ציור היסטורי
ציור היסטורי (באנגלית: History painting) הוא ז'אנר בציור המוגדר לפי נושאו, סצנה נרטיבית - ולא על פי סגנון אמנותי או תקופה מסוימת. ציורים אלה מציגים בדרך כלל רגע עלילתי דרמטי, לעיתים מתוך מיתולוגיה יוונית ורומית, סיפורי המקרא או נושאים דתיים אחרים. בניגוד לציורי דיוקן, טבע דומם או ציור נוף, שבהם הנושא הוא קבוע וסטטי, בציור היסטורי ההתרחשות היא דינמית. מקור המונח במילה הלטינית historia והצרפתית histoire, שפירושן "סיפור" – ומכאן גם משמעותו: "ציור סיפורי". רוב ציורי ההיסטוריה אינם עוסקים באירועים היסטוריים במובן הצר, במיוחד לא לפני אמצע המאה ה-19.
קבוצות הנושאים המרכזיות בז'אנר – מיתולוגיה, מקרא, דת ואלגוריה – היו במשך מאות שנים הנושאים הנפוצים ביותר, ולכן יצירות כמו תקרת הקפלה הסיסטינית נחשבות לציורים היסטוריים, כמו גם מרבית היצירות הגדולות שנוצרו לפני המאה ה-19. המונח מתייחס לרוב לציורי שמן או פרסקו גדולי ממדים שנוצרו בין תקופת הרנסאנס לסוף המאה ה-19, ולא נעשה בו שימוש ביחס ליצירות מאוחרות יותר, אף אם הן עומדות בהגדרה הבסיסית.
המונח "History painting" שימש בעבר לעיתים כשם נרדף ל־"historical painting", בעיקר לפני המאה ה-20. כאשר נעשית הבחנה בין השניים, הכוונה ב־"historical painting" היא לייצוגים של היסטוריה חילונית דווקא, בין אם מדובר באירועים מתועדים ובין אם בסצנות כלליות – הבחנה שהתפתחה לז'אנר מובחן במיוחד במאה ה-19.[1] לעומת זאת, במונחים כגון "חומרים לציור היסטורי" (historical painting materials), המילה "היסטורי" מתייחסת פשוט לחומרים שהיו בשימוש לפני 1900 בקירוב.[2][3]
יוקרה
במהלך תקופות הרנסאנס, הבארוק והנאו-קלאסיציזם, ציור היסטורי נחשב לז'אנר היוקרתי והחשוב ביותר באמנות המערבית, ותפס את המקום הגבוה ביותר בהיררכיית סוגי הציור שהתקבעה באקדמיות לאמנות. הוא נתפס כהמקבילה החזותית לאפוס הספרותי – כלומר, כאמנות שמסוגלת לבטא ערכים נעלים, רעיונות מוסריים, וסיפורים רבי-עוצמה. תפיסה זו נוסחה לראשונה באופן תאורטי על ידי לאון בטיסטה אלברטי, שטען בשנת 1436 בחיבורו De Pictura ("על הציור" (אנ')) כי ציור היסטורי מרובה-דמויות הוא הצורה הנעלה ביותר של אמנות חזותית. לדבריו, מדובר בז'אנר הדורש את רמת השליטה הגבוהה ביותר - בציור גוף האדם, ארכיטקטורה, טבע, קומפוזיציה, הבעה ומחוות – ולכן נחשב לשיא של יכולת אמנותית. מעבר למורכבותו הטכנית, אלברטי הדגיש את ערכו האינטלקטואלי והרגשי של הז'אנר: העובדה שהוא "מציג היסטוריה לעיני הצופה", ומסוגל לרגש ולהניע אותו דרך סיפור חזותי דרמטי. תפיסה זו השתרשה עמוקות באמנות האירופית ונשמרה לאורך מאות שנים. האקדמיות הגבוהות לאמנות באירופה קידשו את הציור ההיסטורי כתחום המרכזי שאליו אמור אמן לשאוף, והעניקו לו את מירב התמיכה, ההדרכה וההכרה. ציור מסוג זה נתפס כבעל תפקיד תרבותי ולאומי, ולעיתים גם פוליטי – דרך הצגת גיבורים, ערכים מוסריים, או אירועים מיתיים ודתייים בעלי משמעות כלל-חברתית. רק במאה ה־19 החלו לערער על עליונותו, אך במשך תקופה ארוכה הוא נחשב לפסגת השאיפה של האמנות הגבוהה.[4][5]
