לדלג לתוכן

שבועת חניבעל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית

תבנית יצירת אמנות ריקה

שבועתו של חניבעלאנגלית: The Oath of Hannibal) הוא ציור שמן על בד, חתום ומתוארך לשנת 1770, מאת הצייר בנג'מין וסט. מידות היצירה הן 224.9 × 307.7 ס״מ. היצירה צוירה כחלק ממחזור ציורי היסטוריה נאו-קלאסיים שהוזמנו בידי ג'ורג' השלישי, מלך הממלכה המאוחדת עבור חלל מגורים פרטי בארמון בקינגהאם.

רקע היסטורי והקשר הזמנה

הגעתו של בנג'מין וסט לאנגליה מאיטליה בשנת 1763 התרחשה בתקופה שבה אמנים פעלו לגיבוש אסכולה לאומית יוקרתית של ציור היסטורי. ג'ורג' השלישי גילה עניין פעיל בתמיכה ביוזמה זו, וכן היה תומך נלהב בהקמת מוסד לאומי להוראה ולהצגת אמנויות. חסותו של המלך על וסט והקמת האקדמיה המלכותית לאמנויות בשנת 1768 היו קשורות זו בזו באופן הדוק.

וסט צייר עבור ג'ורג' השלישי כ־60 ציורים בין השנים 1768 ל־1801. משנת 1772 תואר בקטלוגים של האקדמיה המלכותית כ"צייר היסטורי למלך", ומשנת 1780 קיבל מן המלך קצבה שנתית קבועה. בשנות השמונים של המאה ה־18 העניק שיעורי רישום לנסיכות, ובשנת 1791 מונה לממונה על האוסף המלכותי.[1]

מעמד היצירה בתוך מחזור ציורים

הציור "שבועתו של חניבעל" הוא אחד משלושה זוגות של ציורי היסטוריה נאו-קלאסיים שצוירו בין השנים 1769–1773 והוזמנו בידי ג'ורג' השלישי לתלייה בחדר ישיבה פרטי בארמון בקינגהאם. מחזור זה כלל גם סצנה מודרנית אחת, מותו של וולף. היצירה צוירה בזוג רעיוני עם הציור יציאתו של רגולוס משנת 1769, והמשמעות שלה מובנת מתוך ניגוד בין שתי הסצנות.

ההזמנה הראשונה במחזור בוצעה בפברואר 1768, לאחר שווסט הציג למלך ציור שצייר עבור הארכיבישוף מיורק. ציור זה הוצג באקדמיה המלכותית בשנת 1771 ועלה 400 גינאות.[1]

תיאור היצירה

הציור מתאר סצנה היסטורית על פי המסופר אצל טיטוס ליוויוס. חניבעל הצעיר, המבקש להצטרף לאביו חמלקרת ברקה במסע המלחמה בספרד בשנת 237 לפנה״ס, נדרש להישבע כי יהפוך לאויבה של רומא ברגע שיוכל. הסצנה מוצגת בתוך מתחם מקדשי רחב, המעוטר בגביעי נשק, נסי מלחמה ופסלים.

חניבעל נראה כשהוא דורך על מגן רומי ועל עיט רומי, ונשבע שבועה על מזבח המוצב לרגלי פסלו של יופיטר. דמותו של יופיטר מופיעה בדמות אפריקאית, בעלת קרני איל, אך אוחזת בברקי הרעם המזוהים עמו. שילוב זה מדגיש זהות מקומית־זרה לצד סמלים מוכרים, ומעגן את הסצנה במסגרת פולחנית טעונה.[1]

פרשנות רעיונית

המשמעות הרעיונית של היצירה נבחנת בניגוד ל"יציאתו של רגולוס". בעוד רגולוס מייצג מופת של מידה רומית, נחישות עקרונית ושליטה עצמית, אומץ לבם של בני משפחת ברקה מוצג כנגוע בשנאה, בכעס ובתשוקה לנקמה. הסצנה כולה מעוצבת כבלתי-רציונלית, פגאנית ומאיימת, ונתפסת כאלימה וצמאת־דם.

הטקס המתואר אינו מוצג כמעשה מוסרי נשגב, אלא כמעשה קיצוני המונע על ידי איבה. כך נוצר דיאלוג רעיוני בין הציורים, שבו אומץ של אויב מוצב כניגוד לפיכחון ולמידה של ידיד. הטקסט מציין כי ניגוד מסוג זה אינו חריג ביצירתו של וסט, וכי זו אינה הפעם הראשונה או האחרונה שבה הוא מציב גבורה ידידותית מול קנאות אויב.[1]

תולדות הבעלות

הציור צויר עבור ג'ורג' השלישי ונרשם בשנת 1774 כחלק מתכולת "החדר החמים" בארמון בקינגהאם. הוא מתועד באותו חלל גם בשנים 1790 ו־1819. בשנת 1835 הועבר לחדר הציורים של המלכה בארמון המפטון קורט, ושם נרשם שוב בשנת 1861.[1]

הערות שוליים


שבועת חניבעל42452911Q28024451