצבא הרומאי כבש מחדש את המזרח מידי הפרתים, יצא הורדוס בשנת 37 לפנה"ס בראש צבא רומאי לכונן מחדש את שלטונו של הורדוס. מאז שלטה הרפובליקה, שבמהרה תהפוך לאימפריה, על שטחי יהודה באופן ישיר.

מבחינה מדינית, הורדוס היה וסאל נאמן של רומא. באופן טבעי היה מקורב לשליט המזרח, מרקוס אנטוניוס, אולם עם תבוסתו של אנטוניוס בשנת 31 לפנה"ס בקרב אקטיום הוא מיהר להעביר את תמיכתו לאוקטביוס, לימים אוגוסטוס קיסר, שאישר את מעמדו כמלך יהודה. הורדוס היה מהשליטים היחידים שהצליחו להעביר תמיכתם מצד פוליטי אחד לאחר בלא לאבד את השפעתם וכוחם המדיני.

ראו גם

עיינו גם בפורטל:
רומא העתיקה

לקריאה נוספת

מקורות עתיקים

מקורות מודרניים

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הרפובליקה הרומית בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Momigliano, A. "The origins of Rome". In CAH2 7.2 (1989), pp. 52–112., pp. 110–11.
  2. ^ Cornell, T J (1989a). "The recovery of Rome". In CAH2 7.2 (1989), pp. 309–50., p. 343.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 Beard, Mary (2015). SPQR: a history of ancient Rome. Profile Books. ISBN 978-1-8466-8380-0.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 4.6 4.7 Mike Duncan, THE STORM BEFORE THE STORM, Hachette Book Group, 2017
  5. ^ ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, עמ' 98, הוצאת מאגנס, תש"ן
  6. ^ ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, עמ' 106
  7. ^ ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, עמ' 101
  8. ^ האנציקלופדיה העברית, כרך ל', ראו ערך רומא, עמ' 719, הוצאת ספריית הפועלים, 1988
  9. ^ פלוטרכוס, "חיי אישים – אנשי יוון ורומי", תרגם מן המקור היווני והוסיף הערות א"א הלוי, ירושלים, מוסד ביאליק, 1973, עמ' 76. פלוטרכוס מייחס אמירה זאת לפירוס מלך אפירוס כאשר הלה נסוג מסיציליה בשנת 275 לפנה"ס, כ־10 שנים לפני פריצתה של המלחמה הפונית הראשונה.
  10. ^ תאודור מומזן, "דברי ימי רומא", כרך א', הוצאת מסדה, תשכ"א, עמ' 175. מומזן טוען שהצבא והמוסדות השלטוניים של הרפובליקה היו מותאמים באופן מושלם למדיניות "איטלקית" ותו לא.
  11. ^ פוליביוס, "היסטוריה", כרך ראשון, ספרים א–ו, תרגם וכתב מבואות: בנימין שימרון, ירושלים, מוסד ביאליק, 1991, עמ' 53. פוליביוס מעלה שני נימוקים שעמדו ביסוד החלטתם של הרומאים: הפחד מפני הפיכת מסינה ל"גשר" דרכו הקרתגים יוכלו לעבור לאיטליה והפיתוי שבשלל מלחמה שייפול לידיהם של אזרחי רומא.
  12. ^ ישראל שצמן, "תולדות הרפובליקה הרומית", עמודים 113–116, הוצאת מאגנס, תש"ן. שצמן מצביע בעיקר על מיעוט המקורות ועל גישתו הפרו רומית והחסרה של פוליביוס בנושא כבעייתיים. עם זאת הוא מוסר שהגישה הרווחת בעידן המודרני היא שרומא נקטה מדיניות של "פעולת מנע" נגד התעצמות קרתגית אפשרית, בדומה לטיעונים שמעלה פוליביוס.
  13. ^ תאודור מומזן, "דברי ימי רומא", כרך א', הוצאת מסדה, תשכ"א, עמ' 175. במילותיו של מומזן: "ברור וגלוי הדבר, כי בראשית המלחמה (הפונית הראשונה) לא ידעו הרומאים את אשר החלו לעשות".
