שחיתות שלטונית בישראל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שחיתות שלטונית היא שם כולל לפעילויות או מחדלים של נבחרי ציבור ופקידי ציבור, שלא על פי כללי מנהל תקין ושלא על פי חוק, כגון שימוש לרעה בהשפעה, נפוטיזם ומקרי שוחד. לעיתים הפעילות מוצגת כחוקית לכאורה וככזו המשרתת על פניו את המגזר הציבורי, ללא רווח אישי לאותם פקידים או נבחרי ציבור. שחיתות מעין זו קיימת משחר ימיה של מדינת ישראל, בדומה לרוב מדינות העולם.

חלק מפרשיות השחיתות בישראל פורסמו בתחקירים עיתונאים ולא הובאו לחקירת המשטרה, חלקן הסתיימו בסגירת התיק במשטרה מחוסר ראיות או סיכוי קלוש להרשעה, וחלקן הסתיימו בהרשעה וענישה.

הגדרה

החוקר אהוד שפרינצק הגדיר שחיתות שלטונית, או שחיתות פוליטית, באופן הבא: "הפרה של חובות המצוינות בחוק על ידי אדם בתפקיד ציבורי: כל זאת למען מטרות אישיות, משפחתיות, של קבוצות שייכות או למען אינטרסים כלכליים או פוליטיים שאותם רוצה בעל המשרה לקדם." הגדרה זו אומצה בכתיבה האקדמית ובפובליציסטיקה הישראלית[1].

דפוסי השחיתות

בספרו "שחיתות פוליטית בישראל" מאבחן ד"ר דורון נבות שינויים בדפוסי השחיתות ובהיקפם לאורך השנים:[2]

כמו כן, במרוצת השנים חלה עלייה מעריכית במספרם של חברי כנסת ושרים שהורשעו בגין מעורבות במעשי שחיתות[3].

השחיתות בישראל לפי תקופות

במחקרו של דורון נבות הוא עומד על מאפייני ההתנהגות של נבחרי ציבור בתקופות שונות, ומהן נגזרת נפוצותן של פרשות שחיתות. ניתן לאפיין שלוש תקופות:[4]

  • 1949 עד 1969, הכנסת הראשונה עד הכנסת השישית. בתקופה זו הוסרה חסינותם של שלושה חברי כנסת, שניים מהם בחשדות להחזקת מטבע חוץ (שלא הועמדו לדין) ואחד בחשד לשוחד, שזוכה.
  • 1969 עד 1995, הכנסת השביעית עד הכנסת השלוש עשרה. בתקופה זו הוסרה חסינותם של שבעה חברי כנסת בחשדות שונים הקשורים לשחיתות שלטונית, ושישה מהם הורשעו.
  • 1995 ואילך. בתקופה זו הוסרה חסינותם של חברי כנסת רבים בחשדות שונים הקשורים לשחיתות שלטונית, ורובם הורשעו. כל ראשי הממשלה שכיהנו משנת 1996 עד 2021 היו מעורבים בחקירות משטרה, ונגד חלקם הוגש כתב אישום. בנימין נתניהו היה הראשון שנחקר תחת אזהרה, בשנת 1997, בקשר לפרשת בר-און חברון. אהוד אולמרט הורשע ב-2014 במספר סעיפי אישום ונשלח למאסר[5].

שחיתות שלטונית בשנים 1949 עד 1969

בשנים הראשונות של המדינה נהנתה מפלגת מפא"י, שנוסדה ב-1930, ממעמד הגמוני. שליטתה של מפא"י בממשלה ובהסתדרות העובדים עודדה פעילות של יזמים פרטיים שקידמו אינטרסים שנתפסים היום כניגוד עניינים או אף כשחיתות. להלן מספר דוגמאות.

לאחר קום המדינה נפוצו שמועות רבות על שחיתות שלטונית, והביטוי "שמור לי ואשמור לך" הפך למטבע לשון, לפיו בעלי סמכות וכוח מטיבים זה לזה, כל אחד בתחום יכולתו. לדוגמה, ברכה צפירה הופיעה באוגוסט 1948 בפינלנד, ולאחר ההופעה נשאלה על החיים בישראל ועל מצב האמנים והאמנות, והשיבה: "בארץ ישראל הקורופציה והפרוטקציה אוכלות בכל פה. אין להגיע לידי עבודה כל שהיא בלי פרוטקציה או מתן בסתר. שחיתות המידות גדולה מאד, ועל הכל אילי ההון שולטים בישראל ובממשלתה החדשה!"[6]

במאמר מאותה תקופה נכתב: "העובדה שהפקידות הממשלתית ואנשי הצבא מרשים לעצמם להשתמש לצרכיהם הפרטיים ברכוש הציבורי הנתון בידיהם או לפיקוחם מביאה להתפשטות הנגע בשכבות הנמוכות ביותר של הפקידות והעובדים בשרות המדינה, ועשויה להפיץ שחיתות וקורופציה בצורות שונות, כנהוג במדינות ערב."[7] מספר ארגוני חברה אזרחית קמו בשנות ה-50 של המאה ה-20, בהם שורת המתנדבים, ושמו להם מטרה להילחם בשחיתות השלטונית.

ראש הממשלה דוד בן-גוריון שם לעצמו למטרה לחזק את שלטון החוק בישראל. הוא היה ידוע באורח החיים הספרטני אותו ניהל, ובדרישותיו הנוקשות ליושר והגינות. בשנת 1957 נודע לבן-גוריון שמפקד גייסות השריון באותם ימים, אלוף-משנה אורי בן-ארי נמנע מלדווח למשטרה הצבאית שנהגו גנב שק סוכר ממחסני צה"ל. היותו של בן-ארי קצין מצטיין וממפתחי תורת הלחימה בחיל השריון לא עמדה לזכותו, ובן-גוריון הורה להדיחו מיד.