מהתפתחות הז'אנר
המונח "ציור היסטורי" לא היה בשימוש בתקופת ימי הביניים, אף על פי שבמערב נוצרו מחזורי פרסקו, מזבחות גדולים, ומיניאטורות מוארות בעלי אופי נרטיבי. הוא התגבש בתקופת הרנסאנס האיטלקי, כאשר הופיעו יצירות שאפתניות, לעיתים דתיות ולעיתים בעלות נושא היסטורי עכשווי, בעיקר בפירנצה. בין אלה ניתן למנות את שלושת הציורים הענקיים של פאולו אוצ'לו על "קרב סן רומנו", ואת "קרב קאשיונה" של מיכלאנג'לו ו"קרב אנגיארי" של לאונרדו דה וינצ'י – יצירות שנותרו לא גמורות. סצנות מההיסטוריה העתיקה ומהמיתולוגיה היו גם הן פופולריות. אלברטי, ובהמשך וזארי בספרו "חיי האמנים", ראו ביצירות היסטוריות את מדד העליונות של האמן. אמנים רבים שאפו לפרסם את שמם באמצעות ציורי היסטוריה גדולים, גם על חשבון סוגות שבהן התמחו. חלק מהכותבים התנגדו למונח "ציור היסטורי" והעדיפו מונחים כגון "ציור פיוטי" (poesia), או ניסו להבחין בין "היסטוריה" אמיתית – הכוללת דת והיסטוריה – לבין "פאבולה", הכוללת מיתולוגיה, אלגוריה וסיפורת.[6] ציוריו הגדולים של רפאל נחשבו, יחד עם אלו של מיכלאנג’לו, לאבני דרך בז’אנר.
בחדרי רפאל בארמון הוותיקן שולבו סצנות אלגוריות והיסטוריות, ו"קרטוני רפאל" הציגו סצנות מהבשורה – כולם בסגנון הנשגב שזוהה מהרנסאנס הגבוה עם ציור היסטורי. בתקופת הרנסאנס המאוחר והבארוק התנוון לעיתים הז’אנר לפנורמות קרב עם דמויות מונרכיות רכובות, או טקסים רשמיים. אף על פי כן, אמנים כוולסקס הצליחו ליצור יצירות מופת גם מתוך חומר גלם בלתי מבטיח, כמו ב"כניעת ברדה".
ניסוח משפיע במיוחד של היררכיית הסוגות הופיע בשנת 1667 בידי אנדרה פליביין, תאורטיקן קלאסי צרפתי, שקבע כי:
מי שמצייר נופים מושלם נעלה על מי שמצייר פירות, פרחים או צדפים. מי שמצייר בעלי חיים חיים, עדיף על מי שמציג דברים מתים וחסרי תנועה; וכיוון שדמות האדם היא יצירתו הנעלה של אלוקים, ברור שמי שמחקה את הקל בציור דמות אנושית, נעלה על כל האחרים... צייר העוסק בדיוקנאות בלבד טרם הגיע לשלמות הגבוהה של האמנות, ואינו זכאי לכבוד שניתן לבעלי הידע הרב ביותר. כדי לזכות בכך עליו לצייר קבוצות, לעסוק בהיסטוריה ובמיתולוגיה, ולתאר פעולות גדולות כאילו היה היסטוריון, או סצנות נעימות כאילו היה משורר – ואף מעבר לכך, עליו לדעת כיצד לגלם באלגוריה את מעלותיהם של גדולי האומה ואת סודותיהם הנעלים.[7]
בסוף המאה ה-18, עם ירידת קרנם של ציור דתי ומיתולוגי, גברה הדרישה לתיאורים היסטוריים, לרבות של אירועים עכשוויים. הדבר נבע בין היתר מהמעבר לתצוגה פומבית של אמנות, ולא מהצגתה בארמונות. נושאים מההיסטוריה הקלאסית נשארו נפוצים, אך גם סצנות מההיסטוריה הלאומית זכו להצלחה. מ־1760 העניקה אגודת האמנים הבריטית פרסים שנתיים ליצירות בנושא ההיסטוריה של בריטניה.[8]