  14. ^ צבי יעבץ, "אז ועתה – היסטוריה ורוח הזמן: מחקרים, מסות הרצאות", הוצאת דביר, 2002, עמ' 64. שצמן מתייחס להחלטתה של אספת העם לצאת למלחמה וטוען כי "במלחמה הפונית הראשונה עדיין לא הבינו האיכרים את המשמעות האמיתית של ניהול מלחמה מעבר לים".
  15. ^ ישראל שצמן, "תולדות הרפובליקה הרומית", הוצאת מאגנס, תש"ן, עמ' 114
  16. ^ מ. קארי, "דברי ימי רומא, עד סוף תקופת קונסטאנטינוס", הוצאת ש. פרידמן, תל אביב, עמ' 180
  17. ^ ישראל שצמן, "תולדות הרפובליקה הרומית", עמ' 150 הוצאת מאגנס, תש"ן
  18. ^ טיטוס ליוויוס, "Ab Urbe Condita", ספר 31, פרקים 7,8 תרגום לאנגלית בוויקיטקסט על ידי קאנון רוברטס. לפי ליוויוס על סמך טיעונים אלו הצביעה אספת העם הרומי בעד הכרזת המלחמה.
  19. ^ שצמן, עמ' 166–168
  20. ^ פלוטרכוס, "חיי אישים – אנשי יוון ורומי", תרגם מן המקור היווני והוסיף הערות א"א הלוי, ירושלים, מוסד ביאליק, 1973, עמ' 264
  21. ^ טום הולנד, "רוביקון – הרפובליקה הרומית ניצחונותיה והטרגדיה שלה", עמ' 31, הוצאת יבנה, 2006
  22. ^ שצמן, עמ' 175–176. לפי שצמן ההגבלות החלישו את ממלכת סלאוקוס בצורה אנושה, ונטרלו למעשה את יכולתה של מלכיה לשלוט.
  23. ^ דוד גולן, "תולדות העולם ההלניסטי", ירושלים, הוצאת מאגנס, תשמ"ג, עמ' 706–707. גולן טוען שהתבוסה חשפה את חולשתם של השליטים הסלאוקים ברבים ושהם וממלכתם, מעולם לא התאוששו מהתבוסה, ומההגבלות שהטילה עליהם רומא בהסכם השלום.
  24. ^ שצמן, עמ' 180.
  25. ^ גולן, עמ' 739 – 751. גולן מתאר בהרחבה את התדרדרותה הפנימית והחיצונית של ממלכת תלמי החל מקרב רפיח. בין השאר הוא תולה את הסיבות לחולשתה בשורה של מרידות פנימית מתישות, התחזקות מדינית של אויביה מדרום, בעיות מימון, משק מעורער, אינפלציה, השפעה הולכת וגדולה של חצרנים על המלוכה, סכסוכי ובעיות ירושה וחוסר היכולת של שליטיה, שושלת תלמיי, להנהיג אותה.
  26. ^ תאודור מומזן, "דברי ימי רומא", כרך א', הוצאת מסדה, תשכ"א, עמ' 320. מומזן מנסח ש"מצרים נצטרפה מרצון למדינות הכפופות לרומא".
  27. ^ האנציקלופדיה העברית, כרך ל', ראו ערך רומא, עמ' 719, הוצאת ספריית הפועלים, 1988
  28. ^ שצמן, עמ' 180. שצמן נוקב בעיקר בכסף וזהב
  29. ^ ליוויוס, שם, ספר 32, פרק 28. ליוויוס מתאר את חלוקת התפקידים בין ששת הפריאטורים ואת הקצאת הלגיונות לכול אחד מהם.
  30. ^ שצמן, עמ' 198.
  31. ^ אפיאנוס, המלחמות בספרד, 39.
  32. ^ אפיאנוס, המלחמות בספרד, 43
  33. ^ סטראבון, "גאוגרפיקה"', ספר 5, פרק 1, 6. סטרבון בן המאה הראשונה לספירה מוסר שהבוים, שבט גאלי, גורש מהאזור על ידי הרומאים.
  34. ^ ליוויוס, שם, ספר 36, פרק 39. ליוויוס מוסר שמחצית מאדמת הבויים הוחרמה.
  35. ^ שצמן, עמ' 197
  36. ^ האנציקלופדיה העברית, שם, עמ' 725
  37. ^ אפיאנוס, מלחמות האזרחים, 1, 7
  38. ^ האנציקלופדיה העברית, שם, שם
  39. ^ שצמן, עמ' 259. שצמן אינו קורא במפורש לאחרונים פרשים
  40. ^ צבי יעבץ, "אז ועתה – עבדות ואימפריאליזם: מחקרים, מסות, הרצאות", הוצאת דביר, 2002, עמ' 74