בשנת 1949 החל משטר הצנע בישראל, והתפתח שוק שחור במצרכים. בתחילת אוקטובר 1950 אמר ראש הממשלה דוד בן-גוריון ש"ספסרות מגונה ופושעת" פשתה בישראל, ולאחר זמן מה נעצר המפקח על המזונות, שהעניק לאחד היבואנים היתרים שלא כדין לרכישת כמויות עצומות של מזון. הוא נשפט והורשע[8].

בשנת 1951 פורסם דו"ח חמור על ידי מבקרה הפנימי של הסוכנות היהודית אמיל שמורק. בעקבות פרסום הדו"ח הורה חיים כהן, היועץ המשפטי לממשלה, לפתוח בחקירה פלילית נגד בעלי התפקידים שלהם ייחס שמורק מעשי שחיתות. בתגובה לכך התרעם לוי אשכול ופסק: "לא תחסום שור בדישו", אמרה שנתפסה כאישור לשחיתות שלטונית.

בשנת 1952 מונה הלל דן, מנכ"ל "סולל בונה", ליושב ראש ועדת השילומים מגרמניה, והוא השתמש בתפקיד זה כדי להעביר כספים ל"סולל בונה"[9].

שר האוצר לוי אשכול הורה למכור את דירתו הפרטית למשרד שעמד בראשו. הוא נחקר במוסד לביקורת של מפא"י לאחר שהגיעה לידיו תלונה[10].

במאמר בעיתון "העולם הזה" משנת 1957 על השחיתות בישראל באותה עת מוזכרות תופעות של הקצבת מטבע חוץ על פי שער חליפין כוזב, חלוקת רישיונות יבוא למקורבי המפלגות, חלוקת רכוש נטוש (כפי שחולקו, למשל, שטחי קרקע בשיכון צמרת), חלוקת שליחויות ומתן אשראי מכספי המדינה בריבית זעירה. על פי המאמר, שחיתות מעין זו החלה כבר במשטר החלוקה שהיה קיים בארץ ישראל עוד מהמאה ה-17, והוא כלל איסוף מגביות וחלוקת כספים בין מוסדות לימוד בירושלים, טבריה, צפת וחברון. במאמר נכתב: "אין זה מקרה שקיים דמיון כה רב בין הכוללים לבין המשטר הקיים בישראל, כי משטר זה השתדל להפוך את ישראל כולה לכולל אחד גדול. המהות לא השתנתה, אלא אך הממדים."[11]

לאחר שורה של מאבקים פנימיים במפא"י בשנים 1960–1965, נדחו הגישה המדינתית של בן-גוריון וגישתו ההסתדרותית של פנחס לבון לטובת גישת ביניים שהובילו לוי אשכול ופנחס ספיר. גישה זו עודדה יזמות פרטית, אך גם שיתוף פעולה הדוק בין הממשלה, המפלגה וההסתדרות. שיתוף פעולה זה כלל הענקת זכויות יתר למיניהן למפעלי ההסתדרות ולמוסדותיה על חשבון השוויון וההגינות[12].

פרשת השחיתות הראשונה בישראל שבה היו מעורבים עובדי ציבור בכירים שהורשעו בפלילים הייתה פרשת תל גיבורים, בשנת 1963. בפרשה זו התברר כי סמנכ"ל משרד הבריאות, יהודה שפיגל, קיבל שוחד מאדריכלים ומהנדסים על מנת לקדם הקמת בית חולים בחולון. שפיגל הורשע ונדון לשנתיים מאסר, ועורך דינו הורשע ונגזרו עליו מאסר וקנס.

לאחר מלחמת ששת הימים (1967) בנה צה"ל מערכת הגנה לאורך הגדה המזרחית של תעלת סואץ, בהתאם לתפיסתו האסטרטגית של הרמטכ"ל חיים בר-לב, וזו כונתה "קו בר-לב". בבניית המוצבים והתשתית היו מעורבים קבלנים המקורבים למשרד הביטחון. על פי הערכה של העיתונאי ברוך נאדל, קבלנים אלה קיבלו ממשרד הביטחון סכומים הגבוהים פי 3 מהסכומים שהיו מקובלים אז לעבודות אלו[13]. אותם קבלנים, ובייחוד אלו שהתהדרו בעושרם, זכו לכינוי "מתעשרי קו בר לב". אחד מהם היה יצחק תשובה, שצבר את הונו הראשוני בפרויקט זה, ולאחר ביסוסו הכלכלי החל בבניית מאות יחידות דיור בנתניה.

שחיתות שלטונית בשנים 1969 עד 1995

פרשיות השחיתות הבולטות של שנות השבעים היו:

  • פרשת השחיתות בחברת "נתיבי נפט", שעסקה בהפקת נפט בסיני. החברה הייתה נגועה בשחיתות ובזבזנות, והייתה מעורבת בעסקאות שוחד. בשנת 1971 הוקמה ועדת חקירה ממשלתית בראשות השופט אלפרד ויתקון, ובעקבות דו"ח הוועדה הורשע מנכ"ל החברה, מרדכי פרידמן, בהעלמת הכנסות ועבירות על חוקי מטבע חוץ.
  • המעילה בבנק ארץ ישראל בריטניה והרשעתו של המנכ"ל יהושע בן-ציון (1974).
  • הרשעת מנכ"ל משרד התעשייה והמסחר מיכאל צור בעבירות כלכליות (1975).
  • פרשת ידלין. ב-1976 הורשע אשר ידלין בעברות שוחד ובעברה בקשר למס שבח מקרקעין, ונגזרו עליו חמש שנות מאסר בפועל וקנס בסך 250,000 לירות.
  • הרשעת מנהל רשות המכס והבלו, דוד פלד, בקבלת שוחד בסכום של 39,000 דולר, החזקה בלתי-חוקית של מטבע זר בחו"ל ועבירות נוספות. הוא נידון בשנת 1977 לחמש שנות מאסר[14].
  • פרשת שר השיכון, אברהם עופר, שהתאבד בינואר 1977 לאחר שהועלו נגדו חשדות לשחיתות.
  • פרשת חשבון הדולרים של לאה רבין (1977).