בשנת 1770 עורר בנג'מין וסט סערה כאשר צייר את "מותו של הגנרל וולף" בלבוש עכשווי, בניגוד להנחיות שניתנו לו. למרות שסירב המלך ג'ורג' השלישי לרכוש את היצירה, הצליח וסט לשכנע את הציבור ולפתוח פתח לסגנון היסטורי מדויק יותר.[9]
במהלך המאה ה-19 התפתח סגנון "היסטוריציזם", שדימה סגנונות היסטוריים מן העבר. ציורים רבים החלו לשלב גישות של ציור ז'אנרי – סצנות יומיומיות – עם נושאים היסטוריים. תיאורים מפורטים של חיי אישים גדולים או של דמויות אנונימיות החלו להחליף את סצנות הגיבורים. באותו הזמן סצנות יומיומיות עם מסר מוסרי, פוליטי או סאטירי נעשו פופולריות – גם ברקע היסטורי וגם עכשווי.
לקראת סוף המאה ה-19 נדחה ציור ההיסטוריה על ידי תנועות אוונגרדיות כמו האימפרסיוניזם (למעט מאנה) והסימבוליזם. חוקרים מציינים כי "המודרניזם נבנה במידה רבה על דחיית ציור ההיסטוריה... כל שאר הז'אנרים התקבלו לפנתאון המודרניות – מלבדו".[10]
הבחנה בין ציור היסטורי לציור היסטורי במובן הצר
המונחים
בתחילה שימשו המונחים "ציור היסטורי" (history painting) ו"ציור היסטורי במובן הצר" (historical painting) באופן שווה, כפי שניתן לראות אצל סר ג'ושוע ריינולדס בהרצאתו הרביעית, שבה השתמש בשני המונחים לסירוגין בהתייחסו ל"ציור היסטורי", ואף טען: "...יש לכנותו ציור פיוטי, שכן זו מהותו האמיתית", בהתבסס על המונח הצרפתי peinture historique. במאה ה-19 החלה הבחנה בין המונחים, ו"ציור היסטורי במובן הצר" התייחס לנושאים הלקוחים מהיסטוריה חילונית בלבד. בשנת 1853 שאל ג'ון ראסקין את קהל שומעיו: "מה פירוש המונח ציור היסטורי בעיניכם כיום? כיום הכוונה היא לניסיון, באמצעות הדמיון, לתאר אירוע היסטורי מן העבר".[11] לדוגמה, בקטלוג בן שלושה כרכים של ציורי טיציאן שפרסם הארולד וות'י, הוא חילק את הציורים ל"ציורים דתיים", "דיוקנאות", ו"ציורים מיתולוגיים והיסטוריים", כאשר שני הקטגוריות האחרונות נחשבות שתיהן לציור היסטורי. למרות שתועלת יש בהבחנה זו, היא אינה נשמרת באופן עקבי, והבלבול בין המונחים נותר בעינו. מסיבה זו, בכתיבה אקדמית בת־זמננו נוטים להימנע מהמונח "ציור היסטורי במובן הצר" ולהעדיף את הביטוי "תוכן היסטורי בציור היסטורי". עם זאת, כאשר נעשה שימוש במונח במחקר בן זמננו, הכוונה בדרך כלל היא לתיאור ציור של נושאים היסטוריים, לעיתים קרובות מהמאה ה-19.[12]
המונח "ציור היסטורי" (historical painting) משמש לעיתים גם בהקשר של מחקר טכניקות שימור, כשהכוונה היא ל"ציור עתיק" – כלומר ציור שנעשה בטכניקות שהיו נהוגות לפני העידן המודרני.[13]
ציור אנקדוטלי במאה ה-19
במאה ה-19 השתמשו כותבים בריטיים במונחים כמו "ציור נושאי" (subject painting) או "ציור אנקדוטלי", בהתייחס לסצנות בודדות מתוך נרטיב מרומז, לרוב עם דמויות שאינן מזוהות.[14] דוגמה לכך היא הציור "The Awakening Conscience" של ויליאם הולמן האנט מ־1853, או סדרת הציורים "Past and Present" מאת אוגוסטוס אג, שמהווה המשך עיוני לסדרות מוסריות של ויליאם הוגארת, כגון "Marriage à-la-mode".
