בשר שנתעלם מן העין
דין בשר שנתעלם מן העין הוא גזירה מדרבנן, לפיה חל איסור לאכול בשר אשר לפחות לזמן-מה לא היה בהשגחת יהודי[1], מחשש שמא הוחלף בבשר שאינו כשר. ישנה מחלוקת באיזה היקף נפסק דין זה להלכה.
מקור הדין
בתלמוד (חולין צה, א) מובאת אמרה של האמורא רב: "בשר - כיון שנתעלם מן העין, אסור". רש"י שם מפרש: "שנתעלם מן העין - שהיה שעה אחת (=רגע אחד) שלא ראהו, ואפילו היה מונח על שולחנו. אסור - שמא נתחלף בנבלה". לוי חלק על רב בדין האמור, וסבר שאין איסור בבשר שנתעלם מן העין. ממסקנת התלמוד מתבאר שעיקר החשש אינו מפני שעכו"ם החליפו, אלא שהוחלף ע"י עורבים וחיות[2].
בירושלמי נאמר שרב כשירד לבבל ראה שהם מקלים באיסורים, ועל כן החליט לאסור עליהם בשר שנתעלם מן העין. [3] ולכן יש מהראשונים שכתבו שדברי רב אינם אלא חומרה בלבד.
פסיקת ההלכה
הפוסקים נחלקו בדין זה. רש"י, תוספות ועוד, לא פסקו הלכה כרב, אלא כלוי. ועם זאת, ספר התרומה[דרוש מקור], שפסק גם הוא כלוי, כתב שגם לוי לא התיר בעיר שטבחיה גויים ונמצא הבשר שלא במקום שהניחו. והתוספות והרא"ש כתבו שדברי רב הם חומרה בלבד.
הרי"ף, הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות ח, יא-יג), ועוד, פסקו להלכה את דינו של רב. ואולם המגיד משנה (על דברי הרמב"ם שם) הביא את הרמב"ן והרשב"א שדין זה הוא דווקא במקום שיש חשש שעופות או שרצים יחליפו את הבשר, אבל אם היה תלוי במסמר על הקיר, הוא מותר, וכתב שייתכן שגם הרמב"ם יסכים לכך. אך יש מהפוסקים שחששו להחלפה על ידי גנבים, והחלפה כזו אפשרית גם כשהבשר תלוי על מסמר. לעומתם, טענו אחרים, שאין דרכם של גנבים להחליף את הבשר אלא ליטול אותו בלי להשאיר תחליף[4].
ופסק בשולחן ערוך על פי הרמב"ם, בתוספת סייגו של הרמב"ן; ובתור דעה שנייה, הביא את הראשונים שהתירו בשר שנמצא במקום שהניחו, והרמ"א צידד בדעה זו:
בשר הנמצא מושלך בשוק, הלך אחר הרוב... זה דין תורה; וכבר אסרו חכמים כל הבשר הנמצא, בין בשוק בין ביד גוי, אף על פי שכל המוכרים וכל השוחטים ישראל. ולא עוד, אלא הלוקח בשר והניחו בביתו ונעלם מן העין, אסור, אלא אם כן היה לו בו סימן או שהיה לו בו טביעות עין והוא מכירו ודאי שהוא זה, או שהיה צרור וחתום.
תלה כלי מלא חתיכות בשר, ונשבר הכלי ונפלו החתיכות לארץ ובא ומצא חתיכות ואין לו בהם לא סימן ולא טביעות עין, הרי זה אסור, שיש לומר: אותו בשר שהיה בכלי גררתו חיה או שרץ, וזה בשר אחר הוא. ואם תלאו במסמר וכיוצא בו, שאי אפשר לשרץ ליטול ולהניח, מותר. ויש מתירין בשר שנתעלם מן העין אם מצאו במקום שהניחו. הגה: והמנהג להקל כסברא האחרונה. ואפילו אם היה ביד נכרים, במקום שכל המוכרים הם ישראלים המוכרים בשר כשר.— שולחן ערוך יורה דעה, סימן סג
בשר שנשלח בידי גוי
בעוד שהלכה זו של בשר שהתעלם מן העין היא חומרה הנתונה במחלוקת, הרי שקיימת הלכה בסיסית יותר ולפיה בשר שנשלח ביד נכרי או מי שאינו שומר כשרות, צריכה סימן היכר מובהק שאינו ניתן לזיוף, כדי להבטיח שהבשר לא הוחלף.
בעוד שמוצרי מזון רגילים די להם בחותמת רגילה, הרי שדגים, בשר ויין דורשים שמירה כפולה, "חותם בתוך חותם". בהלכה זו לא נפלה מחלוקת, ולדעת הכול היא הלכה פסוקה ולא חומרה בלבד. בגמרא מוזכרות שש צורות של חותמות: טיחה בטיט, פקק, קשר, סימן, מנעול ומפתח. לאחר חתימת התלמוד היו נוהגים להטביע על גוף המאכלים, כגון, גבינות וכדומה, את צורת האות ח - חותם, או את האות כ - כשר[5]. באותה תקופה לא ידעו המזייפים את אותיות הכתב העברי, ולכן לא היו חששות לזיוף חותמות אלו. בדורות מאוחרים יותר, היו זייפנים שהתוודעו לאותיות לשון הקודש, ועקב כך ירדה מהימנותם של חותמות אלו[6]. מאז, ובד בבד עם התפתחות התעשייה, החלו להשתמש בתוויות, בניירות או בחרסים שהודבקו למוצרי המזון או לאריזתם, ושעליהם נכתבה או הוטבעה המילה "כשר" או המילה "חותם"[7]. כאשר השתכללו אמצעי הזיופים וגם מהימנות חותמות אלו התערערה באופן ניכר, קיבל כל שוחט ובודק חותמת אשר בה הוטבעה חתימתו, והוא הטביע אותה במוצרים שיצאו מתחת ידו[8].
כיום נוהגים לחתום כל בשר כשר בחותמת מיוחדת המכונה "הלוגרמה", האמורה למנוע חשש לזיוף; כאשר מטבע הדברים, גם במקרים כאלו קיימת תחרות בין זייפני הכשרות לבין יוצרי החותמות והסייגים.
ראו גם
לקריאה נוספת
- טור ושולחן ערוך יורה דעה סימן סג, והפרשנים במקום
- אנציקלופדיה תלמודית, ערך "בשר שנתעלם מן העין" (טור תשלד).
הערות שוליים
- ^ לעניין זה,הכוונה ליהודי המקפיד על הלכות כשרות דווקא.
- ^ עי' בראשונים שם, וברמב"ם פ"ח ממאכלות אסורות הי"ג .
- ^ תלמוד ירושלמי מסכת שקלים פרק ז הלכה ב - רב נחת לתמן חמתון מקילין וחמר עליהן.
- ^ ראה ב"ח יו"ד סוף סי' קיט, ושו"ת שמחת כהן יו"ד ח"א סי' קסט
- ^ שו"ת הרשב"א ח"א סי' ק"ט.
- ^ שו"ת לבושי מרדכי תליתאה יו"ד סימן ז.
- ^ פרישה סי' ק"ל ס"ק ט"ו.
- ^ שו"ת "גבול יהודה" סי' כ' ועוד.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