פרשות אלה היו בין הגורמים החשובים לתבוסת מפלגת העבודה במערכת הבחירות לכנסת התשיעית במאי 1977 ולהישגיהן הנאים של מפלגות ד"ש והליכוד[15].

בשנת 1983 התחולל משבר מניות הבנקים ובעקבותיו משפט הבנקאים.

בשנת 1984 התגלתה פרשת שחיתות שהיו מעורבים בה סגן שר החקלאות מיכאל דקל ועוזר שר החקלאות אבי צור, שדאגו להשיג למפלגת הליכוד תרומות מסוחרי קרקעות ביהודה ושומרון, בהם שמואל עינב ואחמד עודה, ובתמורה קידמו עסקאות נדל"ן בלתי-חוקיות[16].

באותה עת החל גל של מינויים פוליטיים בשירות הציבורי, שנתפס אף הוא בציבור כסוג של שחיתות. היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר מינה באוקטובר 1981 ועדה שתקבע כללים למינויים פוליטיים. מבקר המדינה התייחס למינויים אלו לראשונה בדו"חות של שנת 1987 ו-1989, והנושא לא ירד מאז מסדר היום. בשנות ה-90 החלה לפעול התנועה לאיכות השלטון, שהגישה עתירות רבות לבג"ץ נגד מינויים פוליטיים.

בשנת 1988 פורסמה פרשת החשבוניות הפיקטיביות בליכוד. מספר פעילים במפלגה הורשעו בגין איסוף לא חוקי של כספים מתאגידים למימון מערכת הבחירות של הליכוד, איסוף שנעשה בניגוד לחוק מימון מפלגות.

"התרגיל המסריח" בשנת 1990 גרם לזעזוע חברתי וטבע את הסיסמה "מושחתים, נמאסתם!" בפרשה זו בוצעו מספר עסקאות פוליטיות מפוקפקות. לדוגמה, המפלגה לקידום הרעיון הציוני חתמה על הסכם עם הליכוד תמורת ערבות כספית בסך 2 מיליון ש"ח. בית המשפט קבע כי התחייבויות מעין אלו פסולות: "התנאת תמיכה בשלטון תמורת טובת הנאה ליחיד או לסיעה התומכת בשלטון — אסורה היא. לעומת זאת, התנאת תמיכה בשלטון תמורת תמיכה כספית בביצוע מפעלים שייטיבו עם הציבור הרחב — מותרת היא. בין שני אלה עלולים להתקיים מצבי ביניים שעל הגבול. מצבים אלה מעוררים בעיות קשות של תחימת הגבול בין המותר לבין האסור."[17]

שחיתות שלטונית משנת 1995 ואילך

לאחר בחירתו של בנימין נתניהו לראשות הממשלה ביוני 1996 נקשרו בשמו מספר פרשות שבהן הועלה חשד לשחיתות, בהן פרשת בר-און חברון (1997), פרשת עמדי (1999) ופרשת ביביטורס.

בתקופת כהונתו של אריאל שרון כראש ממשלה (2001 עד 2006) נקשרו בשמו מספר פרשות שבהן הועלה חשד לשחיתות, בהן נסיעתו לרוסיה וקשריו עם ולדימיר גוסינסקי, פרשת קרקעות גנתון ופרשת האי היווני. בניו, גלעד שרון ועמרי שרון, היו מעורבים בחלק מהמקרים, וכן בפרשת סיריל קרן ובפרשות דומות נוספות. עמרי שרון הורשע ברישום כוזב במסמכי תאגיד, עדות שקר והפרת חוק מימון מפלגות, וריצה מספר חודשי מאסר.

דורון נבות כותב בספרו על השחיתות בישראל: "'התפרצות השחיתות' המשמעותית ביותר שהתרחשה בישראל חלה כנראה במהלך כהונת אריאל שרון בראשות הממשלה. את הגורמים לעלייה בהיקפי השחיתות יש לחפש בהתבססות ההגמוניה הנאו-ליברלית, בשינויים בליכוד ובתחרות העזה בין שרון לבין נתניהו."[18]

בין פרשיות השחיתות שפורסמו במאה ה-21 בישראל נמנות פרשת השחיתות בפרויקט הולילנד, פרשת השחיתות בישראל ביתנו, תיק הרבנים ופרשת מלכה לייפר.

ניתוח כמותי וביקורתי

בעשורים הראשונים שלאחר קום המדינה לא נאספו באופן מסודר נתונים הנוגעים לשחיתות בישראל, מגמה אשר משתנה באופן חלקי בעשורים האחרונים, כאשר גורמים שונים שאוספים מידע בנושא קמו בהדרגה. כך למשל, התנועה לאיכות השלטון, תנועה שבין השאר מנטרת מידע בנוגע לשחיתות השלטונית בישראל, קמה בשנת 1990, ולהבדיל, הרשות להלבנת הון, אחת מרשויות האכיפה שקמו בעשורים אלו במטרה להפחית שחיתויות, קמה בשנת 2002. מגמה זו יוצרת מציאות בה ישנו קושי להעריך את היקף השחיתות שהיה בישראל בעשוריה הראשונים, ובפרט להשוות אותו באופן איכותי להיקף השחיתות של ראשית המאה ה-21[19].