  41. ^ האנציקלופדיה העברית, שם, שם.
  42. ^ 42.0 42.1 שצמן, שם, עמ' 182–183
  43. ^ צבי יעבץ, שם, עמ' 73. יעבץ מביא כדוגמה את מספר המשחקים והשעשועים הציבוריים שנוספו ללוח השנה במהלך התקופה, יותר מ־18 ימים בין 204 ל־173 לפנה"ס.
  44. ^ שצמן, שם, עמ' 263–264. שצמן מתבסס על הגדרתו של קית הופקינס לחברת עבדים
  45. ^ צבי יעבץ, שם, 74–75. רועי צאן היו ברובם עבדים.
  46. ^ שצמן, שם, עמ' 262–263
  47. ^ שצמן, שם, עמ' 330–331
  48. ^ ליוויוס, שם, ספר 42, פרק 30. לפי ליוויוס אלו היו ההאשמות הרשמיות שהקונסולים העלו לפני אספת העם הרומית.
  49. ^ זה המסקנה אליה מגיע שצמן, "תולדות הרפובליקה הרומית", עמ' 185–187 הוצאת מאגנס, תש"ן
  50. ^ תאודור מומזן, "דברי ימי רומא", כרך א', הוצאת מסדה, תשכ"א, עמ' 318
  51. ^ 51.0 51.1 51.2 51.3 51.4 51.5 51.6 Lintott, A (1992b). "Political history, 146–95 BC". In CAH2 9 (1992)
  52. ^ Lintott, A (1992a). "The Roman empire and its problems in the late second century". In CAH2 9 (1992), p. 30;Lintott, A (1992b). "Political history, 146–95 BC". In CAH2 9 (1992), p. 92.
  53. ^ Appian. Bellum Civile, 6.
  54. ^ Matyszak, Philip (2004). The Enemies of Rome. Thames & Hudson. ISBN 978-0-500-25124-9., p. 75.
  55. ^ Mike Duncan, THE STORM BEFORE THE STORM, Hachette Book Group, 2017
  56. ^ 56.0 56.1 Seager, Robin (1992a). "Sulla". In CAH2 9 (1992), p. 171.
  57. ^ Beard, Mary (2015). SPQR: a history of ancient Rome. Profile Books. ISBN 978-1-8466-8380-0., pp. 241–42.
  58. ^ Seager, Robin (1992a). "Sulla". In CAH2 9 (1992), p. 178.
  59. ^ Seager, Robin (1992a). "Sulla". In CAH2 9 (1992),, p. 180.
  60. ^ 60.0 60.1 Seager, Robin (1992a). "Sulla". In CAH2 9 (1992),, p. 182.
  61. ^ 61.0 61.1 61.2 Seager, Robin (1992a). "Sulla". In CAH2 9 (1992)
  62. ^ Seager, Robin (1992a). "Sulla". In CAH2 9 (1992), pp. 197–99, also citing ancient accounts that some 80 senators and 1,600 equites were targeted in the first round before being joined by two additional rounds of 220 names.
  63. ^ Steel, Catherine (2014). "The Roman senate and the post-Sullan "res publica"" (PDF). Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte.
  64. ^ 64.0 64.1 64.2 64.3 64.4 64.5 64.6 Seager, Robin (1992b). "The rise of Pompey". In CAH2 9 (1992)
  65. ^ Seager 1992b, p. 220, describing Sertorius' administration of Spain as a "Rome-in-exile".
  66. ^ 66.0 66.1 66.2 66.3 66.4 66.5 66.6 66.7 Sherwin-White, A N. "Lucullus, Pompey, and the East". In CAH2 9 (1992), pp. 229–273.
  67. ^ Matyszak, Philip (2004). The Enemies of Rome. Thames & Hudson. ISBN 978-0-500-25124-9., p. 76.
  68. ^ Gruen, Erich S (1995). The Last Generation of the Roman Republic (1st Paperback ed.). University of California Press., pp. 422–25 (supporters), 429–31 (goals and failure).