ציור היסטורי במאה ה-19
במאה ה-18 ולרוב המאה ה-19 נחשב הציור ההיסטורי לצורת האמנות האקדמית הדומיננטית באקדמיות הלאומיות השונות, והנושאים ההיסטוריים תפסו בו מקום מרכזי יותר ויותר. בתקופות המהפכה והקיסרות הנפוליאונית, תיארו אמנים כמו אנטואן־ז'אן גרו, ז'אק־לואי דוד וקרל ורנה את ההיסטוריה העכשווית בצורה הירואית ובמובהק תעמולתית, בתמיכת המדינה הצרפתית. לאחר נפילתו של נפוליאון בשנת 1815, ממשלות צרפת כבר לא נחשבו ראויות לייצוג הירואי, ורבים מהאמנים חזרו אל העבר הרחוק כדי למצוא נושאים. בבריטניה, תיאור הניצחונות מהמלחמות הנפוליאוניות התרחש בעיקר רק לאחר סיומן.
גישה נוספת הייתה לבחור נושאים בני־זמנם המתנגדים לשלטון, בבית או בחו"ל. רבים ממה שנחשב לדור האחרון של ציור היסטורי גדול עסקו באירועי דיכוי או זוועות מהמציאות העכשווית: ציורו של פרנסיסקו גויה "השלישי במאי 1808" (1814), "רפסודת המדוזה" של תאודור ז'ריקו (1818–1819), "הטבח בכיוס" (1824) ו"החירות מובילה את העם" (1830) מאת אז'ן דלקרואה – כולם ציורים הירואיים המתארים סבל הירואי של אזרחים רגילים.
אמנים רומנטיים כמו ז'ריקו ודלאקרואה, וכן אמנים מתנועות אחרות כמו האחווה הפרה־רפאליטית האנגלית, המשיכו לראות בציור ההיסטורי את שיא השאיפה האמנותית. אמנים אחרים כמו יאן מטייקו בפולין, וסילי סוריקוב ברוסיה, חוסה מורנו קרבונרו בספרד ופול דלארוש בצרפת התמקדו בציורים היסטוריים גדולים. הסגנון המכונה בצרפתית "סגנון הטרובאדור" (style troubadour) שימש תיאור מעט מזלזל לציורים מוקדמים של סצנות מימי הביניים והרנסאנס, שהיו לרוב קטנים ותיארו רגעים אנקדוטליים ולא דרמטיים. אמנים כגון אנגר, ריצ'רד פרקס בונינגטון והנרי פראדל יצרו עבודות מסוג זה. החוקר רוי סטרונג כינה יצירות אלו "הרומנטיקה האינטימית", ובצרפתית הן כונו "peinture de genre historique" או "peinture anecdotique" ("ציור ז'אנר היסטורי" או "ציור אנקדוטלי").[15]
הזמנות כנסייתיות לציורים קבוצתיים גדולים מהתנ"ך פחתו מאוד, והציור ההיסטורי תפס חשיבות רבה יותר. בראשית המאה ה־19 תיאר הציור ההיסטורי רגעים ספציפיים מן הספרות ההיסטורית, ובמיוחד מהספרים של סר וולטר סקוט, שהיו פופולריים לא רק בבריטניה אלא גם בצרפת ובאירופה כולה.Wright, throughout; Strong, 30-32 באמצע המאה, הייתה ציפייה למחקר מדוקדק על סצנות מימי הביניים, תוך הסתמכות על מומחים בלבוש, ארכיטקטורה ועיצוב. דוגמה לכך היא עבודתו של מורנו קרבונרו לקראת יצירתו "כניסת רוג'ר דה פלור לקונסטנטינופול".[16]
המוזיאונים שנוסדו בתקופה זו, כגון מוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון, נועדו בין היתר לספק מקורות ומומחיות לאמנים ומעצבים תעשייתיים רווויזיוניסטיים.[17]