למרות הקושי באיסוף נתונים מהעבר, ניתוח היסטורי של השחיתות השלטונית בישראל, נכון לסוף העשור השני של המאה ה-21, מצביע על כמה תהליכים מנוגדים.

מחקריהם של דוקטור דורון נבות, ודוקטור אסף מצקין, שחקרו לעומק את השחיתות השלטונית בישראל כל אחד בדרכו, מצביעים על שינוי מגמה החל משנות ה-70 של המאה ה-20, כאשר החל מתקופה זו חל גידול בהיקף השחיתות[20][21]. על פי דוקטור מצקין, שינוי המגמה התאפיין בנכונות של נבחרי ציבור לבצע מעשי שחיתות לא לשם האידיאלים הציוניים, אלא לצורך אינטרס צר של מפלגה - כך שפעולות שבעבר גררו בושה ונחשבו ללא לגיטימיות בציבור, הפכו לכאלו שהמטרה הפוליטית מצדיקה עבורן את האמצעים. השחיתות, על פי מצקין, הפכה נפוצה במגזרים רבים יותר כמו משטרה, צבא, חברות ציבוריות, והיקף השחיתות גדל לרמות חסרות תקדים, בהשוואה לעשורים הראשונים של המדינה, וכללה מעורבות גדולה יותר של כסף בפרשיות השחיתות[21].

מזווית נוספת, חל שיפור איטי ביכולת הציבורית לנטר ולטפל בשחיתות. מספר פרשות שחיתות שזכו לתהודה ציבורית ותקשורתית, אילצו את המערכת הציבורית להגיב, בין אם באמצעות הסדרת תקנות, ובין אם בהקמת גופים האחראיים לטיפול בנושא. כך למשל, פרשת המינויים הפוליטיים של צחי הנגבי יצרה כללים חדשים למינויים פוליטיים, ופרשת ישראל ביתנו יצרה כללים סביב כספים קואליציוניים[19].

ישראל במדדים בינלאומיים

מדד תפיסת השחיתות של ארגון Transparency International החל למדוד את דעת הקהל בישראל על השחיתות השלטונית המקומית משנת 1996, באמצעות העמותה המקומית שקיפות בינ"ל ישראל. בשנים הראשונות שנמדדו התפיסה הציבורית הייתה הטובה ביותר באופן יחסי, כך שבשנת 1997 דירוג תפיסת השחיתות עמד על מספר שיא של 7.97 (כאשר ככל שהמספר גבוה יותר כך תפיסת השחיתות נמוכה יותר; ישראל הייתה במקום ה-15 באותה השנה)[22], וירד בהדרגה עד לשפל של 5.8 בשנת 2011 (מקום 36)[23], ולאחר מכן עלה באיטיות ובאופן לא עקבי. בשנת 2021 עמדה ישראל במקום ה-36 עם ציון של 59 מתוך 100, כאשר 100 מציין מדינה ללא שחיתות[24]. הארגון ציין כאירועים המצביעים על שחיתות שלטונית את המחאה נגד בנימין נתניהו ואת משפט נתניהו[25].

במאי 2022 פרסם הארגון הצהרה לפיה הירי לעבר העיתונאים שירין אבו עאקלה ועלי סמודי מהווה פגיעה בעיתונות חופשית, עצמאית ובטוחה, החיונית לדיווח על עוולות, שחיתות ואלימות[26].

הבנק העולמי מבצע גם הוא, החל מאמצע שנות ה-90, מספר מדידות במטרה להעריך את איכות השלטון במדינות שונות. אמנם מדידה זו אינה מודדת שחיתות שלטונית בלבד, אולם מאחר שהיא מתבססת גם על מדדים סובייקטיביים והערכות מומחים, ייתכן ומדידה זו היא עדיין המדויקת ביותר שאפשר לקבל בנושא השחיתות השלטוני. במדדים השונים של הבנק העולמי הדירוגים נעים בין 0 ל-100, כך שציון גבוה יותר מעיד על ממשל הנחשב ל"בריא" יותר. ב"מדד השליטה בשחיתות" של הבנק העולמי קיבלה ישראל בשנת 1996 את הציון 91, ובשנת 2010 את הציון 78.7. ב"מדד שלטון החוק" בשנת 1996 את הציון 88.1, ובשנת 2010 את הציון 78.5. נתונים אלו מצביעים על מגמה דומה לזו שמשתקפת במדד תפיסת השחיתות[27].

הארגון הדני GAN Integrity מפרסם מדד לשחיתות עסקית לפי מדינות. בדו"ח לשנת 2020 נכתב: "שחיתות אינה מהווה בעיה עסקית בישראל. במגזר השירותים הציבוריים קיים סיכון בינוני לשחיתות, אך השחיתות אינה ממוסדת באף אחד מהמגזרים במדינה. הממשלה הקימה מסגרת משפטית מקיפה למאבק בשחיתות והאכיפה יעילה. חוק העונשין מתייחס לעבירות שחיתות רבות, בהן שוחד, סחיטה, מעילה וניצול לרעה של תפקיד. מקרים של שחיתות שלטונית זכו לפרסום רב. המקרים נחקרו והאשמים, פקידי ממשל בכירים, נשפטו וקיבלו עונשי מאסר."[28]

מדד שחיתות מערכת הביטחון

בשנת 2013 ציין דו"ח הארגון Transparency International כי מערכת הביטחון הישראלית נמצאת בקבוצה D+, קבוצה בעלת סיכון גבוה לשחיתות. המדד מתחלק למדינות בקטגוריות A ועד F, כאשר F מציין את המדינות המושחתות ביותר[29].