  69. ^ Gruen, Erich S (1995). The Last Generation of the Roman Republic (1st Paperback ed.). University of California Press.
  70. ^ Wiseman, T P. "The senate and the populares". In CAH2 9 (1992), pp. 327–67., pp. 360–61.
  71. ^ Wiseman, T P. "The senate and the populares". In CAH2 9 (1992), p. 364
  72. ^ Morstein-Marx, Robert (2021). Julius Caesar and the Roman People. Cambridge University Press. ISBN 978-1-108-94326-0, p. 120.
  73. ^ Gruen, Erich S (1995). The Last Generation of the Roman Republic (1st Paperback ed.). University of California Press, p. 90; Wiseman, T P. "The senate and the populares". In CAH2 9 (1992), p. 364.
  74. ^ Abbott, Frank Frost (2001) [1901]. A history and description of Roman political institutions. Elibron Classics. ISBN 0-543-92749-0., p. 113
  75. ^ Santosuosso, Antonio (2008). Storming the Heavens. Avalon Publishing. ISBN 978-0-7867-4354-4, p. 58
  76. ^ Santosuosso, Antonio (2008). Storming the Heavens. Avalon Publishing. ISBN 978-0-7867-4354-4., p. 62
  77. ^ 77.0 77.1 77.2 77.3 77.4 77.5 Goldsworthy, Adrian (2016) [First published 2003]. In the Name of Rome: The Men who Won the Roman Empire (1st Yale University Press ed.). Yale University Press. ISBN 978-0-300-21852-7.
  78. ^ Abbott, Frank Frost (2001) [1901]. A history and description of Roman political institutions. Elibron Classics. ISBN 0-543-92749-0., p. 114
  79. ^ Matyszak, Philip (2004). The Enemies of Rome. Thames & Hudson. ISBN 978-0-500-25124-9., p. 133
  80. ^ Münzer 1921a, col. 870, citing, inter alia, Plut. Pomp. 58.3, App. BCiv. 2.104, Dio 62.3, Cic. Att. 4.2.
  81. ^ Abbott, Frank Frost (2001) [1901]. A history and description of Roman political institutions. Elibron Classics. ISBN 0-543-92749-0.,p. 115
  82. ^ Lane Fox, Robin (2006). The Classical World: An Epic History from Homer to Hadrian. Basic Books. ISBN 0-465-02496-3, p. 403
  83. ^ 83.0 83.1 Abbott, Frank Frost (2001) [1901]. A history and description of Roman political institutions. Elibron Classics. ISBN 0-543-92749-0.,p. 134
  84. ^ For this title in inscriptions and texts cf. the Fasti Capitolini (Rome): ..../ [C(aius) Iulius C(ai) f(ilius) C(ai) n(epos) Caesar in perpetuum dict(ator)] / [rei gerundae causa]... and the Fasti Amiternini (Amiternum/ Poggio San Vittorino): ...[C(aius) Iulius Ca]esar dict(ator) [in p]erpetuum/ [bellu]m civil(e) Mutine(n)se / cum M(arco) [A]ntonio...; important is also Livy, Perioch. CXVI Archived 2018-12-04 at the Wayback Machine: Caesar... Et cum plurimi maximique honores a senatu decreti essent (inter quos... dictator in perpetuum esset...)... For the date "Julius Caesar: Dates and Events"
