צ'ארלס לינדברג

צ'ארלס לינדברג

צ'ארלס לינדברג עומד לפני "הרוח של סנט לואיס" (Spirit of St. Louis), המטוס איתו ביצע את טיסת הסולו הראשונה מעבר לאוקיינוס האטלנטי

צ'ארלס אוגוסטוס לינדברג השני (באנגלית: Charles Augustus Lindbergh;‏ 4 בפברואר 1902 - 26 באוגוסט 1974) היה חלוץ אמריקאי בתחום התעופה שהתפרסם כמבצע טיסת הסולו הטרנס-אטלנטית הישירה הראשונה בהיסטוריה.

ראשית חייו

לינדברג נולד בדטרויט, מישיגן והיה בן למהגרים משוודיה. הוא גדל בליטל פולס, מינסוטה. אביו היה עורך דין, ואחר כך חבר בקונגרס האמריקני שהתנגד לכניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה; ואמו הייתה מורה לכימיה. עוד בצעירותו גילה עניין במכונות, הוא החל לימודי הנדסת מכונות באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון אך ב-1922 פרש והצטרף לתוכנית לימוד תעופה ומכונאות בנברסקה. הוא רכש מטוס משלו מדגם קרטיס ג'יי אן 4 והפך לטייס פעלולים. ב-1924 החל להתאמן כטייס צבאי בחיל האוויר האמריקני, ואחרי כן עבד כטייס דואר אוויר אזרחי בקו סנט לואיס בשנות ה-20.

טיסת הסולו הראשונה מעבר לאוקיינוס האטלנטי

לינדברג זכה לפרסום בינלאומי כשהפך לטייס הראשון שחצה לבדו בטיסה ישירה את האוקיינוס האטלנטי. לינדברג המריא משדה התעופה רוזוולט במחוז נאסאו שבלונג איילנד (סמוך לעיר ניו יורק) ב-20 במאי 1927, ונחת למחרת, ב-21 במאי בפריז שבצרפת. הטיסה נמשכה 33 שעות וחצי, והייתה גם הטיסה הישירה הראשונה מניו יורק לפריז. הוא קרא למטוס ספיריט אוף סנט לואיס (Spirit of St. Louis), והמטוס נמצא כיום במוזיאון האוויר והחלל הלאומי בוושינגטון.

הישג זה זיכה את לינדברג בפרס אורטייג (Orteig) בסך 25,000 דולר, והוא נותר דובר חשוב בעד התעופה עד מותו. הוא ישב בוועדות לאומיות ובינלאומיות רבות שעסקו בתעופה. על הישגו הוא קיבל את מדליית הכבוד ומדליית הזהב של הקונגרס, העיטור הצבאי והעיטור האזרחי הגבוהים ביותר בארצות הברית באותה עת, את אות לגיון הכבוד הצרפתי ואת צלב התעופה המצוינת. לינדברג הפך לגיבור לאומי בארצות הברית וזכה להערכה ולהערצה בעולם כולו. בין היתר, נבחר בשנת 1927 לאיש השנה של המגזין "טיים", והיה הראשון שזכה לתואר זה. לינדברג המשיך לחפש אתגרים בתעופה ובדצמבר 1927 טס מוושינגטון למקסיקו סיטי בטיסה ישירה, מרחק של מעל 3,200 קילומטר.

לינדברג הציג טכניקות חדשות בתעופה האזרחית כמו טכניקות לתעופה בגובה רב וטכניקה להגדלת טווח הטיסה באמצעות הקטנת צריכת הדלק. המצאות מעין אלה הן הבסיס לטיסות בין-יבשתיות מודרניות.

משפחה

לינדברג נשא לאישה את הסופרת אן מוראו לינדברג ב-1929. הוא לימד אותה לטוס, וחיפש ואישר קווי תעופה חדשים יחד איתה. לזוג היו שישה ילדים: צ'ארלס אוגוסטוס הצעיר (נולד ב-1930), ג'ון (1932), לאנג (1937), אן (1940), סקוט (1943) וריב (1945).

בנם הבכור, צ'ארלס אוגוסטוס, נחטף בהיותו בן 20 חודשים ביום ה-1 במרץ 1932 מבית משפחת לינדברג. הילד נמצא מת ב-12 במאי בהופוול (Hopewell), ניו ג'רזי, כמה קילומטרים בלבד מבית המשפחה, לאחר חיפוש בקנה מידה לאומי שנמשך עשרה שבועות ומשא ומתן על כופר עם החוטפים. יותר משלוש שנים מאוחר יותר, התקשורת האמריקאית רעשה כאשר החל משפטו של החשוד העיקרי ברצח, ברונו האופטמן (Hauptmann). לאחר שמאסו בפרסום הרב, ובעוד הם מתאבלים על מות בנם, עקרו בני המשפחה לאירופה בדצמבר 1935. האופטמן, שטען לחפותו עד סוף המשפט, נמצא אשם והוצא להורג ב-3 באפריל 1936 בכיסא חשמלי.

במהלך נובמבר 2003 הוכח באמצעות בדיקות DNA כי ללינדברג היו ילדים שנולדו מחוץ למסגרת הנישואין בין השנים 1958 ו-1967 בגרמניה. הילדים הם דירק, אסטריד ודייוויד, ואמם הייתה בריז'יט הסהיימר, תופרת כובעים הצעירה מלינדברג ב-24 שנים. כמו כן היה לו קשר עם אחותה של בריזיט. הקשר בין השניים החל ב-1957 והסתיים עם מותו של לינדברג. השניים הצליחו לשמור על סודיות הקשר, ואפילו ילדיה של הסהיימר לא ידעו את זהות אביהם, אותו הם פגשו לפרקים כאשר בא לבקרם. ב-2003, בתם אסטריד, גילתה יותר ממאה מכתבים שהחליפו השניים במהלך השנים וגילתה את סוד הקשר, שנתיים לאחר מות אמה.