על פי הדו"ח, מערכת הביטחון אינה משתפת פעולה במידה מספקת עם ועדת החוץ והביטחון, תקציב הביטחון חסר שקיפות, ואין מידע זמין לגבי הוצאות על פריטים סודיים או הוצאות מחוץ לתקציב הצבאי. אף על פי כן, לא קיימות ראיות המעלות חשש כי פשע מאורגן חדר למערכת הביטחון בישראל. נמצא כי מדיניות הממשלה בכל הקשור לרכישות ביטחוניות אינה הדוקה. אין חקיקה ספציפית שמתייחסת לרכישות ביטחוניות ומידע על תהליך הרכישה אינו זמין לציבור. בתגובת משרד הביטחון נמסר כי לדעתו יש בדו"ח אי-דיוקים מהותיים ורבים.

בשנת 2015 הוגש דו"ח הוועדה לבחינת תקציב הביטחון, שהמליצה על שורת צעדים לניהול תקציב הביטחון, בהם שקיפות והתייעלות. ההמלצות נתקלו בהתנגדות חריפה של מערכת הביטחון.

חקיקה שנועדה לטפל בשחיתות

בשנת 2007 דנה ועדת הכנסת באפשרות לשלול זכויות והטבות של חברי כנסת שהורשעו, כגון דירת שרד, לשכה, עוזרים ורכב צמוד. הליכי החקיקה נועדו לחול על אנשי הציבור הבאים: נשיא המדינה, שרים, חברי כנסת, שופטים, רבנים ראשיים, מבקר המדינה, נגיד בנק ישראל, המשנה לנגיד, דיינים וקאדים[30].

בשנת 2008 הצטרפה ישראל לאמנה נגד שחיתות של האו"ם. באותה עת בית המשפט המחוזי בתל אביב הרשיע את שר האוצר לשעבר, אברהם הירשזון, בעבירות של גניבה, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, מרמה והפרת אמונים בתאגיד, הלבנת הון ורישום כוזב במסמכי תאגיד. לאחר ההרשעה הצהירו היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז ופרקליט המדינה משה לדור כי "בית המשפט קיבל את עמדת התביעה תוך קביעת נורמות משפטיות וציבוריות ראויות באשר לאחריות האישית ולשמירת כללי טוהר המידות על ידי אנשי ציבור." הם ציינו כי מקרה זה הוא דוגמה לפעולות האכיפה הנרחבות והשיטתיות של רשויות האכיפה נגד תופעות של שחיתות שלטונית וציבורית, וכי פעולות אכיפה אלה יופנו גם כלפי הדרגים הבכירים ביותר, בלא מורא ובלא משוא פנים[31].

בשנת 2009 החליטה ועדת הכספים לשלול מעט מההטבות מנושאי משרה ציבורית שהורשעו בעבירות שיש עמן קלון: מנוי לשני עיתונים יומיים והשתתפות בהוצאות טלפון[32].

בשנת 2016 הועלתה הצעת חוק שנועדה להרחיק נבחרי ציבור שהורשעו בדין ממשרות ציבוריות[33].

בשנת 2013 עלתה הצעת חוק להכפלת תקופת הקלון מ-7 ל-14 שנים[34]. ההצעה אושרה בקריאה ראשונה בכנסת בשנת 2017[35], אך לא קודמה מאז. היא עלתה שוב בפברואר 2022[36].

אנשי ציבור ישראלים שהורשעו בעבירות שחיתות ציבורית

עמוד ראשי
 ראו גם – אנשי ציבור ישראלים שהורשעו בדין

להלן רשימת אנשי ציבור ישראלים שהורשעו בעבירות פליליות שנועדו להילחם בשחיתות שלטונית. הרשימה מסודרת לפי תפקיד ולפי סדר הא"ב.

ראש ממשלת ישראל

שרי ממשלה

חברי כנסת

על שמואל פלאטו-שרון נכתב: "האיש שנאשם במעשי שחיתות בצרפת נאשם עתה שעשה מעשי שחיתות בישראל, כדי להיבחר לכנסת ולזכות בחסינות מפני המשפט הצרפתי."