  85. ^ 85.0 85.1 85.2 85.3 85.4 85.5 85.6 85.7 Abbott, Frank Frost (2001) [1901]. A history and description of Roman political institutions. Elibron Classics. ISBN 0-543-92749-0.
  86. ^ 86.00 86.01 86.02 86.03 86.04 86.05 86.06 86.07 86.08 86.09 Byrd, Robert (1995). The Senate of the Roman Republic. U.S. Government Printing Office Senate Document 103-23.
  87. ^ 87.0 87.1 87.2 Badian, Ernst; Honoré, Tony (2012). "quaestor". In Hornblower, Simon; Spawforth, Antony; Eidinow, Esther (eds.). The Oxford classical dictionary (4th ed.). Oxford: Oxford University Press. p. 1249. doi:10.1093/acrefore/9780199381135.013.5470. ISBN 978-0-19-954556-8. OCLC 959667246
  88. ^ Evans, Richard J.; Kleijwegt, Marc (1992). "Did the Romans like Young Men? A Study of the Lex Villia Annalis: Causes and Effects". Zeitschrift für Papyrologie und Epigraphik. 92: 182. ISSN 0084-5388. JSTOR 20188706.
  89. ^ George Long, M.A., Fellow of Trinity College, Aediles, https://penelope.uchicago.edu/
  90. ^ 90.0 90.1 John P. McCormick, “Greater, more honorable and more useful to the republic”: Plebeian offices in Machiavelli's “perfect” constitution, https://academic.oup.com/, ‏April,1 2010
  91. ^ Wilson, Mark (2021). Dictator: the evolution of the Roman dictatorship. Ann Arbor: University of Michigan Press. ISBN 978-0-472-12920-1. OCLC 1243162549, pp. 248 et seq, 252–53, 256.
  92. ^ 92.0 92.1 Momigliano, Arnaldo; Cornell, Tim. "senate, regal and republican period". In OCD4 (2012).
  93. ^ Momigliano & Lintott 2012; Golden 2013, p. 148.
  94. ^ Taylor, Lily Ross (1966). Roman Voting Assemblies: From the Hannibalic War to the Dictatorship of Caesar. The University of Michigan Press. ISBN 978-0-472-08125-7., p. 7.
  95. ^ Richardson, John (1992). "The administration of the empire". In Crook, John; et al. (eds.). The last age of the Roman Republic, 146–43 BC. Cambridge Ancient History. Vol. 9 (2nd ed.). Cambridge University Press. pp. 564–98. ISBN 0-521-85073-8. OCLC 121060., p. 565
  96. ^ 96.0 96.1 96.2 Lintott, Andrew (1999a). The Constitution of the Roman Republic. Oxford University Press. ISBN 978-0-19-926108-6..
  97. ^ Saskia Roselaar, lex Valeria de provocatione, Oxford Classical Dictionary, ‏24,May 2017
  98. ^ Suolahti, J. (1963) The Roman Censors: A Study on Social Structure (Helsinki)
  99. ^ "censorship | Etymology, origin and meaning of censorship". etymonline. Archived from the original on 12 October 2023.


רומא העתיקה
המלוכה הרומית • הרפובליקה הרומית • האימפריה הרומית • האימפריה הרומית המערבית

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

39080562הרפובליקה הרומית

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הרפובליקה_הרומית&oldid=2650952"