טכניקות חדשות של הדפס כגון כרומוליתוגרפיה הפכו רפרודוקציות איכותיות לזולות ונגישות, ואף לרווחיות מאוד עבור האמן והמוציא לאור. לציור ההיסטורי הייתה לעיתים קרובות זיקה חזקה ללאומיות, ואמנים כמו מטייקו מילאו תפקיד חשוב בגיבוש הנרטיב ההיסטורי הלאומי בדמיון הציבורי. בצרפת, המונח "L'art Pompier" ("אמנות כבאים") שימש תיאור מזלזל לציור ההיסטורי האקדמי הרשמי. בשלב הסופי של התפתחות הז'אנר, ציורים שעסקו באכזריות ובטרור תוך העמדת פנים שהם מציגים סצנות מהיסטוריה רומית או מזרחית הפכו ללהיטים בסלונים. על קירות התערוכות הצפופים, הציורים הרועשים ביותר זכו לתשומת הלב הרבה ביותר. ציור אוריינטליסטי שימש חלופה לז'אנר, כשהוא מציע תלבושות אקזוטיות ודקורציה עשירה, ולעיתים אף יותר אפשרויות לתיאור ואלימות.
גלריית תמונות
-
פאולו אוצ'לו, 1438–1440, "קרב סן רומנו", אופיצי, פירנצה. -
פרנסיסקו דה גויה, 1814, השני במאי 1808, מוזיאו דל פראדו, מדרי -
מותו של סרדנפאל, אז'ן דלקרואה -
_01.jpg)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ History painting, TheFreeDictionary.com (באנגלית)
- ↑ History paintings | Glossary | National Gallery, London, www.nationalgallery.org.uk
- ↑ lobo, The History of Painting. The evolution of Art, Lobo Pop Art, 2020-07-02 (באנגלית)
- ↑ Blunt, A. (1985). Artistic theory in Italy, 1450–1660 (Rev. ed.). Oxford University Press. (Originally published 1940), pp. 11–12. ISBN 0-19-881050-4
- ↑ Barlow, Paul, "The Death of History Painting in Nineteenth-Century Art?" PDF, Visual Culture in Britain, Volume 6, Number 1, Summer 2005, pp. 1–13(13)
- ↑ Reynolds, Discourses IV; Bull, pp. 391–394
- ↑ Félibien, Hierarchy of genres, 1667
- ↑ Strong, pp. 17, 32–34
- ↑ Rothenstein, pp. 16–17; Strong, pp. 24–26
- ↑ Barlow, p. 1
- ↑ Lecture IV, p. 172, Lectures on Architecture and Painting: Delivered at Edinburgh, in November, 1853, 1854, Wiley, Internet Archive
- ↑ Barlow, Strong, and Wright
- ↑ Rijksmuseum, "Painting Techniques - Call for Papers" (אורכב 31.05.2013 בארכיון Wayback Machine)
- ↑ Pamela M. Fletcher (1 בינואר 2003). Narrating Modernity: The British Problem Picture, 1895-1914. Ashgate Publishing. p. 146, הערה 12. ISBN 978-0-7546-3568-0.
{{cite book}}: יש לבדוק את התאריך ב:|date=(עזרה) - ↑ Strong, 36-40; Wright, 269-273, French terms on p. 269
- ↑ Entrada de Roger de Flor en Constantinopla | artehistoria.com, www.artehistoria.com (בספרדית)
- ↑ Strong, 24-26, 47-73; Wright, 269-273
ציור היסטורי41317739Q742333