ישראל לנדרס, תנו פוש לפ"ש, דבר, 3 ביוני 1979
  • יוסף בא-גד – חבר כנסת ממפלגת מולדת בין השנים 1992–1996. הורשע ב-2007 בזיוף ומרמה, לאחר שזייף חתימות של אזרחים לקראת הבחירות. נגזרו עליו שישה חודשי עבודות שירות וקנס בסך 25 אלף שקל.
  • נעמי בלומנטל – חברת כנסת מהליכוד בשנים 1992–2006. הורשעה ב-2006 בשוחד בחירות, הדחת עדים ושיבוש מהלכי משפט, ונדונה לשמונה חודשי מאסר וקנס של 75 אלף ש"ח. כמו כן נקבע כי יש קלון בעבירות.
  • מיכאל גורלובסקי – חבר כנסת מהליכוד בשנים 2003–2006. היה מעורב בפרשת ההצבעות הכפולות יחד עם ח"כ יחיאל חזן. הורשע ב-2006 בהפרת אמונים ונדון לחודשיים עבודות שירות וחודשיים מאסר על תנאי. בפברואר 2021 הוגש כתב אישום נגד גורלובסקי על מתן שוחד והלבנת הון בגין מעורבותו בפרשת שחיתות בנתיבי ישראל.
  • שלמה דיין – חבר כנסת ממפלגת ש"ס בשנים 1988–1992. הורשע ב-1993 בקבלת דבר במרמה ובזיוף, ונידון לארבעה חודשי עבודות שירות.
  • מיכאל דקל – חבר כנסת מהליכוד בשנים 1977–1988. הורשע ב-1993 בשוחד, מרמה והפרת אמונים, ונקנס ב-50,000 ש"ח.
  • יוסף ונונו – חבר כנסת ממפלגת העבודה בשנים 1992–1996. הורשע ב-1997 בשוחד, מרמה והפרת אמונים. נידון לעונש מאסר של 12 חודשים וקנס בסך 40,000 ש"ח.
  • חנין זועבי – חברת כנסת מפלגת בל"ד בשנים 2009–2019. בשנת 2021 הורשעה בניסיון לקבל דבר במרמה וזיוף מסמכים. נגזר עליה עונש מאסר על תנאי וקנס.
  • עופר חוגי – חבר כנסת ממפלגת ש"ס בשנים 1999–2006. הורשע ב-2006 במרמה בנסיבות מחמירות, בשימוש במסמך מזויף, ברישום כוזב במסמכי תאגיד ובניסיון לקבל דבר במרמה. נדון לשלוש שנים מאסר בפועל וכן קנס של 200 אלף שקלים.
  • יחיאל חזן – חבר כנסת מהליכוד בשנים 2003–2006. הורשע ב-2006 בעבירות של זיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות, מרמה והפרת אמונים בעקבות פרשת ההצבעות הכפולות. נדון לארבעה חודשי עבודות שירות ושישה חודשי מאסר על תנאי.
  • יאיר לוי – חבר כנסת ממפלגת ש"ס בשנים 1988–1992. הורשע ב-1994 בעבירות של גנבה, זיוף מסמך בנסיבות מחמירות, רישום כוזב במסמכי תאגיד ומרמה והפרת אמונים בתאגיד, ונידון לארבע שנות מאסר בפועל וקנס בסך 275,000 ש"ח.
  • שמואל פלאטו-שרון – חבר כנסת ממפלגת פיתוח ושלום בין השנים 1977–1981. הורשע פעמיים: ב-1979 הורשע בשוחד בחירות ובמרמה. נגזרו עליו 11 חודשי מאסר בפועל, אותם ריצה בבית סוהר חרמון, ובשנת 2000 הורשע במרמה ונדרש לשלם 1.2 מיליון דולר פיצויים לחברה צרפתית.
  • דני קורן – חבר כנסת ממפלגת העבודה בשנת 2006. הורשע ב-2011 בניגוד עניינים, מרמה והפרת אמונים. נדון למאסר של שישה חודשים בעבודות שירות וקנס של 150,000 ש"ח.
  • שמואל רכטמן – חבר כנסת מהליכוד בשנים 1977–1979. בשנת 1979 הורשע בלקיחת שוחד ונדון לתשעה חודשי מאסר. רכטמן היה חבר הכנסת הראשון שהורשע בפלילים, וחבר הכנסת הראשון שנכנס אי-פעם לכלא.
  • עמרי שרון – חבר כנסת מהליכוד וקדימה בשנים 2003–2006. הורשע ב-2006 ברישום כוזב במסמכי תאגיד, עדות שקר והפרת חוק מימון מפלגות, ונידון לשבעה חודשי מאסר וקנס בסך של 300 אלף ש"ח.

רבנים ראשיים

ראשי רשויות מקומיות

בשנת 1966 צוטט ז. רוזוב, שהיה במשך 20 שנה חבר מועצת עיריית הרצליה: "אם יש שחיתות בישראל, הרי זה בשלטון המקומי. השחיתות מתבטאת בצורות שונות: בקבלת עובדים לעירייה שלא בדרך המקובלת במוסדות ציבור, באי-הקפדה על חוק העיריות בכל הנוגע לניהול הכספי, בהפקרות בענייני תכנון ערים, במתן אישורים פרטיים לתוספת בנייה על ידי ראשי ערים, בקיום קרנות פרטיות בלתי-חוקיות, ועוד כהנה וכהנה."