מלחמת העולם השנייה

בעת עליית הפאשיזם באיטליה שהה לינדברג בגרמניה. לינדברג העריץ את חיל האוויר הגרמני, וב-1938 קיבל מהרמן גרינג מדליית כבוד גרמנית. הדבר עורר מחאה בארצות הברית, שם נמתחה ביקורת על קרבתו לכאורה של לינדברג לנאצים. לינדברג ראה את משימתו בהעברת מידע אודות ההתפתחויות הטכנולוגיות באירופה לארצות הברית, ובמיוחד באזהרת ארצות הברית מהכוח האווירי שבבעלות הנאצים. עם התקרבות מלחמת העולם השנייה, היה לינדברג לדובר בולט בעד התבדלותה של ארצות הברית. ב-23 בינואר 1941 העיד לינדברג בפני הקונגרס האמריקני והמליץ בפניו על קיום משא ומתן עם גרמניה הנאצית לשם ניסוח הסכם נייטרליות עבור ארצות הברית. ביקורת על עמדתו הובילה להתפטרותו מחיל האוויר האמריקני. הוא הצטרף ל'ועדת אמריקה תחילה', גוף שצידד באי-הצטרפותה של ארצות הברית למלחמה, ועמד על כך כי לא יקבל שכר על פעילותו.

למרות התנגדותו למעורבות ארצות הברית במלחמה, לאחר ההתקפה היפנית על פרל הארבור ב-1941 סייע לינדברג למאמץ המלחמתי האמריקני כיועץ אזרחי לחברות תעופה ולממשל האמריקני; כמו כן לינדברג טס ב-50 משימות קרב ואף הפיל מטוס קרב יפני כאזרח באוקיינוס השקט במהלך 1944.

אחרית ימיו

לאחר מלחמת העולם לינדברג חי בשקט במדינת קונטיקט כיועץ לראש חיל האוויר האמריקני ולחברת התעופה פאן אמריקן. הוא זכה בפרס פוליצר על ספרו "רוח סט. לואיס" המספר על טיסתו ההיסטורית. הנשיא דווייט אייזנהאואר החזירו ב-1954 לתפקוד מלא בחיל האוויר האמריקני והפך אותו לגנרל. בשנות ה-60 הפך לינדברג לדובר בעד שימור הטבע והטיף להגנת הלוויתנים ונגד מטוסים שמהירותם עולה על מהירות הקול. לינדברג בילה את שנותיו האחרונות באי מאווי שבהוואי, שם מת מסרטן ב-26 באוגוסט 1974. הוא נקבר בבית הקברות שבכנסיית פאלאפאלא הא'משאו.

טרמינל לינדברג בנמל התעופה הבינלאומי בסיינט פול שבמינסוטה קרוי על שמו, וכך גם נמל התעופה הבינלאומי שבסן דייגו.

לינדברג והיהודים

לינדברג נחשב כבעל נטיות אנטישמיות והיה מקורב להנרי פורד, שהיה אנטישמי פעיל ותוקפני. בנאום שנשא לינדברג בכינוס גדול של 'ועדת אמריקה תחילה' ב-11 בספטמבר 1941 התבטא כי ישנן שלוש קבוצות לחץ המבקשות לדחוף את ארצות הברית למעורבות במלחמה: הבריטים, היהודים וממשל רוזוולט. לגבי היהודים אמר כי הם צריכים להתנגד לה בכל יום ויום, משום שיהיו הראשונים שירגישו בתוצאותיה הכואבות. והוא הוסיף: "הסכנה הגדולה ביותר לארץ זו נעוצה בבעלות ובהשפעה שלהם על הקולנוע, העיתונות, הרדיו והממשל". לינדברג הוקע כאנטישמי, ואף חמותו וגיסתו הביעו הסתייגות מדבריו. בנסיבות אחרות האשים את היהודים בפריצתה של המלחמה. עם זאת, הוא הכחיש את היותו אנטישמי.

על פי עדותה של אשתו, שנמסרה לאחר מותו, לידנברג הצטער על דימויו האנטישמי. לדבריה, בכל 45 שנות נישואיהם לא שמעה ממנו אף התבטאות אנטישמית, וגם בחינוך ילדיהם לא היה שמץ של עוינות ליהודים. לדבריה, לאחר שפורסמו העדויות על מחנות הריכוז לינדברג הביע זעזוע עמוק ממעשי הנאצים, ושני בני הזוג הסכימו כי הפתרון הראוי ליהודים הוא הקמת מדינה עצמאית משלהם.

ככלל, יחסו של לינדברג ליהודים, לאנטישמיות ולגזענות עודנו שנוי במחלוקת במחקר.

הנצחתו בספרות

בספרו "הקנוניה נגד אמריקה" מציג הסופר היהודי-אמריקאי פיליפ רות היסטוריה חלופית שבה מתמודד לינדברג לנשיאות ארצות הברית נגד פרנקלין דלנו רוזוולט בשנת 1940, זוכה בבחירות, ומנהיג באמריקה משטר כמו-פשיסטי.

מוזכר בספר "יש ואין" (to have and have not) של ארנסט המינגוויי: ״התחילה רוח מזרחית קלה והברחנו מלא דגים מעופפים, אלה הגדולים עם הכנפיים השחורות, שנראים כשהם ממריאים כמו התצלום של צ׳רלס לינדברג חוצה את האוקיינוס האטלנטי.״

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא צ'ארלס לינדברג בוויקישיתוף

• ד"ר אמיל פוירשטיין, תעלומת הקולונל לינדברג, הצופה, 22 ביוני 1945