עמי שמיר, "אדוני ראש העיר" - או - "מועצת עיריה נכבדה", למרחב, 15 ביולי 1966
  • ברוך אבוחצירא – היה סגן ראש עיריית אשקלון בשנים 1970–1978. הורשע ב-1980 בלקיחת שוחד וריצה בשל כך עונש של חמש שנות מאסר בכלא מעשיהו.
  • אלברט ארז – היה ראש עיריית קריית גת בשנים 1996–2003. הורשע ב-2005 בפגיעה בפרטיות והפרת אמונים, ונגזרו עליו קנס ועבודות שירות.
  • יהודה בן חמו – היה ראש עיריית כפר סבא בשנים 2003–2018. הורשע ב-2021 בעבירות גניבה בידי עובד ציבור, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ומרמה והפרת אמונים. נדון ל-30 חודשי מאסר ולקנס בסך 300,000 ש"ח.
  • צבי בר – ראש עיריית רמת גן בשנים 1989–2013, הורשע ב-2015 בקבלת שוחד ונידון לשלוש שנות מאסר.
  • שמעון גפסו – היה ראש עיריית נצרת עילית בשנים 2008–2013. הורשע ב-2015 בקבלת שוחד במהלך כהונתו ונגזר עליו מאסר של חצי שנה.
  • משה דדון – היה ראש המועצה האזורית מטה יהודה בשנים 2009–2018. הורשע ב-2018 בקבלת שוחד ושיבוש מהלכי משפט. נגזרו עליו 47 חודשי מאסר בפועל, חילוט רכוש בשווי 350 אלף ש"ח וקנס בסך 100 אלף ש"ח, ונקבע שהעבירות יישאו עימן קלון.
  • עודד המאירי – היה ראש עיריית צפת בין השנים 2001–2003. הורשע ב-2018 בעבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים ונידון לשישה חודשי מאסר בפועל וקנס של 150,000 ש"ח. לאחר מכן הורשע בשוחד נוסף ונידון לשישה חודשי מאסר, שאותם ריצה בעבודות שירות.
  • נתן וולוך – סגן ראש עיריית תל אביב-יפו בשנים 1973–2011 ומשנת 2013 עד היום. הורשע ב-2010 בהפרת אמונים ומתן ידיעות כוזבות, ונגזרו עליו מאסר על תנאי ו-200 שעות עבודות שירות, ללא קלון. בשנת 2011, לאחר ערעור של פרקליטות המדינה, קבע בית המשפט המחוזי כי במעשיו של וולוך דבק קלון.
  • אורי לופוליאנסקי – ראש עיריית ירושלים בשנים 2003–2008. הורשע ב-2014 בקבלת שוחד ונידון לשש שנות מאסר בפועל ושנת מאסר על תנאי. לאחר ערעור והתחשבות במצבו הבריאותי נקבע עונש של שישה חודשי עבודות שירות וקנס בסך חצי מיליון שקלים.
  • שלמה לחיאני – כיהן כראש עיריית בת ים בשנים 2003–2014. הורשע ב-2014 בהפרת אמונים. נגזר עליו עונש של שמונה חודשי מאסר בפועל וקנס בסך 250,000 ש"ח.
  • דב ליטבינוף, ראש מועצה אזורית תמר בשנים 2004–2019. הורשע ב-2018 בהפרת אמונים בפרשת השחיתות בישראל ביתנו.
  • אבנר מורי – היה ראש מועצה אזורית מרחבים בשנים 1997–2012. הורשע ב-2014 בקבלת שוחד ותרומות בחירות אסורות, ונגזרו עליו 13 חודשי מאסר בפועל וקנס בסך 30 אלף ש"ח.
  • מאיר ניצן – היה ראש עיריית ראשון לציון בשנים 1983–2008. הורשע ב-1994 בעבירה של הפרת אמונים, ונגזרו עליו מאסר על תנאי וקנס בסך 10,000 ש"ח, ללא קלון.
  • ישראל סדן – היה ראש עיריית חדרה בשנים 1998–2005. הורשע ב-2005 במתן שוחד ונידון לשמונה חודשי מאסר בפועל וקנס בגובה 60 אלף ש"ח.
  • אורי עמית – היה ראש עיריית רמת גן בשנים 1983–1989. הורשע ב-1993 בקבלת שוחד ונדון למאסר על תנאי וקנס בסך 11,000 ש"ח.
  • גבי פארן – היה ראש עיריית רמת השרון בשנים 1998–2003. הורשע ב-2003 במרמה והפרת אמונים ונגזר עליו תשלום קנס בסך 50,000 ש"ח.
  • שוקי פורר – היה ראש עיריית רחובות בשנים 1998–2009. הורשע ב-2008 בהפרת אמונים ונגזרו עליו עבודות שירות וקנס בסך 75,000 ש"ח. כמו כן קבע השופט שיש במעשיו קלון. בספטמבר 2021 מחק נשיא המדינה, יצחק הרצוג, את הרישום הפלילי של פורר.
  • אהוד קינמון – היה ראש עיריית בת ים בשנים 1983–1993. הורשע בשנת 2000 בקבלת שוחד ונידון לשישה חודשי עבודות שירות וקנס בסך 15,000 ש"ח.
  • בני רגב – היה ראש עיריית לוד בשנים 1996–1998 ושוב בשנים 2002–2007. הוא הורשע בקבלת שוחד מאיש העסקים דודי אפל ונידון בשנת 2010 ל-18 חודשי מאסר בפועל.
  • יצחק רוכברגר – היה ראש עיריית רמת השרון בין השנים 2003–2013. הורשע ב-2014 בעבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד ובמרמה והפרת אמונים. נגזרו עליו שישה חודשי עבודות שירות וקנס בסך 40,000 ש"ח. כמו כן קבע השופט שיש במעשיו קלון.
  • שמואל רכטמן – היה ראש עיריית רחובות בשנים 1969–1978. הורשע ב-1979, כאשר כיהן כחבר כנסת, בלקיחת שוחד ונדון לתשעה חודשי מאסר.
  • איתמר שמעוני – היה ראש עיריית אשקלון בין השנים 2013–2017. הורשע ב-2019 בלקיחת שוחד, בהפרת אמונים ובעבירת מס, ונגזרו עליו ארבע שנות מאסר בפועל וקנס בסך 400,000 ש"ח.

אנשי ציבור נוספים

  • רמי דותן – היה ראש להק הציוד בחיל האוויר הישראלי בשנים 1989–1990, בדרגת תת-אלוף. הורשע ב-1991 במספר סעיפי אישום ובהם קבלת שוחד ונידון ל-13 שנות מאסר, גירוש מהצבא ושלילת דרגתו.
  • אלכס ויז'ניצר – היה יושב ראש דירקטוריון החברה הממשלתית נת"ע, מנכ"ל החברה הלאומית לדרכים בישראל ויושב ראש דירקטוריון מקורות בשנים 2001–2015. הורשע ב-2021 בבקשת שוחד ונגזרו עליו שנתיים מאסר בפועל וקנס בסך 850 אלף ש"ח.
  • אשר ידלין – היה עסקן פוליטי, מבכירי תנועת העבודה. הומלץ למנותו ב-1976 לנגיד בנק ישראל, אך בתוך זמן קצר נעצר והורשע בקבלת שוחד, ונידון לחמש שנות מאסר בפועל.
  • רמי כהן – היה מנכ"ל משרד החקלאות ופיתוח הכפר בין השנים 2013–2015. הורשע ב-2021 בפרשת השחיתות בישראל ביתנו בלקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים, הלבנת הון, זיוף תעודות, רישום כוזב במסמכי תאגיד ואיום על קצין משטרה. נגזרו עליו 30 חודשי מאסר וקנס של 180,000 ש"ח.
  • שמעון שבס – היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה בין השנים 1992–1995. הורשע בשנת 2004 בעבירות מרמה והפרת אמונים ושוחד, בפרשה העוסקת בקשריו עם מדינות זרות, ונגזרו עליו שנתיים מאסר בפועל וקנס של 50 אלף ש"ח. לאחר שני ערעורים בוטל עונש המאסר.
  • יהודה שפיגל – היה סמנכ"ל משרד הבריאות ומעורב בפרשת תל גיבורים בשנת 1963. הורשע ב-1964 על קבלת שוחד מאדריכלים ומהנדסים על מנת לקדם הקמת בית חולים בחולון. שפיגל נדון לשנתיים מאסר, וגם עורך דינו הורשע ונגזרו עליו מאסר וקנס.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ דורון נבות, שחיתות פוליטית בישראל, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, ‏מהדורה שנייה, 2015, עמ' 43.
  2. ^ נבות, עמ' 13-14.
  3. ^ הורשעו בפלילים: כרוניקה של פשיעה בכנסת ובממשלה, באתר "נתון בראש", ‏9 בינואר 2018.
  4. ^ נבות, עמ' 503
  5. ^ דורון ברויטמן, קוקטייל השחיתות מאיים להרעיל את השלטון בישראל, באתר כלכליסט, ‏1 במרץ 2020.
  6. ^ צ. ק., פרופסור גוי ופרופסור עברי (מכתב מסקנדינביה), הצופה, 9 באוגוסט 1948.
  7. ^ משה בראוור, צללים במדינה, הצופה, 19 בספטמבר 1948.
  8. ^ נבות, עמ' 58.
  9. ^ נבות, עמ' 52
  10. ^ נבות, עמ' 59.
  11. ^ מקל וכלב, "העולם הזה (שבועון)", גיליון 1016 מ-3 באפריל 1957, עמוד 3.
  12. ^ נבות, עמ' 68.
  13. ^ נבות, עמ' 72.
  14. ^ נבות, עמ' 87.
  15. ^ נבות, עמ' 95.
  16. ^ נבות, עמ' 107
  17. ^ נבות, עמ' 151.
  18. ^ נבות, עמ' 218.
  19. ^ 19.0 19.1 אומרים שהיה פה מושחת, באתר עושים פוליטיקה מבית עושים היסטוריה, דקות 25–28
  20. ^ דפנה ליאל, מארחת את דוקטור דורון נבות, אומרים שהיה פה מושחת, באתר עושים פוליטיקה מבית עושים היסטוריה, דקות 36:05-28:30
  21. ^ 21.0 21.1 ליבי עוז, בריאיון עם ד"ר אסף מצקין, פעם היה פה טוב יותר?, באתר התנועה לאיכות השלטון
  22. ^ מדד השחיתות: ישראל השתפרה מעט - מקום 32, באתר ynet, 17 בנובמבר 2009.
  23. ^ גיא קצוביץ', ‏מדד השחיתות: ישראל קיבלה את הציון הנמוך ביותר אי-פעם, באתר גלובס, 1 בדצמבר 2011.
  24. ^ Corruption Perception Index, ארגון השקיפות הבינלאומי, ‏28 בינואר 2020 (באנגלית)
  25. ^ When the mighty fall, באתר Transparency International, ‏15 בינואר 2021 (באנגלית).
  26. ^ Transparency International calls for accountability for shooting of Palestinian Journalists in Jenin, באתר Transparency International, ‏11 במאי 2022 (באנגלית).
  27. ^ שחיתות פוליטית בישראל, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.
  28. ^ Israel Corruption Report, באתר "GAN Integrity", ‏אוגוסט 2020 (באנגלית).
  29. ^ ישראל נמצאת בסיכון גבוה לשחיתות במערכת הביטחון, באתר ‏מאקו‏‏, ‏29 בינואר 2013‏.
  30. ^ צבי זרחיה, יישללו הטבות מאישי ציבור מורשעים: "הכנסת לא תהיה סלחנית כלפי מי שסרח", באתר הארץ, 4 ביולי 2007.
  31. ^ תומר זרחין ועפרה אידלמן, שר האוצר לשעבר, אברהם הירשזון, הורשע בעבירות של גניבה, באתר הארץ, 4 ביוני 2008.
  32. ^ נעמה סיקולר, בניזרי והירשזון לא ייהנו מעיתון וטלפון על חשבון המדינה, באתר כלכליסט, 11 באוגוסט 2009.
  33. ^ הצעת חוק-יסוד: המאבק בשחיתות הציבורית - הרחקת נבחרי ציבור שהורשעו בדין ממשרות ציבוריות (תיקוני חקיקה), באתר הכנסת, ‏2016.
  34. ^ יובל יועז, ‏הצעת חוק: תקופת הקלון לנבחרי ציבור תוכפל מ-7 ל-14 שנים, באתר גלובס, 17 בדצמבר 2013.
  35. ^ הצעת חוק-יסוד: הארכת תקופת הפסילה בעבירות שיש עמן קלון לנבחרי ציבור (תיקוני חקיקה), באתר הכנסת, ‏2017.
  36. ^ יקי אדמקר‏, סער תומך: קלון על נבחרי ציבור - יישאר לכל החיים, באתר וואלה!‏, 3 בפברואר 2022.
  37. ^ ע"פ 2021/17 יונה יחיאל מצגר נ' מדינת ישראל, ניתן ב־30 באפריל 2017
  38. ^ גיא פלג, משה נוסבאום, חדשות 2, ‏הבוקר: הרב יונה מצגר נכנס לכלא, באתר ‏מאקו‏‏, ‏1 במאי 2017‏
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35888650שחיתות שלטונית בישראל

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=שחיתות_שלטונית_בישראל&oldid=2299785"